בתשובה לרון בן-יעקב, 02/06/05 0:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כביכול, כן. וכאן אני אגיד משהו מוזר (הרבה זמן לא יצא לי). ההימור נעשה בשלב הראשון. אתה מהמר על האמונה באלוהים. אבל ברגע שעשית את ההימור, אתה צריך להאמין אמונה לשמה. כאן אולי אנחנו נכנסים להיבט נוסף וחשוב של הטיעון של פסקל. אמונה עבורו אינה דבר שבלב. (וזו כבר לא פרשנות פרטית שלי). אמונה היא דרך מסויימת להתנהל בעולם. בגלל זה אנחנו מחויבים להמר, כי חוסר הכרעה היא הכרעה. אז אמונה היא דרך מסויימת להתנהל בעולם, קרי, בכל החלטה שאתה צריך להחליט, תניח שיש אלוהים, ויוטב לך. ומהי אמונה לשמה? בכל החלטה תניח שיש אלוהים גם אם לא יוטב לך. ויוטב לך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, הלשמה מבוסס על דבר מה מאד אנושי, וזה אומר שהמימד הטרנדנסצנטי שמנסים להקנות ללשמה הוא במידה די מסוימת אשלייתי. האם באמת ההופכי של חוסר הכרעה זה הכרעה? כשאתה מגיע לעיקול בדרך, אתה יכול להחליט שבעצם זה מזלג דרכים ואז כפית על עצמך הכרעה. אולם יתכן בעצם שהדרך ממשיכה והצורך בהכרעה בכלל לא קיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האנושי והטרנסצנדנטי אחוזים זה בזה. מבחינה אפיסטמולוגית האדם הוא בורא האלוהים (כפי שהראה דיקארט). מבחינה אונטולוגית ההיפך. לא הבנתי את הפסקה השנייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם לפנינו עוד תמיהה? למה אתה מבדיל בין תפיסה והבנת העולם (אפיס') ובין מהותו (אונ')? איך אתה יודע ש"מבחינה אונטולוגית [זה] ההיפך"? פסקה 2: יש מצבים הדורשים הכרעה רק לכאורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מגדיר את אלוהים כהוויה (אני מעדיף מילה זו על מהות), ואת הבריאה כהכרה (עדיף על תפיסה). אונטולוגית ישנה הוויה. כשהיא מוכרת, נתפסת, אזי ישנו מין דגם שלה. הדגם הזה הוא הכרתנו את ההוויה, ונהיר שהיא נבראה מתוכה (אלוהים בורא אדם). אפיסטמולוגית יש לנו הכרתנו. מתוך ההכרה הזו אנחנו יכולים להבין שהכרתנו היא רק דגם של ההוויה. היא אינה הוויה נטו, ולא יכולה להיות כזאת. אבל אנחנו מסיקים שחייבת להיות הוויה כדי שתהיה הכרה. כך נוצר מושג ההוויה בהכרה. (אדם בורא אלוהים). פסקה 2: איזה מצב דורש הכרעה רק לכאורה ולמה? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |