|
"The gods may throw the dice; their minds as cold as ice ..."
- "The Winner Takes It All", ABBA
מה אמר איינשטיין?
אחד הציטוטים המוכרים והנדושים ביותר בעולם הדת והמדע הוא אמרתו של הפיזיקאי אלברט איינשטיין: "אלוהים לא משחק בקוביות". אמירה עמוקה שבאה לתאר את חוסר שביעות רצונו של איינשטיין מהמקריות הטבועה בתורת הקוונטים. בחיפוש פשוט בגוגל אנו מגלים שהציטוט חוזר ומופיע מאות פעמים בגירסאות שונות, ואף ב"אייל הקורא" התפרסמה סדרת מאמרים על תורת הקוונטים, תחת הכותרת "מתי מטיל אלוהים את הקוביות?"
האמרה נטבעה במכתב של איינשטיין למקס בורן (ולא לנילס בוהר כפי שנהוג לחשוב) משנת 1926. במכתב אומר איינשטיין: "תיאוריית מכניקת הקוונטים אומרת הרבה, אך אינה מקרבת אותנו בעצם אל סודו של ה'זקן' [אמר, והתכוון לאלוהים]. אני, מכל מקום, משוכנע שהוא לא משחק בקוביות."
אלברט איינשטיין (צילום: יוסוף קארש)
אמרתו הציורית של איינשטיין נותנת דימוי קליט להשקפת עולם שפינוזיסטית לגבי האל ומקומו בעולם, והיא איור למשפט כ"ט בספרו של ברוך שפינוזה "תורת המידות": "אין בטבע הדברים כלום מן המקרה אלא הכל נכרע מתוך הכרח הטבע האלהי להמצא ולפעול באופן ידוע... ואין שום דבר מקרי."
אמרה ציורית, אמנם, אך האם היא מקורית? מהיכן לאיינשטיין דימוי של אלים המשחקים בקוביה? האם חבויות באמרה תדמיות־עומק של התרבות האנושית לגבי דרך ניהוגו של העולם ותפקידן של הקוביות בו?
בהפלגה שערכתי על כנפי האלים והמיתולוגיות מצאתי שהאלים משחקים גם משחקים בקוביות. הדימוי של אלים משחקים בקוביות הינו, מסתבר, נפוץ ומקובל במיתולוגיות. המשחק מופיע בשלושה מקרים:
- לשם הנאה ושעשוע;
- כדרך לחלוקת משאבים והגדרת תחומי שלטון בחלל ובזמן, כחלק מתהליך בריאה או "סידור מחדש" של העולם;
- כאמצעי לקביעה שרירותית של גורל האדם והעולם.
משחק קוביות להנאה ושעשוע
מהו משחק, אם לא בראש ובראשונה הנאה ושעשוע? ואם בני תמותה בשר־ודם נהנים ממשחק טוב, מדוע תיחסך הנאה זו מאליהם? מסתבר שבמיתולוגיות שונות מנהלים האלים חיי שעשוע, עליצות וחוסר־דאגה, בשונה מאלוהים הרציני וחמור־הסבר שאנו מכירים. השעשוע והעליצות של האלים מקרינים על העולם רוח טובה, ברכה ושלום, והם סמל לסדר והרמוניה.
לפי המיתולוגיה הגרמאנית־נורדית, בימים הקדומים המטושטשים מרוב ענני קסם ושנים רבות שחלפו, שכנו האלים בהיכל אסגארד אשר במישור אידה. הם שלטו על העולם ושיחקו ביניהם בשובה ונחת בקוביות זהב. כל עוד שיחקו האלים בקוביות ידע העולם שגשוג ופריחה, ואיש לא ידע צער או כאב. אולם בשל הסתבכות נוראה ירדו האלים מגדולתם ונפסק משחקם. בקץ הימים ישובו האלים הקדומים וימצאו את קוביות הזהב; או אז ישובו למשחקם והעולם ישוב להיות כאשר היה.
הנה קטע משיר געגועים בשם "Balder Dead" של המשורר הרומנטי הבריטי מת'יו ארנולד, בו מתאר המשורר את הכמיהה לשוב אל גן־העדן האבוד של אסגארד:
And we shall tread once more the well-known plain
Of Ida, and among the grass shall find
The golden dice wherewith we play'd of yore;
And that will bring to mind the former life
And pastime of the Gods, the wise discourse
Of Odin, the delights of other days.
לא רק האלים הגרמאניים נהנו ממשחקי קוביה. במיתוס ההודי שיווה ופארוואטי הם הזוג האלוהי המושלם, ונישואיהם, אף שככל נישואין אינם תמיד גן של שושנים, הם סמל לסדר ולהרמוניה, אותם הם משרים על העולם. קיימת סוגה ספרותית הודית שניתן לכנות "תמונות מחיי הנישואין של שיווה ופארוואטי"; תמונות אלה ניכרות בחן ובהומור ומשדרות תדמית פחות חמורת־סבר ורצינית מהנהוג במעללי האלים. גם השתובבויות והתקוטטויות בין בני הזוג מוצגות כחלק מחיי נישואין תקינים ומאושרים. וכמובן – שיווה ופארוואטי נהגו לשעשע עצמם במשחקי קוביה. יום אחד בעת משחק ביקשה פארוואטי מברהמין שעבר במקום לנחש מי ינצח. הברהמין פסק שיהא זה שיווה, שאכן זכה במשחק. פארוואטי קיללה את הברהמין שחלה מיד בצרעת.
משחק קוביה כדרך לחלוקת משאבים והגדרת תחומי שלטון
השימוש הנפוץ ביותר להטלת קוביה בקרב האלים הוא כחלק מתהליך בריאה, חלוקת שלל או סידור מחדש של העולם. תיחום העולם נעשה בשני מישורים: בחלל – חלוקה טריטוריאלית וחלוקת רכוש, ובזמן – חלוקת הזמן האינסופי לשלטונם של אלים או ישויות אחרות. החלוקה דרך משחק היא לכאורה צודקת ונייטרלית. האלים משמשים רק ככלי המוציא לפועל את דברן של הקוביות.
בראשית הימים, מספרת המיתולוגיה היוונית, שלטו הטיטאנים בראשות כרונוס. בניו המורדים – זאוס ואחיו פוסידון והאדס – שיתפו פעולה וניצחו את הטיטאנים. לאחר המלחמה הארוכה ישבו שלושת האחים כדי לחלק ביניהם את השלטון על העולם. הם הפילו גורל (היוונים הימרו בעזרת קוביות עשויות עצמות בעלי־חיים) וכך זכה זאוס בשמיים, פוסידון בים, ובגורלו של האדס חסר המזל נפל שאול־התחתיות.
במיתולוגיה המצרית, תות, הירח, אל הידע, ממציא האותיות, אל הזמן והמדידה, המדע והכשף, נוצר מעצמו ומתוך עצמו בראשית הזמן. הוא יצר את לוח השנה, שהיה בן 12 חודשים בני 30 יום האחד. שו, בנו של אל השמש רע, היה מלך אלי מצרים. למורת רוחו התאהבה ביתו, האלה נוט, באל גב. שו הפך את ביתו לשמים ואת גב הפך לאדמה. כמו כן קילל שו את נוט שלא תוכל ללדת באף יום מימות השנה. רחמיו של תות נכמרו על נוט והוא קרא לאלים הגדולים להתמודד מולו במשחק הקוביה. הוא ניצח את רע ואת שאר האלים ובתמורה לנצחונו ביקש 5 ימים. חמשת הימים הם ימים קדושים, הנמצאים מחוץ לחודשי השנה. תות העניק את הימים במתנה לנוט, אלת השמים, וכך אפשר לה ללדת. היא אכן ילדה חמישה ילדים ביניהם איזיס ואוזיריס. כמובן שחמשת הימים היו נחוצים לשם התאמת הלוח הירחי ללוח השמשי.
תחריט של תות במקדש בלוקסור (צילום: Hajor, תחת רשיון CC Attribution Share-Alike 1.0)
הסיפור חוזר במיתוס יווני מאוחר ('איזיס ואוזיריס' לפלוטרכוס, מן המאה הראשונה לספירה) שבו הרמס משחק מול הלבנה וזוכה ממנה בחלק ה-70 מכל יום בו היא מאירה, ואת הזמן הזה הוא מוסיף ללוח השנה.
בקברים מצריים רבים נמצאו קוביות עצם, אבן וזהב, בשל האפשרות שאדם חי ייכנס לארץ המתים וזאת אם ינצח את האלה איזיס במשחק הקוביה. ישנו גם סיפור הפוך – על מלך מצרי שחזר מן המתים לאחר שניצח את איזיס בקוביה. גם מוטיב זה שייך לחלוקת תחומי שלטון – המעבר בין תחום החיים לתחום המתים מתאפשר תוך הטלת קוביה ונצחון במשחק.
אולם אין שחקני קוביה גדולים יותר מן ההודים. ה"מאהאבהאראטה" הוא אפוס הודי שסופר במספר גירסאות, המכיל למעלה מ-100,000 בתי שיר, חלקם בשירה מחורזת וחלקם בפרוזה שקולה. המאהאבהאראטה משולב באינספור עלילות ועלילות משנה, אגדות, שושלות יוחסין, שירים והמנונים דתיים ופילוסופיים, דברי מוסר ועוד ועוד. המאהאבהאראטה הוא האפוס ההודי המכונן והחשוב ביותר, ומה מפתיע יותר מלגלות שסיפור המסגרת שלו נסוב סביב משחק בקוביה?
סיפור המסגרת, הנמסר בספר 2 של המאהאבהאראטה, עוסק בשתי קבוצות של בני־אלים: מצד אחד – חמשת בני המלך פאנדו (הנקראים כקבוצה הפאנדאווה) אשר הבכיר, הצדיק והטוב שבהם הוא בנו של דהארמה, יודהישטהירה. מהצד השני – מאה אחים שהבכיר בניהם הוא דורידן (או דוריודאנה) הנבל, שבו מתגלם קאלי אל המריבה. אמנם מדובר בבני אלים, אך האלים עצמם מתגלמים בהם לעתים והם משקפים אלים לפי תכונותיהם ומוטת־שלטונם בארץ. שתי הקבוצות טוענות לירושת הארץ ומתחרות ביניהן על חלוקתה.
הסיפור מתחיל לאחר תקופת מלחמות ובריתות זמניות בין שתי הקבוצות. הנסיך שאקוני הוסת על־ידי דורידן הנבל לפתות את יודהישטהירה לחלק ביניהם את הירושה בצורה "צודקת", וזאת על־ידי הימור בקוביה מזויפת. יודהישטהירה הסכים לקיים את המשחק (מבלי לדעת כמובן שהקוביה מזויפת) למרות שהיה צדיק וטוב, כיוון שהיה גם מכור להימורים. יודהישטהירה הפסיד משחק אחרי משחק, ואיבד את כל רכושו, עושרו, ממלכתו ועבדיו; הוא איבד גם את אחיו ואת אשתו, ולבסוף אפילו את עצמו מכר לעבד. הוא־עצמו ניצל מעבדות בדרך נס אך אחיו יצאו לגלות.
בהמשך מתחוללת מלחמה בין יודהישטהירה ואחיו, בסיועם של קרישנה ושאר האלים הטובים, לבין דורידן ומאה אחיו הרשעים – מלחמה שבה מנצחים הפאנדאווה רק כאשר יודהישטהירה מסכים להוציא דבר־שקר מפיו בעידודו של האל קרישנה. דורידן קובל על ערש הדווי בפני קרישנה על שפעל בחוסר יושר; קרישנה עונה לו שראשית הוא־עצמו גרם לתחילתה של המלחמה בגין קוביה מזויפת, ושנית, גם האלים, בבואם לפעול כנגד ישויות הרשע, נהגו לשקר ולרמות במשחק. לאחר מלחמה זו עובר העולם מעידן דוופרה־יוגה לעידן קאלי־יוגה.
העידנים (Yuga) נקראים גם הם לפי שמות של זריקות מתוך משחק הקוביה. כך בערך יורד של מזל והצלחה: קריטה־יוגה (Krita – עידן העושר והשגשוג העליון), טרטה־יוגה (Treta – העידן השני, בו מתרחשת עלילת האפוס של הראמאיינה), דוופרה־יוגה (Dvapara – העידן השלישי, בו מתרחשת רוב עלילת המאהאבהאראטה), קאלי־יוגה (Kali – העידן הקשה, חסר המזל והרע ביותר שהוא העידן הנוכחי). גם כאן אנו רואים זיקה בין חלוקת הזמן האלוהי לתחומים (עידנים) לבין משחק הקוביה.
לא רק העידנים קשורים קשר הדוק למשחק הקוביה – גם השנה הבודדת מחולקת לעונותיה (שש עונות, לפי המיתוס ההודי) בדרך של משחק קוביה. בספר 13 של המאהאבהאראטה מספרים ליודהישטהירה, גיבור סיפור המסגרת של האפוס, סיפור אודות הברהמין השמיימי דאוואסארמאן ותלמידו ויפולה. באחד הימים ביקש דאוואסארמאן מויפולה להביא לו פרחים שמיימיים מסויימים. ויפולה מבצע את השליחות ובדרכו חזרה רואה בתחילה זוג (גבר ואשה) רבים ביניהם. לאחר מכן הוא פוגש שישה אנשים, כה שקועים במשחק בקוביות כסף וזהב, ששערות גופם סומרות. עם הגיעו חזרה אל מורהו, שואל אותו ויפולה מי היו האנשים. ודאוואסארמאן עונה בלשון היפה הבאה:
Devasarman said, the first couple,O regenerate one, whom thou sawest, are Day and Night.They are ceaselessly moving like a circle. ...Those other men (six in number) whom, O learned Brahmana,Thou sawest playing cheerfully at dice,Are the six Seasons. שיווה ופאוואראטי משחקים בקוביות: עמוד מתוך רסמנג'רי (תמצית חווית העונג), מתוארך 1694–95. דווידסה של נורפור, הודו (גבעות פונג'ב, בסהולי). דיו, צבעי מים, כסף וזהב על נייר. מתנתו של ד"ר J. C. Burnett משנת 1957.
באדיבות מוזיאון המטרופוליטן לאומנות, www.metmuseum.org
אלוהים "שלנו", הקדוש־ברוך־הוא, האלוהים שאיינשטיין דימה לעצמו בעת שכתב לבורן, אינו משחק בקוביה. אבל, תוך הסתייעות במספר פסוקים מספר יהושע ומספר ישעיהו, אנסה לטעון שהיה יסוד של הטלת גורל כחלק משלטון אלוהים בעולם.
נתבונן בפסוקים 16-17 בישעיהו ל"ד: "דִּרְשׁוּ מֵעַל־סֵפֶר יְהוָה, וּקְרָאוּ--אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה, אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ: כִּי־פִי הוּא צִוָּה, וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן. יז וְהוּא־הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל, וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו; עַד־עוֹלָם, יִירָשׁוּהָ--לְדוֹר וָדוֹר, יִשְׁכְּנוּ-בָהּ."
ישעיהו נושא נאום על החרבת ארץ אדום. בפסוק 17 מדובר על חלוקת ארץ אדום וירושתה בין החיות הרעות באמצעות הפלת גורל על־ידי אלוהים בכבודו ובעצמו, וחלוקת המגזר בו תשהה כל חיה על־ידי "קו", המוזכר תמיד בתנ"ך בהקשר של כלי מידה ובניין (ורד"ק מפרש קו – דרך משל כפי שמחלק הארץ בחבל).
התמונה הזאת מקבילה לחלוקת הארץ לשבטים על־ידי יהושע: "וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, אֶת־יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה, גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד, וַאֲנִי עַם־רָב, עַד אֲשֶׁר־עַד־כֹּה בֵּרְכַנִי יְהוָה. (יהושע י"ז 14). ויהושע י"ח 10: וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה, לִפְנֵי יְהוָה; וַיְחַלֶּק־שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמַחְלְקֹתָם." כלומר – הדרך המקובלת לחלוקת שטח לשלטון של עם או קבוצה היא באמצעות הטלת גורל.
הטלת קוביה כאמצעי שרירותי לקביעת גורלות האדם והעולם
האדם המתבונן בעולם לא יכול לחמוק מהמחשבה שיש בגורלו דבר מה שרירותי, מתעתע. הוא נתון לחסדי מזל הפכפך. המזל הוא שווה־נפש, אכזרי וקר, אך לכן גם צודק ונטול משוא פנים, בדיוק כמו משחק קוביה. אין ספק שכאשר איינשטיין אמר שאלוהים לא משחק בקוביה, התמונה שעמדה לנגד עיניו היא השימוש במשחק הקוביה כסמל למקריות העיוורת בדרך בה מנהג האל את עולמו.
בלב העולם, מספרת האגדה הגרמאנית, ניצב עץ בשם איגדרסיל (Yggdrasil). שורש אחד שלו יורד אל באר, בה מתגוררות שלוש אחיות־הגורל, הנורניות (Norns) הנוראות, חתומות הפנים המחייכות חיוך ציני. הן ירשו את האלים הקדמונים בתחום גזירת הגורל ושינו את פני העולם מעולם של טוב אינסופי ונצחי לעולם של גורלות משתנים. שמותיהן אורד (העבר - Urd), ורדני (העתיד – Werdandi) וסקולד (ההווה- Skuld). הן השולטות במזלם של אלים ואנשים בשוויון־נפש ובחוסר חמלה, באמצעות הסמלים הרוניים הנכתבים על עצים ואבנים. האם נופתע לגלות שסמלים רוניים אלה, כמו 'מוות' ו'עושר', נמצאו בקברים ויקינגיים חרוטים על קוביות?
קוביות עם כתב רוּני (באדיבות
Alchemy Gothic)
במיתולוגיה היוונית ניתן השלטון על גורלם של בני האדם בידיה של טיכה (Tyche – אלת המקרה הטרגי והמזל הטוב), בתם של הטיטנים אוקיאנוס ותטיס. היא מתוארת כבעלת אופי הפכפך, המשחקת בבני האנוש בשרירותיות גמורה ובקור רוח. היא גם הפטרונית של משחקי המזל ובפרט משחק הקוביה. במחזור הטרויאני מסופר על פלמדס בן נאופילוס שהיה הנבון והפיקח בגיבורי יוון (הוא, למשל, היה זה שחשף את "שגעונו" כביכול של אודיסאוס כאשר זה התכוון לחמוק מהצטרפות ללוחמי טרויה). חיילים, כידוע, חייבים לשעשע את עצמם, ופלמדס הנבון המציא בעבורם את משחק הקוביה. את זוג הקוביות הראשון קידש במקדשה של טיכה.
מעניין לציין בהקשר זה שהיוונים הקדמונים חשו גם הם אי־נוחות איינשטיינית עם מיתוס זה וקיים מתח לא פתור בין המוירה – הדטרמיניזם, גזירת הגורל הקבועה מראש (ששלטה הן בבני התמותה והן באלים), לבין טיכה – אלת המזל ההפכפך. אך זהו עניין הראוי למאמר נפרד.
במיתולוגיה הרומית התגלגלה טיכה בפורטונה, שהיא בעלת תדמית חיובית וסימפטית הרבה יותר, ומקושרת בדרך־כלל למזל הטוב (מזל רע מתרחש כאשר פורטונה מסתלקת או הופכת פניה). במיתולוגיה הרומית הפך מרקורי־הרמס להיות פטרונן של הקוביות, וזאת בשל זיהויו עם האל המצרי תות.
האלה הטיבטית פלדן למו (Palden Lhamo), אשר ידועה בהודו בשם שרי־דווי (Shri Devi) ונחשבת להתגלות קודרת של סראסואטי, אלת הלימוד, צחות הדיבור והמוזיקה, היא הנקבה היחידה מבין שמונת ה"דהרמפלים" (dharampalas) הנוראים, מגיני הדהרמה. בהיותה האלה היחידה מבין מגיני הדהרמה, נאמר עליה שקבלה מתנות עוצמה מידי האלים הגדולים. בין היתר מסופר ש'הואג'רה' (Hevajra) נתן לה זוג קוביות לקביעת הקארמה של חיי אדם ובעלי־חיים. היא מצוירת באמנות הטיבטית כרוכבת על פרד פראי אשר מאוכפו תלוי צרור המכיל את זוג הקוביות ושק מלא מחלות וצרות. גם היא, כמו טיכה, מגלמת אכזריות ושרירות־לב הכרוכות בהכרה בצדק המוחלט ובאי־משוא־הפנים של הקארמה.
האם "נזכר" איינשטיין בקוביות?
איינשטיין תיאר באופן ציורי את התנגדותו האינסטינקטיבית למקריות ולשרירותיות, ואת כמיהתו לסדר ולשלטון בר־הבנה וחיזוי. אך העמים הקדומים שאותם סקרתי לעיל התבוננו בעולם אקראי, שרירותי ובלתי ניתן לחיזוי (אלא על־ידי ניחוש, למשל תוך הטלת עצמות מסומנות של בעלי־חיים ונסיון ללמוד מהתוצאה על העתיד). הם תיארו את האלים לא כדטרמיניסטיים, אלא דווקא כמהמרים ציניים, כשחקנים שבמידה זו או אחרת אינם לוקחים אחריות ומטילים את כובד ההכרעה על הקוביה.
אינני יודע אם איינשטיין היה מודע למוטיב המיתולוגי הנפוץ יחסית של משחק בקוביה. בכל מקרה הוא קלע לדימוי מוכר שאולי שוכן אי־שם בתת־המודע הקולקטיבי שלנו: אלים המשחקים בקוביות.
מלה אחרונה
אחד המשחקים האהובים על סטודנטים בשלושים השנה שאחרונות, גם על סטודנטים לפיזיקה, הוא משחק התפקידים – D&D ודומיו. ומה לנו משחק של אלים בקוביות המשלב באחת שעשוע והנאה, גורל הפכפך וחלוקת שלטון ומשאבים אם לא הטלת קוביותיהם של השחקנים בעולמם המדומיין?
|
קישורים
מתי מטיל אלוהים את הקוביות - מאמרו של ירדן ניר־בוכבינדר באייל הקורא
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש