 |
כמה ספרים קראת לראשונה מאז תחילת 2002? | 1077 |  |
||||||||||||||||||||||||||
 |
|
 |
|||||||||||||||||||||||||||
 |
 |
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
שתנצלו במה זו כדי לספר לנו על הספרים הטובים שקראתם בזמן האחרון. | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטערת אבל קראתי רק ספרים של בנות. מישהו מתעניין? :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם תום תקופת המבחנים אני יכולה להקדיש עצמי לספרים של בנות, אז אשמח לשמוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יעל הדיה / שלושה סיפורי אהבה יעל הדיה / תאונות אניטה דיאמנט / האוהל האדום אמי טאן / בתו של מרפא העצמות וספרי המיתולוגיות בהוצאת מפה (לא לבנות בלבד) ומתוקף עיסוקי היום יומי, פעמיים ביום הזחל הרעב, עוד פעם אוליביה, המעיל של יוסף לפחות פעמיים בשבוע (כולל הדבקה מחודשת), איה פלוטו ומעשה בחמישה בלונים - מהזיכרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. ומתוקף עיסוקי (השבועי בלבד, לצערי) קראתי את מעשה בחמישה בלונים לפני שבועיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שספרי ילדים זו מומחיות ישנה נושנה שלי ושם אני יכולה להמליץ על יופי של דברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אשמח להיכלל ברשימת תפוצה של המלצות על ספרי ילדים, לצערי אני לא זוכר כלום מהתקופה ההיא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גילאים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו היא בת שנה והיא מתעניינת יותר בפעולת הדיפדוף, אותה היא מנסה לבצע בעצמה יותר מאשר בתוכן הסיפורים או הציורים (למרות שהיא מזהה פה ושם כלב, מכונית או בלון וזה מעורר בליבי גאווה רבה). אבל אני הייתי רוצה להגיע מוכן לגיל שבו היא תתחיל להקשיב לסיפורים עצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ללא ספק! תוארך תקופת ההריון! בשביל מה אנחנו צריכים את הילדים האלה לפני שאפשר ממש לעשות איתם משהו? אני בעד להשאיר אותם בתוך האמא עוד איזה שנה וחצי, ורק אז לתת להם לצאת. (טוב, אז לא. וחבל שכך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק תשעה חודשים אנחנו צריכות לעשות את זה, עכשיו להאריך בעוד שנה וחצי? נשמה טובה אתה, כבר אמרו לך? :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני בעסק הזה הטרקטור בארגז החול של מאיר שלו שאול הטרקטור של ענת גוב עם צילומים מקסימים של עבודות פלסטלינה הסבון בכה מאד, כנ''ל עם פלסטלינה ספר על דוב צעצוע באי בודד עם חברו סוס הנדנדה (לא זוכר את השם, ואני לא יודע אם תורגם לעברית) הספרים המצוירים של אפרים סידון ואבולעפייה (אפשר לקצר את הסיפור לפי הגיל) מקס ומוריץ (אותו כנ''ל) ספר שירים ישן של שטקליס אפרים והמכנסיים פלוטו וחמישה בלונים זה תמיד טוב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דב הצעצוע וסוס הנדנדה הוא ''החבר של דב דובון''. כמעט ואין ספרי ילדים טובים שלא תורגמו עדיין לעברית (אבל כמה זבל נכתב ישר בעברית...). סידון, שלו ואבולעפיה יוצרים ספרים נפלאים עם איורים שמהווים סיפור בפני עצמו וכך, בכל גיל אפשר למצוא בהם חוויות חדשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחתם את מיריק שניר הנפלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שכבר ציינתי קודם, הספר היחיד שיש לי עם שמה של מיריק שניר עליו הוא ''לבד על המרבד'' שגם אותו היא תרגמה. אני לא אוהבת את הספרים שהוציאה מיריק שניר (בלשון המעטה) משום שלדעתי הם עלבון לאינטיליגנציה של הילד. אני כהורה ללא ידע והכשרה מיוחדים, יכולה ליצור דברים אינטילגנטיים ומהנים יותר. לפיכך, אני לא רואה שום סיבה לשלם בעבור ספריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה שיש כ''כ טעם לויכוח, אבל אני בתור ילדה אהבתי את הספרים שלה מאוד, ובמיוחד את הסיפור על הילד והגלגלים, שמרכיב כל מיני כלי רכב מזעריים בעזרת אביו (השם נשמט מזכרוני). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונשחטה הפרה הקדושה. מיריק שניר כותבת טוב, אולי ברמת ילדיה הפרטיים. כמחבר חרוזים בשליפה לבנותי, שלא זכו לצאת לאור כמו ספריה של שניר, אני לא מוצא טעם בקניית מה שאני מנפיק טוב בהרבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, בשחר ילדותי אהבתי את מקס ומוריץ, היום אני חושב שהוא ספר מחליא. זה באמת כדאי להוסיף את הספר הזה לרשימת המקורות הראשוניים והמעצבים של הילד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמת לב כיצד סייגת את דבריך? עשית הפרדה מ"שחר ילדותך" ל"היום". למעשה, פיתחת מעין נטיה פיטר פנית המסתייגת מאהבות ילדות. למה אהבת את מקס ומוריץ? הרשה לי להניח משום שהיו צמד פוחזים שפלים איומים ונוראים שעשו דברים איומים ונוראים עוד יותר. סופם המר אמור היה ללמד ילדים לקח אך בפועל ילדים העדיפו להזדהות עם כל מה שאסור ולא מוסרי. כמובן שכל זה בניגוד גמור לתרבות הגרמנית אליה נולדו מקס ומוריץ, יפתח המלוכלך ודומיהם מה שהפך את אותם מים גנובים למתוקים בהרבה. ומדוע אתה חושב היום שהספר "מחליא"? משום אותם מעשים איומים שלא עולים בקנה אחד עם הדרת פני זקן ומה ששנוא עלינו ולא נעשה לחברינו? בכך, לדעתי האישית, אתה הופך את חוויית הסיפור והקריאה מחוויה אישית מהנה שמאפשרת לכל ילד להזדהות איתה לעשייה חינוכית ע"פ דפוס ותבנית קבועים מראש. נסה לראות את הפיל בנחש הבריח ולא רק את הכובע. בברכת food fight |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי זה היה מכוון לחלוטין! אין סתירה בין העובדה שאהבתי *אז* את הספר לעובדה שהיום הוא נחשב לשיטתי כ "מחליא". את הרי צודקת בניתוח הסיבות שלך מדוע אז אהבתי והיום לא, וחשבתי שזה ברור מכתיבתי (פשוט התעצלתי לכתוב). אין ספק שהפאואר ריינג'רס מלהיבים ילדים, אבל האם הם מהווים מופת חינוכי? אולי סיפורים המכילים הרבה רוע-לב קוסמים לילדים, ו "חוויית הסיפור והקריאה [מהווה] חוויה אישית מהנה שמאפשרת לכל ילד להזדהות איתה", אבל מטרתי בחינוך הוא אכן ל "עשייה חינוכית". בציבור החילוני יש רתיעה מובנת מחינוך אידיאולוגי, הנראית לי כריקבון מוחלט. החינוך שאני אעניק לילדי יהיה דומה בהרבה מובנים לחינוך הדתי ואף החרדי, אלא לכיוון ההפוך בדיוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הזכרתי את הפאואר רינג'רס, הטלטביז, צבי הנינג'ה, הפוקימונים ושאר גועל נפש שכזה. אני תוהה האם בכך שאתה פוסל ספרות שעליה גדלת, אתה לא פוסל את האופן שבו חינכו אותך - לחשיבה עצמאית, ליכולת בחירה ולקבלת החלטות באופן אינדבידואלי למשל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה יש לך נגד צבי הנינג'ה? אם כבר תרבות המונית לילדים - אז רק את זה. אחת מסדרות הסרטים/טלוויזיה המוצלחות יותר שיצאו לעולם בז'אנר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוב. אתה ילד. אתה בטח לא הכרת את חלוצי החלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אני קצת משוגע אבל אני מוצא את הסדרה חלוצי החלל ובכלל אנימציה יפאנית מהסוג המיושן מעוררת מינית (פוקימון למשל לא עושה לי את זה, וגם מרקו ואמא לא). קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק שם עושה לי את זה, אם זה האפים הקטנים או הלבוש המגוחך אולי בכלל הם שילבו מסרים פורנוגראפיים תת הכרתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוקא חלוצי החלל עוררו אותך מינית? טוב אולי זאת הנווטת שלהם עם זוג השדיים השקופים והענקיים על השולחן לפניה. אני דוקא הייתי מתעורר מ"כנפי הרעם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנפי הרעם???! סוטה!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היתה פעם סדרה בסגנון "חלוצי החלל" שנקראה G-Force. חבורה של שלושה גברים, אישה אחת, ילד ורובוט צפצפני (seven zork seven). בסרטון הפתיחה ראו אותם צונחים ומתהפכים באוויר - ולאישה ראו את התחתונים! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם זה מעורר מינית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שלילה מ- Futurama עולה על כולן... מאידך, זה גם לא ממש סדרה לילדים. וגם לא ממש יפנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככה, אני אוהב את האנימציות שלי פחות שופעות ושריריות ויותר שבריריות ועדינות. זה מה שקורה כשרואים יותר מידי את ערוץ האופנה. תודה, בכל אופן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לה רק עין אחת. מצד שני, יש סטיות גרועות יותר מפטיש לציקלופיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עין אחת או לא עין אחת - היא סקסית, היא חכמה בצורה מדהימה, בעלת כושר מנהיגות, יודעת לבכות כשצריך, אמיצה, השיגה הכל בכוחות עצמה, ויש לה שיער סגול. מה עוד צריך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא מפקדת של ספינת חלל. אני לא בטוחה שבספינה יש פאנלים. אבל היא נורא נקייה, והיא שומרת שינקו את הספינה מבפנים ומבחוץ (והיא משתתפת בעבודה למרות שהיא המפקדת). בלעדיה הם היו חיים בדיר חזירים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיכס! אחרי שהיא שכבה עם זאפ ברניגן?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו היתה נפילה חד-פעמית | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחאה היא ככל הנראה כנגד הז'אנר כולו . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא האם מקס ומוריץ אינם פתיחת הדרך לאותו גועל נפש (אגב, האם ע"י הגדרתו כ 'גועל נפש', כלשונך, את עצמך לא תצנזרי אותו, וכך תפסלי את האופן שבו חינכו אותך - לחשיבה עצמאית, ליכולת בחירה וכו'). יש פה שאלה גדולה מאוד. אגב, גם חינוך "לחשיבה עצמאית, ליכולת בחירה ולקבלת החלטות באופן אינדיבידואלי" הוא חינוך אידיאולוגי. אותי חינכו בצורה היפר-עצמאית: הורי הם פליטי הסיקסטיז, שניהם מרדו בדת בעוז רוחם. אנקדוטה משעשעת: בגלל האוריינטציה המדעית של הורי זכיתי להיות שפן ניסויים ג'נדריים: למשל, חילקו לי שווה בשווה בובות וקוביות, בתי בארבי מיניאטוריים ומכוניות - הכול בצורה מדעית ממש, יש לי תמונות שהחדר מחולק כבסרגל ל "נשי" ו "גברי". בכל אופן, רוב משפחתי היא או ציונית-דתית-קיצונית, או חרדית-אנטי-ציונית-קיצונית. זכיתי לראות את נפלאות החינוך הזה. היכולת של אותן משפחות לחנך את ילדיהן *לע-ר-כ-י-ם* נראית כמעט על-אנושית לצופה החילוני. הפער הוא כל כך אדיר, שצריך לראות בעיניים כדי להאמין. האם זה בהכרח בא על חשבון החשיבה העצמאית וכו'? במקרה שלהם, כנראה שכן. אני אנסה להשיג את היתרונות של שתי השיטות. ומי שמכיר אותי יודע שאני אלחם עד טיפת דמי האחרונה שרצוני יתגשם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבחינה בין צנזורה של תוכניות טלוויזיה ובין צנזורה של ספרים. תוכניות טלוויזיה אני מצנזרת ואילו הספרים מונחים על המדף בגובה עיניו של כל דורש. אני תמהה על משפט אחד בדבריך מדוע אותו חינוך *ל-ע-ר-כ-י-ם* שאתה מזכיר אינו יכול לדעתך להתאפשר בבית חילוני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותך לאייל המתלמד (שיסביר לך מדוע זה רק הבדל במדיה, לא במהות) קצרה היריעה (והזמן החופשי). צריך להכיר מקרוב קהילה חילונית וקהילה חרדית. במבנה הנוכחי של החברה החילונית לא ניתן כמעט לחנך לאידיאולוגיה (לא שזה בלתי אפשרי במבנה אחר - ראי הקיבוץ האתיאיסטי). הקהילות שאני מכיר הן (אם נזכיר רק שתי דוגמאות קיצוניות) רמת-השרון הסופר-חילונית, ושכונת מטלסדורף החרדית בירושלים. אין מילים. קשה בכלל לתאר את ההבדל בעזרה ההדדית, בנכונות לתרום גם כשאתה על סף רעב ממש, בנכונות לפעול למען אידיאולוגיה ערכית באמונה ובעוצמה שמתנדבים חילוניים יפי בלורית *תמיד* יראו כהדוניסטים אנוכיים לעומתם. הפער הוא של שמיים וארץ. כאשר אתה זוכה להציץ לחדרי-חרדים, אתה מגלה שהחברה החילונית שלך היא באמת 'סדום', ולא בהקשר פריצות (שאין לי שום בעיה איתה, להיפך). גם לאחר שנים של היכרות, האנשים שם נראים כעל-אדם. פשוט כך, ואני מכיר שם רבים רבים, במגוון קהילות (הזכרתי בעבר גם את בית-אל, ואולי גם את מאה-שערים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה אתה מניח שערכים הם בהכרח עזרה הדדית, צדקה, סיוע - ערכים קולקטיביסטיים. אבל הערכים החילוניים הם ערכים של אינדיבידואליזם, של ''אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו'' (ערכים אמריקאים-פוריטניים שכאלה). לכן, אינני מבין על מה אתה מתלונן. לא פלא שאתה נותן את הקיבוצים כדוגמא לחינוך - אתה יוצר זהות בין ''ערכים'' לבין ''קולקטיביזם''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא לי אתה אומר את זה? הרי ברור שאינני טוען ש "ערכים הם X". ערכים זה מה שאתה רוצה. הערכים *שאני* (אישית) רוצה הם "עזרה הדדית, צדקה, סיוע". מן הסתם, אינדיבידואליזם הוא ערך, וברור שלפי שיטתי לא ניתן לקבוע *אובייקטיבית* אילו מן הערכים הוא "נכון יותר". לא כי המדע עדיין לא הוכיח את זה, אלא משום שֶלשוּם מדע בעבר, בהווה ובעתיד לעולם לא יהיו הכלים לעשות כן, *כי לא ניתן לעשות כן*. אבל *סובייקטיבית*, ניתן לקבוע מי מהערכים "טוב" יותר. ועוד איך! וזה בדיוק מה שניסיתי לומר כאן (אלא שויתרתי הפעם על העגה הפילוסופית): החברה החילונית היא ערכית *בדיוק* כמו החברה החרדית ביותר, *אלא שלפי הערכים שלי*, האינדיבידואליזם אינו "ראוי" (ולמעשה, גם הסוג הקולקטיביסטי של החרדים אינו ראוי. אני מדבר על חברה שלישית, ראויה *לפי דעתי*). בעצם, תודה שעזרת לי להבהיר קושי פוטנציאלי אצל הקוראים (מעתה והלאה, בכל פעם שאני מחווה דעה ערכית, הרי שאני "מדבר בסובייקטיבית") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם, למשל, יתברר שחברות שמאמינות בערכים סוציאליים (מהסוג שאת המתאר אצל החרדים) נוטות לפרוח ולשגשג,ולעומתן חברות "אינדבידואליות" נוטות להתנוון ולקרוס, אני חושב שלפחות בטרמינולגיה שלי כן "ניתן [יהיה] לקבוע *אובייקטיבית* אילו מן הערכים הוא "נכון יותר"". ולהיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה, כמובן, בהנחה ש "שגשוג" טוב יותר מאי-שגשוג1. הרי בכל פעם שתנסה להראות לי ש X מוביל ל Y (הנחשב *אצלך* כטוב), אני אוכל לשאול "מי אמר ש Y טוב?". אין שום עוגן אובייקטיביסטי לעניין הערכים. ------------ 1 אגב, מישהו זוכר את אותו מחקר מקיף שהראה שהעלאת רמת החיים (שגשוג) לא מביאה ליותר אושר (מעל לסף מסוים)? נדמה לי שזה היה באחד ה "גליליאו" האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, אבל ברור לך שמהר מאד אני אציע מקרה שבו Y יהיה "חיים" והאלטרנטיבה תהיה "מוות" ואז אם תשאל אותי את השאלה הזאת אסיים את הויכוח בעזרת כדור אקדח אחד (לא, זה אינו איום באלימות, זה ניסוי מחשבתי בלבד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והוכח לי, אובייקטיבית, כי 'החיים' טובים מן 'המוות' (התגלה הפתרון המתמטי ל "להיות או לא להיות"?) לא! רגע! מה אתה עושה?! BOOM!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שזה הויכוח הראשון בחיי בו ניצחתי בלי שום טענות ומענות של הצד השני. יש סניטרים בקהל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסדת. לא תוכל להראות כי החיים עדיפים על המוות, ממש כפי שמנער-החרב לא הצליח. אבל אני לא רוצה לגרום לך להתאבד / להרוג מישהו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, אני לא מדבר עם מתים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי מתים, אבל צודקים. השאלה היתה, כזכור, "הראה כי X 'טוב' מ Y באופן *אובייקטיבי*". השאלה אם האדם מת או לא, גבוה או קירח, לגמרי לא רלוונטית. איך אמרת? כמדומני שזה הויכוח הראשון בחיי בו ניצחתי בלי שום טענות ומענות של הצד השני. אכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הויכוח טיפשי שכן מושגים כ-''עדיף'' ''טוב'' הם סובייקטיבים ואינן מוחלטים. כלים מדעיים דורשים הגדרות כמותיות של תופעות מדידות... בקיצור שניכם הפסדתם ונפלתם לפח של טחינת מיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הפח של טחינת המים" הוא ודאי אותה צנצנת אצל מוכר הפאלאפל השכונתי שלי, אצלו הטחינה באמת דלילה במידה כזאת שהוא מגדל בתוכה דגי גופי. כפי שהדגמתי קודם, מי שיטען בפני שאין עדיפות לחיים ע"פ המוות מסתכן בכך שאסיים את הויכוח באופן אלגנטי עם אקדח. באופן דומה, ויכוחים עם פאציפיסטים אני מיישב ע"י סדרה מהירה של מכות יבשות. (ואם מישהו עירני במיוחד יעיר לי שבעץ אחר יצאתי מגדרי כדי לשלול את הגישה "חזק הוא צודק", אענה שכאן *בן שיחי* הוא שמעלה את הטענה על אי ההכרעה בין חיים ומוות ואני רק הולך לשיטתו ומסיק ממנה מסקנות שחייבות להיות מקובלות עליו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אבל זה בדיוק מה שאני אומר... השוטה מנסה להראות שחיים עדיפים על מוות כי... החיים עדיפים על מוות! יענו, "שמע, אתה תמות. ניצחתי!". כל ה "צריך להוכיח" שלו הוא "'טוב', באופן אובייקטיבי, לחיות". לשייקספיר זה לא היה כל-כך ברור מאליו. אבל ממנהגם של שוטים לחשוב שהם חכמים מכל חכמי הדורות. נו מילא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מערכת יקרה, יש כאן איזה מתחזה שמנסה לתפוס את מקומו של זולל האלים זצ"ל, שנפל בטרם עת על משמרתו האינטלקטואלית. קל לזהות שמדובר בחיקוי זול: ראשית, הממזר מסלף את דברי, טכניקה ש GeG המקורי לא היה משתמש בה אפילו אם היה אקדח מוצמד לרקתו (וזה אני אומר מנסיון), ושנית בעוד המקור נהג להסתמך על גדולי הפילוסופים, הרי התחליף נוטה יותר לתחום הספרות. ועל מי הוא מסתמך? על שייקספיר. אותו מחזאי עילג ונטול כשרון, אותו משורר עתיק ומבולבל שהוציא מתחת ידיו את האוסף התפל ביותר של מחזות שההיסטוריה האנושית ראתה, אותו אדם שאפילו זהותו עומדת בספק, הוא האוטוריטה החדשה שתקבע הלכות בעניני מוסר. חה. אם זה לא היה מגוחך כל-כך, הייתי אולי טורח להזכיר לבר הפלוגתא שלי שגם אותו שייקספיר אמנם שם בפי המלט את השאלה אם להיות, אבל לא זכור לי ששייקספיר עצמו החליט, בסופו של דבר, לא להיות. מבחינה זאת GeG שלנו היה עקבי יותר. אגב, אם כבר להיתלות בשיחים נמוכים, למה נפקד מקומו של קאמי, שאמר: "There is only one really serious philosophical question, and that is suicide. Deciding whether or not life is worth living is to answer the fundamental question in philosophy. All other questions follow from that." ? יתר על כן, הכיצד לא הובאו דוגמאות מהוגי דעות שאכן לקחו את הפילוסופיה הזאת ברצינות עד סופה - וסופם - המר? סוקרטס הזקן ודאי נע כעת, בחוסר שקט, בקברו, ואיתו וולף ופלאת' והמינגווי (האב והבת) אם להזכיר רק כמה שמות שקופצים לי בראש כרגע, ובראשם הוגת הדעות הגדולה מכולם, הלא היא מרילין האלוהית. עכשיו מה? קאמי ושייקספיר והאחרים כבר אינם איתנו, כך שאני פטור מהויכוח איתם, אבל האם עלי להפוך לרוצח סידרתי ולהרוג גם את בולע האלים החדש כדי לשים קץ לתיפלות הזאת? לא, יש לי הרגשה שכאותה מדוזה יוונית גם הוא יצמיח יורשים שימשיכו להציק לקוראי האייל בצעקות ה"אובייקטיביות! אובייקטיביות! ממלכתי תמורת אובייקטיביות" שלהם, שאינן נפסקות אפילו בין השעות 2-4 (ואיפה, איפה מר מאן שהיה יכול ללמד אותם מעט נימוסים אירופאיים), ונימָצא כששכרנו בהפסדנו. נראה שדרך טובה יותר תהיה להניח ל nGeG לנפשו עם שעשועיו האינטלקטואליים בתקווה שהוא ישעמם את עצמו לדעת. ודיסקליימר קטן למר לבנה: שלא יהיו אי הבנות, אני בהחלט בעד המשך פעילותך הברוכה באייל (גם אם איני מבין תשעים אחוז ממה שאתה אומר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שמתגובתך הארוכה נשמט הטיעון בו רצית להוכיח כי החיים טובים מן המוות. אנא חזור ותקן את הודעתך הקודמת לבל נוכל אנו הקוראים לטעון כי אנו מבינים פחות ממאה אחוזים ממה שאדוני אומר. אגב, זה עתה גיליתי כי אין לי פופיק. האם בשל כך הטיעונים שלי, עצמם, טובים יותר או אולי פחות? פרט לכך מן הראוי להזכיר כי מחקר נורווגי מקיף שנערך בטהיטי הוכיח מעל לכל ספק כי אנשים המאמינים שהשורש הריבועי של 2 הוא מספר רציונאלי הינם בעלי סיכויים גבוהים פי 1.000000000000001 להאריך חיים יותר מלכופרים בכך. מסתבר שהיוונים צדקו לאורך כל הדרך, וזו העת הנכונה להצעיד סוף-סוף את המתמטיקה אלפי שנים לאחור. משלים לכך מחקר-על נוסף מראה כי מתמטיקאים חיים 5 שנים פחות ממיסטיקאים ומגלי עתידות (בעיקר בשל תזונה לקויה, ובזבוז משאבים נפשיים חיוניים על חישובי מכולת קטנוניים). כך שסוף-סוף נוכל לוותר על המקצוע המיותר הזה שאמלל את חייהם של רבים כל-כך בבית-הספר. אני מקווה שתגובה זו נפלה תחת אותם עשרה אחוזים שאתה מסוגל להבין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נשמט ולא נעליים. כבר הודעתי שאני נמנע מויכוחים עם מתים, ואוסיף: גם עם מתחזים למתים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז ההוכחה שהחיים עדיפים על המוות היא "אני נמנע מויכוחים עם מתים". הרשה לי להפוך את זה לטיעון: מכיוון שטענה X מביאה למוות על טוענהּ ומכיוון ש "אני נמנע מויכוחים עם מתים" הרי ש טענה X שגויה. ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן: תגובה 80186 אפשר בהחלט לטעון שמוסר המשמיד את עצמו אינו מוסר. פשוט צריך להסתכל על מוסר אחרת מאצלך (רמז, מוסר!=רצון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, אנחנו סתם מדברים על דברים שונים שאיתרע מזלם לזכות באותו שם – מוסר ("שפה מדעית" ו... לא חשוב). דוגמא: "אני רואה חברה, ומנסה להסביר מדוע היא קיבלה שאסור לרצוח - כי בחברה כזו אנשים לא יבזבזו זמנם על הגנה עצמית, ובחברה כזו תהיה יותר פעילות יצרנית, וכו'. בהקבלה לאבולוציה, זה כמו שאני רואה אדם ומנסה להסביר למה יש לו עין" - אני כמובן מבין היטב מה אתה מנסה לומר כאן, אבל נראה שהדבר יכול להוכיח *חוק* מסוים (שזה דווקא דבר כן אובייקטיבי) אבל לא מוסר. למה? כי אתה טוען 'יש לעשות X (להימנע מרצח) כדי להשיג Y'. אבל אני מתעסק בשאלה אחרת לגמרי: 'האם כדי להשיג את Y'? אתה יכול לטעון ש 'אלו שלא רצו להשיג את Y, מתו, ונשארנו רק עם אלו שרצו להשיג את Y וצאצאיהם (בהנחה שרצון, ו/או מוסר, מושפעים גנטית)'. אתה מבין שזה עדיין לא אומר *שרצוי* להשיג את Y, כלומר טענה טלאולוגית, אלא רק אומר שבפועל, כולם רוצים את Y (כלומר, פסוק חיווי, הדן בכלל במצוי). זה כן רצוי אם אתה רוצה לחיות, אבל זו בדיוק השאלה: "האם רצוי לחיות?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי מחאה כפולה (בעצם משולשת): א. בשפה שלי, כשאני אומר מוסר אני מתכוון לדבר אחד באופן חד ערכי, מה הופך את השפה שלך ל"מדעית" ואת שלי ל"לא חשוב"? מה גם שההגדרה שלי (מוסר כסט ערכים) הרבה יותר מקובלת משלך (מוסר=רצון). ב. אתה עדיין מנוון את השפה עם ההקבלה שלך. ניסו להראות לך את זה למטה (ברק/ת, דובי), אבל אולי הדוגמא הבאה תהיה קרובה יותר לעולמך הרוחני: אתה רואה את בת שכנך, וטובת מראה היא בעינך. אתה רוצה לאנוס אותה (ידעתי שתאהב את הדוגמא), אבל אתה יודע שזה לא מוסרי, ולכן לא אונס את בת השכנים. ז"א, המוסר שלך מונע ממך לממש את הרצון שלך - אתה חושק בה, מתאווה אליה, רוצה בה, אבל המוסר *מונע* ממך את מימוש רצונך. עכשיו, נראה לי שיש לך שתי דרכים לפתור את הדילמה - להפריד התאוות למשהו מרצון למשהו, אבל אז אתה כבר ממש יוצא מהשיח המקובל, או להפסיק לטעון שמוסר ורצון חד המה - הרי לך דוגמא המראה שהם סותרים. ג. סתם הבהרונת, אבל אני לא מניח שרצון ו/או מוסר מושפעים גנטית, אלא שהם עוברים בחינוך (מושפעים ממטית, אם לקבל את המינוח של דוקינס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבהרונת 1: במילים "שפה מדעית" ו... לא חשוב, התכוונתי: "הלכתי להסביר שוב את חשיבות "השפה המדעית", והתקלות הנובעות מחוסר החד-חד ערכיות, אבל כבר עשיתי את זה כל-כך הרבה פעמים, אז לא חשוב...". חלילה לא התכוונתי לפגוע, או לרמוז שהשפה שלך היא "לא חשוב". הבהרונת 2: העולם הרוחני שלי רחוק מאונס1, אבל אני משתמש בדוגמאות קיצוניות כדי להמחיש דברים. זה הכול. א. כמו כל הגדרה, אין אחת עדיפה מהותית על האחרת, בהנחה ששתיהן נטולות סתירה וברורות. אלא, שההגדרה שלך, המקובלת יותר, איננה ברורה לחלוטין (לי!). יש ערפול במושג 'סט ערכים', ואשמח אם אקבל הבהרה למה בדיוק אתה מתכוון. ב. פשוט כי אני רואה באונס דבר לא רצוי, ובסקס עם בת השכנים דבר רצוי, ואונס + סקס (או במילים אחרות, סקס שהוא אונס), כדבר בפני עצמו, שיכול לקבל את הסימון הלוגי הבינארי 'טוב / לא-טוב', דבר 'לא-טוב'. פשוט, כל 'דבר', ולו המורכב ביותר, ערכי, יכול לקבל את הסימון הלוגי הבינארי 'טוב / לא-טוב'. אפשר להמשיל את זה למושג הקבוצה: הרגשות המופשטים 'אהבה' ו 'שנאה', הם דברים מופשטים. קבוצת הרגשות: 'אהבה' ו 'שנאה', גם היא, בפני עצמה, זכאית לסימון 'מופשט / לא-מופשט'. ג. בסדר גמור. אבל לדעתי לא ענית לתגובתי הקודמת (בתיקון קל) כי אתה טוען 'יש לעשות X (להימנע מרצח) כדי להשיג Y'. אבל אני מתעסק בשאלה אחרת לגמרי: 'האם כדאי להשיג את Y'? אתה *יכול* לטעון ש 'אלו שלא רצו להשיג את Y, מתו, ונשארנו רק עם אלו שרצו להשיג את Y וצאצאיהם (בהנחה שרצון, ו/או מוסר, מושפעים גנטית)'. אתה מבין שזה עדיין לא אומר *שרצוי* להשיג את Y, כלומר טענה טלאולוגית, אלא רק אומר שבפועל, כולם רוצים את Y (כלומר, פסוק חיווי, הדן בכלל במצוי). [גם אם הסיבה היא רק חינוכית, ורק היה יתרון לאלו שרצו את Y] זה כן רצוי אם אתה רוצה לחיות, אבל זו בדיוק השאלה: "האם רצוי לחיות?" --------------------- 1 לאיזי: אני האחרון וגו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך אני שוב קשור לזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון, כמו שאמרת כאן: תגובה 81247 ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא אני אמרתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה? מה פתאום! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אתה חושב שהשפה שלי אינה חח"ע? איך? 2. אם כך, הרי שהשפה הבוטה בה השתמשת רק בלבלה אותי באשר לעולמך הרוחני. לתשומת ליבך בעתיד - למילים בהן אתה בוחר יש השפעה על הדרך בה אתה נתפס. א. למה אני מתכוון שאני אומר ערך? צר לי, אבל איך אתה אוהב לומר - זה מושג אטומי. אני חושב שכולנו יודעים ערך מהו, ומערכת מוסר היא אוסף הדברים הללו. ב. עכשיו תורי לא להבין. יש לי הגד מוסרי: "בהנתן אי הסכמה, סקס עם בת השכן אינו מוסרי". יש לי הגד המבטא את רצוני: "גם בהנתן אי הסכמה, אני עדיין רוצה סקס עם בת השכן". השניים מצויים בסתירה => מוסר אינו שווה רצון. ג. וודאי שלא עניתי לטענתך הקודמת. אני בכלל לא מנסה להתמודד איתה במישור שלך. אני פשוט טוען שהמישור שלך שגוי (במובן שהנחת היסוד ממנו הוא יוצא (מוסר=רצון) שגוייה). ראה ב. בנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כי עדיין ה "מוסר" אצלך מעורפל. לפחות לי. אבל לא חשוב. נסתפק ב "אתה ואני סתם מדברים על דברים שונים". 2. איך אפשר לטעות? הרי תמיד שמתי את זה כאיזה "דבר נורא" אולטימטיבי. אבל שוב, לא באמת חשוב לדיון. א. אבל כל הזמן יש ויכוחים על "מה מוסרי". על-פניו, נראה כאילו אין מושג עליו יש מחלוקת עזה יותר. ב. נו כן, אבל אתה לא רוצה לעשות סקס עם בת השכן, אם זה לא בהסכמה. *הרצון* כאן, הוא פשוט (וננסח אותו כראוי להיגד טלאולוגי, כציווי): "שכב עם בת השכן בהסכמה". ג. אז שוב, אני אצטרך הגדרה קלה למה שאתה מכנה "מוסר" והאם הוא פסוקי או טלאולוגי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1+2. לא חשוב אז לא חשוב. א+ג. על "מה מוסרי" יש המון ויכוח - לאנשים שונים ערכים שונים. אני הגדרתי (בצורה פשוטה), "מהו מוסר". מוסר - אוסף הערכים בהם מחזיק אדם. כשערך לא הגדרתי, ולדעתי זה מושג שאינו שנוי במחלוקת, ומובן היטב גם לך. ב. זה לא בהסכמה, ולכן אני לא אעשה, אבל אני נורא רוצה, ותעיד התפיחה במכנסי. הרצון והמוסר סותרים, כי המוסר מונע ממני לממש את הרצון. זה הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז יכול להיות שמה שאני מכנה "מוסר" אתה מכנה "ערך". מה זה "ערך" (לשיטתך)? לא. אתה נורא רוצה לעשות סקס עם בת השכן. מכאן התפיחה. אם היית רוצה לעשות סקס עם בת השכן גם ללא הסכמה (ואתה אומר שזה מה שאתה *רוצה*, אלא שה "מוסר" מונע ממך), היית עושה. למה אתה לא עושה? מה בדיוק מונע ממך? לא סיבות פיזיות; היא חלשה ממך (אתה אוהב אותן שבריריות), אתה יודע איכשהו שהיא לעולם לא תגלה (היא חרדית, ושם יש מנהג משונה להאשים את הקורבן, והיא יודעת את זה), ובקיצור, דבר לא עומד בדרכך (pun intended). אז למה אתה לא עושה? אה, כן. אתה טוען שמשהו ערטילאי כמו "המוסר" מונע ממך. תבין, שאני חייב להבין למה אתה מתכוון במילה "מוסר" (ולכן מה מרכיביו: ה "ערכים") כדי שתהיה מבחינתי משמעות לדבריך: הרי הטענה שלי היא שכל דבר הוא או רצוני או סיבתי. אם אין דבר סיבתי המונע את האונס, האם ה "מוסר" הוא רצוני? האם המוסר - אוסף הערכים בהם מחזיק אדם, אינו אלא אוסף הציוויים אשר אותו אדם קיבל על עצמו? לכן כתבתי "אז שוב, אני אצטרך הגדרה קלה למה שאתה מכנה "מוסר" והאם הוא פסוקי או טלאולוגי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. טוב, אתה מתעקש שאני אגדיר ערך, ואני לא מתכוון לעשות זאת (כי אני לא יכול לתת הגדרה טובה), אבל בכל זאת, יש כמה דוגמאות שבטח יעזרו לך להבין: "אסור לרצוח" זה ערך. "אין לקיים יחסי מין ללא הסכמת הצד השני" גם. בדוגמא שהבאתי, הערך הנ"ל מתנגש עם הרצון שלי - אני רוצה את בת השכן, למרות שהיא לא מסכימה, אבל לא עושה עם הרצון הזה כלום, בגלל שאני מחזיק בערך המונע ממני. ב. אוף, כרגיל בויכוחים איתך (וזו הפעם השלישית, אז מותר לי להתלונן) אתה יוצא מנקודת ההנחה שלך, ומשתמש בזה כהוכחה. שים לב למעגליות שלך: 1. כל דבר הוא או רצוני או סיבתי. 2. אין דבר סיבתי המונע את האונס. 3. מכאן נובע שהמוסר הוא רצוני. אבל אתה לא יכול לטעון את 2. בלי להניח את 3.! וזה כל העניין. אם נקבל לרגע את 1., כדי לקדם את הדיון, אז אני טוען שהמוסר בהחלט יכול להיות סיבתי - אתה מנוע ממשהו בגלל עכבות שנִטעו בך כילד, ועליהן אין לך שליטה, ולכן המוסר מסוגל להתנגש עם הרצון. יש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, נראה לי שמה שאני מכנה 'מוסר', אתה מכנה 'ערך'. כלומר, אם נשתדל לדבר בשפה מדויקת, 'היגד טלאולוגי'. מכאן מתבקשת השאלה: מה ההבדל בין 'הערך' ל 'רצון'; שניהם היגדים טלאולוגיים, לא? אנו מסוגלים לגזור פסוק מפסוק; לזה אנו קוראים 'גזירה'. אבל כיצד ניתן 'לגזור' היגד טלאולוגי מפסוק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע לענות לך (כי אני לא מבין את המלבן שלך), ואני לא חושב שזה באשמתי. אבל בלי להבין באמת מה אתה רוצה (והתייחסות לתגובה הקודמת שלי תהיה נחמדה. לדוגמא, אתה מסכים שאתה מעגלי, כפי שהראתי לך ב ב.?) אני מרגיש שיש פה (במשפט השני שלך) כשל לוגי: (וואו, בזה לא השתמשתי הרבה זמן, אבל נראה לי שמגיע לך): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הבעיה? ראשית, הבהרתי שתהיה בעיתיות בויכוח בצורתו הקודמת, משום שאנו מדברים בשפה קצת שונה: מה שאני קורא 'מוסר' אתה קורא 'ערך'. לכן החלק שבהמשך התגובה (ההיא) שלך צריך להתחשב בכך. לגבי המעגליות, הטענה שלך הייתה שמה שאתה קורא 'המוסר' (שבמידה והוא טלאולוגי, עדיין לא אמרתי לי) הוא סיבתי. אז שאלתי אותך האם היגד טלאולוגי יכול להיות סיבתי? אם לא, הרי אין פה שום מעגליות. אם כן, כיצד ניתן בכלל לגזור מפסוק דבר שאינו פסוק בעצמו? בקיצור, כדי שהטענות שלנו ידברו על אותו דבר, האם אתה מסכים שנדבר על 'היגד טלאולוגי'1? ושוב, מכאן מתבקשת השאלה: מה ההבדל בין 'הערך' ל 'רצון'; שניהם היגדים טלאולוגיים, לא? ------------------ 1 תסכים איתי ש 'הימנע מסקס ללא הסכמה!' הוא היגד טלאולוגי (שאתה מכנה 'ערך') וגם 'עשה סקס עם בת השכן!' הוא היגד טלאולוגי (הרי הוא מכוון-מטרה; מבחינה דקדוקית הוא הרי לא פסוקי). לכן מתבקשת השאלה שלי שבסוף התגובה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון. אם אצלך 'מוסר' = 'רצון', אז זה בטח לא מה שאני קורא 'ערך' (ולהזכירך, מוסר אצלי או, יותר נכון, מערכת מוסר, זה אוסף הערכים בהם מחזיק אדם). ההבדל בין 'ערך' ל'רצון', הוא שברצון נכללים עוד המון דברים כמו גחמות, תאוות ושאר מיני מתיקה, ובערך לא. מה גם, שכפי שטענתי, ערך הוא דבר שבהרבה מקרים נכפה על האדם בלי שהוא בחר בו (רצה אותו), עקב חינוכו, ולכן אמרתי קודם שערך יכול להיות גורם סיבתי. (ואני מניח שאנחנו מתייחסים לסיבתי כאל ~רצוני). באשר לגזירת פסוק מלא-פסוק - להבנתי אי אפשר, אבל אני לא רואה את הקשר לדיון. בנוסף, אשמח אם תציג בצורה בהירה את הדרך בה אתה מסיק שמוסר ורצון חד המה, כדי שאראה אם אוכל להפריך גרירותיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה טלאולוגי. כלומר, אני בטוח שאני האידיוט היחידי כאן שלא מבין, וכבר כמה ימים אני מסתובב קרוע בין הרצון לשאול לבין התקוה שזה יתברר מעצמו עם הזמן בלי שאחשוף יותר בורות ממה שאני עושה בד"כ, אבל היום נשברתי, הלכתי למרים, ואם אייתתי נכון (teleology) זה מה שהיא טוענת: 1 a : the study of evidences of design in nature b : a doctrine (as in vitalism) that ends are immanent in nature c : a doctrine explaining phenomena by final causes איכשהו אני לא מצליח לקשר את זה עם השימוש לך במונח, כך שאשמח לקבל הבהרות.
2 : the fact or character attributed to nature or natural processes of being directed toward an end or shaped by a purpose 3 : the use of design or purpose as an explanation of natural phenomena |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהקשר זה, טלאלוגי - מוכוון מטרה. ואני עונה במקום שי כי רציתי לתת לך את הקישור הזה: פי אלף ממרים בדיונים פילוסופיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז הוספתי לרשימת הפייבוריטיים האינסופית שלי עוד כניסה ... אני מבין את ההסבר שלך, ורק למען הסדר הטוב אני מדביק כאן את ההסבר שבלינק שנתת: teleological argument אני עדיין מבולבל במקצת, אבל אני מבין שאפשר למצוא קשר בין "מתוכנן בידי בורא העולם" לבין "מכוון מטרה". ביחוד אם אתה אלוהים :) נדמה לי שזה זמן טוב להניח לכם להמשיך בדיון.
An attempt to prove the existence of god based upon an observation of the regularity or beauty of the universe. As employed by Cicero, Aquinas, and Paley, the argument maintains that many aspects of the natural world exhibit an orderly and purposive character that would be most naturally explained by reference to the intentional design of an intelligent creator. Hume pointed out that since we have no experience of universe-formation generally, supposed inferences to its cause are unwarranted. Moreover, Darwin's theory of natural selection offered an alternative, non-teleological account of biological adaptations. In addition, anyone who accepts this line of argument but acknowledges the presence of imperfection in the natural order is faced with the problem of evil. Nevertheless, reasoning of this sort remains a popular pastime among convinced theists. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, פשוט מכוון-מטרה, ללא קשר לאל כזה או אחר. פשוט, נוצרה משמעות נוצרית למושג, שאיננה מענייננו. המילה העברית היא 'תכליתי', אבל אני נמנע משימוש בה משום שהאסוציאציות שלה קצת מטעות. אם אתה מעוניין, כתבתי די הרבה על הטלאולוגי באייל. חפש תחת שמי 'טלאולוגי' ו 'פסוקי' ונראה לי שתתבהר משמעותו היטב. דוגמא פשוטה: המשפט "מים רותחים במאה מעלות צלסיוס בלחץ אטמוספרי" הוא פסוקי, לא-טלאולוגי. לעומתו "הימנע מאכילת בעלי-חיים!" הוא ציווי (ולכן טלאולוגי, כלומר לא-פסוק). המשפט "האם מים רותחים במאה מעלות צלסיוס בלחץ אטמוספרי?" הוא משפט-שאלה שדן בנושא פסוקי. לפחות מבחינה דקדוקית, יכולה להיות לו תשובה - כלומר ניתן לסמן אותו ע"י הסימול הבינארי 'נכון / לא-נכון'. והסימון הוא אובייקטיבי; לעומתו, המשפט "האם כדאי ללכת צפונה או דרומה?" שונה מבחינה עמוקה מאוד, מבחינה מושגית: לא יכולה להיות לו תשובה. *לא אובייקטיבית, בכל מקרה*. כלומר לא ניתן אובייקטיבית לסמן אותו ע"י הסימול הבינארי 'נכון / לא-נכון'. הסימון הזה הוא תלוי-מטרה: אם אתה רוצה להגיע לחיפה, לך צפונה; אם אתה רוצה להגיע לבאר שבע, לך דרומה. *תלוי מה המטרה שלך*. כפי שאתה מבין, ישנו קשר בין הדיכוטומיה "טלאולוגי - פסוקי" לשאלה הגדולה ביותר בפילוסופיה: שאלת הסובייקט - אובייקט, הלא היא הבעיה הפסיכו-פיזית. לכן, בדיוק, אני עומד על ההבחנה החשובה הזו. למטריאליסטים ודטרמיניסטים תתכן בעיה חמורה עם הטלאולוגי; הם יאמרו שבכל הפנומנה אין תכלית (ואני לא מדבר על תכלית קוסמית אחת גדולה, או משהו. אני מדבר על *מושג* התכלית, שיהיו שישללו אותו). ט.ל.ח (אני כותב מאוחר...) אגב, סתם בשביל הכיף, ראה: http://www.locusnovus.com/teleology/ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב זה שאנחנו מתעללים בדיון המסכן (שכרגיל הצלחת להסיט לענייניך), אבל: אתה רואה איש ברחוב, שבמזוודה שהוא נושא יש מליארד דולר. אתה, כרודף בצע גדול, חושב שאין דבר נפלא מכך שיהיה לך מליארד דולר, גם אם במחיר גניבה. אמ-מה? כדי לקחת את המזוודה, אתה חייב להרוג את האיש. דילמה מוסרית, בין טוב ללא טוב. למה אחד מהם ינצח? עוד אחד: אתה גיבור-על, והאיש הרע של הסרט מעמיד אותך, כהרגלו בקודש, מול בחירה בין חייה של אהובתך לבין חייהם של 100 ילדים קטנים שנקלעו בטעות למקום. בניגוד לכל שאר גיבורי-העל, אתה לא יכול לחשוב על דרך להציל את כולם. אתה נאלץ לבחור בין טוב וטוב (או בין רע לרע). בכל זאת בחרת. איך בחרת? כי ה"טוב" וה"רע" שלך אינם דיכוטומיים, וגם אינם פשוטים כל-כך. הם רצף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(הי, עוף-טופיק זה לא המצאה שלי או משהו) תלוי מה אתה רוצה: "מילארד דולאר ורצח" או "בלי כסף ובלי רצח". יש כאן בחירה, ולכן רצון. כך גם לגבי הדוגמא השניה. אולי אמחיש את זה בהסבר אחר: אתה כותב תוכנה, ויש לך שורת קוד אחת הדנה במשתנה מסויים. השורה (או כמה...) אומרת: אם המשתנה גדול מ 10, אז 'כך'. ואם המשתנה שווה או קטן מעשר, אז 'אחרת'. השאלה אם המשתנה יכול לקבל מובן רציף (נניח, כל המספרים הטיבעיים בתחום מסויים) או לא, פשוט איננה רלוונטית; משפט התנאי הזה הוא בינארי לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון קטן: מכיוון שטענה X מביאה למוות על טוענהּ ומכיוון ש "אני נמנע מויכוחים עם מתים" הרי שאני נמנע מויכוחים עם המחזיקים בטענה X. מאחר שהיה מישהו בשם GeG שהחזיק בטענה X. הרי שאני נמנע מויכוחים עם אותו מישהו. מאחר ואחרי מותו צצו עוד מתחזים שטוענים אותה טענה. הרי אני נמנע גם מויכוחים איתם. ובניסוח אחר: אין לי הוכחה לכך שחיים עדיפים על מוות. אין לי הוכחה שאני לא מוח בצנצנת. אין לי הוכחה לשום דבר מלבד "אני חושב משמע אני קיים" (כמה פעמים צריך לחזור על הקלישאה הזאת?). אין לי הוכחה - ואין לי הגדרות שאינן מעגליות בסופו של דבר - לשום דבר, כולל לאמיתות המתמטיות כמו 2+2=4 שגם הן מבוססות על מושגי יסוד בלתי מוגדרים בתורת הקבוצות. כשמדברים על "ערכים" צריך לזכור שכדי שמשהו יהיה "ערך" צריך שהוא יהיה בעל ערך (עניין סמנטי פשוט). אני חושב (לא, אין לי הוכחה) שאחרי המוות שום דבר אינו בעל ערך, ולכן בכל דיון על "ערכים" אני יוצא מהאכסיומה שחיים עדיפים על מוות, ולו רק מפני שבפוטנציה הם יכולים להכיל ערכים, הם מאפשרים לדון על ערכים, הם אלה שנותנים למילה "ערך" איזושהי משמעות. הנה לך: אין לי הוכחה, זאת בשבילי אכסיומה (לא במובן המודרני-פורמלי של משהו שרירותי, אלא במובן העתיק והאינטואיטיבי יותר של משהו ברור שאינו צריך הוכחה). והסיבה לכך שאין צורך בהוכחה היא שכל בן תמותה יסכים לקבל את האכסיומה הזאת, או שלא יהיה איכפת לו לסיים את הויכוח בצורה ש GeG המקורי סיים אותו, ב BOOM גדול, ושוב אהיה פטור מההוכחה לפחות עד אחרי 120. לסיום: בעניין זה הוכחה היא כמו חותנת: אין לי, ואני לא מרגיש שאני צריך. והודעה משמחת לכל אלה שהתעייפו: זאת הפעם האחרונה שאני מגיב בענף הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליאור? ליאור גולגר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמא, אמא! (לא, אני לא ליאור גולגר. אני אפילו לא א. מאן) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ואתה נמנע מויכוחים עם מתים ומאחר ו-GEG מת ומאחר וגם מתחזיו לא ראויים לויכוח עמך למי נועדה תגובתך הארוכה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקהל הרחב, כמובן. ורק תיקון קטן: לא טענתי שמתחזיו אינם ראויים, רק טענתי שאני משתדל להמנע מכך. אם תרצה, אני הוא זה שלא ראוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו? אז ויתרת על כל עניין ההוכחות? אין לשיטתך הבדל בין מיסטיקה למתמטיקה (כי ממילא שתיהן מסתמכות על "הגדרות מעגליות")? ולא, עניין העדפת ערך מסוים על החיים אינה דבר כה נדיר שתוכל לומר בביטחון: "אני יוצא מהאכסיומה שחיים עדיפים על מוות"... [כי זה אינטואיטיבי]. הרבה הרבה אנשים הקריבו את חייהם למען מטרות [שהם חשבו כ] נעלות. אתה תמיד יכול לומר "אני לא רוצה להתווכח איתם", אבל זה לא יותר מהתחמקות. זה דבר קיים וטמינת הראש בחול לא תשכנע אף-אחד שאין ספק (ניסוח יותר טוב מ "הוכחה"1?) שהחיים עדיפים על המוות. רק נשתכנע כי *לדעתך* החיים עדיפים, וזה בסדר גמור. ------------------ 1 אגב, אם חלילה מישהו ירצח את אהובתך, ויבקשו ממך להוכיח שהנאשם אכן היה הרוצח, תוותר על תביעות האצבעות ודגימות הדנ"א ותכריז: "בעניין זה הוכחה היא כמו חותנת: אין לי, ואני לא מרגיש שאני צריך"? תפנה אל השופט ותסביר: "אין לי הוכחה לכך שחיים עדיפים על מוות. אין לי הוכחה שאני לא מוח בצנצנת. אין לי הוכחה לשום דבר מלבד "אני חושב משמע אני קיים" (כמה פעמים צריך לחזור על הקלישאה הזאת?). אין לי הוכחה - ואין לי הגדרות שאינן מעגליות בסופו של דבר - לשום דבר, כולל לאמיתות המתמטיות כמו 2+2=4 שגם הן מבוססות על מושגי יסוד בלתי מוגדרים בתורת הקבוצות"? לא ביקשתי ממך הוכחה ההוכחה ריגורוזית מוחלטת; רק משהו מינימאלי לעבוד איתו. אתה העדפת לומר: "חיים עדיפים על מוות, וזהו" (גישה אופטימית ויפה, ללא ספק...) ממש כפי שתאמר לאותו שופט "הוא אשם, וזהו". לא רציני (אבל בכל-זאת הייתי רוצה שתמשיך את הדיון. לי לפחות כיף. תמיד מסקרנים אותי אנשים בעלי דעה הפוכה לשלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מתמטיקה מסתמכת על הגדרות מעגליות. האמיתה המתמטית 2+2=4 מבוססת על מושגי יסוד בלתי מוגדרים בתורת הקבוצות." אפשר לקבל דוגמא לטענה הראשונה, או הסבר לשניה 1? 1 כדי לקצר את התהליך, הרשה לי להזכיר שההגדרה של 4 היא "3+1", ההגדרה של 3 היא "2+1", וההגדרה של 2 היא "1+1". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה שם במרכאות את שני המשפטים הראשונים, כאילו אתה מצטט אותי? אני לא חושב שאני מחדש לך הרבה בטענתי שבתורת הקבוצות, כמו בכל מערכת אכסיומטית אחרת, יוצאים ממושגים לא מוגדרים, ושכל חיפוש מילונאי של, לדוגמא, המושגים: קבוצה, איבר, עוצמה הופך במהרה לחיפוש מעגלי (טוב, כל חיפוש מילונאי הופך לכזה בהכרח כי יש רק מס' סופי של מילים במילון). אני לא קראתי את ראסל ווויטהד, אבל אם הם לא השתמשו בשום מושג יסוד אני אשמח לשמוע איך הם הצליחו. מה זאת אומרת ההגדרה של 2 היא 1+1? ראשית, אתה צריך להגדיר 1, וזאת אתה עושה בהסתמך על מה שנקרא "עוצמה" שמוגדרת עבור היצור שנקרא "קבוצה", ואם אני זוכר נכון גם "איבר" משתרבב לשם , וכמדומני גם מושג ה"הכלה", ונדמה לי שרק אז אפשר להגדיר את ה"0" בתור העוצמה של הקבוצה הריקה ומשם אתה כבר יכול באמת להמשיך ל"ההגדרה של 4 היא "3+1", ההגדרה של 3 היא "2+1", וההגדרה של 2 היא "1+1"" (אגב, מעניין למה החלטת ללכת דוקא בסדר הזה ולא הפוך). אני מתנצל מראש אם עשיתי כאן איזו טעות נוראה והשתמשתי במשהו שהוא *כן* מוגדר באמצעות המושגים האחרים (שוטים נוטים לעשות טעויות כאלה). מכל מקום, אני לא חושב שאנחנו באמת מתווכחים על העיקרון שלא ניתן להגדיר שום דבר בלי להשתמש במושגי יסוד או בלי שההגדרה מעגלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר שוטה הנכבד, הגבתי ל-GeG ולא לך; ציטטתי אותו, ולא אותך. (הציטוט אמנם אינו מלה-במלה, אבל בכל זאת מדויק והוגן). אם לא תתעקש, אני גם מעדיף לענות באריכות (שמן הסתם תדרש) לו ולא לך. בכל אופן (ובקיצור): ישנן שתי גישות ליסודות המתמטיקה. הגישה הנאיבית (והפרקטית) מניחה קיום של מושג לא-מוגדר אחד בלבד ("קבוצה"). עם כל השאר מסתדרים מצוין. הגישה הדקדקנית יותר לא צריכה אפילו את זה (היא עוסקת בעולם שיש בו קבוצות ויחס שייכות; כך לא צריך "להגדיר" כלום). בכל אופן הסדר הנכון הוא להגדיר את הקבוצה הריקה, ולקרוא לה אפס. לקבוצה שאיברה היחיד הוא אפס, קוראים אחד. לקבוצה שאיבריה הם אפס ואחד, קוראים שתיים. באופן הזה מגדירים את המספרים הטבעיים (ופעולת החיבור) הרבה לפני שמתחילים לחשוב על עוצמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר ו. הנכבד מאד, לא אתעקש. יתר על כן, אני מקבל בתודה את הערתך על תורת הקבוצות הפורמלית בה פשוט מדלגים על ההגדרות, ולהבא אשתדל לנסח טענות על המתמטיקה1 בצורה שתכלול גם את האפשרות הזאת. בברכה, ש. הכפר ------------------- 1 ובמיוחד אשתדל לא לנסח טענות על המתמטיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ששייך יותר לויכוח שלך בענייני חיות, אינטליגנציה וניסויים, אבל מתחבר יפה גם ל 1+1=2 שלנו כאן: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועל מה מתבססת הידיעה של המתמטיקה שקיים עולם כזה?? למיטב ידיעתי, לא ניתן להגדיר כל מתמטיקה ללא יציאה מאיזשהו מושג יסוד. בד"כ מושג היסוד הזה הוא המושג 'קבוצה'. אחת הבעיות היא שהמושג הזה *אינו* כל-כך אינטואיטיבי כפי שהוא נראה, כפי שהוכיח הפרדוקס של ראסל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היופי של כל הענין - המצב הוא הרבה יותר גרוע. לא רק שאין הוכחה שקיים "עולם כזה" (דהיינו מודל לתורת הקבוצות); לפי אחד המשפטים של גדל, יתכן1 שאפשר להוכיח2 שאין עולם כזה. 1: "יתכן" כאן במשמעות קצת מוזרה: לא ניתן להוכיח את ההיפך. 2: להוכיח - בכך שנצביע על סתירה פנימית במערכת האקסיומות הסטנדרטית3. 3: המשפט של גדל נכון לכל מערכת חזקה מספיק (שזה די מעט), ולכן "סטנדרטית" הוא מונח רחב מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Well said. זו (היעדר ההוכחה) אגב הסיבה המקורית שזנחתי את הלוגיציזם, עוד לפני שידעתי מה *בדיוק* אומר גדל, ונזקקתי למטאפיזיקה (של קאנט. על הטיעונים הטרנסצנדנטליים שלו). מעניין אם נשארו עדיין חסידי לוגיציזם (אולי באייל?). למיטב ידיעתי זהו דינוזאור אינטלקטואלי, ממש מאובן מושלם!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם את/ה לוגיציסט/ית? אני בטוח שההענות תהיה פנטסטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שההענות תהיה באותה עצמה, אבל התשובה "מה זה לוגיציזם?" תהיה המנצחת. כאמור, זה דינוזאור אינטלקטואלי. ובכל זאת, כל מי שמכיר את המושג יסכים שהוא מרתק. לפחות ממי שאני מכיר. שווה ללמוד אותו; לא כדי לעשות סקר כזה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה. (דובי, הצתה מאוחרת) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה "לוגיציזם"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני הייתי רוצה לדעת מה זה לוגיציזם. המחשבה שאולי אני כזה ואפילו לא ידעתי, מטרידה אותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקום לשטוח הסבר של עמוד פוליו, בסופו אני אזכה רק לתגובה מסוג "אתה משעמם", אנסח את כל הרעיון בשלוש מילים: מה שראסל אמר. או: מי שגדל הרס לו את החלום. אגב,לכל אוהבי בעיית המורכבות במתמטיקה, מה אתם אומרים על קידוד תפיסה שלמה ומורכבת-עד-אימה לשלוש מילים? :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי תהיה נחמד ותסביר לנו את זה בשלושה משפטים בלתי מחייבים? הנה עזרה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע אם הרזולוציה של שלושה משפטים היא הטובה ביותר: אני (כרגיל) מקבל את ההסבר של xrefer; במשפט אחד: 'Mathematics is logic' הרזולוציה המתבקשת הבאה היא החצי-עמוד של xrefer (אמרתי כבר שזה אתר נהדר?): http://www.xrefer.com/entry/552663, ולמעוניינים, הרחבה מתבקשת בערך 'גדל': http://www.xrefer.com/entry/552184 (ציטוט: the only serious alternatives to the empiricist view and Gödel's own were logicism, i.e. the view that mathematics is a body of tautologies deducible from a system of purely logical axioms, and formalism, i.e. the view that mathematics is a purely formal extension of finitary reasoning, an extension which could never lead us into falsehood; but these views, logicism and formalism, had been effectively destroyed by Gödel's mathematical work.) אני, כמובן, רואה בכך את ניצחונו הגדול של קאנט מול הפוזיטיביזם הלוגי, שאמר 250 שנה לפני גדל, ש 12 = 7 + 5 איננו משפט אנליטי, ומכאן הגיע לאידיאליזם הטרנסצנדנטלי (בדיוק על זה מדברת היחידה השנייה בקורס "עיון ב"הקדמות" של קאנט" באוניברסיטה הפתוחה: http://www3.openu.ac.il/ouweb/owa/yed.daf_kurs?mid=3...) זה גם המקום בו הפורמאליזם הישן שלי, בסיגנון של רודוךף קרנפ, הוגבל ע"י קאנט. לאט לאט תוכלו לעקוב אחרי נתיבי השכנוע שאני עברתי, ובגללם הפכתי לקאנטיאני... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה יהיה מסע מרתק, אני בטוח, אבל אני פשוט אחכה לקרוא את הביוגרפיה שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנ"ל. איך אמר אהוד ברק? "חכו ותראו". (טוב, אז לא דוגמא מוצלחת...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקור בעברית: הספר "משפט גדל ובעית היסודות של המתמטיקה" של ארנון אברון, שהמלצתי עליו כבר: תגובה 22928 (זה כמובן לא תכליתי במיוחד לקרוא אותו רק כדי לדעת על איזה מילה שמישהו זרק באייל, אבל זה ספר חובה בלי קשר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף להמלצה. ספר נפלא באמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומי שקורא אנגלית, בל יחמיץ את Goedel Escher Bach של הופשטטר. את גדל הייתי זורק יחד עם הייזנברג לאגף מיוחד בגיהנום, וממנה את ראסל ואיינשטיין לאחראים על טמפרטורת הזפת. נו, מה, צריך להוסיף אמוטיקון של קריצה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם תורגמו ספרים של הופשטטר לעברית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב ידיעתי לא, אבל מישהו ששנינו מכירים מנסה בימינו אנו לעשות בדיוק את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אני אשמח לשמוע על התפתחויות בנושא. בינתיים, האם יש דרך להשיג את הספרים האנגליים בארץ ללא צורך בכרטיס אשראי בין לאומי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסית בספרייה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תתפלא, אבל כן. אפילו בכמה ספריות, שאינן ספריות של אוניברסיטאות. אולי כאן נעוצה הבעיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את GEB קניתי בסטימצקי, אבל זה היה לפני המון שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ask a stupid question...)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תהיה מעצבן. הוא שאל על "ספרים של הופשטטר", רציתי לדעת אם התכוונת ל-GEB או לאחד מספריו האחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה. תשאל במסדרונות של הטכניון. מסתבר שרצות שם שמועות בנושא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב: "לוגיציזם: ההשקפה לפיה המתמטיקה היא גוף של טאוטולוגיות שניתן להסיקן מתוך מערכת של אקסיומות לוגיות לחלוטין." הייתי טורח לנסות להבין מה זה אומר אם היה אכפת לי, אבל לא, אז לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לא ברור כאן? אגב, בנוסף להמלצה של ירדן ניר, דיון מקיף בנושא קרוב מאוד (האנליטי והא-פריורי. והשאלה אם כל טענה אנליטית היא טאוטולוגיה) ניתן למצוא בספרו של שטייניץ, שכבר המצלתי עליו, "לעולם תהא המטפיזיקה". ובכל זאת, נסביר את המשפט: אם כל הטענות האנליטיות (המתמטיקה, למשל) הן טאוטולוגיות, הרי שניתן לעשות רדוקציה מלאה של המתמטיקה ללוגיקה ללא שום צורך בשום טענות מטאפיזיות, שאתם הפוזיטיביסטים שוללים (בהנחה שאתה אמפיריציסט-פוזיטיביסט, אסכולה שנעשתה הרבה פחות פופולרית מאשר בתחילת המאה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חצי מהמילים בתור התחלה. והפעם אני אפילו לא יכולה להאשים את העובדה שיש לי חסך רציני בשעות שינה ושאני אפוצה לחלוטין. והחלק היותר בעייתי היה ההסבר שלך. לי אמרו פעם שהסבר אמור לתת פירוש למושג מורכב בדרך פשוטה ומובנית יותר. יכול להיות שהדפיקות היא שלי (וזה אכן יכול להסביר הרבה מאד דברים), אבל מההסבר שלך הבנתי בעיקר את מילות הקישור, ואת המילה "שוללים"... נו טוף,אני אתמודד עם זה. _______ העלמה עפרונית, בפרץ חשיפה מרגש, עדיין מחפשת בית לשלושה חתולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, טוב, נו. בשביל זה היה הקישור ל xrefer קודם לכן. לא ניסיתי להיות במקומו. וההסבר שלי היה לדובי, שאני *יודע* שהוא מכיר ומשתמש במילים 'טאוטולוגיות' ו 'מטאפיזיות', שאלו המילים הקשות לדעתי, בהסבר. (המילה הקשה הנוספת 'האנליטיות', שהיא אולי הקשה מכולן, הוסברה כאן: תגובה 58018) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
____ העלמה עפרונית, עדיין מחפשת בית לשלושה חתולים. וגם עבודה באזור הנגב. יש הצעות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי החתולים, אני אשלח לך דוא''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לוגיציזם: ההשקפה לפיה המתמטיקה היא גוף של טאוטולוגיות שניתן להסיקן מתוך מערכת של אקסיומות לוגיות לחלוטין." מה פירוש "לוגיות לחלוטין"? איך אקסיומה (מתמטית) יכולה להיות או לא להיות לוגית (ועוד לחלוטין)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להגיד ארבע שורות וחצי בלי שום משמעות בכלל. ועם המון מילים מסובכות שאני בטח הייתי טועה באיות שלהן. ומטאפורות נפלאות. שיחקת אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע. לדעתי, אלו היו ארבע שורות וחצי דחוסות משמעות, באופן יחסי. אבל אצלי מעריצות זוכות ליחס מיוחד, אז אני אסביר לאט: ראשית, "Well said". בערתן האדיבה של זוג המילים הללו הבעתי גם הסכמה לדבריו של עוזי וגם ציון לשבח על הבחירה הנאותה במילים. "זו (היעדר ההוכחה) אגב הסיבה המקורית שזנחתי את הלוגיציזם" - כלומר, למרות שמהפרספקטיבה של מי שמכיר את דעותיי היום, נראה כאילו זנחתי את הלוגיציזם משום משפט אי השלמות של גדל, הרי שכבר זנחתי אותו קודם בשל אי יכולת ההוכחה לקיומו של העולם ההוא. "עוד לפני שידעתי מה *בדיוק* אומר גדל, ונזקקתי למטאפיזיקה (של קאנט. על הטיעונים הטרנסצנדנטליים שלו)" - כלומר, כבר בגלל עצם הטיעונים הטרנסצנדנטליים של קאנט. כמובן שכאנטי-מטאפיזיקאי, וחסיד של הלוגיציזם, כפרתי בטיעונים הטרנסצנדנטליים של קאנט. עם קַבלתם, זנחתי את הלוגיציזם. "מעניין אם נשארו עדיין חסידי לוגיציזם (אולי באייל?). למיטב ידיעתי זהו דינוזאור אינטלקטואלי, ממש מאובן מושלם!" - לא רק אני זנחתי. עם ירידת הפופולאריות של הפוזיטיביזם הלוגי, וגל הביקורות על אי השלמות במודל תורת הטיפוסים של ראסל/וויטהד (על שמו, כמובן, האימייל שלי, אם ניחשת...), חדל הלוגיציזם להוות זרם חשוב ורב משמעות כפי שהיה. הפופולאריות של משפט אי-השלמות הרגה אותו לחלוטין. לכן, לא כל דבר שכבודה לא מבינה הוא חסר משמעות. רק בעיניך. ואני מתנצל אם השימוש הרב ב "מילים מסובכות", כפי שאמרת זאת בשפתך שלך, חורה לך. כבר הסברתי פעם (מי האייל הזריז שייתן את הלינק?) מדוע אני עושה זאת: חשוב לשמור על הקונסיסטנטיות של המושגים המקובלים, כך הקישורים שיעשה הקורא יהיו ברורים יותר. חוץ מזה, את רוב המושגים יהיה קשה ארוך ומתיש 'לתרגם' לשפה מדוברת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי קצת, ואם לוגיציזם הוא באמת ההשקפה ש"המתמטיקה היא גוף של טאוטולוגיות שניתן להסיקן מתוך מערכת של אקסיומות" (את הזנב "לוגיות לחלוטין" קצצתי, כי הוא חסר משמעות בעיני) - אז אני, כמו גם כל מתמטיקאי אחר שאני מכיר, לוגיציסט. מתמטיקה היא מה שמתמטיקאים עושים (זו ההגדרה של G.H.Hardy, שהולמת ממנה אני לא מכיר). מתמטיקאים מוכיחים משפטים. את אלה אפשר להסיק מתוך האקסיומות (כך מוכיחים אותם). צריך להעיר שהמתטיקה היא יצירה אנושית, ולכן הבחירה *אילו* משפטים לנסות ולהוכיח תלויה במה שמעניין; וזה כמובן עניין סובייקטיבי. ועדיין, המשפטים לא נחשבים לכאלה עד שעמדו בדרישות (דהיינו, נגזרו מן האקסיומות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזנב שקצצת הוא, כמדומני, לב לבו של הלוגיציזם. הרעיון שעומד בבסיסו הוא שניתן למפות את המתמטיקה אל הלוגיקה הפורמלית (בדומה למיפוי של הגיאומטריה אל האלגברה דרך הגיאומטריה האנליטית) - והרעיון הזה נכשל בעקבות משפט גדל, אלא אם כן אתה מוכן לקבל שהלוגיקה אף היא מכילה משפטים נכונים אך אינם ניתנים להוכחה, מה שנשמע לאזני הלא מלומדות כבעיה גדולה בהבנת המושג ''לוגיקה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שהאקסיומות הן "לוגיות" ("לחלוטין") - מה הן יכולות להיות חוץ מזה? הרעיון למפות את המתמטיקה אל הלוגיקה לא נכשל; משפטי גדל מוכיחים את מה שהם מוכיחים, לא יותר מזה. לפי משפטי גדל, יהיו דברים נכונים שלא נוכל להוכיח ממערכת האקסיומות המקובלת. ברוב תחומי המתמטיקה, אלו לא יהיו טענות מעניינות (ולכן לא ניתקל בהן). אנשי תורת הקבוצות הצליחו לבנות טענות רבות שהן בלתי תלויות באקסיומות היסודיות (ZFC); זו לא חוויה כל-כך טראומטית כמו שאפשר לחשוב: אם רוצים, מצרפים את הטענות החדשות האלה למערכת האקסיומות (ואם לא רוצים, אז לא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שהן "לוגיות" במובן שהן הגיוניות, אבל הן אינן האכסיומות של הלוגיקה. אתה מוכן לקבל שהלוגיקה מצריכה מס' אינסופי של אכסיומות (כי משפט גדל מראה איך אפשר לבנות סדרה אינסופית של "מס' גדל" שכל אחד מהם תצטרך להוסיף כאכסיומה כי הוא בלתי ניתן להוכחה)? או, לחילופין, אתה חושב שאפשר לדבר על "משפט נכון אך אינו ניתן להוכחה" בלוגיקה שמס' האכסיומות שבה סופי? יש משמעות בכלל לחיה כזאת? או שמא אתה מוכן לוותר על כך שהלוגיקה היא חסרת סתירות (וכידוע מסתירה לוגית אחת אפשר לגזור הכל)? לפי הבנתי, אם התשובה לכל אלה שלילית, אתה לא יכול להיות לוגיציסט, שכן אלה הסדים שבתוכם נמצאת המתמטיקה עפ"י משפט גדל, או ליתר דיוק מערכות ברמת הסיבוך של המס' הטבעיים לפחות. אני מניח שהמהGeg יכול לעשות כאן עבודה יותר טובה ממני, אז אני אשמח להעביר לו את הלפיד ולהתרכז יותר בפלירטוטים עם ברקת ועדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא יהיה סימפטי לעבוד עם מספר אינסופי של אקסיומות (גם המתמטיקה הסופית שלנו מספיק מסובכת), ובפועל יספיק מספר קטן (וסופי עד מאד). אני מבין שבמקרה כזה יש משפטים נכונים שלא ניתן להוכיח אותם; אז מה? הטענות שהמשפטים האלה מייצגים הן, לרוב, לא מעניינות; אפשר להמשיך לעבוד בשאר התחום. אין לי גם שום בעיה עם משפטים שהם ככל הנראה נכונים ולא יודעים להוכיח אותם; משלמים לי בשביל להקטין את מספרם של היצורים האלו. עם סתירות בלוגיקה אני באמת לא מוכן לחיות. ובהצלחה עם ברקת ועדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(דילגתי על המשפט הראשון שלך!) עכשיו אני מבין ש"אקסיומות לוגיות (לחלוטין)" הן *האקסיומות של הלוגיקה הפסוקית*. שהן, כמובן, חלשות מכדי לעשות בהן משהו מעניין (דהיינו, לבנות את תורת הקבוצות). אז אני לא לוגיציסט; וגם לא אף מתמטיקאי שאני מכיר. למה שמישהו ירצה להיות לוגיציסט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק הלוגיקה הפסוקית. אתה (בניגוד לי) יכול ודאי לקרוא את פרינציפיה מתמטיקה של וויטהד וראסל וללמוד על כל האמור לא מפי השמועה. מי שרצה להיות לוגיציסט הם האדונים הנ"ל, וכמדומני מתמטיקאים לא מעטים בזמנם (הילברט?). אלא שלאחר משפט גדל אפילו ראסל הודה, במפח נפש גדול, שזה לא הולך. (ורק בשביל לטהר את שמי ברצוני להדגיש שאת עניין ה"אקסיומות הלוגיות" לא אני הכנסתי לדיון, רק ניסיתי להסביר את הכוונה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רשמתי לפני (כבר מזמן) לברר מה זה בדיוק לוגיציסם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תתפלא לשמוע, אבל כולנו, כל אחד מאיתנו, מבין היטב את משמעותן של מילות קישור, ובכלל, כל מיני מילים בעברית. נחש מה מהדברים שאתה אומר אנשים נורמליים לא מבינים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
________ העלמה עפרונית, חוזרת לעמוד בפינה בשקט, ומהרהרת על יום העבודה הראשון שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי! אתה סתם מקנה במעריצות שלי! לא, באמת; מה לא ברור / לא בסדר? (אף פעם לא טענתי לנורמליות1) ------------ 1 באנגלית זה נשמע יותר נחמד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויש, פאדיחה. התכוונתי לומר 'מקנא', כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהלן עוזי, אתה באמת מתווכח עם שוטה הכפר ולא איתי, הרי לא אני טענתי את הטענות הללו; ציטטתי *אותו* (הנה, מכאן: תגובה 81289) ובכלל, המכירים את גישתי יודעים כבר שאני מסכים איתך לחלוטין. (וקצת באיחור:) בכל מקרה, כיף לגלות שלמצטרפים חדשים לאייל יש עניין במתמטיקה. ברוך בואך! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"המחזאי נטול הכשרון", עוד מישהו חושב שהסיום של רומיאו ויוליה1 הוא תלוש, מודבק, מעצבן ובלתי קשור לנושא המחזה? אומנם בטרגדיה עסקינן, אבל מסתבר שיש דאוס אקס מכינה שלילי, כשלא יודעים איך להיפטר מהדמויות והמחזה. 1 היא מנסה להתאבד, הוא מקבל את הידיעה ומתאבד בתגובה, היא קמה לתחייה. או ההפך, מה זה חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בהחלט. אין צורך להגיד לך, אבל אולי לכמה אחרים, שההודעה שלי לא היתה רצינית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני מכירה די מקרוב חברות חרדיות (ברבים- הן קהילות שונות לחלוטין זו מזו), וערכים של עזרה הדדית אכן מושרשים מאוד. עם זאת- הרבה מהערכים האלו הם תלויי זמן ומקום. אני מתכוונת שיש לי חברה חרדית שהולכת כל שבוע מזה שנים רבות למחלקה לסרטן בבתי החולים ע"מ לשהות ליד החולים ולעזור להם. וזה מקסים בעיני. עם זאת אותה אחת לא רואה לנכון לחנך את ילדיה לערכים של פרנסה, עצמאות כלכלית, או חופש מחשבה. בעלה מרמה את מס ההכנסה (הוא עובד בצורה לא חוקית). אז אני מעדיפה לחנך את ילדי למחשבה ביקורתית (אתמול התברר לי שיש הוראה של הרב לאסור על בנים מעל גיל 13 ללכת לבריכה, לקולנוע כמובן או לים- כלומר אין להם איך להעסיק את הילדים בחופש פרט לגן החיות!!), לעצמאות כלכלית, וגם לעזרה הדדית- אבל אני לא מוכנה שהם יתיימרו לעזור לאחרים אבל באותה נשימה יקחו מאחרים הרבה יותר. הם לא מודעים כלל לזה שהתנדבות שבועית במחלקה לסרטן לא מתחילה אפילו לכפר על זה שהחבר שלי מסכן בימים אלו ממש את נפשו בשכם והם לומדים בישיבה, ועל זה שאנחנו משלמים חצי מהוננו הצנוע ביותר למדינה והם רק מקבלים. עזרה הדדית- אבל בתנאים שלהם. זה לא ממש ערכים בעיני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הקשר בין ההתנדבות לשירות צבאי? יש הבדל בין מעשי צדקה בתוך הקהילה לבין קיום חוקי המדינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני הקשר קיים כי עזרה הדדית היא גם לעזור לחברה לקיים את עצמה. הכסף שאנשים מקבלים בתמיכות לא בא משום מקום אלא מאנשים ישרים שמשלמים מיסים והולכים לצבא. התנדבות הייתה הדוגמא של זה שהגבתי לו (סליחה- אני לא זוכרת את השם), לכך שיש שם ערכים של עזרה הדדית. ואני טוענת- שזו לא נחשבת בעיני עזרה הדדית כי בראיה הכללית זה לא נותן לחברה כמו שזה לוקח ממנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, זו כמובן הבחירה הערכית *שלך*. אגב, אני האחרון להגן על השקפות עולם דתיות. בניגוד לליברלים רבים באייל, אני חושב שהדברת הדת היא מטרה נעלה, ומוסרי לעשות זאת, במקרים מסוימים, אפילו בכוח (זה לא יהיה דמוקרטי, כמובן; אבל זה יהיה מוסרי, לשיטתי). אני האחרון וכו', אבל חלק מהפעולות הנובעות מהשקפת עולם זו הם ראויות מאוד, לדעתי. גם אם אני שולל לחלוטין את הסיבה להן. אולי אצליח להסביר את השקפת עולמם כך: עזרה לאדם (יהודי!) הם ערך מקודש, אבל לא כך המדינה היהודית. ניהלתי דיונים רבים לאין-ספור בישיבה חרדית בי-ם (שני הצדדים נהנו מהויכוחים; כל צד זכה להכיר השקפת עולם שונה לחלוטין, דבר שהבטיח דיון סוער ודינאמי) ופעם אחר פעם הושוותה המדינה היהודית בה גדלו הם ואנוכי, למדינה הנאצית. יתרה מזו: מהמדינה הנאצית *לא מצפים* שתהיה טובה יותר. אבל עצם המדינה היהודית-חילונית נתפסת *כמרד ישיר* בתורת ישראל, ואף ישנה *חובה מוסרית* לייחל להשמדתה בצורתה זו (כשאולי הדבר היחיד העוצר אותם מלפעול לכך ישירות הוא הלחץ בכיוון הנגדי - הערך המקודש לעזור לכל יהודי. הרי השמדת המדינה תפגע, מן הסתם, ביהודים). כן, עד כדי כך. פגיעה במס-הכנסה, במשטר הציוני הרשע, שהרים יד בתורת האלוהים, נתפסת כמעט כצו, כאותה חובה של פרטיזנים להילחם במשטר הנאצי. הציונות נתפסת כאויב הנורא ביותר לדת ישראל, ו "עבודה" על מס-הכנסה בוודאי לא נתפסת כחטא, אדרבה כשהכסף מופנה ללימוד תורה. מבחינתם, יהיה זה חטא לנהוג אחרת. ערכים כפרנסה, עצמאות כלכלית, או חופש מחשבה נתפסים כשוליים לעומת עבודת השם, וברוב המקרים סותרים ומזיקים; עצמאות כלכלית ופרנסה, משמעם עבודה, כלומר ביטול זמן-תורה. הסידור הטוב ביותר הוא, כמובן, שאותם הכופרים הם שידאגו לפרנסתם של בני הישיבות. להשקפתם, הם בכלל מעניקים לך זכות אדירה לתרום לערך המקודש, לשיטתם. לא ערכי, לדעתך? חכי שתשמעי מה יש *להם* לומר על הערכים שלך... אם הערך העליון הוא עבודת השם, הספק הוא אויב רציני שיש למגרו. חסל סדר 'חופש מחשבה'. לשיטתם אין זו אלא תועבה וכפירה. "יש הוראה של הרב לאסור על בנים מעל גיל 13 ללכת לבריכה, לקולנוע כמובן או לים" - מן הסתם, שהרי לא אהבת בורא העולמים היא שתזכה מהתרת הרחצה או הקולנוע... הסידור שהחבר הכופר שלך ישמור עליהם הוא הסידור *הראוי והצודק* לשיטתם. כי *הוא* לא יבטל זמן-תורה, להיפך! הוא *יזכה* להגן על בתי-כנסיות ובתי-מדרש, והדבר היחידי שיבטל הוא "זמן-כפירה"... לפחות, הם יאמרו, שתהיה תכלית לחייו... או למותו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך זה סותר מה שאני אמרתי? לא אמרתי שצריך להסביר לי את הערכים שלהם, אני מבינה אותם ולא מקבלת. אמרתי שהם בוחרים להאמין שהערכים שלהם=עזרה הדדית. ולטענתי ההפרדה שהם עושים בין האדם הפרטי ובין המדינה היא מלכותית לחלוטין מכיוון שאין דבר כזה מדינה. איך אתה מרגיש מדינה? איך אוכלת מדינה? מה עושה המדינה? המדינה היא מופשטת ולא קיימת, קיימים אנשים שעושים דברים. מס הכנסה הוא כלי להבטחת קיום תקין של החיים (ולהטחת מנגנון בירוקרטי מסורבל ולא יעיל), וכשמרמים את מס ההכנסה מרמים אותי ואולי גם אותך (בהנחה שאתה משלם מיסים). כשהחבר שלי משרת בצבא, הוא לא הצבא של המדינה אלא החבר שלי. שבוחר לציית לחוק, ולעשות דברים למען תפיסה ערטילאית אף היא שאומרת שבכך הוא מגן על החיים שלנו. שלי, שלך ושלהם. אני יודעת שאלו הם הערכים שלי, ואני ממשיכה להאמין בהם, ולפעול לפיהם. אני טוענת שהערכים של הקהילה החרדית הם מס שפתיים והם פועלים בצורה שסותרת ערכים אלו- ולא חשוב בעיני אלו תירוצים טובים הם חושבים שהם מוצאים ואיך הם מאמינים לזה. ואני כועסת עלייך אישית שאמרת אפילו ברמז וקשרת את המילה מוות לפעילותו הנוכחית של החבר שלי, זה לא מוסיף לי שלוות נפש, אני מאוד מודאגת גם לבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זהו, שהערכים שלהם אינם "עזרה הדדית". אחרת הם היו עוזרים גם לגויים בשבת. אבל הם לא (אלא אם מישהו מסתכל, ויש סיבה לחשוב שתיווצר שנאת-יהודים בשל כך). הערכים שלהם מכונים "עבודת השם", ו "עזרה הדדית" היא פשוט מצווה אחת מני רבות. נמשיל את זה לערכים הפשיסטיים: המדינה כערך עליון. האם זה אומר שאין להרוג שמאלנים עוכרי-המדינה, רק כי גם אותם שמאלנים הם חלק ממנה? מה פתאום! הרי הריגתם של אלו המבקרים את המדינה ומוציאים דיבתם רעה (והשווי לסיפור המרגלים, או להריגת כופרים וערך חיי אדם ביהדות; חיי אדם מקודשים ביהדות *רק כפונקציה דתית*, ואם הם עצמם מהווים סכנה לדת, ברור מאליו, לשיטתם, שיש לסוקלם) היא ערכית וברורה. בקיצור, אין סתירה בהתנהגות החרדים. הם אינם טוענים להומניזם - הם דתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אני אשמח לשמוע את דעתו. אני יודעת שיש הבדל תהומי בין ילדה שיושבת מול תמונות בספר ובין ילדה שרואה תוכנית טלוויזיה (בוהה ליתר דיוק). ובנוגע לדוגמאות שנתת, אני מאוד לא מסכימה עם הדיכוטומיה הזו. אולי בגלל שאני מגיעה מנקודת אמצע ביניהן. ערכיות נקבעת מחדש בכל חברה ואין אפשרות להתייחס אליה כאל אחת שאינה בת שינוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וספרים המחנכים לאלימות ואנוכיות, היית נותנת לילדך הצעיר לקרוא? ואת "מיין קאמפף"? ואת "הפרוטוקולים של זיקני ציון"? ומה אם הוא היה זורק את האנציקלופדיה החדשה שלו, *ומחליף* אותה בפרוטוקולים של זיקני ציון? הרי זו קצת תמימות; ממילא, כהורה, את בוחרת בשבילו את הספרים שהוא יקרא, ולו ע"י יכולת הקנייה שלך, את מצנזרת למעשה את מה שאת בוחרת לא לקנות לו. ראי את תגובת ההבהרה שלי לדובי; אכן היה פה מקום לבילבול, וטוב שהוא הגיב ויכולתי בעזרתו להבהיר את דברי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הספר הוא המחנך. החינוך הוא בעיני המתבונן והאחראים עליו - בני האדם. אני מאמינה כי ספרים הם לא המחנכים אלא בני האדם הנעזרים בהם על מנת להביע רעיונות. כך, אני גם לא קונה ספרי ילדים שהם בגדר ''אקמול אינסטנט'' - כלומר מציגים בעיה ופתרון פלאים לאותה בעיה. הרי ספר כמו ''סיר הסירים'' הוא בעל שתי מטרות - המוצהרת - לסייע בגמילה מחיתולים. הסמויה - להזדהות עם נפתלי שבורח לו על הרצפה ושקיבל מתנה מוזרה שיכולה להיות אמבטיה לציפורים. כלומר, הפן החוויתי הוא חשוב יותר מהחינוכי בעיני. אני לא אתן לילדי הקטנים לקרוא ספרים כגון מיין קאמפף מהסיבה הפשוטה שספרים כגון אלה איני מחזיקה בביתי. לכשיגדלו, יהיה להם מנוי לספריה ויוכלו לקרוא כל מה שירצו. אני אהיה שקטה מתוך הידיעה שבעצם העובדה שאפשרתי להם קשת של התנסויות וחוויות, כך גם התעצב החוש הביקורתי שלהם (בדיוק כמו שאני נחשפתי כילדה לספרות יפה ולצידה ספרי הרולד רובינס, הרומן הרומנטי לסוגיו והקומיקס הזימתי של דודו גבע וקובי ניב. כך התעצבה הראיה הביקורתית שלי בנוגע לספרות). אתה קורא לזה צנזורה, אני קוראת לזה הכוונה. בגיל מאוחר יותר, הכוונת יתר הופכת לצנזורה וכפיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נקרא לזה הכוונה. ממילא בחברות טוטליטריות נהוג לכבס מילים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מוצאת הגיון באי הצבת גבולות בגיל 5. ואפילו לא בגיל 10. בגיל 15 יש על מה לדבר (ואולי לפני, בהתאם לאופיו של המתבגר). ובנוגע לטוטאליטריות - ברומא, התנהג כרומאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתך היחידה, בת 15.5 מביאה הביתה גבר בן 55, מדיף אלכוהול (שאחריו מזדנבת קצינת מבחן מחוצ'קנת). הוא מפשיט אותה, והם מקיימים מין אנאלי על השולחן בסלון (לא לפני שהגבר מפוצץ את מוחה של קצינת המבחן על שטיח הטורקיז שלכם). אז מה? תצנזרי לה את בן הזוג? מה פתאום! רק תדאגי להכוונה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טורקיז?! בואנה, אתה ממש סוטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אתן לך את הקרדיט ששאלת ברצינות. בתי מקבלת הכוונה מהרגע שנולדה, כך שבגיל מופלג כגון 15.5 היא תדע כבר מהו כבוד האדם, מהו חופש בחירה ואפילו דברים זניחים כגון כל מה שקשור בקיום או אי קיום יחסי מין. יודע מה? אני לא אמשיך לענות כי כל ההודעה שלך נראית לי כל כך אדיוטית ולא ראויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט, בדרכי הגסה וחסרת הנימוס, אמרתי שאת מצנזרת ועוד-איך. את קוראת לזה 'הכוונה', משום שבאותן חברות שמצנזרות *נהוג* להשתמש במילה 'מכובסת' (כי הרי אנו לא *מצנזרים*, מה פתאום?) והכל התחיל ממקס ומוריץ, שאני אמרתי שראוי (לדעתי!) לצנזר (אהה... להכוון החוצה מהבית, סליחה. [גולדווין: גם הנאצים הכוונו ספרים לעבר מדורות. לא צינזרו, חלילה]) נו, אז בתך תדע את מושג כבוד האדם, אבל מין אנאלי לא פוגע בכבוד זה לדעתה. דווקא מתוך חופש הבחירה, היא בוחרת בגבר ההוא... בתך אינה אוטומט. ההכוונה שלך איננה תכנות (נראה לי שכבר עדיף 'צנזורה' על כזו הכוונה...), ולא נדיר כלל למצוא מורְדות צעירות לבתים 'מושלמים'. כן, כאלו 'ליברליסטיים' שלעולם לא 'יצנזרו' אותן, רק 'יכוונו' אותן, רצוי ב JAVA... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שלא הבנתי בדברים שלך הוא: מה זה "באותן חברות שמצנזרות". זאת אומרת, תדגים לי חברה אחת שלא מצנזרת. לא איש פסיכי פרטי אחד שמחליט לגדל את הילדים שלו באופן אלטרנטיבי (וגם הוא מצנזר...) אלא חברה שלא מצנזרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, ברור שכל חברה מצנזרת, בניגוד לאידאל של איילת. אבל בכל זאת, ישנן חברות "מצנזרות", כלומר, *הרבה יותר* באופן מובחן. זה הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה הבדלים בין חברות שונות בעניין צנזורה - - השאלה האם לצנזר - והמינון הראשונה נראית לי מהותית יותר מכל מקום, בפועל, אלה גם אלה מצנזרים גם מצנזרים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמת לב? זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שאני אמרתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הפריע לי אופן ההתנסחות גס הרוח שלך (לאחרים כן) אלא ההקבלה האווילית שאתה עושה רק כדי לעורר פרובוקציה משום שאתה אינטיליגנט ומבין בדיוק את כוונתי. אתה פשוט נהנה להתקטנן על מילים. ביקרתי את דבריך על מקס ומוריץ משום שלדעתי ספר אתה יכול להעריך ע"פ טעמך האישי ולא ע"פ ערכו החינוכי הואיל ואותו ספר, מורכב מפיסות נייר, סימנים ותו לא. משמעותו וחשיבותו נוצרת אך ורק מהאדם האוחז בו. אם היית טוען שאתה לא אוהב את הספר בגלל שהוא כתוב בצורה מגעילה או לא תואם את טעמך האישי, לא הייתי עונה. בפועל, הודית שאתה מתעב את הספר בגלל ערכו החינוכי המועט. חינוך ילדים לא מתחיל מהרגע שבו הם לומדים לקרוא או עומדים על דעתם אלא מרגע לידתם תוך כדי איסוף חוויות. כשיהיו לך ילדים תבין. כמו כן, לא אמרתי בשום מקום שאני מצנזרת ספרים או מכוונת אותם מביתי החוצה. כרגע, כשבתי פעוטה אני בוחרת את הספרים בביתי ע"פ טעמי האישי (אחד הספרים האהובים עלי הוא "על חולד אחד ומה שעשו לו על הראש", מכאן שטעם לא קשור לערכיות חינוכית). קטגוריית "ספרי ילדים" בעיני מוגבלת בעיני לחווייתיות שמתאימה לילדים. לכן, אני לא אקריא לילדיי את "שמשון" לז'בוטינסקי או את יומניו של בן גוריון לפני השינה. את פו הדב דווקא כן. בנוסף, כשיהיו לך ילדים תבין בדיוק עד כמה הדוגמה שנתת היא דבילית וריקה מתוכן. גידול ילדים כרוך גם באפשרות לעצבם כבני אדם תבוניים שעומדים על דעתם מתוך מינימום כניעה ללחץ חברתי. לא התכוונתי לידיעת הגדרה ל"מושג כבוד האדם" כפי שציינת, אלא הבנה של הדברים והפנמת באופן שיאפשר לילדים לגדול לתוך התנהגות מסוימת. אתה נהנה לקרוא לזה צנזורה, תהנה. לא לזה התכוונתי. בפועל, אתה מוציא את מקס ומוריץ מהבית, אני משאירה אותו ומאפשרת לילדיי לבחון האם הוא מתאים לטעמם האישי או לא. בנוגע למין האנאלי Have it your way, אני לא אעמוד בדרכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ספר אתה יכול להעריך ע"פ טעמך האישי ולא ע"פ ערכו החינוכי הואיל ואותו ספר, מורכב מפיסות נייר, סימנים ותו לא. משמעותו וחשיבותו נוצרת אך ורק מהאדם האוחז בו" - לא ממש הבנתי. ראשית, חלק ניכר מהטעם האישי שלי לגבי ספר, בקונטקסט הקראה לילדים, הוא לפי ערכו החינוכי. נושא הרכבו של הספר (פיסות נייר, סימנים) אינו שונה מהותית מהרכבה של מסך הטלוויזיה (זרחן, סימנים), הראוי לצנזור. אולי יש לדעתך הבדלים בן צורות הפעולה של המדיה, ואולי זה מספיק לנמק צנזור של אחת וליברליות בשנייה. מילא. אני מדבר באופן כללי על 'הכוונה', הדורשת למרבה הצער לא פעם גם צנזורה. "הודית שאתה מתעב את הספר בגלל ערכו החינוכי המועט" - אין לי בעיה מיוחדת עם ספרי ילדים בעלי ערך חינוכי מועט. למעשה, אני חושב שלמקס ומוריץ ערך חינוכי רב, אלא שזהו ערך שלילי. כאן מתחילה הבעיה שלי עם הספר. ולכן, ממש כפי שאינך מקריאה לצאצאיך *כל* ספר ילדים קיים, ממש כשם שאת עורכת סינון/הכוונה/צנזורה (מחקי את המיותר) לספרים הבאים בשערי ביתך, כך מתעתד לעשות גם אני. כל המחלוקת בינינו היא על הקריטריונים - אני אתחשב מאוד גם בערכם החינוכי של הספרים. זה הכול. בסה"כ, גם אני וגם את רוצים 'להכוון' את ילדינו לעבר מה שנראה בעינינו כ 'טוב'; נראה לי רציונאלי להתייחס לערך החינוכי בהקשר זה. מעניין, סתם כניסוי, האם תקריאי לבתך ספר שיכוון באופן ברור לשנאת התבונה ולכניעה ללחץ חברתי (וגם ללשלוח ידיים לבנות הגן - טוב, אולי כשתקריאי לבנך הפעוט). אני מוחה על המשפט "חינוך ילדים לא מתחיל מהרגע שבו הם לומדים לקרוא או עומדים על דעתם אלא מרגע לידתם תוך כדי איסוף חוויות. כשיהיו לך ילדים תבין". לא צריך לגדל ילדים (או להיות בעל תפקיד בתחום הפדגוגי) כדי להבין זאת. אבל צריך להיות אטום במיוחד כדי לטעון שחינוך לערכים בעזרת ספרים לא ישפיעו כלל על הילד. אה. וודאי שקשה להסיק מתגובותיי שיש לקרוא לילדים את "שמשון" לז'בוטינסקי או את יומניו של בן גוריון לפני השינה. כמעט ומתחשק לי לומר כי הפריעה לי ההקבלה האווילית שאת עושה רק כדי לעורר פרובוקציה משום שאת אינטליגנטית ומבינה בדיוק את כוונתי. את פשוט נהנית להתקטנן על מילים. בתקווה שלא תכווני החוצה מביתך התנסחויות גסות רוח או מין אנאלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי מה לא הבנת. הספר, בדיוק כמו טלוויזיה, מחשב וכל כלי תקשורת אחר הוא חסר טעם בלי המשמעות הניתנת לו ע"י הקורא. עם זאת, ההבדל בין ספר לטלוויזיה הוא שהטלוויזיה מהווה מסטיק לעיניים וחופש הדמיון של הצופה מוגבל יותר מאשר בקריאת ספר. הואיל ואני חושבת שפיתוח המחשבה מעודד יותר מגירויים לא ויזואליים, לדעתי יש צורך לעודד קריאה יותר מאשר לעודד צפיה בטלוויזיה. הבעיה שלי התחילה עם העובדה ששללת את ערכו החינוכי של מקס ומוריץ בשל האלימות שבו. ההבדל בינו לבין מיין קאמפף הוא שמ ו-מ נוצר לילדים, אליהם ועליהם והכוונה היא שאותם ילדים יוכלו להזדהות עם הדמויות והמעשים שהם בבחינת טאבו ולהביע באמצעותם הרגשות וחוויות מעולמם. ההבדל ביני לבינך הוא שאתה רואה חינוך כמכוון לערכים חיוביים ולפיכך פוסל ספרות אלימה או שונה. אני רואה את החינוך כמכלול חוויתי שממנו מתעצבת דמות הילד שלא על פי דפוס קבוע מראש (ואני לא אכנס בכלל לדיון על חינוך דתי או חילוני משום שההכללה הגורפת שלך היא שגויה מיסודה). על פי תפיסתי גם הערכים המכונים על ידך "שליליים" הם מהותיים בחינוך הילד ולו בשל העובדה שהם מספקים את התמונה השלמה של טוב ורע ולא רק את מה שנתפס בעיניך כטוב או כרע. אני לא אכוון את ילדיי רק לטוב אלא אכוון אותם לראיית התמונה השלמה ולבחור את דרכם בעצמם שלא כדרך של שטיפת מוח. מכאן שהדוגמא שנתת על ספר שמכוון באופן ברור לשנאת התבונה אינה רלוונטית. צריך להיות תבוני על מנת להתמודד עם ספר שכזה ומכאן הופרכה טענתך. למרות מחאתך הנוגעת ללב, אני עדיין עומדת מאחורי דברי. צריך להתנסות בחווית ההורות כדי להבין את התהליך החינוכי. בנוגע לתפקיד הפדגוגי - מעולם לא אמרתי שהוא בעל חשיבות רבה יותר מהחשיבות ההורית בחינוך הילד ואיני חושבת כך. אם בהגדרתך "חינוך לערכים באמצעות ספרים" אתה מתכוון לתת לילד ספר ולצפות שילמד ממנו אתה טועה טעות חמורה משום שהילד צריך גם את ההכוונה, הנסיון והידיעה שלא כל הדברים הם תורה מסיני בבחינת לדפוק את הראש בקיר. ונקודה אחרונה, מדוע ההקבלה שלי לשמשון של ז'בוטינסקי (שאותו אגב קיבלתי לבת המצווה שלי) וליומני דוד בן גוריון (שמונחים על מדפי הספרים בבית הורי וזמינים לכל דורש)אווילית בהשוואה למיין קאמפף שלך? ובנוגע לדעותי בנוגע למין אנאלי או התנסחויות גסות רוח, לא אתה הוא השופט הסר דאגה מליבך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדרבא. נניח וזה נכון, הרי שיש חשיבות רבה יותר לפקח דווקא על ספרים, הגורמים לעיצוב נפשו של הילד יותר מטלוויזיה. אלא שאת טוענת משהו אחר: שיש לדאוג לפיתוח ככל שניתן, אפילו הוא שלילי. אני, לדוגמא, "חסיד של המדע". אבל אינני "חסיד שוטה". אני מתנגד, לשמל, לפיתוחם של כלי נשק גרעיניים, משום שגם אם התמורה שלהם למדע היא גדולה, התרומה הזו (אולי?) היא שלילית יותר מחיובית. הפיתוח אינו ערך עליון עבורי; חשוב לי *לֶמה* נתפתח. שוב, אדרבא. האפקט השלילי של מיין קאמפף על הילד יהיה קטן *דווקא* בגלל שהוא לא נוצר לילדים, ו מקס ומוריץ כן. "על פי תפיסתי גם הערכים המכונים על ידך "שליליים" הם מהותיים בחינוך הילד ולו בשל העובדה שהם מספקים את התמונה השלמה של טוב ורע ולא רק את מה שנתפס בעיניך כטוב או כרע" - אבל זהו בדיוק, שמקס ומוריץ גורמים *לטשטוש* מסוים בהבנת הטוב והרע: נכון שהם נענשים בסוף, אבל במהלך כל הספר, מעשיהם זוכים לעידוד: הילד לומד שביצוע המעשה הרע גורם לאושר ולהנאה, וכן שלא תופסים אותך כמעט. הוא כן לומד שאם תופסים אותך, אז רע ומר גורלך. כלומר, הדרך להשיג אושר היא ע"י רוע, אלא שחשוב להיזהר שלא להיתפס; כי פעולתה של המשטרה היא שמסבה סבל וכאב *לך*. התפיסה האנטי-משטרתית הזו חזקה מאוד בפלחים מסוימים של החברה, כך שזה בהחלט לא מופרך וחבל יהיה לעודד את הילד לכך מינקותו. בנוסף, העונש שמקבלים הילדים השובבים הוא מוות בתלייה - ספק אם הוצאה להורג היא מושג שצריך להתקיים בעולמו של הילד הרך, בלי לדבר עדיין על החינוך לעונשים ברבריים לאזרחים העתידיים של המדינה הדמוקרטית. כניסוי מחשבה, הבה נדון ב "מקס ומוריץ - הגרסה הלא מצונזרת" - אותו ספר, ואותו סיום, אלא שהילדים עושים עוד כמה מעשים שלא סופרו: בקיצור, הם גם אונסים1. האם עדיין תספרי את הספר לבתך? ואם יעמדו שני הספרים בספריה, איזה מהם תבחרי להקריא? ואם יתברר שהגרסה הקשה *היא היא* הגרסה המקורית, אז? האם גם אז תאמרי כי הערכים השליליים שמבטא האונס הם מהותיים בחינוך הילד ולו בשל העובדה שהם מספקים את התמונה השלמה של טוב ורע? שלא תביני אותי לא נכון; אינני מחסידי "hear no evil, speak no evil", ובכל-זאת, באותן שנים קריטיות, נראה לי שהצפת העולם הרוחני של הילד הרך בכמות כזאת של אלימות (כאילו שחסר לו מהגן / בי"ס והרחוב, או הטלוויזיה), תהיה שגיאה. אין לי ספק שהילד צריך גם את ההכוונה, הניסיון והידיעה שלא כל הדברים הם תורה מסיני בבחינת לדפוק את הראש בקיר. אני רק חושב שפרויקט הצנז-אהם, ההכוונה שלך יהיה קשה מאוד ללא חינוך לאיזשהם ערכים, ולו ערכים אינדיווידואליים. בוודאי כאשר מגיל 0 הוא חי ונושם אלימות קיצונית, אכזריות ורוע-לב (כאשר הוא לומד ע"י חיקוי גיבוריו מהספרים, שזו הדרך להשיג אושר). הנקודה היא שניסית להפוך את הטיעון שלי לאבסורד "מה, תקרא להם את ז'בוטינסקי?", כאשר צריך להיות ברור שאקריא להם חומר המתאים להם, כילדים (לפני בת-מצווה), אבל יהיה מלא הרפתקאות, טוב לב, קסם, הנאה וסקרנות, על חשבון מפלס האכזריות. הסרתי. רק אמליץ על אותו ליברליזם שאת מגלה כלפי רוע-לב. וזכרי: There’s always time for lubricant ! ------------ 1 הסיבה שאני נוטה להזכיר אונס, איננה משום שחס-וחלילה אני "קרוב" לנושא, כפי שמישהו ניסה לרמוז, אלא בדיוק ההיפך; זה אחד הדברים הנוראיים ביותר והאכזריים ביותר שאפשר לבצע - וזו בדיוק הסיבה שהוא שימושי כל-כך כדי לחדד בעיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. האם כיוונת ל"לְמה"? 2. גם רצח הוא דבר נורא, ובכל זאת נראה שאתה נוטה להשתמש בדוגמאות מתחום עבירות המין. אולי בגלל שזה יותר פרובוקטיבי? בברכה, ש. הכפר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. נכון. אל תספר לאשר. 2. אתה חושב שילדים בגיל הרך קוראים את האייל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. כמובן. בן כמה אני, לדעתך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כרונולוגית או מנטאלית? לא, עזוב. אין לי כוח לעוד ויכוח כזה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני טוענת שיש לדאוג לפיתוח חשיבה עצמאית ולא מכנית. לכן, העלמת תכנים שהם שליליים בעיני המתבונן, רק תיצור את תחושת השקר אצל הילד ותפתח תחושת אי אמון אצלו בנוגע למבוגרים (הרי אתה לא יכול לאורך זמן לגדל ילדים בבועת הסנטה קלאוס הזוהרת). תסכים איתי שלא היית מודע לכל ההשפעות השליליות של פצצת האטום אם לא היתה מפותחת (ולא, אני לא מצדדת בפיתוח של אחת כזו כמו שאני לא מצדדת בניסויים בבני אדם). בשם אותה חשיבה עצמאית, הספרים מספקים כר נרחב יותר להתפתחותה מאשר הטלוויזיה שמשדרת תכנים מוכתבים מראש שברוב המקרים גם עלילותיהם מוכתבות מראש ואינן מותירות שום מקום לשאלות. לדעתי מיין קאמפף יהיה חסר אפקט על ילדים משום שלא יבינו אותו. מקס ומוריץ לעומת זאת, מספקים את הצורך החוויתי של הילד. הרי בכל אחד טמון יצר ה"ילד הרע" ואין צורך להכחיד אותו אלא רק לרסן. מעשיהם של מקס ומוריץ משעשעים ילדים אך הלקח בסופו של דבר אחד הוא. ההנחה שהפשע משתלם במידה ולא תופסים אותך, היא הנחה מקובלת בעיני מבוגרים בעולם המתפתח ולהעלים אותה מעיני הילדים יהיה דבר אווילי. מה גם שדרכם לא מיועדת "להשיג אושר" אלא לספק יצרים רגעיים של רוע שמשתלט עליהם (והלא יצר האדם רע מנעוריו) מכאן, שאתה לא מלמד את הילדים טכניקות להתחמקות אלא את התהליך כולו שכולל את השכר ואת העונש. ההגדרות של "טוב ורע" ברורות לך מאוד כאדם מבוגר אך הן לא טריוויאליות לילדים. החינוך הדתי שאני מכירה כולל אקסיומות שלא ניתנות לכל דיון שהוא וערכים שניתנים כתורה מסיני ללא אפשרות בחינה. ובנוגע לגרסה הלא מצונזרת - אפשר לבחון למעשה את כל המעשיות המקוריות של האחים גרים (גם כיפה אדומה נאנסת ובגרסאות מסוימות, הזאב הוא אביה. לעומת זאת, היונים בחתונתה של סינדרלה מנקרות את עיני האחיות החורגות שקצצו את אצבעות רגליהן ועקביהן כדי שהנעל תתאים). בשלב מסוים, בתי תחשף לכל הסיפורים האלה, בדיוק כמו שאני נחשפתי. אני לא חושבת שאני אקריא לה אותם לפני השינה (ולא בגלל שהם לא חינוכיים בעיני) אבל אני בהחלט אענה לה על שאלות שתשאל כשתגיע אליהם בעצמה. כך, תופעות כגון אונס, או אפילו המין האנאלי שאתה כל כך מחבב יובהרו לה כשתשאל (והשאלה המתבקשת - האם היא לא תשאל מהו אונס אם לא תקרא את הגרסא הלא מצונזרת של מקס ומוריץ?) אני לא חושבת שהסבר הדברים יביא לידי כך שהיא תרוץ לקיים יחסי מין אלא שהיא תבין וכשתהיה מספיק בוגרת גם תדע להעריך מצב בקריטריונים של בעד ונגד ולהגיע להחלטות נכונות. מקס ומוריץ מהווים רק יצירה אחת מאלפים. מעולם לא טענתי שהם הם המודל לספרות ילדים יפה, אלא שלא הייתי מוציאה אותם מהספריה הביתית שלי וזה לא סותר את כל הספרים שמלאים קסם, הומור וחדוות חיים עליהם אתה מדבר (חנה'לה ושמלת השבת?) אני כן מחנכת לערכים. בניגוד אליך, הערכים שאני מחנכת אליהם לא מושתתים על הדת היהודית אלא אוניברסלים ולא מצויים בספרות החווייתית. כל אחד בוחר את הדרך המתאימה לו, ואם אתה מסתפק בספרות אינסטנט שתעשה לך את העבודה, זו זכותך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכל הדיון הזה נשארתי סקרן בקשר לשאלה אחת: מהו הגיל שבו נכון לדעתך לאפשר לילד גישה לספר כמו מקס&מוריס (האם מדובר על לספר לו בגיל שלוש או חמש, על לשים את הספר ביד שלו בגיל שבע, או על לא-להעלים-מהמדף בגיל תשע)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדבר תלוי לדעתי בעיקר באופי הילד. בחדר הילדים שבביתי, הספר מונח על המדף. אני עדיין לא סיפרתי ממנו משום שבתי צעירה מכדי להבין אותו. ברגע שתשלוף אותו בעצמה מהמדף (כמו שהיא שולפת ספרים אחרים) ותבקש שאקרא בו, אקריא לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני חושב שיש לדאוג לפיתוח חשיבה עצמאית ולא מכנית. אבל כאשר עלולה להיות התנגשות בין מה שאני תופס כ 'רע' (את יודעת, "תכנים שהם שליליים בעיני המתבונן", נו, כמו רצח למשל. או אכזריות. או אונס. בעיני המתבונן בתגובתך, כמובן), אני תמיד אעדיף לחנך את ילדי לקבל מושגים ברורים וחד-משמעיים לגבי 'טוב' ו 'רע'. "לדעתי מיין קאמפף יהיה חסר אפקט על ילדים משום שלא יבינו אותו" - את מתעקשת "להפיל" את הדוגמאות שלי על מוקשים טכניים. אז בואי לא נדבר על מיין קאמפף, אלא על "מיין קאמפף - הגירסה לילדים (מאויר)". "הרי בכל אחד טמון יצר ה"ילד הרע" ואין צורך להכחיד אותו אלא רק לרסן" - אז זהו, שאני כלל לא בטוח שמקס ומוריס הוא הספר שילמד את הילד ריסון: המעשים שלהם חסרי ריסון, וגם העונש לא מרוסן; תמונת העולם של הספר רחוקה מריסון - למעשה היא בדיוק היפוכו: היא מעודדת הקצנה חסרת רחמים ורגש. את זה הייתי שומר לגילאים מאוחרים יותר. "ההנחה שהפשע משתלם במידה ולא תופסים אותך, היא הנחה מקובלת בעיני מבוגרים בעולם המתפתח ולהעלים אותה מעיני הילדים יהיה דבר אווילי" - נו, ושוב נשתמש בדוגמא הקיצונית שלי: גם אונס הוא דבר נפוץ מאוד (למרבה הצער), האם יהיה זה אווילי להעלים אותו מעיני הילדים? וכך גם את התפיסה ש "she was asking for it", שמאוד מקובלת... אנחנו עדיין במעמד מחנכים. וחינוך, מה לעשות, יש בו מן הטוטליטריות. "ההגדרות של "טוב ורע" ברורות לך מאוד כאדם מבוגר אך הן לא טריוויאליות לילדים" - בדיוק בגלל זה נולד מושג החינוך (להבדיל מן הלימוד). "החינוך הדתי שאני מכירה כולל אקסיומות שלא ניתנות לכל דיון שהוא וערכים שניתנים כתורה מסיני ללא אפשרות בחינה" - וודאי. אבל האם הערכים שלך אינם כוללים אקסיומות כאלו? ושוב, הדוגמא הקיצונית שלי... "בשלב מסוים, בתי תחשף לכל הסיפורים האלה" - אז אני מסוקרן: למה את לא מספרת לה את סיפורי הזוועה? באופן מקרי כולם איכותיים פחות? ואם היא שואלת, את באמת מספרת לה שכיפה אדומה נאנסת ושהיונים בחתונתה של סינדרלה מנקרות את עיני האחיות החורגות שקצצו את אצבעות רגליהן ועקביהן? ואולי את עוצרת לרגע את שטף הקריאה ומוסיפה תיאורים מזוויעים משלך (רק כדי להעשיר את הצורך החוויתי של בתך, כמובן), ושוב, גם כאן אפשר להמשיך עד לגרוטסקיות. מה שאני מנסה לומר הוא, שממש כמוני, גם את מצנזרת, גם את מכתיבה ערכים, ואולי יש לנו מחלוקת רק על הכמות. זו בדיוק הסיבה שלמעשה את נמנעת לספר לה על עולמות חדשים ומרתקים (גם אם איומים) של אונס התעללויות וכו' אבל אם היא תשאל... הרי אותם עולמות חדשים ומרתקים יעשירו מאוד את *החוויה* המקודשת, שהיא חזות הכול; הרבה סיוטי-לילה מרתקים יענו את ילדתך, ואולי יעוותו את נשמתה לעד (הרי בני-הנוער-הרוצחים-הסדרתיים נעשים כאלו איכשהו, כשעולמם הרגשי מוצף באלימות ורוע)... חוויה, מה יש לומר. אה, ואני די משוכנע שהבהרתי שערכיי *אינם* מושתתים על הדת היהודית; אני אחנך את ילדי לראות בדת מחלה חברתית המהווה גורם ראשי לשפיכות דמים. אני אחנכם לליברליות כלפי דעות שונות ורבות, אבל מקומה של הדת יפקד מהרשימה - אחת דינה: הדברה! הכלים בהם אשתמש למען אותו חינוך לערכים יהיו, כפשוטו, כל הכלים שיש ברשותי. וזה כולל גם את הספרים. ללא ספק אצנזר ספרים המכוונים לאלימות. ברור שספרים *שמטפלים בבעית האלימות* יכנסו לביתי; מקס ומוריץ פשוט אינם חלק מהפתרון, הם חלק מהבעיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כמובן נהנה מהקצנת הדברים ולכאורה מצדקת דבריך, אבל שוב, הם מלאים באמירות פרובוקטיביות שספק אם אתה מאמין בהם. לא, אני לא אספר מיוזמתי סיפורים על אונס ורצח. אני גם לא חושבת שצריך לחנך בנימת "מה שלא הורג מחשל". הנקודה שממנה אתה מתעלם שוב ושוב בדברי היא שאני לא מוצאת את הספרים כמחנכים. לכן, אני לא תולה בהם תקוות גדולות. לכן אני לא מפילה עליהם את עול העולם ולכן אני לא סומכת עליהם שיעשו עבודתם נאמנה. אני לא אצנזר ספרים ומעולם לא אמרתי שאכניס לביתי *כל* ספר. זוהי לא צנזורה. זוהי דרך ארץ. אני מעריכה שבתי חכמה מכדי לא להבחין בדילוג על קטעים או ביפוי המעושה של המציאות. יש הבדל בין תיאור תופעה מזוויעה כגון אונס והצורך ללמד ילדים להיזהר מזרים או לשים לב למעשים שאינם נעימים להם ובין לספר סיפור שכולל קטעים בוטים תוך לקלוק שפתיים ואור בעיניים. אני לא חושבת שהדרך לחנך נעשית דרך ספר או המנעות ממנו. אין כל קשר בין הדברים ונקודה זו אתה מסרב להבין. איכות הסיפור אינה רלבנטית, ישנם מספיק ספרים שלא יכלו להתקיים בלי תיאורים מזוויעים של סצינות מין או אלימות ("הפיה קרבין" לדניאל פנק למשל "חיי אהבה" לצרויה שלו, "חיי נישואין" לדוד פוגל) ועדיין נחשבים לאיכותיים. מעבר לכך, גררת את הדיון למחוזות של מוסר. אונס, לא מתבצע ע"י פרטים נורמטיביים באוכלוסיה כדרך חיים. קידום באמצעות פרוטקציות ותככים קטנים, כן. ולא, הערכים שלי אינם כוללים אקסיומות, ושוב... הדוגמא שלך אינה רלבנטית משום שהיא מהווה עבירה פלילית ולמזלנו, לא זוכה לדעת קהל חיובית. לדעתך, מקס ומוריץ הוא ספר לא חינוכי. לדעתי, הוא מראה שכר ועונש ולדעתי היותר נרחבת, בכלל לא רלבנטי מה הוא מראה מבחינה ערכית חינוכית משום שהוא כתוב בשפה שמשעשעת ילדים. השימוש בספר כמחנך פירושו, בראש ובראשונה הוא לא לתת לילד את הספר שיתמודד עימו בעצמו אלא להיות בסביבה ובעלי נכונות להתמודד עם שאלות שיעלו מתוכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי שלא קרא אותו מיין קאמפף (ללא ההשלכות או הקישורים ההיסטוריים והכרותינו העמוקה עם הסופר) הוא משעמממממממם אפילו יותר ממדינת היהודים של הרצל, שלפחות יש בה כמה תיאורים עליזים. הילד לא רק שלא יבין, הוא לא ינסה להבין, אני מציע להקריא לו פרק כל יום לפני השינה, זה ירדים אותו יופי, ואולי גם יחסן אותו בפני פאשיזם בגיל שבו ילדים הופכים לאיין ראנד - אי אפשר יהיה לחדש לו כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען האמת, הפעם האחרונה שקראתי (הקראתי?) את הספר הזה הייתה מזמן מזמן, אבל אני אסתמך על הזכרון הרעוע שלי בכל זאת. הדברים ששני הילדים עושים בספר, מוגדרים כמעשי שובבות או קונדסות (עוד אחת מהמילים שאני אוהבת), פשוט ברמה גבוהה וחריפה יותר. אונס לעומת זאת (בדיוק כמו רצח) הוא עבירה פלילית, טאבו חברתי, ולא-לגיטימי ברמה קיצונית.כלומר, איך שלא מסתכלים על זה, ילד לא אמור להחשף למעשי אונס, זימה, סדום וכאלה.1 אז נכון שלא נשאלתי, אבל בכל זאת- יש הבדל בין שתי הגירסאות. מה אכפת לי מי מהן מקורית? אני אשתמש בזאת שמתאימה לי יותר. 1כן, אני יודעת.יש ילדים ש_כן_ נחשפים לדברים כאלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא זוכר את מעלליהם כאיומים יותר ממעשי שובבות או קונדסות, ופחות נוראים מאונס או רצח. לכן הבאתי את דוגמת "הגרסה הלא-מצונזרת". "אונס לעומת זאת (בדיוק כמו רצח) הוא עבירה פלילית, טאבו חברתי, ולא-לגיטימי ברמה קיצונית.כלומר, איך שלא מסתכלים על זה, ילד לא אמור להיחשף למעשי אונס, זימה, סדום וכאלה" - זו בדיוק הגישה שלי, ואילו הגישה של איילת, לה התנגדתי, היא שבמוקדם או במאוחר יצטרך הילד להתמודד עם מושגים כאלו, וצנזורה רק תפגע באמינות שחש הילד כלפי הוריו והמבוגרים. אני מסכים לחלק מהערותיה, אבל חושב שהסף (כלומר, המקום בו עדיף למנוע התמודדות של הילד הרך עם תכנים איומים ונוראים, הוא די נמוך. בסופו של דבר, צריך לאזן בין המטרות השורות, ונראה שאיילת ואני חלוקים לגבי מיקומו של הסף) "יש הבדל בין שתי הגרסאות. מה אכפת לי מי מהן מקורית? אני אשתמש בזאת שמתאימה לי יותר" - בדיוק מה שאני הייתי עושה; אנו מסכימים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קונדסות? מלכוד מקטרתו של המורה יוחנן (למפל) ודאי שימש השראה לחיסולו של יחיא עייאש. ומה על תגובת הסביבה? להזכירך, בגרסה המקורית השנים נטחנו עד דק למזון תרנגולות. דודה סימה (האלמנה בולטה) ודאי תאמר שזהו צדק פואטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וברצוני להוסיף שרעיון השימוש בבשר טחון להאבסת בע''ח פתח את השער להאכלת פרות במוחות כבשים, מה שגרם להתפרצות מחלת הפרה המשוגעת. על עניין הצדק הפואטי השניים היו ודאי אומרים ''צוחק מי שצוחק אחרון''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם מלכת הלבבות סיגלה לה תחביב לערוף ראשים. זו ההשראה למר גליוטין? אתם לוקחים את הדברים קצת רחוק מדי. קונדסות. כן. אני אישית מכירה כמה מבוגרים שזכרונות הילדות העיקריים שלהם עסקו בלזרוק שקיות פיפי על ראשי עוברים ושבים שהיו בדרכם לאולם השמחות הסמוך למקום מגוריהם. מגעיל, נכון ובכל זאת - אף אחד לא סגר אותם במוסד לעבריינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה שאת מביאה את שתי הדוגמאות האלה בסמוך, כי המחשבה הראשונה שלי בהקשר לאותם ילדים עם שקיות הפיפי היא Off with their heads! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:) ושלא יהיה ספק. אני לא מצדדת בהם ואני לא חושבת שקונדסות כזו מקומה יכירנו במחוזותינו ועדיין, ילדים הם ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא התכוון לומר שיש פער קל בין התוכן השובב שמעניק הספר הזה לילדינו (טחינת גויות אדם - בעצם, בעודם בחיים - לשם מאכל לחיות) לבין מעשי קונדס לא-יפים. אח, עוד 'חויה' רעננה להעשיר בה את עולמם החוויתי של ילדנו, מי ייתן וכולם יגדלו להיות רועי חורב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קוראים לו רעי. מה שהופך את העניין ליותר מקברי. ושוב, אתה מוציא את דברי מהקשרם. אם בכלל הענקת להם הקשר כלשהו מלכתחילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תטרחי לענות לו, חבל על הזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הוא עלול חלילה לענות לעניין, דבר שלמרבה המזל אתה נמנע ממנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה הוצאתי את דבריך מהקשרם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יחי ההבדל. אני, כאם, רואה את ילדיי כתבוניים ואף לא לרגע עוברת בי המחשבה שספרים ישפיעו עליהם עד כדי רצון לחקות אותם ולהתעלם מערכים ונורמות שיספגו בבית. משמעות הספר לילד היא חווייתית ותו לא ובעצם הסיפור הילד מזדהה עם חוויות שהוא מכיר מעולמו היומיומי. רעי חורב ביצע את הרצח המתועב מתוך שעמום ודפוסים פסיכופטיים באישיותו. ילדים ובני נוער אחרים לא יגיעו לזה כתוצאה מקריאת ספרים כגון מקס ומוריץ אלא אם כן, באישיותם אכן קיימים אותם דפוסים הרסניים (ואז הספר לא יהווה את הטריגר למעשיהם). במקומך, כהורה לעתיד, הייתי מעדיפה לאמן את עצמי בקול ההגיון והרציונליות תוך הדגשת הנקודה שעליך לסמוך על ילדיך ועל ידי זאת להוכיח לעצמך שאתה הורה טוב ומסוגל לחנך ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת. זה חדש לך שילדים מחקים את סביבתם? מחקרים רבים מראים כי ילדים (גם תבוניים) שנחשפים לאלימות מחקים אותה או מפנימים את הרעיון שאלימות יכולה להיות פיתרון. האם את ברצינות טוענת שלילדים תהיה חסינות מהשפעה הנובעת מספרים דווקא? מדוע? כעדות, אספר שלספרים שאני קראתי היתה השפעה מכרעת לחיי תפיסותיי ערכיי והתנהגותי. הרבה יותר מהטלוויזיה למשל. ילדים מושפעים מכל מה שהם חווים. וספרים אינם יוצאים מהכלל. אין שום סיבה לחשוף אותם לדברים מחרידים כאלו בגיל צעיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ילדים מחקים את סביבתם אבל עד איזה גבול? האם צריך להציג להם סביבה סטרילית מחשש שיצאו רוצחים משוללי ערכים אם חלילה יקראו את מקס ומוריץ? או שאולי יהפכו לחיות אדם בהשראת בעל זבוב? לילדים אין חסינות משום דבר. ילדים וילדות תמיד חיקו ויחקו את גיבוריהם הספרותיים (ואני לא נכנסת לגיבורים טלוויזיונים משום שזהו מקרה שונה לגמרי). האם אתה יכול למנות מקרים בהם לספרים שקראת היתה השפעה שלילית עליך? ההשפעה מהספר היא חיובית. הרי כפי שאני טוענת שוב ושוב מטרתו של הספר היא חיובית ולכן הוא צריך להשפיע על הקורא. באם ילדך ידע לשלב בין הערכים שהוא סופג מבית ובין ספר כגון מקס ומוריץ, הוא יבין את מעשיהם ואת העונש ויסתכל על הסיפור כולו כעל מעשייה הומוריסטית ותו לא. אין מקום להסחפות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להאמין שאת טוענת ברצינות כי ההשפעה מהספר היא חיובית בהכרח. אם ילדים וילדות תמיד חיקו ויחקו את גיבוריהם הספרותיים, אז מדוע תהיה השפעה שלילית בלתי אפשרית? מדוע ההנחה כי מילוי עולמם הרוחני של ילדים קטנים ברעיונות כמו טחינת גויות אדם בעודם בחיים מזיק להתפתחות רגשית בריאה, היא כה מופרכת בעינייך? את הזדעזעת כאשר הפנו כלפיך הומור מזעזע הרבה פחות, מדוע נפשו הרכה של ילד לא תזדעזע מרעיונות מחליאים כאלו? מי צריך את זה? ומאיפה ההנחה שאלימות קיצונית משפיעה לרעה על ילדים כשהיא מופיעה בטלוויזיה ואיננה משפיעה כאשר היא מופיע בספרים, כאשר מוסכם כי ילדים וילדות תמיד חיקו ויחקו את גיבוריהם הספרותיים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא טוענת כי ההשפעה היא חיובית בהכרח.אני טוענת שההתייחסות לספר כאל מחנך ראשי היא מוגזמת. אתן לך דוגמא. ילדים בימינו, נחשפים הרבה יותר לספרות קלה המבוססת על גיבורים טלוויזיונים וקולנועיים. בכלל זה סדרה שנקראת "צמרמורת". לכל הדעות, ספרים אלה אינם ברמה גבוהה באופן יחסי לקלאסיקות. בכל זאת, ילדים קוראים את ספרי המתח והאימה האלה בשקיקה ועדיין אף אחד מהם לא מנסה לחקות את פרדי קרוגר. במידה והילדים מחוברתים לנורמטיביות וערכיות נכונה ובריאה, הם יטו לחקות דמויות חיוביות מעולמם, כך פועלת תרבות צריכת ההמונים. כאשר יחקו את הדמויות השליליות, יהיה הדבר כדי לענות על חוסר כלשהו ולנסות לבדוק את הגבולות החברתיים (לשחק ב"ילד הרע"), מכאן עד הפיכתם לרוצחים סדרתיים ופורעי חוק ארוכה הדרך. אני לא מזדעזעת מהומור. ישנם מקרים שהוא חסר טעם ולא רלבנטי, כפי שעשה זאת GEG. ספרים אלה אינם בבחינת "ספרות חובה". אין כל סיבה לספר לילד סיפור שאינו מתאים לאופיו ואינו מעניין אותו, רק כדי להפחיד אותו וליצור אצלו אנטגוניזם לספרים. לכן גם הוספתי בהודעות קודמות שסיפור כזה לא אספר בעצמי, אלא אם כן אתבקש. אם הייתי חושבת שהסיפור יכול לעוות את נפשם של ילדיי או לפגוע בהם, לא הייתי מכניסה אותו הביתה מלכתחילה שירימו את היד כל האיילים שבילדותם הוכרחו להאזין לאסופית, לפוליאנה או לנשים קטנות. כל הרעיון החווייתי מבוסס על בחירה. ובנוגע להזדהות וחיקוי של ילדים עם דמויות וירטואליות ניתן לקרוא במאמרי "קץ עידן התמימות" (נהיה טרנד בימינו לתת לינקים למאמרים של עצמך, אז הנה): דיון 978 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה היתה התשובה הישראלית למקס ומוריץ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר לי! בחור בשם יובל אראל טרח להעלות לרשת את התרגום העברי של אורי סלע: אין לי מושג אם הוצאת מודן נתנה את רשותה. התרגום של אראל לחלקים החסרים (פרק ז') גרוע במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שניתן לזה 72 שעות? (עוד 51 יא מנאייק) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא! עכשיו עכשיו! גם אני מצאתי את האתר של יובל אראל, ואני חייבת להודות שיש משהו שמנקר לי בראש אבל אני לא מצליחה להיזכר. היחידים שתקועים שם הם שני הליצנים משה אבגי ואורי גבריאל (בתודה לע"ב) ששיחקו ב"עלילות מקס ומוריס". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אז עלילות מקס ומוריס, בלה ומורדוך הערבי וזבישק הסוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בראש של מקס ומוריץ ניקר משהו. מישהן, למעשה, בחלקים שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר. כילד, שאלתי מה קרה למקס ומוריץ אחר כך. אמא שלי אמרה, שהם נזרקו (עם השקים) לנהר. כנראה, שאפילו לה (ליברלית מספיק כדי לתת ליוסי בנאי לספר לי את הסיפור) היה קשה עם הסוף האמיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גדעון פת ויצחק מודעי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אא''ט, קריוס ובקטוס הם נורבגים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה ישראלית ופמיניסטית (לפי זרמים מסוימים של פמיניזם) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יערי וגרנות? :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי על גידי גוב וחיים צינוביץ' שמבצעים את שירו של מקס ואת שיר התשובה*,ללחנים של יוני רכטר,אבל הרמז שלך עם פמיניזם סיבך את העסק. *"רמסתי אלמנות פוצצתי גם זקנים, היו לי עסקים קשים עם יתומים מכרתי להם חומר במחיר מחיר שחור וחום וגם לבן בהיר..." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכל המנסים, ברכות, אבל אל תתאמצו סתם. החידה שלי היא לא מתחכמת: זו שאלה תמימה על פריט ידע אזוטרי. אם אתם מכירים את הספר האמור, תדעו מיד (אלא אם אתם לא מכירים את מקס ומוריץ). אם לא, אז לא. אשר - אני מחכה לאוקיי שלך (או עד מחר), ומפרסם תשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רות ורינה". בילדותי היה לי הספר הזה. "מעשה מצחיק ומעציב, אשר קרה בתל-אביב", על שתי ילדות שעושות תעלולים אלימים וקטלניים לא פחות מעמיתיהן השוויצריים(?). העונש שלהן בסוף גם הוא חמור, אם כי פחות גרוטסקי. יש דיווח מהימן מלפני 4 שנים של תצפית על הספר בחלון ראווה של חנות יד שניה באבן-גבירול. כמה חרוזים, כמתאבן למי שרוצה לנסות בחנויות כאלו (וגם כאילוסטרציה לדיון של אור על משקל בשירה, במקום אחר באייל): (הפתיחה) לעולם תהא ילדה טובה מנומסה ואדיבה ... לשווא ניסה כלבו, קרול, להוציאו מתוך החול ... ליבה מצער התפלץ, אחז אותה, הוי, השבץ! [מה אתם רוצים, הל' שם קמוצה! - י.נ.] ... חיש משו הן מן המים מדוזה רבתי-רגליים. ... ------------ הספר קיים, תיאורטית, באוסף הספרים של אוניברסיטת חיפה. אם יש לנו הרבה מזל, הספרנית תמצא אותו מעשית עד יום ג'. בכל אופן, מהרשומה שלו במחשב מתברר שהוא אולי ישראלי, אבל לא מקורי: כתוב שם "מילים ה.פ. לויצוף, עיבוד עברי ב. קלאר, איורים פ. מדלינה; הוצאת סיני, 1957"1. הייתי מחפש "לויצוף" בגוגל, אבל יש הרבה יותר מדי שמות שזה תעתיק אפשרי שלהם. אם וכאשר נגיע לעותק של הספר, נקווה שזה מנוקד שם. 1 וגם כתוב שם: "נושא: תעלולים ושובבות; נושא: שכר ועונש". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בבית אריאלה נמצא הספר, על פי רישומי המחשב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתחילה חשבתי שזו גרסה עברית ל"Maus und Molli", גרסת בנות למקס ומוריץ. אבל מחבר "Maus und Molli" הוא וילהלם הרברט, והמאייר הוא קרל שטורך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספר הילדים של מאיר שלו "גומות החן של זוהר" הילדה הקטנה רוצה גומות כמו לילדות אחרות. אמא שלה מסבירה לה שאי אפשר כי "כך עשה אותך אלוהים". האם זה קטע שתקריא לילדך או שתדלג עליו או שתשנה אותו למשהו שמתאים להשקפתך, או שבכלל לא תכניס את הספר הביתה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנם אנשים שמאמינים באלוהים, זאת עובדה שהילד ייחשף אליה די מוקדם ממילא. דוקא הזדמנות לא רעה לדבר על זה עם הרך התמים, לפני שאיזה חבדניק מציע לו סוכריה בתמורה לשעור דת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפעם אני מסכים עם השוטה. בנוסף אני אסביר לילד (תלוי בגיל, כמובן) ש ''כך עשה אותך אלוהים'' יכולה להיות גם צורת ביטוי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומעבר לכך, לא מזמן יצאו קלטות וידאו לסיפורי הילדים של מאיר שלו. ב"גומות החן של זוהר" ישנו שחקן המגלם את אלוהים ומקבל את בקשתה. תגובתו היא: "מה היא חושבת הילדה הקטנה הזאת, שיש לי זמן פנוי? כל עבודת העולם על ראשי והיא רוצה שאתפנה לשתי גומות חן?" וילד, שמתלבט האם יש או אין אלוהים, מגיע למסקנה מהקטע הזה, שיש אלוהים אבל הוא בכלל לא נחמד. הוא כמעט כועס על הילדה הקטנה (שהוא ברא) משום שבסה"כ העיזה לבקש גומות חן. ואם אלוהים מתעלם בהפגנתיות מבקשתה הבאמת פעוטה, איזה טוב הוא יכול לעשות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי נקודות. האחת היא שאנשים החושבים על חיי נישואים וגידול ילדים מנסים לתכנן מה הם יעשו ואיך הם ינהגו, על פי מה שהם מכירים כילדים, קראו בספרים ומה שהם חושבים שצריך לעשות כהורים. כשמגיע התינוק הם מנסים לפעול על פי התכנון המוקדם ואז מגלים פתאום שאי אפשר לתכנן את המציאות. כל תינוק מתנהג בצורה שונה, ישנם אילוצים של חיי היום יום שכופים אילתורים, הצרכים שלהם כהורים שונים מאלה כרווקים ועוד. לפעמים קורה, לפי מה שראיתי, שההתקלות בקיר המציאות מבלבלת מאד, ואז עוברים מנסיון לתכנון קפדני ("על פי הספר") לחוסר אונים כאוטי. חיי הורות צריכים אמנם מסגרת מסוימת, אבל גם המסגרת וגם התוכן חייבים להכנע לגמישות, אילתור, התאמה לסיטואציות משתנות-זורמות-חולפות וכו'. לדוגמה - עמית לעבודה שנולד לו תינוק שאל אותי היכן הוא יכול לקנות בקבוקים מזכוכית, כי הוא קרא שפלסטיק יכול לחדור לחלב ואת התינוק שלו הוא רוצה לגדל על טהרת ההגיינה והבריאות. כשניסיתי לאמר לו שאני לא בטוח אם עדיין בכלל מייצרים בקבוקי זכוכית ואם כן מחירם יהיה גבוה יותר ובכל מקרה בקבוקי פלסטיק טובים אפשר לקנות בכל מקום ומשקלם על הפה של התינוק יותר קטן וכו' וכו', הוא התרגז. ברור מה היתה התוצאה הסופית. גם הנסיונות לאלץ ילדים ללכת לישון בשעה מסוימת, עניני אוכל והקראת ספרים יכולים להתקל בבעיות דומות. כמו כן, אין דין דינו של ילד ראשון כילד שני ועוד. השניה - ספרים אינם יצירות קודש שחייבים תמיד לקרוא לילדים כלשונם וככתבם. למשל, לפעמים קורה שההורה רוצה לראות תוכנית חביבה בטלויזיה ואז הוא מתחיל לקצר ולדלג בסיפור. צרכי הילד לא תמיד עומדים מעל לרצונות ההורה. כך גם קטעים בספרים שההורה לא מרגיש נוח אתם. מה הבעייה לדלג, לשנות, לקצץ ואפילו להמציא דברים נוספים, על בסיס הקריאה בספר? דוגמה יפה היא הספר של דורון נשר "ספור מביצה" שבו לאבא אין שום רעיון לסיפור ואז הוא ממציא לילד סיפור מביצה (של תרנגולת, לא של צפרדע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפעמים הילדים מפרסמים אח''כ את הגרסה המקוצרת שהאבא סיפר להם, וזו לדעתם גרסה טובה יותר מהספר המקורי. תשאלו את וויליאם גולדמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
!Oh, God! I wann'e have your babies (בלי כוונה לפיתוח פתיל קולוסאלי 2)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אבל את לא היחידה שרוצה. ולמתחרה שלך יש יתרון - גם אני רוצה שהיא תלד את ילדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בינינו... למתחרה קוראים במקרה מריים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הא? לא. וכדי לא לפרט יותר מדי על חיי הפרטיים באופן המזהה חד-חד-ערכית אותי או את מכרי, ויחד עם זאת לשמור על עניין, ואתחיל מסכת ניחושים משעשעת, אני מוכן לספר שהאות הראשונה בשמה היא ט'. בהצלחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנת, הה? גוד, מריים... לא חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה שנון היום... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת לא הפעם הראשונה שאתה משתמש בדוגמאות מחליאות ואשר תועלתן המפוקפקת היחידה היא אולי לאייר את המסד הנפשי ממנו אתה שואב אותן. כבר תקפתי אותך בנושא הזה מזמן ואתה השתבחת שכנראה אין אני מבין את חוש ההומור "המיוחד" שלך. ברור מהתרחיש החולני שהצלחת לגרד מתחתית הביוב שאתה לא אב לילדים, כך שאין לך שום אמת מידה ונסיון בלתי אמצעי עם כל נושא גידול ילדים. הצרה היא שלא נראה לי שיש בך הבנה שהחיים גדולים יותר מפילוסופיה פרימה ובוודאי שהחיים גדולים ומורכבים יותר מרציונליות אנליטית. הדוגמא הזו אולי ממחישה גם את הכשל הרציונלי שאיננו מסוגל לתפוס שהחיינו אינם מושתתים על דיכוטומיות או אמיתות ברורות, ונבצר ממנו להבין את המגוון האינסופי של ניואנסים בחיי היום יום. על השאלה הרצינית והמענינת שלך, עניתי כאן תגובה 80349 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר לי קצת רב שאני מכיר, שניסה לומר לי, במילים אלו ממש, שהחיים גדולים ומורכבים יותר ממולקולות אטומים ואבולוציה. נו טוב, אז הייתי בתקופה המטריאליסטית שלי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקופה הקאנטיאנית שלי. שתחלוף, ממש כתקופה הקודמת לה, אם מישהו יוכיח לי כי בטעות יסודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני סקרן לדעת מה היתה ההוכחה שגאלה אותך ממטריאליזם. ב.תזהר מרבנים שיוכיחו לך שיש אלוהים,שאינו אוהב שנושאים את שמו לשווא. ג.האם אתה רואה רמזים לתקופה הבאה שלך? מה הכיוון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוה. פתחת תיבת פנדורה. יש לך מושג כמה התווכחתי על הנושא הזה בחודשים האחרונים? חפש באייל תחת שמי, ותראה שרוב התגובות שלי באייל היו בדיוק על הנושא הזה. נזהר. עד שיוכח לי אחרת, לא ניתן בכלל להוכיח את קיומו של האל ראה: תגובה 63713 כידוע, רק החמור אינו משנה את דעתו. ככל שהשכלתי הבנתי שיש פגמים בתיאוריה האמפיריציסטית שלי. בקאנט עוד לא מצאתי פגמים, רק ליטושים מינוריים. אבל לך תדע; אינני חסיד שוטה, ואין לי שום נאמנות לאסכולה מסוימת, אם תתברר לי כטעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתך, בתור הפרוייקט הבא שלך, להוכיח את זה בעצמך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להוכיח שקאנט טעה? אני מנסה כל הזמן, למעשה. אינני רוצה להאמין בתיאוריה הלא-נכונה, הרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*ה*ספר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיטר פן מסתייג מאהבות ילדות? הרי פיטר פן מסרב *להתבגר*, הוא מסתייג בדיוק מהבגרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. נשמטה המילה אנטי. נטיה אנטי פיטר-פנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקס אונד מוריץ הוא ספר ילדים. למזלי, ילד בן ארבע לא יכול לדעת אם אני באמת מקריא לו את כל מה שכתוב בספר, ולכן כשהוא ילמד לקרוא בעוד כמה שנים הוא כבר יהיה מחוסן. ההשוואה של מ-מ למיין קאמפ היא מגוחכת משום שאפילו בוגרים לא יקראו את הספר הזה לפני השינה. חנוך לנער על פי דרכו אבל גם צריך לנסות לעצב לו דרך. חשיפה מבוקרת לכל מני גרויים עדיפה לעתים על פני אחסנה מבוהלת של חומרים העלולים לפגוע בו. דוגמא אמיתית - בתי לומדת לנהוג. הורים של חברים לא נותנים לבנותיהן/בניהם לנהוג בכבישים המהירים גם מחשש לילדים וגם משום שהילדים עצמם פוחדים להתמודד על המורכבות של נהיגה בתנועה סואנת ומהירה. אני לוקח את בתי לכביש המהיר, למרות חששה, ומעודד אותה לנסות ולנהוג במהירות (הכוונה למקסימום המהירות המותרת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהיה מחוסן? ממה? אגב, באיזשהו מקום, נראה לי שיש בכך משום אמירת שקר לילד. אתה מסתכל לו בעניים, אחרי שביקש ממך שתקריא לו *את הספר*, ומשקר לו. בכל מקרה, זו צנזורה, ואולי חמורה יותר; למשל, אם תשאל את עורכי האייל, למיטב ידיעתי הם יעדיפו למחוק תגובה לא ראויה מאשר 'לערוך' אותה. "ההשוואה של מ-מ למיין קאמפ היא מגוחכת משום שאפילו בוגרים לא יקראו את הספר הזה לפני השינה" - לא הבנתי את הטיעון. מה הקשר לאחוז הקריאה? כל השאלה היא האם להקריא לילדים, בתקופה בו מתעצבת השקפת העולם שלהם, ספרים בעלי מסרים איומים מרושעים ואנטי-חברתיים (לפי ההגדרות הסובייקטיביות של ההורה, מן הסתם). ואם מיין קאמפ היה ספר כתוב להפליא, ופופולארי מאוד. אז? "חנוך לנער על פי דרכו אבל גם צריך לנסות לעצב לו דרך" - סה"כ, אני מסכים. "חשיפה מבוקרת לכל מני גרויים עדיפה לעתים על פני אחסנה מבוהלת של חומרים העלולים לפגוע בו" - לא יודע. אם אחטא שוב בפרובוקטיביות/חולניות/הומור-לא-מובן, האם היית חושף (באופן מבוקר, כמובן) את בתך ל 'קצת' פורנו? ל 'קצת' מין אנאלי1, ל 'קצת' אונס (אחרי הכול, זו מציאות יום-יומית, פתח עיתון. בנוסף אזכיר שזו הפנטזיה הנשית הנפוצה ביותר) ---------------------- 1 פשוט, מין אנאלי יוצר בתודעת הציבור אנטגוניזם חריף משום-מה, ולכן הוא משמש אותי בנקודה זו. כך לגבי שאר הגירויים "האסורים". אל נא באפך, אני בסה"כ מבהיר פה נקודה בדוגמאות קיצוניות. שום דבר אישי או משהו. בכלל, אתה חמוד כשאתה כועס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחרונה בקרתי עם בתי בהצגה בה הודגמו מני "פרברסיות" כמו יחסים לסביים, מין בשלישיה ואמא יהודיה הסטרית. עונה לשאלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בת כמה היא (מיותר לציין שאתה בכלל לא צריך לענות לשאלות אם אתה חושב שהם פולשניות או משהו)? ב. לא עונה ממש. אפילו הפרבסיה האחרונה חריפה הרבה פחות (לדעתי) ממה שאני הצגתי. למה לחשוף את הילדה לדברים כמו אונס? ולהיפך, למה לצנזר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, וכשאני הייתי בת 10 חשבתי שלצלצל לאנשים באינטרקום באמצע הלילה ולברוח זה נורא מצחיק. היום אני חושבת שזו עברה שצריך להיות עליה עונש מוות. כשהיתי בת 17 חשבתי שהשכנים המניקים סתם מנג'זים על עוצמת הוליום והשעה. היום אני מוצאת את עצמי מתקשרת לבעל הבית להתלונן על שני הסטודנטים בדירה 5J. זה נורמאלי. קוראים לזה להתבגר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, קוראים לזה להזדקן. (: סליחה, הייתי חייב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה הרבה יותר מצחיק אם היום לא היה יום ההולדת שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בת כמה את? אני בן שלושים כבר 4 שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזל טוב, ותנחומי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקפיד שלא להתלונן כשהשכנים שלי שומעים בקול רם מוזיקה מלהיבה, לפני מספר שבועות, בן תשחורת מהבניין שממול (קצת במורד הרחוב) גילה את לד זפלין, להקה שכבר הספקתי לדעתי למצות אבל הוא שמע את black dog שוב ושוב כשהוא מלווה אותו בנגינה בגיטרה חשמלית, מה שגרם להתרופפות עצבים אצל כמה מהשכנים אבל אני, אני ישבתי במטבח לי כירסמתי להנאתי כריך עם גבינה צהובה ומלפפון והתענגתי על רוח הנעורים. יש זוג אחר שחי בבניין שלי, שלמה ונעמי נאווי שמם, הם נוהגים לשמוע מוזיקה מזרחית בקולי קולות מפעם לפעם ויוצא לא אחת שאני נאלץ להרגיע את שכני הנערץ ירמיהו גונקל מלחייג למשטרה. אבל כשפרידה שומעת שירים לשבת ברשת ב, והיא שמה את זה בווליום גבוה כי היא לא שומעת טוב וזה נכנס לי מהחלון של הסלון ומפריע לי לראות צחי בוקששטר ביום שישי אחרי הצהריים או כשהאדיוט שאני לא יודע אפילו איך קוראים לו אבל אני בטוח שזה איזה שם כמו עמירם עוז או ערן פלד או משהו כזה מתחרע לי על שלמה ארצי, הזעם מביא אותי לעשות דברים שאין לעשותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בייגלה (שכחתי מי כתב) האחות הגדולה מכולן (לילדים מגיל 5) /עוזי בן כנען הפילה תותי/ עוזי בן כנען חתוליים/ ע. הילל עמק החיות המוזרות/ טובה ינסן שביל קליפות התפוזים/ נחום גוטמן ייפ וינקה/ אנני שמידט יפתח המלוכלך- התרגום העברי ליהושוע הפרוע כמה נעים להכיר את מר ליר/אדוארד ליר (שירי נונסנס מצחיקים נורא מגיל 5) כמובן שמיץ פטל (מישהו אמר כבר) ובאלה הצלחתי להיזכר כרגע כהכרחיים מטעמים סנטימנטליים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל סידרת המומינים מומלצת, והיא אולי סידרת ספרי הילדים הטובה ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי עוזי בן-כנען - גם ספרו "אני ברק" מצוין. (לא, זה לא ספר פוליטי). בכיתה א' היתה לי מורה שהיתה מקריאה לנו פרק אחד מהספר בכל שבוע (בסוף היום, בימי שישי) ואלו השעות היחידות שאני זוכר מלימודי בכיתות הנמוכות. אגב, מישהו יודע אם בשמו היתה הצהרה (שלו או אולי של אביו) בנוגע לתנועת הכנענים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחזור אליך עם תשובה עד מחר וישנם עוד כמה, שכולם מצחיקים נורא (אמא שלי תמיד הייתה בוכה ונחנקת יותר מדי זמן מאחותי הגדולה מכולם- לפעמים הרבה אחרי שאני והאחים שלי גמרנו לצחוק, והיה אפשר להכין תה בחלב או סנדביץ' עד שתחזור לעשתונותיה כדי שתמשיך את הסיפור): דרך חגב/ עוזי בן כנען זיגי ושליצי/ע. בן כנען והמחזות האגדיים 'נחמן' על ביאליק והמחזה 'אגדות מדגדגות' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הייתה הצהרה חילונית-פוליטית, שיושמה בשינוי שם משפחתו (משם משפחה אשכנזי מצוי כלשהו ל'בן כנען') כאשר התחתן בסביבות גיל 19 עם אשתו מיקי. זו הייתה בחירה משותפת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה שלי בנוגע לגיל לא משנה בכלל בנוגע לתשובה משום שאני מקריאה כל ספר לכל גיל. הגיל שבו היא תקשיב לסיפורים עצמם לא כל כך קרוב. כלומר, לא לפני גיל שנתיים וגם אז הדבר מאוד תלוי באופי של הילד הואיל ומשך הקשב בגיל הזה הוא קצר מאוד (לא יותר מ-7 דקות לסיפור). אני דוגלת בשיטת הסיפור לפני השינה בלי לחשוב יותר מדי כמה היא מבינה וקולטת מתוך מטרה להכיר לה את הקונספט של הספר. אצלי זה עובד נפלא. אז חוץ מהקלסיקות שאנחנו גדלנו עליהם (פלוטו, בייגלה, שירים של מרים ילן שטקליס וקדיה מולודובסקי, מיץ פטל, המפוזר מכפר אז"ר וכו') אני אוהבת במיוחד את: מדלנה, אוליביה, המעיל המופלא של יוסף, מעשה בחולד אחד ומה שעשו לו על הראש, בוקר בהיר אחד (מרים רות שכתבה גם את 5 בלונים), לבד על המרבד (המיריק שניר היחיד שאני אוהבת), הבית בעמק שוקו, החבר של דב דובון, משהו אחר, דרקון אין דבר כזה, לילה טוב גורילה (ספר נפלא בלי מילים למבוגרים שגונבים לילדים שלהם). ואם תרצה עוד, אז יש... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, עוד יש מי שקורא לילדיו קדיה מולודובסקי! יש תקווה! "קוראה האם בקול ענות, מצלצלים החלונות, וגם האב, שחור מפיח, בקורנסו מטיח." נזכרתי בזה לא מזמן, בתשובה לשאלה של מישהו, ופתאום זה היכה בי: זה פשוט אחד החרוזים היפים ביותר שאני מכיר בעברית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולי אתה מספר מתוך "הילדה איילת"? הידעת שרוב תרגומי הספר נעשו ע"י אלתרמן? אבל אני חייבת להתוודות שקסם השיר פג כשגדלים ומבינים כמה הוא איום. גלגולו של מעיל לעומת זאת, עדיין יפיפה. "רצה בילה בו שנתיים והמעילזהב פרוויים עוד שנה המעיל כאילו עוד יותר יפה אפילו..." אפשר ממש לשמוע את המבטא הסבתאי במילים. "פעם פרץ לא טיפש בא עירום ומעיל לא יש רועמים כולם ברעם צועקים כולם בזעם פרץ תיש! סייח! כרכשתא! אי המעיל אשר לבשת?" ולטריוויה היומית - מהי כרכשתא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אחד מהשירים האהובים עלי: "צד ימין אני מסרתי לחתול אשר זכרתי, חלק שמאל אני שלחתי לחתול אשר שכחתי, והיתר חור מול חור, תקבלו לפי התור." כרכשתא(ה?) זה ישבן?. וכן, ידוע לי, שאלתרמן תירגם את השירים של "פתחו את השער". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כרכשתא זה הרבה יותר ציורי מאשר "ישבן", זהו למעשה רקטום וע"פ מילון אבן שושן (1986): כרכשת / כרכשתא: חלחולת, המעי הגס התחתון שהצואה מופרשת דרכו החוצה. (בהמשך יש הגדרה גם לכרכשת ממולאה, אבל אני אוותר עליה בשלב זה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיצור, כרכשתא = Asshole | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוכל לומר בעברית משפט כמו: "ראית איך הכרכשתא הזה חתך אותי? יופי, יש רמזור אדום. תשארי באוטו רגע יופימיה, חבל על הזמן מה שאני לעשות לו." והכל בעברית! תודה איילת וeasy, תמיד היתה לי בעייה בסיטואציות כאלה. לא עוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ספר כירורגיה בעברית, שהתעקש לכתוב ככה. אף אחד לא קורא אותו, ומי שכן, לא מבין מילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קויפמן ודינבר, עקרונות בכירורגיה, חלק א', עמ' 323: התנקבות הכרכשת היא מסוכנת יותר מכל התנקבות אחרת במערכת העיכול, עקב אוכלוסיית החידקים הגדולה בכרכשת... ובהמשך: בהתנקבויות של הכרכשת הימנית יש לבצע כריתת הכרכשת הימנית ללא צורך בפעולת הטייה. וכרכשת אגב, למי שלא הבין עד כה, היא מעי גס (או בשפת בני אדם - colon). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, רגע... אני תמיד מתרגמת את זה "חלחולת". פספסתי משהו, בצנרת הסבוכה שנתן לנו האל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לאסקימוסים יש מאה מילים עבור שלג... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע לאסקימוסים יש מאה מילים המתארות שלג ? כיון שיש להם הרבה ממנו. לעומתם, באנגלית יש 99 מילים נרדפות למילה אידיוט. האם זה מעיד על משהו? אמתי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלחולת (אם אני זוכרת נכון מאותו ספר ארור) הוא חלקו האחרון של המעי הגס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש שתי כרכשות ואצלי המערכת פגומה או שהם מתכוונים לצד ימין ופשוט כותבים מאוד לא ברור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאני לא מאמינה שאני מרצה על אנטומיה של האדם כאן: למעי הגס יש בגדול ארבעה חלקים - מעי עולה, מעי רוחבי, מעי יורד, וסיגמה. (הצורה היא פחות או יותר ח' שמתחילה בחלק הימני התחתון של הבטן, עולה, עוברת לצד שני, יורדת, ואז סוטה כלפי המרכז). אז הרבה פעמים קוראים לחלק העולה של המעי - מעי ימני, ולחלק היורד - מעי שמאלי. זה אותו המעי, זה רק החלק שלו שממוקם מימין והחלק שלו שממוקם משמאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה? זה בדיוק כמו בלב. כי אני מכירה אחד שהמנתחים עשו לו טעות איומה בהשתלת לב... טוב, לא משנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
There is a small wadi called wadi Karkeshet, west of Sapir in the Árava.
The neighbouring wadi is called Eshboren - do you have any idea about the meaning ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער על ההפרעה. עמית, אם אתה קורא את את זה בעודך בקוסקו אנא צור איתי קשר דחוף (כאן או לדוא''ל) וציין דרך ליצור איתך קשר טלפוני. שוב, סליחה על ההפרעה ועל המקום, אבל לא ציינת דוא''ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג מה זה כרכשתא והשיר באמת איום ונורא ! (דרך הגב אים אמצא במילון מזה כרכשתא אשלח לך. ומי כתב את השיר הנוראי הזה?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשו לי לתקן ולהוסיף: את בוקר בהיר אחד כתבה, כמובן, אורה איל ואת לבד על המרבד כתב בריאן וילדסמית ושניר תרגמה. בספרייתי שוכנים לבטח וממתינים לצאצאים- ויהי ערב / פניה ברגשטיין סיפורו של פרדיננד / מונרו ליף גברת אחת מרחוב בצלאל / יורם טהרלב ברמלי ולימפופו / צ'וקובסקי בתרגום אלתרמן. וכאמור, יש עוד... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כמובן צודק. ואני מוסיפה את ספרי ע.הלל כולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלנו התחילו עם "את זה" של נירה הראל פלוטו של לאה גולדברג וכל ספר מהסדרה של פינוקי. ספורי העלילה הראשונים שנדמה לי שגם הבינו משהו מהם היו של חיה שנהב מיץ פטל,דוביל'ה בונה בית,והבית של החתול הירוק (או משהו כזה) בכל אופן היום בגיל 3 פלוס הגדולה מעדיפה את "הופ" בטלויזיה והספר האהוב עליה בימים אלה הוא על פליקס הארנב שמקיף את העולם. עוד פעם אין שמץ של מושג עד כמה היא מבינה את הקונספציות הגאוגראפיות שיש בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלך צבצב וסיפורים נוספים (בתרגומה של לאה גולדברג). פחדרון בארון. ארץ יצורי הפרא. הנסיכה תבוא בארבע. איפה גברת זרת (כולל בובות אצבע וטוב לנסיעות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל הזמנה שלי באמאזון (3-4 הזמנות בשנה גרועה) אני מקפיד לכלול גם ספרי ילדים. בשנה האחרונה גם רכשתי מספר רב של ספרי ילדים בעברית (סדרת "מרגנית" הישנה). ההזמנה האחרונה (שהגיעה הבוקר) כללה את "צ'רלי והשוקולדה" ו"צ'רלי מעופפילית הזכוכית". עכשיו אוכל סוף-סוף לראות אם השירים תורגמו לאנגלית כמו שצריך מהמקור העברי הנהדר. טוב, נו. למען האמת יש מקום אחד בו ברור שהמקור הוא אנגלי, וזאת למרות שהמתרגם (מה שמו של אותו צדיק?) עמד במשימה די בכבוד. יש שם בולע חרבות שמלמד את נשיא ארה"ב לבלוע כינים - זה כמו לבלוע סכינים, רק בלי הסמ"ך, הוא מסביר. (יתכן וזה לא היה [ס]כינים? אוי, הזכרון, הזכרון...). בכל מקרה, די ברור שהמקור הוא "לבלוע מילים", פעולה שימושית לפוליטיקאי, וזה בדיוק כמו לבלוע חרבות, רק בלי ה-S. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחשפתי לשירים לראשונה כשצפיתי בסרט. אם זכרוני אינו מטעני, התרגום לעברית כפי שמופיע בספר הוא לא רע בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההמלצות שלי לספרי ילדים: "תנחש כמה אני אוהב אותך" - ספר על ארנבון אב וארנבון בן המתחרים במידת האהבה (מתאים החל מגיל צעיר, בגלל תמונות יפיפיות ואפשרות לפעילות, ומקסים גם להורים). "חמש דקות של שקט" - על אמא פילה ושלושת ילדיה. גורם אנחות של הזדהות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את בטוחה? אני תמיד הייתי משוכנעת שזה ארנבון אח קטן וארנבון אח גדול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יו, יכול להיות, איזה קיבעון מחשבתי מכפיר ! פשוט קטינה שלנו בשלב של לסדר את העולם באמא-אבא-תינוקת... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שזה הקיבעון המחשבתי שלי. אין לי (עדיין) ילדים, אבל יש לי אח קטן שאני אוהבת עד מאד. רגע...בדיקה... אז זהו, שלא מפורש בספר בכלל מה מערכת היחסים ביניהם. ברור שהם משפחה ושהגדול מלמד את הקטן, אבל זהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא קראו לי? 1 טוב, אז כל הספרים של הדוקטור סוס (המלך צבצב? המלך צב יאצק!), וכמובן-יונתן גפן (בעיקר "שירים שענת"), יהודה אטלס, ושל סילברסטין. (אור בעלית הגג! אור בעליית הגג!) 1 שבועיים מנותקת מהעולם, וגדל פה דיון של 632 תגובות חדשות.הייתה לי דילמה רצינית אם להכנס או לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואף אחד לא הזכיר את אריך קסטנר ונחום גוטמן, ולכן אני אעשה זאת וביחוד יצירותיהם הטובות ביותר: "הכיתה המעופפת" של הראשון ו"שביל קליפות התפוזים" (זכה בפרס אנדרסן הבינלאומי) ו"הרפתקאות חמור שכולו תכלת" (יצא לאור לאחרונה מחדש) של השני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספרים אלה הם עבור ילדות שכבר קוראות לבד, לא בשביל לקרוא לילדות קטנות, שעל זה מדבר הפתיל הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי גם את לובנגולו מלך זולו,ואם מזכירים ספרים חביבים עם ניחוח של אימפריאליזם רומנטי,אז ד''ר דוליטל של יו לופטינג, שהחיות בו בלתי נשכחות, גב גב החזיר שתמיד חושב על אוכל ופולינזיה התוכי המדבר(הוא זה שלימד את דוליטל את שפת החיות). בקשר לפרס אנדרסן אני לא בטוח,ביקרתי השנה אצל אורי אורלב(חיית החושך,האי ברחוב הציפורים,ועוד)והוא הראה לי את מדליית פרס אנדרסן שקיבל, וטען שהוא הישראלי היחיד שזכה ב''נובל'' לספרות ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסתבכת. עוד חודשיים כשאני חוזרת לעבודה מעשית אני אנצל אותך עד תום... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לא מאיימת עלי. עדיין. אני מניחה שהואיל וציינת שעוד חודשיים את חוזרת לעבוד, את מורה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זה לא היה איום, רק הבטחה. ואני רק סטודנטית. בגלל זה כתבתי "עבודה מעשית". האם התגובות שלי באמת נראות ראויות למורה בישראל??!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו יודע איפה אפשר להשיג את ספרה הראשון של יעל הדיה, "הנפשות הפועלות"? הוא מן המוצלחים שלה, אולי המוצלח מכולם לטעמי. קראתי אותו מזמן מזמן, לאחר שקניתיו תמורת כ-20 ש"ח באיזו צומת ספרים נידחת. מישהו השאיל אותו ממני ולא טרח להחזיר, ואני ממש רוצה עותק נוסף, למרות שאני לא זוכרת איזו הוצאה זו ולא הצלחתי למצוא אותו באינטרנט. help?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הדרך הביתה / מירי רוזובסקי למי שמחפש סיפורים זורמים לימים חמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחזיר אהבות קודמות/יהושע קנז צוות איתמר/אבנר שור תאונות/יעל הדיה יש ילדים זיגזג/דוויד גרוסמן בגוף אני מבינה/ דןויד גרוסמן פונטנלה/מאיר שלו רומן רוסי/מאיר שלו עשו/מאיר שלו מומלצים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, ציינתי כבר שאני נמצא בימינו בסדנת כתיבה עם יעל הדיה? האמת שאף פעם לא קראתי משהו שלה, ועושה רושם שהטעם שלנו שונה משהו. במיוחד הרגיז אותי היחס שלה לסיפורים הומוריסטיים, אבל לא משנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קראתי רק ספרים של בנים :-) בעצם, הכי "לא-של-בנים" היה "ענוג הוא הלילה" של סקוט פיצ'ג'רלד, שכייף לקרוא אותו סוף סוף. מריח כמו דור הג'אז. השאר היו מדע בדיוני, מזילאזני ועד סי.ג'יי צ'ריי. אולי בעצם זה כבד מדי לקיץ, אבל כבר שנים שאני לא מצליחה לקרוא במאסיביות שום ז'אנר אחר, וכל החברים שלי כבר השאילו את רביעיית ספרי אנדר (אורסון סקוט קארד) וחזרו לבקש עוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתה על ספרים של בנות את יכולה למסור לי שמות של ספרים כאלה? תודה מראש |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקטגוריות האפשריות הן "ספרים של בנות" ו-"ספרים של בנים"? "ספרים של בנות" מול "סתם ספרים"? "ספרים של בנות" מול "ספרים של בנים" מול "שאר הספרים"? מה זה אומר בכלל, "ספרים של בנות"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהמשך הדיון שהתפתח, יש הערות בנוגע לספרים מתמטיים למיניהם. אז לא כאלה. כמובן שאין ''ספרים של בנות'' וכו' (אולי חוץ מ''איילת מקבלת'' ודומיו). אני השתמשתי בביטוי כדי לתאר ספרים קלילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספרים של בנות = ספרים קלילים? תודה רבה! ואחר כך את כותבת על בעיות מגדר, ורוצה לעודד בנות לכתוב באייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר דשנו לאורך ולרוחב בחסכים אינטלקטואליים לאורך קווים מיגדריים, אז אני לא אלאה שוב את הקוראים/ות. מה לעשות, איילת צודקת. אם יותר בנות היו קוראות את "גדל-אשר-באך" ופחות ספרים במשקל נוצה, אולי היו יותר בנות באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב הבנים ורוב הבנות שאני מכירה לא קראו גדל-אשר-באך. (והשניים שאני מכירה שכן קראו היו בן ובת - אחי ואני, אז זה טייקו בסטטיסטיקה שלי...). אבל אין בזה דבר עם בנים או בנות. את יד הנפץ קראו הבנים והבנות בכיתה שלי. הן אלה והן אלה רצו להיות הגיבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי מה"בנים" כאן חשב ש"נשים קטנות" הוא ספר נהדר? נא להרים יד, תודה. מי מה"בנות" כאן חשבה ש"קראטה קיד" הוא סרט נהדר? נא להרים יד, תודה. קייס קלוזד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גידי גוב ראיין בשבוע שעבר את יעל שטרנהל לאור עזיבתה את "שבע וחצי" ועזיבתה הצפויה את הארץ למען שדות זרים. מכיוון שיעלי הולכת ללמוד היסטוריה אמריקאית, גוב נאחז במעט שהוא יודע בנושא, והם ניהלו שיחה קצרה על "נשים קטנות" ("איזה דמות הכי אהבת?" "ג'ו" "כן, היא מעין טום-בוי כזאת, נכון?"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. יש בעיה עם הדוגמאות שנתת: 1. נשים קטנות - דובי כבר נתן את ההסבר. ג'ו ולורי למעשה איפשרו את הספר גם לבנים (ההבנייה החברתית היא זו שגרמה להם לקרוא אותו בהחבא, אבל אני מכירה די הרבה בנים שקראו). 2. קרטה קיד? נו באמת. ראלף מאצ'יו היה שם. אני לא רואה לפיכך שום סיבה שבנות לא יאהבו את הסרט. אז היו שם מכות פה ושם. הוא רק הפך ליפה יותר עם כל פנס. לפיכך הדוגמאות האלטרנטיביות הן: "ספורט הדמים" לבנים ו"יפה בוורוד" לבנות. תודה על שיתוף הפעולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שאפילו לא *שמעתי* על אף אחד משתי היצירות הנ"ל, אני נאלץ להבין שאני לא זה ולא זה. הממ, זה מסביר לא מעט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה גם לא מכיר את זוארץזו ואת שלל הספרים של קובי ניב ודודו גבע. מכאן שאתה לא מדד לשום דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספורט הדמים זה לא סרט של ואן-דם או משהו? הייתי תקופה שצפיתי בכל הסרטים שלו... אין לי מושג מה זה "יפה בוורוד", אבל משום מה יש לי הרגשה שזה לא משהו שאוהב... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא אחד מסרטי הנעורים של מולי רינגוולד בשנות ה80: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מעריץ של השחקנית הג'ינג'ית עם הראש הגדול (ההיא ממעודון ארוחת הבוקר) אני ממליץ בחום על יפה בורוד, סרט שהבהיר לי בנעורי שאין צדק בעולם, יש כאלו שהם יפים עשירים וזוכים בבחורה ויש את אילו שהם מכוערים עניים ואין להם סיכוי איתה בחיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נא להוסיף לשאלות: מי מהבנות חשבה שנשים קטנות זה ספר נהדר? מי מהבנים חשב שקארטה קיד זה סרט נהדר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שקארטה קיד זה סרט נהדר. אבל נדמה לי שאיילת כבר פירטה את הסיבות. קייס אופנד אגיין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ו''נשים קטנות'' היה אחד הדברים המשמימים שקראתי. הסיבה שקראתי אותו בכלל היה שהיתה לי דלקת אוזניים, ולא יכולתי ללכת לספרייה להחליף למשהו אחר. אז נתקעתי איתו. מאז זה האסוציאציה שיש לי כשאני שומעת על ''נשים קטנות''. וזה היה בכיתה ח'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה היה בכיתה ח' - אז את חייבת לתת לנשים קטנות עוד צ'אנס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי פעמיים, פעם אחת כמובוגרת, בשביל להבין למה אימי מעריצה את הספר, ועדיין לא הבנתי. דווקא גברים קטנים היה נחמד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת מה יש בנשים קטנות? הספר הזה מבוסס במוסר נוצרי, אם כי בצד ה"טוב" של המוסר הנוצרי, זה של צדקה ועשיית חן וחסד. סיפור עם סממני טלנובלה, שאין בו אנשים רעים באמת והקונפליקטים קלושים למדי. ובכל זאת, יש בו משהו - מובא בו עולם נשי, של משפחה מטריארכלית ללא אב (אם כי האב המת, שהיה כומר נדמה לי, משמש כמקור השראה לבנות המשפחה). אם המשפחה היא הדמות הנערצת ביותר, והיא מעודדת את הבנות לפעול לפי ערכים כמו כבוד עצמי וכבוד לזולת, ענווה, יצירתיות אמנותית ואפשרות לביטוי אישי בתוך המסגרת החברתית. האחות הבכורה ג'ו היא "טום בוי" שמורדת בתפקיד הנשי המסורתי, מקפידה לרכוש השכלה ושמה את הייעוד המשפחתי שלה בעדיפות אחרונה (לפחות עד גיל שבו נחשבה במושגים של אז לבתולה זקנה). התנהלות יוצאת דופן לאותם ימים. וכשהיא כן בוחרת להתחתן, היא הולכת אחרי הלב ולא אחרי הציפיות החברתיות. ומהצד ה"רגשי", יש שם יופי של דרמות משפחתיות, קתרזיס של מוות ממחלה קשה (שמצריך הרבה טישואים), מעט מתח אירוטי בין ג'ו ולורי החתיך, חיכוכים של נשים צעירות שצריכות להשתלב בחברה הנוקשה ובגינונים שלה (היה איזה קטע נהדר, במסיבה, שאחת האחיות הולכת אליה בשמלה לא אופנתית, בגלל מחסור בכסף). בסופו של דבר, מעבר למוסרניות, הספר הזה מציג מודל נעים להזדהות לנערות מתבגרות. אחוות נשים, אמונה בטוב שבאדם, והצצה קטנה למנהגיו של עולם שלא קיים עוד, נותנים יחד נוסחה מנצחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו! תגידי, את בכלל קראת את הספר? האבא התנדב לצאת למלחמה בתור כומר צבאי, כי הוא כבר עבר את גיל הגיוס. בכלל, כל החצי הראשון של הספר הוא בצל מלחמת האזרחים. הוא בהחלט לא מת (למה להגיד דברים כאלה, למה?!), אם כי חוטף איזה טיפוס או משהו, והאמא צריכה לנסוע לוושינגטון לטפל בו, דבר שגם מהווה שלב במערכת היחסים של מרגריט וברוק, המחנך של הבן של השכנים. ג'ו לא מוותרת על משפחה כדי לרכוש השכלה. כבר בתחילת הספר, והיא בת שש עשרה, היא אינה לומדת אלא עובדת כבת לויה ומטפלת לדודתה הנכה העשירה. היא לא מתחתנת עם הבחור הראשון שמציע לה נישואין, פשוט כי היא אוהבת אותו אהבת אחות. היא כן מתחתנת עם הבחור השני שמציע לה נישואין, וזה ממש לא אשמתה שזה לוקח כמה שנים. את השנים באמצע היא כן מקדישה לעשית כסף(כמיטב יכולתה) - לעזור בכלכלת המשפחה בהתחלה, ולהציע פינוקים לאחות נכה בהמשך. רק אחר כך היא מגיעה להכיר בערכה של עבודה שנעשתה היטב בזעות עצמה, ולא בזכות התשלום עליה. זהו, אגב, אחד המסרים האהובים עלי בספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, והשמלה היתה פשוט חרוכה מאחור, כי לג'ו השלוכית היה מנהג לעמוד קרובה מדי לאח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם הכפפות היו מוכתמות. אבל על שימלתה של מג צחקו (וריחמו עליה שלא בפניה) משום שיצאה מהאופנה. כתוצאה מכך מג השתכרה ולורי גרר אותה הביתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צחקו וריחמו ולמסיבה הבאה הלבישו אותה באיזו שמלה שהיתה להן, משהו ממשי כולל איפור, נעליים ותכשיטים ואז היא השתכרה, לורי (שהוזמן למסיבה כדי שהבנות יראו אם יש בין שניהם משהו) גער בה ולמחרת היא חזרה הביתה (כמתוכנן) וסיפרה לאמא שלה. מג תמיד היתה המעצבנת, למרות שסצינות חיי הנישואין שלה הן מהאהובות עלי בספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת עד כמה היא עצבנה. היא התנשאה ושמרה על דיסטנס בעיני. בנוגע ל"לספר לאמא" - זה היה המוטו של הספר. ילדים, ספרו לאמא עד כמה התנהגתם איכסה וה-כ-ל יהיה בסדר. גם אם תקבלו ריתוק לשבועיים, אתם תשמחו בו כי לא שיקרתם לאמא... אתה צודק בתיאור סצינת המסיבה. ובנוגע לסצינות חיי הנישואין - היא הצטיינה בהקדחת תבשילים, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אחרת לא ברור לי למה הוא נשאר איתה. היא בישלה גרוע, היתה עצבנית, מפונקת ואנוכית, בזבזנית וקוטרית. לזכותה יאמר ששוב, אחרי שסיפרה לאמא וקיבלה הטפת מוסר, היא השתפרה וכנראה שבאיזשהו שלב הכל הסתדר שם. אולי גם הבישול שלה השתפר. עוד לזכותה, גם היום קשה לגדל תאומים, מייאש לחשוב במה זה היה כרוך לפני המצאת החיתולים החד פעמיים והאוכל המוכן. ולגבי ג'ו, תמיד הנחתי שההורים היו כל כך מאושרים שסופסוף היא מצאה מישהו, שלא נאמרה שם מילה על זה שהוא היה, בערך, בגילם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראו לו ''בר'' והוא גם נראה כך, על פי התיאור. ואם נלך לניתוחים מעמיקים יותר של בניית דמויות, הדברים נראים הגיוניים יותר. בראשית - איימי, יפיפיה קלת דעת שחולמת על עושר ותהילה ונישאת ללורי שקרוב מאוד לצלחת. מג - הבת הבכורה, נישאת ''כי צריך'' ונתקלת בכל הבעיות האפשריות בחיי נישואין. ואילו ג'ו - שמהווה את קול ההגיון כמעט לכל אורך הסיפור, נישאת לגבר מיושב שיודע מה הוא רוצה מהחיים ולאן פניו מועדות. גם אם זה לקח לה יותר זמן, ע''פ המחברת היא זו שעושה את הדבר הנכון (ולכן היא זו שזוכה לספר המשך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלושתן לא התפשרו ונישאו נישואין של אהבה (כן, יש בעיה עם זה שמג התחתנה עם הראשן שהציע לה ואיימי וג'ו עם השני, אבל נתעלם מזוטות כאלה) הרי לאיימי היתה הצעה קודמת, ממישהו עשיר מלורי, והיא דחתה אותו. יש שם גם אין ספור הצהרות שלה שהיא מתחתנת איתו לא בגלל הכסף. לדעתי בניית העלילה (ונדמה לי שלא במרומזות, אלא בצורה ברורה) היא בהקבלה לאותו ספר של מסע הצליינים שהבנות קוראות כשהן צעירות- כולן עוברות דרך כלשהי, חוויות שונות מעצבות אותן ובסוף הן זוכות לאושר העילאי (לפי הספר)- נישואים של אהבה וצאצאים. למרות המסר המעצבן למדי של נישואים+ילדים=אושר, יש שם הרבה חיפוש והגשמה אישית וכנות, שלפחות אלי מדברים עד היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חברה שלי תמיד טוענת, שג'ו הצטערה שלא נשאה ללורי, ושיש כאן אהבת נעורים מפוספסת, ושהמחברת ניסתה להעביר את זה בכך שג'ו נשאה למישהו מבוגר. לדעתי זה שטויות, אבל זה משהו שלקח לי הרבה זמן ''להתגבר'' עליו. תמיד רציתי שלורי וגו' יהיו ביחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו נזכרתי. ויש גם איזה עניין עם נעל זכוכית1 שלא מתאימה לרגל, עד שהצייד בא והורג את הסבתא כי היא אכלה תפוח ונרדמה. יופי של ספר. ------------------------------- 1 חידת טריויה: ממה היתה הנעל עשויה במקור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו 3 זוגות (אחד לכל ערב בנשף). הזוג השלישי והמדובר - זה שחצי ממנו הגיע לידי הנסיך, היה עשוי זהב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קראתי אי פעם שהנעל היתה מפרווה, ובגלל טעות תרגום מגרמנית זה הפך לזכוכית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי האחים גרים, היו שלושה ערבים לנשף ולכן שלושה זוגות סנדלים: כסף ומשי, פרווה וזהב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה עוד פיסת טריויה שלמדתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז שיחיה :-) בעצם, אני זוכרת עכשיו את הקטעים שבהם "מגיע מכתב מאבא" וכולן מתיישבות מייד לקרוא אותו. אבל עדיין יש כאן משפחה מטריארכלית שמתנהלת בהשראתו של אב שאינו נמצא בתמונה. וג'ו היא קודם כל יוצרת כשרונית שמנסה לא לעשות לעצמה הנחות, ומתחבטת הרבה בשאלות של מוסר והתנהלות נכונה (למשל, הקונפליקט שלה אחרי שהיא מקבלת תשלום על כתיבת ספר אימים זול). היא מתחתנת עם גבר מבוגר על בסיס משיכה אינטלקטואלית, וחוזה הנישואים ביניהם בנוי על הכסף שלה (ירושה מהדודה) והסיוע שלו בפרוייקט שהיא הגתה - הקמת בית ספר. זה מודל נשי שרחוק מאוד מהמודל של האשה הקטנה (אירוניה?). וצריך לזכור שבאותם ימים המסר הזה היה עוד יותר בולט, על רקע גיל הנישואין הצעיר והמסגרות החברתיות הנוקשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יש לי חבר שמעביר ביקורת *רק* על ספרים שלא קרא וסרטים שלא ראה, בטענה שרק כך הוא יכול לשמור על אובייקטיביות (לא, לא מנחם בן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אתה רומז שלא קראתי? אתה רוצה שאזמין אותך לדוקרב? :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. טוב, לא תמיד צריך סיבה. 2. בחר נשק. בהינתן סעיף 1 , זה יהיה דוקרב של ניסיון אחד בלבד, ולא כזה שבו נלחמים עד שאחד הצדדים נופל ולא קם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, וגו' היא גם לא הבכורה. מג היא הבכורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נא לקרוא את הפרק על ''נשים קטנות'' ב-''מרובינזון עד אמיל'' מבית היוצר של אריאל אופק. שם החיבה של הסופרת היה ג'ו אמרו עליה שהיא מיטיבה לשחק גברים. הבחירה של ג'ו תמוהה עם כל הכבוד. היא ראתה את האיש רק פעם אחת אבל כאשר היה עליה לשאת מישהו(זה היה אחד מתנאי הצוואה של הדודה אם אני לא טועה), היא בחרה בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראתה את האיש פעם אחת? מה פתאום. היא הכירה אותו במשך שנה שלמה, וזה בכלל לא היה מתנאי הצוואה של דודה מארץ'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר כנראה שונה במקצת. מעניין למה לא תרגמו את ספרי ההמשך?(בלי ספק הגיעו למסקנה שבגלל המכירות הנמוכות של "נשים קטנות", לא כדאי לתרגם את ההמשכים או שלא ידעו עליהם בזמנו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתבתי מקודם זה לפי הספר, לא הסדרה. אני יכולה לצוטט לך את הספר... ויש ספרי המשך? כי אני יודעת רק על "גברים קטנים", ואותו דווקא יש מתורגם, אבל אי אפשר להשיג אותו בחנויות, לצערי הרב, רק בספריה, וגם זה בתרגום ישן ומיושן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, מדובר בספויללר לא קטן, אם המונח הזה רלוונטי גם לספרים. אצם זוכרים את הפרק שבו אמא של הנשים הקטנות מנסה להראות להןמה זו אחריות, אז היא מפסיקה לעשות עבודות בית? והילדות מגלות שפתאום בכלל לא נוח להן להסתובב בבית שהוא לא נקי ואין בו מה לאכול? ואז בת' מגלה שבגלל שהיא לא האכילה את הציפור שלה, הציפור מתה?!!!! אתם מבינים, האמא פשוט עמדה שם ונתנה לציפור למות, כדי ללמד את הילדות מה זה אחריות! אני חיכיתי כל הספר שיגלו שהציפור לא מתה. אבל כמו נמצ'יק הקטן ושרה גיבורת נילי, גם את הציפור הזו הייתי צריכה להחזיר לחיים בכח הדמיון שלי בלבד. מאז, אני מאד מאד אוהבת את ההורים שלי, שנותנו לי להתדרדר אבל לא עד הקצה. וגם חיות הבית שלי מאד מרוצות מכך שקראתי את הספר הזה בגיל המתאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את נשים קטנות קראתי בגיל שמונה, והתמוגגתי מכל רגע. את גברים קטנים קראתי שלוש שנים אחר כך, וממש לא זכור לי מה הייתה דעתי עליו. אבל אם כבר מדברים על המשכים מזוויעים- ספרים 4 ו5 של סדרת האסופית- קטסטורפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כך שלטעמי היה קשה להתדרדר יותר. מצד שני, את ''אבא ארך רגליים'' דווקא אהבתי בזמנו, אם כי רוב הקריאה שלי בגיל ההוא היה תרגומים של ג'ול ורן ואסימוב... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מממ... אבא-ארך-רגליים וג'ול ורן... מצויין. ואיך אפשר לשכוח את "כופר נפשו של הצ'יף האדום" של או הנרי? אבא נתן לי לקרוא את זה (בערך באותו הזמן של נשים קטנות) אחרי נסיעה שהייתי בה נודניקית במיוחד... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שהם היו כל כך נוראים בכלל. קודם כל, בעברית לא תרגמו את הספר הרביעי (עד היום לא הבנתי למה), לכן ''בית החלומות של אן'' אמור להיות הספר החמישי, ו''אן מהעמק הירוק'' הוא השישי. והם לא כל כך קטסטרופלים כמו שהם פשוט לא מדברים על אן יותר. את ''אן מהעמק הירוק'' אני דווקא ממש אוהבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שהם היו החמישי והשישי. טוב, הם לא היו קטסטרופלים. יש דברים קטסטרופלים יותר. כשהכלב שלי מת, או לגור בתוך דירה נטולת מזגן כשבחוץ (ובפנים) יש 85% לחות וכאלה. אבל הם היו גרועים. ובטח שהם מדברים על אן! הם פשוט הפכו אותה מילדה/נערה/בחורה בעלת דמיון, ניצוצות פמיניזם ואסרטיביות לרכיכה. כשעושים דברים כאלו לדמויות שאני אוהבת- מבחינתי זה גרוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיזבי ''מדברים'', הם לא ''מתמקדים'' באן - לדעתי לפחות. לא כמו שאר הספרים. היא כאילו ירדה מגדולתה איפושהו. אני לא חושבת שהפכו אותה לרכיכה, אבל את צודקת אם את מתכוונת לזה שבתור מישהי עם כל-כך הרבה חלומות ושאיפות, לא הוציאו הרבה מהדמות שלה בכלל (עם כל הכבוד לגילברט ולמשפחתה המקסימה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הוציאו הרבה מהדמות שלה?! הרי כל מה שהיא עושה זה לטפל באנשים אחרים! לא שאני חושבת שזה דבר שלילי, אבל להפוך את הדמות שלה לחסרת עמוד שידרה ורצונות, נו, אם לך זה לא מפריע, אני האחרונה שארצה להרוס לך את ההנאה מהספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, חמודה!! את לא הבנת אותי ב-כ-ל-ל!! לא הוציאו הרבה מהדמות שלה - הכוונה במילה הוציאו היא "הפיקו", "הגשימו", התכוונתי שלא יצא ממנה הרבה, שהיא לא הגשימה את עצמה בכלל. בדיוק מה שאת התכוונת. עכשיו הבנו? :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי בדיוק למה שאת התכוונת. רק אחרי קריאת התגובה שלך ראיתי את המשמעות השנייה של דבריי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת לא דגובה אבל מה הספר הראשון של ז'ול ורן | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מומחה, אבל דומני שהספר הראשון שלו שפורסם היה ''חמישה שבועות בכדור פורח''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי מאוד את 'נשים קטנות'. בעיקר את ג'ו ואיימי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה רומן מתח עברי נטען כי מספיק לקרוא את הכריכה האחורית של גדל אשר ובאך כדי להפגין בו בקיאות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בימי בית הספר שאבתי לתוכי את כל סדרת יד הנפץ ואת כל ספרי ז'ול ורן, ולהבדיל - טרזן. על גדל-אשר-באך שמעתי מדוקטורנט לפילוסופיה, וחשבתי שהרעיון הבסיסי שלו נהדר. וכל אלה לא סותרים את העובדה, ש''נשים קטנות'' עיצב במידה רבה את עולמי הרוחני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לא דוגמא לכלום, את כותבת באייל. ועכשיו אני גם מבין איזו שטות היה המשאל הקטן שניסיתי לערוך, כשאוכלוסיית היעד היא המשתתפים באייל. שוטה, כבר אמרנו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מישהו מוכן להסביר לי מי או מה זה גדל-אשר-באך הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה נגה. ואני שוב אשתדל להימנע מלהטיח ראשי במקלדתי ועוד יותר מכך אנסה להבין שעדיין יש כאלו שלא מבינים שימוש ציני במילים מהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי להגיד לך שיש לך סימנים של qwerty על המצח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התבלבלת. אצלי זה רק K לקין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני גם רוצה שלום עולמי ועתיד ורוד לכו-לם. (ואגב, לא אמרתי שאני *רוצה* לעודד בנות לכתוב באייל, תהיתי מדוע יש פחות בנות מגיבות. אנא דייקי כשאת מצטטת אותי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב, קראתי לא מזמן את "מדריך הבנות להריון ולידה" ו"התעמלות בשיטת הקלנטיקס". איך היית מסווגת אותם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מד"ב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי? כרגע? כנראה שכן. ותודה. יש לי עוד יבלת באצבע הקטנה מצד שמאל, רוצה לדרוך גם עליה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני ספרים מעניינים קראתי לאחרונה, שניהם בהוצאת "המפעל לתרגום ספרי מופת": דקאמרון של ג'ובנאי בוקאצ'ו והוידויים של ז'אן ז'אק רוסו. שניהם מרתקים, בהירים ומענגים, ואני חושד שהיו נחשבים לצהובים ולירודים אם היו יוצאים לאור בתחילת המאה ה-21. למזלם ולמזל מחבריהם, הם הודפסו הרבה קודם. אין כמו הזמן להפוך את הצהוב לקלאסי ולצרף לו אחרית דבר של איזו פרופסורית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו. העלילה של ''אותלו'', למשל, מזכירה לי יותר מכל פרק של ''צעירים חסרי מנוח'' או ''שושלת''. הכתיבה כמובן מצויינת, אבל לא שונה מאוד בסגנונה ממחזותיו של בן ג'ונסון ואחרים, שכתבו גם הם באותה תקופה. בכלל, אף פעם לא הבנתי לפי מה מגדירים יצירה בת-זמנה כ''יצירת מופת'', ומי בידיוק האנשים שמכניסים אותה לבון-טון התרבותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש יצירה שהיא לא "בת-זמנה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש יצירות שמקדימות את זמנן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הא. ניסוח חוזר: לפי מה מחליטים האם יצירה מסוימת היא "יצירה מופת", לפני שדורות שלמים של פרופסורים החלו לסגוד לה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדיסני יש נטייה לקרוא לכל סרט שלהם a new classic. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומאז מלך האריות לא היתה להם שום new classic. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם מלך האריות לא היה בגדר new classic משום שהיה חיקוי זול לבמבי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, כמו במבי באמת אין. פעם אחרונה שראיתי את זה - משהו כמו לפני שנה - בכיתי כמו תינוקת. ואז צחקתי על עצמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"סינדרלה 2" - המשך האגדה. אני לא יודעת אם זה כבר עלה לארץ, אבל בכל פעם שאני רואה את הפרסומת זה מעביר בי בחילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם פיטר-פן 2, הגיבן מנוטר-דם 2 (!!) ועוד כהנה וכהנה המשכונים ישר לוידאו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די זה פשוט בלתי נסבל !! ומה בכלל אפשר לספר בסינדרלה 2 אחרי שבסינדרלה (1) אנחנו כבר יודעים שהם חיים באושר ובעושר לתמיד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיש להם בן אחד עם בעיות התנהגות ובת פריחה שיוצאת עם הערס השכונתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וסינדי מנסה 'לצנזר'1 לבתה את בן הזוג...? 1 אה... 'להכוון'... טוב, די, נמאס... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"The Princess Bride: S. Morgenstern's Classic Tale of True Love and High Adventure" במהלך הספר, גולדמן תוהה בקול מי קורא לספר של עצמו "קלאסי".
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני ספרים אדירים בכל קנה מידה. לקרוא! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי שום ספק - ה ספר, הגדול מכולם. מאת פליסיטי סאבג'. זהו ספר פנטסיה, אשר - שלא כמו ספרים פנטסטיים אחרים (הנחמדים בהחלט ואף אהובים עלי מאד כשלעצמם, שלא יהיו פה שום אי-הבנות...), שם *אין* שום "קוסמים וגמדים", חד-קרנים, טוב נגד רע וכיוצא-בזה - זה הרבה יותר בוגר. מסופר בו, בקצרה, על עולם בו חיים בני-אדם - אבל, בני-האדם שם אינם כמונו: יש להם פרווה, שצבעה משתנה בהתאם ליבשת, ממנה באו. לדוגמא: בדומזדייס פרוותם חומה עד זהובה, באיסלנד, הדרומית והקפואה - לבנה, ברויאל-לנד - ירוקה, בפיראדי - אפורה... רוב שטח היבשות מכוסה במלח, הררים שלמים של מלח, והאנושות משגשגת בעיקר לאורך החופים. הם נשלטים ע"י יצורים, שהם מאמינים שהם אלים, ובראשם "השליט האלהי" - הדיויינארך. לצד הדיויינארך קיימת מועצה - האליפסה - המייעצת לו, והמורכבת מ"אלים" ומבני-אדם כאחד. מזה למעלה מאלף ושלוש-מאות שנה, שלטו האלים בין בני-האדם, ממקום מושבם בעיר הבירה דלתא-סיטי אשר ברויאל-לנד. אבל לפני מאה וחמישים שנה, נוצרה תנועה חדשה: חבורה הולכת וגדלה של אצילים נובורישיים, המכחישים את עצם אלהיותם של שליטיהם, והחולמים על חזרה לימים שלפני "מלחמות ההמרה", בטרם נוצר הקשר בין שתי הקבוצות, וה"אלים", ולצידם המלוהטים, השתלטו על העולם כולו - ימים, המוגדרים בפי כל היתר כתקופה הברברית. בעולם הזה, קיים גם מה שניתן לכנותו בתור "קרבן אדם" - הנערים והנערות היפים ביותר בעולם המלח נשלחים, מכל קצותיו, אל עיר הבירה דלתא סיטי, להפוך שם לרוחות בידי ה"גוסטייר'ס" (מייצרי הרוחות? עושי-הרפאים?). אני יכול לכתוב עוד שעות על הספר הזה, אבל אעדיף פשוט להמליץ לכולם: קראו אותו. זה ה ספר הקדוש והנעלה. רומנטיקה ודת ופילוסופיה ופוליטיקה ו - מה לא!!! לראשונה קראתיו בחורף האחרון, ומאז אני שב אליו פעם אחר פעם, בהפסקות בקריאת ספרים אחרים (כי אני קורא כל העת, למי שתהה - ובודאי כבר הרבה יותר מעשרה בשבעת החודשים הללו). לצערי, בסטימצקי אינו נמצא, אבל אפשר להשיגו באינטרנט - ואולי, אם יתמזל מזלכם - גם בחנויות ספרים משומשים פה ושם?? כך השגתיו אני. יצא לאור, אגב, ב1995, ומאז יצאו לו גם המשכים - אם כי, אותם עדיין לא הצלחתי להשיג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה להוריד זה זמן רב את הסרט''שבט דב המערות אך ללא הצלחה'', זה על פי הרומן של גיין מ אואל, קראתי את כל חמשת הספרים אך אני מת לראות גם את הסרט אם תוכלךו לעזור אשמח מאוד | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה בוחר מי שקרא 11 ספרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קורא שוב את הסקר. (תוקן לפני שפרסמת את התגובה :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספרי לימוד נחשבים? ואנציקלופדיות כאלה? ואם קראתי מאמר בתוך ספר? כאילו, הכוונה רק אם קראתי מהתחלה עד הסוף? ואם קראתי והוא לא היה מעניין והפסקתי? ואם קראתי את כולם חוץ מאחד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי זה עתה סיימתי את "אזור 09" מהדורת 2002. הוא אומנם איבד משהו מן הרעננות של המהדורה הקודמת והדמויות עדיין שטוחות מעט והעלילה התפתחה באופן מתון בלבד, אבל יש בו את הבשלות שכה חסרה במהדורות הקודמות (הוא צבעוני). נראה לי שכדאי לענות כפי שמעריכים שסביר שהתכוונו כותבי השאלות. גם ככה לסקר אין חשיבות סטטיסטית. הנה, סימנתי 1-2 ופתאום נזכרתי שזה היה כפול מזה, כנראה. אז מה? אני אלך לשנות ההצבעה? טוב, אם כבר הכרזתי על זה אז כן, אבל זה לא נראה לי חשוב. הדיון, בתקווה שתגובה זו היא נקודת השפל שלו, הרבה יותר חשוב ומעניין. נדמה לי שקראתי השנה את "ספר יום הדין" של קוני ויליס, "האמן ומרגריטה" של בולגקוב, "מצוקה" של גרג איגן, "המשכוכית" של קוני ויליס ועיינתי מדי פעם במשנתו של דילברט, כפי שהיא מופיעה במספר ספרים מאת סקוט אדמס. אה, והוכרחתי לקרוא את "אמנות האהבה" של אריך פרום, אבל ברחתי אחרי איזה 20 עמודים וכן קראתי את "פוסטמודרניזם - או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" של פרדריק ג'יימסון והתייאשתי 6 עמודים לפני הסוף. למה? הנה ציטוט מדוייק: "אך המערכת הלאקאניאנית אינה דואלית, אלא משולשת. רק שתיים משלוש הפונקציות של לאקאן - ה"מדומה" וה"ממשי" - תואמות את מקבילותיהן אצל מרקס ואלתוסר - האידיאולוגיה והמדע. ואולם, הדיגרסיה שלנו אל הקרטוגרפיה, שהוליכה אל חשיפתה של דיאלקטיקת ייצוג מובהקת של הצפנים..." וככה זה ממשיך. טוב, מה עוד חדש? זה היה ברור לי כבר לפני כן. אפופידס בירא עמיקתא |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת את אמנות האהבה של אריך פרום??!! אולי תגיד לי על מה זה בדיוק (כן, גם 20 עמודים ראשונים יעזרו)? חיפשתי אותו שבועות ולא מצאתי. חשבתי שזה דווקא יהיה מעניין.. "אמנות האהבה.." אפשר גם להמליץ? "האסופית" של לוסי מוד מונטגומרי, כל הכרכים. מעולם לא היתה בספרות דמות מקסימה יותר מאן שרלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר עוסק בתיאור האהבה כמצב וכעשייה, בין אם היא הדדית ובין אם לא. הוא עוסק בראש ובראשונה באהבה שבין גבר ואישה, אך גם בין אחים, בין אדם לאל בין הורה לצאצאיו וכן באהבה עצמית ובאהבה אירוטית. הכותב תוקף את החברה המערבית ומאשימה בהתפוררות האהבה ומוצא מזור לכן, בתורות מזרחיות, המגיעות, לטענתו, לאיזון ושלמות הראויים לרגש ומצב זה. שם אחד מפרקיו הוא "האהבה, התשובה לבעיית הקיום האנושי", במיטב רוח שנות השישים (הוא יצא דווקא ב56'). נראה שמטרתו העיקרית של הספר היא לאמן את הקורא ולהכינו לשינויים הדרושים כדי לאהוב נכון - להפיק את המיטב מן האהבה וגם להיות מסגל לתת אותו למושא האהבה. איני רוצה לחוות דיעה על הספר, כי לא קראתיו במידה הראויה ולכן גם יש לקחת את כל הנ"ל בערבון מוגבל, אך היא שלילית. הגיונו ושיטותיו מזכירים לי קצת את אלו של עידו הרטגזון ב http://stagemag.com/Articles/93 (שעוסק בנושא לגמרי אחר). ואולי אני טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, עברית שפה אינקרדיבל, אין מה להגיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוך... המשכוכית הוא בהחלט ספר משובח... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שלא מובן לי, איך מגיעים לעמוד השישי לפני הסוף, אלא אם כן יש בספר 7 עמודים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני סימנתי מספר שלאחר מחשבה נוספת התברר כנמוך מדי. האם זה קרה לעוד אנשים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי ביום כיפור, ככה שאם היו בודקים לפי השנה העברית אפשר היה להוסיף אותו לרשימה שלי. בכל מקרה, מה שרציתי להציע זה שתמצא גם את "מלבד הכלב" שלה. אותה חבורה של עובדי הפקולטה להסטוריה (הפקולטה להסטוריה? הזמן קצת עמעם אצלי את הפרטים) שמסבכת את עצמה, אבל הפעם באנגליה הויקטוריאנית עם מחווה ברורה (יותר אמירה מוצקה מאשר מחווה, סובטיליות בכתיבה זה לא הצד החזק של ויליס) לשלושה בסירה של ג'רום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי את כל ספריה שקראתי עד כה (המשכוכית, ספר יום הדין, מלבד הכלב, ארץ לא נודעת ). כרגע אני קוראת את "המעבר" שלה, ועד כה (עמ' 300 פלוס מינוס, ויש בערך כפול מזה) - הוא די מצדיק את הציפיות. הגיבורה הפעם היא פסיכולוגית קוגניטיבית שחוקרת את חווית הרגע שלפני המוות. לאספני ציטוטים המעוניינים להתעשר בקטגוריה מקאברית : בראש כל פרק - "מילים אחרונות" בשם אומרן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בטוח שזה לא עוד פארודיה של אלן סוקאל ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פארודיה? איפה. טרגדיה, אולי. נסה ותיווכח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אפשר לעבור לסקר חדש בלי שמוסקנו המסקנות ולוקחו לקחים מסקר הקוראות/קוראים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקחים הופקו ומסקנות הוועדה הועברו בדואר רשום לכל מפקדי היחידות. צה''ל מקווה שהתקרית לא תשנה בעתיד, והזהיר את כל הדרגים מפני הזנחת הפן החשוב הזה של הפעילות המבצעית. או משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי לכלול ספרים בפיזיקה, ספר הדרכה בגינון, נסיון כושל לקרוא את סיפורה (המזעזע) של O, וחצי מהסיפורים שבקובץ Dubliners קראתי את הספרים הבאים: בדרך אל החתולים (יהושוע קנז) מדכא ולא מומלץ למעט חובבי זקנים סיעודיים. אניהו (אתגר קרת) כמה הברקות ובדרך כלל חלש, לא מתקרב לצינורות הגדול מכולם. אושר (עוזי וייל) מעולה, מבריק וכל מה אניהו לא. צילו של רוזנדורף (נתן שחם) רק למי שקרא את רביעית רוזנדורף ועדיין מעניין אותו מה קרה אחר כך. החידה הסינגפורית (ברוך נבו וגבי וימן) חובה ליוצאים לסינגפור, אחרת אפשר לוותר. החידה השישית (יאיר לפיד) לחובבי הז'אנר ולחובבי יאיר לפיד, העביר לי חלון של 3 שעות בעמידה בדיונון. (דובי לא לכעוס) רצח בדרך בית לחם (בת יגור) כנ"ל אבל העביר לי רק שעתיים וחצי. וניחשתי את הסוף כבר באמצע. יאוש מדעת, עורצח, השדה והמערה אשר בו (אלי שרייבר) שלושתם טובים, במיוחד השלישי וכולם עוסקים בסופו של דבר בקשר בין סופר, מספר סיפור, קורא. ואף על פי כן (כותבים שונים) אוסף מאמרים מדעיים ופופולרים, שפורסמו בכתב העת גלילאו. מומלץ לחובבי מדע פופולרי. הג'יגולו מקונגו (חנוך לוין) קיבלתי במתנה והיה יופי. מוזר שרק עכשיו יצא לי לקרוא את זה. אני חושב, שקראתי עוד כמה ספרים בחצי השנה האחרונה, אבל כנראה שהם לא עשו עלי מספיק רושם על מנת שאזכור אותם. אם מישהו רוצה פרוט נוסף והמלצות, רק תגידו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר אמרת עוזי וייל, אז הנה לינק למי שלא מכיר: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני קראתי את "אושר" של וייל, אם כי לא הייתי מכנה אותו "מעולה ומבריק". חוץ מזה, נורא ניסיתי לעבור את מגבלת חמשת הספרים כדי שאני אוכל להצביע ל"שישה עד עשרה", אבל נתקעתי בחמישה פונקט. הארבעה הנותרים: "אדון החצר" של טריסטן אגולף. "ההיסטוריונים החדשים" של אפרים קארש (בעקבות המלצתו של אי-ויילד, נדמה לי). "אמא הייתה זוחלת" של לימור נחמיאס (בעקבות המלצתה של מיכאלה). סתם ספר, אולי אפילו זה לא. ו"ערבים רוקדים" של סייד קשוע. עכשיו אני קורא את "שושנת יריחו" של עמוס קינן, ובטח אחרי שאני אצביע בסקר אני אזכר בספר השישי שקראתי השנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהערה שלך שקיבלת את ההמלצה מאי-ווילד, יכול להיות שחשפת את זהותך, לפחות בפני אי-ויילד עצמו. (זאת, כמובן, מתוך הנחה שאתה לא אי ויילד בעצמך, או לחילופין שאי-ויילד כבר מכיר אותך מראש). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הפרא האלקטרוני נתן המלצה מעל דפי האייל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קראתי אותו לפני כשנה ודווקא מאוד נהנתי ממנו, יש בו רעיון כללי שהוא מעבר לארוטיקה הרבה שקיימת בו, יכולת השליטה באדם וחיפוס השליט על ידי העבד. ועוד כל מיני אספקתים מענינים. למרות זאת רוב חברי לא הצליחו גם כן לקרוא אותו עד הסוף. אחד הדברים העניינים בספר שהתברר כי אכן אישה כתבה אותו, וכי אין לו סוף, זאת אומרת כי חסרים שני פרקים אחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויש, דווקא על הספר הזה היה לי כל כך הרבה להגיד, אבל כבר אמרתי בבורדו. דווקא היה שם דיון מעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או! חיכיתי שמישהו ישאל :-) זה התחיל פה: אבל נמשך בפירוט פה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו שאלה מגוחכת ומפורכת מעיקרה שהלא האידאל הליברטיני הופך אידאולוגיות מסוג זה ללא רלוונטיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו לא היתה השאלה - השאלה היתה אם יש סתירה בין הפרקטיקות של O לבין התנהלות פמיניסטית. אולי זה לא תקף פילוסופית לשיטתך, אבל זו שאלה עם השלכות מעשיות לגמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיש מספר גדול מאד של נשים המעורבות במערכות יחסים שכאלו, בין אם כשולטות, בין אם כנשלטות ובין אם כעוגות גבינה (שלצורך העניין ייצגו את כל הווריאציות על הנושא). רובן המכריע (לא מייצג סטטיסטית, מהיכרות אישית) מכריזות על עצמן כפמיניסטיות ואותה תת קבוצה שמרגישה שאכן יש סתירה (בהתאם לקו הפמיניסטי הרשמי של שנות ה 70 במאה הקודמת) מוותרת לרוב על נטיות אלו או מסתירה אותן היטב. ככה שהתשובה במישור המעשי היא ברוב המקרים לא. במישור הפילוסופי אפשר לדון על כך בשרשרת נפרדת שהיא בוודאי אופטופיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוגות גבינה או עוגות פרג, נראה ששוב לא הבנת - השאלה היתה לגבי מיקומה של האשה כ*נשלטת* בהירארכיה של היחסים. נשלטת ברמות של O , כלומר כמעט עד קצה גבול האפשר. זה שאתה מכיר או לא מכיר נשים שהתנסו בסאדו-מאזו, יפה אבל לא קשור לענייננו. אני שואלת האם ועד כמה האמונה של אדם (במקרה הזה, אשה פמיניסטית) קובעת ומשתלטת על העדפותיו ביחסים ובחדר המיטות. זו כמובן בת דודתה של שאלה אחרת - האם ועד כמה אדם עצמאי וריבוני מוכן להתמסר ולוותר על חירותו בגבולות מסוימים, כדי להשיג הנאה מינית. ועד כמה אנחנו בעצם רוצים להישלט ולוותר כדי לאבד לרגע את הצורך הבלתי פוסק לקבל החלטות בעצמנו. ואם אתה פוטר אותי שוב ב"יש נשים שהחליטו כך ויש נשים שהחליטו אחרת", כנראה שהשאלה הזו לא באמת מטרידה אותך. לבריאות. אותי היא מטרידה גם אישית וגם עקרונית (ולאו דווקא סטטיסטית, כפי שניסית לענות), כיוון שאני אשה. לא אשה שנמצאת במערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית, אבל אשה שמאתרת דפוסים מוחלשים-מאוד של מערכות יחסים כאלה מסביבה, ותוהה עד כמה העונג שבהם שווה את איבוד השליטה, ולהפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיון הזה אומרת ק', כי "אם אני עושה כל דבר על פי הרצון שלי, על פי ג' אני פמיניסטית". ואני אוסיף, שממילא אדם תמיד עושה כל דבר עפ"י רצונו. הרי מה עוד יגרום לו לעשות דבר-מה, אם לא רצונו?? אצבע אלוהים? מכאן, שבאמת ישנה בעיה בהגדרת 'פמיניסטית' כ 'אשה העושה את רצונה'. שכן לא ניתן לעשות דבר שאיננו ביטוי לרצון (ההיפך כן נכון - ניתן לרצות דברים שלא ניתן לעשות). לכן, אשה שבחרה להיות מושפלת וכנועה, עשתה זאת מרצונה. אם הכריחו אותה הרי שהיא לא בחרה, ולכן יכולה להיות 'פמיניסטית' (רק שלא מתאפשר לה להשתחרר). יש צורך בהגדרה שונה למילה 'פמיניסטית'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא מסכימה עם ההגדרה הזו לפמיניזם. אבל בהחלט ניתן לעשות דברים שאינם ביטוי לרצון - לעשות אותם בכפייה, למשל, או בכניעה לסחיטה, או תחת מניפולציות שקופות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בהחלט ניתן לעשות דברים שאינם ביטוי לרצון - לעשות אותם בכפייה, למשל, או בכניעה לסחיטה, או תחת מניפולציות שקופות" - כך זה אולי נראה, אבל אין זה כך: אפילו כאשר מישהו מכוון אקדח לרקתך ומכריח אותך לצבוע לו את הגדר בלבן (למשל), עדיין, את עשית זאת מרצונך: *היה לך את החופש לבחור למות בירייה, או לצבוע את הגדר* את יכולה להתנחם בעובדה, שדבר ממה שאנו, בני-האדם עושים, אינו נעשה בכפייה; הכל נעשה מרצון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כהרגלך, אתה הופך את השפה לחסרת משמעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? (דווקא כל הפילוסופיה שלי היא "לינגוויסטית") ההתמקדות בשפה היא קריטית (וזה, מן הסתם, עוד בא לי הרבה לפני קאנט, בתקופה הפוזיטיביסטית1 שלי) ------------------- 1 נדמה לי שאתה פוזיטיביסט, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אם אני לא יכול לעשות שום דבר שאינו נובע מרצון, אין טעם לשאול שאלות על רצון, וכל המושג הופך לחסר משמעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, שאין טעם לשאול שאלות על הרצון. אבל המושג בוודאי לא הופך לחסר משמעות. מה הקשר? בעצם, אני יכול ועוד-איך לשאול אותך מה הרצון שלך. מה הבעיה? (לא תוכל *לנמק* לי אותו, אבל אם תרצה, תוכל לספר לי עליו) אם אנסח את דברי בצורה מאורגנת יותר, אני שואל אותך שני דברים: א. מה הפגם במה שכתבתי פה (תגובה 80287)? ב. הראה שהרצון, כפי שאני מגדיר אותו, חסר משמעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין טעם לדבר על רצון - עדיף להסתכל מה אתה עושה. מכיוון שתמיד הרצון שלך הוא מה שאתה עושה, ומכיוון שברור שאי אפשר לצפות מאדם לחזות מראש מה יהיה הרצון שלו בעתיד, הרי כל פעם שאני שואל מישהו "מה אתה רוצה?" זה מיותר - מוטב לי להביט בו ולהבין לבד מה הוא רוצה, לפי מה שהוא עושה. אין טעם לשאול אדם מה הוא ירצה בעתיד, כי אין לזה משמעות (הוא יגיד לי מה הוא רוצה עכשיו שהוא ירצה בעתיד, לכל היותר). כמובן שאין טעם לדבר על התנגשות של רצונות (כי ההגדרה שלך פוסלת אפשרות כזו מראש). אין לי כוח ללכת ללינקים כרגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המעשה שלך הוא מה שאתה רוצה, ביחס למה שאתה יכול. כלומר, ייתכן שאתה רוצה לעוף, אבל, אפעס, לא יכול. אני לא אוכל לדעת ממה שאתה עושה (לא נעמד באמצע החדר ומנופף בידיים, כי הרי אתה יודע שכך לא תוכל לעוף) מה אתה רוצה. אני יכול בפשטות לשאול אותך, ולהאמין או לא. מה אתה רוצה? ---------- לינק למתי שיהיה לך כוח: "דיון הסטירות" תגובה 58226 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתעזוב אותי בשקט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שסתם נמאס עליך הויכוח, ולא שאין לך מה לענות, או משהו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא *רוצה* לענות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא *רוצה* לא לענות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יכולות להיות עוד אפשרויות. אהיה כהרגלי נחוש-מצח, ואציע את האפשרות שבאמת לא נותר לו מה לומר. נניח, והוא "רוצה שלא" להודות בהפסד בויכוח. מה אז? "לא לענות" אינה תכלית (כלומר, רצון) אלא אמצעי (כלומר, דרך להגשים את הרצון). כך שייתכן שהוא רוצה לענות, אבל לא יכול... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גא"ג, אין לנו שפה משותפת. אתה מדבר במדעית שלך, ואילו אני, אוויל חשוך-נפש שכמותי, מדבר דווקא בעברית. אני לא מבין מה אתה רוצה בכלל, ולכן, כששאלת אותי מה *אני* רוצה, עניתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש - אני באמת רוצה שתעזוב אותי בשקט, עם הקאנט שלך, והוויטגנשטיין שלך, וכל שאר הניים-דרופינג מאדיר-האגו שלך. יופי, הבנו, אתה חכם ואנחנו טפשים. אני הפסדתי בויכוח שבו אתה טוען שאנשים רצו לקפוץ ממגדלי התאומים. בסדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שום צורך להאדיר אגו של אף אחד. אני לא טוען שאני חכם ממך, או משהו, ובכלל, בויכוחים איתי יש לך נטייה למשוך אותי בכוח להתנצחויות אישיות. אלו, משעממות אותי. אני כאן בשביל הטיעונים עצמם; ממש לא אכפת לי מה דמות וירטואלית כזאת או אחרת תחשוב עלי. ממש כשם שקאנט וויטגנשטיין אינם ניים-דרופינג; אני פשוט חושב שמן הראוי לציין את האנשים שאת דעותיי גיבשתי לפיהם. דווקא אחרת, הייתה זו יומרה. אני מציין את ויטגנשטיין כשהוא אמר דבר מה, כי לא יהיה זה ראוי בעיני לטעון כי הרעיון שלי הוא, זה הכול. ושוב, כאשר אתה בוחר בין שתי רעות, פשוט סימן שאתה רוצה את הרע במיעוטו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה בהמשך כתבת לעדי רשימה של שמות של לינגוויסטים שאני מעריך אינה אומרת דבר וחצי דבר לאייל הממוצע1. למה נתת את כל השמות הללו, אם לא בשביל להאדיר את שמך ולתת לך סמכות להצהיר הצהרות? הויכוחים שלי איתך נוטים להגיע להתנצחויות אישיות משום שאני חושב שהטענות שלך הן מגוחכות, מופרכות מיסודן, קנטרניות (הרבה פעם וולגריות, כפי שכבר העירו לך), ובעיקר - הן מאותו סוג של הצהרות שמרבים להצהיר מחזירים בתשובה: אי אפשר לענות להן לא משום שהן נכונות, אלא משום שהנחות היסוד שלהן בלתי נגישות לאיזושהי לוגיקה אנושית סבירה, או שפה אנושית מוכרת. כאשר אני בוחר בין שתי רעות, זה אומר שמה שרציתי, לא יכולתי לקבל. אתה מרוקן את מושג ה"רצון" ממשמעות - אין דבר שאני לא רוצה, לא משנה כמה אני אצעק ואזעק שאני לא רוצה אותו, וזאת רק משום שאתה תהיה מסוגל לתאר לי מצב בו תהיה לי בחירה בין הדבר הבלתי-רצוי הזה לבין דבר עוד פחות רצוי ממנו. הדרך היחידה שבה אני יכול אפילו להתקרב לראות את הדברים בדומה לך, היא אם המילה רצון תפסיק לדבר במושגים של דיכוטומיה (רוצה-לא רוצה) ותהפוך לרצף: מאוד רוצה, רוצה, לא כל-כך רוצה, לא רוצה, מאוד לא רוצה, וכל שאר שלבי הביניים. במצב כזה, אפשר להגיד שמיקומה של האופציה "להשרף למוות" הוא נמוך יותר בסולם מאשר האופציה "להתרסק על המדרכה", ושתיהן גם יחד נמצאות הרחק מתחת לשלב שניתן להגדיר אותו כ"רוצה". 1 לצורך העניין, דובי הוא האייל הממוצע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא ענית לשאלה אם אתה פוזיטיביסט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כעקרון אני נגד כל דבר שמופיע בו הביטוי ''פוזיטיבי'', כי אני אדם שלילי מטבעי. אבל אם תגיד לי מה זה אומר, לדעתך, אני אגיד לך אם אני כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לחלוטין מחמיץ את הנקודה של GeG. זה לא שהמושגים שלו הופכים לחסרי משמעות. הוא פשוט נותן לכל מושג בו הוא משתמש את המשמעות שהוא בוחר לו. "When I use a word, it means just what I choose it to mean - neither more nor less."
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא, שזה נכון, במידה. יתרה מזו; ישנה *חובה* לעשות כן במידה והמושגים אינם מוגדרים היטב. אחרת אנחנו עלולים ליפול במכשלה הויטגנשטיינית הידועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חובה על כולכם (וזה כולל את דובי) לבחור לכל מושג בו אתם משתמשים את המשמעות שלדעתכם מתאימה לו. איילים שלא ימלאו חובה זו עלולים ליפול למכשלה הויטגנשטיינית הידועה. (ידועה לGeG) ראו הוזהרתם!!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה ליפול למכשלה הויטגנשטיינית הידועה. מה עלי לעשות בדיוק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך בדיוק אתה1 רוצה שנכתוב תגובות2 באייל הקורא3? ככה? עם הגדרות מפורשות לכל מושג שאנחנו כותבים? כי אני לא רואה שאתה כותב ככה. בינתיים, אני רואה שאתה משתמש בביטויים כמו "המכשלה הויטגנשטיינית הידועה" מתוך הנחה שכל האיילים יודעים מה זה. או, יותר נכון, מתוך ידיעה שלא כולם יודעים, ואז אתה יוצא מאז"ה חכם מכל העסק. 1 גא"ג 2 קבוצות סימנים לינגוויסטים שמכוונות לענות על שאלות ורעיונות שהוצגו בקבוצות סימנים קודמות. 3 אתר אינטרנט בכתובת haayal.co.il |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על קוצר הרוח והזמן, אבל כתבתי ''במידה והמושגים אינם מוגדרים היטב''. וגם אז במידה סבירה... על ''המכשלה'' כבר כתבתי באייל. סורי. חייב לזוז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רוצה לקלקל לך, אבל עבור כולנו כאן, חוץ ממך, מושגים כמו מוסר, ועוד כמה שהתווכחת עליהם, מוגדרים היטב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיפך. כל המושגים שאנחנו משתמשים בהם *אינם* מוגדרים היטב, אבל יש לנו הבנה טובה ומשותפת לגבי הפירוש שלהם. שימוש בהגדרות נחוץ במערכות פורמליות, וכמובן גם ההגדרות שם מתבססות על מושגי יסוד שאינם מוגדרים. המשחק "תגדיר X" מועיל, לפעמים, עבור מושגים מעורפלים שבשאיפה יוגדרו באמצעות מונחים יותר אינטואיטיביים שאנחנו מניחים שהבנתם משותפת לכל המתדיינים. קל לעשות בכלי הזה שימוש הרסני -במזיד או בשגגה - לכל דיון, כי בסופו של דבר כל ההגדרות מעגליות. זה לא שונה בהרבה מהמשחק החביב על ילדים בגיל מסוים לפתוח בסדרה אינסופית של שאלות "למה" לכל תשובה שהם מקבלים. הדרך היחידה שאני מצאתי להתמודד עם זה היא להכריז בתשובה ל"למה" האלף ואחד: "כי בפעם הבאה שתשאל "למה" לא אענה לך בכלל" - ולעמוד בזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבא: צריך ללכת לישון (מה לעשות, כבר חצות וחצי). בת: למה צריך ללכת לישון? א: כי כבר חושך. ב: למה חושך? א: כי השמש שקעה. ב: למה השמש שקעה? א: כי כדור הארץ מסתובב (בליווי הדגמות, גלובוס ופנס), וכשהוא מסתובב לא רואים את השמש. ב: למה כדור הארץ מסתובב? א: הוא תמיד הסתובב (איזו מין תשובה זו?) ב: למה הוא תמיד הסתובב? א: טוב, צריך ללכת לישון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יו, השיחה הזו נשמעת לי מה-זה מוכרת... שנתיים ותשעה חודשים אמרת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זאת אומרת תמיד הסתובב?! היית צריך להסביר לה איך נוצרה הדיסקה שמתוכה התגבשה השמש וכל כוכבי הלכת, שכולם מסתובבים, כמובן, באותו כיוון, כי ככה הסתובבה הדיסקה. למה? משהו עם גרביטציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על העצה. ניסיתי להמשיך את השיחה מהנקודה שבה היא הופסקה, ובתמורה נאלצתי לחזור שלוש פעמים על ההדגמה עם הגלובוס והפנס. בסוף, "עכשיו את מבינה למה יש חושך?" - "עכשיו אני רוצה שוקו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת ניסית להסביר לה עם הגלובוס והפנס? אתה רוצה שבגיל 11 היא תתנסח ב"מדעית" כמו ש-GEG מתנסח היום? :-) אי אפשר להשביע את האינטלקט,(תראה איזה דיונים מפלצתיים מתפתחים באייל הקורא). ותכלס,למה לא לספר לה שהשמש רוצה לישון כי היא עייפה? למה עייפה? ספר על מעללי השמש באותו יום,ועל הילדה הקטנה שראתה במסעה בשמיים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפלטון קרא לזה ''שקרים לילדים''. טרי פראטצ'ט וחבריו עשו שימוש חביב במושג הזה בספר ''המדע של עולם הדיסק'' (שלא מדבר, כמובן, על עולם הדיסק, אלא על העולם שלנו) - מדי פעם, אחרי תיאור נחמד, פשוט ואלגנטי של איזו תופעה סבוכה, הם היו מחייכים אל הקורא, ואומרים לו ''כל זה, כמובן, זה שקרים לילדים. המציאות הרבה יותר מסובכת, אבל זה יספיק לעכשיו, ואחר-כך נחזור לזה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סלמה לגרלף מספרת שכילדה בת 5 היתה יושבת בחיק סבתה ליד האח ושומעת ממנה אגדות,פעם שאלה,תגידי סבתא,כל הסיפורים שאת מספרת לי הם באמת? הסבתא הסתכלה לה עמוק לתוך העיניים ואמרה,אמת כמו שאני רואה אותך עכשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והסבתא הייתה עיוורת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש יודע,סביר שהייתה קצרת רואי עקב גילה המופלג (סבתא זה גיל מופלג,נכון?). מתישהוא משרד החינוך השבדי הזמין ממנה ספר לימוד גיאוגרפיה על שבדיה,לבית הספר היסודי, וכמה שהיא ניסתה לכתוב ב"מדעית של משרד החינוך",(לפני כמה שנים הרשות המקומית שלי פרסמה את שבחי גני הילדים בתחומה-"חינוך למדע ומדעי החברה בגני הילדים שלנו" אמר פרסום אחד) יצא לה נילס הולגרסן,ומאז היא הייתה צריכה להסביר ממי ירשה את דמיונה הפורה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי את ההסבר האלטרנטיבי. השמש ראתה היום ילדה קטנה הולכת לקניות, בורחת מאמא שלה בקניות, עולה במדרגות העולות, עולה במדרגות היורדות, קורעת חוברת של אחותה, שופכת שוקו על השולחן של אבא... בסוף התברר שהשמש התעייפה והלכה לישון *במטה של אמא שלה*. יש פסיכולוגים בקהל? ואסטרונומים? אגב, השמש אולי הלכה לישון; הילדה עדיין ערה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
4:45 בבוקר אבא תעיר כבר את השמש אני לא עיפה. מסקנה: לחזור להסברים מדעיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, כוכב הלכת נגה (ונוס) מסתובב בכיוון הפוך לכל שאר כוכבי הלכת. לו גרנו בנגה, היינו רואים את השמש זורחת במערב ושוקעת במזרח. ההסבר נעלם מבינתי - נהגתי להעתיק שיעורים בזמן ההרצאות באסטרופיסיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ. עוד נגה. בעיה. בכל אופן, זו לא הייתי אני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ע''פ שעת התגובה משהו הפוך בכל זאת בעולמך (יחסית למרכז הכדור). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי שעון ניו-יורק (בה אני מתגוררת) עכשיו ערב מוקדם. חוששתני שדווקא אתה קצת הפוך, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל א''י היא מרכז הכדור. וכן...הקפה הפוך,הלחות מהים התיכון,המאוורר מזמזם,היתושים גם.(פינת נוסטלגיה עבורך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהה, אז אנחנו הניו-יורקים משוכנעים שדווקא ניו-יורק היא המרכז. מה לא? (הקפה לא הפוך, במקום מאוורר יש מיזוג מרכזי בבניין, יתושים אין, אבל לחות - ועוד איך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שהוא עובר מחזור של התמלאות בדומה לכוכב חמה. אלה הם גם שני כוכבים הלכת היחידים שקיבלו שם נקבי ולא זכרי. ככל הנראה, בדיוק מסיבה זו. מאז שגיליתי את העובדה החביבה הזו, יש לי חיבה מיוחדת לנוגה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקבי למה? "נוגה" הוא שם עצם זכרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנים: מרקורי, מרס, יופיטר, אוראנוס, נפטון, פלוטו. בנות: ונוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמה נפקד מקומם של סאטורן ואמא אדמה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שכתבתי, שאלתי (תגובה 81786) אם יש אסטרונומים בקהל. אם הייתי יודע שאני עלול להיתפס, הייתי נזהר יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא פעם האשימו אותי שאני אסטרונאוט, אבל מעולם לא אסטרונום. My Very Erotic Mate Joyfully Satisfies Unusual Needs Passionately (מה הקשר?)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אחד אסטרונומי הרבה יותר מפורסם - Oh, Be A Fine Girl, Kiss Me
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המשפט אני זוכר, אבל לא מה הוא אמור להזכיר. תזכיר לי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי טמפרטורת פני השטח שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוכבים מסוג O הם החמים ביותר, אם אני זוכר נכון. אם ב"?" התכוונת לשאלה אחרת, רק תגיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כוכב חמה הוא מרקורי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנוגה שלחה אל הצדק חיוך הי,יופיטר בוא ונצאה. בשביל החלב כוס קפה הפוך נראה מה שלום קסיופאה נתפוס עגלה,קטנה או גדולה, הלילה הזה משגע. זה לא מעט,שצדק וונוס לבד... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, "נוגה" במשמעות "זוהר" היא עדיין ש"ע זכר. אתמול קראנו "כתר מלכות". שם אפשר לראות שכבר בימי אבן גבירול נחשבה נוגה לנקבה: מי יבין סודותיך, בהקיפך על גלגל השני גלגל השלישי ובו נוגה. כגברת בין חייליה, וככלה תעדה כליה. ובעשתי עשר חודש תיסוב גליליה. וגופה כחלק משבעה ושלושים מן הארץ ליודעי סודה ומשכיליה. והיא מחדשת בעולם ברצון בוראה השקט ושלווה ודיצה וחדווה, ושירות ורננים ומצהלות חופות חתנים. והיא מקשרת פרי תנובות ושאר הצמחים – "ממגד תבואות שמש, וממגד גרש ירחים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם כשמות אנשים ''נוגה'' משמש לנקבות ולזכרים, למרות הסיומת הנקבית שלו. נוגה אלון ונוגה הראובני הם שני שמות של מפורסמים שעולים בזכרוני כרגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שהייתי ברור, אבל כנראה שלא: המילה "נוגה" אינה מסתיימת בסיומת נקבית - יש מפיק בה"א והיא עיצורית. משקלה זהה למשקל "שורש", "גולם", "כובד" - כולם בלשון זכר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף ''בוחן'', ''זוהר'', ''צוהר''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, למרות הסיומת ש*נשמעת* נקבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה רפרפתי היום בהפטרת יום טוב שני של חג השבועות (לבני הגולה), ומצאתי שחבקוק מתייחס ל"נוגה" בלשון נקבה: "ונוגה כאור תהיה". ואולי זו פנייה לנוכח. לא מרבים לקרוא את הפרק הזה, וחבל, מפני שיש בו פנינים רבות המעשירות פיוטים ולשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחתום את פרק נוגה בשתי הערות נוספות: א. גם בהפטרת יום טוב ראשון של שבועות מופיעה המילה "נוגה". ב. מר הכפר-הגלובלי ציין בנים ששמם נוגה. הראשון שקרא כך לבנו היה דוד המלך בכבודו ובעצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נגה בן דוד? אפשר הפניה? פסוק,פרק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דברי הימים א' פרק ג'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוררת את העניין, ולכן אזכיר שהמילה ''נוגה'' נמצאת גם בהפטרת שביעי של פסח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיבה לסיבוב, היא חוק שימור התנע הזוויתי. אי סיבוב הוא מקרה פרטי של תנע זוויתי אפס. מה ההסתברות, שמכל התנעים הסיבוביים האפשריים, למערכת מסויימת יהיה בדיוק תנע זוויתי אפס? קטן מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לינגוויסטית? אדלר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, שתי מלים שאין ביניהן כל קשר. סתם תהיות לגבי דבריו של GEG. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני תוהה לגבי דבריך. במילים אחרות, לא הבנתי. 'לינגוויסטית', ויטגנשטיין. או אולי אייר, פטנם, קרנפ, קואיין פואנקרה והילברט. אלו ה 'לינגוויסטים' מהם למדתי. אשכרה כתפי ענקים, למרות שהיום אינני מסכים עם אף אחד מהאמפיריציסטים הללו. אני הרי קאנטיאני. אבל ישנה עוצמה אדירה בפילוסופיה הלינגוויסטית, לכן אני (טוב, שטייניץ עשה זאת לפני...) מבצע סינתזה בין האנליזה הלשונית לארכיטקטורה המטאפיזית האדירה של קאנט. אפשר לקרוא לזה 'עדכון-קאנט'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זהו, שלא היית אמור לתהות לגבי דברי, כי בכלל לא הייתי אמורה להקליד אותם. אבל הנה ההסבר, כדי שלא תחשוב שהתחרפנתי לגמרי: את המילה לינגוויסטית הקלדתי מכיוון שהיא שעשעה אותי, באופן אישי בלבד שכלל לא קשור לנושא. את המילה אדלר הקלדתי מכיוון שדבריך הזכירו לי קצת את התיאוריה האינדיבידואליסטית של אדלר, משהו על יסוד הבחירה כיסוד מוביל בהבנת ההתנהגות האנושית, שהאדם איננו קורבן של נסיבות אף פעם, אלא תמיד יצור שעושה החלטות . וזהו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת יש דמיון רב לגישתו של אדלר. נמלאתי הרהורים. תודה לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, הבנתי. רצון הוא כל דבר שגורם לי לפעול? הגדרה יפהפיה. רק, מה חבל, לא מתקשרת לעולם האמיתי. אגב כך היא גם מרוקנת מתוכן את המילה "רצון". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובמחשבה שנייה, אתה מתכוון לבחירה. פשוט, לחופש בחירה. אז אולי באמת אנחנו בוחרים הכל, אבל אפשר לבחור ללא רצון. מה עושה האדם שמשמאלו דב, מימינו אריה, מאחוריו אינני-יודעת-מה ומלפניו תהום? הוא נדחף לבחור, וכנראה גם בוחר. האם הוא באמת רוצה משהו מכל אלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז הוא רוצה ליפול לבור יותר משהוא רוצה להטרף חיים (אני חושב שגם אני הייתי עושה את הבחירה הזו). הוא לא רוצה ליפול לבור, אבל הוא כן רוצה ליפול לבור במקום להיטרף. כמובן, אם הוא נדחף פיזית, אין בעיה. לא היה פה רצון, כי לא הייתה פה פעולה (שלו). הוא היה סביל כמו כסא מופל, שלא ''הפיל את עצמו''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אומר לך, מצידי כדאי לך לבחור דווקא להיטרף חיים - אולי תצליח להוכיח לאריה/דוב שמה שהוא רוצה בעצם, זה ללכת לשחק איתך טניס. שום מבחן מציאות אין לסלט המילים הזה: "רוצה ליפול לבור יותר משהוא רוצה להיטרף חיים". "לבחור" או "להעדיף" אין פירושם לרצות. זו פילוסופיה עקרה שבינה לבין החיים אין דבר וחצי דבר. תסלח לי על הדוגמאות הקיצוניות שאביא, אבל אני מביאה אותן כי מערכת המושגים שלך מעקרת את המילים - ואת החיים - מכל משמעות. עד שלא נותר אלא להיצמד לשלדי האדם באפריקה. הם רוצים, כמובן, למות מאיידס ולהתכסות זבובים. אהא, אתה צודק - הם רוצים למות מאיידס יותר משהם רוצים להתייבש בבצורת. ויושבי קומה 72 בבניין התאומים השני רצו לקפוץ מהחלון יותר משהם רצו שמטוס ייתקע בהם. כמובן, ואיזה מזל שהיה שם מטוס בסביבה, לסייע להם להגשים את רצונם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
""לבחור" או "להעדיף" אין פירושם לרצות" - אשמח אם תבהיר את ההבדלים העקרוניים. "יושבי קומה 72 בבניין התאומים השני רצו לקפוץ מהחלון יותר משהם רצו שמטוס ייתקע בהם. כמובן, ואיזה מזל שהיה שם מטוס בסביבה, לסייע להם להגשים את רצונם" - כן. המשפט הראשון נכון. אחרת, איך תסבירי מדוע הם קפצו? כנראה שכאב החום או החנק מהעשן היה כל-כך לא נעים (בלשון המעטה), שהם ראו פחות סבל בקפיצה. לגבי המשפט השני: בואי נניח שהם רצו לחיות. אבל מה לעשות, זו לא הייתה אופציה. כבר אמרתי שאפשר לרצות לעוף, גם כשאי אפשר לבצע זאת - להבהרת העניין אמליץ, בפעם ה n, על "דיון הסתירות" (תגובה 58226). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שהם *רצו* זה לחיות. זה שהאופציה לא הייתה פתוחה בפניהם לא אומר שהם *רצו* למות - לא מחנק, ולא מהמדרכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי שאני לא יחזור בפעם ה n על אותו הסבר; מדוע *לדעתך* אותם אלו שקפצו עשו זאת (ולא נשארו להיחנק להנאתם)? הם רצו לחיות. רצונות לא ממומשים זה לא דבר חדש (הבהרתי את זה, אני מקווה, באותו "דיון הסטירות"). אבל כשיש שתי אופציות אפשריות; להיחנק או לקפוץ, יש בחירה. במקום שיש בחירה, יש רצון (אחרת, כיצד יש בחירה?). הרצון של אותם אנשים היה לא להיחנק למוות, ולו במחיר קפיצה (ומוות). אכן, לא נעים כשאלו האפשרויות. אולי מוות איטי בחנק מייסר יותר ממכה קצרה אחת. והרצון שלהם היה "בהתחשב במצב, מוות במינימום כאב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קח לדוגמא את וויילי הקויוט, שהגיע איכשהו בדיוק לאוויר שמעל תהום עמוקה. הוא מביט אנה ואנה, קולט את מצבו, ואז, כיוון שהוא רוצה ליפול, הוא נופל מטה אל התהום. לשיטתך, אם הבנתי נכון, כל אחד – חי, צומח, דומם – הוא וויילי הקויוט: ירצה – ייפול. לא ירצה – לא ייפול. נפל? סימן שרצה בכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. אם היית עוקב אחרי מה שאני נוהג לכתוב כאן, היית יודע שאמרתי *שכל מה שהוא סיבתי - אינו רצוני*. אם אותם אומללים על הבניינים *בחרו* לקפוץ (ויכלו להישאר ולהיחנק/להישרף), ולא נדחפו, למשל, הרי שיש לנו כאן משהו שונה: רצון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידעתי שאתה רגיש לזכויות יוצרים... דרך אגב, אתה מתכוון להעיד לטובת אמא חיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמי שלא יודע על מה מדובר: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הידעת? בעיתון "גל גפן" (רשת מקומונים) מופיעה פרסומת ל"קייטנת מיץ פטל" המלווה באיור של ג'ירפה, אריה וארנב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן כבר לא מדובר בזכויות יוצרים אלא בסימנים מסחריים. אם חיה שנהב או המו''ל לא רשמו את ''מיץ פטל'' כסימן מסחרי בקטגוריה המסוימת אליה משתייכות קייטנות, אז על פניו נראה לי שהפרסום הנ''ל כשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי שסימן מסחרי הוא תלוי-תחום. האם אני יכול להכריז על הקמת "קייטנת מיקרוסופט"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה טובה. אינני יודע מה התשובה. אני משער שאם היא "לא", אין זה נובע מפקודת סימני-המסחר או ישירות מכך ש"מיקרוסופט" הוא סימן מסחרי, ובלבד שהקייטנה אינה כוללת "שירותי חינוך ואימון כולל הפעלת כתות וסמינרים בשטח המחשבים ותוכנות מחשבים", ושהשם "מקירוסופט" לא יופיע על "ביגוד, חולצות, חולצות T, חולצות מיזע, מכנסיים קצרים" וכיו"ב שתחלק לקייטנים (בקיצור – זו הולכת להיות קייטנה מעפנה למדי). הקישור הבא (אינני יודע עד כמה הוא עמיד) מציג את כל הסיווגים בהם רשומים בארץ סימני מסחר המכילים את התיבה Microsoft: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספרת שהם תבעו את האי ג'אוה על שימוש בשם רשום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה של תום סוייר,הדודה שלו נתנה לו עונש לצבוע את הגדר בלבן,דווקא ביום שבת כשכל הילדים מבלים,והוא רצה ללכת לנהר,ואז הוא העמיד פנים שזה כייף גדול כזה,שהחברים שריחמו עליו בהתחלה התחילו להתחנן שייתן להם לצבוע קצת,וגם נתנו לו בתמורה תפוח ושאר חפצים יקרי ערך(גולות?) וגם צבעו במקומו. אני מקווה שאתה לא עושה לאנשים סביבך תרגילים "תום סויירים" כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יצא לי לעשות הרבה תרגילים כאלו. למה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכלל קשור להשוואת זכויות בין נשים וגברים. מה לזה ולרצון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק בגלל זה כתבתי ''יש צורך בהגדרה שונה למילה 'פמיניסטית'''. אחרי הכל, זה היה המשפט של ק', לא שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ההגדרה שלי לפמיניזם נתתי כבר פה. תגובה 76858 ואתה עדיין מאשים את ק' בוויכוח שהתפתח פה? :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאשים? לא... זה כבוד לגרום לויכוחים באייל, וגם אם לא ניתן להוכיח 'אשמה', הייתה לה תרומה, בפועל (בגללה אני נגררתי לויכוח). ובכן, האין בהגדרה זו בעיה? את כותבת "קשה לי מאוד לקבל את ההצהרה "אני לא פמיניסטית" מאישה שתופסת את עצמה כאדם ריבוני ופועלת באופן עצמאי". הנקודה שלי (של ק') התמקדה בשאלה מעניינת: האם אישה שתופסת את עצמה כאדם ריבוני ופועלת באופן עצמאי, ומחליטה, כאדם ריבוני, שייעודה הוא להיות לעזר לגבר, האין היא פמיניסטית? הרי בחירתה היא בחירה עצמאית, חופשית וריבונית. אולי ההכרה החשובה ביותר בזכות מסוימת, היא לדעת שאין היא חובה; דווקא מתוך עצמאותה, וזכותה לעצמאות, היא יודעת שכבעלת הזכות הזו יש בסמכותה לוותר עליה, אם תרצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התייחסתי לזה בתגובה שלי (או באחת שאחריה) - לטעמי, אשה שמחליטה שייעודה הוא לעזור לגבר אינה פמיניסטית. אבל אין זהות מוחלטת בין ריבונות ופמיניזם (יכולה להיות אשה משועבדת שיש לה משנה פמינסטית תיאורטית, שאותה אינה יכולה להגשים). ולכן יכולה להיות גם אשה ריבונית שתחליט שייעודה הוא לעזור לגבר. למשל, אשה שעושה כך על פי אמונתה הדתית. אמרתי שקשה לי לקבל את ההצהרה שלה, אבל לא התכוונתי שהצהרה כזו אינה אפשרית. צריך רק לנמק אותה כיאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אישה ריבונית איננה פמיניסטית-בהכרח לדעתך, אז כנראה פספסתי אותך. מהי, אם כן, הגדרתך ל 'פמיניסטית'? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר נתתי את ההגדרה, ככל שאני יכולה לנסח הגדרה בכמה דקות מול מסך המחשב, ואין לי עניין להיכנס לניסוחים מדויקים יותר. אפשר להיות ריבונית ולא פמיניסטית. אפשר להיות פמיניסטית ולא ריבונית. לא בגלל ששתי ההגדרות לא עולות בקנה אחד, אלא בגלל שהן חופפות רק בצורה חלקית. יש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. סורי. אבקש בכל-זאת (את לא חייבת) הגדרה שאצליח להבין ל 'פמיניסטית'. כנראה לא הבנתי אותך נכון, אבל חשבתי שאמרת למעשה ש 'פמיניסטית' = ריבונית. מכיוון שאת אומרת שלא לזה התכוונת, רק רציתי שתבהירי לי למה כן התכוונת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי. מקריאה חוזרת בהגדרתך הבנתי שעיקר עניין הוא הכרה באי-השוויון הקיים בחברה בין גברים ונשים וגו'. הנקודה היא, שגם החרדית מכירה באי-השוויון, ומצדיקה אותו. אם היא משכילה הרי היא מכירה באופנים שבהם מעמד האישה השתנה על פני זמן, כתוצאה מהפעלה פוליטית של כוח נשי. יש לה גם הבנה שהמאבק הזה עדיין פתוח והחברה ממשיכה להשתנות, ושכל אישה יכולה לתרום לניסיון לשנות משהו במצב, לטווח קצר או ארוך ובדרכים שונות. אלא שהשינויים שהיא תרצה לעשות יהיו שונים משלך, לכן יש לי הרגשה שיש פה הגדרה סמויה, אחרת, למושג ה 'פמיניסטית'. לגבי "הבנה שהשינוי יקדם גם אותה אישית, בסופו של דבר" - זה מראש יוצא מנקודת הנחה שיש פה אינטרס אגואיסטי. לדוגמא, לפי כל ההגדרות, אני פמיניסט. אבל זה לא יקדם אותי אישית. את באמת מעוניינת בהגדרה שתשלול מגברים את היכולת להיות פמיניסטים? רק לשם דוגמא, אני הטרוסקסואל. יחד עם זאת, אני בעד (ואף פעלתי ל) שוויון זכויות להומואים ולסביות, למרות שלא מתוכננת לי כל טובה אישית מכך. לא נראה לי שעניין הטובה האישית רלוונטי להגדרה, כשם שההיפים של גרינפיס לא חייבים להיות צבי-ים בעצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי האשה החרדית - זה נכון, אבל מעולם לא התיימרתי לטעון שכל הפמיניסטיות שואפות בדיוק לאותם שינויים חברתיים. נהפוכו, יש כמה וכמה תתי-זרמים פמיניסטיים וכל אחד פועל לפי האג'נדה שלו (השוואת שכר, קידום נשים בעולם העבודה, סיוע לנפגעות תקיפה מינית, ייצוג בכנסת וכן הלאה). המשותף לכולם הוא אותה הכרה ואותו רצון לפעול. ובאמת, קטונתי (ואני חושבת שכמעט בלתי אפשרי) להגדיר "מטרה פמיניסטית" אחת בלבד. גם אין לי שום כוונה כזו. ולגבי האמירה על שינוי המקדם אישית את המשנה - למה אינטרס אגואיסטי? האמירה הזו התייחסה יותר לעניין המודעות ופחות לעניין ההטבה האישית. מעבר לזה, אם מקבלים את ההנחה שנשים מופלות בכל מגזרי החברה ובכל המשתנים האפשריים (גיל, השכלה, מצב תעסוקתי), הרי שפעולה פמיניסטית אמורה לשפר, קמעא קמעא, את מצב כל הנשים. אגב, אני מודה לך על ההתייחסות והשאלות, גם אם המענה שלי אינו חד וברור במאה אחוז. ההגדרה האישית שלי לפמיניזם השתנתה כבר מספר פעמים - מצד הדגשים ומצד ההכרה - בשנים האחרונות. אין לי עניין מיוחד לתפוס את הדג החמקמק הזה ולשקול אותו. אבל כשזה נראה כמו דג ושוחה כמו דג, בשבילי זה דג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני וודאי האחרון שיתנגד להגדרות שונות מהמקובל. ובכל זאת, ראוי אולי להדגיש שיש הבדל חד בין איך ש "האדם הממוצע" יגדיר את אותה אישה חרדית ("לא פמיניסטית. בדיוק ההפך!"), לבין איך שאת תגדירי אותה ("פמיניסטית, עם אג'נדה אחרת"). הנקודה היא שאותה חרדית תנסה (כאישה ריבונית :-)) לפעול להחזרה בתשובה של בנות ישראל, כדי שכולן תלדנה 8 ילדים ותשרת את בעלה האברך בהכנעה. כן, מתוך הכרת האי-שוויון *הצודק לשיטתה*, בין גברים ונשים. אז היא פמיניסטית (שהאג'נדה שלה היא הצעדת הנשים 500 שנה לאחור) לפי הגדרתך? כן. אבל זו הגדרה שונה מאוד מהמקובל, וספק אם היא יעילה יותר. כן, אמורה לשפר, במידה ותשני את ההגדרה כך שתוכלי להעיף את ריאקציוניסטית מהקליקה. מטרתה, כזכור, היא להחזיר עטרה ליושנה (למרות שיש לה 'מודעוּת', אבל מטרה הפוכה). ושוב, תוותרי על הגברים הפמיניסטים (שלא יזכו לתואר הזה יותר), שמצב כמופלים-לטובה-לשעבר יורע, ולא יוטב. אני מודה גם לך על הדיון הנעים; המענה שלך חד בהחלט וברור, ובעיקר נעים להתדיין איתך - את לא נוטה להתקפות אישיות הרווחות באייל למרבה הצער, ודיונים נעימים עם אנשים כמוך מחזירים לי את האמון באתר הדיונים העברי הטוב מכולם. כיף איתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, רגע - לא ידעתי בכלל שמטענתי עולה שהאשה החרדית היא בהכרח פמיניסטית. דבריי על האג'נדות השונות באו כסייג, מפני שהעלית הסתייגות (בדוגמה קיצונית של אשה חרדית). לא צריך לחפש רחוק את האג'נדות האלה, הן בכל מקום, וקיימות גם אצל נשים דתיות. אולי גם דתיות מאוד, אולי חרדיות, אבל אני לא מכירה את משנתן מספיק בשביל לקבוע זאת. אני זוכרת רק שבאיזה דיון טלוויזיוני היתה אשה חרדית שטענה שהאשה הדתית היא הפמיניסטית מכולן, בגלל שבחברה שלה יש חלוקת תפקידים ברורה. לטעמי הטיעון הזה היה תמוה מאוד. תודה על המחמאות :-) אם כי נטייה להתקפות אישיות יש גם יש, אתה יכול לשאול פה בסביבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל בדוגמא שלי, לפי ההגדרה שלך, היא בהכרח פמיניסטית. פשוט כי היא עונה על הקריטריונים. כפי שכתבתי קודם: "גם החרדית מכירה באי-השוויון, ומצדיקה אותו. אם היא משכילה הרי היא מכירה באופנים שבהם מעמד האישה השתנה על פני זמן, כתוצאה מהפעלה פוליטית של כוח נשי. יש לה גם הבנה שהמאבק הזה עדיין פתוח והחברה ממשיכה להשתנות, ושכל אישה יכולה לתרום לניסיון לשנות משהו במצב, לטווח קצר או ארוך ובדרכים שונות". על איזה קריטריון היא לא עונה? על עניין האינטרס האגואיסטי. אבל גם אני, כזכר, לא יכול לענות על הקריטריון הזה. מכאן נובע, שאני (והיא) *לעולם* לא נוכל להיות פמיניסטים, לפי ההגדרה שלך. אין לי עם זה שום בעיה, וכל עוד ההגדרה היא נטולת-סתירה, היא בסדר. השאלה היא רק במה היא עדיפה על ההגדרה הרגילה. יש לי הרגשה שההגדרה הסמויה שלך (כלומר, לא ההגדרה אותה את כותבת כאן, אלא ההגדרה בה את משתמשת. כדי לתאר *אותה* תצטרכי לשנות, או לפחות ללטש, את ההגדרה שכתבת) בכל-זאת מכוונת לתכלית מסוימת. האישה החרדית, לה תכלית הפוכה, תצא לא-פמיניסטית *מכיוון* שתכליתה "הצעדת הנשים 500 שנה לאחור". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. ההנחה המובלעת ב"הגדרה" שלי היתה שאי-שוויון אינו דבר טוב, ושכאשר מכירים בו, לא מצדיקים אותו, או לפחות לא מצדיקים את כל דרכי הביטוי שלו 1. פשוט עשית לי פה טריק קטן, עם האשה שמצדיקה אי-שוויון. 2. כבר אמרתי שאין לי עניין אישי לנסח לעצמי הגדרה מילונית מלוטשת. וכיוון שאני ממש לא דוברת כל הפמיניסטיות באשר הן, אולי כמו שאמר הקרח לספר - בוא נשאיר את זה כבר ככה. 1 אפשר להכיר באי-שוויון ולהצדיק רק חלק קטן ממנו. למשל, אי-שוויון שמבוסס ישירות על הבדלים פיזיולוגיים בין המינים - כמו הטלת עבודות פיזיות באופיין על גברים, שבאופן ממוצע חזקים פיזית מנשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כן, זה בדיוק מה שתיארתי לעצמי. אגב, אני חושב שההגדרה שלך, לאחר ההבהרה הזו, לא רעה בכלל. ועוד אוסיף, שזה רחוק מלהיות "טריק". אני משוכנע שרוב הנשים על פני כדור הארץ יצדיקו את אי-השוויון הנהוג במקומותיהן, ואולי אף ילחמו עליו בחירוף נפש (נגד מה שהן עלולות להגדיר ככפירה פמיניסטית ופגיעה בסדרים המסורתיים). בכל אופן, זו הגדרה ערכית (=טלאולוגית), כלומר מכוונת-מטרה. 2. כאמור, "ככה" זה בסדר גמור. אני חושב שאני מקבל את ההגדרה. היא יפה מאוד. 1 ישנם עוד הבדלים נעימים פחות - למשל יכולות מנטליות שונות: אם הייתי מעדיף דוברת ממין נקבה (בגלל היכולות הוורבליות העדיפות של המין הנשי) האם הייתי מואשם באפליה על רקע מיני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמת לב שלאחרונה אתה כל הזמן האחרון? תגובה 65517 תגובה 75092 תגובה 80935 תגובה 81034 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, שמתי לב שאני משתמש בביטוי הזה. אז? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תתקדם | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש יתרונות גדולים בלהיות האחרון. הראשון (:-)) הוא שאתה לא צריך לדאוג לגבי המיקום שלך. השני, והמתאים יותר לעניננו: מה אם זה התור לגהינום? כדאי להיות האחרון! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? אם מבלים בגיהנום נצח, אז לא משנה כמה זמן תעמוד בתור בדרך לשם. א=X+א | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יהיה לך עוד רגע מחוץ לגהינום, שתוכל להיזכר בו, כשאתה מתייסר. חוץ מזה, אולי הם יודיעו שהם בתפוסה מלאה, ויוותרו. ואולי המענים יתעייפו מעינוי הראשונים, ויכאיבו טיפה פחות. חוץ מזה, איזי, מי אמר לך שמבלים בגיהינום נצח? אתה מאמין לכל מה שאומרים לך? לי יש הרגשה שאל חנון ורחום1 לא היה נותן לזה לקרות. לפחות חנינה אחרי 69! שנים. -------------------- 1 בהנחה שאתה מאמין לאלו שאומרים לך את זה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי זה איזי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה יודע מה מיוחד במספר 69!, או שזרקת אותו במקרה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העצרת הראשונה שתוצאתה קטנה ממאה ספרות1? --------------- 1 היה לאבא שלי מחשבון משוכלל כזה, וכשהייתי ילד נהגתי לשחק בו בכל מני תרגילים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני חשבתי שזה מין אוראלי עם סימן קריאה שהשתרבב בטעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחשבון לא היה כל-כך משוכלל... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרה שלי היתה "המספר הגדול ביותר שמחשב FX-82a-d מסוגל להציג את העצרת שלו" (-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שגם אתה משחק... אהבתי גם לבדוק את המהירות שלוקח למחשבון לחשב את העצרות הגדולות והחזקות... אבל אולי כדי שאפסיק לספר כאן על החויות המוזרות שלי כילד; אני רק יחזק את תדמית העוף המוזר / המתמטיקאי-קר-הלבב (-: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל ששי כתב "חנינה" חשבתי שאולי התכוונת לחישובים שקשורים לגלות ו 69 שמיטות, או משהו כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לצטט את גדי טאוב: "אנחנו לא יכולים לנקוט בשם החרות והשוויון עמדה המתנגדת לחרות ולשוויון" (המרד השפוף, עמ' 264). פמיניזם, כמו כל תיאוריה אחרת ששואפת לחירות, חייבת לצאת מנקודת מבט אינדיבידואליסטית, ומכאן לשלול מכל וכל כל רעיון שיכול להתקיים אדם שמטרתו היא לשרת אדם אחר. תשובות פוזיטיביסטיות למיניהן ("להיות שפחה שלו עושה לי טוב, ובגלל זה בחרתי בדרך החיים הזו") אינן יכולות ליפול בתוך ההגדרה הפמיניסטית. פמיניזם אינו רלטיוויזם, ובניגוד למה שאנשים מסויימים עשויים לחשוב, הפמיניזם, כמו כל תורה אינדיבידואליסטית, כן מגביל במידה מסויימת את טווח הפעולות של האוחז בתורה שכזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאני מסכים. כלומר, O אינה פמיניסטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הדוא"ל שלך הוא מ- huji, איך זה שחלון של 3 שעות אתה מעביר בדיונון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקוה, שזה עונה על השאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלקית אבל ניחא. תודה וסליחה ושלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל חבל שאין עוד קטיגוריות בסקר. אני מתנצל, כי התגובה הבאה שלי היא אולי טיפה רהבתנית - אבל אני לא חושב שמישהו אחר שאל אותי באשר לנושאים אלה לאחרונה, חוץ מסוקרי האייל, ולכן אני משחרר את הכל עליכם. אין ספק שקראתי יותר מחמישים ספרים (יוצא לי לקרוא שני ספרים או יותר בשבוע), וככל הנראה אני מתקרב למאה. במשך שלושת השבועות האחרונים קראתי את: רביעיית ספריו של פיליפ רות עם נתן צוקרמן כגיבור (סופר הצללים, צוקרמן ללא כבלים, השיעור באנטומיה והחצי השני). ללא ספק חוויה ספרותית ראשונה במעלה. את הסוף של הספר הרביעי משכתי על פני מספר ימים, כי חשבתי שאני מעדיף לחיות לאורו יותר מחצי שעה. בעיני רביעיה זו היא חובה לכל מי שרוצה לעסוק בספרות. מישהו לרוץ איתו של דוד גרוסמן. כל סדרת אמבר, באנגלית. האמת שהתחלתי אותה מעט קודם לשלושת השבועות, אז לא כל העשיריה נכנסת לספירה. סדרה בעלת ערך נוסטלגי עבורי, אם גם לא מוצלחת במיוחד לכשלעצמה1. הציפורים של אריסטופנס. קליל ומשעשע. שני קצרצרים: הזר של אלבר קאמי וחשיבותה של רצינות של אוסקר ווילד. הוליווד של צ'ארלס בוקובסקי. יחסית לספריו הקודמים, נפילה מסויימת, אם כי מעוררת השראה בכנותה - וניגוד מרתק מבחינת גישה לפיליפ רות. אני חושב שישנם עוד כמה - יצויין שכל מכרי מודעים לבעיית הזיכרון החמורה ביותר שלי באשר לשמות. היו איתי ילדים בכיתה שנאלצתי לפנות אליהם בלשון אתה. אני חושב שאני צריך לנהל רשימה מסודרת של ספרי הקריאה שלי. כרגע אני קורא את קריסמס קרול של דיקנס (בתור חובב דיקנס אני לא כל כך נהנה מזה, אבל אולי אני צריך להאשים את צריכת הטלוויזיה שלי שכופה את הדימיון שלי לגרסאות אמריקאיות חסרות דימיון של הסיפור), את דון קיחוטה בתרגום ביאליק (גרסה לבני הנעורים משנות השישים. אני שוקל את גניבת הספר מהספריה), ונאלץ לדפדף גם במשהו פיסיקלי. בכל אופן, החודש הזה יהיה בסימן פיליפ רות. סופר אדיר בעיני, ואני ממליץ עליו מקרב לב. "מה מעיק על פורטנוי" היה אחד הספרים הבודדים שקראתי שמיד לאחר סיומם התחלתי אותם מהתחלה. ------------------- 1 התיאור "לא מוצלחת" עושה לסדרה חסד. כאשר בכל שורה שלישית הסופר מרגיש צורך לשבץ את המילה chuckle על הטיותיה המועטות, אני מרגיש שהדמות הראשית בעצם נכתבת על ידי הזיכרון הוויזואלי שלי, ולא על ידי הסופר, שלא לדבר על העלילה הקלושה. לפחות קיבלתח מנה של מטאפיזיקה סוג ד' (וזה הסוג הטוב ביותר), אחרת הייתי עוזב את הספר. יכול להיות שהחמישיה השניה פחות טובה מהראשונה ואולי נשארתי עם טעם רע שעושה עוול לחלק הראשון. נגמלתי ממדע בידיוני לפני שלוש שנים, ורק יצירות מופת של ממש בתחום זה מהנות עבורי. לפני כמה חודשים קראתי את "שער", "פני מועדות לכוכבים"ואת סדרת חולית, ומאוד נהניתי. קראתי גם את הסדרה של המשחק של אנדר, לאוך ולרוחב, ולא נהניתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את התגובות לפני שהצבעתי וברשימות היו כמה ספרים שלא קראתי בכלל (וגם לא בחצי השנה האחרונה) אז החלטתי ללכת על יותר מאחד עשר סולידי. מה שכן, את רוב הספרים שהזכירו כאן אני כן קראתי. וזה המקום לשאול למה נעצרתם באחד עשר - זה יוצא פחות מספר בשבועיים, ולא קשה למצוא אנשים שקוראים ספר בשבוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאור אני די מקנא ברשימה הזאת. כשאני עושה לי איזה ווישליסט עם איזה שישים ספרים אני חושב לעצמי, "אה, הנה משהו שאני יכול למלא איתו את החיים..." ופתאום אתה בא פה וגומר לי את כולם... לא משנה בכל מקרה אני קראתי איזה חמישה שישה ספרים: שובו של המלך (טולקין)- השלישי בטרילוגיה מדהים לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו והוא בא בהמשך ישיר לשני הספרים הקודמים שאותם קראתי רק בשנה שלפני כן הניצוץ (סטיבן קינג)- מעולה. גם אותו לא יכולתי להפסיק לקרוא. ספר מצוין מהתחלה עד הסוף שונה ויותר טוב מהסרט שיבומי (טרווניאן)- ספר קליל ומרתק לא יכולתי להוריד אותו מהיידיים לא ישנתי לא אכלתי רק קראתי אותו... זן ואמנות החזקת האופנוע (כן כן שכחתי אז מה)- כמה קטעים קשים וכבדים אבל שווה מאוד, אחריו עשיתי הפסקה עם ספרים לזמן ממושך של כמה חודשים. ד"ר מוות (ג'ונתן קלרמן)- באמצע הקריאה. פשוט אין לי חשק לקרוא. הוא טוב בערך כמו הכותרת שלו- קליט אבל לא משכנע טוב מקווה שנהנתם. אני מייצג פה את תלמידי התיכון ורוצה לאשש את הנוסטלגיות שלכם ולהגיד ש- כן, את רוב הספרים קראתי בכיתה... אוווו אני כל כך רשע... אוי ווי... טוב לילה טוב לכולם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור לא-חובב דיקנס קראתי את Xmas Carol (מופיע בספר עם כמה סיפורים הקשורים לחג המולד) ומאוד נהניתי. הסיפור (בעיבוד למחזה) מופיע בספר A Prayer for Owen Meany של ג'ון אירווינג והוא אחד הספרים היותר טובים שקראתי בשנים האחרונות. נ.ב. בעקבות קריאת The Cider House Rules (גם של אירווינג) התכוונתי לקרוא את דייויד קופרפילד (עם שני P, לא עם P אחד של אדמונד וולס) אבל לא יצא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה הזכרת לי שקראתי גם את "The human stain", אפרופו פיליפ רות'. אכן ספר נהדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מבקר ספרותי? עורך בהוצאה קטנה? מומחה בקריאה מהירה? או סתם איש שאין לו חיים? ועם כל-כך הרבה ספרים, איך יש לך זמן לכתוב באייל? (שלא לדבר על פעולות יצרניות יותר כמו לעבוד, לבלות, לאכול ולישון) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטודנט לפיסיקה (בעוד שבוע אני כבר לא אהיה). לשאלת החיים: שאלה טובה. אין לי עבודה כרגע. חוץ מפאבים, קולנוע וחברים אני לא יוצא מהבית (אולי מדי פעם לים). את רוב הקריאה הממשית שלי1 עשיתי במהלך התואר. רוב הדברים שעניינו אותי (ולא פחות משמעותי, טלוויזיה) היו במרחק של 87 קילומטר ממני במהלך ימות השבוע (יצויין שלא נשארתי שבת, כמו שאומרים, אפילו פעם אחת בשלוש השנים), כך שזמן היה לי בשפע - ואם אתה מגדיר [זמן פנוי]=[חיים-] אז אין לי חיים, לא היו לי, ואני מקווה שלא יהיו לי. אני מקווה לעסוק בספרות. אני מתלבט באשר להמשך הלימודים האקדמאיים שלי - אין מניעה שאתחיל מתואר ראשון בספרות (למרות שאני מאוד אוהב פיסיקה). גם אני רוצה להיות סופר שאהיה גדול, כמו כולם (מסתבר). אני אכן קורא מאוד מהר בעברית, אבל אני מאט במידה מסויימת כשאני קורא ספר. באנגלית אני קורא לאט. יש לי כנראה גם יכולת התמדה טובה. בקשר לאייל הקורא: נכנסתי לאייל הקורא בתור אימון ספרותי, תאמין או לא, ואני לא חושב שזה עבד. מדי פעם אני פורש מהאייל לתקופות של חודש, כשאני מרגיש שאני לא קורא מספיק. בקשר לאוכל: תגובה 28010 אני לא חושב שיוצא לי לאכול (שלא מחוץ לבית) בלי חומר קריאה מולי. בקשר לבילויים - אם אתה חושב שלשבת בפאב זה בילוי, אז אני מבלה. לי יש השגות בקשר לעניין. בקשר לשינה - אני ממעיט ככל האפשר, ברצינות. ----- 1 דהיינו ספרות יפה, מחזות וכדומה. קראתי לפני כן בעיקר מדע בדיוני, מדע פופולרי - ורק מעט ספרים "רגילים" (מאיר שלו, מלכוד 22 וכדומה). ----- לאורך חודשים רבים התלבטתי באשר לקיום "יומן קריאה", כמו זה של טל כהן - כאשר השיקול נגד העניין היה בעיקר שהרבה ספרים שכן קראתי לא ייכנסו, כי אין סיכוי שאני אזכור את שמות כולם. אבל, בגלל שאני בדיוק גומר את התואר, יש לי נקודת ציון בזמן שתאפשר לי לתרץ את ההשמטה לעצמי. מעבר לכך, בתגובה למעלה רשמתי את מה שקראתי ביולי 2002, כך שיוצא שאני מתחיל בדיוק במחצית שנה, וזה בכלל אסתטי. השתשעתי ברעיון לקיים את היומן אונליין, על חשבונכם, אבל אני אמנע מזה (למרות שעכשיו יש לי יופי של עוגן. אני עוד אחשוב על זה. אם מישהו מתנגד, זה המקום לציין זאת. אנא נסו להתעלם מאופייה האקסהביציוניסטי של הודעתי זו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יש לך תואר ראשון (מז"ט אגב), למה שלא תלך ישר לתואר שני? תעשה שנת השלמות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה יודע את התשובה, שובב (סליחה על הפמיליאריות היתרה). אני מאוד לא אוהב לכתוב את זה, אבל יש לזה קשר לאחת מההודעות האלמוניות1 בידיעה החדשותית על החבר'ה שמכרו נשק. בכל מקרה, אני מקווה2 לעשות גם תואר שני בפיסיקה (ואי"ה אף יותר מכך) - זה לא סותר - לדעתי זה משלים! 2אני מתכוון להתחיל את התואר השני בעוד שנה. אני מקווה *לגמור* אותו מתישהו. את התואר בספרות אני חושב שאני אתחיל באוניברסיטה הפתוחה (המוסד האהוב עלי), וכשיהיה לי יותר נוח אני אעבור לאוניברסיטה רגילה. אני מקווה שכל זה, כמובן, לא יפגע באימוני העברת הזמן המדהימים שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערן, ההודעה שלך משמשת אינדיקציה יפה למשהו שמאוד מרגיז אותי באקדמיה. האמנם אפשר להשוות שנת השלמות לתואר ראשון (בספרות כמו בכל תחום אחר)? לימודי תארים מתקדמים אמורים לספק את ההעמקה בחומר תוך הנחה שהסטודנט שולט בבסיס באופן מוחלט. התוצאות המצערות של המדיניות הנ"ל, בארץ כמו בארה"ב, הן שתיים (או לפחות שתיים בהן הבחנתי אני): א. הקורסים המועברים בתואר שני כוללים הרבה "בסיס", שהוא מיותר לסטודנטים בעלי תואר ראשון בתחום. כדי להגיע ל"עומק" בקורס מסויים, חווים הסטודנטים חודש-חודשיים של "בסיס", שהוא בעיקר חזרה משמימה על חומר בו הם שולטים. ב. איכות הדיון האקדמי בכתה נפגעת, כיוון שמרבית הסטודנטים חסרי ידע נרחב מספיק בתחום כדי לנהל דיון ברמת תואר שני/שלישי. ההסתייגות, כמובן, היא שלצערי פגשתי סטודנטים רבים שסיימו תואר ראשון, ועדיין לא מסוגלים לנהל דיון אינטליגנטי בתחום אותו הם למדו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק עכשיו הבנתי על מה הוא דיבר. לא ידעתי שתואר בפיסיקה מאפשר דבר שכזה. מכיוון שעקרונות הם עניין שזר לי לחלוטין, אני רוצה לשאול את ערן (וגם אותך) מה כרוך בשנת ההשלמה הזו, האם זה קשה או קל, וכן הלאה. הנושא חשוב מאוד עבורי, ולכן אשמח לפירוט גדול ככל האפשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נרשמתי ללימודי תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. הפקולטה הכירה לי בלימודי הלוגיקה במדעי המחשב בתואר ראשון ואפילונרמז לי שאולי יכירו לי בקורס כללי או שניים (עשיתי כמה קורסים בטכניון שיכולים להחשב - "סוגיות בפילוסופיה של מדעי החיים", "המח והמחשב" ו"מדע טכנולוגיה ומוסר"). נדרשתי בשנת ההשלמה ללמוד בהיקף של 24 ש"ס (כלומר, 4-5 קורסים בסימסטר). בפועל, השילוב של לימודים+עבודה+האייל הקורא לא צלח והפסקתי את הלימודים לאחר כסימסטר אחד. אבל למה שלא תשאל מישהו אחר שדווקא עושה חיל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחשב בהודעתי הקודמת, הרי שממניעים אידיאולוגיים אני אמורה לא לענות לשאלות על שנת השלמה. מעבר לכך, אני באמת לא יודעת הרבה - הכרתי פעם מישהי שסיפרה שזה סיוט ושהדרישות גבוהות במיוחד (ציון של לפחות 80 בכל קורס או משהו כזה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעריך אנשים שיודעים להתעלם מהאידיאולוגיה של עצמם, ובמיוחד כשבכך הם עוזרים לזולתם. בראש סדר העדיפויות האקדמי שלי עומד התואר השני בפיסיקה. בכל מקרה, כיוון שמטרותי בלימודי הספרות הן בראש ובראשונה הנאה ולאחריה שכלול יכולותי (ולא התואר עצמו), אין לי בצע בדילוג מעל התואר הראשון בספרות, כך שמצפונך נקי. מכיוון שאני יכול למצוא הנאה בעוד מספר גדול של תארים ראשונים, אני אפילו לא בטוח שאני אבחר דווקא בתואר בספרות. בתגובתו תגובה 78445 אור ציין שלדעתו משוררים משתפרים כאשר יש להם ידע נרחב. ספרות היא אמנות פחות טכנית בעיני, ואולי לסופר יהיה יתרון או שכר בכל סוג של לימודים (פשוט בגלל הרחבת אופקיו), ודווקא פחות מכך בלימודי ספרות, שיסרסו אותו במידה מסויימת. אני לא מאמין (מלבד אולי בספרי ריגול) שידיעה עשויה לגרוע מיכולותיו של אדם - אבל האם לימודי ספרות עדיפים על לימודי היסטוריה או בלשנות, ואפילו כשהמטרה היא כתיבה? ישנם סופרים שאני מעריך, ואין להם שום סוג של שאיפות "פואטיות", אלא במקרים מסויימים פשוט סאבטקסט (שמעניק ליצירה עומק נוסף), ולעיתים רק עלילה מרתקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ללמוד ספרות. אם מטרתך היא הרחבת ידיעותייך כדי להיות כותב טוב יותר, עדיף לדעתי ללמוד במגמה 'חופשית' יותר, המאפשרת לקחת קורסים שונים במדעי הרוח, עם דגש על מדעי התרבות. (יש תכניות כאלו באוני' ת''א. לא יודע על אחרות). כך תוכל לקבל גישות שונות ולא להיות 'נעול' על גישה פרשנית אחת לאמנות הכתיבה. אני אישית כותב פרוזה ושירה ולא מצאתי לנכון לעשות תוארבספרות מסיבה זו. זה לא מפריע לי ללמוד מדי פעם קורסים לספרות (למרות שאני מעדיף בלשנות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי התלבטויות, נרשמתי השבוע לסמסטר קיץ באוניברסיטה הפתוחה, לקורס בספרות - הסיפור העברי בראשית המאה העשרים. יש לקוות שהקצב יגדל עם בוא הסתיו (למרבה הצער1 אני נאלץ ואאלץ לבזבז2 עשר שעות ביום בתקופה הקרובה3 בגלל איזו התחייבות נמהרת4 לפני כמעט חצי עשור), ושאני לא אגלה שזה מעצבן אותי מדי או הורס לי את הכיף של הקריאה. אם ימצא חן בעיני אשקול לבדוק מה אני צריך לעשות כדי לגמור את ההשלמות לתואר בספרות, ולעבור לת"א. אם לא - בלשנות. נראה לי. 1 אנדרסטייטמנט 2 אנדרסטייטמנט 3 אנדרסטייטמנט 4 אנדרסטייטמנט |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאולי כן יש לך בצע בדילוג מעל התואר הראשון. לא מסיבות של קריירה והשגיות, אלא כדי לעשות את הלימודים שלך מהנים ופוריים יותר. כשאתה בתואר שני (בכל דיסציפלינה שתבחר), הקורסים עמוקים יותר, הכיתות קטנות יותר, והמרצים יותר מוכנים לדבר איתך. ההשלמות שאני נדרשתי להן בפילוסופיה היו, כמו שכתב ערן, פטור מלוגיקה, מה שהשאיר אותי עם 24 שעות סמסטריאליות (בסך הכל, כלומר בממוצע 12 לסמסטר, כיוון שעשיתי אותן בשנה.) נדרשתי לעמוד בממוצע 80 בהשלמות, מה שלא היווה בעיה מיוחדת. למען האמת, כל ההשלמה הזו היתה קלה עד כדי עלבון. ההשוואה בין רמת הדרישות של תואר ראשון בטכניון (ואני מניח שמדעי המחשב לא שונה בהרבה מפיזיקה, לצורך העניין) לבין זו של קורסי תואר ראשון בפילוסופיה לא החמיאה לאחרונים. יש לי ניחוש שזו תהיה תחושתך בכל מגמה שתבחר במדעי הרוח או החברה - סיבה נוספת להשתדל להגיע כמה שיותר מהר ללימודי תואר שני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדברים לא פשוטים כפי שתוארו ע"י ערן ונגה (נגה, אני מקווה שלאור הדברים שאכתוב תנוח דעתך) פטור מקורסים אפשר לקבל בחוגים בהם יש הקבלה. כך, בלימודי פילוסופיה ניתן לקבל פטור מקורסים במחשבים למשל או תורת המשחקים (שנלמדת גם בחוגים אחרים). הואיל ואתה מתייחס לחוג ששייך באופן מובהק למדעי הרוח ואתה עצמך מגיע ממדעי הטבע, ידרשו יותר קורסים. לעיתים יש צורך אפילו בשנתיים של השלמות. השלמות פירושן כל קורסי החובה של אותו חוג על מנת שיווצר אצל הסטודנט רקע תיאורטי הולם כהכנה ללימודי התואר השני. כפי שצוין, ישנו גם ציון מעבר מסוים לכל קורס שנקבע באופן פרטני ע"י כל פקולטה (בד"כ סביב 80-85). הרעיון הוא לא ללמוד תואר על רגל אחת אלא למלא חסרים שיאפשרו הפנמת הדברים בצורה טובה יותר בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק עכשיו בגלל המשחק התחלתי לקרוא מהתחלה את כל הסקר, תוך דילוג על קטעים משעממים מדי. אפשר אולי להרחיב על עניין ההשלמות? אני שוקל ברצינות תואר שני בתכנון ערים ואזורים למרות שהראשון הוא בכלל בהנדסת תוכנה... גם התואר הזה, כקודמו, אמור להיות בטכניון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל שעליך לעשות הוא ליצור קשר עם מזכירות החוג שבו לומדים תכנון ערים ואזורים (גאוגרפיה?) ולבקש את חוברת ההסבר למעוניינים להרשם לתואר שני. בחוברת זו, מפורטים כל התנאים, ההקלות וההגבלות לנרשמים ובכלל זה מידע על שנות השלמה או קורסי השלמה בהתאם לתואר הראשון שלך. מעבר לכך, לכל חוג ישנו יועץ (לעיתים מרצה, מתרגל או אפילו מזכירת החוג בעצמה) שיכול להרכיב את הפזל ולבדוק האם למדת קורסים שיכולים להחשב ע"ח קורסים עתידיים. מה שחשוב לזכור הוא שברוב האוניברסיטאות, גם אם קיבלת פטור מקורס מסוים, לא קיבלת הנחה במכסת הנקודות ויהיה עליך להשלים אותן עם קורסי בחירה שונים. נקודה אחרונה היא שכדאי לשקול לפעמים את עניין הפטור ולא לקחת אותו כמובן מאליו משום שיכול להיות מצב שבו אמנם למדת קורס כשלהו (נאמר בסטטיסטיקה, מתמטיקה או במחשבים) שפוטר אותך מקורס אחר אבל אם לא תיקח את אותו קורס אחר, עלולה להיות לך בעיה בטרמינולוגיה של החוג. הכל נתון לשיקול דעתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה למצוא מנחה ללימודי התואר השני לפני שאתה נרשם. במקרים רבים, המנחה יכול לפטור אותך מדרישות השלמה רבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם לקראת סוף 2002 מתוכנן סקר משלים - אבל גם אם כן, אני חושש שהספרים שאני אזכיר קצת יאבדו חדות בזכרוני בעוד שלושה חודשים, אז אני כותב את זה עכשיו. בשלושת החודשים מאז פרוץ הסקר, קראתי בקצב לא רע, שנעזר, בין השאר, בהרגל חדש שסיגלתי לפני חודש וחצי בערך (ואולי כבר נטשתי) - אני הולך לבית קפה וקורא שם כמה שעות. היתרון בזה הוא שאין ריק סביבי בזמן הקריאה ואפשר לנוח ולהסתכל קצת על האנשים מסביב. אני יושב בכיסאות בחוץ, שם האור צהוב, ולא פלואורסנטי. תכונה נוספת של המקום: כביש רחב שעובר בצמוד - פעם אנשים נהנו לשבת ליד פלגי מים שמפכפכים בקול נעים, היום אפשר להרגע על גדות נחלי המכוניות, שמהמהמות בטיפשות. רשימת הספרים נכתבת במחברת, ולפעמים אני כותב כמה מילים או מוסיף ציטוט קצר מהספר שנוסף. הנה הרשימה, עם הערות קצרות. _בית האלוהים - סמואל שם_ חוסר החיבה שלי למקצוע הרפואה חיבב עלי את חציו הראשון של הספר. בחצי השני אומתו חשדות משועשעים שלי, מה שהפך את הקריאה שלי לדי סקפטית – הספר, הסתבר, הוא תעמולה פסיכיאטרית. האבסורד הוא בכך שגיבור (וסופר) שהיטיב כל כך לראות את הפגמים ואת החולי של הרפואה המכנית/כימית מצא מפלט בתיאור אידיאליסטי של הפסיכיאטריה (ועוד מהכיוון הלא תרופתי שלה). אחד מחוקי בית האלוהים הוא "עשיית המינימום האפשרי" – חוק שמתבסס על זה שאנשים מבריאים אם לא מזיקים להם. הפסיכיאטריה היא הרפואה המושלמת דווקא לפי החוק הזה. מנפנפים לחולה פעמיים בשבוע בסטטוסקופ מנטלי, ואחרי כמה שנים הוא יוצא מהדיכאון – או שלא. _A Christmas Carol - צ'ארלס דיקנס_ _דון קישוט - סרוואנטס_ _תת עולם - דון דלילו_ מאסטרפיס. משלים את החוויה הספרותית האמריקאית. רק תדעו שזה 900 עמודים. מצד שני, יש שם תמלילים נהדרים של לני ברוס. _בן הקרקס - ג'ון אירווינג_ יש הרבה חן בדרך שבה אירווינג מתכתב עם הקוראים שלו. בכל אופן, ספר לא רע, גם אם לא טוב כמו כמה אחרים שלו – יש לו שם כמה מעידות. _על העיוורון - ז'וזה סאראמאגו_ _אמא לילה - קורט וונגוט_ _הפסיכיאטור האלקטרוני שלי - דוד אבידן_ נהדר, גם אם מונוטוני (באשמת המחשב). ההקדמה של אבידן מרשימה במיוחד, ובמיוחד ההתייחסות שלו למונולוג בשני קולות. _הסירנות של טיטאן - קורט וונגוט_ יצא לי לקרוא די הרבה וונגוט, יש גם בהמשך הרשימה. נראה לי שהספר הזה היה הפחות מוצלח מבין אלו שקראתי. באופן כללי, משום מה נראה לי שדאגלס אדאמס היה קורא נלהב שלו, ואני מעדיף את המקור במקרה זה – הרבה יותר מרגש, מעניין, מגוון (לא מגוון באופן מיוחד, אבל יותר מאדאמס) ורחב יריעה. אני צריך לקרוא את ארוחת בוקר של אלופים. _שלושה בסירה אחת - ג'רום ק. ג'רום_ בתרגום של דני קרמן. התרגום מוצלח לדעתי, בזכות ההערות (התרגום הקודם יותר טוב בתור ספר קריאה לינארי רגיל, אבל התרגום של קרמן עם ההערות מדוייק ובעל ערך מוסף גדול), אבל הקטעים מתוך התרגום הראשון שמשובצים בשוליים (שנות השלושים?) מאפילים עליו. הספר עצמו יפה בעיני, ובמיוחד נחמד לקרוא שוב ושוב על (חוסר) המודעות של המספר לחוסר המודעות של עצמו. _הקלות הבלתי נסבלת של היקום - מילן קונדרה_ ספר שעשה עלי רושם גדול, ובעקבותיו קראתי עוד שלושה ספרים של קונדרה. _מארש ראדצקי - יוזף רות_ כתבתי עליו כמה מילים באייל. _מוזיקת דם - גרג בר_ מקום שני בדירוג הספרים הפחות מוצלחים של הרשימה. _היפופוטם - סטיבן פריי_ די חינני. סמוך לפתיחה ישנם כמה עמודים שמצדיקים את קריאת הספר – על ההבדלים בין גברים לנשים. _השיעור בגרמנית - זיגפריד לנץ_ אולי הספר הכי מרשים, וללא ספק בחמישיה הפותחת. כל מה שאני יכול להגיד על הרעיון המרכזי גובל בזילות, אבל אני אנסה בכל זאת. בשני הספרים שלו שקראתי, הוא מתעסק במלחמת העולם השניה בלי מילה על השואה, מה שאותי קצת צמרר. הפשע הנאצי בספר הזה הוא האיסור לצייר, והספר מתעסק בציות של שוטר הכפר להוראת אכיפת האיסור. לאורך כל הסיפור מנסה המספר להתחקות אחר מושג "תענוגות החובה", מושג שהופך למעוות יותר ויותר ככל שהספר מתקדם (כאשר אני די זר לקונספט מלכתחילה). _ספר הצחוק והשכחה - מילן קונדרה_ _חלקים אנושיים - אורלי קסטל בלום_ מקום ראשון בדירוג הספרים הפחות מוצלחים של הרשימה. סתם פלקט בשפה רפה (אולי מכוונת. זה תירוץ? כי יש סופרים שעושים גם את זה בחן). יש שם קטעים עלובים ומביכים – למשל, אם אני זוכר נכון, כשהאחות מתה (די בהתחלה. זה לא ספוילר). ממה שאמרו לי, יש לה ספרים טובים, אבל אני אהיה נחרץ ואגיד שהספר הזה גרוע. _יחסים מסוכנים - לאקלו_ ספר מרשים במיוחד בחדותו ובדיוקו. הדמות של ואלמון היא אחת מהדמויות הכי מורכבות ומעניינות (וריאליסטיות) שקראתי, אם לא הראשונה מביניהן. _לחיות בפנים - ברוס סטרלינג_ הנה, הוכחה שאני לא סנוב ששונא מדע בידיוני: ספר מעולה. _שיחת העיר - זיגפריד לנץ_ בשני הספרים של לנץ יש למספר מטרה – הוא מספר את הסיפור מסיבות חיצוניות. בשניהם המתח בין הסיפור למספר מהדהד באופן מדויק כל כך ומעורר כבוד כל כך, כך שהסופים המינוריים יחסית מבחינה עלילתית הופכים למהלומה. _אנשים וגורלות - סטפן צוויג_ כל מה שרצית לדעת על אמריגו ואספוצ'י ולא ידעת שרצית לדעת על אמריגו ואספוצ'י. ועל עוד כמה אנשים, כולל הרצל. _האדום והשחור - סטנדל_ בהשפעת אור רוגובין, שכלל אותו בקאנון ספרותית מסויים. _אם בלילה חורפי עובר אורח - איטלו קלווינו_ כמעט בגדר ספרות מקצועית לקוראים חובבים. _אלמוות - מילן קונדרה_ _סופו האומלל של הורדובל - קארל צ'אפק_ _החיים הם במקום אחר - מילן קונדרה_ _לרוץ עם הניצודים - צ'ארלס בוקובסקי_ זאת בעצם אסופה של שירים וקטעים מספרים. את רוב הרפרנסים קראתי, אבל השיבוץ שלהם לפי תקופות נותן פרספקטיבה, ובמיוחד לאור העובדה שכל הספרים מספרים אותו סיפור. _אלוהים יברך אותך, אדון רוזווטר - קורט וונגוט_ ---------------- זה הכול, כי אני צריך לקום מוקדם מחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהאנשים נחלקים לאלו החושבים ש''הסירנות של טיטאן'' הוא הספר הטוב ביותר של וונגוט, מול אלו החושבים שהוא הספר החלש ביותר שלו. אני נהגתי להשתמש בו הרבה בתיכון כדי לגרום לחבריי הלא-קוראים להתחיל לקרוא (ואף נחלתי הצלחה מסויימת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד אהבתי את הסירנות של טיטאן זה לדעתי הספר הכי טוב של קורט וונגוט. אבל רוב העולם לא חושב ככה. כשגרתי בארה''ב הברית הם אמרו שהספרים הטובים ביותר שלו הם בית מטבחיים חמש עריסת חתול וארוחת בוקר של אלופים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אישית, הייתי מקצרת את השורה השישית וכן מתירה את ראשית התיבות ''ארצות הברית''. לפיצול של ''בית מטבחיים חמש'' לשלוש שורות שונות יש עוצמה רבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הסירנות של טיטאן" הוא ספר נהדר, אך בדומה ל"ארוחת בוקר של אלופים" התרגום לעברית עושה לו עוול קשה. אני לא בטוח שזאת אשמת המתרגם - הספר קשה מאוד לתרגום. לדוגמא, הפרק "Tent Rentals" כולל מעין שיר לכת אותו שומעים החיילים בראשם כאשר הם צריכים לצעוד בסך: Rrrrrent a tent, Rrrrrent a tent (שזה פשוט אונומטופיאה לתיפוף קצבי של שיר לכת צבאי.) בעברית, זה תורגם ל"אוהל ניטה ניטה ניטה..." ושם הפרק - "נוטי אוהלים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועם זאת, המהדורה העברית שירתה אותי בזמנו ולא הכזיבה. ד''א, את אותו הדבר אני עושה כאן עם המהדורה האנגלית (שאכן היא יותר מוצלחת). באופן כללי נדמה לי שוונגוט הוא אחד הסופרים שמאוד קשה לתרגם, בשל השימוש הייחודי שלו בשפה. דווקא מתרגמיו לדורותיהם עשו עבודה לא רעה. הגדילו לעשות עם עריסת חתול - התרגום לעברית קולח יותר מהמקור באנגלית, שנוטה לשפה קצת פלצפנית לעיתים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"עריסת חתול" אכן מתורגם היטב, למעט התרגום של גרסת סן-לורנצו לTwinkle Twinkle. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעריסת חתול יש שני תרגומים - ישן וחדש. אני לגמרי מעדיפה את הישן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי חלק ניכר מהרשימה שלך, ובפרט את כל הספרים שהוזכרו של מילן קונדרה וקורט וונגוט וכן את אלו של ג'ון אירווינג, ג'רום ק' ג'רום ואיטלו קלווינו, וגם את השעור בגרמנית. את כולם אהבתי, את מי יותר ואת מי פחות. בן הקרקס הוא אחד מהטובים ביותר של אירווינג. (אם מישהו רוצה, יש לי אותו באנגלית) הסירנות הוא אחד מהספרים הטובים של וונגוט, אבל בעיני גם עריסת חתול וגם ארוחת בוקר של אלופים טובים יותר. (את ארוחת בוקר יש לי באנגלית אם מישהו רוצה, התרגום לעברית לא משהו, נן טוב, זה ספר קצת קשה לתרגום) את השעור בגרמנית קראתי די מזמן והוא אכן ספר מדהים. הוא מראה בין השאר את ההלם של המלחמה על הדור שבא אחריה. לעורכים, סקר משלים בפרוש יתקבל בברכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא 'אם בלילה חורפי עובר אורח' הוא הספר הכי מחורבן של קאלווינו בו נתקלתי עד כה. 'אבות אבותינו' משובח, ויצירת המופת 'הערים הסמויות מעין' ראוי לאזכור נשנה מעל דפי האייל (ארכיבאי - כאן לינק) את וונגוט טחנתי בימי התיכון העליזים, כשכאמור ניצלתי את ההפקרות בספרית ביצפר. השנה קראתי את 'רעידת זמן' שלו והתמוגגתי. רואים (בפרט בקריאה שניה) שכותב את זה וונגוט בוגר ונבון יותר, גם אם סיפורי המד"ב המוקדמים שלו היו מוצלחים ומקוריים בפני עצמם. אני קורא הרבה, אך לא מספיק סיפורת. קוונטים 2 למדתי עם קרוב לעשרה ספרים, כל אחד נתן זווית מעט שונה על הנושא, וכשקוראים מספיק מפסיקים להרגיש לא נעים עם הפיגור בהכנת תרגילי בית. זה גם הופך קורסים מזעזעים למובנים יותר. אין הרבה ספרים טובים באמת, אך המשובחים לא נופלים באיכותם מספרות יפה, לפחות בפיסיקה. יש פרקים פואטיים ממש בגולדשטיין וגזיורוביץ'. אה כן, השנה קראתי סוף סוף את 'מר מאני' הנהדר, שאולי גרם לי לקחת את כל הנסיעה הממושכת לאירופה בצורה הרבה יותר נבואית (ועיין תגובתי עטורת המוזה לגלעד עטור החוטם). גם סיימתי את 'מסע אל תום האלף' אותו זנחתי לפני חצי עשור בעמוד 222, רק כדי לוודא שבאמת אין בשביל מה לקרוא אותו. 'מחזיר אהבות קודמות' של יהושע קנז ליווה אותי לשוויץ למרבה השמחה והנחת. ס. יזהר מטריד אותי - 'אותו הים' סתמי ברובו ו'ימי צקלג' מונח בביתי כבר שנה כלוויתן זרע מחרחר על ספינה טובעת. כרגע אני שקוע בקריאת כתריסר ספרים, ובהם ספרו הזכרונות המשובח של אוטו פריש, What little I remember רואים שהוא פיסיקאי חביב ומבריק. בספריית צרן קראתי קצת מכתבים של פיסיקאים וגם פילחתי איזו חוברת על סטטיסטיקה והסתברות לפיסיקאים של אנרגיות גבוהות (איזה חנון אני יא וואלאדי). מה שכן, גם השנה שמעתי המון המון מוסיקה חדשה, איזה כיף. בעיקר חרשתי במשעולי הג'אז למיניו, הרגאיי הקלאסי, הראפ הווטאנגי, המתי כספי והשלום חנוכי. גם הקליק ונושאי המגבעת פרפרו אצלי לצד אלבומים מוקדמים של אהוד בנאי, טאגו מאגו של קאן, הרבה אום כולת'ום, הרבה רביע' אבו-חליל, לא מעט גלן ולז (פלצן אבל את המלאכה יודע), אנסמבל מזרח-מערב (מופיעים ביום חמישי ביפו, 40 ש"ח, שווים כל גרוש), הרבה בלוז (ג'ון לי הוקר, מאדי וואטרז, [נשימה עמוקה,] ראש פינה) ורית'ם-אנד-בלוז קלפטוני. ואיזה מוסיקה שמעתי באירופה... בהופעה חיה: ויין שורטר קוורטט הגאוניים עם חימום של ג'ון מקלחין הפלצן, הטריו החדש של צ'יק קוראה עם אבישי כהן, אירמין שמידט בהרכב חדש ומשובח, סטפס אהד בקאמבק נהדר ובמחיר מצחיק, אורנג' סטריט המופלאים, בוב מינצר הבינוני, ג'קי טרסון ששווה את היורו וחצי, ועוד כמה ששכחתי את שמם. בהופעה חיה ובחינם: פיית'לס, אמ.סי. סטריאו'ס, ניו-יורק סקא-ג'אז אנסמבל, חיפה ספטט הנהדרים, והרבה חברים מצרן. פספסתי כי אני טמבל: קית' ג'ארט במופע חדש ולא מרהיב, הרבי האנקוק (לא מצאתי עם מי ללכת), מובי (ויתרתי), די.ג'יי שאדו וגוטאן פרוג'קט (לחוד אך מספר פעמים - החמצה איומה!), ועוד כהנה וכהנה. נו, מתי יהיה סקר על מוסיקה ששמענו השנה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דוקא אהבתי את "אם בלילה חורפי עובר אורח". גם "הערים הסמויות מעין" הוא בעיני אחד מספרי המופת של המאה ה20. בכלל, אני די מתלהב מקלווינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה הטיזינג הזה, 'אם מישהו רוצה'.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאז ששאלתי ספר מאחד האיילים, אני מפגין בפומבי נכונות לחלוק את ספרי עם איילים אחרים. מאחר וזה מפריע לך, אני אפסיק עם המנהג המגונה הזה. לא באתי כדי להרגיז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה.. התכוונתי לטיזינג במובן החיובי ביותר האפשרי. למען הסר ספק - זה לא מעצבן אותי. זו הייתה דרך מרומזת לברר אם אתה באמת משאיל את הספר (שאותו אמרתי שאני רוצה לקרוא בתגובה מאתמול) ולהביע עניין בשאילתו, תוך התייחסות למסגרת אילוצי זמן ומרחב מצערים ומגבילים ביותר שאני צריך להתחיל להתרגל אליהם. נראה שעכשיו עברתי לסוף התור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את "תת-עולם" לפני הרבה זמן, והתרשמתי ממנו עמוקות. דלילו הוא בין הסופרים האמריקאיים החביבים עליי ביותר, והספקתי לקרוא מאז עוד מספר ספרים שלו (באנגלית). הוא כמעט לא איכזב אותי, גם בספרים המאוד לא-מוכרים שלו ("מאו 2" וכו'). בנוגע ללני ברוס - אמנם דלילו מצליח להציג אותו באור בו ראוי להציג אותו בקשר לתקופה המוטרפת של המלחמה הקרה, אך קשה לתפוס את גודל ההומור הפוליטי שלו בלי לשמוע אותו הלכה למעשה. אופן הדיבור שלו הוא הססני, עם התפרצויות נחישות שפגה במהרה, ומותירה אחריה שובלים של צחוק מעורב בתמיהה. הוא מדבר בסלנג אמריקאי רדיקלי של שנות ה-50, מעורבב ביידיש ובהומור ומבטא יהודי, על נושאים כמו קומוניזם, הומואים/לסביות ומהות המשפט. הוא יותר נועז ויותר פגיע מהסטנדאפיסטים של היום, וגם יותר מצחיק מרובם (ברגע שמצליחים להבין על מה לעזאזל הוא מדבר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שקראתי את הספר הורדתי מספר קטעים של לני ברוס מהאינטרנט, ואכן השמיעה מוסיפה הרבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדי פעם אני ממשיך לחפש. היום ניסיתי להוריד מערכונים מKazaa וראיתי שיש מי שטרח ושינה את שם המערכון dykes and fags ל lesbians and gays, והגדיל לעשות משתמש אחד שקרא למערכון "הומוסקסואלים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי במשך שעה כמעט תגובה ארוכה ומפורטת על רשימת הקריאה מאז ההיא הקודמת, אבל משום מה הדפדפן שלי עשה רפרש והכל נעלם. חבל (בעיקר בשבילי), כי רשמתי כמה מילים על כל ספר, ועכשיו אני כבר קצת חסר סבלנות וזמן. אני כותב את התגובה הזו היום ולא בעוד שלושה שבועות כי אני אהיה קצת עסוק, וכי זה תאריך טוב לאיפוס, וגם כי אני גם לא אקרא יותר מדי, אז אין טעם לחכות. זה אומר שבסך הכל, יחד עם התגובה שלה אני מגיב, יש כאן רשימת קריאה של חצי שנה חסר שבועיים (וכדי לגונן על התגובה הסבתא - מחצית השנה הקודמת הייתה הרבה יותר נמרצת ואינטנסיבית - אז שבועות של שלישיות היו הסטנדרט. אני מעריך שבסה"כ קראתי בשנת 2002 משהו כמו 125 ספרים). _טריסטרם שנדי – לורנס סטרן_ ספר נהדר ויוצא דופן. מתקרב אלי עותק מבארנס אנד נובל, כי זה ספר שאני רוצה אצלי (יגיעו איתו גם "טיול סנטימנטלי דרך צרפת ואיטליה" של סטרן, ו(תופים)"גדל אשר באך". את שניהם לא קראתי - באופן עקרוני נראה לי הגיוני לקנות ספרים שכבר קראתי ומאוד אהבתי). _מנהטן טרנספר – דוס פסוס_ _טרומן קפוטה – בדם קר_ _בסימן הלוטוס – דן צלקה_ _הבעל הנצחי – דוסטוייבסקי_ _גיבור זמננו – מיכאיל לרמונוטוב_ _בית בודנברוק – תומאס מאן_ אולי זה בגלל שקראתי אותו אחרי שני ספרים כל כך טובים, ואולי זו סתם בורות שלי, אבל היה לי קשה להבחין בגדולתו, בהתחלה. אחר כך כבר הרכנתי ראשי בהכנעה. את הפרק על האנו, בבית הספר, צילמתי במכונת צילום צבאית, ואופי הטקסט הופך את העניין למעילה מכופלת. _ההצרחה השלישית של ברנארד פוי – לארס גוסטפסון_ _תמונה קבוצתית עם נערה – היינריך בל_ _אהבה בימי כולרה – גבריאל גרסיה מארקס_ קריאת שני הספרים האחרונים הייתה קצת כמו סטריאוסקופיה, מבחינתי. יכול להיות שכל זוג ספרים (טובים) ייחן בסינרגיה, אבל דווקא שני אלו נתפסו אצלי. _כלב רץ – דון דלילו_ _האישה מרומא – אלברטו מוראביה_ _הפסיכולגיה של השלומיאליות בצבא – נורמן דיקסון_ _סלמאן רושדי – פסוקי השטן_ _רוברט מוסיל – האיש בלא תכונות_ גם אותו, כמו את טריסטרם שנדי, חשבתי שאני צריך בקרבתי, והזמנתי אותו מדי-בוק. למען הכנות – עוד לא גמרתי אותו, אבל אני בדרך. _ציפור כלא – קורט וונגוט_ _רעידת זמן – קורט וונגוט_ _שארית היום - קאוזו אישיגורו_ בהתחלה צילו של האיש בלא תכונות העם עליו, וחשבתי שהוא קצת שטוח, אבל בסופו של דבר מאוד נהניתי. _סוף הדרך\\האופרה הצפה – ג'ון בארת'_ אותו אני גם אזמין לעצמי מבארנס אנד נובל. _שנת הבשרים שלי – רות אוזקי_ _המתבונן – אלברטו מוראביה_ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ל''תמונה קבוצתית עם גברת''. מעבר לזה, כל מה שקשור בטרומן קאפוטה ובקורט וונגוט - אני בעד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן סמלי ורב משמעות, ובאורח שרירותי במקצת, נקבע החמישה עשר ביולי כראש שנת הקריאה שלי. לשם האסתטיקה והסדר הטוב אני אדביק כאן את רשימת הקריאה שלי לעונת 2002/2003, אם כי בצורתה הגולמית להלן אני לא חושב שהיא צריכה לעניין מי מהקוראים. היא מופיעה כאן לטובתי. באופן מוזר, מתעוררת בי למראה הרשימה תחושה שזוהי רשימה של ספרים שאני מחוייב לקרוא שוב. למרבה הצער, החיים באמת מאוד קצרים, והמחשבה על קריאה חוזרת של כל הספרים, לצד העונג (הרי רוב הספרים נהדרים ואני בטוח שיהיו מהנים מאוד גם בפעם השניה או השלישית), מבעיתה קצת. את רוב רובם של הספרים שקראתי אהבתי מאוד. כבר יצא לי להגיד שכנראה שהסקאלה שלי נעה בין תשע לעשר (למרות שיש ארבעה חמישה ספרים שהם בפירוש בזבוז זמן ביחס לאחרים - חשוב לקרוא גם כאלה, במבט לאחור). אולי זה מעיד על חוש ביקורת מעורער (אם כי אין ספק שהספרים לא נבחרו באקראי), אבל נראה לי שזה לא בדיוק זה. אחד מהדברים הטובים ברשימות כאלה היא שהיא מציבה עבר מוחשי ומוצק (אם כי יש ספרים מוקדמים שם שנדמה לי שאני עוד יכול לשמוע את הד טפיחת כריכתם הנסגרת, וספרים יותר מאוחרים שנדמה לי שעברו שנים מאז שגמרתי). אולי יום אחד אני אקעקע את הרשימה הזאת (ואת אחיותיה שטרם נחשפו), החל מקרסול ימין (בפונט קטן קטן); אין כרגע דבר אחר שאני מרגיש יותר הזדהות איתו. 15.7.2002 1. סמואל שם / בית האלוהים 2. Charles Dickens / A Chrismas Carol 3. סרוואנטס / דון קישוט (ביאליק)4. דון דלילו / תת-עולם 5. ג'ון אירווינג / בן הקרקס 6. ז'וזה סאראמאגו / על העיוורון 3.9.2002 7. קורט וונגוט / אמא לילה 8. דוד אבידן / /הפסיכיאטור האלקטרוני שלי 9. קורט וונגוט / הסירנות של טיטאן 10. ג'רום ק. ג'רום / שלושה בסירה אחת (דני קרמן) 11. מילן קונדרה / הקלות הבלתי נסבלת של הקיום 12. יוזף רות / מארש רדצקי 13. גרג בר / מוזיקת דם 14. סטיבן פריי / היפופוטם 15. זיגפריד לנץ / השיעור בגרמנית 16. מילן קונדרה / ספר הצחוק והשכחה 17. אורלי קסטל בלום / חלקים אנושיים 27.9.2002 18. לאקלו / יחסים מסוכנים 19. ברוס סטרנילג / לחיות בפנים 20. זיגפריד לנץ / שיחת העיר 21. סטפן צוויג / אנשים וגורלות 22. סטנדל / האדום והשחור 23. איטלו קאלווינו / אם בלילה חורפי עובר אורח 24. מילן קונדרה / אלמוות 10.10.2002 25. קארל צ'אפק / סופו האומלל של הורדובל 26. מילן קונדרה / החיים הם במקום אחר 27. צ'ארלס בוקובסקי / לרוץ עם הניצודים 28. קורט וונגוט / יברך אותך אלוהים, אדון רוזווטר 29. לורנס סטרן / טריסטרם שנדי 30. ג'ון דוס פסוס / מנהטר טרנספר 31. טרומן קאפוטה / בדם קר 32. דן צלקה / בסימן הלוטוס 33. דוסטוייבסקי / הבעל הנצחי 34. מיכאיל לרמונטוב / גיבור זמננו 35. תומאס מאן / בית בודנברוק 36. לארס גוסטפסון / ההצרחה השלישית של ברנארד פוי 37. היינריך בל / תמונה קבוצתית עם גברת 38. גבריאל גרסייה מארקס / אהבה בימי כולרה 39. כלב רץ / דון דלילו 40. אלברטו מוראביה / האישה מרומא 41. נורמן דיקסון / הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא 42. סלמאן רושדי / פסוקי השטן 43. רוברט מוסיל / האיש בלא תכונות 44. קורט וונגוט / ציפור כלא 45. קורט וונגוט / רעידת זמן 46. קאוזו אישיגורו / שארית היום 47. ג'ון בארת / סוף הדרך|האופרה הצפה 48. רות אוזקי / שנת הבשרים שלי 49. אלברטו מוראביה / המתבונן 1.1.2003 50. צ'ארלס בוקובסקי / שיפון על שינקן 51. צ'ארלס בוקובסקי / שירות הדואר 1.2.2003 52. צ'ארלס בוקובסקי / על שגעון רגיל 53. הרוקי מורקמי / יער נורווגי 54. קס נוטבום / הסיפור הבא 55. מאיר שלו / פונטנלה 56. ז'וזה סאראמאגו / הבשורה על פי ישו 57. אוסקר ויילד / תמונתו של דוריאן גריי 58. Scott Fitzgerald / The Great Gatsby 59. איאן מקיואן / כפרה60. ארסמוס מרוטרדאם / בשבחי הסכלות 61. מישל וולבק / החלקיקים האלמנטריים 62. כריסטוף רנסמאייר / העולם האחרון 63. פאול קוהוט / ספר לבן 64. קארלו אמיליו גאדא / העסק ביש הזה בויה מרולאנה 65. בוקאצ'ו / דקאמרון 1.3.2003 66. יוסל בירשטיין / פנים בענן 67. נטליה גינצבורג / לקסיקון משפחתי 68. פיליפ רות / התיאטרון של מיקי שבת 69. הרמן הסה / נרקיס וגולדמונד 70. גדי טאוב / המרד השפוף 71. תפוס את היום / סול בלו 72. גדי טאוב / מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב 8.3.2003 73. לוק ריינהרדט / איש הקוביה 74. ריימונד קארבר / סיפורים אחרונים 75. מלקולם לורי / מתחת להר געש 76. ג'ון סטיינבק / ענבי זעם 77. ג'. ד. סאלינגר / התפסן בשדה השיפון 78. אנטון צ'כוב / סיפורים פרובנציאליים 79. איטלו קאלווינו / הערים הסמויות מעין 80. אתגר קרת / אניהוא 81. Laurence Sterne / A Sentimental Journey 82. ארנסט המינגווי / וזרח השמש83. שמעון זנדבנק / תרגיל במחיקה 84. יאיר טריבילסקי / החברה שלי ואני עושים חיים משוגעים 85. ר. ק. נאראיאן / מורה הדרך 8.4.2003 86. ברוס צ'טווין / אוץ 87. אלן רוב-גרייה / הקנאה 88. ז'אן ז'נה / קרל מברסט 89. ג'ון באנוויל / המוקצה 90. קורט וונגוט / דיק הצלף 91. חיים לפיד / ברזניץ 92. אגוטה כריסטוף / המחברת הגדולה 93. אמיר גוטפרוינד / אחוזות החוף 94. Douglas R. Hofstadter / Gödel, Escher, Bach – an Eternal Golden Braid 95. פרוסט / בעקבות הזמן האבוד96. יורם ברונובסקי / החיים וכל קסמם הרע 97. אירוינג סטון / חיי מיכלאנג'לו 98. רנדולף סטו / הסחרחרת שבים 99. דוד פוגל / חיי נישואין 100. עמוס עוז / סיפור על אהבה וחושך 22.5.2003 101. הלדור לקסנס / תחנת האטום 102. יהושע סובול / שתיקה 103. דוד גרוסמן / בגוף אני מבינה 104. ג'. ד. סאלינג'ר / הרימו את קורת הגג, נגרים 105. גינתר גראס / תוף הפח 106. דוד גרוסמן / יש ילדים זיג זג 107. יצחק לאור / עם, מאכל מלכים 108. J. D. Salinger / Franny and Zooey 109. מישל וולבק / הרחבת תחום המאבק110. חוליו קורטאזר / מתומן 111. פיליפ רות / הכתם האנושי 112. אלי עמיר / אהבת שאול 113. קורט וונגוט / קופסת הטבל מבגומבו 114. חוליו קורטאזר / אותה האש לכל 115. גבריאל גרסיה מארקס / על אהבה ושדים אחרים 4.7.2003 116. יצחק בשביס זינגר / העבד 117. אריך פון דניקן / עקבות בחלל 118. קורט וונגוט / עריסת חתול 119. דוד פרישמן / במדבר 120. אוגוסט סטרינדברג / מיניאטורות היסטוריות 121. ג'וזפה טומאסי די למפדוזה / ברדלס 15.7.2003 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, חלק גדול (באופן מפתיע) מהספרים ברשימה שלך מופיעים גם ברשימה שלי (לא לשנה האחרונה, אבל אולי לעשר השנים האחרונות). את "Franny and Zooey" כבר החזקתי ביד, וברגע האחרון הנחתי חזרה על המדף והחלטתי לדחות את קריאתו למועד בלתי ידוע. האם תוכל לשתף אותי בהתרשמותך מהספר? ועוד נפילה שלי - לא צלחתי את החלק השני של דון קישוט (באנגלית, בתרגום המאתגר של פוטנם). אני עדיין מנסה להביא את עצמי לחזור אליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני יכול לרגע להרפות מהחשש לטעות, ולהרשות לעצמי להפריד בין ספרים טובים וספרים אהובים, אחד משני הספרים האהובים עלי ביותר הוא "הרימו את קורת הגג, נגרים | סימור: הקדמה" של סאלינג'ר (השני הוא המתבונן של אלברטו מוראביה). אם את מתכוונת לקרוא את פראני וזואי, שגם הוא נפלא, אני חושב שאת צריכה לקרוא קודם את הרימו את קורת הגג. חלק מהדמויות משותפות, אפשר לומר בלי לגרוע מהעוצמה של שני הספרים. בקשר לספר עצמו: כמו שכתבתי פעם, אני לפעמים מעתיק קטעים (הרגל קצת בזוי, אבל לא נורא) או כותב רשמים קצרים בקשר לספרים שאני קורא. פראני וזואי תופס חמישה וחצי דפי פוליו בכתב צפוף וקטן. אני חושב שהמקום השני שייך ל"איש בלא תכונות", שמתקרב, אולי, לשלושה עמודים (וארוך לפחות פי עשר). בכל מקרה, ספר מעולה. באמת שקטונתי לתאר אותו עצמו בפני מי שעוד לא קרא אותו, כי אני יכול רק לקלקל. הוא מוכיח ש"סימור: הקדמה", הוא לא תופעה חד פעמית ועל טבעית. מוזר שמכל ספריו של סאלינג'ר דווקא התפסן (שהוא באמת נחמד ויפה, אבל לא מתקרב לשני אלה) תפס כל כך הרבה תשומת לב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג למה היה נראה לי (ונראה לי שיראה לך) שכמות המלל שאני מסוגל להפיק מספר היא מדד לאיכות, אז את מוזמנת להתעלם מהשורות התמוהות ההן. ספר טוב, וזהו. אגב, אם מתחשק לך לספר לי בדואל או לתלות באייל מהם הספרים המשותפים, זה מעניין אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו: מעבר לשניים שהזכרתי כבר, במהלך השנתיים האחרונות קראתי את "על העיוורון" (אהבתי, אני אוהבת את סרמאגו), "תמונה קבוצתית עם גברת", "המחברת הגדולה" (ספר יוצא דופן, תרתי משמע), "סיפור על אהבה וחושך" (אהבתי מאוד), ו"בגוף אני מבינה" (הרגיז אותי הצורך להפתיע את הקורא). בטח יש עוד שפיספסתי. את "אהבה בימי כולרה", "נרקיס וגולדמונד", "שוכחים את דוב", "השיעור בגרמנית" ו"שיחת העיר" קראתי בעבר. אה, וגם את "התפסן", "העבד" ו"גדל אשר באך". מבין כולם, אשמח לקרוא שוב את "השיעור בגרמנית", זכור לי במעומעם שמאוד אהבתי אותו, ונדמה לי שהייתי צעירה מכדי להעריך את הספר במלואו. "פסוקי השטן" - לא הצלחתי לסיים, הספר פשוט לא זרם לי. בשלב מסויים גיליתי שלא אכפת לי כהוא זה מה קורה לדמויות. היה שווה? מילן קונדרה ופיליפ רות' אהובים עליי, ולאחרונה קראתי את "ספר הצחוק והשכחה" ואת "אלמוות" של קונדרה, ואת "Portnoy's complaint" ו"Zuckerman unbound" של רות'. את "הכתם האנושי" קראתי לפני שלוש שנים בערך (והוא הכיר לי את רות', בעצם). קורט וונגוט - כנראה הסופר האהוב עליי ביותר, כך שכל הוונגוטים מהרשימה שלך נקראו על-ידי בשלב זה או אחר של חיי, רובם יותר מפעם אחת (מלבד "קופסת הטבל מבגומבו", שבאופן מוזר פשוט לא נחת לידיי מעולם). האם זוהי הפעם הראשונה שאתה קורא אותם, או שהרשימה כוללת גם קריאות שניות ושלישיות? צ'ארלס בוקובסקי - לא שמעתי עליו. האם תוכל לספר עליו קצת? הספר הבא על המדף הוא "האדם מחפש משמעות" (הומלץ לי ע"י אחד האיילים בעקבות המאמר על המוות), ואחריו "the Da Vinci code", "פונטנלה" ו"מים נושקים למים". לצערי, זמן הקריאה החופשית שלי הוגבל לאחרונה באופן משמעותי (אני מלמדת שני קורסים תובעניים בו זמנית, ובמקביל מתכוננת ל-comprehensives), כך שייקח לי זמן לסיים את הערימה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקום "קופסת הטבל בבגומבו" צ"ל "קופסת הטבק מבגומבו". זה קובץ סיפורים של וונגוט, שנכתבו לעיתונים, והם קודמים לרומנים שלו. דווקא אחד מהחביבים עלי ביותר מספריו. סיפורים שקופים לגמרי - מרגישים איך הוא עיצב כל משפט - וזה גם מה שחינני בהם. יש לו, מסתבר, לפחות עוד קובץ סיפורים אחד. את רוב ספריו שמצויינים כאן אני קורא בפעם הראשונה. היו כאלה (רוזווטר, למשל) שקראתי די מזמן, ובעצם השנה קראתי אותם בפעם הראשונה, שוב. צ'ארלס בוקובסקי? הוא סופר ומשורר אמריקאי. סופר קצת כואב, אפשר להגיד. הוא כותב את האוטוביוגרפיה שלו, בכמה ספרים ואינספור סיפורים שחלקם עשויים לחזור על עצמם ולפעמים לייגע. בכל מקרה הוא סופר חשוב בשבילי. לפי כרונולוגית חייו, הספר "ham on rye" הוא הראשון, אבל הוא לא אופייני. ספרי הסיפורים שמתארים את שכרותו ואת עבודות הדחק שלו ואת הנשים שלו הם המסה העיקרית. פסוקי השטן: אני חייב להגיד שגמרתי אותו לגמרי מתוך אינרציה, בלי להנות יותר מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואו - 4 סופרות בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובמסורת האיילית אני אשאל "איזה אחוז מהסופרים הם נשים?". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בואנה, אני המום.אתה ממש קראת יותר מ 100 ספרים השנה, ועוד החזקת רשימה? וחוץ מזה עוד יש לך חיים? הסנטימנט שהבעתי בתגובה 147555 נכון גם כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המום זה לא מלה. חלק ממאה הספרים האלה הם ספרים כבדים, במשקל וגם בתוכן. איך אפשר לקרוא אותם בקצב של כמעט ספר ליום? נשמע כמו טיול מאורגן מסוג עשר ארצות בשמונה ימים. הלו, גרינברג, האט והבט! זה לא קורס קריאה מהירה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצב של ספר כמעט כל שלושה ימים, אם לדייק מעט יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זה באמת קרוב לספר בשלושה ימים, וישנם לא מעט ספרים שם שבהחלט עשויים להקרא ביום אחד, אפילו בsitting אחד, נכון? ובאופן משלים, סתם דוגמא: גרגנטואה ופנטגרואל, שאני קורא עכשיו, לוקח לי כבר יותר משבוע. אני לא יכול לקרוא יותר לאט, ואני לא רוצה לקרוא פחות. אחת מההנאות הגדולות שלי זה לשבת שעתיים או שלוש או שש בבית קפה, ולקרוא. כשאני גומר ספר אני בדרך כלל מתחיל חדש למחרת. אבל אל תדאג, אין לחץ. בין שמות הספרים יש כמה שבועות (ואפילו חודש אחד כמעט שלם!) שבהם לא קראתי כמעט כלום. אפילו לא עיתונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אם יש כמה שבועות בין ספר לספר זה אומר שקראת את כל הספרים רק בחצי שנה וזה אומר ממוצע של ספר ביום או יום וחצי. קרא, קרא, כי כשתהיה גדול (עבודה, משפחה) בקושי יהיה לך זמן לכותרות בידיעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא הייתי ברור. לפעמים יש שבועות ובדרך כלל אין. לא חשוב. טוב, ביי ביי ולהתראות עוד כמה חודשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
15.7.2003 1. קארל צ'אפק / מסעות בצפון 2. ז'אן ז'נה / המדונה של הפרחים 3. פטריק זיסקינד / הבושם 4. ז'ורז' סימנון / מדרגות הברזל 5. מריו ורגס יוסה / שבחי האם החורגת 6. צ'ארלס בוקובסקי / ספרות זולה 7. אוסוואלדו סוריאנו / במהרה לא תהיה אלא צל 8. אלברטו מורביה / אוגוסטינו 9. אלברטו מורביה / אי ציות 10. ז'אן ז'נה / יומנו של הגנב 11. נתן שחם / רביעית רוזנדורף 12. חיים באר / גם אהבתם גם שנאתם 13. ז'אן פייר ורנאן / היקום, האלים ובני האדם 14. ברטולד ברכט / סיפורים מלוח השנה 15. סטנדל / מנזר פרמה 23.8.2003 16. איטלו קאלווינו / אבות אבותינו 17. דוד פוגל / תחנות כבות 18. Alfred Bester / The Stars My Destination 19. הנרי ג'יימס / החיה שבג'ונגל | ספסל השוממות20. J. D. Salinger / Nine Stories 23. אלברטו מורביה / סיפורים אירוטיים21. Frederik Pohl / Gateway 22. Raymond Carver / What We Talk About When We Talk About Love 24. James Joyce / A Portrait of the Artist as a Young Man 25. משה שמיר / הוא הלך בשדות26. יצחק לאור / באביב, אחרי המילואים 27. Paul Auster / Leviathan 28. אמיל אז'אר / כל החיים לפניו26.9.2003 29. Ray Bradbury / Fahrenheit 451 30. גתה / פאוסט (י.ל.ברוך)31. Shakespeare / A Midsummer Night’s Dream 32. רוברט לואי סטיבנסון / סיפורים מים הדרום11.10.2003 33. ונדיקט ירופייב / מוסקבה פטושקי 34. מישקה בן־דוד / לא ראיתי חיילים שמחים 35. פאבל הילה / מרצדס בנץ 36. Shakespeare / The Tragedie of Julius Cæsar 39. סטנדל / אם המנזר37. Arthur Conan Doyle / A Study in Scarlet 38. Arthur Conan Doyle / The Sign of Four 40. רוברט מוסיל / נבוכותיו של החניך טרלס 41. עמוס עוז / מיכאל שלי 42. וו. ג. זבאלד / המהגרים 43. דן בן אמוץ / לזכור ולשכוח 44. ז'ורז' אמאדו / גבריאלה, ציפורן וקינמון 45. טולסטוי / הנסיך סרבריני (אברהם קריב) 46. אליאס קנטי / עד שמיעה 47. הומרוס / אודיסיה 48. מאיר שלו / בעיקר על אהבה 49. אינגבורג בכמן / מאלינה 50. א.ב. יהושע / כל הסיפורים 51. סמואל בקט / הטרילוגיה 52. מילן קונדרה / צוואת נבגדות 53. ארנסטו סאבטו / המנהרה 54. הומרוס / האיליאדה 55. קורט וונגוט / ארוחת בוקר של אלופים 56. מאיר שלו / תנ"ך עכשיו 8.12.2003 57. סטפן צוויג / מנדל איש הספר | פחד 58. ברטולד ברכט / שיחות של פליטים 59. ז'וזה סאראמאגו / דברי ימי מנזר 60. ז'אן דוטור / ראש של כלב 61. דון דלילו / רעש לבן 62. פול תרו / יריד הרכבות הגדול 63. דלין מתיה / הקפות ביער 64. מרסל פרוסט / בעקבות הזמן האבוד (2) 65. הלדור לכסנס / גם הדג ישיר 66. שאנדור מאראי / הנרות בערו עד כלות 67. ג'. ר. ר. טולקין / הנפח מווטון רבא 68. נתן שחם / צלו של רוזנדורף 1.1.2004 69. אהרן מגד / החי על המת 70. ז'וזה סאראמאגו / תולדות המצור על ליסבון 71. Vladimir Nabokov / Lolita 72. יוסל בירשטיין / אל תקרא לי איוב73. מישל וולבק / פלטפורמה 74. לב ניקולייביץ' טולסטוי / בעל הבית והפועל 75. Vladimir Nabokov / Pnin 76. אובידיוס / מטאמורפוזות (שלמה דיקמן)77. אהרן מגד / הגמל המעופף ודבשת הזהב 78. Vladimir Nabokov / Pale Fire 80. מרסל פרוסט / בעקבות הזמן האבוד (3)79. William Faulkner / Soldier’s Pay 81. לב ניקולייביץ' טולסטוי / איוואן איליץ' ואחרים 82. באלזאק / אבא גוריו 83. דשייל האמט / הצנום 84. לבנה ויהודה ליטני / המיתולוגיה האירית 85. האנתולוגיה החדשה (הספריה החדשה) 86. מילן קונדרה / בורות 87. וירגיליוס / אינאיס (שלמה דיקמן) 88. Brian Boyd / Nabokov’s Pale Fire 89. טולסטוי / אנה קארנינה90. Kurt Vonnegut / Slaughterhouse Five 92. מרסל פרוסט / בעקבות הזמן האבוד (4)91. Edward Teller et al. / Constructive Uses of Nuclear Explosives 93. תוקידידיס / תולדות מלחמת פילופוניס 94. Shakespeare / The Tempest 96. אפלטון / חייו ומותו של סוקרטס (שמעון בוזגלו)01.04.2004 95. H. Rider Haggard / King Solomon’s Mines 97. Anthony Hope / The Prisoner of Zenda 99. קארל צ'אפק / המלחמה בסלמנדרות98. Saul Bellow / Ravelstein 100. אלאן בלום / דלדולה של הרוח באמריקה 22.04.2004 101. כסינופון / אנאבאסיס – מסע הרבבה (א. א. הלוי) 102. הרמן ברוך / הסהרורים 103. דוסטוייבסקי / החטא ועונשו (פטר קריקסונוב) 104. Arthur Conan Doyle / The Adventures of Sherlock Holmes 107. הנרי ג'יימס / דיוקנה של גברת105. Arthur Conan Doyle / Memoirs of Sherlock Holmes 106. Arthur Conan Doyle / The Return of Sherlock Holmes 108. ניקולו מאקיאוולי / הנסיך 109. Arthur Conan Doyle / The Hound of the Baskervilles 111. הרוקי מורקמי / מרדף הכבשה110. Arthur Conan Doyle / The Valley of Fear 112. Arthur Conan Doyle / His Last Bow 114. סס נוטבום / ריטואלים113. Arthur Conan Doyle / The Case Book of Sherlock Holmes 115. גוסטב פלובר / מאדאם בובארי 10.06.2004 116. טרומן קאפוטה / קולות אחרים, חדרים אחרים | ארוחת בוקר בטיפאני 117. כסינופון / דיאלוגים סוקרטיים (גבריאל דנציג) 118. דן צלקה / משחק המלאכים 119. ליאוניד ציפקין / קיץ בבאדן באדן 120. שמעון זנדבנק / מישהו אחר 121. אאוגוסטו מונטרוסו / הסימפוניה הגמורה 25.06.2004 15.7.2004 (בחרתי במספר העגול 121 כדי להתחיל לקרוא משהו ארוך.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמע, אם לא תפרט לעומק את דעתך על כל אחד ואחד מהם - איך אדע אלה מהם לאמץ לרשימת הקריאה שלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי בעוד 10 ימים, אני לא אהיה בסביבה לפני כן - וגם אז יקח קצת יותר מדי זמן לכתוב את דעתי על כל אחד מהם, מה גם שאני לא חושב שהיא יותר מדי מעניינת. בינתיים, אם יש משהו ספציפי, שאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 158059 אבל דע לך, אתה אדם חולה :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שזה יחזיק מעמד עוד שנה או שנתיים או כמה שיותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף למתפעלים ומקנאים. ומחכה להמלצות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש קצת המלצות ב תגובה 233837 . לא יותר מדי מנומק או מחייב, אולי בעוד שבוע שבועיים ארחיב יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף למעריצים. איך תוקידידס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד מעניין, יחסית לספר היסטוריה. אני מאוד אהבתי את הבהירות ואת השכל הישר, שמאפשרים לקורא מעבר טבעי וחלק מאסטרטגיה או מדיניות אל טקטיקה ואפילו חיי יום יום - בספר יש את כל הפרטים החשובים בעיני תוקידידיס, כל אלה שהצליח לאמת ממספר מקורות (והוא מתאר איך הוא אוסף את המידע שלו), בלי לוותר על אף אחד מהם מטעמי רזולוציה. יש שם למשל כל מיני תיאורים של מצורים שהוא מספר איך הם נפרצו ואיך השפיע נמנום של חייל צר על הבריחה, ולצד זה תיאורי קרבות של ציים שלמים או של שנות שלום. אולי לא כולם יסכימו איתי, אבל אני קראתי את הספר כספר ולא כאינדקס של נתונים היסטוריים, וככזה הוא כיפי ומעניין ומחכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש המלצה מיוחדת מבין האחרים? משהו שהפתיע אותך לטובה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נאבוקוב באנגלית היה ממש יוצא דופן, במיוחד lolita ו pale fire. בעקבות הזמן האבוד מאוד מרשים (אם כי לדעתי הכרך הרביעי פחות טוב), ולמי שיש סבלנות, שינסה לפחות את שני הכרכים הראשונים (במילא האחרונים עוד לא תורגמו). אוגוסטינו ואי-ציות של אלברטו מוראביה, שאני אוהב, היו מאוד טובים (נראה לי מאוד חשוב לקרוא אותם ברצף). עוד ספרים שמאוד אהבתי הם "גם אהבתם גם שנאתם" של חיים באר (גם בגלל הסיפור על ביאליק ברנר ועגנון, וגם בגלל שחיים באר כל כך מוצא חן בעיני כאישיות (מהמעט שראיתי ורקאתי)), "נבוכותיו של החניך טרלס" של מוסיל, "בורות" של מילן קונדרה, "ארוחת בוקר בטיפאני" של קאפוטה (חבל שקראתי תרגום). היו עוד ספרים מעולים בעיני, בחרתי ככה די במהירות ואם אזכר במישהו אחר אולי אעדכן את התגובה. בנפרד אפשר לציין את כל היוונים (והרומאי) שאני מאוד נהנה מהם ומתרגש מהם: כמובן שהאודיסאה היא גולת הכותרת, אבל גם כסינופון ואפלטון מאוד מצאו חן בעיני. זה המקום לשאול אם מישהו שמע על תרגום של תיאוגניה של הסיודוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל ארבעת הכרכים של ''בעקבות הזמן האבוד'' תורגמו לעברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את הארבעה - אבל חשבתי שיש עוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם אפשר, עוד שאלות. בטח כבר שאלו אותך: איך אתה בוחר? ראיתי שאתה אוהב לחזור לסופרים שכבר קראת. מישל וולבק, למשל, הופיע גם ברשימה של שנה שעברה; אבל הביקורות על "פלטפורמה" כל כך הרתיעו אותי שלא הייתי מנסה בכלל. אם כבר החלטת לעשות בליץ קונן דויל, מה הניע אותך לדחוף באמצע את הנרי ג'יימס והרוקי מורקמי1? זה לא מבלבל? 1 אהבתי מאוד את "יער נורווגי", ויש לי את The Wind-Up Bird Chronicle בהמתנה ליד המיטה. איך מרדף הכבשה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרו לי על הרוקי מורקמי שהוא משעמם ושהכתיבה שלו יבשה מדי לעיניים מערביות. על פי הלך הרוח הכללי כאן נראה שהרוב לא מסכימים עם זה. מישהו מוכן לחוות דעה מנומקת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שביכולתי לנמק מדוע סופר איננו משעמם או יבש. מי שמשתעמם, משתעמם; אני דווקא התרגשתי1 מ"יער נורווגי". אני מסכים שיש משהו "שונה" בכתיבה שלו (יפני? אולי), אבל לא הבחנתי ביובש דווקא. גם בורחס "יבש", לא? גם עליו אני משוגע, אז אולי אני לא דוגמה. 1 יש בעברית משהו יותר דומה ל-I was moved? "הרעיד נימי נפשי" נשמע לי מוגזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכיר תרגום ממש טוב ל-I was moved אבל למשפט ההפוך I wasn't moved יש תרגום מדוייק - "לא הזיז לי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע לי גם מופרז קצת וגם רגעי יותר מדי. בקיצור, לא אותו ניואנס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נגע ללבי? (מחיר אחרון, לי זה עולה יותר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן יפה, אבל מה בעצם רע ב"התרגשתי" שכתבת בהתחלה? נכון שיש לזה עוד משמעות, שמקבילה ל-excited, אז מה? גם ל-moved יש עוד משמעות, כידוע... "להתרגש" הוא מה שקורה לך כשאתה נתקל במשהו "מרגש". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שום דבר לא *רע*, אבל נראה לי ש"נגע ללבי" פשוט מתאר יותר נכון את המצב. מלים, כידוע, לעיתים נדירות לוכדות בדיוק מושלם את מה שמנסים לומר, ואנו מנסים למזער את הסטייה. עצם זה שיש ל"ריגוש" עוד משמעויות לא מפריע לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שיטה יותר מדי קפדנית (וחבל). בדרך כלל זה על פי רפרנסים מספרים אחרים, ולפעמים המלצות, ולעיתים רחוקות באקראי. העניין עם שרלוק הולמס הוא שקניתי כרך אחד עם כל הספרים והסיפורים, ובגלל שהוא די עבה ובפורמט די גדול העדפתי לא להסתובב איתו מחוץ לבית, מה שאומר שקראתי אותו במקביל לספרים אחרים ובסופי שבוע. בדרך כלל אני לא קורא במקביל אבל אני לא חושב שזה מפריע. בקשר למרדף הכבשה: I was moved by it. בקשר לפלטפורמה: לא קראתי ביקורות עליו, אבל חוץ מהעובדה שהוא בערך באותה מתכונת של שני הספרים האחרים שלו שקראתי אני דווקא ווז מובד ביי איט, ואני חושב שמה שהוא אומר על האיסלאם מעניין, גם אם אולי לא הכי מסובך, מקורי או זהיר או שקול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רפרנסים מספרים אחרים" זה כשבדיאלוג ב"מיכאל שלי" מישהו מזכיר את כסנופון? שיטה מרתקת, ומאוד מתאימה לקראן סדרתי שכמוך: להסתמך על המלצות של דמויות בדיוניות יותר מאלו של בשר ודמים :-) כיוון שאני, מבחינתך, דמות בדיונית, בוא ואזכיר כמה ספרים כרפרנס: קראתי עכשיו (בטיסה, כרגיל :-( ) את "The Curious Incident of the Dog in the Night Time" ואהבתי, *למרות* שכל המבקרים כאחד התלהבו מהספר (טוב, לא באמת למרות, אני סתם מנסה להיות ציני) ו*למרות* שהספר עושה שימוש בפעלול שהוא כרגיל חשוד בעיני: התמקדות בדמות ראשית נכה, חולה או פגועה קלינית באיזה אופן. במקרה הזה, הרגשתי שהמטרה היא יותר מעניינת מאשר סתם כדי למרוט בכוח אילו מיתרים בלב. בפינת ההמלצה האזוטרית-משהו: "חץ הזמן" של מרטין איימיס. אה, ולא הבחנתי אם קראת את "רעב" של המסון. כדאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ"ל "דמות בְּדִיוּנִית". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שלא, אבל עוד לפני שהתחילה הרשימה קראתי שניים של המסון ואני נורא גרוע בשמות. את חץ הזמן לא קראתי. בכל אופן תודה על ההמלצות, הן תמיד מתקבלות בברכה ובדרך כלל אני מנסה לעקוב אחריהן. בכל אופן, בקשר לפסקתך הראשונה, מבחינתי זה ככה: אני לא מסתמך על המלצות של דמויות, אני קורא המלצות של סופרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין הזמן - "פרשת ג'יין אייר", מתרחש במציאות חלופית ומלא רמיזות ומחוות לספרות האנגלית הקלאסית, לצד הומור, אקשן ועלילות משטרתיות. חביב מאוד. (הקישור הבא מכיל, החל מן האמצע, המון ספוילרים לעלילה. עד כדי כך שאפילו אני, הלוחמת לשחרור מטרור האנטי-ספוילרים, חדלתי לקרוא באמצע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע מעניין, תודה. (אבל לא הבנתי את "בעניין הזמן"...?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט - הספר גדוש מסעות בזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי ש"מרדף הכבשה" הוא הספר הטוב ביותר של מורקמי. אני יכולה אישית להעיד על The Wind-Up Bird Chronicle שסיימתי לפני כמה חודשים, והיה פשוט *מוזר* (ונאמר לי ש"מרדף הכבשה" מוזר אף יותר). הוא הזכיר לי את "יער נורווגי" בקטעים, אבל בעיקר הטריד והשרה עליי מצב-רוח מאוד מסויים במהלך כל הקריאה. בספר ישנם כמה קטעים מטרידים במיוחד, והם עדיין לא יוצאים לי מהראש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא נשמע מעניין... 1 מוזר: כה"ב פועל היטב גם כשמסירים אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
15.7.2004 1. Paul Auster / The Music of Chance 3. ז'ורז' אמאדו / ים המוות2. David Sedaris / Dress Your Family in Corduroy and Denim 4. בתיה גור / רצח, מצלמים 5. יעקב שבתאי / נמר חברבורות 6. Oscar Wilde / Complete Short Fiction 7. איטאלו סבבו / תודעתו של זנו8. מריה רילקה ריינר / סיפורים ראשונים 9. פרימו לוי / הטבלה המחזורית 10. אריסטופאנס / העננות (זיוה כספי) 11. Kurt Vonnegut / Welcome to the Monkey House 12. דוסטוייבסקי / אשתו של אחר13. פרימו לוי / הזהו אדם? 14. פרימו לוי / ההפוגה 15. פרימו לוי / השוקעים והניצולים 16. סטפן צוויג / משחק המלכים 28.8.2004 17. תומאס מאן / מוות בוונציה וסיפורים אחרים 18. אמיר גוטפרוינד / שואה שלנו 19. יאסונרי קוובטה / האגם 20. ניקולאי גוגול / סיפורים אוקראיניים 21. אהרון מגד / מעשה מגונה 22. אילן דוראן-כהן / נכדו של הסרדין 23. Paul Auster / The Book of Illusions 24. מילן קונדרה / הקלות הבלתי נסבלת של הקיום25. גוסטב פלובר / בובאר ופקושה 26. גפנה אמיר / טווסים על הגג 27. איטאלו קאלווינו / קוסמוקומיקס 28. עדה צמח / במעגלי "חפש הזמן האבוד" 29. מיכאל הנדלזלץ / ספר הספרים הזמני 30. א. ס. פושקין / הכושי של פטר הגדול 31. ארי דה לוקה / הר אדוני 32. ויליאם פוקנר / אבשלום אבשלום 33. ניקוס קאזאנצאקיס / זורבה היווני 12.11.2004 34. ג'מייקה קינקייד / מר פוטר 35. קורט וונגוט / הוקוס פוקוס 36. ג'. מ. קוטזי / נערות 37. הברית החדשה 38. עוזי וייל / אושר 39. תיאודור פונטאנה / אפי בריסט 40. נתן שחם / סדרה 41. ולדימיר נאבוקוב / הזמנה לגרדום 42. אלכסנדר סולז'ניצין / יום בחיי איוואן דניסוביץ' 43. John Updike / Rabbit, Run 44. סופוקלס / אוידיפוס המלך (שלמה דיקמן)45. טריסטן אגולף / אדון החצר 46. אליאס קנטי / הלשון שניצלה 47. סופוקלס / אוידיפוס בקולונוס (שלמה דיקמן) 48. סופוקלס / אנטיגונה (שלמה דיקמן) 21.12.2004 49. פרימו לוי / מפתח כוכב 50. ז'אק פרסר / ליל הז'ירודינים 51. ברנארד מלמוד / חיים חדשים 52. חיים הזז / סיפורים נבחרים 53. פרימו לוי / אם לא עכשיו, אימתי? 54. Herman Melville / Moby Dick 55. חומרי נפץ והדף56. Richard Feynman / QED 57. ג'ון אפדייק / שפן חוזר58. ג'ון אפדייק / שפן עשיר 59. סופוקלס / איאס (שלמה דיקמן) 60. סופוקלס / אלקטרה (שלמה דיקמן) 61. Douglas R. Hofstadter, Daniel C. Dennet / The Mind’s I 62. חיים באר / עת הזמיר63. John Updike / Rabbit at Rest 64. סופוקלס / בנות טרכיס (שלמה דיקמן)65. הנרי פילדינג / קורות טום ג'ונס 66. ג'יין אוסטן / אמה 67. חורחה לואיס בורחס / בדיונות 68. דוד גרוסמן / שתהיי לי הסכין 69. טאהר בן ג'לון / העדרו המסנוור של האור 70. סופוקלס / פילוקטטס (שלמה דיקמן) 71. Graham Greene / The Power and the Glory 73. מנדלי מוכר ספרים / מסעות בנימין השלישי72. John Irving / The Imaginary Girlfriend 74. וולטר / צדיק, או: הגורל 75. וולטר / קאנדיד, או: הבטחנות 76. Charles Dickens / David Copperfield 78. מיגל דה אונאמונו / ערפל77. Zvi Goldstein / On Paper 22.4.2005 79. פרימו לוי / זמן שאול 80. רבקה אלפר / אנשי פקיעין 81. ואסקו פראטוליני / מטלו 82. גרהם גרין / קונסול של כבוד 83. באלזאק / הקמיע 84. יהושע קנז / אחרי החגים 85. יז'י אנדז'יבסקי / האינקויזיטורים 86. נתן שחם / הלוך ושוב 87. בינימין תמוז / חיי אליקום 88. פיליפ לאברו / הסטודנט הזר 89. Kurt Vonnegut / Galápagos 91. דוד מלץ / השער נעול90. Saul Bellow / Humboldt’s Gift 92. מ. פוליטי / פרברי אתונה 93. הרפר לי / אל תגע בזמיר 94. פרנסוא מוריאק / פקעת הצפעונים 95. מרטין בובר / גוג ומגוג 96. מילן קונדרה / הבדיחה 97. אלבר ממי / נציב המלח 98. Bernard Malamud / The Tenants 99. ג'וזף קונרד / בלב האפלה100. סרוואנטס / סיפורים 101. מבחר הסיפור האיטלקי 102. רכס וורנר / יוליוס קיסר הצעיר 103. מריו ליביו / חיתוך הזהב 104. דויד פינסקי / בית נח עדון 105. סויטוניוס / שנים עשר הקיסרים 106. אליעזר וויזל / עיר המזל 107. אל טייב צלאח / עונת הנדידה אל הצפון 108. Graham Greene / Travels with my Aunt 109. זיגפריד לנץ / הפלגה אחרונה110. אנטול פראנס / בית המצלה של המלכה פדוק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והשנה - רשימה קצרה יחסית, בגלל שינויים ואפילו תהפוכות, רובן חיוביות. קראתי פחות ואני מרגיש שחסר לי הגירוי האינטנסיבי במיוחד שהקריאה סיפקה לי בשנים הקודמות (ארבע מתוכן מופיעות כאן באייל). אני חושב שבשנים הקודמות אני יכול להסתכל על הקריאה ועל התגובה שלי אליה ממש כחיים פנימיים שלמים ומתמשכים שבהם עסקתי אינטלקטואלית ורגשית בספרים, והשנה הקריאה הייתה פחות טוטאלית. עם זאת, אני לא חושב שקריאתו של כל ספר בפני עצמו, אם אזכר בה כאירוע נפרד, הייתה בעלת משמעות פחותה מאשר בשנים עברו. הספרים שנהניתי מהם במיוחד השנה: כמעט כל מה שהיה לגרהאם גרין להציע, מי יותר ומי פחות. במיוחד The End of the Affair. מאוד יכול להיות שזה הספר שהכי אהבתי השנה. קראתי בשנית מספר ספרים של תומאס מאן, וכולם אינטליגנטיים להדהים ומעוררי מחשבה והבנה. הספר Possession של A. S. Byatt הוא ספר שהדהים אותי ברמת המיומנות שלו, גם אם היו בו חלקים מושקעים פחות. את תהפוכות העלילה למשל אפשר לייחס כמחווה לספרות רומנטית, אבל היה אפשר לעדן את זה קצת. אני חושב שהספר הכי חדש שקראתי היה Yann Martel / Life of Pi, ויש לי רק דברים טובים לומר עליו. כהמלצה יש לו יתרון גדול לעומת רוב שאר הספרים כי אותו - אני בטוח שאפשר למצוא בסטימצקי... אה, בעצם לא: יונה ונער של מאיר שלו בטח יותר חדש. ג'וליאן בארנס / התוכי של פלובר - מרגש ויפה, חבל שלא קראתי באנגלית. לקרוא סוף סוף את Tristram Shandy באנגלית מהתחלה ועד הסוף ברצף היה פרוייקט מוצדק (ותודה לאריק שרון שעזר להוציא זאת לפועל). דון קיחוטה בתרגום החדש היה כיף, אבל לקראת הסוף דרש ממני משמעת ואינרציאליות. עוד עניין אחרון - הספרים הפחות "ספרותיים" (אם נזניח את ספרי העיון שהשנה מרובים מכרגיל) השנה הם "מחנה האויב" של ג'רום ויידמן ו"כמעיין המתגבר" של איין ראנד. הם נורא דומים, אבל לג'רום ויידמן יש חוש הומור, עין טובה כלפי חוץ וכלפי פנים והמון טוב, ואילו איין ראנד פשוט להיפך. ספר מזוויע וכמעט עלוב. בעיני. למרות הדמיון העלילתי, המבני והסגנוני, אילו הייתי מנסה לחלץ עמדה פילוסופית מהספר של ויידמן לא בטוח שהייתי מצליח להוציא משהו קוהרנטי, וזאת אחת הסיבות שהספר שלו הרבה יותר טוב והרבה יותר חביב עלי. מה שכן יצא מראנד זה שדפדפתי בספרים עם תמונות של פרנק לויד רייט והתרגשתי ממש. עוד נקודה חיובית לזכותו של ויידמן בעיני היא שהוא הקדים ואולי אפילו עורר השראה אצל שאר היהודים האמריקאיים שאני אוהב כמו פיליפ רות וסול בלו. ואם מישהו מחפש מסעדה מעולה אז יאקימונו ברוטשילד פשוט מדהים. 15.7.2005 1. מיכאיל בולגאקוב / השלג השחור 2. ריצ'ארד יוז / רוח עזה בג'מאיקה 3. חיים גראדה / עגונה 4. ג'ארד דיימונד / רובים, חיידקים ופלדה 5. Saul Bellow / A Theft 6. גרהם גרין / כמאכולת אש7. John Updike / The Afterlife 8. ויליאם פוקנר / הקול והזעם9. Graham Greene / The End of the Affair 10. פאמלה הנספורד ג'ונסון / מבוא של אבן11. Laurence Sterne / Tristram Shandy 12. תומאס מאן / הר הקסמים28.8.2005 13. נתן שחם / קירות עץ דקים 14. גוסטב פלובר / שלושה סיפורים 15. ארונדהטי רוי / אלוהי הדברים הקטנים 16. אהרן מגד / החי על המת 17. פרשת גבריאל תירוש / יצחק שלו 18. צ'ינוא אצ'בה / מפולת באומואופיה 19. ג'רום ויידמן / מחנה האויב 20. קרלו לוי / ארץ שכוחת אל 21. קלאוס מאן / מפיסטו 22. ג'ון צ'יבר / פאלקונר 23. חיים באר / נוצות 24. נועם חומסקי / שפה ושאלות על הידע 25. Jerome Weidman / The Centre of the Action 26. דרור בורשטיין / אבנר ברנר27. מיכאל אביעוז / נבואתו של ירמיהו 28. ג'ראלד דארל / חברברי הסוואנה 29. ברוס צ'טווין / נתיבי שיר 30. Bernard Malamud / The Assistant 33. מאיר שלו / בביתו במדבר31. Graham Greene / The Quiet American 17.11.2005 32. A. S. Byatt / Possession 34. מארק סולמס ואוליבר טרנבול / המוח ועולם הנפש 35. קרל ג. המפל / פילוסופיה של מדע הטבע 36. פרנץ קפקא / הטירה 37. דאגלס אדאמס / הזדמנות אחרונה לראות 38. Ian Stewart / Flatterland 39. קרל בארת / יסודות הדוגמטיקה הנוצרית40. ז'ורז' פרק / החיים הוראות שימוש 41. איין ראנד / כמעיין המתגבר 42. ז'ורז' פרק / חלל וכו': מבחר מרחבים 43. שלום עליכם / טוביה החלבן 19.1.2006 44. אהרן מגד / יום האור של ענת 45. תומאס ס. קון / המבנה של מהפכות מדעיות 46. Joseph Conrad / The Secret Agent 47. שלמה קאלו / הערימה48. מיכאיל י. לרמונטוב / גיבור זמננו 49. אנטואן בין / נבוכותיו של החניך ויטגנשטיין 50. Yann Martel / Life of Pi 52. מאיר שלו / יונה ונער19.3.2006 51. Saul Bellow / More Die of Heartbreak 53. מיכאיל בולגקוב / האמן ומרגריטה 54. גראהם גרין / עיקרו של דבר 55. Homer / The Odyssey 56. קליפורד גירץ / פרשנות של תרבויות57. סרוואנטס / דון קיחוטה 58. Saul Bellow / Seize the Day 59. פיליפ רות / השד60. John Barth / The Floating Opera | The End of the Road 61. תומאס מאן / דוקטור פאוסטוס62. א. ב. יהושע / שליחותו של הממונה על משאבי אנוש 63. ג'וליאן בארנס / התוכי של פלובר 64. יצחק לאור / ורד צלע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
4. "רובים, חיידקים ופלדה" נסקר בעבר באייל: "אם אתה כל כך חכם, למה אתה לא עשיר?", דיון 1760 מאת ראובן זייטק. 43. איזה תרגום? 50. רציתי לפרסם בעבר סקירה של "חיי פאי" באייל, אבל העורכים סרבו בטענה שצריך להעלות את רמת המאמרים באתר (לא, אני לא צוחק). פרסמתי גרסה מתורגמת באתר הבית שלי: http://tal.forum2.org/lifeofpi 53. כשהמשוכה היחידה היתה דובי, ולא היו עורכים אחרים, כן הצלחתי להשחיל ביקורת על התרגומים של קריקסונוב: דיון 92. אני קורא בימים אלה ממש את "דוקטור ז'יוואגו" בתרגומו של קריקסונוב, ומקווה לכתוב על כך כמה מילים בסיום הקריאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחח... בזמני היה יותר כבוד למבוגרים. זה מה שקורה כשאתה מכניס למערכת כל מיני אנשים זקנים ממך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
4. אכן, כך הגעתי לספר. אפילו נתתי אותו כמתנת יום הולדת וזו ההזדמנות להודות פעמיים לראובן. 43. לא זוכר.. בדרך כלל (אולי רק ברשימות הקודמות?) אני משתדל לרשום אחרי שם הספר את התרגום אם יש כמה אפשרויות, אבל במקרה הזה לא חשבתי על זה. מה שכן, קראו לו טוביה *החלבן*, ולא טוביה החולב, והיו בו עוד מספר סיפורים שקראתי בפחות עניין - בהשוואה לטוביה, שנחרט בזכרוני היטב, את הסיפורים הנוספים שכחתי כמעט לגמרי, אולי חוץ מכמה סצינות על ערש דווי של מישהו. אגב, ספר שאני בכלל בכלל לא זוכר הוא "10. פאמלה הנספורד ג'ונסון / מבוא של אבן", אולי כי 9 ו 11 הם עד כדי כך מרשימים. 50. ספר יפה, נכון? בכל מה שקשור לאלוהים גם עלי הוא לא השפיע (ולא ברור לי איך הוא אמור להשפיע, ואם כן - למה דווקא בכיוון האמונה), אבל זה נושא זניח בספר. בספר אחר אותו מינון היה עשוי להראות כמיסיונריות אבל הספר הזה כל כך רחוק מטרחנות עד שאפילו בנושא הזה הוא היה חינני. 53. קראתי את הספר בתרגומו של קריקסונוב ונהניתי. בעבר התחלתי לקרוא את הספר בתרגום ישן יותר (קריקסונוב אומר שהתרגום חסר ומצונזר) ופשוט לא הצלחתי להתקדם אחרי התיאור של פונטיוס פילטוס וישו (שהיה מעניין גם בגרסא ההיא). גם ספרים אחרים בתרגומו טובים בהרבה מגרסאות אחרות שלהם שקראתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
10. במבט שני על הרשימה, לא רק ל 9 ו11 אלא גם ל 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 12, 13, 14, 15, 16 (אם מתעקשים להסתכל על הרצף) לא חסר שום דבר בשביל להאפיל על הרבה מאוד ספרים אחרים ולא רק על 10. מישהו קרא את הספר הזה וזוכר ממנו משהו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
43. אריה אהרוני, אני מניח. אותו כרך עם "סטמפיניו" ו-"סנדר בלאנק". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שאתה צודק. אגב, למה עניינה אותך זהות המתרגם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סקרנות, בעיקר. (אני לא חתול, אין לי מה לפחד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מתוך הסקרנות שלי אני נאלץ לשאול: מה היה מסקרן בזה? יש משהו מיוחד בספר הזה? יש בטח יותר מספר אחד ברשימה שזכה לריבוי תרגומים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היחיד ברשימה ש-(א) זכה לריבוי תרגומים, וגם (ב) אני מודע לכך שזכה לריבוי תרגומים, וגם (ג) נקרא גם על-ידי. בקיצור, אם היית קורא תרגום אחר, הייתי מתעניין באיכות (ביחס לתרגומו של אהרוני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. בכל מקרה, מתוך זכרון לא טרי, אני אישית חושב שהתרגום היה קצת מסורבל ולא קשה לדמיין תרגום/עיבוד יותר אורגני. אם אני זוכר נכון, הכל היה נראה כמין שעטנז בין נאמנות למקור לבין תרגום עדכני, שלא הצליח להיות קולח. דווקא שולבו בגוף הטקסט מילים שפורשו רק בהערות, גישה שאני מחבב. הכל עם דיסקליימר ענק: אני זוכר רק feel ולא משפטים ספציפיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העריכה בתרגומים של אהרוני היא מתחת לכל ביקורת, למרות שהתרגום עצמו מנסה (במידת האפשר) לשמור על ה''עסיסיות'' של היידיש, ומאוד מהנה מבחינה זו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
4. מצחיק: אני הגעתי לאייל דרך חיפוש על הספר... 53. אני קראתי אותו רק בתרגום הישן, ומאוד אהבתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
53. לא יודע, בדרך כלל יש לי סימפתיה והנאה מתרגומים ישנים, במיוחד למה שאני נאלץ בבורותי לקרוא לו "אסכולת ספריה לעם" הפדגוגית משהו (אהרן אמיר, אמציה פורת ושות'. לא זוכר מי מתרגמים שם רוסית), אבל במקרה הזה לא. אם כבר מדברים על זה, במשך כמה שנים הספר הזה בתרגום ההוא היה אחד מהספרים הבודדים שהתחלתי ולא גמרתי. לאחרונה קראתי אותו בתרגום החדש ומהשאר כבר שכחתי. ככה מתקדמים בחיים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
28. יש לי זכרון ישן בו אני קורא את הספר הזה ובטני דואבת מרוב צחוק. מעניין אם זה עדיין פועל. 35. לא קראתי. איך? 45. מה חשבת על קון? 50. גם אני שקלתי לכתוב משהו על Life of Pi, אבל לדעתי אי אפשר לפתח סביבו שום דיון אינטליגנטי בלי ספויילר מסיבי. 60. חבל שלא נכנס לרשימת המצטיינים של העונה. אני בעד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
28. עדיין פועל! כמובן שמה שלא כל כך פועל זה הקונטקסט הפוליטי של כל הסיפור. מה שגם לא פועל אבל היה כיף לקרוא ולהסכים היה עמדתו בנוגע לחיים בשבי לעומת חיים בטבע (עם הטפילים). 35+45. אני חושב שהספר של המפל די מעניין ונהניתי לקרוא אותו, למרות שבימינו הוא פחות או יותר טריוויאלי. את 35 ו 45 (ועוד הרבה מאמרים) קראתי במסגרת קורסים בנושא. אני חושב שצריך לקרוא את השניים לא כסותרים אלא כמשלימים. בניסוח סופר שטחי שבאייל הוא גם מסוכן במקצת, המפל מנסח תשתית לוגית למדע וקון מתאר מציאות מסויימת. אני נוטה להסכים עם שניהם, כל אחד מהזווית שלו. את קון היה מעניין לא פחות (כנראה יותר) לקרוא. אני חושב שבקריאה ממש של קון הוא פחות "מפחיד" מאשר הפרשנות שלו או התדמית הנוכחית שלו. הספר של המפל הוא כמו סקירה מאוד כללית על המנגנון של המדע, אבל במקומות יותר מאוחרים הוא עשה מאמצים להגדיר את המנגנון המאוד אינטואיטיבי הזה על תשתית לוגית מוצקה, לפעמים באופן שמפסיק להיות אינטואיטיבי/טריוויאלי, ובכך, לדעתי לפחות, מפסיק להיות רלוונטי. אבל זה כבר לא שייך לספר. בקשר לקון, אני חושב שהתיאור שלו, כמודל (בקשר לתיאור של המציאות עצמה אני לא מבין כי אני לא מדען), לוקה בחסר. למרות שאני מבין שיש הבדל מהותי, למשל, בין "מסה" אצל ניוטון לבין "מסה" אצל איינשטיין, אני לא רואה סיבה טובה להניח מראש שאי אפשר לחשוב בשני המונחים, כל פעם בקונטקסט אחר. <ספוילר><ספוילר><ספוילר><ספוילר> 50. לדעתי אפשר, ואפילו מתבקש! כשחושבים על זה, הסוף לא משנה את המכלול של הסיפור. אני נשבע שניחשתי את הסוף כבר מתחילת השהות בסירת ההצלה, ואפילו לא היו לי כמעט ספקות מהרגע שפגש את המלח. 60. צודק, אבל חלק גדול מהקסם נעלם בקריאה שניה. יש ספרים שבהם זה ממש לא ככה. אני מתקן: כשאתה זוכר את הקסם של הפעם הראשונה, הפעם הנוכחית נראית כמו אקט מתמשך של הזכרות. יש ספרים שבהם הפעם הראשונה, השניה, והנוכחית הם כמו פוגה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
50. לא הבהרתי את כוונתי ולמען האמת היא גם לא רלוונטית. אני אשים <ספויילר> ואגרור כמה שורות למטה, כי הפעם זה באמת ספוילר רציני <ספויילר> <ספויילר> <ספויילר> <ספויילר> כוונתי הייתה שאפשר בהחלט לכתוב על הספר כפי שהוא עד פרק 99. הא מספיק רחב, קונסטיסטנטי ועצמאי בשביל זה. אבל לכתוב זה לא להתדיין, ואני חייב להסכים שדיון נורמלי עליו לא יכול להתנהל בלי להתייחס לסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
22. ספר נדיר! מעניין אותי מאוד, כי המעט שקראתי מצ'יבר (רק שניים שתורגמו לעברית, אחד מהם סיפורים קצרים) היה נהדר ושובר לב. 29. מעולה, קראתי פעם במקור. מומלץ למי שמתעניין בתרבות האבוריג'ינית (דמיין קישור כאן). מוויליאם פוקנר אני נרתעת למרות שהוא מרשים מאוד - אולי בגלל הטראגיות שמרחפת על העלילות שלו, והזוועה שתמיד מסתתרת איפשהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
22. קניתי אותו בחנות יד שניה והוא מאוד מוצלח. ספרים באנגלית אני מעדיף לקרוא במקור אבל כשאין ברירה מסתדרים עם מה שיש. 29. אכן. ניתן לי במתנה מחובב גדול של צ'טווין (השאיל לי את הספר האחר שלו שקראתי, עלילתי). מוויליאם פוקנר גם אני נרתע, ומהספרים שלו נהניתי יחסית פחות מהשאר. אגב, הספר הנדיר ביותר ברשימה, לפחות להתרשמותי, הוא 19. מצאתי אותו זרוק בארכיון (קראו לזה קומפקטוס) צבאי1 מסווג והחרמתי אותו לשימושי הפרטי. הספר היה חבוי באחורי מדף שהכיל ערמות נייר אכול תולעים משנות השבעים המוקדמות (סביר להניח שהונח שם לפני יותר מ 25 שנה, כשחייל משועמם החביא אותו) אבל הצליח איכשהו לשרוד באורח פלא. קראתי אותו במקום לעבוד ואח"כ חיפשתי עליו באינטרנט וגיליתי שאין מהדורות חדשות של אף ספר של הסופר בשום שפה כבר לפחות 30 שנה. יש פה מישהו שקרא את 3, 10, 18, 19, 25, 47? אלו הספרים הנידחים ביותר השנה, שסביר שלא הייתי מגיע אליהם אלמלא צירופי מקרים שונים הפילו אותם לחיקי. 1אני כבר אזרח, מאז 44. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רבקה זוהר בטח קראה את 47. תשאל אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רבקה זוהר נשואה לשלמה קאלו: דיון 1299. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שרבים מכם כססו אתמול ציפורניים לקראת סוף היום, בציפיה לרשימה השנתית, ותקוותם נכזבה בחצות. ובכן, לא קראתי הרבה במיוחד השנה (פחות מהשנה שעברה...), אבל רשימה אין לי - המחשב שלי נשרף (פחות או יותר במובן המילולי של המילה) לפני מספר חודשים, וחוץ מניסיון כושל אחד עוד לא ניסיתי להפעיל מחדש את ההארד דיסק הישן, מה שאומר שיש לי רשימה גנוזה אחת ועוד כמה ספרים בפנקס. אם אצליח להפעיל את הכונן, אעדכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב את המחשב. הרבה יותר מעניין לראות את הרשימה שנשארה לך בראש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עם שנת 2008? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על השאלה, העלתה חיוך נעים. אחרי שלא הצלחתי לשחזר את הרשימה הישנה הפסקתי לעקוב. זה די חבל, כשיש כזאת רשימה מול העיניים אפשר להזכר לא רק בספרים אלא ממש בכל מיני סיטואציות מהחיים שקרו במקביל לקריאה. כשאין - אי אפשר. אולי אתחיל רשימה חדשה כשיהיה לי יותר מה לזכור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוז החדש, נהניתי מאוד א.ב.יהושע החדש ("הכלה המשחררת"), נהניתי למדי "כדור של"ג" של שיפר, קראתי בשנית, סתם בשביל ההיסטוריה 3-4 ספרים של וונגוט בפעם המליון, כשנתקעתי בלי שום ספר חדש לקרוא "פסוקי השטן", לא הצלחתי להתחבר אליו "survivor" של צ'אק פלאניוק (אין לי מושג איך כותרת הספר תורגמה לעברית), משעשע ומבדח "אורח נטה ללון" של עגנון, מעייף החטא ועונשו - לראשונה. ספר מדהים ומטריד, לא יכלתי להוריד אותו מהיד ו- כן כן, "המשחק של אנדר", לראשונה, התחלתי לפני יומיים והנה אני מסיימת מחר. דבילי וצפוי מראש, אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק לקרוא. אה, והארי פוטר, לטיסה ו"אושר", נהניתי אם כי לא יצאתי מגדרי ובערך 100 ספרים מקצועיים בסוציולוגיה, אבל אמרנו שזה לא תופס ומה זה משנה אם שכחתי עוד כמה. שאלתם אז עניתי. במילא אני מאלה שאם שואלים אותם "מה הספר הכי טוב שקראת" פשוט נתקעים. התשובה-אינסטנט שלי למצבים כאלה היא "המלך מתיא הראשון", כי לדעתי זה הספר שקראתי הכי הרבה פעמים - נדמה לי שלמעלה מחמישים פעם בין הגילאים 7-10. האמת היא שבשנה שעברה קראתי ספרים הרבה יותר מעניינים. אבל נעזוב את זה עכשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב אני בקרוב מסיים את התרילוגיה של שבט דב המערות, ואני לא מתכוון לראשון לאחר מכן היה את עמק הסוסים, לאחר מכן ציידי הממוטות ועוד אחד שיצא לא מזמן יחסית. האחרון של טום כלנסי (אני לא זוכר את שמו - אבל ממשיך בסיפור על הנשיא והפעם מול סין) במדע בדיוני/פנטזיה קראתי אני חושב לפחות 20 ספרים אולם אני ממש לא זוכר את מרבית השמות שלהם. (הרוצח, המלך האחרון לבית שנדאר ועוד רבים) המגדל האפל של סטפן קינג, תרילוגיה מעולה כמו כל ספר שלו, למי שאוהב את הסגנון. כרגע אם אני לא טועה יש בארץ רק שלושה מתוך 4 ספרים. וזה עוד בתקופה שאין לי זמן לקרוא כי אני נימצא יותר מידי זמן באינטרנט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
* שיבעה-שמונה ספרים מעולם הדיסק של פראצ'ט (באנגלית)- נא לשיר- "הוא גדול הוא גדול הוא גדול" :-) אהבתי במיוחד את hogfather. * "המשפט האחרון של פרמה" (בעברית)- לא אהבתי. משהו בכתיבה לא זרם, והרגיש קצת "מרוח". * "מרגלי גדעון" (לא זוכרת את שם המחבר). גרוע גרוע גרוע. הסיבה היחידה שקראתי הוא בגלל שזה היה הספר היחיד בעברית שלא ידעתי בע"פ שהיה לי באותו הזמן. * "making digital type look good"- די מעניין, ומעשי למדי. אני מניחה שספרים שקראתי לעבודה (התיעוד של acrobat 5 מישהו?) לא נחשבים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כרגע אני קורא את טרילוגית הפריקוולים של חולית שלטעמי טובה ומהנה יותר מהסדרה המקורית. מומלץ לכל מי שאוהב עלילות פוליטיות מורכבות ומרתקות. שרלוק הולמס תמיד מומלץ. (כן, את הקלאסיקות קראתי ממזמן אבל עדיין מחכים לי הפאסטישים ואולי עוד אכתוב על כך מאמר.) אני מצטרף להמלצה של איזי על ספר המאמרים של גלילאו. (הקנייה המומלצת לשבוע הספר לצד קלאסיקת המופת "מלך בשר ודם", למי שעדיין אין.) חוברות גלילאו ברשת: ספר מדע פופולרי מומלץ נוסף הוא "גנום" של מאט רידלי. ספרים מענינים שיצאו לאחרונה ועדיין לא קראתי: ספר ששכחתי את שמו ומחברו ועוסק בתקופה בין 67 ל73 וכיצד הגענו למלחמת יום כיפור. לקח אקטואלי ומצמרר גם לימינו. הספר של אלי אשד על ספרות פופולרית. שלושת ספרי המאמרים של צבי יעבץ על סוגיות היסטוריות (עם הקבלות והקשרים אקטואלים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב "גלילאו", שאני מנוי עליו מיומו הראשון (וגם ל "מדע", שקדם לו) ושהמלצתי עליו מספר פעמים: אחד המאמרים הטובים בו, שהיה אחד הזרזים להתעניינותי במתמטיקה, היה "אמנות חלו קת העוגה". מאמר נפלא ומבריק: http://www9.cc.huji.ac.il/snunit/heb_journals/galile... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
GEG, האם יש לך מושג לאן נעלמו "גליליאו" ו"מקום למחשבה בשער"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקום למחשבה, בגליון האחרון שלהם, הצהירו שהולך להגמר להם הכסף, והם התחילו לבקש תרומות. כנראה שלא תרמו. למעשה, זאת כבר הפעם השניה שהם עושים את זה. אחרי הגיליון השני של ''מקום למחשבה'' הם נעלמו לתקופה מסויימת, ואז חזרו בשיתוף עם ''בשער'' לעוד כמה, ושוב נגוזו מעל פני האדמה. ככה יצאנו קרחים מכאן ומכאן - מקום למחשבה הרי התפצל מגלילאו כי אנשים התלוננו על הערבוב בין פילוסופיה לבין מדע שהתחיל להתגלגל שם (זכור לטובה הגיליון שעסק בפוסט-מודרניזם). דווקא השילוב הזה הוא מה שנתן לגלילאו, לדעתי, את החן הרב שהוא ניחן בו, ומאז ההפרדה, הוא הפסיק להיות מעניין. גם מקום למחשבה היה הרבה פחות ממרתק. הבעיה היא שהניסיון למלא שני גליונות שלמים במה שפעם היה רק גיליון אחד, פשוט פתח פתח להרבה מאמרים שלא היה להם מקום להתפרסם. שני המגזינים הפכו למשעממים ומתמשכים יותר מדי. בשלב מסויים הפסקתי לקרוא את שניהם. כשגלילאו שלחו לי הצעה לחדש את המנוי, ויתרתי. את ''מקום למחשבה'' כבר לא הייתי צריך להפסיק - הם הפסיקו בשבילי. וחבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה (באתרים של שניהם אין אף מילה רשמית על סגירה, אבל הם הפסיקו להתעדכן די מזמן). ועוד מילה, ודווקא על טרי פראצ'ט. האם זו רק אני, או שהוא באמת על סף זכיה בתואר "הסופר הנקרא ביותר ע"י קוראי האייל"? האחרון שלו שקראתי היה "Interesting times". כרגיל, צחקתי בקול. נו מה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם אתר "קריאה לקריאה", מיסודה של האחראית לשני המגזינים, יושב כבר מספר חודשים כשבראשו ההודעה "קריאה לקריאה חוזרת עוד שבוע בגירסה משופרת ומלהיבה! להתראות..."... המאמר האחרון של האייל שמוזכר שם הוא זה: דיון 871 שהתפרסם באייל לפני כמעט חצי שנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר שביכינו, ואף הספדנו את גלילאו, הוא שב אתמול לפקוד את תיבת הדואר שלי. במבנה קצת שונה (זהו גליון נושאי, וכך, להבטחתם, יהיו גם הגליונות הבאים), עם עורכת חדשה (נאורה שם שאול), אך (מעיון ראשוני) עדיין באותה איכות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. יש קישור (לקוראינו בחו"ל)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(הסבר - הכתובת הישנה של האתר של גלילאו אינה פעילה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע לגבי האתר. עיתון (Hard copy) יש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני יודע. יצרו איתי קשר בשלב כלשהו בקשר לאפשרות שאעבוד אצלם (הקשר נוצר דרך כותב אחר באייל, שאני אשאיר לו לחשוף את עצמו אם יחפוץ בכך) באחד המדורים החדשים שם (יש בגליון החדש ראיון עם פרופ' אגסי? אם כן, זה המדור. אם לא, הוא יהיה בגליון הבא, כנראה). כפי שודאי הבנת, הרעיון להעסיק אותי לא יצא לפועל. הם לא ממש יצרו איתי קשר כדי להודיע לי שהם לא מתכוונים להעסיק אותי, שזה די מעצבן, לאור העובדה שהם אלו שפנו אלי מלכתחילה. לא נורא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד כשהיא כתבה ב''קפטן אינטרנט'', תהיתי אם ''נאורה שם-שאול'' הוא שמה האמיתי או, אהמ, שם שאול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו קפטן אינטרנט, "איתי בנר" זה בן-אדם אמיתי או בדיחה על בנרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנר הוא אחד מהעורכים באתר ה''שותף לפשע'' שלכם, קונספציה. חוץ מזה הוא גם נוטל חלק באיזו תוכנית ב''רדיו חיפה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, הייתי רוצה להתנצל ששאלת אותי שאלה ישירה ולא עניתי ימים רבים. אין לי זמן, בקושי לתגובות קצרות כמו זו שאני כותב כרגע... מן הסתם מצער אותי שאינני יכול להיכנס לדיון המרתק על חלוקת העוגה, ובכלל: הרבה אנשים מחכים לתגובות שלי (ירדן ניר, למשל. דיון מקביל לדיון אתו ניהלתי בדוא"ל עם חבר. אפרט בימים הקרובים) אני אשתדל לשוב ולענות לכולם כשאמצע את הזמן. סליחה. לא נעלמתי, רק נקברתי (מתחת לים עבודה). חברת SBC שלחה לי הודעה המספרת לי על קשיים להם נקלע גליליאו, בגללו לא יצא לאור גיליון מאי-יוני (51) ויוארך המנוי שלי. הגיליון הבא שישלח יהיה ספטמבר-אוקטובר. הם מציינים כמה הם רואים בגליליאו כתב עת חשוב ומושא לגאווה, ומבטיחים להמשיך להוציאו לאור בפורמט הקיים. ולדובי - אני עדיין חושב שמדובר במגזין מעולה, הנדיר באיכותו בישראל. אני ממש נהנה ממנו. בשנים האחרונות הוא התרחב משמעותית, אולי למעלה מכפי יכולתו הכלכלית. חבל יהיה לאבד אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב תודות. האמת היא שמאוד עצוב לי בשל חוסר היכולת של מגזינים איכותיים להתקיים בארצנו הקטנה. בזמנו ערכתי חיפושים נרחבים ברשת אחר מגזין אקדמי בעברית במדה"ח, כמתנת סיום לימודים לאחותי הקטנה. לאחר חיפושים מייגעים מצאתי מגזין אחד (!) שמוציאה לאור אוניברסיטת חיפה במדע המדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מדינה וחברה" (או משהו כזה)? מתי זה "בזמנו"? כי המגזין הזה קיים רק שנה וקצת, ויצאו לו רק שני גליונות. חוץ מזה, יש גם את כתב העת "פוליטיקה" שמוציא מכון דיוויס, אם אני לא טועה. ותמיד יש את "העין השביעית", בתחום התקשורת, של המכון הישראלי לדמוקרטיה. זה מה שאני מכיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, ''מדינה וחברה''. שני האחרים אינם מגזינים אקדמיים. האתגר האמיתי היה לרכוש מנוי מחו''ל ממקום שמקבל רק צ'קים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את בטוחה ש"פוליטיקה" אינו אקדמי? ערך אותו אבנר דה-שליט עד לא מזמן... בכל מקרה, עוד מגזין לא-אקדמי שאני יכול להמליץ עליו הוא "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים (כן, אני יודע, אבל המורים לא קוראים את זה, כצפוי) - כתב עת מצויין בעריכת רוביק רוזנטל, שלוקח נושאים שונים בחברה ובתרבות, הישראליים והבינלאומיים, ועוסק בהם לאורך גליון שלם מכל מיני כיוונים. חוץ מגיליון אחד שמאוד הרגיז אותי1, לא התאכזבתי. 1 גיליון שכותרתו "הדור הצעיר מדבר" - בני 20-30 כתבו מאמרים על תרבות צעירה. רק מה? הדור הצעיר, ככל הנראה, הוא או תל-אביבי (רובם המוחלט של הכותבים), או מתנחל, או דוס. אין אוניברסיטאות בחיפה, ירושלים ובאר-שבע? אין מכללות מכובדות בכל חור ברחבי המדינה? יש, אבל אנשים צעירים שיכולים לכתוב על תרבות צעירה - זה יש רק בתל-אביב, פלוס תשלום מס-שפתיים לפריפריה הפוליטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאמין שגליליאו ימשיך. ואני גם מקווה מאוד, בלי קשר... אגב מגזינים אקדמאיים, מישהו מכיר מגזינים במדעי-הרוח (פילוסופיה, או אולי אפילו מתימטיקה)? אני מכיר את "עיון" הנפלא, מגזין כבד-ראש כלבבי. יש עוד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא יש היום כמה וכמה מגזינים איכותיים - תכלת, מקרוב, תיאוריה וביקורת. כמה זמן יחזיקו מעמד, זו שאלה אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיאוריה וביקורת, כפי שמרמז שמו, הוא נוראי, פלצני עד טירוף, ומרקסיסטי/פוסט-מודרניסטי עד העצם. מקרוב הוא כתב עת לספרות, נכון? את תכלת אני לא מכיר. יש את "זמנים" בתחום ההיסטוריה. אם הוא עדיין יוצא... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אתה מחפש מגזינים אקדמיים אך לא פלצנים :-) הרבה יותר קשה. את תכלת, שמוקדש למחשבה ישראלית, תמצא פה: ונדמה לי שהגיליון האחרון של זמנים הוקדש לגוף האנושי. או אולי התבלבלתי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולגבי ''מקרוב'' - הוא עוסק לא רק בספרות, אלא גולש לענייני חברה. קשה שלא, כשנסים קלדרון וגדי טאוב על העריכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, סיפרתי כבר ששנה הבאה אני נרשם לקורס של גדי טאוב בהוג'י? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואתה כותב את זה כאן מתוך תקווה שהוא קורא את האייל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני יודע שהוא לא. ב. לא, סתם התלהבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרכז שלם? הם לא בעלי נטיות קפיטליסטיות ברורות? המממ.. בדיקה באתר שלהם מראה שכן - הם אלו שפרסמו את התרגום העברי של "The Road to Serfdom" להאייק, את "מחשבות על המהפכה הצרפתית" של ברק, ואני מניח שהם גם אלו שמוציאים עכשיו את התרגום של מילטון פרידמן. טוב, מעניין. אבל לקבל את המגזין שלהם ב"פייס-ווליו", זה בעייתי. יש, יש מגזינים אקדמיים שאינם פלצניים. בתחומי העניין שלי, Parliamentary Affairs ו-Party Politics הם שני כתבי עת מעניינים ומעוטי ז'רגון. בעברית אפשר להזכיר שוב את "פוליטיקה". את "מדינה וחברה" לא קראתי, אבל עמי פדהצור, מהקשר הקצר שהיה לי איתו, נראה לי בחור חביב, ואין סיבה להניח שהמגזין בעריכתו יהיה פלצני יתר על המידה. הבו לנו אקדמיה נגישה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, ''תכלת'' הוא עיתון מרגיז ומתנשא, בהתאם למסורת מרכז שלם. ד''א, כאשר כתבתי ''אקדמיים'' התכוונתי לסוג מאוד מסויים של מגזינים, העונים על ההגדרה של מגזין אקדמי. כאלה חיפשתי, ולדעתי חסרונם הוא תעודת-עניות לאקדמיה הישראלית. מצד שני, כיוון שהעולם האקדמי מתנהל באנגלית, רבים מהחוקרים הישראלים מפרסמים באנגלית במגזינים זרים, ובצדק. מגזינים זרים גם דורשים בלעדיות על החומר (לא תוכל לפרסם את אותו מחקר במגזין ישראלי בעברית ובמגזין זר באנגלית), כך שקיים ההכרח לבחור, והבחירה במגזין זר היא הגיונית. אז בעצם לא בדיוק תעודת עניות, אלא יותר התמודדות מוצדקת עם הנסיבות. הממ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגליון הראשון של "מדינה וחברה" היה לפחות מאמר אחד מתורגם מאנגלית, שנכתב על ידי ישראלית (יעל ישי), וכולל תודה לסייג' פאבלישינג על האישור לתרגם. גם בגליון הראשון של "פוליטיקה" היה מאמר מתורגם (הפעם לא של ישראלית - סוזן אוקין). רבים מהחוקרים מפרסמים באנגלית, כפי שהתאונן פעם אחד המרצים שלי, משום שמאמרים בעברית פשוט לא נחשבים בספירה של מאמרים לקבלת קביעות של חוקרים. זה פשוט לא נחשב. לכן, אין גם כתבי עת בהתאם (מי ישלח מאמר לכתב עת אם הוא בכלל לא נחשב בספירה שלו?). זה קצת דבילי, כי זה אומר שחוקרים ישראלים נאלצים מההתחלה להתמודד על פרסום בכתבי העת החשובים יותר בעולם, ואין להם "כיתת מתחילים" שם אפשר לפרסם את המאמרים הקצת פחות מדהימים. אני יודע לאיזה מגזינים התכוונת, כמובן, וגם עליהם דיברתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. למה דווקא חוקרים ישראלים צריכים "כיתת מתחילים"? 2. תרגום מאמרים הוא עניין נפוץ, כל עוד יופיע המקור באנגלית כרפרנס ממנו תורגם המאמר (גם אם הכותב ישראלי, או שפת אמו היא עברית). ומה צורה לו לעיתון אקדמי שכל חומריו מתורגמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. לא "דווקא". לכל שפה יש את כתבי העת הקטנים והלא-משמעותיים שלה. חוקר גרמני יכול לפרסם באחד ממגוון כתבי-עת אקדמיים גרמניים, שהם גם מכובדים מספיק כדי שיהיה כדאי לו לפרסם שם, וגם קצת פחות מכובדים מהמגזינים הבינלאומיים הגדולים כדי שהוא יוכל לפרסם שם גם אם הוא עוד לא גדול הדור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה נעשה אנחנו, החוקרים האמריקאים? לי ולמאות כמוני אין "כתת מתחילים", ואיאלץ להתחרות עם חוקרים בעלי שם בקבלה למגזינים (אלא אם כן סופרים את "האייל" בתור כתת מתחילים, כמובן - אפשר לנסות לעבוד על זה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהמעט שאני יודע, יש מספיק כתבי עת באנגלית משורה ז', שם יכולים המתחילים המקומיים להתחרות. למה הישראלים לא כותבים שם? כי בד"כ אלא כתבי עת שעוסקים יותר במחקר מקומי, ולכן מחקר שנעשה על סטודנטים לפסיכולוגיה1 בישראל יתקשה למצוא את מקומו שם. 1 משום מה כל המחקרים בפסיכולוגיה נעשים על סטודנטים לפסיכולוגיה, ואף אחד לא מעלה את הסברה שהקבוצה הזו לא בדיוק מייצגת את האוכלוסיה לאשורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, לא (אין מגזינים אקדמיים רמה ז', לפחות לא בתחום שלי) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, באמת ! אני לא חושבת שנתקלתי באיזשהו תחום במדעי החברה ש*לא* היו בו מגזינים דרג ז'. קצת קשה לי לחשוב שדווקא התחום שלך חף מזה. או במילים אחרות: אמרי לי במה את עוסקת, ואמצא לך מחקרים דרג ז' בתחומך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא במחקרים עסקינן, אלא במגזינים אקדמיים בתחום היוצאים לאור בארה''ב. התחום הוא סוציולוגיה של החינוך (גם מגזינים לסוציולוגיה תופסים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, ואיפה את חושבת המחקרים הללו מתפרסמים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ע''י הוצאות ספרים חסרות מעוף, ע''י העיתונות הפופולרית, ע''י מכוני מחקר (כמו זה בו אני עובדת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להניח, שאם יותר ממחקר אחד בודק את אותו הדבר, אחד מהם (לפחות) מיותר. אם הראשון היה מושלם, הרי אלה שבאים אחריו מיותרים, ואם נדרשו עוד מחקרים, הראשונים היו לוקים בחסר. וככל שרבים המחקרים החוזרים על עצמם, כן יש להניח שקיימת בעייתיות לפחות בחלקם. אז ככה, סתם, בחרתי שאלת מחקר אחת (הגורמים לשביעות רצון מחיי נישואין) ושלפתי מאמרים רלוונטיים. למרות שהכותרות לא זהות, שימי לב לחזרתיות המופלאה המכסה את מרחב המחקר. האם כולם סוג א'? סוג ב'? או אפילו סוג ג'??? Aida,Y. & Fablo, T.(1991). Relationships between marital satisfaction, resources and power strategies. Sex Roles, 24, 1-2. שימי לב במיוחד למאמרים של Bahr ועמיתיו לעומת Yogen & Brett. מה הוסיפו יוגן וברט על בהר?
Bahr, S.J., Chappell, C.B. & Leigh, G.K. (1983). Age and marriage, role enactment, role consensus, and martial satisfaction. Journal of Marriage and the Family, 45(November), 795-803. Blair, S.L. & Johnson, M.P. (1992). Wives' perceptions of the fairness of the division of household labor: The intersection of housework and ideology. Journal of Marriage and the Family, 54, 570-581. Glenn, N.D. & Weaver C.N. (1978). A multivariate, multisurvey study of martial happiness. Journal of Marriage and the Family, 40(May), 269-282 Jorgensen, S.R. (1979). Socioeconomic rewards and perceived martial quality: A re-examination. Journal of Marriage and the Family, 41(November), 825-835. McHale, S.M. & Crouter, A.C. (1992). You can’t always get what you want. J Marriege and Family, 54, 537-547. Yogen, S. & Brett, J. (1985). Perceptions of the division of housework and child care and martial satisfaction. Journal of Marriage and the Family, August, 609-618 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פתאום? אם מחקר אחד בודק, צריך לעשות מחקרים נוספים שיאששו או יפריכו את מסקנות המחקר הקודם. אף פעם מחקר אחד אינו מספיק. ואת בטח לא יכולה לשפוט לפי הכותרות - אולי מאמר מאוחר ניסה לענות על ביקורת שהייתה כלפי המאמר המוקדם יותר? אולי הם מראים משתנה נוסף שמסייע? ההסתכלות שלך על מדעי החברה היא מופרכת - אי אפשר לצפות למחקר שלא יהיו ליקויים, ואם יש חוקר שאומר לך שהוא מצא הסבר של 100%, הוא משקר. תמיד כל מחקר מציין קורלציה (נגיד, משתנה זה וזה מסביר 30% מהשונות, או 50%, או 80% אם מדובר באיזה משתנה פלאים שכזה), ולעולם לא מדובר על אחד לאחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפילו במדעי הטבע חיבים לחזור על מחקרים (למשל, http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?...). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, טוב, זה נכון למחקר הראשון, השני, השלישי, הרביעי, החמישי, השישי... אבל יש נושאים שבהם נכתבו 300 מאמרים (ועדיין ממשיכים לחקור אותם, ולפרסם). במקרה "הגורמים לשביעות רצון מחיי הנישואין" ובפרט "הקשר של שביעות רצון מחיי הנישואין וחלוקת התפקידים בין בני הזוג" הוא אחד מהם. זה הולך בערך ככה. קודם אומרים - חלוקת תפקידים משפיעה על שביעות הרצון מחיי הנישואין. עושים על זה נגיד עשרה מחקרים. אחרי זה עושים את אותם מחקרים על תת אוכלוסיות (רק שחורים, רק לבנים, רק שחורים ולבנים, רק יהודים, רק צולעות, רק ממושקפים). אחרי שמרוצים מהתוצאות מייצרים מודל. נגיד מוסיפים את המשתנה: ציפיות. ואומרים שבעצם היחס בין הציפיות לחלוקת התפקידים הוא המשפיע על שביעות הרצון. ואז אפשר לעשות הכל מהתחלה. ואז כשגומרים לעשות את זה, משכללים את המודל, ומוסיפים גם את המונח הגינות. ואז מחברים משפט שמכיל את שלושת המושגים (הגינות, ציפיות, חלוקת תפקידים) בכל פרמוטציה אפשרית, וכל אחת מהן חוקרים בנפרד, עם כל אחד מהמשתנים הנוספים שאמרנו קודם. ואז, כשגומרים, אומרים שבעצם המשתנה האמיתי הקובע הוא לא ההגינות אלא תפיסת ההגינות. עכשיו יש לנו ארבעה משתנים, ו- 24 פרמוטציות, וגם אותן אפשר לחקור בעשרה מחקרים יסודיים ועוד מחקרים על תת אוכלוסיות שונות כהנה וכהנה. שנאמר, במצרים לקו חמשים מכות ועל הים לקו חמשים ומאתים מכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכל זה מפריע לך, כי..? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי לא כל 250 המאמרים האלה הם סוג א' (כמו שניסתה נוגה לטעון מלכתחילה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושוב, והפעם באותיות גדולות: מ ג ז י נ י ם הם לא מחקרים. מגזין הוא סוג של רבעון (או תלת-שנתון). הוא ל א מחקר. בכל אופן, כמובן שאני גם מאוד לא מסכימה עם דעתך בנוגע למחקרים. בואי נתחיל בהגדרת מחקר "סוג א"'. נמשיך ב*מי* מגדיר מחקר סוג א' (את?). נסיים בזה שאני דיברתי על התחום שלי, הרחוק מזוגיות ומשפחה כרחוק מזרח ממערב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני יודעת את ההבדל בין מחקרים לבין מגזינים. שימי לב שכל המחקרים שציטטתי היו ממגזינים. לא ספרים, לא עבודות דוקטורט. כולם ממגזינים. בנוגע ליתר, קדימה: את מוזמנת להציע הגדרה לסוג א' את מוזמנת לאפיין יותר את התחום שלך (קודם אמרת שכל תחום בסוציולוגיה זה בסדר, זוכרת?) ולבסוף, בהנחה שקיימת שונות בין מחקרים, ההנחה שכולם סוג א' היא כמעט מופרכת מיסודה, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני לא מעוניינת להגדיר מאמר סוג א'. כתבתי שכל מגזין סוציולוגיה תופס. הכוונה כמובן היתה לסוציולוגיה כללית. מגזין המתמחה בסוציולוגיה של המשפחה (למשל) לא כ"כ רלוונטי לי, נכון? אבל קיימת אפשרות לעוסקים בתחומי לפרסם גם במקומות כמו AJS או ASR. שונות לא מניחה הבדלים ברמה, אלא הבדלים תכניים. דהיינו, אם הוספתי משתנה אחד לניתוח שנערך במחקר מסויים, ועכשיו התוצאות שונות, הרי שערכתי מחקר *שונה*, אך לא טוב יותר-או-פחות. לא רק זאת אלא שבמקרה כזה את תטעני שמחקר-הבת "שווה" (איזו מילה מרגיזה) פחות, בעוד שאני אטען שערכו, אם בכלל שונה, הרי הוא גבוה יותר, שכן על החוקר הראשון היה להכליל גם את המשתנה החדש, אשר השפיע על התוצאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מחקר מוסיף משתנה מסביר שהיה ראוי להתחשב בו קודם, הרי שהדבר מצביע על כך שהמחקר הראשון (זה ללא המשתנה) לא היה מושלם. הלא כן? והנה כבר הצבעת בעצמך על מקרים שבהם מחקרים אינם סוג א'. אני פשוט מתקשה נורא להאמין שבכל תחום שאני נוגעת בו יש שונות ברמה של מחקרים, ורק בסוציולוגיה אין. זו תופעה הקיימת במחקרים ברפואה, במתמטיקה, בפיזיקה, בחינוך, בפסיכולוגיה, אבל רק לא בסוציולוגיה? נו, באמת. תהיי רצינית. למגזינים שונים יש איכות שונה (impact factor) או איך שלא קוראים לזה בסוציולוגיה. ולכן תוכלי למצוא מחקרים שכן התקבלו למגזין אחד, אבל לא למגזין אחר. אז לא אני צריכה להגדיר מחקר סוג א' או סוג ב'. האיכות של המגזינים עצמה (והעובדה שלא כל דבר מתקבל לכל מקום) מגדירה את זה כבר בעצמה. לא קרו לך מקרים שמאמר שכתבת לא התקבל למגזין יוקרתי, אבל כן למגזין האלבני לסוציולוגיה (טוב, לשם דוגמא בלבד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחקרים נבדלים. כל מה שאמרתי הוא שבתחום *שלי* ב*ארה"ב* לא קיימים הרבה מגזינים, והמעט שקיימים הם כולם ברמה גבוהה ודי אחידה. אולי אני באמת ברת מזל באופן מיוחד. מחקר יכול לא להתקבל למגזין מסויים, ושנה אח"כ כן להתקבל לאותו מגזין, מאלף ואחת סיבות, החל במוניטין של החוקר וכלה בעניין של הקהילה האקדמית בתחום או בכמות המאמרים הנכתבים בנושא מדי שנה. גם אני קוראת מאמרים שנראים לי פשטניים מדי, מסובכים מדי, ארוכים מדי, קצרים מדי. קל להעביר ביקורת על כל חומר אקדמי שקוראים; מעודי לא קראתי מאמר ומצאתי עצמי בלי שום ביקורת עליו (חוץ מאולי בשנתיים הראשונות של התואר הראשון), אך המרחק גדול בין ביקורת לבין דירוג מאמרים לפי רמה. מה גם שמאמר שהיום נראה לי פשטני, ייתפס על-ידי באור שונה לגמרי בעוד שנה או שנתיים, ולפעמים גם אחרי שלושה-ארבעה חודשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שחלק מהתשובה שלי כבר נמצאת בשאלה שלך - אני חושבת שסוקר (referee) במגזין טוב, לא אמור לדעת של מי המאמר שהוא בוחן. המאמרים מוגשים בעילום שם לסקירה, כדי למנוע הטיות הנובעים ממוניטין וכדי לאפשר שיפוט אובייקטיבי של המאמר. גם העובדה שמאמר לא התקבל קודם ואחר כך כן התקבל יכולה להצביע במשהו על איכותו של המגזין, לא? (פרט לשינוי הפוקוס של הקהילה האקדמית, שהוא נימוק לגיטימי, איכשהו). ייתכן שהמגזינים שאת חשופה אליהם בתחום הם ברמה גבוהה, וזה משום שאת חוקרת רצינית. בדומה לזה, אני לא אטרח לחפש מאמרים במגזינים קקיוניים, ופעמים רבות לא אהיה מודעת כלל לקיומם. אבל זה לא אומר שהם לא קיימים. לא סביר שהם לא קיימים. אין תחום שכולו זהב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי כי שניכם צודקים בעניין זה. מטבעם, מדעי החברה הם מרובי משתנים חבויים ומבלבלים, אף יותר מתורת הקוונטים, עד כי רצוי לחזור על כל מחקר חשוב, פעם אחר פעם ובתנאים שונים, גם אם השוני היחיד הוא נקודת הזמן. הבעייה היא יותר כללית עם העולם האקדמי האמריקאי, שאינו בורר מדי את חוקריו ומחקריו, נסחף אחר אופנות חברתיות ומוסריות, ממציא חידושים שאינם, לא פעם מתיימר למקוריות שלא בצדק ומפריך בזול אמיתות יקרות, נגוע באינטרסים ועוד... התוצאה היא כמויות אדירות של זבל אקדמי, המקשה על כולנו לזקק ולהבחין בין ה..... ל...... (אין לי כרגע זמן למצוא מטאפורות הולמות). עדיין, אשרינו שזו החברה המובילה בעולם וכנראה שזה אחד ממחיריה היותר נסבלים של חברה חופשית וסקרנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המוץ והתבן? העדית והזיבורית? היהלומים והאפר? החזירים ונזמי הזהב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבני החן והנוזלים לניקוי שמשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"... מדעי החברה הם מרובי משתנים חבויים ומבלבלים, אף יותר מתורת הקוונטים..."? כזכור, בתורת הקוונטים אין משתנים חבויים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק, התבלבלתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לוקליים, לוקליים, אין משתנים חבויים לוקליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה כוונתך במשתנים חבויים שאינם לוקאליים (אם אפשר בקצרה, איני רוצה לפתוח כאן דיון נרחב בנושא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בד"כ הביטוי מתייחס לתיאוריה של דיויד בוהם שפוסל את האינטרפרטציה הדואלית (חלקיק/גל), ומתאר חלקיק שהוא אכן חלקיקי לגמרי אבל מונחה ע"י גל (לא לוקאלי מטבעו) שמסביר, למשל, את תבנית ההתאבכות בניסוי שני החריצים. אני לא אנסה להסביר את זה כאן לפיזיקאי - מספיקה לי הסטירה האינטלקטואלית שחטפתי כשניסיתי לדבר מתמטיקה עם מתמטיקאי - אבל נדמה לי שזה יכול להתקשר עם תורת המיתרים. הצעה ברוח הזאת תוכל למצוא כאן: ושוב עלי להזכיר את הדיסקליימר הנגזר משמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הקישור. אשמח לכל הגיג או טיעון מכל סקרן, מה עוד שגם בפיסיקה, הידע וההבנה שלי טעוני שיפור. בעניין הדיסקליימר, פעמיים בשנים האחרונות קרא לי מישהו אידיוט (בשעת ויכוח). באחת הפעמים עניתי (בחיוך) "כן, אבל אנחנו הרוב!". אנ יודע, זה לא כמו להיות שוטה, אבל לפחות יש למה לשאוף. (-: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיבה ל-1 היא הקופונים, לא כן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קופונים? אם אתה מתייחס לעובדה שלתלמידי פסיכולוגיה יש מכסה של ניסויים שהם צריכים להשתתף בהם - כן. הם האוכלוסיה הנגישה ביותר לחוקרים. זה, כמובן, מסביר שני דברים - א. למה רוב הניסויים בפסיכולוגיה נראים כל-כך מטופשים (יש עוד סיבות, אבל לא נכנס לזה), ב. למה כל הפסיכולוגים מתנהגים כאילו התעללו בהם נפשית - כי באמת עשו להם את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. אני חושב שמצאתי פתרון אחר לחלוקה לשלוש, שלא דורש רקורסיה עם פוטנציאל לאינסוף. הקוראים מוזמנים למצוא את הטעות שבטח יש בפתרון שלי. השחקנים: אבי, בני וגבי. אבי מתחיל. הוא חותך מן העוגה שליש אחד בלבד (כלומר, הוא לא מחלק אותה לשלושה שלישים, אלא לשליש ולשני שלישים). נקרא לשליש A ולשני-השלישים BC. בני מודיע אם הוא מעדיף לקבל את A, או מחצית מ- BC. גבי מודיע אם הוא מעדיף לקבל את A, או מחצית מ- BC. כעת, ישנן 4 אפשרויות: I. אם בני וגם גבי מעדיפים מחצית מ- BC: אבי מקבל את A (הוגן לדעתו, כי הוא יצר את השליש הזה); בני וגבי מתחלקים ב- BC ע"פ הפתרון הידוע לחלוקה בין שניים. II. בני רוצה את A, גבי חצי מ- BC: בני מקבל את A, גבי ואבי מתחלקים ב- BC. הוגן לדעת כולם. III. בני רוצה חצי מ- BC, גבי רוצה את A: גבי מקבל את A, בני ואבי מתחלקים ב- BC. IV. גם בני וגם גבי רוצים את A: זה כמובן המקרה הבעייתי. הפתרון: גבי מקטין את A (נקבל A'), ואת החלק שהוריד מעביר ל- BC (שהפך כעת להיות BC'). בני מודיע אם הוא מעדיף כעת את A' (המוקטן), או מחצית מ- BC' (המוגדל). IVa: אם בני מעדיף את A', הוא יקבל את A', ואבי וגבי יתחלקו ב- BC'. הוגן לדעת אבי, כי לדעתו BC היה במקור שני-שליש, וכעת הוא יקבל חצי מ- BC', שהוא יותר משני-שליש לדעתו. הוגן לדעת בני, כי הוא בחר וקיבל את A', ששווה לשליש או גדול ממנו לדעתו. הוגן לדעת גבי, כי הוא תיקן את A כך שהתוצאה - A' - תהיה שווה לשליש לדעתו, והוא יקבל חצי מהשאר (כלומר, חצי משני-שליש). IVb: אם בני מעדיף חצי מ- BC', גבי יקבל את A', ובני ואבי יתחלקו ב- BC'. הוגן לדעת אבי - מאותם שיקולים כמו מקודם; הוגן לדעת בני - כי BC' גדול משני-שליש לדעתו, והוא יקבל חצי; הוגן לדעת גבי, כי הוא תיקן את A והפך אותו ל- A' כדי שיהיה שליש לדעתו, כלומר הוא קיבל שליש המקובל עליו. זהו. האם ניתן להרחיב שיטת פתרון זו משלושה משתתפים ל- N? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שלא זאת הבעיה. אם אני זוכר נכון את הבעיה, היא לא נובעת ממגבלה טכנית, כלומר שחלוקת העוגה אינה מדויקת, ולא יכולים לחלק את העוגה לשלושה חלקים שווים, אלא פסיכולוגית - כל אחד מעוניין לקבל חלק גדול יותר מהעוגה, כך שסך כל הרצונות עולה על 1. (למרות שכולם יודעים שכאשר סך הבקשות גדול מ1, אזי גודל העוגה קטן, וסך המימושים קטן מ1) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אבל שים לב לאופן הפתרון עבור שניים, לבעיה זו בדיוק: אחד חותך, השני בוחר חצי. הראשון משתדל ששני החלקים יהיו שווים, וכך אף צד לא מפסיד. אני חושב שהפתרון שלי פועל באופן דומה עבור שלושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חותכים חתך אחד בעוגה (רק חתך אחד מהמרכז החוצה, לא פלח שלם). אח"כ מסיעים את הסכין באיטיות מנקודת החתך סביב ההיקף עד שמישהו מהשלושה אומר "די", ואז חותכים במקום שבו נמצאת הסכין וזה שדיבר מקבל את הפלח שנוצר משני החתכים. חוזרים על התהליך פעם נוספת בין שני המשתתפים הנותרים, וזהו. כולם מרוצים כי הם ורק הם אחראים לגודל הפרוסה שקיבלו, ואין פה שום דבר רנדומלי. זה אפילו עובד עם כל מספר משתתפים. מה רע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה יותר מדי תחרות. ברור שהשלושה יחכו עד שיגיעו לנקודת השליש, ואז זו תהיה תחרות פסיכולוגית של מי ידבר ראשון - שלושתם ינסו להשיג יותר משליש, ולכן שלושתם יאפשרו לסכין לחלוף על נקודת השליש. שלא לדבר על הויכוח במקרה ששני אנשים יגידו ''די'' ביחד, דבר שעשוי להיות יותר ויותר בעייתי ככל שיש יותר אנשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שזו תחרות פסיכולוגית. משהו רע בזה? אין פה שום בעיה אמיתית. שניים צעקו "די" ביחד? הולכים קצת אחורה ועוברים עם הסכין עוד יותר לאט. בסופו של דבר יהיה אחד שיצעק לפני האחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיווצר מצב בו אחד מהמשתתפים מרגיש שהחלק שלו קטן מהחלק של האחרים (זה שרצה לצעוק, אבל הקדימו אותו, למרות שהיה מקבל בשמחה את החלק שקיבל חברו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בדיוק הרעיון בשיטה הזאת: אם אתה רוצה לצעוק, צעק, ואם יש לך ביצי ברזל ואתה מעדיף לקחת סיכון ולחכות שפלח העוגה יגדל ויגדל, אל תלין על כך שמישהו אחר הסתפק בפחות וצעק לפניך. נשמע לי הוגן הרבה יותר מאשר הגרלות ובחירות רנדומליות למיניהן. השיטה מבוססת בעקרון על שיטה אמיתית לפיה מכרו פרחים בהולנד כבר במאה ה-16 (מה שנקרא Dutch Auction). המוכר היה מציע, נניח, אלף פרחים במחיר מסוים. מי שהסכים לקנות פרחים במחיר הנקוב היה צריך רק להכריז על כמות הפרחים שהוא קונה והיה מקבל אותם במקום. מחירם של הפרחים שנשארו היה הולך ויורד כל כמה דקות, כאשר בכל רגע נתון היה כל אחד מהקונים רשאי לרכוש כל כמות מהפרחים שנשארו במחיר שמוצע באותו רגע. כך זה היה ממשיך עד שלא היו נשארים יותר פרחים. גם כאן, כמו במקרה של העוגה, אם המחיר נראה לך גבוה מדי יכולת לשבת בשקט ולחכות שהוא ירד, אבל היה בזה סיכון שמישהו אחר יסכים לשלם את המחיר הגבוה בעיניך ולקנות לפניך את כל הפרחים שנשארו. זה לא רק פרקטי, זה גם מאד הוגן בעיני, גם עבור הקונים (שקובעים בעצמם באיזה מחיר יקנו) וגם למוכר שמקבל תמורה מירבית על הפרחים שלו ביחס לביקוש באותו יום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה עליה הצבעתי היא מה קורה כאשר שניים צועקים ''ביחד'', ברור שזה שלא קיבל (לא משום שלא רצה לצעוק, אלא משום שזמן התגובה שלו היה יותר איטי) לא יהיה מרוצה (בזמן שבשיטה שתוארה במאמר, כביכול כולם מרוצים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בארהב ישנה (היתה?) רשת חנויות בגדים שפעלה בדיוק באותה השטיה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלונדון ראיתי פעם חנות דיסקים קטנה שעובדת (בערך) ככה. יש שם קיר מלא דיסקים חדשים במחיר מלא, מאחוריו יש קיר של דיסקים שכולם עולים פאונד אחד פחות, וכך הלאה עד לקיר של דיסקים במחיר שני פאונד. החנות מעבירה כל כמה זמן את כל הדיסקים שלא נמכרו מכל קיר לקיר שמאחוריו, כך שמיושם מנגנון של aging על כל הדיסקים (מהקיר האחרון הם פשוט מושלכים לתוך ארגז גדול של 'הכל בלירה'). בפועל זה אומר שלפעמים אותו דיסק ממש נמצא בחנות הזאת על יותר מקיר אחד, והוא נמכר במחירים שונים בהתאם לקיר שממנו שלפת אותו. זה מדרדר אותי במדרונות האוף-טופיק הישר לשאלה שמזמן רציתי לשאול מישהו שגר בארה"ב: במקומות של מזון מהיר בארה"ב מוכרים שתיה בכוסות בכמה גדלים, כשלכל גודל כוס יש מחיר שונה, אבל על כולן יש free refill. מה הרעיון פה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו גם דנים בזה כל פעם שאנחנו הולכים לסרט. הרעיון הוא, לפחות בקולנוע, שאין הפסקה במהלך הסרט, ולכן אנחנו הרבה פעמים קונים את הקולה הכי גדול בשביל לא לצאת בזמן הסרט למלא. כל פעם אנחנו נשבעים שנקנה קטן/בינוני, נשתה אותו מייד(חם בחוץ ובאנו ברגל), נמלא שוב ונכנס לאולם, אבל אנחנו אף פעם לא עושים את זה... לעומת זאת, אנחנו תמיד מתחלקים בקולה ענק (עולה פחות משניים בינונים), ותמיד לוקחים בלי קרח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(באיחור של שבועיים - אבל שווה להזכיר, ולו רק כי הדיון בראשיתו עסק בספרים). הספרייה הלאומית בגבעת-רם מוכרת (אחת לחצי שנה, כמדומני) את ספריה העודפים בשיטה דומה. המכירה נמשכת חמישה ימים, כשביום הראשון כל ספר עולה 30 ש"ח, בשני 20, בשלישי 10, ברביעי 5, ובחמישי 3 ש"ח. (המחירים מצוטטים מהזכרון, ונכונים ללפני ארבע שנים בערך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בבית אריאלה בתל אביב מכירה דומה. ביום הראשון 10 שקלים, אח"כ 8, 6, 4, 2. לחיילים - 5, 4, 3, 2, 1. למי שמוצא חן בעיני המוכר - מהיום הראשון הכל בשקל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מי שכמעט אף-פעם לא אוכלת במסעדות מזון מהיר, אולי חסרה לי האינפורמציה המדוייקת. המקום היחיד בו אני מוצאת את עצמי בעיתות משבר הוא מקדונלדס, ושם אין ריפיל. עם זאת, בבתי-קולנוע יש ריפיל, אבל מי השתגע לקנות כוס קטנה ואז לקום באמצע הסרט בשביל למלא מחדש? פשוט קונים את הגדולה שתחזיק מעמד שעתיים. (ד"א, בבתי הקולנוע כאן מוכרים ארוחות מלאות במזנון ובמכונות אוטומטיות של פיצה וצ'יפס.) בנוסף, יש לזכור שהאמריקאים הם לא ישראלים. גם עיתונים נמכרים במכונות אוטומטיות, בהן אתה מכניס כסף ונפתחת גישה לכל העותקים של העיתון. עם זאת, כל אחד לוקח רק עותק אחד (למרות שתיאורטית אתה יכול לקחת 30, ואז למכור אותם בפינת הרחוב). במוזיאונים אחדים בעיר (ניו-יורק) הכניסה היא בחינם, כשהמבקר בוחר איזה סכום הוא רוצה, אם בכלל, לשלם על הביקור במוזיאון. והם כולם משלמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי כמה שנים בחו"ל מפסיקים להגיד "והם כולם משלמים" ואומרים "ואנחנו כולנו משלמים"? ואגב, כשאני הייתי בניו-יורק, בפירוש לא כולם שילמו על הנסיעה בתחתית, לא פעם ולא פעמיים ראיתי חבר'ה קופצים מעל המתקן אליו אתה אמור לשלשל את האסימון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. למה כתבתי "הם"? בנוגע לתחתית - לא ראיתי קפיצה מעל המתקן מעולם. אבל כן ראיתי הרבה שוטרים בתחתית, יכול להיות שהשניים קשורים. ועוד אנקדוטה על ישראלים וכסף בניו-יורק (במסגרת ה"אנחנו" ו"הם") - כבר כתבתי כאן בעבר בנוגע לנורמת הטיפים הנדיבה הניו-יורקית. אחד מהחוקים הבלתי-כתובים הוא שנהג מונית מקבל תמיד טיפ. שני האנשים היחידים שפגשתי בניו-יורק אשר באופן עקרוני לא נותנים טיפ לנהגי מונית הם שני ישראלים, שהיו טורחים בתום כל נסיעה להוציא מהארנק את הסכום המדוייק (עד לרמת הסנט הבודד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהייתי בקנדה ביקרתי במוזיאון שפעל בדיוק בצורה הזו. כשיצאתי, איש רע שכמוני, לא השארתי כלום. אחרי זה, במשך כמה ימים, היה לי חלום שביציאה משם אני נופל וכל הכסף שהיה לי (שמשום מה בחלום הוא כולו במטבעות של לוניז וטוניז) מתפזר לכל עבר. ואם אנחנו בענייני ספרים, כשעברתי באחת העיירות שם ראיתי שלט שהפנה למכירת ספרים משומשים. כמובן שעצרתי ונכנסתי, ביליתי שעתיים בין המדפים בבחינת מאות ספרים שמעולם לא שמעתי עליהם, ולבסוף יצאתי עם שלושה. כשבאתי לקופאית (לא הייתה קופה, אבל היא ישבה ליד היציאה), שאלתי אותה כמה זה ביחד. היא אמרה שאין מחיר. מה זאת אומרת? מסתבר שזו מכירת צדקה, ולכן אני משלם כמה שאני רוצה. זכרונות ממערכונים של הגשש עלו לי מיד בראש, אבל אני הדחקתי אותם והסברתי לה שאני לא מכאן, ואני לא יודע מה יהיה סביר, אז ביקשתי שתיתן לי הערכה. היא אמרה שהיא לא יכולה לעשות את זה, אבל אני התעקשתי. לבסוף היא הביטה על הספרים שבידי, ולבסוף הפטירה - "3 דולר". שלושה דולר לשלושה ספרים? הרגשתי נורא רע עם זה, מה גם שזכרון המוזיאון עוד היה טרי במוחי. אז השארתי ארבעה דולר, שזה היה כל הכסף הקטן שהיה לי בכיס. אוף, אני קמצן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בבורגר ראנץ' אימצו את רעיון הfree refill. הרעיון הוא כנראה שאף אחד לא ימלא יותר משתי כוסות כתוצאה מהתמלאות במשקה, במיוחד כשמדובר בגזים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן ירבו. אני לגמרי בעד עקרון ה-free refill. מה שטרם הבנתי זה מדוע הם מוכרים את השתיה הקלה במחירים שונים (לפי גודל הכוס) כאשר ניתן למלא את הכוסות שוב ושוב בחינם. בקולנוע זה עוד איכשהוא הגיוני, אבל במקומות אחרים שבהם המילוי מחדש לוקח שניה וחצי, זה מוזר. ובאותו עניין: ביפן נמכרת שתיה קלה בכוסות בגדלים שונים שלכולן אותו מחיר, אבל ללא זכות free refill. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה המחיר אחיד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניחוש שלך טוב כמו שלי. אולי זה קשור לאיזו פילוסופיה הוליסטית שאומרת שאתה משלם סכום קבוע כדי להפסיק להיות צמא בלי קשר לשאלה כמה צמא היית? נדמה לי שהיה פה איזה יפני בסביבה, אבל הוא בטח הלך כבר לישון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, יש בעיה עם זה. הרעיון הוא לא לחפש דרך כך שאנשים לא יוכלו להתלונן *חוקית* על גודל החתיכות שלהם ("אם תתלוננו אנחנו נשחט אתכם" תהיה דרך קצרה יותר להשיג את זה), אלא ממש שכולם יצאו מרוצים, ואף אחד לא ירגיש שהוא נדפק לעומת אחרים, מכל סיבה שהיא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם נתעלם מהבעיות הפסיכולוגיות והטכניות, הרי שזהו פתרון מצוין עבור חלוקת עוגה - אבל לא עבור הנמשל (למשל, חלוקת אוסף חפצים אקראי - ירושה, נניח). הכל התחיל מהכתבה ששי הפנה אליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שבפתרון הזה יש יותר בעיות פסיכולוגיות מאשר בפתרונות אחרים שכוללים למשל הנחות והימורים על האינטרסים של הצד השני וכו', ואני לא חושב שיש בו יותר בעיות טכניות מאשר בפתרונות שדורשים תיקונים טכניים בגודל הפרוסות אחרי שכבר נחתכו. אתה צודק בהחלט שהפתרון דורש רציפות במוצר שאותו מחלקים (המסלול של הסכין חייב להיות רציף ככל האפשר), ושזה פוסל אותו משימוש לצורך חלוקה הוגנת של אוסף חפצים אקראי. שים לב, עם זאת, שהפתרון לא דורש אחידות של המוצר, כך שאם לדוגמא יש על העוגה הזאת רק דובדבן אחד, ויש משתתף שהדובדבן חשוב לו יותר משאר חלקי העוגה, סביר שהוא יצעק לפני האחרים אחרי שהסכין יעבור מעל הדובדבן וכך יבטיח לעצמו פרוסה קטנה יותר אך גם ''איכותית'' יותר בעיניו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השחקנים 1...N (הסדר רנדומלי) N חותך חלק שהוא חושב כראוי מהעוגה, א. במידה ואף אחד אחר לא רוצה את החלק, N מקבל אותו (ועברנו לבעיה זהה עם N-1). ב. במידה ורק M (שהוא לא N) רוצה את החלק, M מקבל את החלק (ושוב, עברנו לבעיה זהה עם N-1). ג. במידה ויותר משחקן אחד שאינו N רוצה את העוגה, אחד מהם (שוב באופן רנדומלי) מקטין את החלק, כך שעדיין ירצה את השארית (וההקטנה, חוזרת לעוגה הכללית), ואז: ג.i. אם אף אחד מלבד המקטין לא רוצה את החלק המוקטן, המקטין מקבל אותו (ושוב, עברנו לבעיה זהה עם N-1). ג.ii. אם רק אחד (מלבד המקטין) רוצה את החלק המוקטן, הוא יקבל אותו (ושוב, עברנו לבעיה זהה עם N-1). ג.iii. במידה ויותר מאחד (מהתת קבוצה שנקבעה בג.) רוצה את החלק המוקטן, אחד מהם (רנדומלית) יקטין שוב את החלק, ואז נחזור לג.i. עבור התת קבוצה החדשה (לא כולל את המקטין, על מנת למנוע אין סופיות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יקטין שוב את החלק! זה, כמובן, מה שהיה חסר לי כדי לפתור את הבעיה הכללית. תודה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. במידה והראשון חתך שליש מדוייק, ובמידה ושני האחרים יודעים את זה, אף אחד מהם לא יסכים להוריד חלק נוסף מהשליש, ושניהם יכריזו שהם רוצים את השליש (ולא מצליחים להוריד ממנו כלום). במקרה כזה צריך (לדעתי) לתת את השליש לראשון (וההכללה ליותר משלוש היא ברורה). 2. אם נחזור לשני אנשים, למה הפיתרון של מחלק ובוחר נחשב לצודק? הרי ברור שאם המחלק מכיר את האינטרסים של שני הגורמים, ואם האינטרסים שלהם שונים, יש לו יתרון עצום. נסו לחשוב על פיתרון כזה לסיכסוך הישראלי פלשתינאי, ברור (ואם לא, אז נניח) שלישראל יש אינטרס לשלוט על תל-אביב, ירושלים וחיפה, ולכן המחלק הפלשתינאי יחלק את המדינה כך שהחלק שכולל את הערים האלה יהיה קטן בהרבה מהחלק שלא כולל אותם. וההפך, ברור (ואם לא, אז נניח) שלפלשתינאים מאד חשוב השלטון בעזה, מזרח ירושלים וחברון, ולכן המחלק הישראלי יחלק כך שהחלק שכולל את הערים האלה יהיה קטן בהרבה (אם כי, לא קטן בצורה שיהיה לפלשתינאים אינטרס שלא לבחור בה) מהחלק שלא כולל אותם (וכולל את תל אביב, חיפה ומערב ירושלים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. נדמה לי שאתה מכניס לכאן את דילמת האסיר: אחרי שבני אמר שהוא רוצה את A, גבי, אם הוא חושב ש-A קטן משליש, יכול להחליט "לדפוק" את אבי (החותך). כל אחד צריך לדאוג לשליש של עצמו. 2. כמו שעניתי לאסף - קרא את המאמר ששי הפנה אליו. הדוגמא שלהם היא של זוג מתגרש; הבעל עשוי לחלק את הרכוש כך: חלק א' - הילדים, ללא מזונות וללא שום דבר נוסף; חלק ב' - כל השאר. יש כאן כמובן סיכון מצידו - האשה עשויה לבחור ב"כל השאר", בניגוד לציפיותיו. כלומר, לא תמיד השיטה עובדת: היא נכשלת כשצד אחד מכיר את האינטרסים של הצד השני, ויכול לתמרן לפיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. לא ממש, פשוט יכול להיווצר מצב שגם בני וגם גבי מוכנים לקבל את ה"שליש", אבל שניהם מצהירים שקבלת אגורה אחת פחות לא תשאיר אותם מרוצים (ולכן, אף אחד מהם לא יסבים להקטין את החלק, ולכן, נתקענו). 2. קראתי. השיטה תיכשל כשיש לאחד הצדדים אינטרס "עליון", שידוע לצד השני (ושהצד השני מיחס לו חשיבות פחותה). הדוגמא עם הילדים פחות מוצלחת, משום שגם הבעל וגם האישה יעדיפו את "הילדים" על פני "כל השאר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אם השליש הראשון הוא מדוייק, לשני האחרים יש אינטרס לנסות את מזלם עם חלוקת השני שליש, כי אולי הם ישיגו חלק גדול יותר משליש, ולכן הם צריכים לבחור בשני-שליש (או ש"לא יהיה להם אכפת", ואז אבי מקבל את השליש שהוא חתך. 2. הבעיה היא שבמצב כזה המחלק לוקח סיכון. נניח שאני רוצה לדפוק את הפלסטינים, שמאוד חשוב להם עזה, חברון וירושלים, אז אני יכול לחתוך יפה יפה מסביב לשלוש הערים הללו, ולהשאיר בצד השני את כל השאר. ואז, אני אחייך אליהם חיוך לועג, והם יחייכו חזרה אלי, ויקחו את כל שאר ישראל. אופס. בקיצור, אני צריך לחתוך בצורה שתיראה הוגנת לשני הצדדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. ראה למעלה. 2. ככל שאתה מכיר את הצד השני טוב יותר, כך הסיכון שלך נמוך יותר. אם תצליח להעמיד את עצמך במקום הצד השני, ולמצוא את המקום בו הוא יבחר את החלק הקטן יותר, כל מה שתצטרך זה להוסיף מקדם ביטחון קטן, ולהציע את החלוקה הזו. ברור שמי שינהג בחמדנות יתרה, מסתכן, אבל מי שינהג בתבונה, יצליח להשיג את החלק הגדול יותר (במידה והוא המחלק), ולגרום לצד השני לקבל את החלק הקטן יותר (ולדעת שהוא קיבל את החלק הקטן יותר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתרון ''הוגן'' במשמעות האינטואיבית, אבל הפרמטר שנקבע במאמר היה אפס קנאה. יתכן בהחלט שבחלוקה בין בני לגבי אחד מהם יקבל חלק שלדעת אבי שווה הרבה יותר מהחלק שלו (כלומר, הוא היה מחלק את השני שליש לגמרי אחרת), וכך מוצא את עצמו אבי עם שליש מהעוגה, אבל הוא מקנא בבני שקיבל הרבה יותר (למרות שגבי עדיין מרוצה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המממ... אני לא בטוח, אבל נראה לי שאתה צודק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוף סוף דיון מתמטי באייל... 1. הפתרון של טל, כמו גם ההכללה של סמילי ל- n שחקנים מספקים חלוקה הוגנת. אבל הדרישה היא למצוא חלוקה ללא-קנאה, וזה הרבה יותר קשה. פתרון העברת הסכין נגוע באותה בעיה בדיוק, ובנוסף הוא דורש רצף של החלטות, הרבה יותר גרוע מהסדרה האינסופית של המאמר. (תארו לעצמכם לחלק עוגה בשיטה זו באי-מייל: "הסעתי את הסכין 1.2 סנטימטרים. יש קונה? הסעתי בעוד סנטימטר. יש קונה? ....") 2. תרגום לעברית של הבעיה: נתונות n מידות f_1,...,f_n רציפות הדדית של עוגה X. צריך למצוא חלוקה X=A_1 U ... U A_n כך ש: * בעיית החלוקה ההוגנת: (f_i(A_i הוא לפחות 1 חלקי n. * בעיית החלוקה ללא-קנאה: (f_i(A_i הוא המקסימלי מבין (f_i(A_1),...,f_i(A_n. 3. ב"בעיה" של חלוקת ארץ-ישראל לשניים אין שום בעיה. אם המחלק הפלשתינאי יציע פרוסה דקה מאד סביב תל-אביב וחיפה, והיא תהיה עדיפה לישראל על-פני הפרוסה השניה, מה לא בסדר כאן? נקודת המוצא שבגללה נראה שמשהו בפתרון שגוי, היא שלישראל כביכול מגיע הרבה יותר מחצי. פויה. 4. דוגמא של חלוקה הוגת ולא נטולת-קנאה: שחקן א' מחשיב תפוז כשווה לשני תפוחים, וכן כשווה לשני-שליש אגוז. שחקן ב' מחשיב אגוז כשווה לשני תפוזים, וכן כשווה לשני-שליש תפוח. שחקן ג' מחשיב תפוח כשווה לשני אגוזים, וכן כשווה לשני-שליש תפוז. הם צריכים לחלק אגוז, תפוח ותפוז; ונקבע שא' יקבל תפוז, ב' אגוז וג' תפוח. כל אחד קיבל שליש מהשלל (לשיטתו), אבל תמיד יש מישהו שקיבל יותר. 5. שעורי בית: א) מצא שיטה לחלוקה הוגנת לשני חלקים, אם מוסכם מראש על הצדדים של-A מגיע 60% ול-B מגיע 40%. כל אחד מהם מעריך דברים שונים בעוגה, וצריך למצוא פתרון שבו כל צד סבור שקיבל לפחות מה שהוסכם ביניהם. ב) הכלל לחלוקה הוגנת של n שחקנים כאשר הפרופורציות מוסכמות מראש. ג) (אם כבר:) הראה שאם נוותר על דרישת הרציפות ההדדית של המידות, אז לא תמיד קיימת חלוקה הוגנת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3. הבעיה היא אם המחלק היה ישראל, היא הייתה מקבלת שטחים נוספים לחלק אותו היא קיבלה כבוחרת. אין לזה קשר לפוליטיקה, תחשוב על חלוקת סיפריה 1 בין בני זוג, היא אוהבת ספרי מד"ב הוא אוהב ספרי בישול 2, ובספריה יש סיפרי בישול, מד"ב ומתח (ששניהם מחבבים, אבל לא כמו האהבה). אם היא תחלק, חלק אחד יכלול את ספרי הבישול בלבד, והחלק השני גם את ספרי המד"ב, וגם את ספרי המתח. אם הוא יחלק, ספרי המתח יעברו לחלק של ספרי הבישול. כך שלמרות שחלוקה צודקת תהיה חלוקה של ספרי המתח בין שניהם, בצורת החלוקה הזו, ספרי המתח יעברו תמיד למחלק. --------------------------- 1 וכך האוף טופיק יהיה פחות בוטה. 2 GeG, ככה נותנים דוגמא שוביניסטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה היא, כמובן, שיש הרבה חלוקות הוגנות: כל חלוקה שבה הוא יקבל את ספרי הבישול והיא את ספרי המד"ב היא הוגנת, כי כל אחד מסכים שקיבל לפחות חצי מהספריה ("אני קיבלתי את הקיבריאדה והוא תקוע עם שלושים רות סירקיס"). ברור שהצד שקובע את החלוקה (ההוגנת) מרוויח, כי הוא יכול לקבל הרבה יותר מחצי (בעוד שהשני יקבל רק חצי או מעט יותר). אתה בעצם מציע להגדיר סוג חדש של חלוקה: "חלוקה צודקת", שבה החלק שלי, לפי הערכתי, שווה לחלק שלך, לפי הערכתך (ובמלים: (f_1(A_1)=f_2(A_2). חלוקה כזו עלולה להיות גם: הוא מקבל את המד"ב וחצי מספרי המתח, והיא את ספרי הבישול וחצי מספרי המתח (ושניהם לא יהיו מרוצים, אלא אם מדובר במשפט גירושין קשה במיוחד). אבל אז אפשר להחליף, ותתקבל חלוקה שהיא גם צודקת וגם הוגנת. משפט. אם f_1,f_2 שתי מידות רציפות של עוגה X וקיימת פונקציה מדידה ורציפה [g:X->[0,1, אז קיימת חלוקה צודקת של X ביחס ל- f_1,f_2. הוכחה. נגדיר פונקציה (([h(t)=f_1(g^{-1}([0,t]))-f_2(g^{-1}([t,1. קל לבדוק ש- h(0)=-1 ו- h(1)=1. לפי הרציפות של h קיים t כך ש- h(t)=0; החלוקה לפי t היא צודקת. השיטות לחלוקת העוגה בעזרת סכין נע מספקות חלוקה הוגנת, שהיא בדרך כלל לא צודקת. יתרה מזו, בשיטת הסכין הנע אף שחקן אינו מגלה את ההעדפות שלו לאחרים. בפועל, כשמחלקים עוגה בין שני שחקנים, השחקן הראשון יעצור את הסכין מיד אחרי שקיבל חצי עוגה, והשני עלול לקבל הרבה יותר (לשיטתו שלו); נראה לי שבמציאות הוא לא ימהר להודות בכך... אני לא רואה כרגע דרך לתרגם את הוכחת הקיום של חלוקה צודקת לתהליך אינטרקטיבי שימצא כזו (אפילו עבור שני שחקנים). שעורי בית (הוכח או הפרך): תמיד קיימת חלוקה צודקת לשלושה שחקנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל המהותי בין חלוקה הוגנת (או נטולת קנאה, מה שבשני שחקנים הוא אותו הדבר) לבין חלוקה צודקת, הוא שחלוקה הוגנת תלויה עבור כל שחקן בהעדפות שלו, והוא לא צריך להניח שום דבר על האחרים. אפשר להשיג חלוקה צודקת לשני חלקים בעזרת שופט, שמזיז את הסכין ושני הצדדים מדווחים לו באופן שוטף מה החלק שהוקצה עד-כה להערכתם; הוא יעצור את הסכין כשסכום ההערכות יהיה אחד. בלי שופט בלתי תלוי ואמין, זה לא ילך (ההתייחסות היא לדוגמת הספריה, כמובן). לחלוקה הצודקת, אגב, יש יתרון נוסף, והוא שהיא יחידה (ליתר דיוק, יש בדיוק שתי חלוקות צודקות: אחת, שאינה הוגנת, בה כל אחד מקבל פחות מחצי, והשניה, ההוגנת, בה כל אחד קיבל יותר מחצי). (הוכחה: הפונקציה h מן המלבן הקודם היא מונוטונית עולה). אני יכול להראות שתמיד קיימת חלוקה צודקת לשלושה חלקים, אבל לא ברור לי איך להפוך חלוקה כזו להוגנת (יתכן שכולם חושבים שקיבלו רק עשירית). באופן מוזר, המקרה של חלוקה לארבעה חלקים נראה הרבה יותר מסובך. האם תמיד קיימת חלוקה צודקת לארבעה חלקים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי שלא להשאיר את כל האינטרנט במתח: תמיד קיימת חלוקה צודקת. ההוכחה היא כזו. בונים מערכת של סכינים n-1 התלויות כולן בראשונה, באופן כזה שהפרוסה ה-i שווה (לדעתו של השחקן ה-i) לפרוסה הראשונה (לדעת השחקן הראשון). באופן כזה נוצרת חלוקה צודקת של חלק מהעוגה ל- n-1 שחקנים. הפרוסה הנותרת נופלת בחלקו של השחקן האחרון. בתחילת התהליך השחקן האחרון מקבל את כל העוגה, ובסופו (כאשר הסכין האחרונה מגיעה לסוף העוגה) הוא נשאר בלי כלום. לפי משפט ערך הביניים קיים זמן שבו ערך הפרוסה הנותרת לשחקן האחרון (לשיטתו) שווה לפרוסות שחילקנו, וזוהי חלוקה צודקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק טענתי שלא מדובר בחלוקה ללא קינאה. ז"א הבעל ידע מראש שיקבל את כל רות סירקיס, (הוא מכיר את זוגתו לשעבר מספיק זמן לדעת שאין לה מה לעשות עם ספרי בישול, היא פשוט זוכרת הכל) והאישה ידעה שתקבל את סדרת המוסד במלואה (גם היא מכירה את בן זוגה, ויודעת שזה לא מעניין אותו), ולכן מראש כל ה"עימות" היה על ספר המתח אוסף ספרי בתיה גור (שהם קיבלו כמתנה). ולכן, ברור (?)שהבוחר/ת יקנא במחלק/ת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגדרנו "קנאה" כמקרה שבו צד אחד חושב שהיה עדיף לו להתחלף עם השני, וזה לא יכול לקרות בחלוקה הוגנת של שני שחקנים (כי כל אחד מהם כבר קיבל לפחות חצי). אני מסכים שלא כל חלוקה היא "צודקת" (חלוקה כזו שבה החלק שאני מקבל לשיטתי שווה לחלק שאתה מקבל לשיטתך). כפי שכתבתי לעיל, שיטת המחלק-בוחר *אינה* נותנת חלוקה צודקת, ואני מסכים בזה עם הביקורת שלך עליה. עם זאת, אפשר לגייס שופט שימצא חלוקה צודקת (למשל 12 ספרי מתח לכל אחד). אני רוצה לתקן טעות במה שכתבתי קודם: חלוקה צודקת *אינה* יחידה (היא יחידה בהנחה שקבענו מראש את כיוון הסעת הסכין; אבל כל החלטה כזו תספק חלוקה צודקת (אחת ויחידה) אחרת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, חומד (אני אשם שאנשים לוקחים הערות אגב שלי ברצינות, ותגובות שלמות כהערות אגב?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם מדע נמצא ברשת: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא כנראה כבר יודע את זה: תגובה 62983 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתרון לחלוקה לחמישה חלקים מופיע בספר ''הטכנאי הצעיר'' משנות השישים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. פרט (אם אפשר). --------------------- 1 (ואני בזבזתי שני שיעורי ציור כדי לנסות לפצח את פתרון החלוקה לארבעה...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון נחמד. אבל מתעלם ממי שמנקה את הסכין שמחלקת את העוגה. בהנתן מספיק חיתוכים וחיתוכי נגד, הוא יקבל כבר את הנתח שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תעשו לעצמכם טובה ותקראו את ספרי טולקין, לפני שהכרת יצירותיו תהיה על סמך הגירסה השטחית של פיטר ג'קסון. (כשם שכיום יותר מכירים את פו הדב של דיסני מאשר של מילן.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד ספר מעולה של מאמרי מדע פופולרי, מאת מיטב הכותבים בתחום בעריכת טימוטי פריס שכמה מספריו תורגמו לעברית: The World Treasury of Physics, Astronomy and Mathematics למי שמתענין במחקר התנ"כי באופן הנרחב ביותר ומוכן להשקיע קצת כסף, התנ"ך אולי הטוב ביותר הקיים בשפה כלשהי מבחינת היקף ספרים ופרשנות, כולל ספרים חיצוניים והברית החדשה:http://www.amazon.com/exec/obidos/ASIN/0316281298/qi... למי שמתגעגע או מתענין בשנות ה70, ספר מאמרים של הרולינג סטון, מסודר כרונולוגית לפי השנים כולל פירוט המאורעות בהן ומקיף את כל התחומים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקראו את ''יונה בודדה'' והמשכו ''רחובות לארדו'' מאת לארי מקמרטרי. כדאי לכם. מעביר יפה ובאופן נרחב את דמות המערב הפרוע כפי שהיתה באמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה פריקוול? ופאסטיש? סליחה שאני מנג'ס! לא, לא, כפרה, אל תקראו לסלקטור! בבקשה!!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פריקוול - קדימון. זהו חלק מוקדם יותר בסידרה שניכתב או נעשה מאוחר יותר. (כמו טרילוגית מלחמת הכוכבים הנוכחית.) פאסטיש זה סיפור מסידרה שאינו שייך לקאנון המקורי - במקרה של שרלוק הולמס מדובר במה שלא שייך לכתבי ארתור קונאן דויל (ונקרא גם אפוקריפה בגלל המעמד התנ''כי משהו של הכתבים המקוריים) ועל פאסטישים של טרזן, אלי אשד יוכל לספר לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השנה, בניגוד לשנים קודמות, יצאו ספרים מעניינים רבים הראויים לקריאה ורכישה. לכן לכבוד שבוע הספר, הנה הם עולים ובאים ומסתדרים לפי מחלקותיהם: אגף האלבומים - "צריך לצלצל פעמיים" - כל שיריו המולחנים של נתן אלתרמן למעט "ליל חניה", וחבל. "צלמניה" - ספר הצילומים של רודי ויסנשטין על תל-אביב של פעם. האגף המדעי - ארבעה ספרים מרתקים על נושאים חשובים בתחומי המתמטיקה, פיסיקה וביולוגיה: "גנום" מאת מאט רידלי, "סימטריה נוראה" מאת איאן סטיוארט ומרטין גולוביצקי, "חץ הזמן ונקודת ארכימדס" מאת יו פרייס ו"המימד הרביעי" מאת רודי רקר. (לא להתבלבל עם ספר מיסטי בעל אותו שם בהוצאה עם שם אופייני - "אסטרולוג".) האגף האינטלקטואלי - "רובים, חיידקים ופלדה" מאת ג'ארד דיימונד - ספר חובה לכל אדם משכיל שכבר דנו בו כאן רבות. באותה הוצאה ובאותה סידרה - "הקולנוע כהיסטוריה" מאת שלמה זנד. ספר מרתק כזה כבר מזמן לא קראתי. אותו שלמה זנד כתב הקדמה להוצאה המחודשת של "החשבון הלאומי" מאת בועז עברון (שעומד לצאת ספר עם מבחר מאמריו. יש למה לחכות.) - ספר חובה לכל אדם המתעניין בתולדות עמו ומדינתו. (ולשם האיזון הציוני - "מהרצל עד רבין והלאה" מאת אמנון רובינשטיין. ואם כבר קלאסיקה פוסט-ציונית - "המיליון השביעי" מאת תום שגב.) "תת-יבשת בטלטלה" מאת אילן רחום - ההיסטוריה של אמריקה הלטינית במאה הקודמת. האגף התנ"כי - הרומן "עוזאי" מאת ראובן קריץ וספרי המחקר "העבר המכונן את ההווה" מאת נדב נאמן ו"ראשית ישראל" מאת ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. האגף הספרותי- בין הרבה זבל ניתן למצוא כמה פנינים בספרים המוזלים שבחנויות סטימצקי. הבולט שבהם הוא כמובן סדרת הכרכים של סיפורי דאמון ראניון. חובה על כל מדף. כמו כן אני מצאתי שם את "הפרופסור והמשוגע" מאת סימון וינצ'סטר - סיפור מענין עם הרבה עובדות ואנקדוטות על כתיבת מילון אוקספורד, ו"שלושה גברים בשלג" מאת אריך קסטנר - ספר למבוגרים והטוב ביותר שלו לאחר "הכיתה המעופפת". ולסיום, באגף הבונוס ספר על המשקה הנפלא ביותר בעולם - "קפה הוא גם השקפת עולם" מאת מיכאל דק. קריאה מהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספרים אופציונליים לרשימה (טרם קראתי): "סולאריס" של סטניסלב לם בתרגום מחודש של אהרן האופטמן; "הביצים הגורליות" למיכאיל בולגקוב בתרגומו של פטר קריקסונוב. כמו כן, אני קורא בימינו את "לא, אדוני הנציב!" של מי שהיה נציב שירות המדינה בשנים 94-96, יצחק גל-נור, ובינתיים הוא לא רק הצצה מעניינת אל קרבי קבלת ההחלטות של הממסד הישראלי, אלא גם, כצפוי מאדם משעשע כמו גל-נור, קריאה מהנה ומרעננת. אבל אם נחכה עוד כמה שעות, יהיה סקר שקשור לשבוע הספר, ואז נוכל להעביר את הפתיל לשם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, למה לחכות? דיון 1498 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה שעות? זה לקח בדיוק דקה וחצי, גג שתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. שזה בדיוק הזמן שלקח לי להזכר שאני בעצם העורך הראשי, ויכול לפרסם מה שבא לי מתי שבא לי. מוהאהאהא! טודיי ד'ה אייל, טומורוו – ת'ה וורלד! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר לאיכות התרגום, את "הפרופסור והמשוגע" צריך לקרוא בשפת המקור. לא פחות משהוא ספר על האדונים הנכבדים ד"ר Murray וד"ר Minor (הידועים בכנוייהם The Professor and the Madman, בהתאמה), זהו ספר על מילון אוקספורד לשפה האנגלית, ועל השפה האנגלית בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התרגום (של המשורר מאיר ויזלטיר) לא רע בכלל והוא מעביר יפה לעברית את המונחים האנגליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר הופיע בדיון 427, פסקה אחרונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מהמאמר על מה מספרים ספריו של פואי מעבר לרקע, למוטיבים ולשפה (כלומר מבחינת התוכן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שקראת את המקור (אחרת אין טעם להשוואה). בכל מקרה, כשקראתי את הספר, בנקודות רבות תהיתי איך ניתן לתרגם את הטקסט לעברית; והיו נקודות שבהן בהחלט הרגשתי כאילו התרגום – כל תרגום – בהכרח יאבד משהו, או שלחלופין יהיה חייב להצמד לאנגלית בחלק מהמקרים (כלומר, להשאיר ציטוטים מהמקור בצמוד לתרגומם). אגב, למה דווקא בשבוע הספר השנה? ראיתי את הספר (בעברית) בחנויות לפני הרבה יותר משנה. זהו תרגום חדש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאמרתי, זה אחד מהספרים הנמצאים כרגע במחיר מוזל בסטימצקי. חלק מכרכי דאמון ראניון יצאו לראשונה בעברית בשנות ה50 ובהוצאה מחודשת בשנות ה80. למי שאין את הספרים הללו, זאת הזדמנות טובה לרוכשם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלחמות לא קורות מעצמן מאת מוטי גולני - ספר העוסק במחלה הסרטנית של החברה הישראלית: התמיכה הכרונית בשימוש בכוח ושלילת קיומן של אלטרנטיבות ואפשרויות אחרות, כפי שאנחנו רואים היטב מאז את התפיסה השולטת בקרב רוב הציבור מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא. המחבר מנתח את שורשי התפיסה הזו ומערער תפיסות נפוצות לגבי מלחמות ישראל. כמו כן הוא מבקר את פולחן השואה הרווח בציבור ובמערכת החינוך ורואה בו, בצדק, מיתוס מסוכן הממשיך להזין את תפיסת הכוח כאפשרות בלעדית. (דוגמא טובה לצדקנות הפאטתית הזאת ראינו בשירה של סיון בסקין שבו החלפת המטבעות האירופים למטבע כללי נחשב למזימה אנטישמית, לא פחות ולא יותר. "הפרוטוקולים של זקני ציון" בהיפוך - "הפרוטוקולים של זקני אירופה" אם תירצו.) ניתן כמובן להתווכח עם טענות רבות הנאמרות בספר אבל בסך הכל הכללי זה ספר המצביע על בעייה גדולה הקיימת בתוכנו והוא מומלץ ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחבר בשם "גולני" מצר על עודף המיליטריזם בישראל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אכן. אביו היה ניצול שואה שעיברת את שמו לשם הקשור ברוח התקופה (ולמרבה הצער, במידה מסוימת גם לרוח תקופתנו) וכיום המחבר מנסה להתנער מכל רוח המיליטריזם הישראלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז שיעשה דה-עברות לשם המשפחה, או לפחות ישנה ל''ג'ובניק''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוטי שליש נשמע קביל. גם מוטי שלם ומוטי קלב לא ימשכו תשומת לב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שגולני הייתה חטיבת חי''ר, הגולן היה חבל ארץ, וגולני היה מי שבא מהגולן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצאו לא מעט ספרים טובים, ולכבוד שבוע הספר הבא עלינו לטובה הנה הם שוב עולים ובאים ומסתדרים למחלוקותיהם: ראשית כל שני המפעלים המו"לים הגדולים של השנה – מילון אבן שושן במהדורתו החדשה ושלושת הכרכים של יהודה אטלס על ספרי ילדים , "ילדים גדולים". באגף האלבומים יצאו שני ספרים נוספים של צלמים שתיעדו את תל אביב של פעם מזויות שונות – סוסקין וקורבמן. באגף האינטלקטואלי יצאו השנה כמה ספרים חשובים לכל ישראלי על המצב במדינה. ראש וראשון להם הוא כמובן סיפרו של יוסי ביילין "מהחולה ועד ז'נווה", על הבעיות הקשות של המדינה והצעת דרכים לפיתרונן. לא פחות חשוב הוא סיפרו של משה נגבי "כסדום היינו" על השחיתות הפושה במדינה בכל התחומים והסכנה בהידרדרות בלתי הפיכה. הספר "עד כאן-עדויות של סרבנים" בעריכת פרץ קדרון מרכז את החומר הרלבנטי משנות ה70 ועד ימינו הקשור לבעלי המצפון מתוכנו. סיפרה של ליה נירגד "חורף בקלנדיה" מתאר בצורה תיעודית את הבנאליות של הרוע המתבטאת בכיבוש הישראלי ע"י הבאת הדברים כהוויתם. גם אסופת המאמרים "מלחמת אלג'יריה" בעריכת אלכסנדר ,אוונס וקיג'ר הסוקרת את המלחמה מכל הבטיה רלבנטית עבורינו בגלל הדמיון בין שני המצבים. למי שמתגעגע לשנות ה-30 "מלחמת האזרחים בספרד" מאת אנטוני ביוור ששני ספרים שלו על מלחמת העולם השנייה גם יצאו לאור בעברית וביוגרפיה על ליאון בלום מאת אילן גריילסאמר. בנושא יותר מלבב – "קולנוע וזיכרון" בעריכת חיים בראשית, משה צימרמן ושלמה זנד- מאמרים על השתקפות ההיסטוריה בקולנוע ובטלוויזיה. יצאו השנה גם כמה סיפרונים על סרטי קולנוע בהוצאת רסלינג, מתורגמים מסידרה היוצאת לאור ע"י הBFI .אני ממליץ כמובן על "סיפרות זולה". אגף הסיפורת – "המטרה תל אביב" מאת רם אורן. סיפור הפלישה המצרית במלחמת העצמאות מסופר בצורה סיפורית ומרתקת. "פרשת ג'יין אייר" מאת ג'ספר פורד- ספר היסטוריה אלטרנטיבית המבוסס על אחד מהסיפורים הנפלאים בכל הזמנים. "השוטר השלישי" מאת פלאן או'בריאן – ספר פולחן אירי מענין ומיוחד במינו. באגף המד"ב יצאה האנתולוגיה הקלאסית של הארלן אליסון "חזיונות מסוכנים" – סיפורים שונים מהמד"ב ה"רגיל" באוירת שנות ה60. באגף הבונוס יצא ספר משלים למקבילו משנה שעברה - הספר החריף מאת שלמה פפירבלט על כל המשקאות החריפים למיניהם. קריאה מהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק בגלל הפלצנות, בגלל שאתה מצליח לערבב ספרים ''רציניים'' עם ''שבאגף סיפורת'' רשמת את רם אורן, שמראה שיש לך חוסר יכולת להבדיל מה חשוב ומה בררה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי הטעם שלו בספרים הוא דווקא אלי אשד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להבדיל בין הרומנים של רם אורן, שהם זבלונים בהוויתם, לספרים ההסטורים שלו (''לטרון'' ו''המטרה תל אביב'') שהם מעולים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפתיע אותי שאת חושבת ככה - לא הצלחתי לקרוא ב"לטרון" יותר מעשרה עמודים, כי השפה של רם אורן כל-כך מרגיזה אותי; הוא כותב ספר היסטורי, אבל בוחר להשתמש בעברית באופן שמאלצי ומעושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיגנון הכתיבה של רם אורן אכן מעצבן (והיטבת להגדירו כשמאלצי ומעושה) אבל צורת הצגת הסיפור מרתקת ו"המטרה תל אביב" טוב יותר מ"לטרון" בגלל הנושא רחב ההיקף יותר. למי שרוצה לקרוא ספר באותו סיגנון על מלחמת העצמאות בכל מרכיביה שכתוב בצורה טובה יותר מומלץ סיפרו של דן קורצמן "Genesis 1948". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שיפה ברשימות למיניהן הוא עירוב של תכנים וסיגנונות שנותן תמונה מקיפה ומגוונת על תחום מסוים, ולכן להערות מטופשות אין כאן מקום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גדעון לוי קיבץ את רשימות "איזור הדימדומים" שלו בכרך עב כרס הסוקר 15 שנה של כיבוש ושלילת זכויות אדם. אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו כאן וחובה לכל ישראלי המתעניין מה קורה באמת בשטחים הכבושים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד המלצה: "מי רצח את דניאל פרל"- של ברנאר-אנרי לוי. פניו הרצחניים של האיסלאם הגלובלי במהדורתו הפקיסטנית. אחלה ספר. --------- כן, זה כדי לאזן! לא יכול להיות שרק ספרים שמתאימים להשקפת העולם /שלך/ יומלצו כאן! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד ספר מומלץ כאיזון להשקפת העולם של ארז: http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/031464... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפריים סידון קיבץ את הסאטירות המחורזות שלו בספרו החדש "מעולם לא היה מצבנו". (מי הליצן שימליץ על אלבומי הניצחון של ששת הימים לשם ה"איזון"?) המגזין "מסע אחר" הוציא את הספר "העולם הוא ספר פתוח" - רשימת מאמרי מסעות בעיקבות ספרים - ז'ול ורן, הקלברי פין, פו הדב, המומינים, נחום גוטמן ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאו דווקא על אלבומי הנצחון, אבל אולי על ההומורסקות של אפרים אחר. שם משפחתו כשם נחל בישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתח את הגליון האחרון של המגזין הנ''ל (אם תוכל למצוא עותק), ותוכל לקרוא שם את הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם Xslf שלנו פירסמה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ברכות, מיד יעיפו את הקישור לארץ ההודעות המחוקות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שילוב קטלני של עוף טופיקיות, מידע רכילותי, ובעיקר, קהילתיות יתר. הצ'יף אלרגי לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל שוש לא פרסמה את כתביה בכל מקום אפשרי באתר, ולא קיבלה אזהרות חוזרות ונשנות מהמערכת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שהמערכת החליטה לסלק קישורים מסחריים; מתברר שהסילוק יבוא רק לאחר אזהרה, ואני חוזר בי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצאו לא פחות מ60 ספרים מעניינים המתפרסים בעיקר על פני שני אגפים, אז בואו נפסיק לקשקש ונתחיל לדבר ספרים. האגף האינטלקטואלי כולל את המפעל המו"לי המרשים של השנה - "פרידה משרוליק" מאת עוז אלמוג. זהו פירוט של התרבות הישראלית וניתוח השינויים שעברה במהלך השנים. שלושה ספרים המדברים על השנים הרעות שעברנו יצאו לאחרונה. סיפרה של טניה ריינהרט "שקרים על שלום" הוא בעל גישה פוסט-ציונית אבל כולל בחלקו ביקורת מוצדקת על ממשלות ברק ושרון. מהצד השני סיפרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף "המלחמה השביעית" מייצג את גישת הקונצנזוס הממלכתי אך כולל ביקורת על המחסומים ומעשי החיסולים. האמת שכמו תמיד נמצאת באמצע מיוצגת בסיפרו של יורם מיטל "שלום שבור". עדות מהצד הפלסטיני על מצור רמאללה במיבצע חומת מגן נמצאת בסיפרו של רג'א שחאדה "כשהדרור הפסיק לשיר". ואילו אייל ארליך מתאר בסיפרו "הודנה" על יוזמה פרטית שלו להביא להפגת המתיחות בין שני הצדדים שלטענתו הביא לתהליך ההודנה. כדי להבין כיצד הגענו למצב זה ניפנה לסיפרם של עידית זרטל ועקיבא אלדר "אדוני הארץ" על המתנחלים ותמיכת המימסד בהם לאורך השנים. אין צורך לאמר שזהו אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו כאן אי פעם וספר חובה לכל ישראלי.גם שלמה סבירסקי בודק את מצב הכיבוש ומחשב כמה עלה לנו מאז תחילתו בסיפרו "מחיר היוהרה". על השנה שבה התחיל כל זה מספר תום שגב בסיפרו "1967, והארץ רעשה מבפנים" ואילו עמי גלוסקא מספר על מה שהביא לפרוץ המלחמה ב"אשכול, תן פקודה" - סיפור שאינו עולה בקנה אחד עם מה שרובנו נוטים לחשוב על הגורמים למלחמה.אבנר כהן מספר ב"טאבו האחרון" על העמימות המכוונת של מדיניות הגרעין הישראלית וקורא לנטוש אותה. עימנואל סיון שולל את תזת סמואל הנטינגטון על מאבק בין המערב לאיסלאם בסיפרו "התנגשות בתוך האיסלאם" שבו הוא מבדיל בין הזרמים השונים וטוען שמדובר בחיכוך פנימי. עמנואל טוד מנבא ב"אחרי האימפריה" את ירידת כוחה הפוליטי של ארה"ב. (בעבר ניבא את קריסת ברה"מ.) ארונדהטי רוי מתייחסת למעללי ארה"ב בעיראק ושלל עוולות בעולם בקובץ כתביה הפוליטים "דיבורים על מלחמה". בפונדמנטליזם האמריקאי עוסק "קיץ לאלים" של אדוארד ג'. לארסון המספר על משפט הקופים המפורסם ובמעללי ארה"ב בעבר עוסקים שני ספרים - "כל אנשי השאה" של סטיבן קינזר מספר על מעורבות ארה"ב בהחלפת המישטרים באירן ו"לילה אינדיאני: נאומו של צ'יף סיאטל" עוסק בג'נוסייד שנעשה לאינדיאנים. כמו כן יצאה מהדורה מחודשת של סיפרו הקלאסי של ג'ון הרסי "הירושימה". כאן הגענו למלחמת העולם השנייה. חלקה השני של הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו יצא סוף סוף וכן גם "החיילים היהודים של היטלר" מאת בריאן מארק ריג המספר על פרשייה עלומה ומרתקת זו. על אחת המערכות המרתקות במלחמה - "אל עלמיין" מאת סטיוון באנגיי. על צרפת במהלך ולאחר המלחמה - "פאריס לאחר המלחמה:1944 - 1949" מאת אנטוני ביוור וארטמיס קופר. על השבט היהודי האיכותי ביותר מספר לנו עמוס אילון ב"רקויאם גרמני" וספר של אחד מבני אותו השבט - "רעיונות ודעות" מאת אלברט איינשטיין. במורשת השואה בגרמניה עוסק קובץ המאמרים בעריכת יפעת וייס וגלעד מרגלית "זכרון ושיכחה, גרמניה והשואה". הספר "התנדבו לצבא הבריטי - חיילות ארצישראליות במלחמת העולם השנייה" בעריכת צביה כהן כולל בעיקר תמונות אך מהווה מיסמך היסטורי מרתק. ביחסנו לעוולות שנעשו לאחרים עוסק סיפרו של יאיר אורון "הכחשה, ישראל ורצח העם הארמני". בעוד מדינה שידעה משטר פשיסטי עוסק קובץ המאמרים בעריכת רענן ריין ותמר גרובס "מחוץ לזירת השוורים - ספרד במאה העשרים". שני ספרים עוסקים בנושאים יותר מלבבים - הספר מבית "מסע אחר" בעריכת משה גילעד "הנוסעים הגדולים" מספר לנו על המסעות החשובים בהיסטוריה וסיפרה של מיכל יפת "חיים עם ספרים" כולל שיחות עם חובבי ספר ידועים ופחות ידועים. לסיום אגף זה, ממתק אינטלקטואלי - "ההיסטוריון, הזמן והדמיון" מאת שלמה זנד. כמו תמיד אצל זנד, הנושאים מעניינים, הסגנון יפה והכתיבה מרתקת. תענוג אינטלקטואלי אמיתי וספר חובה לכל אייל המכבד את עצמו. באגף התל-אביבי שני ספרים: פרופיל תל-אביבי הוא אלבום המציג בפנינו את הדיוקנאות שעיצבו אמנים ברחבי העיר ו"עיר לבנה, עיר שחורה" מאת שרון רוטברד מספר על דרך בניית העיר מבחינה ארכיטקטונית. גם באגף הקולנועי שני ספרים: סיפרו של רוברט מאקי "סיפור" נותן הדרכה לכתיבת תסריטים. המחבר מעדיף את אותם תסריטים המבוססים על עלילה ובצדק הוא רואה את התסריט של "קזבלנקה" כטוב ביותר. האלבום "החיים בסרט" הוא אוסף רוב הכרזות של הקולנוע הישראלי מראשיתו ועד לשנה האחרונה. האגף הסיפרותי נפתח באיים הבריטים. הספרים "מתים להתפרסם" מאת בן אלטון ו"סושי למתחילים" מאת מריאן קיז הם ספרים מהנים, משעשעים, חכמים ונותנים טעם של עוד. משהו קלאסי יותר הוא "סקיצות לרומן" - סיפורים וקטעים מאת ג'רום ק. ג'רום. סיפרו הנוסטלגי של חיים ברעם "אדום,צהוב,שחור" מזכיר את "אהבה על הדשא" של ניק הורנבי ו"הרגלים רעים" מאת אגור שיף מתרחש בלונדון וכתוב בנוסח קולנועי. עוד ספר הכתוב בנוסח קולנועי הוא סיפרו של יהושע סובול "ויסקי זה בסדר". עוד רומן ישראלי הוא סיפרו של צביקה עמית "קוד כחול" העוסק בסכנה ממשית המאיימת על המדינה בימינו. בהקשר סיפרו של ברעם, עוד ספר העוסק בכדורגל - אנתולוגיית הסיפורים "ההולנדי של עכו" בעריכת אבי מלר. עוד שתי אנתולגיות הן "הקשב!" בעריכת ירון אביטוב ורן יגיל הכוללת שירים וסיפורים מחיי הצבא ו"לנצח אנגנך" בעריכת מלכה שקד הכולל שירים בעלי נושאים מהתנ"ך. עוד שני קבצים של יוצרים בודדים הם "אני מלחמת אזרחים" של חיים גורי ושירי ביאליק בעריכת אבנר הולצמן, כולל הערות, ניתוחים ופרשנויות. עוד קלאסיקה שיצאה לאור השנה בליווי הערות ופרשנות היא "הקלברי פין" מאת מארק טווין. גם הספרים "ברלין אלכסנדרפלאץ" מאת אלפרד דבלין ו"ההיסטוריה הסודית" מאת דונה טארט יצאו השנה במהדורה חדשה. הראשון הוא רומן מיוחד המתרחש ברפובליקת ווימאר והשני הוא דרמת מתח יוצאת דופן בסיגנונה. ספר שלא עוזב את הקורא במשך ימים רבים. גם סיפרה השני של דונה טארט יצא לאור השנה - "הידיד הקטן". גם הוא ספר מתח מיוחד ומרתק. אני מחכה לספריה הבאים. עוד רומן אמריקאי מיוחד הוא השיבה מאת מייקל קולינס המתרחש בארה"ב של שנות ה70. ומרחבי העולם: הקלאסיקה הארוטית של המחבר הסיני לי יו' מהמאה ה17 - "מחצלת הבשרים". ספרו של עמנואל ריבס "עיפרון הנגרים" מתרחש בספרד של מלחמת האזרחים ובספרד של ימינו מתרחש סיפרה של לוסיה אצ'ורה "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות" המספר על חייהן של שלוש אחיות. מהחלק השני של חצי האי האיברי מגיע סיפרו של אנטוניו לובו אנטונש "הארורים" המספר על קורותיהם של חבורת אנשי שוליים במהפכה הפורטוגלית של 1975. שני ספרים מתרחשים בקובה - "הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה" מאת פדרו חואן גוטיירס הוא רומן ריאליסטי המעביר לנגד עינינו את המצב באותה מדינה ואילו סיפרו של המחבר האקואדורי דניאל צ'אברייה "אדיוס מוצ'אצ'וס" הוא מותחן קליל ומהנה. ולסיום כמו תמיד, אגף הבונוס הכולל השנה את "סובב ניו-יורק" מאת יוסף ג'קסון ו"שעה מלונדון" מאת דני קרמן - ספרי טיולים מחוץ לערים הגדולות. קריאה מהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשר לסמואל הנטינגטון, אני חושב שמן הראוי להזכיר דבר מה שלא שומעים עליו: אותו פרופסור מהולל היה יועץ של הנשיא לינדון ג'ונסון בתחילת מלחמת וייטנאם. הוא היה גם חבר קרוב של הנרי קיסינג'ר, אבל זה פחות קריטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. הוא תמך במלחמת וויטנאם והביע צער על כך שיזכרו ממלחמה זו את לקחיה יותר מאשר אותה עצמה. ראוי לזכור זאת לפני שמהללים את סיפרו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסיפרם "בומרנג" טוענים רביב דרוקר ועופר שלח שמצב המלחמה בשנים האחרונות לא היה הכרחי ושלו היו אומרים לשרון שיבצע מהלך התנתקות מהשטחים ויגדיר זאת כצעד אמיץ, לא היה מאמין לכך. עוד ספר שמנתץ השקפות לאומניות שרובנו מחזיקים בן. עוד ספר אנגלי ששכחתי הוא "253" מאת ג'ף ריימן המספר 253 סיפורים על אנשים ברכבת התחתית של לונדון. עוד ספר שנשכח ממני הוא יומניו של ויקטור קלמפרר מהשנים 1933-1945 המציג בפנינו את החיים בגרמניה הנאצית מבעד לעיניו של גרמני. שני ספרים העוסקים בברה"מ לשעבר הם "גולאג" מאת אן אפלבאום ו"סטאלין" מאת אדוורד רדזינסקי. כמו כן יצאה ביוגרפיה של קארל מארקס מאת פרנסיס וויין. ותיקון טעות: דניאל צ'אברייה הוא סופר אווגוואי ולא אקואדורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז על בסיס איזה מידע אתה קובע ש"עוד ספר שמנתץ השקפות לאומניות שרובנו מחזיקים בן."? שוב אתה מערבב בין משאלות לב לעובדות? (אני רכשתי את בומרנג אתמול. יש בו יותר מדי עמודים...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ואגב, אני תוהה עם בעוד כמה חודשים אני אגיב כאן במילים ''אני רכשתי את בומרנג, ומאז אני לא מצליח להפטר ממנו'') | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הטיעון העיקרי של הספר אני יודע עוד מקודם. היה אפשר להמשיך בטאבה לאחר הבחירות, לא היה צריך להסלים את הפעולות בשטחים והאינתיפאדה פרצה באופן ספונטני מלמטה ולא בצורה מתוכננת ע''י הרשות. מי שמערבב בין עובדות למשאלות לב הם אלה שנוח להם לראות את המצב עפ''י השקפתם השבטית-לאומנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה פעמים אני אצטרך לחזור על הציטוט של עימאד פאלוג'י בנאום במחנה פליטים בלבנון במחצית הראשונה של שנת 2001 לפיו האינתיפדה תוכננה כבר בקיץ 2000 כדי שתשכנע? כבר הייתי צריך להבין שזה מקרה אבוד. טרחן כפייתי שכמוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי אתה מאמין? לפלשתינאי עלוב נפש או למר לנדוור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לך שההנהגה הפלסטינית תודה בכך שנגררה אחרי המאורעות? תישאל כל היסטוריון ויגיד לך שכל ציטוט צריך לקחת בערבון מוגבל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין לא ברור לי. הרי האינתיפאדה התחילה עוד בימי ברק. מה פירוש "לחזור לטאבה אחרי הבחירות"? ברור שאדם נורמלי היה מנסה להשקיט את הרוחות אחר כך, אבל ממתי שרון הוא "נורמלי" במובן הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהטענה הזו באה ממי שקובע מה כתוב בספר בומרנג, אבל לא קרא אותו, אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. אתה רואה את הבקתה שמול עיניך? השלך אותה הצידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור יצאו גם ספרים אחרים על הנושא כמו ''שלום שבור'' של יורם מיטל. ''בומרנג'' הוא רק תוספת (חשובה מאוד כמובן) לספרים אלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסוציאציה משונה. כמה בקתות כבר מזדמן לך לראות מול עינייך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 12467 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טול בקתה מבין עיניך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר לשאול לשם מה רכשת את הספר אם אתה כבר יודע מה כתוב בו, יודע כמה הוא טוב, ויודע בדיוק איזה מסקנות צריך להסיק ממנו? לא חבל על הכסף? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שהיה ידוע עוד לפני שיצא לאור סיפרו של עמי גלוסקא שמלחמת ששת הימים היתה מלחמת ברירה וכמו שהיה ידוע לפני שיצא לאור סיפרם של עידית זרטל ועקיבא אלדר שההתנחלויות הביאו לנו רק נזקים ושהמימסד שיתף פעולה, כך גם לגבי ספר זה. חשיבותם של כל הספרים האלה הוא באינפורמציה שהם מוסיפים ולאו דוקא בחידושים שהם חושפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל בשביל מה *אתה*, שכבר יודע הכל מראש בין כה וכה, צריך לקרוא את הספר? במה זה מועיל לך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר שסיימתי את ''קיר הברזל'' של אבי שליים, ספר מצוין הסוקר את מדיניות ישראל מיום הקמתה ועד לתקופת ברק, קראתי ספר זה. מבחינת הסגנון הוא כתוב בצורה עיתונאית ולא היסטורית ולכן פחות טוב בעיניי מסיפרם של הראל ויששכרוף, אך מבחינת התוכן, בניגוד לאחרון המהווה עוד שופר תעמולה מימסדי, ספר זה נוקט בעמדה עצמאית ואובייקטיבית. בלי להתעלם מהעוולות והטעויות של הצד הפלסטיני, הוא מספר כיצד קיבעו שרון, מופז, יעלון, עמוס גילעד ואבי דיכטר תפיסה כוחנית גרידא והביאו את רוב הציבור לתמוך בה בטענה שאין ברירה אחרת. מסופר כיצד אישים מתונים כמו יצחק איתן, אלוף פיקוד מרכז לשעבר, בנימין בן-אליעזר, שר הביטחון לשעבר וקולין פאוול, מזכיר המדינה לשעבר לא הצליחו לשנות את המצב למרות מאמציהם ונגררו אחרי שותפיהם הקיצונים, ניתנת הצצה גם למימשל האמריקאי התלוי בתמיכת הימין הנוצרי הפונדמנטליסטי ומובאים בו ניתוחי אופי של כמה מהנפשות הפועלות. פרק מפתח הוא זה המספר על האיוולת שבהחלטה ובביצוע ההתנקשות בראאד כרמי ועל ההקצנה שנגרמה כתוצאה מכך (גם הראל ויששכרוף מביעים ביקורת על חיסול זה). בסופו של הספר מסופר כיצד הגיע שרון להחלטת ההתנתקות, דבר שהיה שולל מכל וכל בתחילת כהונתו. לסיכום, זהו ספר חובה למי שמוכן להשתחרר מדעות קדומות וממשוא פנים. ספר שראוי לעמוד לצד סיפריהם הקלאסיים של שיף ויערי על מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, והשתחררת מהדעות הקדומות וממשוא הפנים שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, מכיוון שלא לקיתי בהם מלכתחילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחלת מ http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... והמשכת ל http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... ? אין לך אלא להמשיך עתה ל http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... ... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הספר האחרון קראתי כבר קודם והזכרתי אותו בתגובה 307941 . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"החיים בגרמניה הנאצית מבעד לעיניו של גרמני"?! ויקטור קלמפרר הוא לא סתם "גרמני", הוא יהודי גרמני שנאלץ להתחבא במשך המלחמה. אבל חוץ מהפרט הפעוט הזה אתה צודק לגמרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויקטור קלמפרר הוא פרשת חיים מעניינת בפני עצמה. לא קראתי את ספרו (נדמה לי שזה עתה תורגם). אני לא לגמרי בטוח, אבל קלמפרר לא ממש התחבא, הוא חי די בגלוי במשך לפחות רוב שנות המלחמה בברלין (אאל''ט) ולא גורש בגלל שאשתו הגרמניה סרבה להתגרש ממנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכבוד שבוע הספר על מנת לסקור את הספרים הטובים, החשובים והמענינים ביותר שיצאו השנה, כ80 במספר. אז בואו נתחיל. נפתח באגף האלבומים עם המפעל המו"לי המרשים של השנה - האטלס האנציקלופדי של הוצאת שיחור בחמישה כרכים עם תמונות ומידע מפורט על כל מקום ואזור. האגף המדעי: סיפרו של סטיבן פינקר, "הלוח החלק", מספר על תכונותינו הטבועות בנו מלידה כתוצאה מתורשה גנטית ולא רק מהתפתחות סביבתית. צבי ינאי מספר בסיפרו "מסע לתודעת הטבע" על הידוע לנו בתחומי הפיזיקה, הקוסמולוגיה, הביולוגיה וחקר המוח. מריו ליביו מתאר בסיפרו "שפת הסימטריה" את הקשר של הסימטריה בתיאור עולמנו. סידרת אופקים של הוצאת עם עובד פתחה תת-סידרה חדשה הנקראת אופקים מדע. שלושת הספרים הראשונים בסידרה זו הם "המוח הרגשי" מאת ג'וזף לדו המתאר את פעולת המוח בעת רגשות, "חייו ומותו של כדור הארץ" מאת פיטר ד' וורד ודונלד בראונלי על מה שיקרה בסופו של כדור הארץ ו"היקום על פי הפיסיקה המודרנית" מאת יורם קירש על תגליות המחקר הפיזיקלי. האגף התנ"כי: סיפרה של אניטה שפירא, "התנ"ך והזהות הישראלית" הוא מסה המתארת את השתנות הגישה כלפי התנ"ך בישראל. מהדורה שנייה של "אסופת כתובות עבריות" מאת שמואל אחיטוב מעדכן את המהדורה הקודמת שיצאה לפני כעשור עם תגליות חדשות שנתגלו מאז וכתובות שנחשבו לאותנטיות ונתגלו כמזויפות מאז. ספר מחקריו של חיים תדמור "אשור, בבל ויהודה" עוסק בממלכות אלו וכן בבממלכות שכנות ליהודה בתקופת שלהי המלוכה. האגף האמנותי: בן-עמי שרפשטיין משווה בסיפרו "ספונטניות באמנות" בין מגמות דומות ביצירות אמנות מתקופות וממקומות שונים. ראסל מרטין מתאר בסיפרו "מלחמתו של פיקאסו" את תהליך יצירתה של יצירת המופת, הגוארניקה, ותולדותיה. על עוד יצירת מופת של גאון, הלא היא הקפלה הסיסטינית, מספר רוס קינג בסיפרו "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור". סיפרה של דנה אריאלי-הורוביץ, "יוצרים בעומס יתר", הוא ספר ראיונות עם אמנים ישראלים כיצד הושפעו מרצח רבין. כמו כן יצאו קטלוגים של היצירות המוצגות במוזיאון ישראל ומוזיאון תל-אביב. האגף הקולנועי: "לקסיקון הקולנוע השלם" של אייל בן-אהרון כולל ערכים על עולם הקולנוע. ראוי לשאול מה יש צורך בספר כזה בעידן הימד"ב והויקיפדיה, ובכל זאת. סיפרו של דוד שליט, "מקרינים כוח", מתאר את היחס הפטרוני של המימסד הישראלי לקולנוע במהלך השנים. סיפרם של נורית גרץ וג'ורג' ח'לייפי, "נוף בערפל", מתאר את תולדותיו של הקולנוע הפלסטיני מראשיתו ועד ימינו. האגף המוזיקאלי כולל את סיפרו של סטאדס טרקל על "ענקי הג'אז". (לא כולם, מיילס דייויס לא מופיע בו.) סיפרם של ז'ראל ארנו וז'אק שנל על הג'אז בעריכתו המקצועית של דני קרפל המהדורה העברית נמכר עכשיו בהנחה. האגף התל-אביבי: יואב רגב מספר על ראשיתה של תל אביב ב"ימי דיזנגוף". מעוז עזריהו מתאר את דימוייה של העיר במהלך השנים ב"תל אביב העיר ה(א)מיתית". רחל שיחור כותבת על החיים בעיר בשנות ה40 וה50 ברומן "התל אביבים". ספר תצלומיו של אלפונס הימלרייך, "צלם על הגג", חושף גם הוא את פניה של העיר והחיים בה משנות ה40 עד שנות ה70. היכונו לחגיגות יום השנה המאה לתל אביב המתקרב ובא. את האגף האינטלקטואלי נפתח עם העולם הקלאסי. "לא לשם שעשוע בלבד", משפט מתוך ההקדמה ל"מלחמות הפלופונסיות" של תוקידידס, בעריכת דוד אשרי, הוא קובץ מאמרים על ההיסטוריוגרפיה היוונית. מחקרו של צבי יעבץ על "המון ומנהיגיו ברומא", על הקשר שבין הקיסרים והעם הרומי יצא במהדורה שניה. זה לא הספר האחרון בסקירה זו היוצא במהדורה מחודשת. טום הולנד מתאר בסיפרו "רוביקון" את עליתה ונפילתה של הרפובליקה הרומית. ונעבור לזממנו ולמקומנו. אבי שליים מתאר ב"קיר הברזל" את מדיניות ישראל לאורך שנותיה המבוססת על התבצרות ביטחונית ושלילת מדיניות דיפלומטית למעט תקופות קצרות. ספר מחכים ומאלף. עזמי בשארה מתאר את חיי הפלסטינים תחת מדיניות הכיבוש ב"כיסופים בארץ המחסומים". הביוגרפיה של מיכאל בר-זוהר על שמעון פרס, "כעוף החול", מאוזנת ואוביקטיבית ברובה למעט חוסר התיחסות לתקופתו הבעייתית של פרס כשר החוץ בממשלת שרון. הביוגרפיה של עופר גרוזברד "מנחם בגין - דיוקנו של מנהיג" מנתחת את מושאה בכלים פסיכולוגים. אפשר להתווכח על נטל האשמה שהיא מורידה ממנו על מלחמת לבנון וכן לשים לב לשגיאות לאורך הספר בנוגע לתנועת העבודה. מתי כבר תתורגם לעברית הביוגרפיה של גבי שפר על משה שרת? מנחם קליין מתאר ב"יוזמת ז'נבה - מבט מבפנים" את הדרך להסכם המבורך ועומד על חשיבותו. נעצור לתחנת ביניים קצרה ברוסיה עם סיפרו של סיימון סבאג מונטיפיורי "סטאלין - חצר הצאר האדום" על חייו של הרודן. הגענו לגרמניה. עדותה של גרמניה אלמונית על החיים בגרמניה בסיום מלחמת העולם השנייה מובאת בספר "אישה בברלין". "בתוך הבונקר של היטלר" מאת יואכים פסט מתאר את ימיו האחרונים של החלאה. "נירנברג 1946" מרכז את הראיונות שערך הפסיכיאטר לאון גולדנסון עם פושעי המלחמה. אהרון לנסקי מספר ב"נגד כיוון ההיסטוריה" על הצלתו מאות אלפי ספרי יידיש. מייקל סמית מספר על "פולי", מרגל בריטי שהציל רבבות יהודים. אפרופו יידיש, יצא תרגום חדש לאחר עשרות שנים לזיכרונותיה של גליקל מהמלין, הסוחרת היהודיה בת המאה ה17. מסמך היסטורי יוצא דופן, נדיר ומרתק. עברנו לארה"ב. "לרקוד עם הרוח" בעריכת ראובן מירן הוא אוסף עדויות של מנהיגים אינדיאנים על עקירתם בידי האדם הלבן. עדותו של פרדריק דאגלס "עבד אמריקאי - סיפור חייו" מספר על העבדות מתוך ראייתו של אחד העבדים. על ראשיתה של ארה"ב נילמד מהספרים "1776" מאת דיוויד מקאלו על מלחמת העצמאות האמריקאית "הוד מעלתו ג'ורג' וושינגטון" מאת ג'וז'ף ג' אליס, ביוגרפיה של נשיאה הראשון של ארה"ב. ארנון גוטנפלד מספר על פרקים שונים בתולדותיה של המדינה בסיפרו "שערים לחוויה האמריקאית". הביוגרפיה של ברברה טוכמן על הגנרל האמריקאי ג'וז'ף סטילוול מתארת את האסטרטגיה האמריקאית בסין במלחמת העולם השנייה. תרגום חדש לסיפרו של קוונטין רינולדס, "בית המשפט" (שבעבר תורגם כ"בית דין"), מתאר את הקריירה המשפטית של סמואל לייבוביץ' שהיה בין השאר סנגורם של אל קאפונה ונערי סקוטסבורו ולאחר מכן היה לשופט. יובל בן-עמי מספר על מסעו לדרום ארה"ב בסיפרו "סוזאנה אל תיבכי - ח"י ימים בדרום ההזוי". ושני ספרים כלליים יותר: "המאבק על אירופה" מאת ויליאם היצ'קוק מספר בדרך בהירה ומרתקת על ההיסטוריה של היבשת מסיום מלחמת העולם השנייה ועד היום. סיפרו הקלאסי של אריק הובסבאום "לאומיות ולאומים" תורגם סוף סוף לעיברית ומצטרף לספריהם של גלנר ואנדרסון בנושא זה. ולקינוח אגף זה, שני סיפרי מאמרים. הראשון הוא סיפרו של ג'ורג' אורוול ,"מתחת לאף שלך", המוכיח שוב את ראייתו החודרת וחריפות מוחו של איש זה והשני קליל יותר הוא סיפרו של גיא מרוז, "עכשיו טורי", אוסף רשימות מהשנים האחרונות של הסאטיריקן השנון והאינטיליגנטי. בין האגף האינטלקטואלי לאגף הסיפרותי נמצא סיפרו של גינטר גראס "המאה שלי", סיפורים קצרים לכל שנה מהמאה החולפת מפיהם של גרמנים. את האגף הסיפרותי נפתח עם תרגומים מהשפה הספרדית. "מעוף המלכה" מאת תומס אלוי מרטינס הוא רומן ארגנטינאי המספר על מעקב של עורך עיתון אחר עיתונאית צעירה. "תעלומת הקבר המכושף" מאת אדוארדו מנדוסה הוא הראשון בסידרה בלשית על בלש תושב בית משוגעים בברצלונה. סיפרו של רוברטו בולניו, "נוקטרנו בצ'ילה", מספר על החיים בימי דיקטטורת פינושה. האנתולוגיה "אאורה פלוס" כוללת את יצירותיהם של הסופר המקסיקני קרלוס פואנטס, פושקין ופוקנר. (עוד אנתולגיות מומלצות של הספריה החדשה הן "האנתולוגיה החדשה" ו"האנשים הכחולים - סיפורים צפון אמריקאים".) "צילה של הרוח" מאת קרלוס רואיס סאפון הוא ספר מיסתורין המתרחש בברצלונה של ה40 בצל מלחמת האזרחים. תרגום חדש ל"פלאטרו ואני" מאת חימנס רמון חואן, ספר ילדים קלאסי שאחד מגיבוריו הוא חמור. פחות טוב מ"חמור שכולו תכלת" של נחום גוטמן אבל עדיין טוב. ספרד מתוארת גם בשני רומנים מתורגמים מחדש של ארנסט המינגווי - "וזרח השמש", ספר חובה לחובבי מלחמות שוורים ו"למי צילצלו הפעמונים" על מלחמת האזרחים. המינגווי מופיע גם בסיפרו של טוביאס וולף, "אסכולה ישנה", על שנתו האחרונה של בוגר קולג'. עוד מהסיפרות האמריקאית הוא תרגום חדש של "הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק באום עם הערות והסברים בגוף הטקסט. פושקין שהוזכר קודם זכה לתרגום חדש של "שלוש פואמות ואגדה אחת" ומופיע ברומן של סרנה ויטאלה, "הכפתור של פושקין". גם מיוונית יש שני תרגומים: תרגום חדש ל"הטעות" מאת אדוניס סמארקיס, רומן מיסתורין קלאסי ו"המבוך" מאת פאנוס קרנזיס המספר על קורותיה של יחידה יוונית בנסיגה במיפגש עם עיר תורכית בעת מלחמת תורכיה-יוון בשנות ה20. ומשלנו: הוצאות מחודשות ליצירות ברנר "מן המצר" ו"שכול וכישלון" וכן מסתו של אשר ביילין על "ברנר בלונדון" ולרומן של לאה גולדברג "והוא האור". "עירם של האנשים הקטנים" מאת שלום עליכם הוא קובץ סיפורי כתריאליבקה. ספרו של דורון ברוש "לחפש את אנה" מתאר את חיפושיו של צעיר אחר צעירה יפה שהובאה לארץ בשנות ה20. יותר מעניין מ"קרן אקסודוס" של נתן שחם ו"העולם קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד העוסקים גם הם בעבר הציוני והישראלי. ספר פיזמוניה החדש של תירצה אתר הוא "בלדה לאישה". עוד סיבה להצטער על לכתה המוקדם. ספר מסותיו של דן מירון, "הספריה העיוורת", עוסק בנושאים שונים בספרות העברית כגון שירת ביאליק, ספרות בלשית, ירושלים ותל אביב, יצירת נעמי שמר ,תנועת ארץ ישראל השלמה ואפילו ג'ויס וייטס. המסות מרתקות והטיעונים משכנעים ומנומקים הייטב. לאורך רוב פרקי הספר מופיעה דמותו ויצירתו של נתן אלתרמן. מתי כבר ישלים מירון את הביוגרפיה של אלתרמן שהתחיל לכתבה? קלאסיקה נוספת שזוכה לתרגום חדש היא "קאנדיד" של וולטר, סאטירה שנונה וקולחת החובקת עולם ומלואו. ובלי משהו בריטי אי אפשר, והפעם ישן וחדש. תרגום ראשון ליצירתו של פ. ג'. וודהאוס עם "טוב ויפה ג'יבס" ורומן חדש של ניק הורנבי "ארוכה הדרך למטה", על חבורת מתאבדים בלונדון. באגף המד"ב תרגומים לשני רומנים זוכי הוגו ונביולה: תרגום מחודש ל"צד שמאל של החושך" (תורגם בעבר כ"מעבר לעלטה") מאת אורסולה לה גווין יחד עם שני סיפורים נוספים מאותה הסידרה ו"מזרקות גן העדן" מאת ארתור סי קלארק. ובאגף הבונוס נקנח עם מאכל ומשקה. "בטן מלאה" בעריכת אביעד קליינברג הוא אוסף מאמרים על אוכל והחברה הישראלית. שלמה פפירבלט משלים את טרילוגית המשקאות שלו ולאחר ספרים על היין ועל משקאות חריפים הוא כותב על המשקה הפופולרי ביותר בעולם ב"עולם הבירה". ועוד בונוס: שניים מהספרים הנסקרים לעיל מכילים שתיים משש הציטטות הספרותיות המגניבות ביותר, והנה הן כאן: 1. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. (יחזקאל טז, ו) 2. לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבלים והבל. גם לכסף הפרתי בריתי, גם זריתי ימי להבל. רק אחריך הלכתי, בתי, כצואר אחרי החבל. (שיר לאשת נעורים, שמחת עניים, נתן אלתרמן) 3. מה מעשיך כאן? - שאל הנסיך הקטן בראותו כי השיכור יושב לו דומם לפני מערכת שלמה של בקבוקי יין ריקים ובקבוקים מלאים. אני שותה - השיב השיכור קדורנית. ולמה הנך שותה? - הוסיף הנסיך הקטן לשאול. אני שותה כדי לשכוח - ענה השיכור. מה לשכוח? - שאל הנסיך הקטן, כי נכמרו רחמיו על השיכור. לשכוח חרפתי - הודה השיכור והרכין את ראשו. וחרפתך מהי? - חקרו הנסיך הקטן, שביקש לעזור לו. חרפת השתייה! - הפטיר השיכור ונשתתק כליל. (הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט-אכזופרי) 4. מעולם לא נראה דבר יפה יותר, מצוחצח יותר, מזהיר יותר, מופתי יותר משני הצבאות הללו. החצוצרות, החלילים, האבובים, התופים והתותחים ניגנו כולם בתואם שאף בגיהנום לא נודע כמוהו. במערכה הראשונה הפילו התותחים כששת אלפים לוחמים בכל אחד משני הצדדים. לאחר מכן מחתה אש הרובים מעל פני האדמה כתשעת אלפים עד עשרת אלפים מנוולים שזיהמו בנוכחותם את הטוב שבכל העולמות. כידוני הרובים שימשו אף הם טעם ונימוק מספיקים בתכלית למותם של כמה אלפים, ובסך הכל הגיע מספר ההרוגים לכשלושים אלף נפש. קנדיד, שרעד כמו פילוסוף אמיתי, הסתתר כמיטב יכולתו במשך הטבח ההרואי הזה. לבסוף, כאשר ציווה כל אחד משני המלכים על חילותיו להלל את האל בהמנון הTe Deum , החליט קנדיד ללכת משם ולהרהר במקום אחר על סיבות ומסובבים. הוא חלף על פני ערימות של מתים ושל גוססים והגיע לכפר סמוך. אך הואיל והיה זה כפר אברי, שוב לא נותר ממנו אלא אפר, כי הבולגרים שרפו אותו עד היסוד בהתאם לחוקי המלחמה. זקנים מנוקבי קליעים התבוננו בנשותיהם השחוטות, שעוללים נלפתים אל שדיהן שותתי הדם. נערות צעירות, שזה עתה סיפקו את צורכיהם הטבעיים של כמה וכמה גיבורים שכבו בבטן מבוקעת וחירחרו חירחורי גסיסה אחרונים. קורבנות אחרים, שרופים למחצה, שיוועו בזעקות ניחרות שיגאלו אותם מיסוריהם. הקרקע היתה מגואלת במוחות שפוכים, בזרועות גדומות וברגליים כרותות. קנדיד נמלט משם כל עוד נפשו בו ומצא את עצמו בכפר אחר. אך הפעם היה זה כפר בולגרי, וממילא שילמו לו הגיבורים האברים כגמולו, מידה כנגד מידה. קנדיד דרך על איברים מפרפרים, פילס את דרכו בין עיי חורבות, ולבסוף הצליח להיחלץ מזירת הקרבות. (קנדיד, וולטיר) 5. הקולונל אאורליאנו בואנדיה אירגן שלושים ושתיים מרידות מזוינות ובכולן נכשל. נולדו לו שבעה-עשר בנים משבע-עשרה נשים שונות, וכולם חוסלו בזה אחר זה בלילה אחד, קודם שמלאו למבוגר שבהם שלושים וחמש שנים. הוא ניצל מארבע-עשרה התנקשויות בחייו, משבעים ושלושה מארבים, ומכיתת יורים אחת. הוא הצליח להישאר בחיים לאחר מנת-סטריכנין בקפה שהיה בה כדי להרוג סוס. הוא סירב לקבל את "עיטור השירות המצוין" שהעניק לו נשיא הרפובליקה. הוא עלה לדרגת המפקד העליון של הכוחות המהפכניים, בעל זכות שיפוט ופיקוד מגבול אל גבול, והאיש שהממשלה פחדה ממנו יותר מכל אדם במדינה, אבל מעולם לא הרשה שיצלמו אותו. הוא דחה את הפנסיה לכל ימי חייו שהציעו לו אחרי המלחמה, והתפרנס עד זיקנה ושיבה מדגיגי-הזהב שעשה בסדנת הצורפים שלו במקונדו. אף-על-פי שנלחם תמיד בשורות הראשונות של אנשיו, נפצע את פצעו היחיד מידי עצמו, לאחר שחתם על כניעת נארלנדיה ששמה קץ לכמעט עשרים שנות מלחמת-אזרחים. הוא ירה באדח בחזהו, והכדור יצא לו מגבו ולא פגע בשום אבר חיוני. הדבר היחיד שנשאר מכל המעשים האלה היה רחוב שנקרא על שמו במקונדו. ואף-על-פי-כן, כפי שאמר כמה שנים לפני מותו בשיבה טובה, לא ציפה גם לכך באותו שחר שיצא עם עשרים ואחד אנשיו להצטרף לכוחותיו של הגנרל ויקטוריו מדינה. (מאה שנים של בדידות, גבריאל גרסייה מארקס) 6. אף אחד לא חי אף פעם את החיים שלו עד הסוף, חוץ מלוחמי הפרים. (וזרח השמש, ארנסט המינגווי) קריאה מהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פירוש "ספר היסטוריה אלטרנטיבית" (המבוסס על רומן בדיוני)? מה זה "ספר פולחן"? (זה מקביל ל"סרט פולחן")? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר היסטוריה אלטרנטיבית הוא ספר שבו העולם עבר תהליך היסטורי שונה ממה שעבר העולם שלנו (לדוגמא: הדרום ניצח במלחמת האזרחים בארה"ב, הנאצים ובעלי בריתם ניצחו במלחמת העולם השנייה וכו'). ראה http://www.sf-f.org.il/story?id=46 כן. ספר פולחן הוא ספר פופולרי בעל אלמנטים מיוחדים שעליו חוזרים מעריציו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אין לי מושג איזה או כמה ספרים קראתי השנה. הרבה פחות מבד"כ כלל, זה אני יודע, כי רוב הזמן שלי מוקדש לקריאה של חומר לימודים. שלושה ספרים שאני כן זוכר שקראתי (בזמן חופשה באנגליה) הם מועדון קרב של צ'אק פולניוק (לא יודע איך מאייתים את השם שלו, למעשה. גם באנגלית זה מוזר), "The Science of Discworld" של פראטצ'ט ועוד שני מדענים (ספר חמוד להפליא) ועוד אחד של פראטצ'ט - The Truth, שסיכם בצורה משכנעת שנתיים של לימודי תקשורת, מה שמוכיח כמה שהחוג הזה מיותר. כמו כן, אני כבר מספר חודשים באמצע הקריאה של מספר ספרים: Portrait of the Artist as an Old Man של ג'וזף הלר (הספר האחרון שפרסם לפני מותו) Primate Cognition - ספר שהשאלתי מהספריה לפני חצי שנה, ואני לוקח את הזמן בקריאתו. Power and Greed, שקניתי בלונדון בגרסת הגהה ותכננתי לגמור לקרוא לפני שהוא יצא לחנויות, אבל זה לא קרה. The Fifth Elephant - פראטצ'ט, כמובן. אה, חוץ מזה, קראתי את "הדג מנחם" (מנחם? אולי זה לא היה מנחם, לא משנה). ספר חמוד אם בוסרי משהו. בעצם, חמוד זה לא המילה הנכונה - זה ספר שעושה רושם של ספר חמוד, עד שהוא תוקע אותך בפתאומיות עם הסיפור המדכא ביותר (במובן הטוב של המילה) שניתן להעלות על הדעת. קראתי אותו בלילה שהייתי חולה מכדי ללכת לישון, והוא נורא התאים לי אז. אמממ... אוקיי... זהו. הניסיון הזה לגרד ספרים מהזכרון שלי הוכיח לי שהבחירה שלי באפשרות של 1-2 הייתה, כמובן, שגויה. עם קוראי הסקר סליחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצבעתי 3-5 ואז נזכרתי שקראתי קצת יותר. *הבישול ההונגרי מאת טומי לפיד ורות סירקיס (מאוד מרענן ומזכיר לי מאיפה באתי) *אטלס פיזי מדיני כלכלי של הפרופסור משה ברוור (ספר חובה למשתתפים בתחרויות ארץ עיר). *ספר הפעלה לשואב אבק הובר דגם 2001 (קניתי בדיוטי ב 200$) *ספר אמנות עם 1000 תמונות עירום מציורי קיר במערות ועד תמונות מודרניות כאלה עם כתמי רורשך תלת מימדיים שצריך לשחרר את העיניים כדי למצוא את האישה הערומה, נחמד אבל אין מה לקחת אותו לשירותים (האמת היא שלא ממש קראתי אבל אומרים שתמונה שוה 1000 מילים). *איש הקוביה של לוקיוס רינהארט (איש תמוה רב"י בטח יוכל לספר עליו יותר כי אני לא הבנתי את רובו). *בדיונות של חורחה לואיס בורחס, עוד ספר שלא הבנתי, היתרון הגדול שלו הוא שכל מי שרואה אותו מונח בסלון שלך על השולחן הנמוך מול הטלויזיה ישר אומר "וואו, חורחה לואיס בורחס, לא ידעתי שאתה כזה אינטלקטואל" ומייד מתחיל לרכוש לי כבוד רב, למרבה הצער הוא מהמין הלא נכון. *טיוטה ראשונה של האוטוביוגרפיה של ירמיהו גונקל מאת ירמיהו גונקל ורות גונקל - מעשיהו, אחותו. *הבכינים מאת חנוך לוין (טוב זה לא ממש ספר אלא מחזה אבל גם ספר הפעלה של שואב אבק זה לא ממש ספר). *הבור והמטוטלת אוסף סיפורי אימה, א. א. פו הזה פסיכי וצריך לאשפז אותו. אם אני אזכר בעוד משהו אני אוסיף הודעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחלתי לקרוא את איש הקוביה אצל מישהי אבל לא הספקתי לסיים אותו. (והוא קצת עבה מכדי לסיים אותו בעמידה בדיונון) אני צריך באמת למצוא אותו אצל מישהי ולקרוא אותו שוב מהתחלה. אני זוכר שזה ספר נהדר למרות האישיות הביזארית של המספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשמח להשאיל לך אותו לכשיחזור לרשותי, מה שכנראה יקרה רק בעתיד הרחוק כיוון שחתול שחור עבר ביני ובין העלמה החביבה שלה השאלתי אותו (העוזרת של הוטרינר השכונתי שכל כך התרשמה מהידע הרב שלי בנושא הסטורית הסביח השכונתי ותודה לרב''י שהביאני עד הלום). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, גם אצלכם? למה תמיד כשנפרדים ממישהו בדיוק יש לו את העותק הנדיר של "אוסף המד"ב והפנטזיה" או משהו כזה. ואני בתמורה תקועה עם "יצירי אור וחושך" של זילאזני שאני לא סובלת (עברו 9 שנים, ואני עדיין מתגעגעת לאוסף שלי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מה זאת אומרת אצלכם? ב. בימים אילו אני קורא את הלקסוס ועץ הזית של תומס פרידמן, ספר שהוא קצת לא רלונטי אחרי ה 11 בספטמבר, והוא גם משעמם טיכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור אחד שהצהיר שהוא לא יודע אנגלית, יש לך טעם אקדמי יקר. נשאר משהו להשאיל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בור אינטלקטואלי, אידיוט עם אמביציה, חמור נושא ספרים, מסתובב עם ספרים נחשבים כדי להרשים בחורות שמסרבות להתרשם, ובכלל זה הכל ספרים של אבא שלי (חוץ מהשואב אבק והאטלס). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבינה. אבל אולי אתה יודע לתת תקצירים במסיבות? כי זה המבחן האמיתי, לתת תקצירים במסיבות (תחת השפעת אלכוהול - אופציונלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצויין בתקצירים והשפעת אלכוהול היא ההשפעה החביבה עלי מכולן אבל למסיבות כבר מזמן הפסיקו להזמין אותי, אפילו לארועים משפחתיים משתדלים לשכוח לשלוח לי הזמנות. בשבועיים שבהם הייתי בלואיזיאנה, החליטו 11 בני דודים שלי להתחתן בספונטניות וכשחזרתי חיכו לי במזכירה האלקטרונית 11 הזמנות מזויפות ולבביות לחתונות במשפחה וכולן הסתיימו במילים "באסה שאתה לא יכול להגיע, טוב תעשה חיים ואל תשכח לשלוח צ'ק", שנאמרו עם נימה של הקלה, לא נורא יש לי אחיינית שצריכה להתחתן ואחיין עם ברמיצוה שמתעכבת כבר 3 חודשים, בפעם הבאה אני אפיץ שמועה שאני נוסע לרומניה ליומיים ואבטל את הנסיעה במפתיע, זה ילמד אותם לקח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מזעזע. אם כי אישית, הייתי מעדיפה לבלות שבוע בסיביר ולא לבחון את פרצופיהם של בני משפחתי, המחמיצים מאירוע לאירוע. אבל אם אין לך לא שכל ולא חברים, איך זה אתה נוסע בעולם בקלות כזאת? אתה ודאי איש עסקים מצליח, נודד על הגלובוס במטען קל. נראה לי, אפעס, מקרה טיפוסי של דמעות תנין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לא הבנת משהו, זה אני זה שמחמיץ את האירועים המשפחתיים אם כי אני מקבל את הרושם שהם עושים מאמץ אדיר כדי להחמיץ אותי. הנסיעה הזו ללואיזיאנה נועדה אמנם למפגש עם בעל חברה למוצרים חשמליים לטיפוח השיער, שניסיתי למכור לו את הפטנט החדש שלי, מברשת שיער עם שואב אבק לפתרון זמני של בעיית קשקשים שממנה אני סובל בצורה חמורה ביותר. הפגישה לא עלתה יפה, מכמה סיבות: 1. לא כל מה שעושים במרדי גרא אפשר לעשות סתם ככה באמצע השבוע. 2. שהייה של יומיים בתא מעצר יכולה לפתור זמנית בעית קשקשים. 3. כשאתה בא להדגים פתרון של בעיית קשקשים כדי מאוד שתסבול ממנה ואם אתה לא סובל ממנה אל תנסה לזייף עם פתיתי פלסטיק לבנים ואם אתה מנסה , תדאג שהם לא יימסו ויתגבשו בתור יציקת פלסטיק דמויית קסדה כי שואב אבק לא יכול לשאוב קסדות, במיוחד אם מנסים להפעיל אותו במתח נמוך פי שתיים מהמתח שבו הוא מתוכנן לפעול. למרבה הצער הקשקשים חזרו מייד כשהמטוס נחת בארץ. לפחות יש לי את יושקו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בערוץ הקניות מוכרים עכשיו מברשות-שואב כאלה תחת השם המסחרי Brush & Go , ב- 99 דולר, ועוד אומרים שזה יותר זול מהמחיר הכי זול בארץ. אומרים לי שזה הלהיט של הקיץ, ונמכר טוב יותר אפילו ממערכת הישיבה האיטלקית שלהם. ככה ייעשה לאיש אשר לא הוציא פטנט רשום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני דווקא ניחשתי שגונקל השאיל לך אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לך שהייתי מעז להשאיל ספר של גונקל למישהו אחר? חוץ מזה גונקל לא קורא ספרים כאלו, רק ביוגרפיות של מנהיגים לאומיים, ועיתונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על שום מה וע"י מי, בעצם, הוא נערץ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא נערץ על ידי, וזאת כיוון שהוא אדם משכמו ומעלה. ראה תגובה 51630 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, אני שומר למעלה מ20 שנה את 100years of dance posters , והבעלים (הבעלית?, הבעלה?) החוקיים לא טרחה לדרוש את רכושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמזכיר לי את היצירה המופלאה zoo ארץ zoo מה שמופלא בספר הזה הוא שאנשים בודדים בלבד רכשו אותו והוא עובר מיד ליד ליד ליד. לי למשל יש שלושה עותקים בבית, ללא מושג קלוש מי קנה אותם. ואגב, אני מבקשת לציין על גבי הודעה זו תעודת עניות למספר כותבים באתר זה ש*לא* מכירים את היצירה הנ"ל ואף לא את אחיה ואחיותיה הצעירים הלא הם סדרת ספר מגוחך, בנו של מגוחך, דרדר במדבר, דרדס במכנס וכולי. ספרות יפה במיטבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, יצירת מופת (אני קניתי אותה, בכריכה רכה,המקורית, וכעת יש לי אותה כדפים בודדים ארוזים בשקית), אבל כאשר שאלתי איך אומרים בהולנדית סנדלר, ניתקלתי בתגובות מרחמות על הקשיש מתקופת האבן, בעל חוש ההומור שליחו נס מזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לך את "יצירי אור וחושך" בעברית?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן (במקור של אריק, אבל עברו 9 שנים בלה בלה) "תמונות יפואיות" - אם מישהו היה גונב לי אותו הייתי רוצחת כנ"ל לגבי ספרי דודו גבע/קובי ניב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את יודעת כמה זה נדיר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, אז למעשה ברגעים אלה ממש יושב אריק בדירתו ומקלל אותי? עם זאת, יש לי את ההרגשה שהחליפין עלו יפה גם מבחינתו. לא רק שהספר שנשאר אצלו הוא אוסף המד"ב האהוב עליי בכל הזמנים, אלא שלדעתי אף נדיר יותר מזילאזני (ועכשיו הזמן - הצעות, חברים, הצעות. נתחיל מ-$100?) האוסף ההוא היה ספר המד"ב הראשון שקראתי אי-פעם. הספר היה עתיק למדי (השתייך לאבי לפניי), וכלל בערך 25 סיפורים קצרים יפהפיים וקלאסיים, ביניהם "תיק שחור קטן", "פרחים לעכבר לבן", "המשוואות הקרות", "הסורקים חיים לשווא", והסיפור על הילד שחושב אנשים לשדה התירס. מי מכיר, מי יודע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני כרכים, כריכה רכה, לבן עם ציור (של חללית נוחתת, נדמה לי) על הכריכה, בעריכת רוברט סילברברג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי היה רק כרך אחד ואני לא זוכרת אם היה זה חלק מדואו. זכורה לי כריכה של חללית בגווני כתום (?). היו שם גם כמה סיפורים ממש מוזרים, שיעזרו על הזיהוי. סיפור על מין יצור כלוא במרתף, וסיפור על ענק-יצור אגרסיבי המשמיד עיר. התרגום ל"פרחים לעכבר לבן" בספר שונה מכל תרגום אחר לעברית של הסיפור שפגשתי מאז. זה זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן - זה זה. הספר נקרא במקור "The Science Fiction Hall of Fame", והוא נחשב לאוסף קלסי. הסיפורים הכלולים בו: 1. Introduction, Robert Silverberg כל אחד מהסיפורים הללו (כמעט) הוא יצירת מופת בפני עצמה, לדעתי.2. "A Martian Odyssey" Stanley G Weinbaum 3. "Twilight" John W Campbell 4. "Helen O'Loy" Lester del Rey 5. "The Roads Must Roll" Robert A Heinlein 6. "Microcosmic God" Theodore Sturgeon 7. "Nightfall" Isaac Asimov 8. "The Weapon Shop" AE van Vogt 9. "Mimsy Were the Borogoves" Lewis Padgett 10. "Huddling Place" Clifford D Simak 11. "Arena" Frederic Brown 12. "First Contact" Murray Leinster 13. "That Only a Mother" Judith Merril 14. "Scanners Live in Vain" Cordwainer Smith 15. "Mars Is Heaven!" Ray Bradbury 16. "The Little Black Bag" CM Kornbluth 17. "Born of Man and Woman" Richard Matheson 18. "Coming Attraction" Fritz Leiber 19. "The Quest for Saint Aquin" Anthony Boucher 20. "Surface Tension" James Blish 21. "The Nine Billion Names of God" Arthur C Clarke 22. "It's a Good Life" Jerome Bixby 23. "The Cold Equations" Tom Godwin 24. "Fondly Fahrenheit" Alfred Bester 25. "The Country of the Kind" Damon Knight 26. "Flowers for Algernon" Daniel Keyes 27. "A Rose for Ecclesiastes" Roger Zelazny Nightfall של אסימוב כבר הפך כמעט לקלישאה, אבל הוא עדיין מצויין (זהירות: אסימוב וסילברברג הפכו את הסיפור לספר שלם בהמשך. להתרחק). גם "פרחים לעכבר לבן" (למה לא "לאלג'רנון", בעצם?), הפך לספר מלא, אבל כאן המעבר דווקא הצליח. "המאדים הוא גן העדן" הופיע כ"המשלחת השלישית" (או הרביעית?) ב"רשימות מן המאדים" (http://www.forum2.org/tal/books/martian.html) של בראדבורי. לואיס פדג'ט (Lewis Padgett) הוא שם עט של הנרי קאטנר (Henry Kuttner) המצוין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הי, תודה. "מאדים הוא גן עדן" - איך שכחתי. איזה סיפור מופלא. עכשיו כל מי שקרא את הספר מבין למה התחלתי לאהוב מד"ב. הצעד הבא הוא Amazon.com. ושוב תודה. והערת אגב, אפרופו נדירים: כשהייתי בת 17, גיליתי שאביה של אחת מחברותיי שמר וכרך את כל כרכי "פנטזיה 2000". באופן מוזר הוא הרשה לי להוציא אותם מרשותו, וכך ביליתי חופש גדול שלם בלקרוא את כולם. האוסף כולו הוחזר בשלמותו לבעליו בתום החודשיים. עד היום אני עדיין זוממת לפרוץ אליהם הביתה בביקורי בישראל ולגזול את כולו חזרה. אה, ואת הספר "שקיעה" קניתי וקראתי, לצערי - אכן לא מהמשובחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, יש חמישה וכולם out-of-print ב-BN. טל, האם יש לך אולי ISBN, שם הוצאה ו/או שנת הוצאה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכריכה רכה: http://www.alibris.com/search/detail.cfm?chunk=25&am... שלושה דולרים פלוס משלוח והוא שלך. בכריכה קשה: http://www.alibris.com/search/detail.cfm?chunk=25&am... 11 דולר בלבד. בכריכת עור עם עיטורי זהב: http://www.alibris.com/search/detail.cfm?chunk=25&am... פחות מ- 140 דולר, מחיר מציאה ממש (?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוצאת עם עובד שוקלת להוציא מחדש כמה מספרי המד"ב הישנים שלה, ביניהם ספר זה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה שוב ראיתי את הכריכה הכתמתמה של הספר האגדי. רשימה מעניינת, את רוב הספרים בה קראתי בצעירותי. למי ששוקל לנצל את ההזדמנות אני ממליצה על ''כוכב ושמו שאול'' (במיוחד על הסיפור על שמו קרוי הספר). לא רבים מכירים את הספר, בניגוד לכמה מהספרים האחרים ברשימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קורדווינר סמית הוא מהסופרים המשובחים ביותר במד''ב (לטעמי רק בסטר עולה עליו), ויצא באותה הוצאה גם הרומן שכתב - ''נורסטריליה'' ושייך לאותה סידרת סיפורים של ''כוכב ושמו שאול''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה הוא הגיע היום בדואר, עותק משומש (אך במצב מצויין) של הספר האלמותי. ותודה לאייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האוסף הנ"ל היה אחד מספרי המד"ב הראשונים שקראתי, בספריה שסבתי עבדה בה, לפני שנים רבות. את 'המשוואות הקרות' אני זוכר כמעט בעל-פה למרות שלא קראתי אותו מאז. וואו. למישהו יש עותק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי, יש לך ספרים של הנרי קוטנר? איזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק אחד: "The Best of Henry Kuttner", with an introduction by Ray Bradbury (Nelson Doubleday, 1975)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תביא בהזדמנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי יש | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשי לי לנצל את הודעתך זו ולזמן אל הבמה את האדונים קננגיסר ובילינסקי הנכבדים. קראתם מה שהגברת כתבה? עכשיו תפנימו. (הסבר לנגה - הם *לא* מכירים את ספרי דודו גבע וקובי ניב ואפילו לא מנסים להסתיר את העובדה המביכה הזו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי, היה לי תירוץ מצויין. לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שום תירוץ לא תופס. תזכיר לי מה היה שם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור ארוך. משהו על זה שהייתי אז בן עשר וזה היה ממועדון להזמנת ספרים מקטלוג בשם ''מיל''ת'' אם אני לא טועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהה. אז בתירוץ הזה מעולם לא השמשת בפני. נסה את מזלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדרך כלל זה קורה כשבני הזוג מנסים לכפות זה על זה ספרים שמתאימים לטעם שלהם, ולא של בן הזוג. או אז הם מוצאים את עצמם נתקעים עם ספרים שלעולם לא יקראו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איש הקוביה היה אחד הספרים האהובים עלי כשהייתי בגיל הנעורים. למרבית הפליאה, זה לא היה בגלל תאורי הסקס המרובים שבו (למעשה, עד שקניתי אותו לפני שנתיים-שלוש, כלל לא זכרתי שהוא כל-כך מלא בהם), אלא בגלל שהרעיונות שבו מאוד הלהיבו אותי. פעם נכשלתי בבחינה בכוונה כי כך הורתה לי הקוביה. בכל מקרה, יש לי שני עותקים של הספר - בעברית ובאנגלית. אתה מוזמן לקפוץ ולהשאיל ממני אחד מהם באחד מסופי השבוע הקרובים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להשאיל ממני זה אוקסימורון | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהשופטת מהערת-שוליים 1 כאן: תגובה 33609 זיכתה נאשם לאחר שהתובע המשטרתי טעה בכתב-התביעה בין "שוכר" לבין "משכיר". נראה שהדבר לא הטיב עימה ב"משוב השופטים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה מראש, תודיע לי רק מתי אתה מגיע לסביבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל יום שישי בצהריים אני מגיע להרצליה (כמעט תמיד) ועוזב בשבת בערב או ראשון בבוקר. הטלפון שלי מופיע בעמוד הכותב שלי באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיאורי הסקס בספר הזה הם נוראיים, הסופר מתחיל לתאר איך הוא מזיין מישהי איך היא ניראית, איך היא מרגישה ואז קופץ לתיאור של בן אדם גוסס על השטיח או פירסומת למכוניות או מונולוג תאולוגי, אם רובנו משתמשים באינטלקט כדי להרשים נשים ולהשיג סקס בשביל שלא נצטרך לאונן, הוא משתמש בסקס בתור תירוץ לאוננות אינטלקטואלית. וואו, הבאתי אותה בפרשנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי אם הוא אשכנזי או ספרדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא שהחלטתי לקנות היום 3 ספרים בעקבות הסקר הזה. פשוט היה נורא חם ברחוב שינקין. "היפופוטם" של סטיבן פריי, ששמעתי עליו גדולות ונצורות (ויצא כבר מזמן) "האלים עצמם" של אסימוב, תרגום חדש וספר שנראה סופר-סופר-סופר מעניין, של ד"ר אווה אילוז - "האוטופיה הרומנטית, בין אהבה לצרכנות". ספר שחוקר את האידיאל הרומנטי בחברה האמריקאית והקשר שלו לקפיטליזם, לפרסומות וכן הלאה. אילוז היא מהחוג לסוציולוגיה באונ' ת"א. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על-סמך זיכרון עמום, ''האלים עצמם'' הוא האסימוב הטוב ביותר שקראתי. אשמח לשמוע איך התרגום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קשור, אבל כתבת "חנות סםרים", אז זה הזכיר לי. כשהייתי באנגליה, נכנסתי לחנות ספרים משומשים והסתובבתי בין המדפים להנאתי. מישהו ניגש למוכרת שעמדה סמוך אלי ושאל אותה לגבי איזה ספר כלשהו. היא אמרה לו שזה עשוי להיות במדף של המדע. אבל זה בכלל לא מדע, אמר האיש, והמוכרת ענתה במשפט שעשה את דרכו מיד למחברת הציטוטים שלי: "Anything we don't understand, we call 'science"'.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לך מחברת ציטוטים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פנקס, יותר נכון. משמש בעיקר לציטוטים מספרים. רוצה אחד לדוגמה? הנה: "חלק גדול מהיקום אינו טעון כל הסבר. פילים, לדוגמא." (פיטר אטקינס) או עוד אחד חביב: "מצבורי השומן הם בעיה כבדת משקל" (נורמן פ. דיקסון) ויש אחד שהפך, מבחינתי, לסיסמא שלי בכל מה שקשור לכתיבה: "Only a mediocre writer is always at his best" - Somerset W. Maugham.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, היית מאמין שלי ולך יש משהו משותף? אפילו אם זה רק פנקס ציטוטים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני זמן לא רב גיליתי שכמה ספרים לאחר הספר הנוכחי, אני לא זוכר על מה, בעצם, היה אותו "ספר נוכחי". לפעמים אני בכלל לא זוכר שהוא היה. ביום בו באמצע קריאת ספר הגעתי למסקנה שהדבר הקטן שמציק לי כל הזמן בספר הזה הוא העובדה שכבר קראתי אותו פעם, החלטתי שעד כאן, ומאז (לפני שנתיים וחצי בערך) אני מנהל רישום מדויק של הספרים שאני קורא, תאריכי הקריאה, ואם אני לא מתעצל, אז גם תקצירים שאני רושם לעצמי, ציטוטים נבחרים, רשמים לגבי הספר, וכו'. הבוקר מהמשרד לא יכולתי לפרסם כאן את רשימת הספרים שקראתי השנה, פשוט כי לא זכרתי (כמעט) אף אחד מהם. עכשיו אני בבית, אז הנה הרשימה (הקצרה יחסית - שנה עסוקה): 1. The Mauritius Command / Patrick O’Brian (The Aubrey/Maturin series, vol. IV) קרבות הים, המהווים חלק נכבד בסדרה זו, משעממים אותי בד"כ; אבל כל השאר ממש מרתק. כתבתי על שני הספרים הראשונים בסדרה בדף הבית שלי:ספר מצוין, למרות שהסוף היה די אנטי-קלמקס מבחינתי. 3. מנחם מנדל / שלום עליכם ("כתבים", כרך ב'). (תרגום: אריה אהרוני). שני ספרים בכרך אחד, למעשה: "מנחם מנדל" ו"מנחם מנדל בוארשה". משעשע מאוד, אם כי הכתיבה של שלום עליכם מתחילה לחזור על עצמה בעיני, וההומור לא ממש מדבר אלי. ועדיין, יש משהו מהנה בקריאה על התקופה, זווית הראיה היהודית, וכו'. שני פרטים מעניינים מהספר "מנחם מנדל בוארשה": ראשית, הציטוט "בינתיים אני משליך החוצה את אחותך המשומדת. ואם תאמר שאין לך אחות? לך לך והצטדק!" – האם זהו מקור הביטוי "לך תוכיח שאין לך אחות"? שנית, במקום אחר מציע מנדל פתרון לרוסים לבעיית היהודים – לשלם לכל היהודים 100 רובל כדי שיעזבו מרצונם. "היכן יקחו [...] קרונות-רכבת [...] לארוז ולהעביר בלא עין-הרע שישה מליון איש" – מצמרר בדיעבד. 4. The Tailor of Panama / John le Carré. לה-קארה צריך להתמקד בריגול ולוותר על הניסיון לכתוב קומדיות.5. קָלֶה בְּלוּמקוִיסט וראסמוּס / אַסטריד לינְגְדְרֶן. (משבדית: מרים שוסטרמן). ספרי ילדים, כבר אמרתי? כרגע אני באמצע "מוצא המינים" (בחודשיים האחרונים, למעשה. אני כמעט לא מבלה בנסיעות ולכן כבר אין לי זמן לקרוא...). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את "מוצא המינים" ו"מוצא האדם" (?)(The descent of man) קראתי לפני כשנתיים. הקריאה היתה קשה לי מאוד (אולי כיוון שברשותי הוצאה עתיקה במיוחד, מהמאה ה-19, והאנגלית שונה מהאנגלית של ימינו). אני זוכרת שנשכתי שפתיים וקראתי למרות הקושי, כי ריתק אותי לראות איך שוטח דארווין את טיעוניו בשני הספרים. עם זאת, כרגיל, היום - שנתיים אח"כ - אני לא זוכרת הרבה. לא יותר ממה שידעתי טרם קריאת הספרים, בכל אופן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נעים להודות,אך כבר מספר שנים אני במשבר קריאה. היכן אותם לילות, כשיכולתי להתחיל את התגנבות יחידים" של קנז(597 עמ'),ולא להניח אותו מידי עד שסיימתי לקרוא? שלא לדבר על 4-6 ספרי חסמב"ה ליום, אי אז בחופש הגדול. בכל זאת זכורים לי לבטח שניים מהשנה הזו,"מען לא ידוע",של קרסמן טיילור, עוסק בחליפת מכתבים בין יהודי החי באמריקה, לידידו הגרמני בשנות ה-30 עם עליית הנאציזם. זו קריאה שקשורה למנהג שלי לקרוא ספר סביב יום השואה שקשור לאותה תקופה. "הקולנוע כהיסטוריה" שכתב שלמה זנד, הוא מסע נפלא אל ההסטוריה בראי הקולנוע במאה ה-20,מאוד מומלץ. על ספרי ילדים כדאי שלא אפתח,רק אזכיר שהשנה נפרדנו מאסטריד לינדגרן היקרה. רסמוס והנודד,מיו-מיו שלי,והאחים לב-ארי,הם מהמשובחים בספריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי לאחרונה את הספר הנהדר של מיקה ולטארי "שנהאט המצרי",פשוט נהדר! האם למישהו יש מידע מדוע הספר המצוין הזה לא נמצא בהפצה מאז סוף שנות הששים ? *) לא מזמן סיימתי גם את הסדרה של אורסון סקוט קארד - "המשחק של אנדר" וכל המשכיו,מאד מאד נהניתי (בעיקר מן "הצל של אנדר"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מידע מדוייק מדוע הספר הזה ספציפית אינו מופץ, אך כללית, בתרבותנו העכשווית, בדרך כלל דוחפים ספר בחודשיים הראשונים ליציאתו וקודמיו נשכחים בדרך כלל. אפילו קלאסיקות כמו 1984, ואחרים, יהיה לך קשה לעתים להשיג בחנויות הספרים. יש להניח שגם לא היו ממהרים לתרגם את "שנהאת המצרי" (כך למיטב זכרוני נכתב השם) אלמלא הפך סרט הוליבודי שהופק על פיו ללהיט קולנועי בשנות השישים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון שלום, לא ידעתי שהיה ''להיט'' הולבודי שהופק על פי הספר,לא הייתי מתנגד לצפות. כ''כ נהניתי משנהאט המצרי עד כי בסיום הקריאה חזרתי אל העמוד הראשון וקראתי אותו מן ההתחלה. בגרסא המודפסת שלי (שמתורגמת ע''י אהרון עמיר) נכתב ''שנהאט המצרי''. (כשה''ש'' - שין כמו האות סמך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וילו, תיארתי לעצמי שאינך יודע שהיה סרט ושתשמח לדעת (אם כי לדעתי לא כדאי לתלות בו ציפיות גדולות, ראיתי אותו בנעורי, והוא זכור לי באורח עמום כהפקה הוליוודית שגרתית). אתה יכול לחפש ב-IMDB. בעניין תעתיק השם, אפשר על פי רוב לסמוך על אהרון אמיר יותר מאשר על מי שכתב את השם על כרזת הסרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהנת מכל המשכיו!? אני מסוגל להבין הנאה מהספר הראשון: גם אני נהנתי ממנו. גם "צילו של אנדר" לא רע בכלל. אבל, נניח, "ילדי המחשבה" (כך תרגמו זאת, כמדומני), או "צילו של ההגמון" - גם מהזוועתונים הללו הצלחת לשאוב הנאה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני יודע שהסתבכתי, אני מודע לכך שרוב הקוראים לא אהבו את ההמשכים, אני,מה לעשות,די נהניתי, אך כמובן שאלה שנהניתי מהם במיוחד הם : 1) הצל של אנדר 2) המשחק של אנדר 3) קול למתים ריתקה אותי במיוחד דמותו של "בין" הקטן והחכם שלא ממש משחק לפי כללי המשחק (אינו "ילד טוב" כמו אנדר). השאר היו,לפחות מבחינתי,מעניינים . . . אני נזכר עוד כי לפניהם קראתי (בפעם הרביעית) את טרילוגיית המופת של טולקין - "שר הטבעות",בתרגום החדש יחסית של עמנואל לוטם,גם כאן אני מוכרח להודות כי למרות שהתרגום הנ"ל מושמץ בדרך כלל,אני מצאתי אותו לא פחות טוב ומעניין מהתרגום הקודם של רות לבנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הבנתי אין זה תרגום מחודש, אלא עיבוד של תרגומה של לבנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרופ' עמנואל לוטם אמור היה לעשות עיבוד של התרגום הקודם,אך מקריאה במהדורה המחודשת הרגשתי שהתרגום שונה לגמרי (אפילו מושגי יסוד כמו בני לילית שונו לעלפים,הגמדים ברבים הם גמדאים ובכלל ישנם שינויים די עמוקים בתרגום וגם באוירה שהוא יוצר). בכתובת הבאה : http://www.tolkien.co.il תחת הכותרת : "מלחמת התרגומים" אפשר לראות שהנושא די "רגיש" . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ילדי המחשבה'' הוא אומנם סלט מוזר של פיזיקה לא מציאותית ורומן רומנטי. הוא עושה איזו עבודה בסגירת העלילה, אם כי מאוד לא מספק מבחינת הרמה. קארד, כרגיל, גם חוזר ומסביר את עצמו, חוזר ומזכיר מאורעות בספרים קודמים, וכאן זה מיתרגם לרדידות-מה. על ''צל ההגמון'' ועוד אחד ששכחתי את שמו כבר ויתרתי. ובכל זאת, יש לי את כל ארבעת הראשונים בספרייה - המשחק של אנדר (אומרים שהוא הטוב ביותר), קול למתים (מצוין, עם מעט בעיות של ספר המשך) , קסנוסייד, שהוא ספר רב רושם וסוחף (התחלתי לקרוא אותו ראשון, בלי ידיעה, ופשוט צללתי פנימה). העניין אצל קארד הוא השאיבה המיידית של הקורא פנימה לתוך הסיפור, ושזירת המוטיבים המוזרים-מאוד (גם לגבי ספר מד''ב). תוך כדי כך הוא דוחף (בכפית, לפעמים) תזות סבוכות, מלאות ברעיונות פוליטיים ופילוסופיים. לגבי, הספרים האלה הם קודם כל חוויית קריאה נהדרת, ואחר כך צומת של רעיונות שונים ומשונים (הקשר שבין הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית לקנאות פוליטית, זה רק אחד מהם, אני לא ארחיב כאן יותר מדי. חם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעבר הייתי מסוגל לבלוע רומנים עבי כרס תוך זמן קצר, ונהגתי לא להניחם מידי כמעט עד שסיימתי לקרוא. לצערי זה קורה לי היום לעתים נדירות. שני הרומנים האחרונים שעשו לי את זה היו "תת-עולם" מאת דון דה לילו, ו"הכלה המשחררת" מאת א.ב. יהושע. למזלי אני חובב מושבע של סיפורים קצרים. שני קבצים שקראתי לאחרונה: "צמא" מאת קן קלפוס ו"שבעה סיפורי דיוקן" בעריכת משה רון. Ken Kalfus הוא סופר צעיר, רציני ומבדר בעת ובעונה אחת, לסיפוריו על פי רוב עוקץ מר. הוא שואב מסגנונות רבים, גבוהים ונמוכים, אך הכתיבה שלו מגובשת וצלולה. והוא לא מבזבז זמן (זה חלק מהכיף בסיפורים קצרים טובים - הם לא נמרחים). אחד הסיפורים, Invisible Malls, מאוד בורחסי ומוצלח ביותר (ולהערכתי ימצא חן בעיניך, רון). שבעה סיפורי דיוקן זו אנתולוגיה שמכנסת סיפורים מהקלאסיקה המערבית שכולם מספרים על ציור של דיוקן אדם - תמיד קורה משהו גורלי כשעושים זאת, ולפעמים אף שטני (אם הסיפור הוא של הותורן או א.א. פו). לעיתים אני שב לספרים שקראתי מזמן ומונחים על המדפים בבית, קורא פרק או פרקים אחדים. יכולים להיות לכך כל מיני טריגרים, מאמר שקראתי ועורר בי שוב עניין בספר, או ספר שנוגע באותו מחבר. כך, למשל, קראתי לאחרונה את "ניטשה והפוסטמודרניזם" בסדרה מפגשים פוסטמודרניים (הספר הזה כתוב בלשון בהירה באורח יוצא דופן לז'אנר) וזה החזיר אותי לקריאה ב"דמדומי שחר". אולם בכל זאת אני קורא גם רומנים אלא שאיני קורא אחד אלא אחדים במקביל. אם אני מצליח לעבור יותר ממחצית הרומן, יש סיכוי שבאחת השבתות אתלבש עליו ואסיים את החצי השני. רומנים שאני קורא כעת במקביל: "מים נושקים למים" מאת סמי מיכאל (הרקע: שנות החמישים. הגיבור: עולה חדש מעירק בעל שאיפות ספרותיות עובד ברשות המים של המדינה באזורי ספר מסוכנים. מתחתן עם צעירה מופנמת מהאליטה האשכנזית אך חומד גם את חברתה...). "מוסקבה פטושקי" מאת ונדיקט ירופייב. ספר "פולחן" רוסי משנות ה-70 שהופץ בשעתו במחתרת ודיבר אל האינטליגנציה הרוסית המדוכאת תחת המשטר הסובייטי. אין לו עלילה של ממש. (אינטלקטואל רוסי, שתיין, נוסע ברכבת ממוסקבה לעיירה בשם פטושקי כדי לבלות סופשבוע עם אהובתו. כל הספר הוא פטפוטיו של הגיבור בינו לבין עצמו או עם טיפוסים שונים שהוא פוגש ברכבת). אני קורא במקביל גם את American Pastorale מאת פיליפ רות (בינתיים טוב), ו"דברי ימי מנזר" מאת סראמגו (משובח, אבל מה-זה איטי), אך הארכתי די ואעצור כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכל האינטלקטואלים תולעי הספרים, אף אחד לא ציין את "הדוד פטרוס והשערת גולדבך" המצוין, או שמא פספסתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען האמת, תכננתי לקרוא את הספר, אבל אז קיבלתי אותו במתנה מהפקולטה (כתודה על תרומתי כמרצה אורח או משהו), מה שגרם לי למחשבה שניה... :-) וברצינות - כדאי לקרוא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי כן, למרות שאחרי ששלחתי את ההודעה חשבתי שאולי ''מצוין'' זה קצת הגזמה, אבל חביב ללא ספק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את הספר שלשום. מהנה למדי. שזירת העלילה בארועים מהמציאות שלחה אותי לבדוק אם לא מדובר בדמות אמיתית... התרגום לעברית קולח, למעט בדיחה אחת שהתפספסה (ספויילר למי שלא קרא את הספר): טיורינג כותב לפטרוס במברק "הוכחתי שלא קיימת אפשרות להכרעה א-פריורי נקודה". אני מניח שבמקור המברק מסתיים ב-"Stop", ואכן זה מה שעושה פטרוס (הפסקה הבאה מתחילה כך: "בדיוק: נקודה."). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי אותו בדצמבר שעבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי אותו בסוף 2001. אני אחד מארבעת המצביעים (לפי שעה) "אף-אחד" בסקר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערת אגב לפני הכל: יש לי תחושה חזקה שחשיפת רשימת הספרים האחרונים שאדם קרא היא הרבה יותר משמעותית משמו, מינו, או העיר בה היא גר. האיילים הקנאים לאנונימיותם - היזהרו! (מישהו אחר חולק בתחושתי זו?) הבעיה העיקרית שלי זה שאני לא זוכר בבירור מה היה ב- 2002 ומה קצת קודם, אבל בכל-זאת, הנה רשימה מ'הזמן האחרון': 'הדלתא של ונוס' - אנאיס נין. ארוטיקה מפתיעה בחדותה ומרתקת, גם אם תופסים את הפואנטה די מהר. כרגע יש לי גם על המדף עותק מיומניה של הגברת, באנגלית. "סיפור העין" - זורז' בטאיי. אותה קטיגוריה או שמא לא? גם אירוטי, גם צרפתי, אבל גם סוריאליסטי, מוזר, דוחה ומושך באותו זמן. לא לכל בטן. "אזור מלחמה" - אלכסנדר סטויארט. *לא* לשפוט את הספר לפי הסרט שבוסס עליו. בוצע כאן רצח רציני של הסיפור המ-צו-ין. לכו על זה. "פרא" - גבי ניצן. לא מומלץ למי שניו-אייג' עושה לו רע, כי הספר עמוס בזה, אבל בסך-הכל הוא קולח, מעניין לעתים ומצחיק לעתים רבות. לחובבי 'באדולינה'. ההמשכים של אנדר - את הספר המקורי קראתי עוד ב- 2000, אבל השנה גמעתי את שלושת ההמשכים בסדרה המקורית וגם את סדרת הצל. 'הצל של ההגמון' אכן חלש מהשאר. "כרוניקה של מוות ידוע מראש" - ג. ג. מארקס. סוף סוף הגעתי לקלאסיקה הזאת, והיא שווה את זה. "האדם המושמד" - אלפרד בסטר. מי שאוהב את בסטר לא צריך את ההמלצה שלי, ומי שלא אוהב - שייתבייש! "חלל וכו' - מבחר מרחבים" - ז'ורז' פרק. תרגילים תיאורטיים באריטקטורה, כמה נחמדים, כמה פחות. והספרים שאני נמצא במהלך קריאתם כרגע (יש שלושה כאלה): "זיעה מתוקה" - ז'וסטין פרנק ורועי רוזן - אחלה אמירה פוסטמודרניסטית שבטח כבר דנו בה פה עד לזרא, אבל הספר עצמו כבד וקשה לקריאה, הנחתי אותו בצד עד שיהיה לי זמן. "דג הפוט" - גינטר גראס. מעניין, משונה, מוזר, מעייף, ואני קורא אותו כבר שלושה חודשים וקורא כל מיני אחרים בהפסקות. "פיקניק בשולי הדרך" - שני רוסים עם שם מסובך. להיט המד"ב החדש, צללתי לתוכו אתמול ואני עוד לא בטוח מה דעתי עליו (אבל הוא כרגע מס' 1 במצעד) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מישהו כאן קרא את "ספר יוסף" של יואל הופמן, אחד הספרים הטובים שנכתבו בעיברית בשנים האחרונות לפחות, ואולי גם בכלל, והספר שאני הכי אוהב. זה הספר הראשון שהופמן כתב, אחר כך הוא כתב כמה רומנים יפים מאוד (אהבתי במיוחד "הלב הוא קטמנדו", ואת "ברנהרט") אבל הרומנים האלה כתוים כמעט בלשון פרטית שלו, ודי קשים. בספר יוסף הוא עדיין נגיש ואפילו עוד יותר נפלא. בסםר יוסף יש 4 סיפורים, כל אחד מהם שונה לחלוטין מהאחרים, "קצכן" הוא סיפור מסע של ילד בתחילת שנות המדינה. סיפור מדהים, שגרם לי לחוות חוויה דתית של ממש את "ספר יוסף" -הסיפור הבי מצחיק ועצוב שתוכלו לקרוא על השואה. ועוד שני סיפוים קצרים ומבריקים שהזכירו לי את אתגר קרת ודונלד בארתלמי בשיאם (מישהו מכיר את בארתלמי?, "חיי עיר" שלו יצא בעיברית לפני כמה שנים) קראתי שוב השנה את ספר עמוס התנכי, ספר נפלא. ובפעם הראשונה את הרומנים הבלשיים של ריימונד צאנדלר ביי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן ספר מופלא, הספר הראשון של הופמן (חוץ מספרים שהוציא על זן בודהיזם) והנגיש ביותר שלו. גם התמונה על הכריכה (הילדים העיוורים) מהממת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזה שעוד מישהו אוהב את הספר הזה. לגבי השפה הפרטית הקשה של הופמן- "מפתח" /חלקי/ להבנה הוא גישת הזן של "כאן ועכשיו"- התמקדות מחשבתית מקסימלית על מה שאתה עושה בכל רגע נתון (למשל: כשאתה נועל נעליים-הכנסת הרגל, סידור ה"לשון", מתיחת השרוכים, פרטי קשירת השרוך...); וכמובן, לדפים הריקים, או המקומות הריקים בדף יש משמעות לא פחותה משל האיזורים המודפסים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שפשוט לא מכירים והצילום על העטיפה הוא של קרטיה ברסון, שצילומים מדהימים הם כוס תה שלו. הנה לינק www.photology.com/bresson
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים לא מכירים אותו. [הייתי צריכה לומר "אני לא מצליחה להירגע מזה שעוד מישהו מכיר אותו!" :-)] ותודה על הלינק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדקתי עכשיו בספר, וכתוב שהצילום הוא של אוגוסט סאנדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל גם הצילומים שך קרטיה ברסון יפים, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני הולכת לחפש עכשיו בלינק שלך את סאנדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני קראתי את האחרון של א.ב. יהושע. מה אפשר לומר עליו? ממבט חיצוני ישר עולה המחשבה: "אמ..ספר ארוך" ואחר כך השאלה: "איך הוא קיבל את הזכות להדפסת התמונה של מאטיס על העטיפה?" אבל כשמתחילים לקרוא נכנסים לעולם של המזרחן החיפאי, נוסעים עם ראשד לשטחים, חוזרים לפנסיון וכל הזמן אומרים ל"גיבור": תפסיק להיות אובססיבי, במיוחד כלפי הנישואין והגרושין של הבן שלך. ספר טוב אבל לדעתי עדיף לקרוא אותו בחורף, האווירה בו לא מתאימה ל- 80 אחוזי לחות או לחילופין לקור המלאכותי של המזגן. ספר נוסף עליו אני ממליצה הוא "מקום אחר" של עמוס עוז. סיפור על החיים בקיבוץ, על האנשים והיחסים בניהם. גם אלו שלא מכירים את החברה הזו (גם הבחור שכתב את הכתבה שמתפרסמת ב"אייל" עכשיו על הקיבוצים) יהנו מהספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני מספר שנים קראתי ספר על תייר שמגיע לחברה שבה יש היפוך בין הקישורים החברתיים של הפעולות היומיומיות הקשורות במערכת העיכול. הטלת צואה ממלאת את התפקיד החברתי של אכילה (באירוח או כתחליף לסעודות המשפחתיות שלנו) בעוד שאכילה נחשבת כפעולה בזויה ונעשית בחדרים קטנים וחשוכים ללא עיטורים ואנשים נזהרים שלא להנות ממנה. לצערי שכחתי את שם הספר והמחבר, נדמה לי שמדובר באיזשהו עיוות של שמות אחד מספרי גוליבר והמילה באבלונגי עולה בראשי. אודה עד מאוד לכל מי שיוכל להזכיר לי את הפרטים החסרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שזה באחד מספרי ''מדריך הטרפיסט לגלקסיה'' (של דאגלס אדאמס כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, מדובר בספר שלם שעוסק בתיאור החברה ההיא והוא כתוב בסגנון שונה לחלוטין, לא מנסה להצחיק ואין בו ''מסעות גלקטיים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פופק, שם הספר בו אתה מנסה להזכר הוא ''מסעי גוליבר לארץ הבבלונגי'' מאת הסופר העברי דוד שחם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פופק, אני לא בטוחה שהיית חייב לשאול על הספר הזה לפני ארוחת הצהריים :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בכל זאת משהו קטנטן ב"מדריך": הפסקה האחרונה, על הפלנטה ביתסלאמין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סצינה כזאת מופיעה בסרטו של לואיס בוניואל "רוח הרפאים של החופש": חבורה של צרפתים בורגנים מתאספת לאירוע חברתי כשכולם יושבים מסביב לשולחן על אסלות. לפתע אחד מהם קם, excuses himself, הולך לתא קטן בסוף המסדרון, נועל את הדלת ופותח שולחן מתקפל כדי לאכול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר לי סיפור מד''ב קצר שקראתי לפני שנים, אודות ניו-יורק בעתיד בו האיבר הנשי המיני הוא הפנים. הנשים בסיפור מסתובבות עם חזה חשוף אך עם מסיכות-פנים מלאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אזכור של צורת חיים דומה מופיע בספרו של גינטר גראס, 'דג הפוט'. כמו-כן, יש אלמנט דומה (אם כי יותר מחוב ליחסי מין פומביים מאשר להטלת צואה) בספר 'קופים דגולים' של ויל סלף, המתאר אדם שהתעורר בעולם של ימינו, רק שכולם בו שימפנזים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה תרגום דבילי של "Great Apes". אני חושב שהיה הרבה יותר מתאים ונכון לתרגם את זה סתם ל"קופי-אדם". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם למען הדיוק: Great Apes מתורגם ל'קופי-אדם גדולים', כדי להבדיל מגיבונים למיניהם שהם lesser apes. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל המטרה שלי לא הייתה להשיג תרגום מדעי מדוייק, אלא סתם תרגום מתאים לספר. אז איך קוראים בעברית ל-lesser apes? "קופי אדם נמוכים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשנה האחרונה, מטעמי אושר כללי, הצטמצמה כמות הספרים אותם שזפו עיני. עם זאת, אנסה רשימה מצומצמת מהזמן האחרון (שכן זכרוני בוגד בי, לעתים): 1. קלאסיקות: דון קישוט (בתרגום חדש), מובי דיק. חובה. 2. כמה היינליינים ישנים בחודש האחרון, בכללם "The Puppet Masters", "Podkayne of Mars", "I Shall Fear No Evil", "Citizen of the Galaxy". טוב למתעניינים בתור הזהב של המד"ב בלבד. 3. כל סיפוריו הקצרים של פיליפ ק. דיק (חמישה כרכים) - שוב (ביניהם אלה ששימשו בסיס ל-Total Recall ול-The Minority Report, האחרון מגיע אלינו עוד מעט - איזה כיף!) 4. כל ספרי בסטר בעברית - שוב - כאתנחתה בין ספרים אחרים. כמה אוספים של סיפורים קצרים שלו, שוב, בתור בקופ"ח ובבנק. 5. גשר ציפורים (Bridge of Birds) ושני המשכיו (הנדירים), מאת בארי יוגארט. מומלץ ביותר. 6. סדרת אמבר של זילזני (שוב - הפעם הקודמת היתה לפני יותר מעשור) - דעתי עליה לא השתנתה מאז. לא משהו. 7. כל מני ספרי פנטסיה לא מזהירים - טיגאנה של קיי, חלק א' של "כישור הזמן" (מזעזע - סיימתי אותו רק כדי שאוכל להשמיצו במאמר) ועוד כמה. 8. סדרת היפריון של דן סימונס. השניים הראשונים טובים, שני האחרים פחות. 9. שלושה בסירה אחת; שלושה בבומל / ג'רום ק. ג'רום, שוב (באנגלית ובעברית - בדקתי את תרגומו החדש של קרמן. לא אהבתי. הוא הורס את הבדיחות) 10. פו הדוב (שוב, בפעם המיליון. מישהו פילח את העותק שלי, ואני הולך לעשות לו כמה דברים חזרזיריים מאד, חכו חכו) 11. משהו זה או אחר של סלמן רושדי - על הודו. ניג'וז מיותר ומשעמם, לא סיימתי. 12. כמה ספרי מד"ב שלא הותירו בי רושם מיוחד, ביניהם נהר השכחה של סאליבן, מחכים למהאדי של מישהי זו או אחרת ועוד כמה. יש עוד כמה, אבל איני בבית כרגע ועל כן איני זוכר. אולי תהיה הודעת המשך... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קראת *לראשונה*", ניר. "לראשונה". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השכיחה ממני עובדה זו. פרט לכך - רובם המכריע של אותם ספרים שקראתי שוב מומלצים מאד, כמצוין בתגובתי. וכשאגיע הביתה אראה מה עוד שכחתי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפיקורס בעל כרחו / יהושע בר-יוסף (מומלץ!), פארנהייט 451 / ברדבורי (קלאסיקה), הרמוניות סודיות / מקאולי (בסדר, לא יותר), יומם של הנמלים / ורבר (טוב מאד, אם כי התרגום זוועתי), הספר האמיתי של פרנק זאפה (נחמד), Thief of Time ו-The Last Hero של פראצ'ט (האחרון ממש מצוין, כולל איורים מבדרים ביותר), רופא כפרי (אוסף) / קפקא (אין מה להוסיף), נערה בנוף / לת'ם (בסדר מינוס), אנחנו / יבגני זמיאטין (חובה!), ראש של כלב / ז'אן דוטור (טוב מאד), אומון רע / ויקטור פלוין (טוב מאד), האחים קרמזוב / דוסטוייבסקי (טוב, אבל היה יכול להיות מצוין לו קיצרוהו בכמחצית. שמעת, דוסטי?), מסע הדרקון / מקאפרי (סביר), לב המאפליה / קונרד (לא החלטתי עוד מה דעתי עליו), וכנראה היו עוד כמה, אבל ניסינו לסדר חלק מהספרים והבלגן חוגג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ''אנחנו'' של זמיאטין קיבלתי חינם כשהזמנתי ספרים דרך מיתוס. נראה לי שאני אקדם אותו קצת ברשימת הקריאה, אם אתה כל-כך ממליץ עליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי פוטר, כמה פעמים אפשר ללעוס סוליה ישנה? את הספר הראשון עוד צלחתי איכשהו אבל התעייפתי בשני מהחזרות והמיחזור של חומרים שבלוניים, בנאליים ומוכרים לעייפה, אך ללא שום מימד של עומק. תפירה סיפורית שמספר לספר הולכת ונהיית גסה יותר (כפי שגם מדווח לי ממקורות מהמנים ביותר) ומסחור דוחה. הצד החיובי כמובן הוא העובדה שתודות לפוטר, עקומת הקריאה _העולמית_ עלתה ואין מה לזלזל בזה. אין צורך להזכיר סדרות דומות שעשויות להעניק מעט יותר מאשר העלאת גירה ילדותית רולינגיאנית, ואחת מהן היא הטרילוגיה "החשוכה" של פיליפ פולמן Pullman, זוכת פרס ה"לחם הלבן" Whitebread Book Award ושעליו נאמר "פולמן נמצא בליגה משל עצמו" (הוא היה גם ברשימת המועמדים לפרס הבוקר היוקרתי). הטרילוגית מתחילה בספר The golden compass ()או The northern light אנגליה) ממשיכה ב The subtle knife ומסתיימת ב The ambre spyglass. מפאת עיסוקים אחרים קראתי רק את הספר הראשון אבל אותן מקורות מהמנים מדווחים לי שהרמה נשמרת גם בשאר הספרים. השפה של פולמן, בוגר אוקספורד, עשירה ביותר, בעלת מרקם ועומק מיוחדים, וכבעל תואר בספרות, הפרוזה מתייחסת למילטון, רילקה ואחרים. הילדים, גיבורי הספר, המתוארים בצורה מלאה,ולא פלקטית, עוברים הרפתקאות פיזיות ואינטלקטואליות, אבל גם צער ויגון, במסע חינוך ועיצוב של תפיסת עולם, רגשות וחושים. פולמן מתייחס לקוראים כאל מבוגרים ולא מאכיל אותם דיסת סולת בכפית אלא מגרה למחשבה. הגיבורה, ליירה, ילדה בת 11 המתגוררת בקולג' אנגלי מפורסם בזמן לא ברור. הזמן הוא מן תערובת עדינה של תחילת המאה, עם סממנים ימי ביניימים וקורטוב פנטסטי. יש לה, כמו לשאר הדמויות בסיפור daemon, מן אלטר-אגו חייתי-שדי המתנהג בהתאם למצבי רוחה של הילדה והולך עמה לכל מקום. ליירה, גדלה באוניברסיטה ומחונכת (אם כך אפשר לקרוא לשובבות הסקרנית האינסופית שלה) על ידי פרופסורים מאובקים. לאחר ביקור של הדוד שלה, פוליטיקאי רב השפעה, ליירה יוצאת למדע בעקבות נבואה עתיקה כשעל כתפיה מונח עתיד העולם. על הספר באמזון ראיון של דויד פרוסט פולמן בבי.בי.סי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולקת על דעתך בנוגע לסדרת הארי פוטר. הבעייתיות המרכזית בתופעת הארי פוטר היא התמסחרות היתר של הדברים (יתר עד כדי בחילה). הסרט (הגרוע לטעמי) וההיסטריה הכללית, שמקורה בעבודת יח"צנות מצוינת. הספרים עצמם אינם גרועים יותר מכל ספר פנטזיה אחר שנכתב בשנים האחרונות (ואני כוללת ברשימתי את הנסיכה הקסומה, הסיפור שאינו נגמר וכמובן סדרת נארניה המעולה). גם המוצרים הנלווים לספר יכולים היו להיות נחמדים אילו היו בגבולות הסביר (סוכריות ברטי בוטס חביבות למדי). ואגב, מתוך סקרנות, האם קראת את הספרים באנגלית או בעברית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סדרת הארי פוטר שונה במהותה מהספרים שהוזכרו, שלא לומר מנארניה המופלאה. הסיבה אינה ההתמסחרות, אלא העובדה ששם מדובר היה בעולם קסום אמיתי, ואילו בהארי פוטר, בשינויים קטנטנים בלבד, תגלי שמדובר בפנימייה בריטית רגילה לגמרי, עם ילדים רגילים, ריבים רגילים, תככים רגילים, ואפילו פחות מזה - סטריאוטיפיים ושטחיים. הקסם הוא כלי חיצוני בלבד, והשמירה העקבית על ''מוחקי הזיכרון'' (באופן היסטרי בספר הרביעי) דואגת להפרדה מוחלטת בין עולם הקסם לעולם האמיתי, מה שהופך את עולם הקסם להעתק רדוד של העולם האמיתי, ותו לא. בספר הרביעי יש איזושהי תפנית, אבל לא ברור עדיין לאן היא הולכת, ורובו מתאים לכלל שאמרתי (משחקי המעמדות, מיצגי האוהדים באליפות העולם וכו'). ואגב, קראתי את ספרי הארי פוטר באנגלית, זה לא שינה בהרבה (ראיתי את הגרסה העברית של הראשון, ונכון שזה יותר גרוע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש קשר בין מוחקי הזכרון לMIB? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי ל- Memory charms. לדוגמא (ספר רביעי, גרסה אנגלית, כריכה קשה, עמ' 78): "Been having a lot of trouble with him. Needs a Memory Charm ten times a day to keep him happy..." (אדון ויזלי, בהתייחסו למוגל האחראי על מחנה אליפות הקווידיץ')[ואם התרגום שלי לשמות שגוי, צר לי, אך אין בידי התרגום העברי]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש קשר בין מוחקי הזכרון ל MIB? בסרט גברים בשחור(?) ישנו מתקן שמוחק זכרונות. רולינג נתקלת בקשיים יצירתיים שמעכבים את הספר החמישי. האם הספר הרביעי נכתב אחרי שיצא הסרט גברים בשחור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנתונים שלי הם: לסקריפט של MIB יש זכויות שמורות מ- 1997 (script copyright © 1997 Columbia Pictures Industries, Inc. הזכויות השמורות של הארי פוטר הרביעי הן משנת 2000 (והן שמורות ל- J.K. Rowling). הספר יצא לראשונה בארה"ב ביולי 2000.All rights reserved). האם זה עוזר במשהו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממרומי מפרץ ניו הייבן אין לי מושג לא לגבי ממלכת סקוטלנד אף לא לגבי ממלכת דנמרק. אבל האמת המבויישת היא, שלא הבנתי. אנא, הסבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר לנו :-) אנא, ספר לנו ! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 79453 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולפי שמועות ששמעתי ממקור אמין למדי, עומדים לתרגם את כל הסדרה כולל הספר הראשון. הסיבה לכך שהם עומדים לתרגם מחדש את הספר הראשון היא בועז וייס.(כל מי שקרא את הספרים הראשונים של ''כישור הזמן'', יבין מדוע כמובן) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מה יהיה? נראה לי שפעם נוספת שגיתי באי בהירות) 1. "הארי פוטר" למבוגרים - הכוונה שלי היא לטרילוגיה של פולמן, לכן גם השתמשתי במרכאות כפולות. 2. אשר לטיב הספרים, זה אשר נמצא בעיני המתבוננת - זו בדיוק הסיבה שהשוויתי את פוטר לפולמן. נסי ותדווחי. 3. את פוטר קראתי באנגלית. את פולמן באנגלית גם כן, אם הוא לא כל כך מוכר ציבור הרחב (ואני מתפתה לכתוב, הפוטריאנים) קל וחומר שהוא לא תורגם לעברית, עד כמה שאני יודע. בכל מקרה, תנו רבנן - כל מה שדומה לביצה, ביצה טובה הימנו, וד"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך ראיון עם פיליפ פולמן התפרסם בסוף השבוע בעיתון מעריב http://images.maariv.co.il/cache/ART511588.html ו"הארי"? "טוב שילדים קוראים, טוב לרולינג, וטוב גם לי. הכנסייה עסוקה יותר בה ובשטניות המיוחסת להארי. ביקשו ממני לכתוב עליה, אבל אין לי זמן לקרוא את כל ספריה,קראתי רק פוטר אחד. פגשתי אותה כמה פעמים והיא אישה נחמדה מאוד. בסך הכל התופעה עשתה רק טוב לתחום" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד מתוך הכתבה: "...אבל בעוד שפולמן חי בשלום עם רולינג ויציר כפיה, הוא מתעב יוצר אחר, שקבור בעיר, לואיס קרול, האיש שחיבר את "אליס בארץ הפלאות" וחשוב מכך - את סיפורי נארניה, המעשיות שעליהן גדלו קוראי ה"מייל"..." "... 'שר הטבעות', שאני לא חסיד שלו, על כל בעיותיו ומגבלותיו, הוא סיפור טוב. אתה רוצה לדעת מה יקרה הלאה, ובמשך כל הסיפור ברור לך מה מתרחש. אתה יודע מה המשימה והיכן אתה נמצא, יש ספרי פנטזיה שאין לך מושג מה קורה. גם 'הארי פוטר' הוא סיפור שופע חיוניות, מקסים ומצחיק. אתה יודע בבירור מיהם הטובים ומיהם הרעים, הכל ברור..." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אף אחד לא מעיר על השגיאה הגסה? לואיס קרול לא חיבר את סידרת נארניה אלא סי. אס. לואיס. מענין לקיברו של מי מתייחס המשפט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו סיימתי את גל-מוח של פול אנדרסון ללא ספק אחד הטובים שקראתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחודש אני קורא בין 10 ל-15 ספרים ורובם ספרי עיון . בין ספרי הספרות היפה שמשכו את תשומת ליבי נמצא "מתכוני חלומות " של אלכס אפשטין ,ספר נדיר ביופיו שפשוט בלתי ניתן לתיאור שכן הוא מורכב למעשה מאסוציאציות שקשורות ( איך שהוא ) בנושא החלומות . מומלץ מאוד. כן אני ממליץ על "זיעה מתוקה " של רועי רוזן ,אם כי אני חושש שרק מיעוט קטן יוכל להבין את ההומור שקיים בספר הזה ( ביוגרפיה דמיונית ופסודו אקדמאית על חייה של ציירת סוריאליסטית דמיונית ). עוד ספר שקראתי שוב לאחר שנים רבות ( קראתי אותו בבפעם הקודמת בכיתה ו') היה "ירושלים ושומרון" של יעקב חורגין , סיפור הסטורי על ימי ממלכת אחאב בישראל . קראתי ונהניתי למרות שלראשונה גיליתי שבספר אין בכלל עלילה , הוא רק תיאור מסע שבעצם מעט מאוד קורה בו. ולמרות זאת מה שיפה בו הוא תיאור החברה המוזרה של ממלכת ישראל הקדומה והדתות המסוכסכות שבה ( הדבר המוזר הוא שזה די מזכיר את מה שקורה היום ,הרבה יותר מאשר את שנות השישים שבהם כתב חורגין את הספר). רק בקריאה שניה גיליתי שהספר נקטע למעשה ואינו מגיע לסיום אמיתי , וההנחה שלי היא שחורגין תיכנן לכתוב לו המשך או שניים כנמראה טרילוגיה בנוסח שר הטבעות . עוד אחד מאותם פרויקטים גרנדיוזיים שלא התממשו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי רוצה להביע כאן התעניינות רשמית דווקא בספרי העיון שקראת. המוצלחים ביותר, בכל אופן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני סבפרים יוצאים מהכלל שקראתי לאחרונה הם ''התנ''ך החילוני'' של משה יהלום ו''העבר המכונן את ההווה '' של נדב נאמן שני ספרים יוצאים מהכלל על הדרך שבה נכתב התנ''ך והאמינות ההיסטורית מאחוריו. הספר השני הוא לאמיתו של דבר הספר הטוב ביותר שקראתי בנושא. ייתכן שהם ישמשו בכבסיס למאמר בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. סומן ברשימת הקריאה שלי. אני לא מוצא זמן לסקור את כל ספרי העיון הטובים שקראתי השנה, אבל אחד המוצלחים הוא ''אלברט איינשטיין - אחדות וריבוי'' של פרופ' יוסף אגסי. קראתי כבר לא מעט על איינשטיין, אבל צורת החשיבה הייחודית של אגסי מאירה אותו באור מרתק במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי גם אני בחודש האחרון את 'מתכוני חלומות' ואת 'זיעה מתוקה' ודעתי עלי כדעתך - מצוינים. הראשון הזוי ו'בורחסי'.... השני בעל הומור דק ומרתק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום. זהו, אני אוטוטו נוסע, לגלות בנכר, לעבר עתיד לא נודע, להתייצב מול גורלי. אולי עיון מעת לעת בדפי האייל יזכיר לי את הטעם הטוב של הבית. אני לוקח איתי מזוודה, אחת, לא גדולה במיוחד, בינונית. במזוודה אני מתכוון לקחת כמה בגדים וספרים. אורכה של גלותי לא ידוע לי מראש, כמו גם הקשיים שאתקל בהם בדרך. חשבתי על איזה ספרים לקחת איתי וזוהי הרשימה : 1. תנ"ך מלא, כזה שמקבלים בטכסי השבעה בצבא. קטן וקומפקטי, מלא בספרות יפה, היסטוריה ,כתיבה טובה. 2. "כימים אחדים", מאיר שלו. פשוט אהבתי את הספר הזה. 3. שניים/שלושה ספרים מקצועיים. אודה לכם אם תוכלו לספק לי עוד רעיונות למספר ספרים.תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה כיף, זה כמו לשחק ב"מה היית לוקח איתך לאי בודד". אבל בלי להכיר את הטעם שלך, איך אוכל לעזור? אולי "שירה" של עגנון - ארוך מספיק להחזיק אותך חודשים מספר וניתן לקראו שוב ושוב. או, במסגרת הדיון הנוכחי, אולי דווקא כדאי להמליץ על אוסף המד"ב המשובח בו דנתי עם טל (ראה את הודעותינו למעלה). בכ"א, כשעזבתי את הארץ לקחתי איתי כמעט את כל אוסף הספרים. אבל אולי אני לא דוגמא כ"כ טובה, כי אני גם התעקשתי לקחת את כל קלטות הווידאו, למרות שיטות השידור השונות בין ישראל וארה"ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלישיית ספרי אי בודד עולמיים: 1) התנ"ך במובן הרחב ביותר הכולל את הספרים החיצוניים והברית החדשה. 2) כתבי שייקספיר ובעיקר המחזות כמובן. 3) סדרת הארץ התיכונה של טולקין. שלישיית ספרי אי בודד ישראלים: 1) התנ"ך. 2) שירי נתן אלתרמן. 3) "מלך בשר ודם" מאת משה שמיר (ומחזה ההמשך "מלחמת בני אור"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד שלישיה: 1) כתבי יוסף בן-מתיתיהו. 2) הקאנון השרלוק הולמסיאני (וגם הפאסטישים הטובים). 3) מדריך טוב ללונדון, העיר הנפלאה ביותר בעולם ששום פאריז ושום ניו יורק לא ישוו לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכוונתך לשבת באי בודד ולהנות מעיון במדריך ללונדון? אתמהה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילא המדריך ללונדון, אבל יוסף בן מתיתיהו? על אי בודד?.. אני בכל זאת בעד התנ"ך וכל טולקין (ההוביט, שר הטבעות, הסילמריליון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ענין האי הבודד הוא כמובן רק משל לשלישיית ספרים אולטמטיבית. ענין המדריך ללונדון הוכנס בגלל הזכרת מדריכים ע''י אחרים. ונכון, טולקין הוא לא רק ההוביט ושר הטבעות. הוא גם הסילמריליון, סיפורים שלא תמו ושאר הכתבים המיתולוגים. (ולכן נאמר סדרת הארץ התיכונה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק גלעד דנבום כלל ברשימה שלו מדריכים, וזה בגלל שזו הייתה רשימה *אמיתית*, והוא נסע לארץ חדשה, אז הוא לקח מדריכים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם ל.ב.פ. כללה ברשימתה מדריך: וכן, אני יודע שזאת היתה רשימה *אמיתית*. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז לפי הלוגיקה הזו הית צריך לקחת מדריך לאי שאליו הגעת, ולא כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בהכרח. יש מדריכים שאפשר לקרוא בהם להנאה כמו המדריך הויזואלי של הוצאת כתר והמדריך המקיף של דני קרמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו. אני קוראת עכשיו את המהדורה המוערת של דני קרמן ל''שלושה בסירה אחת'' שחלקה הגדול הוא בעצם מדריך לשייט על התמזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דני קרמן הוא מבין גדול מאין כמוהו בלונדון ובבריטניה וכל קריאה בכתביו היא חוויה. הבנתי שהוא גם מתכוון לכתוב ספר על האזורים מחוץ ללונדון, אבל זה מלפני כמה שנים ומה עם זה בינתיים אני לא יודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון. התרגום עצמו לא מבריק, אבל גם לא נורא, וההערות הן מה שעושות את המהדורה הזו למיוחדת. ובנוסף, זו המהדורה הראשונה בעברית שהיא מלאה וללא השמטות. אבל אני עדיין מעדיפה את ה"ניחוח דק מן הדק של אבטיחים צהובים" ואת "1 ליטרה בשר בקר עם 1 כוס בירה גדולה פעם לשש שעות. 1 צעדה של חמישה עשר קילומטר בכל בוקר, 1 שינה משעה 11 בדיוק בכל לילה. ואל תחקור במופלא ממך" על התרגום החדש ("ואל תכניס לך לראש דברים שאתה לא מבין בהם.") למעשה, אני עושה כמיטב יכולתי לחיות את חיי לפי העצה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה קילומטר זה חמישה עשר קילומטר כפול מיטב יכולתך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפה עד העבודה דרך הפארק? רק שכבר אין לי עבודה...זה לא חמישה עשר קילומטר, אבל זה משהו כמו 40 דקות הליכה מהירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
40 דקות הליכה מהירה זה בדיוק מהבית שלי לעבודה. צירוף מקרים? (אבל אני עצלנית, במיוחד בחום הזה, אז לוקחת אוטובוסים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, את רואה, לי יש מזל. אין לי עבודה, אז אני לא צריכה לצאת בחום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר לי את התרגום המחודש שיצא ל"נסיך הקטן". דובר שם על פיל בתוך נחש בואה. אז נכון ששמו האמיתי של הנחש הוא אכן בואה (Boa) ובכל זאת, איך אפשר להתפשר ולהחליף את פיל בתוך נחש בריח הישן והטוב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא הכי גרוע - מה עם "צייר לי כבש"? לא יודע, כשאומרים לי כבש אני חושב על מנגל, לא על קופסה עם חלונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה אנשים מעדיפים את התרגומים הישנים של שר הטבעות והנסיך הקטן, ואולי גם של שלושה בסירה אחת, על פני החדשים. מה הסיבה? כנראה שלמרות שהתרגומים החדשים מדויקים יותר מבחינה טכנית, חסר בהם הסגנון הפיוטי של הישנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי יש בעיה עם עיבודים של פו הדב. למרות שבכל התרגומים נעשה נסיון לשמור על שפה יפה (ארכאית?) ישנם ביטויים שמתרגלים אליהם מהילדות כמו למשל נמיר לעומת נמרור (טיגר לילדים של היום) ומשחק כפיסי פו. עצוב לגלות שההנחה הבסיסית היא שאנשים וילדים צריכים היום שפה פשטנית כדי להצליח להתמודד עם ספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או לחילופין, לגלות שהעברית השתנתה בעשרים השנים האחרונות, בדיוק כפי שהשתנתה בעשרים השנים שקדמו לאלה. מה שבעינינו הוא שפה יפה/ארכאית, היה בעיני הוריי "שפה פשטנית", קל וחומר בעיני סבי וסבתי, שעד היום העברית שלהם משובצת במטבעות-לשון שיצאו מכלל שימוש לפני שנים. גם אותי לא ינתקו מהתרגומים הישנים של הספרים האהובים עליי, וגם אני מביטה בספרי ילדים ומזדעזעת לעצמי בשקט. אך לדעתי, לא בצדק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם, למקרא תגובתך נזכרתי בהערתי הישנה תגובה 42700 , שעוד לא פסה תקוותי לאפשרות שמישהו שמכבד את עצמו יסכים עימה אי-פעם. אבל גם אם לא, אני רוצה שהיא תדע שאני לא מתבייש בה וגם שחשוב שהיא תזכור שלמרות שהיא לא תהיה מקובלת בקרב אנשי כבוד, תמיד יהיו אחרים, שידעו להעריך אותה כמו שהיא, מוזרה ומעצבנת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שציינת את "האמן ומרגריטה". נהניתי מהתרגום החדש עד מאוד מבלי לקרוא את הספר בהוצאתו הישנה, ואז נודע לי כי כמה ממכריי קראו את שתי הגרסאות, ומוצאים את הישנה נעלה על החדשה באופן משמעותי. או שמא גם הם נפלו בפח ההתרפקות על השפה הארכאית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק הם. לכל מי שהתרפק בילדותו, כמוני, על "נחש בריח"* קסום, לעולם לא יצלצל עוד שום כינוי אחר לאותו נחש באותו הקסם, או בקסם כלשהו. זאת, כפי שצילצולו של "נחש בואה" יישמר לעד לכינוי זה בלבד, אצל ילדיו. *אזהרה לילדים מבין קוראינו: מי שהתרפק בילדותו על נחש המסוגל לבלוע פילים, מתרפק עתה על ברכי מלאכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי ארכאיות התרגום לפו הדב היא בעוכריו - כבדות, קריאה לא קולחת ואי התאמה למקור. כך גם לגבי הרוח בערבי הנחל בתרגום יונתן רטוש. בילדותי השתעממתי מהתרגום למרות שמאוחר יותר התרגלתי אליו. לעומת זאת, התרגום של אהרון אמיר לעליזה הוא יצירת מופת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... למעט, כמובן, עברות השם (''עליזה'' במקום ''אליס''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע? וכי לא כתב לואיס קרול את הספר לילדים רגילים שקוראים על ילדה רגילה עם שם רגיל (ולא זר - למשל אלואיז)? האם לא ראוי לשמר את כוונתו? במחשבה שנייה, מה אכפת לי? כבר אין לי במה להתעסק? לילה טוב! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר נקרא על שם ילדה אמיתית. אפילו ספרים עם גיבורים בדויים לא עוברתו באופן שכזה (למעט בדורות קודמים - כגון "רם ויעל", שתורגם משפת בריטאניה ע"י י.ע.ס. בשנת 1878 – ראה http://www.benyehuda.org/shakespeare/Ram00.html ). דוגמאות? מקס ומוריץ, אמיל (ההוא עם הבלשים), פיטר, לוסי, אדמונד וסוזן (אלה עם הארון), צ'רלי (ההוא עם השוקולדה), ואפילו לבוקא, נמצ'ק, צ'לה, ברבש, קולנאי וחבריהם מרחוב פאל (למיטב זכרוני, גם בתרגום הישן, "מחניים", נותרו השמות ההונגאריים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלא להזכיר את קולונל שולץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתרגום העברי הראשון נקראו מקס ומוריץ "שמעון ולוי", ובאחד המאוחרים יותר כונו "גד ודן". "שמעון ולוי" יצא לאור בשנת 1898 בוורשה. אני עדיין מחפש אותו, זה היחיד מכל התרגומים של מקס ומוריץ שעדיין לא הצלחתי להניח עליו את ידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל ליסה, לוטי ואנה לואיז, כמו גם קונרד זכו לשמות עבריים - לי, אורה, פצפונת ודני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביידיש כונו מקס ומוריץ ''שמול און שמרקה''. ג'ים קנופף זכה לשם ''ג'ים כפתורי''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש לך סיכוי לשמור את כוונתו של לואיס קרול, מבחינת התאמת הספר לקהל היעד? הרי יש בספר גם מסיבת תה; לילד אנגלי מהמעמד הנכון זה היה דבר מוכר וברור, אני מניח. האם בתרגום אתה אמור להחליף אותו ב"על האש" (ולצייר מחדש את האיור הקלאסי, בסגנון המקורי)? אני יכול למצוא טעם מסוים ב"עברות", או "טרנסקולטורציה" למי שמעדיף מילים ארוכות, מהסיבות שאמרת; אבל אני חושב שהכף מוכרעת לטובתן רק אולי בספרים לפעוטות מאוד, מאוד קטנים. קהל היעד של אליס כבר מכיר את האפשרות שיש מקומות אחרים בעולם, והיו זמנים אחרים, ושם לילדים קראו בשמות אחרים והם היו עושים דברים אחרים. ואם הוא לא מכיר, לא מוקדם מדי לעשות לו היכרות עם העובדה הזו. הזרות דווקא יכולה, אני מניח, להשרות קסם שיפצה על אובדן הפמיליאריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השתכנעתי ש"טרנסקולטורציה" אינה תמיד הפתרון המוצלח ביותר.* עיקר טענתי הוא יותר הבחנה מאשר המלצה. ההבחנה היא ששימור המקור אינו זהה תמיד עם שימור מילות המקור בלבד, שכן אז, עשוי זה להיות על חשבון כוונת כותב המקור (לטעמי – כותב הגירסא הראשונה). מה ראוי לעשות? זה עניין של טעם - טעמו של המתרגם וטעמו של הקורא. לי עצמי אין טעם מוגדר בנושא. לעיתים אעדיף הקפדה על צורת המקור, לעיתים דווקא "טרנסקולטורציה" ולפעמים אף פשוט את הדבר המשוכתב היפה ביותר שיכול המתרגם המיומן להוציא תחת ידיו, ללא הגדרה מחייבת של אופי הקשר למקור. העניין הוא ששיקול דעתנו העקרוני מוסח מעט בעניינים אלו בגלל תחושות לא לגמרי מודעות. כוונתי היא לצורך להאמין שבמקור ישנה איזושהיא איכות ייחודית ושלמות הנפקדת מכל שִכתוב ותרגום. ישנה גם מחוייבות צורנית הנוצרת לקסם התוודעותינו הראשונה ליצירה (ראה שיחתי לעיל עם נוגה). בעייה שיכולה להיווצר בנושא זה היא איבוד קהלי יעד שיכלו ליצירה בזמן גירסה 0** ואובדים לה עם הזמן. ובכל זאת בתחום הראוי: דבר לא ישיב את יפעת המקור, עזבנוה יום עזבתנו שלושה – גם העולם, גם השפה וגם מערכי נפשו של האדם מתמידים בתנועתם. מן הראוי הוא לענגם ולרצותם, והדרכים לכך מגוונות. רק עתה, תוך חיפוש באייל, נוכח אני במאמרו של טל דיון 92 הנוגע גם בנושאים כאלו. מומלץ. * קראתי שבאחד התרגומים הראשונים של התנך לאסקימוסית, תורגם "טלה" ל"כלב ים קטן". השאלה האמיתית היא כמובן מה היה עושה המתרגם המוכשר עם "אפופידס". זמנים יגידו. ** נראה כי כל ספק באשר לטיבו של עולמי המקצועי הנוכחי הוסר עתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה זו נפלו טעויות מספר טעויות. למשל, ''מן הראוי הוא לענגם...'' מתייחס לבני האדם. עם הקוראים הסליחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מאמין שזה קורה לי. גם בקודמת ישנה טעות בולטת. לא, אני לא שתוי, פשוט קצת לא מרוכז. נראה לי שמספיק להיום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זאת אומרת "ואולי גם של שלושה בסירה אחת"? איך אפשר בכלל להשוות את עוית הרחם עם מים בברך? (שניהם, כמדומני, תחליף ל Housewife knee בעל האפיון המגדרי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היו מיים בברך. היו: 1) צרעת נושנה של השוקיים. 2) עוית הרחם. 3) ברכי העוזרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא "צניחה חופשית של הרחם"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בשלושה שיש לי, ועד כמה שאני יודעת הם היחידים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני זוכר ''צניחה חופשית של הרחם'' אבל אסור להסתמך על הזכרון שלי, יותר מידי אלכוהול. (י. פופק בהתקף חמרמרת קשה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה חודשים יצא לי לבקר בטירת ווינזדור ולהתהלך באפרים שמסביבה וליד בי"ס איטון. מקום יפה חמוד ליום טיול, אבל בעקרון, ממליץ להשאר עם הספר של ג'רום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אמנם לא בעקבות ספר, אלא בעקבות הסרט BraveHeart . וזה גם לא "בעקבות", אלא לפני שראיתי את הסרט. אבל זה מקום כל כך שווה שאספר עליו למרות העפעוף הקל: טירת ברקלי נמצאת כ-30 ק"מ צפונית לעיר בריסטול, שבמערב אנגליה, ועל גבול ויילס. היא נבנתה לפני כ-850 שנה, ובמשך כל הזמן הרב הזה, ועד היום, גרו בה דורות של משפחת ברקלי. זו טירה מבוצרת, ולא טירה "ארמונית", חומותיה מאסיביים ביותר, וסביבם חפיר. המבנה הוא בעצם שורה של מבנים שקשורים זה לזה במסדרונות ארוכים ואפלים, כאשר המבנים מסודרים בצורת מ"ם סופית סביב חצר פנימית. בקירות המסדרונות והחדרים יש חרכי ירי (לקשתים, ואח"כ לרובאים). החלק שבו גרים בני ברקלי הנוכחיים סגור לקהל, ומה שפתוח הוא בעיקר מספר אולמות ענקיים, המסדרונות שהזכרתי, גרמי מדרגות אבן מתפתלים, המטבח ה/ענק/ (סדרה של מטבחים בעצם). וגם ה- Keep, המצודה, שהיא החלק המבוצר ביותר בקומפלקס. וכאן הגענו סופסוף לסרט ברייב-הארט. זוכרים את אדוארד הראשון שנלחם באומץ ובאכזריות בסקוטים, שבראשם עמד מל גיבסון החתיך? ואת בנו של אדוארד דנן, הלא הוא אדוארד השני הנעבך, ששודך לסופי מארסו היפהפיה (הנסיכה איזאבל מצרפת), אך העדיף על פניה את מאהבו פירס גבסטון? ובכן, ב-1327 נשבר למלכה סופית מהסידור הביתי הזה, וחוצמזה גם לה כבר היה מאהב, בשם מורטימר. והשניים ארגנו כוח צבאי שתקף את כוחותיו של אדי 2, והביס אותם. המלך הועף כלאחר כבוד לתא כלא במצודה האמורה, והושאר שם כמה חודשים. הסוהרים גם ניסו להרוג אותו באמצעות השלכת פגרי בע"ח רקובים לתאו, בתקווה שזה יפגע בבריאותו. אך אדוארד לא התרשם והמשיך ליהנות מבריאות טובה. ואז, בלילה אפל בחודש ספטמבר שניים מהלורדים שהיו מופקדים עליו רצחו אותו. הרצח היה מגעיל במיוחד גם בסטנדרטים המקובלים באותו זמן- כמעין "בדיחה" חולנית על נטיותיו המיניות הם דחפו שיפוד ברזל לוהט למקום הרלוונטי בגופו. הוא צרח נוראות, ומת. גופתו נקברה בקתדרלת העיר גלוסטר הסמוכה. מורטימר נרצח ע"י המון זועם. ואיזאבל נאלצה לפרוש מהחיים הפוליטים (אם אפשר לקרוא לזה כך). בנה בן ה-15 אדוארד ה-3 עלה אז לכס המלוכה. במצודה רואים את התא שבו חי, ומת, המלך. התא מרוהט ונראה נוח למדי, ביחוד כשמשווים אותו לבור הכלא הסמוך- בור עמוק עד מאוד, עם קירות ישרים שאין שום דרך שבעולם לטפס ולעלות בהם מלמטה. לתוך הבור הנ"ל היו מושלכים האסירים הפחות מיוחסים. וגם לשם היו מושלכים פגרי חיות, כדי שהאסיר יתחיל להירקב בינתיים, בזמן שמחפשים מישהו שיפדה אותו. ואם אף אחד לא יפדה אותו, הוא פשוט יירקב בבור, פשוטו כמשמעו, עד שהמוות יגאל אותו מיסוריו. אגב, ליד הטירה עומד ביתו של ד"ר אדוארד ג'נר, שפיתח את החיסון נגד אבעבועות שחורות (שאיום בהן מושמע לאחרונה מכיוון סאדאם, אבל זה כבר סיפור אחר). וגם את בית ג'נר והגן שסביבו כדאי לבקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כ8 מייל מסטרטפורד-אפון-אבון (עירו של שקספיר, מומלץ לכל טיול באנגליה) נמצאת טירת ווריק שבה ניתן לראות את תולדותיה לכל אורך ההיסטוריה האנגלית, מימי ויליאם הכובש ועד לסף המאה ה20. יש מגדל תצפית עם *המון* מדרגות לטיפוס וצפייה על כל האזור, הדגמה על לוחמת ימי הביניים, נוף יפהפה שעליו בנו אוהלים צבעונים בנוסח יה"ב (לפחות כשאני הייתי), עופות המסתובבים בשטח, סיפור הטירה לאורך כל תולדותיה (כולל חדר שעל פי הטענה רדוף רוחות) ועוד. בקיצור, מומלץ מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תקחי את זה באופן אישי אבל הסרט ברייב-הארט הוא סרט דוחה ופלצני להחריד - קומבינציה כמעט בלתי אפשרית וקטלנית במיוחד (יצאתי באמצע). אני לא בטוח שעל פי התאור שלך את הטירה הזו, יש לי חשק לבקר בה. אני מבכר עליה אפילו את כרי הדשא המשעממים של איטון בצרוף בירה פושרת. ישנם עוד כמה "סיורים בעקבות" שאני יכול להמליץ: 1) נסיעה לראש פינה בעקבות גיא-אוני של שולמית לפיד 2) סיור בשכונת אחוזת בית בתל-אביב בעקבות נחום גוטמן - וביקור במוזיאון הקטן 3) סיור באזור גן העצמאות ומתחם מלון הילטון - היכן שהיתה המערה החשמלית המיתולוגית של חסמב"ה 4) נסיעה למכתש הקטן בעקבות שני ספרים ישנים ששמם זרח מפרחוני - על ילד שפוגש גמל ויוצא למסע גאוגרפי, ארכאולוגי והיסטורי ברחבי הנגב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרצה פיצה מהמקרר עם הבירה הפושרת שלך? בירושלים נערכים סיורים במסגרת יד בן צבי ובמסגרת בית שמואל, עם סופרים שמספרים על ילדותם. מומלצים הסיורים עם חיים באר ועם דן-בניה סרי (בתקופת הסליחות, הסיורים עם דן-בניה מעולים אבל יש צורך להזמין מראש, הואיל והם עמוסים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם אחרונה שבקרתי שם אכלתי פיש אנד צ'יפס סבירים. חזרתי לאותו פאב על גדות התמזה ביום ראשון לאכול רוסט ביף ויורקשיר פודינג - מה אגיד לך? נראה לי שאפילו את הדבר הצמיגי הזה אעדיף על טירת הבלהה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולאור דבריך אלה, מה דעתך על סיורים בעקבות המרקיז דה סאד והרוזן מזוך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דה סאד זה מעניין, מעודן ונטול יומרה הוליוודית ריקנית ורקבון בורות כלא מחליאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל היה לאחרונה סרט הוליבודי על המרקיז דה סאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין? ללא ספק. מעודן? אני לא בטוחה. איש איש וטעמו עימו (ואפילו אם מדובר באוכל אנגלי דלוח) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילא פלצני, אם אני זוכר נכון, אז הוא בכלל צולם באירלנד, שמעניקה הטבות מופלגות לסרטים שמצולמים בתחומה, ולא בסקוטלנד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הם דחפו שיפוד ברזל לוהט למקום הרלוונטי בגופו. הוא צרח נוראות, ומת" - מישהו מכיר איזה ספר-ילדים טוב הכולל סצינה דומה, כדי שאוכל להעשיר לילדי את 'החויה'? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה את הנזל-ועמי-וגרטל-ותמי, שבו צמד הפושעים הרכים בשנים הודף את הוויקה המסכנה לתוך תנור וצולה אותה בתוכו, רק מפני שניסתה לקיים את עיקרי אמונתה כבת למיעוט נרדף. הערה לעצמי: כמובן, היה עדיף אם הם היו /תוחבים/ את השיפוד. כנראה שמיהרתי שם להגיע אל הקטע המרגש הבא, עם הפגרים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואחר כך תשאל כיצד אתה מוציא את דברי מהקשרם? אני תוהה אם אתה באמת כזה או רק עושה את עצמך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כנראה אצטרך לשאול שוב. (טוב, ברור שזו הקצנה, אבל אין שום דבר מיוחד בהבאה-לאבסורד שלי). מחכה להסבריך... [וסתם ככה: ספר ילדים (עתיר 'חויות' מעשירות) שיכלול סצינה כזו: יצונזר/יוכוון-החוצה, או רק לא-יוקרא-אלא-אם-כן-תהיה-דרישה-מפורשת?] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת? אין לי עניין להמשיך איתך את הדיון הזה. אני כותבת ומשקיעה בהסברים ואתה מתייחס לכל הרעיון באופן שנוח לך. אין לי עניין לחזור על עצמי שוב ושוב ושוב ולהראות לך עד כמה תפיסת העולם שלך מעוותת. אני לא מפלצת, אני לא מחנכת את ילדיי למפלצתיות. לא כל חתיכת נייר מודפסת זוכה אצלי לתשומת לב בניגוד למה שאתה כנראה סבור. אני לא מקריאה רומנים למשרתות לילדות בנות שנה כדי לעצב את עולמן הרומנטי ובעיקר אני מחנכת להיות בני אדם עם ספרים או בלעדיהם. עד עכשיו אני עושה עבודה לא רעה. אתה לעומת זאת, מצד אחד תוך מצמוץ שפתיים והנאה עילאית מהטאבו בוחר דוגמאות בוטות תחת מסווה של "הומור" ובנשימה אחת מדבר על ערכיות ודת. אני באמת ובתמים חושבת שכאשר תגיע לשלב שבו תצטרך אתה לעצב דמותו של ילד הלך מחשבה כזה יהיה לך לרועץ משום שכל הזמן תחשוב מה הילד או אתה, עלולים להפסיד בשם הערכים המכניים שאתה כופה על עצמך. יום טוב ושבת שלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני טרחתי והשקעתי בהסברים (נכון, לא *כל* תגובה הייתה ארוכה), ואני באמת משתדל להבין אותך - אחת הדרכים היא לנסות להציג את מה שנראה *לי* כאבסורד בשיטתך. לגיטימי. מה שרציתי הוא שתסבירי מדוע את רואה באותו אד-אבסורדום 'הוצאה מהקשר'. על זה לא חזרת שוב ושוב. את תפיסת העולם שלי את לא מכירה, כי בכל תגובותיי לאייל חשפתי רק קורטוב מאוד מסוים ממנה; עיקר התגובות היו בנושא הפילוסופיה פרימה. לכן, לא ברור לי כיצד הגעת למסקנה כי היא מעוותת; האם התפיסה שספרים (כמו כל דבר אחר בעולמו של הילד) מעצבים את תפיסתו את העולם היא המעוותת לדעתך? מעבר לכך שתפיסה זו נפוצה ביותר, אינני מבין מה מעוות בה, לטענתך; אם את טוענת שהיא שגויה, אשמח להמשיך ולהתווכח איתך על כך. חלילה לי מלטעון כי את מחנכת את ילדייך למפלצתיות; היית יכולה לומר שזה מה שאני טוען *אם* טענתי הייתה: "איילת בועזסון מכירה בערכם החינוכי של ספרים, ומשום כך מעדיפה להשתמש בספרים ככלי חינוכי לעיצוב מפלצת קטנה וגרגרנית בביתה". אבל לא זאת אני טוען, וזאת משום שהבהרת שאת *לא* מכירה בכך שספרים יכולים לעצב את תפיסת עולמו של הילד, באותה תקופה מעצבת של חייו. על טענה זו קראתי תגר; היא עומדת בסתירה הן לכל מה שידוע לי, והן לניסיוני האישי: אני יודע היטב שלספרים *שאני* קראתי בילדותי הייתה השפעה עצומה על מי שאני היום (ואם תטעני שזו הוכחה נפלאה לכך שקראתי ספרים איומים אדע שיש לך הומור כלבבי...). אני לא טוען שכל חתיכת נייר מודפסת זוכה אצלך לתשומת לב, אני כן שואל עפ"י אילו קריטריונים את קובעת מה ראוי לתשומת לב, ומה לא. כל טענתי היא שגם המרכיב החינוכי צריך להילקח בחשבון, לא יותר, לא פחות. וממה שהצלחתי להבין ממך, גם אצלך זה כך, בשתי הסתייגויות: א. *המטרה החינוכית* היחידה היא 'עושר החוויה' (לי פשוט יש מטרות חינוכיות נוספות), כלומר ספרים יצונזרו או יוקראו לפי 'העושר החוויתי' שהם מעניקים לילד (וכך, 'ספרי זבל' דלים לא ייקנו אפילו, ולא יגיעו הביתה - אין פסול בכך, ממילא אין אפשרות להקריא את כל הספרים הקיימים, וכדאי שהקריטריון לבחירתם לא יהיה אקראי) ב. מקרים קיצוניים (כמו אונס וקיצוץ איברים, אצל האחים גרים) בכל-זאת יצונזרו, אבל כדי לשמור על מראית-עין כאילו אין צנזורה, הם יוקראו במידה ותינתן דרישה מפורשת. גם אני מחנך להיות בני אדם עם ספרים או בלעדיהם. אני פשוט חושב שאי-התייחסות לספרים כאלמנטים משמעותיים בעולמו של הילד היא בגדר עצימת עיניים לתועלת ולנזק הפוטנציאלי האפשרי. כמו אותם הורים המושיבים את הילד מול הטלוויזיה בתקווה שזו תחליף את תפקידם ללמד אותו לדבר. כל שאני אומר הוא שיש לשים לב לערכים החינוכיים המועברים לילדים דרך הספרים (אגב, ויכוחים פדגוגיים לגבי ערכן החינוכי של אגדות בעלות תוכן אימים אינן דבר חדש, ויש משהו בעייתי בטענה שגישה אקדמית ידועה היא "מעוותת") אינני נוהג למצמץ בשפתי אלא אם הן דביקות (לא אפרט) אבל אודה שאני נהנה מהומור שמאתגר טאבואים חברתיים, גם אם הוא כולל דוגמאות בוטות (דוגמא טובה תהיה הסדרה הבריטית "drop the dead donkey", שאם מישהו יודע כיצד ניתן להשיג פרקים שלה, או מתי תשודר בארצנו בשנית, הוא יעשה אותי אדם מאושר). אין הדבר פוסל 'ערכיות' (להיפך, בייחוד אם חלק מהטאבואים הם לא ערכיים לשיטתי) אבל ייתכן שהוא פוגע בדת, שכבר ציינתי שנחשבת טמאה בעיני. על פרטים אישיים (כמו: האם יש לי ילדים או אני מחנך ילדים, אם תחום העבודה שלי נוגע לפדגוגיה וכו') אני בוחר שלא לפרט מעבר לרצוי. המושג "ערכים מכאניים" זר לי. ערכים, כפי שאני מבין אותם ('מה שראוי') הם כל דבר פרט ל "מכאניים", וברור שאינני מבין מדוע ערכים כגון עזרה הדדית ותרומה לקהילה הינם יותר מכאניים מערכים כמו אינדיבידואליזם וחשיבה עצמאית (שגם אני שותף להם!) יום טוב גם לך, ושבת פעילה ומרתקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בDVD: בוידאו: http://www.amazon.co.uk/exec/obidos/ASIN/B00004D01X/... או:http://www.amazon.co.uk/exec/obidos/ASIN/B00004CQ8B/... http://www.amazon.co.uk/exec/obidos/ASIN/B00004CQ8E/... http://www.amazon.co.uk/exec/obidos/ASIN/B00004CPBX/... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרו לך פעם שאתה נהדר? (אגב, אתה מכיר את הסידרה? מישהו אחר מכיר?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיר, וצפיתי בה בהנאה בזמנו, אבל אני לא חושב שהיא מעולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נו. זה באמת מכיל רכיב סובייקטיבי חזק מאוד. אגב, סתם כדי לכייל, איזו סידרה זוכה אצלך לתואר "הסידרה הקומית השנונה ביותר?", אם כי רוב הסיכויים שלא אכיר (בשנים האחרונות בקושי יצא לי לראות טלוויזיה - הכל בגלל ההחלטה השרירותית להגביל את היממה ל 24 שעות...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכורה לי סדרה בריטית ששודרה לפני שנים בערוץ הראשון, וכללה את החיפוש אחרי כותב תשבצי הגיון בשם ''אריסטו'' ע''י מורה חובב שעשועי לשון. הייתי נותנת לה את תואר אבירת השנינות, אם רק הייתי זוכרת איך קראו לה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Oliver's travels נכתבה על ידי אלן פלטר האלוהי, שגם כתב את טרילוגית בידרבק. יש לי את האודיובוק של כל הארבעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאני אקליט לך עותק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או לחילופין: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, אני מורשמת. בטח להקליט לי עותק. תודה תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם לא - אודיובוק? אני אלך כבר על הדיוידי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הצלחתי להשיג את הדיוידי. לדעתי הוא בכלל לא יצא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי מי מקוראי האייל הקליט את הסדרה כאשר היא שודרה בארץ?... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, זה אצל אמא שלי. עזרתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף - ושכחתי לגמרי מכל העניין של שיטות שידור שונות (הוידאו שלי כאן לא מראה PAL). כמה מסובך. אז חזרה לענייננו: האין זו אחת הסדרות השנונות ביותר שחווית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן כן. שוב אני אציע לך את האודיובוק. אני רק צריכה למצוא מישהו עם טייפ כפול שיעשה עותק... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי את כל הסדרה מוקלטת בוידאו, עם אלן בייטס היחיד והמיוחד. אני עדיין מחפש את הספר המקורי. למי שמתעניין, השיר היפה שהם מדקלמים בדרך לאיים הוא של ג'ורג' מקאיי בראון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. לא, לא שמעתי אף פעם על הסידרה. לגבי הסדרה השנונה ביותר, לעניות דעתי היא כן אדוני השר/ראש הממשלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, אז אני אוסיף לרשימה את סדרת BLACKADDER המלאה(ארבע עונות של שישה פרקים כל אחת, פלוס ספישל כריסמס פלוס ספישל חזרה בזמן). מה שמעלה את השאלה: שמתם לב שכמעט כל הסדרות שדובר בהן הן של הBBC? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא אמור להיות ברור מאליו? הסדרות האמריקאיות לא מדגדגות את האיכות הבריטית, ומכל התחנות הבריטיות הBBC היא המובילה. ולשתי הסדרות האלה, אם נוסיף את "המלון של פולטי" ואת "ג'יבס וווסטר" נקבל את ארבעת הסיטקומים הבריטים הטובים ביותר בכל הזמנים. אתר טוב על הטלביזיה הבריטית לדורותיה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מה שהבריטים עושים עם כספי האגרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שהם מנצלים את זה *קצת* יותר טוב מאיתנו. ואם כבר, השוואה בין שני עמים שכנים ניצים - אנחנו והפלסטינים לעומת האנגלים והאירים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני מניחה שהפילפילון רצה להוסיף לינק אז הנה הוא: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שיצא לך לראות את הסדרה הזו. הקומדיה הזו, בכיכובו של לני הנרי מצליחה להיותת מצחיקה ומציאותית בעת ובעונה אחת. היא מתאימה לכל מי שאוהב לאכול במסעדות ואין לו מושג מה קורה במטבח, ובמיוחד לשפים ושפיות שעתידם עדיין לפניהן. "השף גארת' בלקסטוק מתיחס לצוות שלו כאל נבלות, יש לו רפרטואר ספרותי של קללות, נאצות, ניבולי פה וחרפות מלומדות ומקוריות, הוא מבשל כמו מלאך והוא הדבר המרענן ביותר שהופיע על מסך הטלויזיה שלי." תגובה 83587 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יצא לי לראות את זה, אם כי אני די מחבבת את לני הנרי. וגם השף שעבדתי אצלו התנהג ככה. כל השפים הגדולים מרגישים חובה לעצמם להתנהג כמו נבלות. לא יודעת למה. אולי עכשיו כשאני מובטלת אז יצא לי, אם כי מנסיון דברים כאלה מצחיקים פחות(1) את מי שחווה אותם על בשרו. (1)או הרבה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שלא יצא לי. הרגע בדקתי וכבר לא משדרים את זה בBBC AMERICA. אבל עוד חודש אני עוברת לתחום השיפוט של BBC WORLD ושם כן משדרים. ונושא אחר: בזמן שאני כותבת מילים אלו צ'ארלסטון הסטון נפרד בחדשות של חמש מהקהל שלו, כי אבחנו אצלו אלצהימר והוא חושש שכשיגיע יומו הוא כבר לא יהיה קוהרנטי דיו לעשות זאת. הוא גם מבקש התחשבות כשהוא יתחיל לספר את אותם סיפורים שוב ושוב, ואם אפשר שיצחקו מהבדיחות שלו כל פעם מחדש. אני יודעת שבגלל כל הקטע של הNRA הוא נחשב לאחת מהתגלמויות השטן אצל חלק ניכר מהאוכלוסיה כאן, אבל אני תמיד מאד אהבתי אותו כשחקן וזה עצוב לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטפן טומפקינסון, אחד השחקנים הראשים של הסדרה הזו, היה הכוכב של הדרמה המעולה באליקיסאנג'ל. הוא שיחק בתור הכומר האנגלי, פיטר קליפורד שנשלח לכפר אירי ומתאהב באסמפטה פיטג'ראלד, בעלת הפאב המקומי. הסדרה איבדה מכוחה כשטומפקינסון עזב עקב...לא אגלה כדי לא לקלקל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא כופה ספרים על ילדיי. אני לא מספרת להם מעכשיו את "מקס ומוריץ" וגם לא את "חמישה כושים קטנים" שנמצא באוסף הפרטי שלי. עם זאת, אני לא חושבת שכשיגיעו לגיל שבו יקראו בעצמם יגרם להם עוול נורא ואיום אם כן יקראו אותם. כשהתייחסתי ל"תפיסת העולם שלך" התייחסתי רק לדברים שאני קוראת כאן משום שאין לי שום דרך לדעת מי ומה אתה בחייך הפרטיים. היא מעוותת בעיני משום שבנשימה אחת אתה מנתח מין אוראלי על שטיח טורקיז ומרחיק ילדים מספרים שאתה אהבת כילד משום שהספר יפגע בהם. יש כאן משום חוסר אמינות ונאמנות לעצמך ולערכיך. לא אמרתי שספרים אינם יכולים לעצב את תפיסת עולמו של הילד אלא שספרים אינם מכשיר חינוכי. מי שקורא את "יפתח המלוכלך" מתוך נקודת מבט לבחון את גרמניה במאה ה-18 ימצא בו אלמנטים שונים מאשר מי שקורא בו ללא מחשבה מוקדמת. כך גם בנוגע ל"נשים קטנות". הספר יכול לעצב ראייה פמיניסטית למשל ועדיין ליצור ביקורתיות אצל הילד. ילדים שמזדהים עם גיבורי ספרות אינם נוטים להערצה עיוורת משום שהספר (בניגוד לטלוויזיה) מאפשר להם פתח רחב יותר לדמיון. ואני לא אטען שקראת ספרים איומים משום שאין טעם לחזור על דברים שאתה רוצה לשמוע. דעתי היא קיצונית בהרבה אך לא מענייני כרגע לגרום לך את הנחת שבחוש ההומור שלי. ספרי ילדים אני קוראת בעצמי לפני שאני קונה ובוחנת את החוויה שתיווצר ומידת השפעתה. להגיד שאני לא מייחסת לספרים אפקט על עיצוב אישיות זוהי הוצאת דברי מהקשרם. העובדה שאני לא מצנזרת ספרים אלא בוחרת אותם מראש ע"פ קריטריונים אחרים וסומכת על תבונתם של הקוראים שידעו להפיק מהם חוויה ולהעשיר את עולמם ודמיונם, לא אומרת שאני מעלימה אינפורמציה מעיני הילדים. גם אתה לא מכניס לפה כל שרץ. ובנוגע למעשיות האחים גרים ודומיהם. את הסיפורים האלה אני לא מקריאה כלל. אני מספרת. לכן, על פי הקהל שיושב מולי, אני מתאימה את הסיפור. מה גם שלידיעתך מדובר במעשיות עממיות (ולא אגדות!) שעברו שינויים רבים במרוצת השנים ואינם בעלי נוסח אחיד או מחייב. אני לא דוחפת ספר ליד ומצפה מהילד שיתמודד איתו בעצמו. אני מספרת ומקריאה כבר מגיל מאוד מאוד צעיר ובכך מייצרת אופן הסתכלות מסויים על ספרים (ומי שמכיר את בני משפחתי יודע שזה עובד). והנה שוב חזרתי על עצמי. שבת שלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספרים, כמו כל דבר אחר שהילד נכסף לו, יעצבו את חייו. ההגדרה של ספר כמכשיר חינוכי כן או לו היא שרירותית היא עניין סמנטי ולכן לא מעניין. כל עוד ניתן יש לסנן את שהילד קורא רואה ושומע. יחד אם זאת מתוך ידיעה שהבועה סופה להתנפץ יש לצייד את העולל בכלים של שיפוט ואבחנה בין טוב לרע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהכותרת בהודעה שלך הפוכה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט! לקרוא מהסוף להתחלה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים לגמרי. אגב, זה יכול להיות רעיון לסקר! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שהסקר הבא יהיה "איך אתם במיטה?". אבל עוד לא חשבתי מה יהיו התשובות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאם אתה נוסע לנכר כדאי לך לקחת ספרים עבריים. אני לא מעריץ גדול של אריאנה מלמד, אבל ב http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-696868,00.ht... יש מבחר גדול (שכולל הרבה ג'אנק). מתוך הרשימה, הייתי לוקח את 13, 17, 33, 35, 40, 46. אם אתה רוצה להתגעגע, אתה יכול להשמיט את 13 ו 17, להוסיף בשביל הכיף את הספר "הכלה המשחררת" של א. ב. יהושע, ובשביל המטוס את 52. חוץ מזה, במדור ספרים באייל יש כמה ספרים עבריים נחמדים (אני אישית מאוד נהניתי מהסקירות ומהספרים דיון 820 דיון 706 ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא "הכלה המשחררת"? לא שלא נהניתי מהספר, אבל אם ענייננו במישהו שרוצה לקחת 3-4 ספרים, הרי שאפילו ל-א. ב. יהושע ספרים שהייתי ממליצה עליהם לפני ה"משחררת". קל וחומר אם בספרות מקור עסקינן, הרי זו אינה אחת מהיצירות העבריות שאי אפשר בלעדיהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל זה ''בשביל הכיף''. אבל אני מסכים - פשוט קראתי את הספר לאחרונה, ואני קצת מוטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא להבהל, אין באמת צורך למלא מזוודה. רק קח איתך כמה לינקים פשוטים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגמאי במקרה אני עשיתי את אותו הדבר בדיוק לפני כמה שנים. הספרים שלקחתי היו: 1) התנ"ך,גם כן במהדורה הצבאית. 2) שר הטבעות על שלושת כרכיו 3) עשיו של מאיר שלו 4) נשים קטנות 5) ג'ין אייר 6) מדריך שיחור לניו יורק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל רשימה כזאת שאינה כוללת את מילכוד 22 לוקה בחסר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילכוד 22 מזכיר לי את מחנה 80, אחת מהמקומות הרבים שנסעתי לניו יורק להתרחק מהם. וחוץ מזה, גם אם הייתי מסכימה אתך, מאחר ומדובר בסיפור מעשה שהיה,אין לי מה לעשות אלא להמציא מכונת זמן, לחזור שנים אחורה ולשנות את תכולת המזודה שלי. אלא מאי? יצא שבלא יודעין אני אשקר כשישאלו אותי אם מישהו התעסק לי עם המזודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם את כבר ממציאה מכונת זמן, תעצרי לכמה דקות אצל טל כהן ותוכיחי לו שיש אלהים. יהיו צחוקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אני צריכה להמציא מכונת זמן בשביל להוכיח את קיומי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מתוך שינה) הצעת ההוכחה לא היתה שלי. אני רק הבאתי דברים שאיני זוכר את שם אומרם. בכל מקרה, מכונת זמן לא תעזור אם ידוע לנו (באופן ודאי) כמה זמן יכול היקום להתקיים, ומה יכולת החישוב שלו -- כלומר, מהו החישוב המסובך ביותר שניתן לקיים ביקום. עכשיו אפשר לשאול שאלות שגם מכונת זמן לא תעזור לך לפתור. ואל תתחיל איתי עם יקומים מקבילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מסוגל לדעת בביטחון את יכולת החישוב של היקום (ז"א, בין השאר, את רכיבי החישוב המזעריים ביותר בכל עשרת המימדים1 ואת מהירות המיתוג המכסימלית שלהם) אתה מספיק קרוב לאלוהים בעצמך. ------------------- 1 - או כמה מימדים שיתברר בסוף שיש באמת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי להגיד שום דבר על קיומו של אלוהים, נראה לי שאפשר להגדיר ווריאציה על ''אני חושב משמע אני קיים'' שתגיד שבעצם הדובר לא יכול להיות אלוהים. משהו כמו ''אני חושב, משמע אני לא אלוהים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? אפשר לבנות מכונת זמן, לחזור אחורה, להתחיל את החישוב, להגיע לשתי-דקות-לפני-עכשיו, לחזור שוב אחורה ולהמשיך, כך שוב ושוב עד שמשיגים את התוצאה הרצויה. אזהרה: רצוי לחזור כל פעם לנקודה אחרת על הגלובוס, אחרת יהיה קצת מביך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כח החישוב של כל היקום כולו לא משתנה ע"פ נקודת ההמצאות הגיאוגרפית שלך... (אלא אם אתה ביקום *אחר*, ולכך התייחסתי בהערת הסיום). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, הקטע עם המקום השונה היה כדי שלא תזנק בזמן לאותה נקודה אליה זינקת בפעם הקודמת, ואז תתקע בעצמך, דבר שיכול להיות לא נעים בעליל... מה זה יכולת החישוב של היקום, סליחה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היקום הוא מחשב (או לפחות, יש לו יכולת חישוב), ואם יש לו פרק זמן מוגבל להתקיים, הרי שיש גודל של חישוב מקסימלי שהיקום יכול לבצע. (לא, העכברים הלבנים לא קשורים לכל זה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכך אכן מתאר סטניסלב לם בהומור אופייני כיצד הוא נאבק עם עצמו-של-עוד-שעה ועצמו-של-עוד-חמש-דקות על חליפת החלל היחידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שכבר נוסע לנכר, יטריח את עצמו ויקרא את המלכוד במקור - העולה על התרגום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זהו, שאני סיימתי ממש לפני יומיים את הספר, ומשום מה לא ראיתי בו יצירת מופת מופלאה ויוצאת דופן. אולי בגלל שחוויות הצבא שלי מסתכמת בינתיים בצו ראשון, תחקיר בטחוני מעיק ושיחות נפש עם לשכת גיוס, אבל אני באמת תוהה אם אני צריכה לקרוא אותו שוב בעוד שנה כדי להבין אותו אחרת. לאורך כל הקריאה הייתה לי תחושה של "מממ... מעניין. יש כאן ביקורת חברתית על מערכות בירוקרוטיות מעיקות,ובכלל, מלחמה זה רע!" אבל זאת הייתה תחושה מאד לא ברורה. אבל אולי זאת רק אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר ל"ביקורת על מערכות בירוקרטיות מעיקות", אני לא יודע עם להמליץ על "Memoirs Found in a Bathtub" של סטניסלב לם. ספר מוזר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''גולני של מי'' מאת אור ספיבק, בהוצאת סצנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא רק את. גם אני לא אוהב את הסגנון המנג'ס של ג'וזף הלר. לא אהבתי גם את ספרו על דוד המלך ולא את טעמו הסיפרותי המתבטא שם - המחבר מזלזל בסיפור היפה ביותר בתנ"ך (יוסף ואחיו) ולא אוהב את שקספיר. לעומת זאת מומלץ ספרו של סטפן היים על דוד המלך (דיון 247) וכן סיפרו "אחשורוש היהודי הנודד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלר אכן התדרדר בספרים הבאים אחרי המלכוד האלמותי. צירוף של רעיון צורני שהלך ונשחק, יחד עם היעדר תוכן אמיתי. לגבי סטפן היים (דו''ח המלך דוד) אין לי אלא להסכים. ספר מופלא. תואם את התנ''ך כמעט בלי לכופף פינות, וגורם לך לחשוב על הכל מחדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי התהיה שלך - את לא לבד. רק שלי לא נראה ששנה - שנתיים יעלו או יורידו. אני ומלכוד 22 זה לא. בכל אופן, התחלתי את שר הטבעות, ומה יש להגיד - זה ספר! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר שתסיימי את המופלא הנ''ל מומלץ בחום ''ביום שבו רצחו את ראש הממשלה'' של וייל.ספר מרתק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשימה (החלקית) שלי: באב אלשמס / אליאס ח'ורי (אפוס עצום, מרגש ומרטיט, שרוג וארוג בדימיונות ובזיכרונות מעולם שחלף; מומלץ לכל המתגעגעים לגליל, או לאל-ג'ליל) מבחר שירי היינה (תרגום חדש) שירים / יצחק לאור (אוסף שירים חדש) מיעוט / דורי מנור רחוב העצב החד-סטרי / אלכסנדר פן (ספר ישן-נושן בגודל של קופסת גפרורים) ארבעת ספרי הסדרה "מפגשים פוסטמודרניים" בעריכת נתן זך (פוקו, בודריאר, דרידה וניטשה) + עוד כמה ספרי שירה מאת ט. כרמי ומשוררים עבריים ותיקים אחרים (אינם ברשותי כרגע) Collected Poems / T.S. Eliot מילון ספרדי-עברי, עברי-ספרדיA Season In Granada / Federico Garcia Lorca ספרדית בהנאה ללא עזרת מורה ספרד בין דיקטטורה ודמוקרטיה / שלמה בן-עמי מדריך מישלן לספרד (נדמה לי שזה השם... "המדריך הירוק", בכל מקרה) ועוד רבים אחרים שרכשתי בדרך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה רעיון מאוד מעניין, לחפש 10 ספרים לאי בודד. קשה מאוד, לדעתי, למצוא 10 ספרים מתאימים. לאי בודד? לחופשה של חודש, יש לי כמה רעיונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך רק ספר אחד: "איך לבנות טלפון לוויני מאגוזי קוקוס, צדפות ועצמות של דגים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
100 דרכים להיות מאושר ומסופק גם כשאתה לבדך על אי בודדד | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3. תגובה 450658. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את מארג פיונאבר(טרילוגיה של פנטזיה מאת גאי גבריאל קיי את הסטוריה של הרודוטוס,שנהאת המצרי של מיקא וולטרי,ספר יום הדין ומלבד הכלב של קוני וויליס,וכרגע את כך נפלה צרפת של אליסטר הורן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה דקות כתבתי הודעה שהתייחסה לספר "הנערים מרחוב פאל". רק אז נפל לי האסימון, וקישרתי בין הספר לבין הטיול הקצר שאני עומד לערוך בבודפסט בקרוב. כמובן שאנצל את ההזדמנות לבקר בפאל פינת מאריה. לא משנה איזה בנין עומד שם כרגע, מבחינתי, זהו הבנין שגזל מהחבר'ה את המגרש הפנוי. (לקח לי קצת זמן למצוא מפה של בודפסט שתהיה מפורטת דיה כדי להראות את שני הרחובות הזניחים-יחסית הללו; http://www.fsz.bme.hu/hungary/budapest/terkep/b23_20... , משבצת O11, שמאלה מהמילה "Jozsef"). בכל מקרה - האם יצא לכם לטייל בעקבות ספר? ישנם כמובן הטיולים שכבר הפכו לקלישאות (רח' בייקר בלונדון והבית ברחוב סדוביה במוסקבה, למשל). אבל האם יצא לכם לטייל לאתר פחות ידוע, בארץ או בעולם, בעקבות ספר שקראתם? האם קרה שתכננתם טיול שלם סביב ביקור שכזה? (המממ... "מסע הפלאים" כמדריך טיולים בשבדיה, anyone?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טיול כמו שאתה מתכוון לו ערכתי באיטליה לפני כמה שנים,בעקבותיו של הנזיר שעלה על המוקד לפני כ-400 שנה,ג'יורדנו ברונו. על ג'יורדנו כתב צבי הרמן הישראלי רומן היסטורי מרתק בשם"רוח לא כבולה".* לאחר ונציה בה שהה תקופה,זכורה לי נהיגת לילה רצופה לרומא, אל גשר סנט-אנג'לו העובר מעל לטיבר ומחבר בין רומא למדינת הותיקן.בקצה הגשר מצודת סנט-אנג'לו הקודרת,בה היה ג'יורדנו "אורח" האינקויזיציה כ-שש שנים.השיא היה כמובן ללכת את הליכתו האחרונה מהמצודה אל קמפו דה פיורי-כיכר הפרחים בה הועלה על המוקד.(הנזירים לא שרו סביבי ליטניות),במרכז הכיכר מתנשאת אנדרטת ברונזה מרשימה של נזיר(ג'יורדנו) מעיין בספר.תבליטי ארד מתארים תמונות מחייו. המעניין הוא שסביב האנדרטה היו דוכני שוק צפופים וקולניים של ירקות ופירות,כך שאווירת חגיגיות לא שררה שם. מאידך,ניתן היה להשיג בדוכן קרוב זר ורדים לבנים אותו הנחתי למרגלות האנדרטה. *הוצאת ירון גולן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די קשה לי לצאת מהבית בזמנים אלו בלי שילוה אותי ספר או סרט שהתרחש בדיוק באותו המקום. בהתחשב בעובדה שמקום העבודה המנוח שלי איכלס אינספור סצינות קולנועיות וספרותיות, שלא לדבר על הדרך לעבודה. או כמו שאמר זוגי כשהגענו לניו יורק בירח הדבש שלנו (פעם ראשונה בשבילי):"והנה טיפני'ז. ולא, הם לא מגישים ארוחות בוקר..." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, הילדים שלי חווים אותו דבר בנוגע למשחקי מחשב ותוכניות טלויזיה עכשיו. אנחנו נמצאים באזור ניו אינגלנד. ופתאום סימפסון מקבל משמעות אחרת, ואפילו יותר מזה SIMS. צורת הבניה, הריהוט, האוטובוסים הצהובים... פתאום זה נהיה אמיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי פעם באחד ממוספי סוף השבוע (תמיד אני גומרת אותם ביום חמישי בערב וחייבת להתמודד עם מוסף הספרות ומוסף הארץ החדש מיידית, איזו בעסה), שנערכים טיולים מאורגנים בברלין בעקבות אמיל והבלשים. אני עצמי משווה מקומות הזויים שאני מגיעה אליהם (פרטים, אם תרצה, בדואל) למקונדו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת הסיבות העיקריות לטיולי להולנד היה למצוא את ביתו של דקארט (לא רחוק מביתה של אנה פראנק). במשך מספר שעות (!) בקור המקפיא, הסתובבתי סביב הבית בו כתב את "המאמר על המתודה" ו "הגיונות". השתדלתי לצרוב למוחי כל סנטימטר שעיני שזפו; אולי ראיתי בדיוק את אותו מראה שניבט לעיניו של מי שבאותו זמן פיתח את מה שאנו מכנים כיום "הפילוסופיה המודרנית". לא ראציונלי כל-כך, למרבה האירוניה, אבל תחושת קדושה בעוצמה בלתי נתפסת מילאה אותי, והקור רק בודד אותי מכל העולם היום-יומי. אותו רגע (שעות) של קדושה היה שווה-ערך לדעתי לתחושה שחש הכוהן הגדול כשעבר את סף הכניסה לקודש הקודשים. רגע חזק מאוד בחיי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשתגיע ללונדון תוכל להצטרף לאחד הסיורים של London Walks (http://www.walks.com) בעקבות שרלוק הולמס (יש להם לפחות 2, למיטב זכרוני). כמו כן, יצאה לאחרונה מהדורה חדשה של "שלושה בסירה אחת" בתרגומו של דני קרמן שכולל מסלול לטיול בעקבות השלושה (והכלב). תו"כ חיפוש גיליתי ספר שייט נוסף בעקבות שלושה בסירה אחת של מיכל ווזנר: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר, אז עדיף לקחת את הסיור בעקבות ג'ק המרטש, אבל זה כבר לא ספר. גם בקנדה הצטרפתי לטיול רגלי בעקבות סיפורי השדים של העיר (אני חושב שזה היה אוטווה, אבל יכול להיות שאני טועה). לא היה מרשים במיוחד, ת'אמת. כאילו, כמה פעמים אפשר לספר על בניינים ששמעו בהם דברים מוזרים, שאנשים נמצאו בהם מתים בנסיבות לא ידועות ושאר ירקות? איפה הדם?! אהם. זה לא ממש קשור לדיון. תסלחו לי. מה שכן, המדריכה בסיור הייתה קנדית מתוקה להפליא. לא חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר עשיתי פעמיים את ג'ק המרטש. :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשבוע שעבר באמסטרדם רציתי את מוזיאון העינויים. לא לקחו אותי. ראיתי את ואן גוך במקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה שנים נסעתי לדרום מערב אנגליה בעקבות הסופר ג'ון קופר פואי ותארתי את המסע [אם מותר לי קצת פרסומת עצמית] כאן דיון 427 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההמלצה: ערכתי את הסיור הזה. לא עם מדריכה קנדית, אלא עם דונאלד ראמבלוו - האיש שנחשב למומחה הגדול ביותר לנושא, וחיבר את הספר שנחשב ל"אולטימטיבי". כמובן שכעת יש בידי עותק עם הקדשה אישית... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, המדריכה בקנדה הייתה קנדית (כאילו, דה). גם אני פגשתי את ראמבלוו (למרות שהוא לא ערך לי את הסיור) - בפאב ג'ק המרטש, או איך שלא קוראים לו. וכמובן שגם לי יש את הספר, עם הקדשה. אגב, בהנחה שמדובר באותה מהדורה: לך למקבץ התמונות בין עמודים 116 ו-117, לתמונה שבעמוד העשירי במקבץ. נכון שווה? עכשיו תקרא את הכיתוב למטה. מומלץ להיות קרוב לשירותים כשאתה עושה את זה. (דובי, למי קראת פסיכופת?!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתקופת הלימודים לתואר ראשון, עשיתי כמה טיולים בעקבות מנפרד הרבסט ברחובות ירושלים. עשיתי (בלי להתכוון ורק בדיעבד שמתי לב) את המסלול ההפוך של דוד (אני דוד - אן הולם) מגרמניה דרך אוסטריה לאיטליה ומשם באוניה ליון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרוב לבית: סיור בבית הכרם הישנה בהשראת "ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן (שכונה מקסימה, גם בלי קשר לספר). וגם חיפשתי פעם את האבן הגדולה שאמורה להיות מונחת ברחוב יפו, לרגלי חומת המתחם הישן של בית החולים שערי צדק, לפי "בביתו במדבר" של מאיר שלו. לאכזבתי, לא מצאתי (הייתי בטוח ששלו ראה שם את האבן, ובנה סביבה סיפור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובתל אביב, אי שם בדרך לרחוב העלייה, גיליתי יום אחד שלט שמכריז על ''מחזיר אהבות קודמות''... אני פשוט לא יכולה לעבור שם בלי לחייך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את החומה הזאת הרסו לפני כמה שנים, לצורך הרחבת הכביש (עוד לפני שהרסו את מרבית הבתים הישנים לאורך הכביש באיזור ההוא, לצורך הקמת תשתית ל''רכבת הקלה''). עם זאת, תוכל עדיין למצוא את האקליפטוס שליד חנות הספרים מול כיכר ציון, המוזכר גם הוא שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר לא שם. אתמול כשעברתי, ראיתי את שרידיו הכרותים שוכבים לצד המדרכה. בטח תוך כמה ימים הם כבר לא יהיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על הדיווח המאוחר: ביקרתי בבודפשט בספטמבר, והגעתי לפינת הרחובות האמורה. העוברים והשבים המעטים לא הבינו מדוע אני מצלם את הבית האפור והמשעמם, אבל מבחינתי היה זה שיאו של הביקור בעיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אולי אתה יודע את זה, אבל רק לומר ש)מסע הפלאים נכתב במקורו כספר מוזמן שמטרתו ללמד גיאוגרפיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. מעניין כמה מתסכל היה זה, מבחינתה של לגרלף, להפוך מסופרת ידועה בשבדיה לסופרת ידועה בעולם כולו - פרסום שוודאי תרם, בסופו של דבר, לזכייתה פרס נובל - בזכות... ספר לימוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סביר להניח שאף מחבר ספרי לימוד לא היה מתנגד למצב כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וצ'רצ'יל זכה בפרס נובל לספרות בזכות ספרי ההיסטוריה האנגלית שלו הכתובים בגישה לאומנית רומנטית. (לדוגמא, על ריצ'ארד לב הארי הוא אומר שזה כבוד למלך החיות שהוא נקרא על שמו.) לולא מלחמת העולם השניה, הוא היה נותר בגדר קוריוז פוליטי ולא מגיע למעלת מנהיג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לולא מלחמת העולם השניה, העולם היה נראה שונה למדי, ללא ספק. חשיבותו של צ'רצ'יל היא אלמנט זניח יחסית... בכל מקרה, צ'רצ'יל מעולם לא התיימר להיות סופר של ספרות יפה - בניגוד ללגרלף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערכה מעמיקה, מפורטת ומרתקת על דמותו של צ'רצ'יל בביקורת על ספר חדש: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכתבו של יואל צפריר במוסף הספרים עוסק ברוזוולט וצ'רצ'יל ומבהיר מי היה המנהיג האמיתי במלחמת העולם השניה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד ספר חדש על דמותו המרתקת של רומל: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי אתם קצת ממעיטים בערך הענין... לגרלף התבקשה כל ידי משרד החינוך בשודיה לכתוב ספר שיקרב את הילדים השודים לנושא אהבת המולדת. לא רעיון רע במיוחד. יש איזה קופצים? גרוסמן, אולי? ויצא לה אחלה ספר, אגב. הסדרה המצוירת עושה לו עוול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אהבת המולדת'' הפך, לצערי, למונח קצת טעון... ''הכרת הארץ'' נשמע יותר סביר. אני דווקא הכרתי את נילס דרך תסכיתי רדיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכרת את נילס דרך תסכיתי רדיו? אתה לא כזה זקן! הייתי חוזר מבית ספר, מעיף ת'ילקוט ורץ להדליק את הרדיו. אחי הגדול אמר לי פעם, תגיד אתה לא רוצה לגדול, מה יש לך מהתוכנית הילדותית הזו? (הוא רצה את הרדיו לשמוע שירים) פרץ ויכוח נוראי שהתלהט כדי כך, שהצהרתי את אחת מאותן הצהרות שהולכות איתך עד לקבר: "אתה תראה שאפילו כשאהיה בגיל שלך זה לא ימאס לי, אפילו שאהיה בן 30 (גיל מד"בי בעיני אז) אני אקשיב לתסכית." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה קרה כשהגעת לגיל 30? עדיין היו תסכיתי רדיו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנין לך שהגעתי לגיל 30? :-) אני חסיד של מטאמורפוזות לאובססיות. (להפטר מהן ממש, אינני מצליח). קניתי את נילס ועשיתי לבן שלי תסכית (פשוט קראתי קריאה תסכיתית). תסכיתים שמעתי פה ושם, למבוגרים כאלה, שהיו בשבת ברשת א'. נדמה לי שאילי גורליצקי השתתף בכולם, אבל אולי אני סתם משמיץ אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניחוש פרוע ולא מושכל מכוונה טובה בלבד :). אחד הדברים עליהם הצרתי כשהפכתי לאמא היתה העובדה שהילדה לא תקפוץ למיטה של אבאמא בשבת בבוקר כדי לשמוע מקהלה עליזה ולא תרוץ מהגן מהר הביתה כדי לא להפסיד לבת ולבן ומעבר לכך, לא תבין כמה זה כיף לשבת ליד הרדיו ולהקשיב - בלי תמונת הרקע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם מוזיקה בדיסקים, למשל? לא מעניין אותה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין אותה מאוד. מעניין יותר לראות את התגובות שלה למוזיקה. היא מגלה העדפה ברורה ליוצרים ספציפיים (באך) ולסגנונות מסוימים (לד זפלין זוכים לאהדה גדולה בהרבה מאשר ג'טרו טאל למשל). גם סיפורים בדיסקים היא אוהבת. חוץ מהסיפורים המוכרים שיצאו על דיסקים בהקראתו של גידי גוב (שמוליקיפוד, מיצפטל וכו'), היום קניתי לה דיסק של ''זרעים של מסטיק'' המחודש (עם דפנה דקל) והיה מדהים לראות אותה יושבת ומקשיבה לסיפור בלי לשים לב שאין תמונה ברקע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצאתי מקום רבע-סביר לשים בו שאלה על שמוליקיפוד: ממתי הספר הזה? כלומר, מתי לראשונה הוא יצא לאור? אני בילדותי איכשהו החמצתי אותו, וככשמעתי עליו אחרי שנים הנחתי שהוא פשוט ספר חדש יחסית. היום הצצתי בכריכה האחורית של העותק שקיבלנו בשביל בתנו, וכתוב שם: "נדפס לראשונה בתשכ"ה 1955." שזה נחמד רק שבין תשכ"ה ל-1955 מפרידות בערך 10 שנים. כתוב גם "הדפסה שלושים ושמונה 2003", שזה מתאים להדפסה כל שנה החל מ-1965. אז קודם כל למדתי שזה ספר ממש ישן שזה טוב לדעת, אבל אני קצת סקרן לדעת אם הוא משנות החמישים או הששים. יש למישהו עותק עם נתון קצת יותר קוהרנטי? ומי זה המחבר המסתורי, "כוש"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מה שהצלחתי לגלות, הספר יצא לראשונה דווקא ב-1964, אבל אני לא משוכנעת במהימנות הפרט. אני כן יכולה לומר בוודאות שכוש הוא ט.כרמי שכתב את הסיפור לגדי (מה שהופך את 1964 לזמן הגיוני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי - תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ט. כרמי (כרמי טשרני) הוא רק חצי כוש. כוש הינם *כ*רמי *וש*וש (טשרני אף היא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סבבה, באמת תהיתי פעם מה זה ה-ט' ואף-פעם לא בדקתי. אז בעצם קוראים לו צ'. כרמי? אולי מישהו מכיר במקרה שיר שלו שבו מוחבא שמו פרוש על 2-3 מילים בכל מיני מקומות1? (כמו נגיד "מעט כרם יין" או "עטך רמייה" וכאלה). אני זוכר את זה במעורפל מטקסט של מבקר שממש לא אהב את ההתחכמות הזו (ונדמה לי שאני נוטה להסכים, אבל צריך לראות את השיר). 1 כמו בסוג ההגדרה הנחות ביותר בתשבצי-היגיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קוראים לו ט. כרמי, כמו שלשאול טשרניחובסקי קוראים ד''ר ט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(זו הייתה בדיחה מדיון אחר...) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר את זה לטשוטשולינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו. אולי הייתי צעיר יחסית לשאר המאזינים... הייתי בכיתה א' אז, כמדומני. (ואולי אלה היו שידורים חוזרים של התסכיתים?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנוח דעתך, גם אני זוכר את נילס מהתסכיתים ב''לבת ולבן'', כמו גם את ''אורי'', ''הדוד אונורה'', ''כיפות הדומים'' וכו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''לבת ולבן'' בכלל התחיל כ''לאם ולילד''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבן שלי 1 נהג להקשיב באדיקות לתכנית "עוד ספור אחד ודי", אשר היתה משודרת ברשת א'(!), אבל הבן שלי באמת מיוחד (להבדיל מאביו). ____ 1 כן, אני יודע, אני ממש קשיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כן, מדברים על רשת א', כל יום בשתיים בצהרים. אחרי תום התוכנית היתה משודרת "חתול בשק", לילדים הגדולים יותר. בימי חמישי היתה אחרי כן תוכנית "כבקשתכם" לקטעי מוזיקה קלאסית. איך יצאו לי האוזניים מהמקום לראות מה ההורים של הילדים הצפונים מאחלים להם ("נחת להוריך ומוריך, מקדישים לך את קרנבל החיות" וכאלה). :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, התכנית של שתיים בצהריים שודרה כשאני הייתי ילד (אני בכל זאת יותר צעיר מוודי אלן), כאשר רשת א' היתה הרשת המובילה של רשות השידור (למעשה כאשר אמרו "קול ישראל" התכוונו לרשת א'. לרשת ב' קראו "הגל הקל"). אבל התכנית שאני מדבר עליה שודרה בשבע וחצי בערב, כאשר רשת א' כבר מזמן הפכה לרשת איזוטרית, ספינת הדגל הרדיופונית של רשות השידור היתה רשת ב', הרשת לצעירים היתה רשת ג', ואפילו היקים המזדקנים כבר רכשו מקלטי רדיו מאופנני תדר, ועברו בהמוניהם(?) לקול המוזיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''לבת ולבן'' הייתה בשתיים. ''חתול בשק'' הייתה בשלוש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ל"אם ולילד", ואח"כ "חתול בשק", שלפעמים הייתה מעצבנת, כי לא היו בה סיפורים שתמיד אהבתי. (לגדולים מביאים סיפורים גרועים). ולעיתים היו דיונים ארוכים על דברים שמציקים לנוער.(פיכסה). בכל זאת אהבתי את קול הבס האבהי של יצחק איתן(?) ופחות את אסתר סופר(?). ה"כבקשתכם" למוסיקה (בטוח שקלאסית? נדמה לי שהיו גם שירים) היה לדעתי בשבת בבוקר. לא קראו לזה "מקהלה עליזה"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוץ משבת בבוקר, היה משהו בימי חמישי בשלוש. אגב, שני המגישים של חתול בשק, דוד גרוסמן ודני אלדר, עשו את הנונסנס הראשון שהכרנו, בתסכיתים על שפיפון ואלפרד. היה מענג. וכשאני חושבת על זה, המגישים של אז, בגיל ההוא, היו ממש דמויות מופת בשבילנו: מין אמהות כאלה (נילי המאירי ורעיה בלטמן ב"לאם ולילד"), דודים טובים (יצחק נוי, מוטי בראכאן) ואחים גדולים מגניבים (גרוסמן ואלדר). איזו משפחה מקסימה זו היתה. חינוך לרדיו - עכשיו! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמי שחווית הרדיו שלו מתמצה במערכונים של הגשש וחברים ביום שבת בבוקר, אני חייב לתהות - האם בהכרח תמו ימי הרדיו? אי אפשר לחדש ימים כקדם? לבנות רצועות שידור לילדים בשעות המתאימות? אני בטוח שההורים ברובם ישמחו... אז נכון שהילדים בני 4 והלאה כבר אבודים, אבל את הקטנים יותר עוד אפשר לחנך לתרבות האזנה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מי שלא רק גדל על התכניות האלו אלא גם היה כמעט משוייך אליהן באופן משפחתי (בשל תפקידה המינהלתי של אמו בתכניות האלו ממש) עוברת בי התרגשות מסוג שאני לא מסוגל להגדיר כשאני קורא תגובות של אחרים שגדלו על התכניות האלה ועוד זוכרים אותן. התכוונת בוודאי לרעיה אדמוני. רעיה בלטמן כתבה סיפורים אבל לא היתה מגישה. אכן — חינוך לרדיו עכשיו! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה. רעיה בלטמן כתבה את ''ניסן ורחמים משיכון ב'''. אם למגישה קראו רעיה אדמוני, אז זו היא עם הקול הדק, שתמיד התלוננה שבטלפון חושבים שהיא ילדה ומבקשים את אמא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועד היום היא עובדת שם, כלומר במה ששרד משם, שזה לא הרבה. כמעט כלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי זו היתה דווקא לאה גולדברג שכתבה את ניסן ורחמים. רעיה בלטמן כתבה ספרים קלילים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי את מתבלבלת עם "ניסים ונפלאות"? _____________ עדי סתיו, מת על לאה גודלברג |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או עם ידידי מרחוב ארנון _________ דורון, It makes two of us |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המממממ... אולי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא, "נסים ונפלאות" הוא הספר המקסים של לאה גולדברג על הילד נסים וחברו הקוף. "ניסן ורחמים משיכון ב"' הוא סדרה רדיופונית בהמשכים של רעיה ב'(!), על שני אחים משכונה קטנה בירושלים. אני ממש לא זוכרת קווי עלילה אבל אאל"ט, הסדרה הפכה גם לספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כש"ניסן ורחמים משיכון ב"' עלתה היה בכך חידוש כי עד אז לא סיפרו כל כך על ילדים ממוצא מזרחי, בכל אופן לא בסדרות שלמות. ז'אק כהן ולילית נגר שרו אפילו את שיר הנושא שהתחיל כך: לא על תשרי לא על חשוון ולא על שבט על אדר... על הילד ניסן נחזור ונספר. יעקב בנאי ז"ל (אבא של אהוד) הקריא את הסיפורים. אני גם לא זוכר כל כך את קווי העלילה אבל אני זוכר שחוץ מניסן ורחמים ואבא ואמא שלהם היתה גם שכנה בשם כוכבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. ועכשיו, לאחר שהבאתם דמעות של נוסטלגיה לעיני, השאלה המתבקשת: האם יש בדל של סיכוי למצוא הקלטות של הדברים הללו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. לא קיבלתי תשובה לגבי ההקלטות, אבל את הספר הצלחתי להשיג: "ניסן ורחמים משכון ב"', מאת רעיה בלטמן, הוצאת ספרים אחיעבר ושות', ירושלים, 1974. "שודר ברדיו בשידורי ישראל ומתפרסם ברשותה האדיבה של רשות השידור". אני עובר כאן חוויה שדומה לה עברתי רק כשקראתי את "הנסיכה הקסומה": כשקראתי את הספר ההוא, הייתי שומע את הדמויות מהסרט מקריאות כל משפט. כאן, אינני יכול לקרוא את הספר שלא בהגיה של בנאי, ולשמוע אותו מקריא לי את הסיפור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי, אישרתי, שלחתי, ורק אז ירד האסימון: אם הספר פורסם בשנת 1974, הרי שאני גדלתי על שידורים חוזרים! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טל כפי שאתה יכול לראות מכמה מהתגובות כאן יש עדיין בדל של סיכוי למצוא הקלטות של כמה מהתוכניות הישנות האלה ואפילו אלה של שנות השישים כמו "פול טמפל" שאפילו ברדיו עצמו לא טרחו לשמר. אבל זה יכול להיות כמעט נס זה נכון . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הסיכוי לשיחזור של כל "סכנה באנדימון" שהעלית ברשת? תגובה 75007 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שהכי מרגיז אותי בפרומואים העצמיים של הערוץ הראשון הוא, שמראים שם ארכיון גדול, מסודר ומצוחצח, ומישהי שניגשת ושולפת - בדיוק - את הקלטת המתאימה. איזו תרמית. במציאות ודאי יש שם מרתף טחוב, מלא עכברים שמשביעים את רעבונם בסרטי הקלטה וכמה ארכיבאים ממורמרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא לא שולפת, היא מחזירה (מן הסתם למקום הפנוי הראשון שהיא מוצאת). בפועל בצוק העתים הייתה תקופה שרשות השידור ניצלה את הפלא הטכנולוגי החסכוני שמאפשר לעשות שימוש חוזר בקלטת, ולכן יש דברים שפשוט לא קיימים בארכיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כך או אחרת, העניין הזה מזעזע אותי כל פעם מחדש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו מהזקנים זוכר את חיימו מ"דבר לילדים"? (ארכיבאי: לפני הסקת מסקנות נמהרת בעניין הגיל שלי, ברצוני להביא לידיעתך שפעם היו כורכים את השבועונים האלה לטובת הדורות הבאים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבר לילדים מתקופת התלידומיד | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
_____ העלמה עפרונית, הייתה בטוחה שרק אצלם מכירים את זה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מ''דבר לילדים'' זוכר בעיקר את ''עלילות רוני קרחוני'' ואת הסדרות המצויירות בדף האחורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נער הייתי וגם זקנתי, וכן, אני זוכר את חיימו. אף מנוי הייתי וגם כרכתי (אבי ז"ל בעצם, שהיה שולח אותן, 52 חוברות דבר לילדים בסוף השנה לכריכה). והנה עברתי על הכרכים שברשותי, וחיימו אין. אז מהזכרון הבוגדני, חיימו הוא ילד ממוצא מזרחי הגדל במעברה בדלות נוראית. מגיל צעיר הוא מנוצל בזכות דקות גופו וזריזותו, להכנס דרך חלונות הפתוחים פתח צר, ואז פותח לגנבים מבפנים. שכרו מאפשר לו לפנק את הוריו העלובים החרדים מנין הכסף, אך סמכותם ההורית מזמן נמחצה תחת מכבש יסורי הקליטה. הוא מגשים את חלומו הגדול לקנות בגדים יפים ובעיקר אוסף נוסח אימלדה של נעלי לכה שפיץ איטלקיות. (סמל הערסים בעידן הטרום גורמטי). חיימו עולה לגדולה ומקים כנופייה ידועה לשמצה, רק הקשר הרומנטי שמתפתח עם בת טובים אשכנזייה נותן איזה סיכוי שיצא ממעגל הפשע. מה קרה בסוף? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסוף הוא חזר למוטב, התגייס לצה"ל ליחידה מובחרת, חלם להצטרף לקיבוץ אך כמיטב המסורת של הטרגדיה היוונית נהרג בקרב. אתה זוכר גם את סרדין וטוקיו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכרת פרק אחד שעסק ביום כביסה, ואמא שמושכת את הסדינים והשמיכות לכולם מוקדם בבוקר כדי להספיק לכבס הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''לא על שבט לא על אדר, על ניסן כאן יסופר...'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''על ניסן על ניסן נחזור ונספר על הילד ניסן כי שובב הוא וער'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחמד ואני זוכרת המון מהסיפורים כמו כל שבת יש מוצאי שבת הולכים לבר מצווה כל דבר בלירה נוסעים לים המלח אני אפילו מספרת אותם מהזיכרון לנכדתי. אבל איפו אפשר לקנות את הספר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והיה גם אחד על יום כביסה. אני אחפש את הספר בבית אבא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 119901 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שהסיפור הזה הותיר עלי רושם עז... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטח שזה גם ספר! וואו, עכשיו אני מרגישה כ"כ ג ד ו ל ה... לא ידעתי שזאת היתה תוכנית רדיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני תמיד קיוויתי שיצחק נוי יגיש ולא רעיה אדמוני, כי אהבתי יותר את הפתרונות שהוא הציע לבעיות שבגלויות של הילדים. באופן פתולוגי, אני עדיין יכולה לצטט חלק מהשאלות והתשובות (שאלה: "אני פוחד שתצא מפלצת מהשירותים בזמן שאני מוריד את המים" תשובה: "נסה להוריד את מכסה האסלה ולשבת עליה בזמן שאתה מוריד את המים, והמפלצות לא יוכלו לצאת"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצחק נוי כתב גם ספרים לילדים, עפ''י סיפוריו ששודרו ברדיו. ''חבורה בין חולות ופרדסים'', ''גבעת האיריסים השחורים'' ו''רון וג'ודי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רון וג'ודי, סדרה משובבת על ילד ישראלי וילדה שהיא נסיכה יהודית-אמריקאית. שם למדתי את המילה Pollution - אפו עוגה ליומולדת של ג'ודי, ציפו אותה בקרם לבן והעמידו על החלון להתקרר. אחרי שעתיים העוגה הפכה שחורה. מסקנה: בניו-יורק יש המון זיהום אוויר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתה זו דבי (שם משפחה: אינהוספיטל) ששרה (וניגנה): With pollution in the air
and in water, everywhere, no solution anywehre, tell me: doesn't anybody care? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
does anybody know (יש עוד שתי שורות. לא זוכר. גם לא בטוח בקשר למילים שמעלי)
any place where I may go? where the air is pure and clean and the water fresh and clear are there lakes where we may go? or rivers that gently flow |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נויורק? העלילה של הספר מתרחשת בבוסטון, עם קפיצות ללוס אנג'לס ולמונטריאול (איפה שהדודים היורדים של הילד הישראלי רון בר ששת גרים). את נויורק אני דווקא לא זוכר, אולי נעמיק שוב בספר. אגב, איך אומרים את הבירה של ארה"ב: ניויורק או נויורק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבירה היא אמנם וושינגטון, אבל את ניו-יורק אכן מבטאים הניו-יורקרים כ''נויורק''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המבטא הברוקלינאי לא אמור להפריד בין מילות השם, ולהדגיש את המילים בצורה הזו: nEW YOrk ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אז הם יתבלבלו עם Newark, וזה בכלל בג'רסי החדשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני בכלל מכיר את התפוח בשם ''נוה ירק'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, יש באמת מקום שנקרא Pine Valley? (יש איזה אופרת זבון שמתרחשת שם) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה, בתוך ניו-יורק העיר? לא. בארה"ב? לא יודעת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גוגל טוען שכן, ויותר מאחד. כמה דוגמאות: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 103963 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוגדרת כמשהו שהורים לילדים מוכשרים במיוחד מאמינים בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק היום התחברתי רק אתמול קיבלתי מחשב) והנה נכנסתי לאייל ומצאתי את הסקר המגניב הזה! עניתי כמובן מעל 11. שלושה שהשפיעו עלי במיוחד השנה היו: מישהו לרוץ איתו של דוד גרוסמן. מרגש ונוגע ללב. כן, אני מודעת למניפולציה הרגשית שגרוסמן עושה כמו גם לעובדה שהספר נכתב (כנראה, חשד שלי, לא מבוסס) מראש כתסריט לסרט שייעשה על פיו. ובכל זאת, מה זה נהניתי. הכלה המשחררת של א"ב יהושע. אני לא חסידה גדולה של יהושע אבל הספר הזה נוגע בכל כך הרבה תחומים: זוגיות טובה, אהבה אסורה, סודות משפחה אפלים, ההסטוריה הערבית, במיוחד זו הצפון אפריקאית, התרבות הערבית, השירה הג'אהילית שלא הייתי מודעת לקיומה ואני אסירת תודה על שגיליתי אותה, התנ"ך, דרך ראיית הפלשתינאים את החברה שלנו ועוד מכל טוב. חמסין וציפורים מטורפות של גבריאלה אביגור רותם. אני מנועה מלדבר בשבחו כי זה מפעים אותי עמוק מדי. די לציין שספר זה שינה את חיי עד כדי כך שכעת איני קוראת ספרים כלל כי אני עסוקה מדי בלחיות את הדבר האמיתי. ולכמה נושאים אחרים שהוזכרו ע"י איילים אחרים: ספרי הגיל הרך הנצחיים בעיני (עבריים, הכוונה): בוא אלי פרפר נחמד ויהי ערב ניסע אל השדה כל ספרי מרים ילן שטקליס מיץ פטל תירס חם הסיר של נפתלי הכינה נחמה ואבא עושה בושות ובטח שכחתי עוד כמה טובים. מעבר לסדרת נרניה המופלאה רציתי להזכיר את טרילוגיית הקוסם מארץ ים של אורסולה לה גווין (בכלל, כל ספר שלה שווה ביותר). ספרי ילדים מופלאים של אסטריד לינדגרן (הוצ' מרגנית זצ"ל, אבל קראתי איפשהו שהם עומדים לחזור) מיו-מיו שלי מדיקן מדיקן והספוגית מיוניבקן. ספרים עבריים לקחת לאי בודד: עוד מישהו קרא את עיר קסומה? די כבר, תראו מה השעה. בקיצור איזה כיף לחזור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניחה שהתכוונת ל''חמסין וציפורים משוגעות'' (ולא ''חמסין וציפורים מטורפות''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, אבל הטירוף הפרטי שלי הוא שהכתיב. אגב, לאחרונה אני נזכרת יותר ויותר ביונה וולך: תת הכרה נפרשת כמו מניפה. אני מתעוררת בבוקר עם אנשים מעברי בתודעה שבצורה מודעת כלל אינה זוכרת אותם. ולא סתם, אני זקוקה להם לשימוש מסויים כזה או אחר ואח"כ (לאחר שהביאו את התועלת הרצוייה), הם חוזרים ומתקפלים להם עמוק בנבכי המוח הזוחלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום קראתי את ''מעשים של אמונה'' של אריק סגל. זה נראה מבטיח (אריק סגל וכו'), אבל בסופו של דבר זה היה חיקוי עלוב ל''ציפורים מתות בסתר'' של קולין מקלוג. התאכזבתי קשות (בייחוד מהסוף הדבילי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק סיימתי ספר מצוין של אורסון סקוט קארד - במפתיע הוא לא המשך או צל של ספרי אנדר שלו. ''תצפית עבר'' - מעלה טענות מרטיטות על השיוט בזמן. על יצירת עבר אחר. דבר שגרם לי לחשוב על גלגול נשמות כתוצר לוואי של טכונולוגיה שנגיע אליה בוודאי עוד כמה מאות שנים, שנים ספורות לפני שנשמיד את עצמנו מחוסר משאבים על הכדור. מומלץ. ואגב הערך קנדה באינציקלופדיה העברית גם לא רע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא בערך הזה באנציקלופדיה הלא רעה הזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערך ''מאדים'' מומלץ לחובבי מד''ב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל מהלך התבגרותי, כשהרגשתי רע, הייתי מסתגר בספרייה בביתי, מוריד מהמדף כרך עב כרס, וקורא. ככל שחלפו השנים, יותר ויותר הייתי נופל לערכים שכבר קראתי, והיום אני צריך לעבור בין מספר ערכים עד שאני מוצא אחד חדש. קראתי את רובה, וזה כנראה הדבר הטוב ביותר שיצא לי מדיכאונות גיל ההתבגרות. מומלץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, העזתי להיות הראשון. רשימה קצרה של קינג והוקינג: כאוס קיצור תולדות הזמן חורים שחורים וגורי יקומים הניצוץ זה בית כברות לחיות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע בחרת דווקא במספר הזה של ספרים?למה לא רשימה של 10 ספרים?ומי הגזבר/ שופט?והלינק הזה מרמז שהצצת ברשימות מקוונות? ותדע שלא זכית ממני אפילו לנקודה, לא קראתי אף ספר מהרשימה.1 1חוץ מנסיון עם קיצור תולדות...שלא הגיע לחצי.איזו השפלה! וזה עוד לפני שפרסמתי את הרשימה שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי הכללים שהציע טל, גם לו קראת חמישה מתוך השישה, לא הייתי זוכה אפילו בנקודה שחוקה. לא רציתי להאריך את הרשימה יותר מדי, כדי שהסיכון יהיה קטן. ייתכן שאפילו שישה ספרים הם יותר מדי, אבל חשבתי שהם שייכים לשני סופרים (ובדיעבד גיליתי שהם נכתבו בידי שלושה). לא הצצתי ברשימות, הכנתי רשימה של שישה ספרים ואז רציתי לוודא את שם המחבר של אחד מהם (לצערי, דווקא את הראשון לא בדקתי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי החוקים של טל מי ש*לא* קרא מקנה נקודה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הספרים שברשימה הם ספרים שלא קראתי. אני זוכה בנקודות רק מאנשים שקראו את כל הספרים שברשימה, נקודה לספר. אני מנחש שאם יש באייל מישהו שלא קרא את הספרים ''בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים'', הוא יזכה בקלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי מה שטל כתב ונראה לי שהבנתי. אחרי פרסום הרשימה של מר לבשן, כל מגיב שנוכח כי קרא את כל הספרים שבה,אבל כולם! ללא יוצא מן הכלל1יגיב תוך שבוע ויאמר :קראתי! (את כולם כאמור) כך יציג את עליונותו הרוחנית הבלתי מעורערת על מר לבשן המושפל, שיזחול למאורתו הבלשנית חפוי ראש.אלא מה,כניחומים על חשיפת קלונו ברבים,יזכה א.לבשן בנקודה שלמה על כל ספר וספר ברשימתו.פרסם שישה ספרים? יזכה בשש נקודות. סיפור זה יחזור על עצמו אם ימצא מישהו נוסף שיאמר: קראתי! שוב יעמוד המסכן בנחיתות מול...מאור גרינברג נניח, אך כמו הגולום יגרור עמו שש נקודות למאורתו ויתנחם בהן. תיאורטית יכול היה ידידנו הגולום לפרסם רשימה בת 100 ספרים ולצבור 100 נקודות בכל פעם שמישהו אומר:קראתי,אך הסיכוי שימצא אחד שקרא את כולם הוא אפסי.כך ימצא זוחל למאורתו מושפל לאחר הצגת קלונו וללא נקודות כלל. לכן בחר מר לבשן בשישה ספרים בלבד והשתדל שיהיו של שני סופרים מתוך הנחה שמי שקרא ספר אחד של קינג קרא אח"כ עוד אחד,הרי הרעל ממכר. 1 קראת חצי ספר,כאילו קראת את כולו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי רק לי יש מוח קרימינלי, אז אני לא אגלה לכם איך תוכלו להכין רשימה שתזכה אותכם במספר לא קטן של נקודות באופן מיידי. בכל אופן - לפי מה שאני מבין, יכול להיות שעדיף לי לרשום ספר אחד פופולרי. את זה טל רצה למנוע על ידי הגדרת מספר קבוע של ספרים, אבל הוא לא הספיק. או שלא הבנתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאתה צודק. אז בואו נגביל את עצמנו לרשימות של שלושה ספרים לפחות, בשביל האתגר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. עליזה בארץ המראה 2. גדל אשר באך (זכרו! קראתם חלק מהספר, כאילו קראתם את כולו!) 3. האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? (בלייד ראנר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסדת את קולי כי לא קראתי את (3). רשימת השלושה שלי: עשו בביתו במדבר רומן רוסי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה קיבלת את הקול שלי. השלישיה שלי (אלו במקרה קפצו לי לראש, אני מקווה שמותר להחליף רשימה מאוחר יותר). יש ילדים זיגזג. הקווארק והיגואר (?). השטן במוסקבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אתה בשר תהיה כנראה בשר התותחים והפועל ג'לג'וליה (בית"ר עזרא?) של הסקר. את קולי לא קיבלת, אני מצטער. האם יש להגביל לספר אחד של כל מחבר? תגובה 86070 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אמור גם לדעת את שם המחבר (בלי להציץ בדיבוק או במיתוס) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שם המחבר לשלישיה שלי הוא מאיר שלו. יש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידעתי גם קודם. דוד גרוסמן מארי גל-מן מיכאיל בולגקוב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסדת 3 נק' בגלל הקווארק.את השניים האחרים קראתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם הייתי מחליף את זה ב"אהבה בימי כולרה" של ג.ג. מארקס? יותר טוב! יש לי שלישיה חדשה: על העיוורון של סאראמאגו. אהבה בימי כולרה. האמן ומרגריטה (לא הבנתי מה ההבדל בין זה לשטן במוסקווה. תרגום אחר?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היית מחליף, היית מקבל את הניקוד שלי. הואיל והחלפת את הרשימה כולה, אבד לך הניקוד (ורק בגלל סראמאגו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בואנה אתה מה זה גרוע,אם היית אומר מאה שנים או אין לקולונל או ארנדירה.אבל בוא נבדוק את השלישיה שנולדה לך במזל טוב: 1.על העיוורון-בינגו! 2.אהבה בימי כולירה-בזזזז. 3.האמן ומרגריטה-קראתי את התרגום הישן שנקרא השטן במוסקווה.1 1בינגו וקראתי, לא אומרים שקראתי הרבה יותר מחצי אבל למה להשפיל את עצמי, אם אני לא מקבל ממך נקודות על גילוי לב כזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ'ופרת, קראתי את שלושתם | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרגום חדש (הקודם מלפני 30 שנה) + ביאורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם התרגום מבוסס על הגרסא המלאה, לעומת התרגום הקודם שהתבסס על גרסא מצונזרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כבר קראתי בינתיים (בין השאר, המפף1) את סאראמאגו. 1 במקרה הזה "המפף" זה אנפוף שחצני, למרות שבין מעלותי הצניות מככבת, לא יכולתי להרשות שיתקרבל הרושם שקראתי רק ספר אחד בזמן האחרון - זוהי גאוותי היחידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, כבר מותר לקרוא סאראמאגו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת ששותף שלי לדירה קרא סאראמאגו טיפה לפני שכל הסיפור הזה היה בעיתונים, והמליץ לי לקרוא, אבל כשהייתי בספריה לא התחשק לי לקחת סאראמאגו כדי שהספרניות לא יחשבו שאני לוקח אותו בגלל הרעש (ולא בגלל הטעם הספרותי המשובח שלי..). יופי של ספר, אגב. גם יצא לי כמה פעמים להרים מבט לתקרה ולחשוב לרגע שהתעוורתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי ואבוי. ''צניעות'', לא ''צניות''. למרות שהייתי יכול לרשום ''ציניות'' והמשפט היה נשאר הגיוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את שלושתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוביל - שתי נקודות! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני. וגם את שלושת המאיר שלווים, אז עוד נקודות ללבשן. והשלישיה: חצוצרה בואדי האחים קרמזוב האודיסאה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער,נפלת בגלל חצוצרה בואדי.גם אני פורש לנוח עד מחר בעקבות לבשן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אצלי נפלה ''חצוצרה בואדי'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיבלת שלישיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי רק את חצוצרה בואדי. את אינטיליגנטית מדי בשבילי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהפוך הוא; כיוון שאת שלושתם לא קראתי הרי שגם ספר אחד שקראת מתוך הרשימה מוכיח עליונות אינטלקטואלית על פניי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את כמובן צודקת אבל עצם זה שעלית על כשל בתגובתי שלי שהוא בולט כשמש ואני לא עליתי עליו מעיד שלך האינטיליגנציה. מ.ש.ל | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי נפלת על האחים. את השאר קראתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו תורי: קופסה שחורה ספר הדקדוק הפנימי הכלה המשחררת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נעים להודות, אבל לא קראתי אף-אחד מהם. זה יהיה ממש מביך לומר שהספר היחידי של דוד גרוסמן שקראתי היה "דו-קרב"? (אבל שמעתי את התסכית!) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוב. אני מוסיפה לרשימה השחורה שלי עליך, גם את אלה ומחככת ידי בהנאה לרגע שבו דובי יגיח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, אם לא שמת לב, לא הצהיר שהוא קרא שלישיות, והוא מסרב בתוקף לחשוף מה הוא לא קרא בלי לקבל על זה נקודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את שלושתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך להוציא אותך מטופס הטוטו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תגזים, בינתיים הצלחתי (או לא הצלחתי) רק בשניים. -------------------- נראה לי שאני מושך יותר מדי תשומת לב. לא שזה ימנע ממני לחלק נקודות לבורים ולעצלים1. העלה בדעתך, שבסקאלות שלי ההשפלה האמיתית היא שאני לא מעניק לכולכם נקודות2. -------------------- 1 בצחוק. 2 כנ"ל. רציתי בכלל להגיד "בספירות שלי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכית, וכך יזכה ממני מי שלא קרא סדרות ספרים. תגובה 86451 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תחליף את ''עשו'' ב''כימים אחדים'', תוכל לקבל נקודות גם ממני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קבלת 3 נקודות ממני | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
<בזזז> קיבלת נקודות ממני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי אפשר לתת שתי נקודות. או הכל או כלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, סליחה. זה מה שקוה כשלא קוראים את ההוראות. אז אין ציגאר, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. ומתוקף היותי הגזברית שמוניתי בעצמי, בפעם הבאה גם תקנס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה סתם נוטע בי תקוות שווא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אגלה מדוע, כמובן. בינתיים איש מהמשתתפים לא הצליח לציין 3 ספרים שקראתי. לא מאד מפתיע בהתחשב בכך שבסקר הזה בחרתי ב"אף אחד". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את: 1.מחזיר אהבות קודמות. 2.עיין ערך אהבה. 3.המשפט האחרון של פארמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא קראתי אף ספר מהרשימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עצלן, לא קמצן. נסה לנחש שמות של חמישה ספרים שאתה חושב שקראתי 1. אני מהמר שתתקשה לקלוע. ------------------ 1 לא מאלה שהזכרתי, אובר-חכם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודייק רגע של עברית ספר הדקדוק הפנימי ? (לא, סתם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני לא בעונש ב. נכון, אחד הספרים האהובים עלי ג. לא |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול לנחש בקלות לפחות עשרים ספרים שקראת, וכן לציין את דעתך המדויקת עליהם (-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב,אם נתעלם מספר איוב שלא נח ממשכבך ומספרי הרב בא-גד שאתה קורא בחופשות שלא לדבר על מילון אבן שושן הייתי הולך על הספרים האלה: 1.מורה נבוכים-רמב"ם. 2.מוטל בן פייסי החזן-שלום עליכם. 3.מלחמות היהודים-יוסף בן מתיתיהו. 4.תנ"ך עכשיו-מאיר שלו. 5.חייל מספר אחת-בן כספית. תאמין לי יכולתי להמשיך אבל השפלתי אותך מספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. חלקים נבחרים 2. נכון 3. נכון (כולו, מתחילה ועד סוף) 4. רובו 5. לא, אהוד ברק משעמם. עכשיו נחש איזו ביוגרפיה שיצאה לאור בשנים האחרונות קראתי בשקיקה. קצת מגלומני מצדי, לדרוש מאחרים לנחש מה העדפותיי. אז מה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב,80% הצלחה זה לא רע חוצמזה שעכשיו אתה צריך להסביר איך זה שאם לא קראת את הביוגרפיה של אהוד ברק הרשית לעצמך ללכלך ככה על בן כספית ולקרוא לו עתונאי חצר ,בלי איזו הסתייגות שתמנע מהחבר'ה את הרושם המוטעה שקראת את הספר.1 תגובה 75147 לא יודע. 1 מצטער לבשן זה לא אישי,אבל בכל הנוגע לספרים והעמדות פנים, שם המשחק הוא השפלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען האמת, ידעתי שאתה טומן לי מלכודת, אבל לא רציתי לרמות ולהגיד שקראתי. הסבר יבוא מחר, אשתי כועסת עלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר שנבחר ברק לראשות הממשלה לא נמנע כספית מלבקר אותו, ובזמן האחרון אף תקף אותו קשות. לפיכך הכינוי "עיתונאי חצר" שגוי לחלוטין, היה צ"ל "עיתונאי מגוייס". בתקופת מערכת הבחירות היה לי הרושם שספרו של כספית היה קודש לבניית דמותו של ברק לשם הפלת נתניהו. רושם זה נוצר הן בשל העיתוי בו יצא הספר לאור (כאשר היה ברור שברק הוא המועמד של "ישראל אחת" לראשות הממשלה), והן בשל שמו של הספר. בעיקר השפיעה שערוריית התרגום השונה: הסתבר כי חלקים בתרגום הספר לרוסית שונים מהמקור העברי, כך שדמותו של ברק חיובית בהרבה (זה היה מזמן, ואני לא זוכר את הפרטים). הספר גם חולק בין ריכוזי עולים בזיל הזול, מה שחיזק בעיני את תדמיתו כספר פרסומי. כמובן, ייתכן שכל הבעיות הללו קשורות להוצאה לאור ולא לכספית, ולפיכך אני חוזר בי מטענותי כנגדו. לא ביקשתי ליצור רושם שקראתי את הספר, ואני מצטער אם נוצר רושם כזה - קראתי רק חלקים קצרים שפורסמו בעיתונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לעשות, קראתי את שלושתם. ורק עכשיו נכנסתי לפתיל המשחק, אז אני עדיין חושב על שלישייה משלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאוס לא נכתב על ידי הסופרים שהזכרתי. האם בתמורה להפגנת בורותי אוכל לקבל שתי נקודות על כל מי שלא קרא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי להסתכל: כאוס זה של ג'יימס גליק? (הערת אגב: נדמה לי, או שזו בעצם מזימה של טל לעבור את מספר התגובות של הדיון במאמר של אסף עמית (792)?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם לא קראת? חבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי, מזמן (לפני 10 שנים, אני חושב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואת שאר הספרים? <נושא עיני בתקווה> | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי רק את ''קיצור תולדות הזמן''. אע''פ שיש סיכוי שבזמן שירותי הצבאי עיינתי מעט ב''זה'' (אני לא זוכר בדיוק איזה ספר של קינג היה לנו בחדר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, אזהרה: מי שילך לעמוד הבית שלי יוכל לשלוף רשימה של כמה עשרות ספרים, לפרסם אותה כאן, ולזכות מיד בכמה עשרות נקודות. לא נחשב! שנית, הרשימה שלי: א. שר הטבעות (יכולתי לספור זאת כשלושה ספרים שונים...) ב. מלכוד 22 ג. התפסן בשדה השיפון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תפסתי אותך בתפסן, את השאר קראתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ''מלכוד'' ו''שרה'' לא קראתי, את התפסן כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמען האמת, את שרה לא הצלחתי לסיים (כמו שכבר התוודתי בעבר) את התפסן לא אהבתי בשלושת הפעמים שקראתי ולמלכוד סתם לא התחברתי. ככה שאם אתה שואל אותי- לא הפסד גדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד מישהי שלא אהבה את התפסן! וחשבתי שאני היחיד בעולם עם הדפקט הזה. תודה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טל טל טל... מילא אנשים שמודים שלא קראו את קיצור תולדות הזמן, או האחים קרמזוב - אבל להודות שלא קראת את שלושת אלה? אין לך בושה. זה לא חוכמה שאתה משתתף במשחק הזה. שלוש נקודות, בכל מקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אתה לא קראת את הכללים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניקוד הוא אורך הרשימה כפול מספר הקוראים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, זה היה לפני שקבענו שאורך הרשימה יהיה קבוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון, קבענו שהרשימה תהיה באיזה אורך שבא לנו, אבל תמנה לפחות שלושה ספרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לחזור על הכללים בשביל טומטומיות כמוני? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד שלוש נקודות. האזהרה שלך הייתה בדיוק הרעיון הקרימינלי שלי, טוב שביטלת את האפשרות הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קבל שלוש נקודות ממני, אבל קבל גם חשיפה פומבית: אני נתתי לך את הטיפ על התפסן! ואגב, לכל האחרים שהשפילו עצמם עד כאן: כולכם הייתם רחוקים מלקבל נקודות ממני. קראתי אולי אחד-שניים מכל הספרים שהוזכרו כאן (והצבעתי אחד-שניים בסקר למעלה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגיד, מה אתה שותה שם בקומה 4!? "התפסן" הופיע בסימניה שקיבלתי הבוקר מ"אליבריס". אתה הצעת את "מלכוד 22". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שדובי אמר אין לך בושה. וגם לא תקבל נקודות ממני כי לא קראתי את שר''ה ולא ראיתי ת'סרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא מרוכז. שר הטבעות מפיל אותך. את השניים האחרים קראתי. - הר הקסמים. - שיבומי. - קן הקוקיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאפילו שמעתי של שני הראשונים. את השלישי קראתי, אבל זה לא עוזר לך, אז נה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את התפסן קראתי, אבל הייתי בטוחה שמלכוד 22 זה סרט... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב שהשארת את הכותרת. (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב לכותרת: תגובה 83341 ואני עדיין בטוחה שיש סרט.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצלחתי!! הצלחתי!! הלינק שלי עובד!! היום בעשר, אצלי בבית, כולכם מוזמנים להרמת כוסית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סרט. גם לסיפור שאינו נגמר יש סרט. גם לשר הטבעות יש סרט. גם להארי פוטר יש סרט. והנה - כולם מבוססים על ספרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סרטים שמבוססים על ספרים? יש דבר כזה ולא אמרו לי? ואולי תעשיר אותי בידע מי כתב את הספר ועל מה הוא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי מעריץ אותו1. קרא את כל הספרים שלו, וכל מיני כאלה. 1אתה עונה להודעות שלי - אני עונה להודעות שלך2. 2בדיחה: אבא אחד חוזר הביתה ומוצא את בנו הקטן מזיין את הסבתא. "מה? מה אתה חושב שאתה עושה?!" שואל האב ההמום את בנו. "אתה מזיין את אמא שלי - אני מזיין את אמא שלך", משיב לו הבן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני התייחסתי אליו כאן: תגובה 82618 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא שאלה על מה הספר ואתה מספר לה בדיחות לא חינוכיות.1 1או שגם אתה לא קראת את עלילות יוסאריאן והזונה של נייטלי ואז היית צריך לשמור את הכותרת-השפלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חכו חכו, עוד שבועיים כשאני גומרת עם המועדי ב' אני אקרא אותו - ואז א-ני אחליט אם זו כזו השפלה או לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמה לא תיקח לעצמך עוד חודש של חופשה? רובצת קללה על האתר הזה. סוף סוף השוטה נרגע, אבל הפטפטת המטופשת רק עברה למישהו אחר. זה מירוץ שליחים שאתה והשוטה מנהלים, או שמא זה מקרה פשוט של החלפת ניקים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה התכוונת להגיד בכותרת שלך. (כאילו, לא הבנתי אותה). חמישה שבועות פחות יום, אני מבקש. חוץ מזה? טוב, יש לי כבר לענות לאלמוני ממורמר אחר, אז אני מניח שאתה יכול לראות את תשובתי המיועדת לו, כמיועדת גם לך (או שמא זה מקרה פשוט של החלפת ניקים. (הייתי חייב)). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג'וזף הלר, לא גוז'ף הלר. אתה שם לב? הגרש הוא אחרי הגימל לא אחרי הזין. חוץ מזה אני לא ממורמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואללה, צודק. לא מתאים לי1. לא, אז לא. ולאלמוני והארסי (אני פשוט לא רוצה לפזר כאן מלא הודעות כי כל מיני ממורמרים עושים לי רגשות אשם) - כן קראתי. 1אבל שמת לב לכותרת השנונה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי עניתי להודעות שלך? (זו לא הכחשה, זו שאלה שנובעת מסניליות) לא קראתי את כל הספרים שלו. את "גולד שווה זהב" קניתי אך טרם הספיקותי. קניתי אותו לפני 5 שנים, אמנם, אבל ככה זה בחיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם, התכוונתי להודעה שבה עדי שאלה על בלו בלו הכדור הכחול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנ''ל ל''זמן סגירה''. הוא שוכב אצלי בארון מאז שתורגם. טרם הספיקותי... ''גולד שווה זהב'' קצת מעצבן, לדעתי, אבל נסבל. ''משהו קרה'' - יותר טוב. אבל האמת, אחרי המלכוד, הוא לא הצליח להגיע לאותן פסגות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, ג'וזף הלר. מלכוד-22 הוא אחד מסאטירות המלחמה המפורסמות והמוצלחות יותר בנמצא, והספר מספר על יוסריאן, שנשלח לחזית ועושה כמיטב יכולתו לצאת משם בחיים, למרות שהצבא לא מתאמץ לסייע לו. הייתי נותן לך יותר פרטים, אבל אני סנילי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קפטן יוסריאן, מפציץ במלחמת העולם השניה, מוצב באי פיזונה. הוא אינדיבידואליסט שמחפש דרכים להגן על חייו על ידי כך שהוא מתחמק לבית החולים. הוא נהנה משהותו במחלקה משום שמגישים לו את הארוחות שלו, ובתמורה הוא רק צריך להעמיד פנים שיש לו כאב בכבד ולצנזר מכתבים. משועמם מעבודתו, יוסריאן משתמש בשם העט "וושינגטון אירווינג" ואפילו מעמיד פנים באופן חד פעמי שהוא "הכומר טאפמן". הדבר מעורר חשד ושני אנשים מגיעים על מנת לחקור. אנשים נוספים מתחמקים לגן העדן של בית החולים באמצעות העמדת פני חולים, אבל אחרי מוות מסתורי של "החייל בלבן", חייל חבוש מכף רגל ועד ראש שמחובר רק לשני צינורות, האחד מאכיל אותו והשני מנקז ממנו נוזלים מיותרים, הם מחליטים לחזור לחזית. בחזית, האנשים משוגעים פחות או יותר כמו יוסריאן. החבר לחדר שלו, אור, מתרסק בכל טיסה שאליה הוא יוצא ונהנה מלספר על תפוחים שהוא מחביא בלחייו. קלבינגר, בוגר הרוארד, מתווכח עם יוסריאן האם אנשים מוכרחים לציית לרשויות ולצאת למלחמה. האברמאייר נהנה מלירות על עכברי שדה תמימים באמצעות רובה 0.45. דוק דנקה, רופא החטיבה, הוא היפוכונדר שממעט מחשיבות מחלותיהם של אחרים במקום לטפל בהם ומרבה לספר בצרותיו. צ'יף ווייט האלפוט מקטר על האמריקאים המוצאים נפט בכל מקום אליו הוא ובני משפחתו הולכים, ומשתכר דרך קבע. מק וואט הוא הטייס חסר השכל של יוסריאן מטריף את דעתו של יוסריאן על ידי כך שהוא מטיס את המטוס אינצ'ים ספורים מעל לאוהל של יוסריאן. ג'ו הרעב סובל מסיוטי לילה קולניים, למרות שהוא מכחיש זאת מידי בוקר ונלחם בחתול של חברו לחדר. הכומר טאפמן, יחד עם העוזר שלו, מבלה את זמנו בנעימים ביערות שבפריפריה של המחנה (לאחר שנזרק ממעונות הקצינים). הוא מנסה לתמוך ביוסריאן כנגד קולונל קאטקארט, אבל נכשל. העוזר שלו, קורפורל וויטקומב, מתעלל בכומר ומשתף פעולה עם קולונל קאטקרט כדי להביא את הכומר למשפט צבאי. הקצינים הבכירים מתאגדים על מנת לבצע פעילויות חסרות טעם. גנרל פקם וגרנל דרידל מחפשים עוד ועוד כוח. וויטגרין האחראי על הדואר משמיד את מכתביו של פקמן, ולכן ידו של גנרל דרידל תמיד על העליונה. בינתיים, וויטגרין נענש פעם אחד פעם בחפירת בורות בעומק 6 רגליים. קולונל קאטקרט מנסה להפוך לגנרל על ידי כך שהוא מנדב את חייליו למשימות המסוכנות ביותר ומעלה פעם אחר פעם את מספר המשימות שאליהן האנשים צריכים לצאת על מנת לעזוב את המחלקה. מג'ור מג'ור, שקודם לתפקיד זה עתה, נחבא במשרדו מפני כולם, חותם בשם "וושינגטון אירווינג", ומשלח את אנשי החקירות זה בזה. לאחר שבוטלה משימה בבולונגה, נטאלי, חבר של יוסריאן מתאהב בזונה שהוא פוגש בדירה ברומא. החיילים האחרים לועגים לו והזונה עצמה דוחה את נטאלי משום שהוא משעמם, אבל נטאלי מתעקש שהוא רוצה לשאת אותה לאישה. קפטיין בלק שוכב אתה בכל פעם שהוא מגיע לרומא רק כדי לענות את נטאלי. יוסריאן מכה את נטאלי והזונה מנסה לעזור לו, למרות שהיא מעמידה פנים שהיא אפטית כלפיו. זמן קצר אחר כך יוסריאן מספר לה את הבשורה על מותו של נטאלי, והיא עוקבת אחרי יוסריאן ומנסה להרוג אותו בסכין. לבסוף יוסריאן נפטר ממנה על ידי זה שהוא משליך אותו ממטוס. אבל הוא מנסה לאתר את אחותה שנלקחה מרומא. הקצין הכי חריג במחנה הוא מילו. הוא מקים מיזם הקרוי אמ אנד אמ. הוא משכנע את כולם להצטרף לסינדיקט שלו, טוען שלכולם יש חלק ורווח מעבודתו. מילו גם מפתה את הקצינים באוכל טוב כמו ביצים טריות בחמאה. הוא עושה טעות עסקית חמורה כאשר הוא קונה כותנה מצרית ומגלה שאין שוק למוצר הזה. הוא מנסה להרוס את הכותנה, הוא מעורר נגדו זעם גורף, לבסוף הוא מרגיע את הכועסים ומשכנע את הממשלה לרכוש את הכותנה. בסופו של דבר, מילו מנסה לשכנע את קולונל קאטקרט לשחרר אותו מתפקידו במיזם כך שיוכל לטוס למשימות עם כל אחד אחר. בתחילה, קולונל קאטקרט מסכים, אבל כשהוא מגלה כמה עבודה יש במיזם, במקום הוא מציע למילו שיקבל את כל המטוסים שהוא זקוק להם ואת כל המדליות שיושגו כתוצאה מהרג בזמן המשימות. המלחמה פוגעת במורל של האנשים. יוסריאן מתנגד למלחמה ולעליה בכמות המשימות שקולונל קאטקארט ממשיך להפיל על חייליו כדי שיקודם. הוא מתווכח דרך קבע עם קלבינגר שכולם מנסים להרוג אותו, ושכל מי שמנסה לגרום לו להילחם הוא אויב מסוכן. הנסיונות החוזרים ונשנים של יוסריאן להיות מקועקע נכשלים. דוק דנקה מסרב לו שוב ושוב מסתמך על"מלכוד 22" – אם יוסריאן משוגע לא היה לא אכפת לטוס למשימות. ואם הוא אינו משוגע – ולכן אינו רוצה לטוס למשימות – הרי שאין סיבה לקעקע אותו כי הוא אינו משוגע. הכומר טאפמן מרחם על יוסריאן ופונה לקולונל קאטקרט ולאחרים כדי לעזור ליוסריאן להשתחרר. אבל הוא חסר חוט שדרה ולא אפקטיבי. קלבינגר טוען שיש ללחום את המלחמה, והוא מבסס את טענותיו על הנימוק הלוגי-מוסרי שאם הם לא יילחמו, הם יפסידו במלחמה, ורבים אחרים יהרגו בגלל שהם פחדנים. בינתיים, כל יתר הקצינים מתייחסים אל יוסריאן כאל משוגע. במחאה על העלאה בכמות המשימות הדרושה על מנת לחזור הביתה, יוסריאן מנסה אסטרטגיות שונות. בתחילת הספר, כאמור, הוא פונה לבית החולים. בהמשך הוא מעמיד פנים שהוא סובל ממחלה מוזרה שגורמת לו לראות כל דבר פעמיים. הוא נוקט פעולה תבוסתית בעת טיסה כדי להימנע מלהיהרג. הוא חוזר מקרב באמצע מעמיד פנים שהקשר התקלקל. כאשר קולונל קאטקרד מנדב את המחלקה למשימה מסוכנת בבולוגנה, יוסריאן מזיז את קווי ההפצצה במפה והמשימה מבוטלת משום שהם חושבים שהאזור כבר נכבש. למרות הניסיונות הללו הוא לא יכול להימנע כליל מלהילחם, והוא ממשיך להיות רדוף על ידי מותו של אחד מהחיילים שהיו תחת פיקודו - סנאודן. אחרי ההתנסות הקשה של מותו של סנאודן הוא הולך ערום ללא מדים וצופה בלוויה של סנאודן ממרומי עץ. איש נוסף ובלתי מוכר, מד, נהרג שתעיים לאחר שהוא מגיע למחנה. כולם מתעלמים מקיומו של מד ומגופתו באוהל, למרות מחאותיו של יוסריאן.הקש ששובר את גב הגמל הוא מותו של חברו נטאלי. מאז הוא מסרב לטוס לעוד משימות. כאשר מובן לכולם שאין עוד להזיז את יוסריאן מעמדתו, הקצינים מנסים לעשות עסקה אם יוסריאן שתאפשר לו לא לטוס עוד לשום משימה. הם מוכנים לשלוח אותו הביתה בתנאי שיחבב אותם. אם הוא יסרב, הוא יישפט על כך שהיה מעורב בפעילויות של השוק השחור. יוסריאן מתנגד להאשמות, אבל הקצינים טוענים שמוטב לשים בכלא אדם חף מפשע ולו רק כדי לאפשר לפעילויות המלחמה להימשך. כאשר לא נותרת לו שום ברירה, יוסריאן בורח כדי להימנע ממשפט צבאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלכוד 22 ואנוכי הולכים לבלות את ר"ה ביחד, לכן אני מתעלמת בהפגנתיות1 מספוילרים כגון אלה. 1 תגובה זו היא ההפגנתיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה זמן נתקלתי בקישור לאתר מרתק המביא את קיצור כל הקלסיקות העולמיות. לעומת כמות הטקסט שהאתר ההוא משתמש לתאור מילכוד 22, ה"קיצור" שלך ארוך כאורך הגלות. לא זוכר מה הכתובת אבל אני זוכר ש_כל_ סיפרי ג'יין אוסטין תוארו על ידי שלשת המשפטים הבאים: בחורה אוהבת בחור אבל היא לא יודעת את זה הבחור אוהב את הבחורה אבל הוא לא יודע את זה הם יודעים את זה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, זה ברור. כל הספרים של ג'יין אוסטין היו אותו ספר... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פורסמה לראשונה נובלה מאת סופרת מדור אחד אחריה וטובה ממנה בהרבה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החטא שלה הוא לא אורך הגלות [ואין ספק שהיא מכירה את הספר על בוריו] אלא בכך שכתבה טקסט אסטמתי שהותיר אותי בלי נשימה ואת הספר בלי נשמה.1 1 והכי מרגיז שבין שלל השמות נפקד דווקא קולונל שייסקופף חובב המיסדרים המדליק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנצלת בפניך ובשם הקולונל :( | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחיי את זריזה. סלחתי,בקשר לקולונל,אין מי שיכתוב אליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Don't you know there's A PARADE going on?! (אוף, כתבתי איפשהו ציטוט מלא יותר, עם הפתיח של האמירה הזאת, אבל אני לא מוצא את זה כרגע)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתר נפלא :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצאתי מצאתי. קולונל קאטקרט: אני רוצה קידום, אז אני דופק את כל האנשים שלי. יוסאריאן: אני רוצה לצאת מפה, אז אני אסתובב ערום ואעמיד פנים שאני חולה. קולונל קאטקרט: בסדר. תהלל אותנו וניתן לך ללכת הביתה. יוסאריאן: לא. אני אערוק, כי למדתי שמלחמה זה שגעון, והיא גם רעה, כי היא גורמת לאנשים לעשות דברים נורא מוזרים ולמות. וגם שקצינים גבוהים הם התגלמות הרוע. קורא פתי: תראו את כל הסבטקסט. זה בטח הספר האנטי מלחמתי הגדול ביותר בכל הזמנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קבל נקודות ממני. אבל להודות שלא קראת את מילכוד 22? יש דברים שלא הייתי עושה אפילו בשביל נקודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עבר שבוע. בהתאם לכללים המקוריים (תגובה 85947) הגיע הזמן לסכם את הנקודות. * דובי * מאור * ירדן * נוגה * איזי * חן * לוני סה"כ 7 אנשים X שלוש נקודות = 21 נקודות. יש מתחרים רציניים בקהל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הבנתי אותך נכון, לא קראת את התפסן, ולכן לא קיבלתי ממך נקודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף. לא הבנתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרא שוב את הגדרת המשחק המקורית (תגובה 85947). ציטוט: "הניקוד הוא מספר הספרים ברשימה כפול מספר האנשים שקראו את כולם." שים לב: "קראו את *כולם*". השינוי היחיד שנעשה בהמשך הוא הגבלת מינימום על אורך הרשימה. מה שפירסמתי כאן הוא את מספר הנקודות שאני קיבלתי, כלומר, מספר האנשים שהצהירו כי קראו את כל הספרים ברשימה שלי (שרה+מלכוד+התפסן), כפול אורך הרשימה. אחרים מוזמנים לסכם את מספר הנקודות שהם עצמם קיבלו, ואז נראה מי הכי מושפל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אשרי עניי הרוח ,כי להם מלכות השמים...כל המרומם את עצמו ישפל,והמשפיל את עצמו ירומם." אכן רבים וטובים ניסו,אך מי ישווה לזה המפרסם עמוד בית בעניני ספרות מבלי שקרא את מלכוד 22 ואת התפשן,הן איש כזה יחשב בעיני אחיו למושפל שיש.1 הרי זה כמו...כמו מבקר קולנוע שלא ראה את חלף עם הרוח,או חובב גיטרה שלא ידע לפרוט את בית השמש העולה,ושמא נחתום ונאמר כשף שאינו יודע מהות טיבה של ביצת עין. 1ועל כן ספירת הנקודות לא היתה נחוצה כלל כדי להכתירך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תהייה גבר תשפיל את עצמך תהייה סמרטוט (ג''ח) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני! גם אני קראתי את שלושתם! (זאת אומרת, את שרה, כמו שכבר ציינתי) קראתי רק שני שליש. מצד שני, מדובר בשני ספרים שלמים מתוך שלושה. אז זה נחשב, לא? ____ העלמה עפרונית, עקרונית כבר לא עושה כלום בחיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי 4 נק, לפי הסיכום שלי.(3 של רב"י ועוד אחת מהעלמה העפרונית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
4 כפול 7 זה 28 נק'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמחה שאתה עוקב האמת היא שלקח לי זמן להחליט כמה זה 4 כפול 7, אבל בסוף סגרתי על 28 כי לא נזכרתי בתוצאות נוספות. 6 כפול 6 זה קל כי זה מתחרז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לך 3 נקודות, רק רב"י קרא את כל הספרים שרשמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה אתה סופר נקודות בלי להשתתף? וכבר מאז ביה"ס יסודי לא התמודדתי עם דו שיח נלהב כל כך על ספירת נקודות א... ואמא שלך דומה לשניצל ! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3 נק'. התפסן בשדה השיפון גרם לתחושת יאוש מעולם מנוכר ומשעמם, כמו בכל מקרהשבו עושים את הטעות של לספוג אמריקאיות יותר משעה. זהו אותו מקרה של תחושת זמן שנעשה לו עוול לאחר זפזופ בכבלים. בכל זאת קראתי אותו עד הסוף, הוא גם מאוד קצר, וגם כולם אומרים שהוא אחד הספרים הגדולים ביותר... חסכת מעצמך תסכול טלויזיוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשים אותי כל כך בכיתה ט' שהחלטתי להגיש עליו book report. המורה שלי דאז פסקה שהספר שבחרתי לקרוא הוא "לא מוסרי" והורידה לי עשר נקודות על הבחירה. טרם סלחתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני למדתי אותו בשיעור אנגלית בכתה ט', וכולנו הוכרחנו לקרוא אותו. עולם מוזר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני למדתי אותו בספרות בכיתה י'. עולם מוזר, אכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ה- Book report הבא אחריו עשיתי על המלך ליר... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלך ליר הוא יצירה הרבה יותר טובה מהתפסן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל למדתי ממנה פחות קללות ואלה שכבר שם, לא ממש שימושיות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיפך, קללות חדשות מעליבות הרבה יותר, לאור חוסר האונים של המותקף ע"י משהו מוצלח הרבה יותר ממה שלא יוכל לחשוב עליו ממילא- הלאה לשמוש בקללות שיקספיריות. "lousy fatass basterd" עלול להשמע כבר כמו מתכון לאינגליש סקונס, או פשטידת בשר, ואפילו גירסה מסויימת ל'איחולים לבביים' ו'בהצלחה בהמשך'. תלוי בסיטואציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז: 1. "עולם חדש ומופלא", אלדוס האקסלי. (ועוד כתבתי מאמר על שיבוט! הלא אבוש?) 2. מה יהיה טוב לאייל? אה, כן: "חמורו של משיח", ספי רכלבסקי. 3. נו, ננסה חסך מהילדות: "אי המטמון", רוברט לואי סטיבנסון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפלתי בגלל החמור של המשיח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי קראתי וקראתי. שלוש נקודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין נקודות בגלל רכלבסקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדפקת בגלל ''אי המטמון''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא מקבל ממני כלום. ואם כבר בחסכי ילדות עסקינן: - מסביב לעולם בשמונים יום. - אי התעלומות. - 20,000 מיל מתחת למים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפלת על "מסביב לעולם". נסיון שני: גברים ממאדים נשים מנוגה כשניטשה בכה האלכימאי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבינה מה ניסית לעשות, אבל לא הצליח לך. לא, גם אני לא נקבה טיפוסית 1. קראתי רק את ניטשה. 1 (?!) סליחה. פליטת מקלדת. זה לא יקרה שוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הכוונה היא ל"אי התעלומות" של וורן (היה לו ספר כזה, למיטב זכרוני הרעוע), קבלי 3 נקודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה הספר בו חבורת נמלטים מקוממים את הציוויליזציה. עלילתו קשורה לעלילת "20 אלף מיל מתחת למים", שאותו דווקא לא קראתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אם זה של וורן אז יותר סביר שקראתי את זה מאשר שלא קראתי. שלוש נקודות לאיילת גם ממני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיחקת אותה, אבל במקרה שלי זה קל. בילדותי קראתי לפי סדר הספרים על המדף ולכן כל מי שלא קרא סדרות שלמות יכול לקבל ממני הרבה נקודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויכול להיות שגם את האחרון. אני פשוט די חלשה בשמות... זה הספר של ג'ול (ז'ול?) ורן, עם הצוללת נאוליטוס? כי גם כן, אז קראתי גם אותו... ואני עוד אמצא את ההשפלות שלי... ___ העלמה עפרונית, בדיוק חזרה מהופעה של אדם. היה גדול, תודה ששאלתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קבלי שלוש נקודות ממני. ז'ול וורן אהוב עלי במיוחד (או לפחות היה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את הקוראן. אבל אני מוכרחה להודות שבנקודה הדתית, התנ"ך עדיף על הברית החדשה ולו בגלל הפתיחה: הברית החדשה נפתחת בשושלת משפחתית בעוד שהתנ"ך הוא כמעט סיפור מתח: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו" איך אפשר לא להמשיך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל ראית כמה דורות יש שם? (רמז: השאלה עשויה להיות "כמה זה 6 כפול 7") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3 נק' ממני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחלתי לעבוד על 3. למרבה השמחה, התחלתי לקרוא את הספר באדינבורו, עיר הולדתו של סטיבנסון. אבל זה עוד כלום לעומת השמחה הכפולה והמכופלת שציפתה לי כבר בעמוד הראשון, למקרא קטע השיר בן שתי השורות: Fifteen men on a dead men's chest - כל אחת מהשורות צילצלה חזק חזק בפעמון, ושני הפעמונים היו שונים! השורה הראשונה מופיעה בשיר של טום וייטס (ששינה את מספר האנשים ל- 16), והתחברה לי סוף סוף להקשר השכרות של השיר. בשורה השניה זיהיתי, סוף סוף, את המקור לציטוט שבו ענה לי ניר יניב כאן:Yo-ho-ho, and a bottle of rum! תגובה 4814 (לא טעיתם, זהו קישור לפתיל בן ארבע ספרות בלבד). משחק טוב, השפלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתרגום העברי נאמר "הו הו הו", לא כן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עפ''י התגובה שלי, תגובת האם שלה, וקונטקסט הדיון, ניתן להסיק שאני לא הכתובת לשאלה. אני מניח שזה ברור לך ואתה בעצם שואל את כולם חוץ ממני (או לפחות את אלו שנתנו לי נקודות...), אבל רציתי להבהיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו אמרה לי אשתי ש"אי המטמון" נמצא אצלנו. בדקתי, ולאכזבתי התרגום נאמן למקור: "יו הו הו". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גמרתי היום את "אי המטמון" (בשפת המקור, שהיא לא קלה בכלל: הרבה ז'ארגון מקצועי, מעודכן ללפני מאתיים שנה, של מקצוע שחלף מן העולם כמעט. לא רק אוצר המילים מוזר, גם התחביר. המילונים שיש לי עזרו במידה חלקית מאוד). זה מעניין, לקרוא ספרי ילדים לראשונה כמבוגר. החוש הביקורתי שלנו הרבה יותר מפותח. יש ספרים שמבוגרים יהנו מהם הרבה יותר מאשר כילדים (פו הדב); אי המטמון לא ממש עומד באתגר. האם אלו גם הסטנדרטים הספרותיים שהשתנו? לעתים די קרובות היתה לי תחושה שהעלילה לא הדוקה מספיק, שמניעי הדמויות לא ברורים מספיק, ושאפשר היה לכתוב את זה אחרת, ויותר מספק. ולמרות הכל, הספר הצליח לסחוף אותי: בערך מהשליש שלו התקשיתי מאוד להניח אותו מידי. רק את הסוף מצאתי שוב מאכזב: הפתרון של העלילה הוא סביר, אבל מתואר בחיפזון קטלני, כאילו יצאה לסטיבנסון הרוח מהמפרשים. אבל בסך הכל, שווה (דובי, רוץ לקרוא!). עכשיו על הכוונת: הרוח בערבי הנחל, ושלושה בסירה אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואותם באמת חובה לקרוא. (איך לא קראת עד היום?) הרבה יותר טובים מ"אי המטמון". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על שלושה בסירה אחת כל מילה נאמרה,הרוח בערבי הנחל היה עבורי הפתעה נהדרת.קראתי אותו לבני כשהיה צעיר מדי לספר, אך הוא התעקש שנמשיך עד הסוף. גיליתי ספר מבוגרים נפלא,הפרקים שעוסקים בחיבתו של מר קרפד למכוניות, הם מתיאורי האובססיה המופלאים שקראתי אי פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גמרתי סוף סוף את ''הרוח''. קראתי אותו בעניין מסוים, אבל לא ממש התלהבתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר, אני מאוד אהבתי את הספר הזה. קראתי אותו (באנגלית) לפני מספר שנים כחלק מסדרת ''מסעות שייט'' שכללה את מסעות גוליבר, מובי דיק, רובינזון קרוזו ושלושה בסירה אחת. (כולם מומלצים, אם מישהו מעונין אבל מתקשה למצוא אותם באנגלית הוא מוזמן ליצור קשר) את ''הרוח בערבי הנחל'' קראתי יותר מאוחר כחלק מסדרת ''קלאסיקות לילדים'' שכללה את שני ספרי אליס, שני ספרי פו ופיטר פן. (גם כאן, המקור באנגלית מומלץ וכו') |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוזמן להוסיף לרשימה גם את מרי פופינס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אחרת לגמרי, לקרוא ספר ילדים כשאתה מבוגר. גם לקרוא ספר של *מבוגרים*, הדיעה שלך עליו יכולה להשתנות כשאתה מתבגר עוד יותר. את עלובי-החיים קיבלתי כשהייתי בת 14, והוא שיעמם אותי מאוד, אבל לפני שנה נזכרתי שהוא קיים, ומצאתי אותו פשוט מקסים- גם אם קצת יותר מדי ארוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם רכלבסקי מבין משהו ביהדות, אבל בכתיבה רהוטה וקולחת הוא לא מבין כלום. הספר שלו הוא זוועה תחבירית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ילדים זיגזג מיכאל שלי תרנגול כפרות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ'ופרת את בעצמך. Do you come here often? (אני שואל כי אם את קוראת כותבת, זה יהיה קצת מצחיק להשפיל את עצמך בשם בדוי)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אשתו של אחד הכותבים כאן, וקוראת כשהוא מפנה את גבו, מה שלא קורה לעיתים קרובות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אשתו של אחד הכותבים כאן... הפטנט - לקנות עוד מחשב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את יש ילדים זיגזג לא קראתי. אני תמיד מתבלבל בינו לבין ספר הדקדוק הפנימי, שכן קראתי. נזכרתי בזה, כי דובי דיבר על מה הוא כן או לא קרא בבי"ס, וזכרתי שדווקא את יש ילדים זיגזג היינו חייבים לקרוא, ולא קראתי. ואם לדובי מותר לכתוב בשתי מילים ביקורת/המלצה לספר, אז אני מרשה לעצמי להגיד שדווקא כן כדאי לך לקרוא את מיכאל שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הראשון לא קראתי, את שני האחרים קראתי לבי''ס. אם את צריכה לבחור ספר אחד שלא תקראי לעולם, תבחרי את מיכאל שלי. ספר נוראי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניחנת בטעם טוב:-),את היחידה שמקבלת ממני נקודות. ובתקווה לנקודות מהבנות,הרשימה שלי: א.רצות עם זאבים. ב.גיא-אוני. ג.לו אנדראס סלומה-האשה מן החלומות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שהבנת את החוקים... כאילו, זה אמור להיות רשימה של ספרים שאתה חושב שהרבה אנשים *כן* קראו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי את החוקים. יצאתי מהכללה שובניסטית שאלה ספרים שנשים משכילות קראו. נדמה לי שאפילו קיבלתי נקודות.* *ממישהי כמובן ולא ממישהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואפרופו סיור בעקבות ספרים- היינו בסיור עם איזה מדריך בן 100 ומרץ בלתי נדלה שכל הזמן נתן אנקטודות שקשורות איכשהו לסיפור. ורוב האנשים לא הבינו אותן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על ההפרעה באמצע המשחק... ספר מומלץ מאוד שקראתי בפרו (מישהו אחר הביא...) זה יותר שייך לקטגורית העיון. הספר מנסה להסביר את ההבדלים בין התרבויות השונות בעולם בהתחשב בתנאים הגיאוגרפיים והסביבתיים שהיו ביבשות השונות מאז יציאת האדם מאפריקה. למשל: רוב היונקים הגדולים שבוייתו בוייתו במערב אסיה בפרט ובאסיה בכלל. בכל יבשת אמריקה בויית רק יונק גדול אחד - למה/אלפקה (שני סוגים קרובים) ע"י תרבויות האנדים. הציר צפון-דרום של יבשת אמריקה יצר נתק גיאוגרפי בין שלוש האימפריות שהתקיימו ערב הפלישה הספרדית - עמק המיסיסיפי, האצטקים והאינקה, וכך בהמת המשא היחידה ביבשת מעולם לא פגשה את הגלגל שהומצא ע"י האצטקים ושימש למשחקי ילדים בלבד שכן בהעדר בהמת משא, לא היה בו יתרון טכנולוגי. חיידקי המגפות הספרדיים אף הם תרמו לכיבוש הספרדי של אמריקה. בהעדר ביות בהמות נרחב, לא היה לאמריקאים המקוריים מאגר מחלות קטלניות להחזיר לספרדים, שבאו עם עמידות למחלות אירופאיות רבות, פרי דורות של חיים עם חיות הבית. אוכלוסיית האי היספניולה ירדה מ-8 מיליון תושבים בשנת 1492 לאפס (!!!) תוך 30 שנים, תושבי האיטי והרפובליקה הדומיניקנית כיום הם צאצאי עבדים ומהגרים אחרים ולא נותר זכר מהאוכלוסייה המקורית. לעומת זאת, רצף גיאוגרפי מאפריקה השחורה ומזרח אסיה לאירופה, יחד עם ביות החיות גם באזורים אלו, מנע התפרצות מגפות ענק באזורים אלו, ומחלות טרופיות מנעו התיישבות לבנים בהם. באזורים הגבוהים של האנדים, תנאי הגובה אף הם עמדו לרועץ לספרדים וברוב הרי פרו ובוליביה חיים עד היום צאצאי האינקה ותרבויות מקומיות אחרות, הגם שהתנצרו. פלישת בני הבאנטו ממערב אפריקה לאפריקה השחורה נבלמה בנהר פיש, בדרום אפריקה, עקב אזורי אקלים וצומח שלא התאימו לחקלאות בני הבאנטו. בהעדר מיני צומח וחי ראויים לביות בדרום אפריקה, נשארו הבושמנים באזור ציידים-מלקטים עם יתרון אקולוגי על הבאנטו שלא יכלו להתבסס שם בלי החקלאות שלהם. עם נחיתת ההולנדים בשנת 1702, הם הביאו בע"ח וצמחים המותאמים לאזור, דחקו את הבושמנים לאזורים הצחיחים - אך כאשר ניסו לחדור צפונה לארץ הבאנטו, לקח להם כ-175 שנים (!!!) להיאבק עד שהצליחו לבסוף לכבוש אזור זה. באופן דומה, חברות אינדיאניות במערב ארה"ב ובדרום צ'ילה, קיבלו מהאירופאים סוסים ונשק, כאשר לפני זה היו במצב התחלתי נחות של העדר חיות מבוייתות וטכנולוגיה מתקדמת, ומאוחר יותר הצליחו להיאבק באדם הלבן עד שלהי המאה ה-19. לצערי אינני חושב שהספר תורגם לעברית. מומלץ בחום ! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבא שלי קרא אותו (אני חושב שבאנגלית, אבל אני אשאל) והמליץ לי עליו. טרם הספיקותי.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הוא תורגם ויצא ממש לא מזמן, באותו שם. יש לי עותק בבית (שנרכש בבהילות, במכירת מבצע, ולכן לא הספיקותי לעיין בו. אבל הוא נראה מרתק מאוד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב לדעת. אקנה את הספר (זה שקראתי, לא היה שלי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שניכם לא הזכרתם את העובדה שהספר נכתב ע''י ג'ארד דייוויס. ספר אחר שלו, השימפנזה השלישי, כבר יצא לאור בעברית לפני כמה שנים (בהוצאת מעריב שספריה יותר נוחים לקריאה מעם עובד) וגם הוא עוסק בשורשים של דברים ע''י בחינת מגוון של תחומים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיאמונד אאלט | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. טעות שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעוניין מאוד לקרוא ספר זה אך אינני מסוגל לקרואו באנגלית. אני מבקש אם אתם יכולים לשלוח לי e - mail או להחזיר תגובה ובו תכתבו את שם הספר בעברית. בתודה מראש מייקי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמעתי את השם של הספר הזה לא פעם אחת (באנגלית) ורציתי כל כך לקרואו אך לא ידעתי איך קוראים לו בעברית... אך עכשיו אוכל לקרואו בתודה ובהערכה מייקי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. זן ואומנות החזקת האופנוע. 2. הארי פוטר ואבן החכמים. 3. כשניטשה בכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיבלת שלישיה ממני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם ממני קיבלת 3. מה עם הספרים האלה, שממתינים לתורם על המדף שלי (מטרה נסתרת - לקבל חוות דעת ממלומדי האייל אם בכלל שווה לטרוח לקרוא אותם או למסור אותם לספריה הצבורית הקרובה) 1) בתיה גור, לא כך תיארתי לי. האמת שקראתי את 2-3 הדפים הראשונים והפסקתי מפאת שעמום 2) גבריאלה אביגור-רותם, חמסין וצפרים משוגעות. הביקורות די קיצוניות, או שאהבו או שלא יכלו לקרוא אותו 3) אלן דה בוטון, The Consolations of Philosophy האם יש בו משהו או סתם גיבוב של מלים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את 2 ו 3 לא קראתי, אם 1 זה הסיפור על הגניקולוגית בירושלים, אז אני אהבתי אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''חמסין'' הוא אחד הספרים הטובים שקראתי השנה. מומלץ בחום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפלת על ניטשה, וגם זה רק בגלל שחצי ספר (או במקרה שלי, 20 עמודים - זן ואמנות הרדמת הקורא) נחשב בספירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרך אגב, סיימתי (בשבוע שעבר) עם איש הקוביה. אני אשתדל לזכור להחזיר לך את זה מתישהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זמן מה שקלתי לאמץ את השיטה. אלא שהקוביות אמרו 2-5, וירדתי מזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתיכון נכשלתי במבחן כי הקוביות אמרו לי, אבל ההנאה מכל העסק נגמרה די מהר, במיוחד כשהן אמרו לי לא להתחיל עם בחורה חמודה. לא התחלתי איתה בכל מקרה, אבל המינימום שאפשר לצפות לו מהקוביות זה קצת תמיכה מורלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עלי זה לא יכול לעבוד. אני מלכתחילה חושד, שלכל אחד מאיתנו יש מעין מנגנון של הטלת קוביות במוח לפיו הוא מחליט את החלטותיו. (מעין דטרמיניזם הסתברותי) אם כך, מה הרעיון להטיל קוביות אמיתיות? בסה"כ זהו תירוץ להסביר למה עשיתי מה שעשיתי במקום להגיד חד וחלק "כי ככה התחשק לי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בתיכון גיליתי ששימוש בהטלת מטבע (מצטער, לא קראתי את "איש הקוביה" מעולם. השפלה?) יכולה לעזור לי לגלות מה אני באמת חושב: ברגע שראיתי מה איזה צד "זכה", הייתי מאושר או מאוכזב - וע"פ תחושה זו ידעתי איך לפעול (ללא קשר לתוצאת הטלת המטבע, כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לידיעתך, זו טכניקה מקובלת ורווחת שמלמדים באוניברסיטה בקורסים על קבלת החלטות (בפסיכולוגיה, מנהל עסקים וסטטיסטיקה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלמדים זה יופי. השאלה היא אם מישהו באמת משתמש בה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משתמשת בה. במחשבה שניה, אני מעולם לא למדתי אותה בקורס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו כאן קרא את הספר "The Empress Run"? יש שם מעין הצדקה לשימוש בטארוט כדי לשבור דפוסי מחשבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה תודה דובי. אז אני לא היחידה שמצאה את ''זן ואמנות'' פלצני ומעיק. נ.ב. - אני עדיין לא מבינה איך לא גרפתי את כל הקופה עם האלכימאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי האלכימאי הוא ספר לפשוטי העם, ולא לאינטלקטואלים כמונו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את שני האחרונים. יאמר להגנתי- שאת פוטר קראתי במהלך בייביסיטר משעמם ברמות קיצוניות. זן ואומנות החזקת? נו במ'ת. אם כבר אז אני בעד הזן של פו או דברים בסגנון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...למה אנשים צריכים להתנצל על כך שקראו את הארי פוטר. נכון, לא מדובר ביצירת מופת, אבל גם לא בזבל ספרותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. לאחרונה קראתי את הספרים השני והשלישי, והם חביבים להפליא. אני מאוד נהניתי. יש להם את התכונה הלא-קלה-להשגה הזאת שקשה להניח אותם מהידיים עד שגומרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו יודע אם הספר The Code Book של Simon Singh תורגם לעברית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תורגם, ואם טרם יצא לאור, הרי שיצא לאור בקרוב (בסדרת "פרוזה פילוסופיה" של הוצאת ידיעות אחרונות/עליית הגג). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קבלו את השלישיה הבאה: 1. הארי פוטר ואבן החכמים (רולינג) 2. סמטת השקדיות בעומריג'אן (זאת שכתבה גם את החתונות שלנו. לא זוכר את שמה) 3. חיי אהבה (צרויה שלו? ואולי אני מבלבל וזו בכלל יעל הדיה?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפלת על סמטת השקדיות. אני אישית עדיין מזועזעת מזה שטל לא קרא את הטרילוגיה של טולקין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם תיכנסי לדיון על שר הטבעות, תראי שיש עוד כמה שלא קראו טולקין ועוד כמה שאפילו לא אוהבים אותו1. 1 מהמהמת בתמימות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
/(מתרחקת מהדיון על שר הטבעות כמו מאש, כדי לא להיאלץ להודות שעדיין לא ראתה את הסרט) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה כל-כך מזעזע בזה? ניסיתי, השתעממתי, הבטחתי לעצמי שאנסה שוב בעתיד. מאז קראתי ספרים אחרים, רבים וטובים, ואני לא מרגיש חוסר גדול מדי דווקא בשל "שר הטבעות". "מלכוד 22" למשל מטריד אותי (טיפה) יותר. כרגע, אגב, אני קורא את "שוגון", בעקבות המלצתו של יוסי גורביץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ב א מ ת מזעזע, סתם הופתעתי. אני, כמובן, הרבה יותר מזועזעת מהרשימה האישית שלי מאשר מרשימתו של כל אחד אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אוהבת שמישהו אחר כותב בדיוק את מה שאני כותבת: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר ג'יימס קאלוול, אז כמובן שמומלץ ''מלך עכברוש'' המזעזע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תאהב את שוגון, וספרים היסטוריים מעין זה, אני ממליצה גם על רוחות מלחמה, ואחר כך מלחמה וזיכרון. אמנם ארבעה כרכים עבי כרס, אבל שווים ממש. ומבית היוצר של שוגון יש את סופה. החלק הראשון מייגע קצת, אבל שווה בגלל החלק השני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבה דורית רוביניאן אבל נקודות אין לי בשבילך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיבלת שלוש נקודות ממני וכמה הערות: 1. הארי פוטר כבר נכלל ברשימה של מישהו אחר. כדאי לשים לב להבא. 2. דורית רביניאן. סמטת השקדיות אכן מוצלחת יותר מ"החתונות שלנו" שגם הוא לא רע. 3. כן כן, קראתי גם את חיי אהבה. עכשיו השאלה המתבקשת היא מה יותר משפיל, להודות שקראתי או להתכחש לפרט הזה1? 1 ולו בגלל הקטע עם הזקנים והנקניק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שמתי לב - הקלדתי את הרשימה בשעת לילה מאוחרת מאוד ולא שמתי לב שפוטר הופיע קודם. סליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפלת על ''חיי אהבה''. ''סמטת השקדיות'' ספר מצוין ומומלץ בחום. ספרה השני של רביניאן (''החתונות שלנו'') מחכה לי על המדף כבר זמן רב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
you got 3 points from me.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל האון-טופיק, הנה 3 ספרים שלא קראתי: הטאו של פו מי הזיז את הגבינה שלי הגן האנוכי וכעת לתכנית המקורית: פנסילבניה? עד לאן ירחיק אותך החיפוש אחר עבודה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, יש לנו חוסר טעם דומה. גם אני לא קראתי אף אחד מהם. (נו, מי מתנדב להעלות השערה לגבי זהותו של מיץ פטל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כן קראתי את "מילון פו השלם" אני מניחה שזה לא נחשב, נכון? רגע, יכול להיות בעצם שכן קראתי את הטאו של פו. או את זה של חזרזיר? בכל אופן, אם כן, אז אני לא זוכרת לחלוטין. יכול להיות שסתם ראיתי את העטיפה וקראתי את המאחור. אבל יכול להיות שלא. בקיצור, תשכחו מזה. *_*_*_*_* הודעה זו תשמיד את עצמה תוך 20 שניות מחוסר רלוונטיות לעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שקראתי פעם ספר שנקרא ''הטאו של פויה'', שהוא פארודיה קצת ארכנית על כל הז'אנר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נחשב? _____ העלמה עפרונית מחפשת כיוון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
thanks for asking! I'm house and dog sitting for my cousin this weekend, but right after labor day my beloved and I are coming back to Israel. not becouse I lost my job' btw. I already gave my notice when the restorant closed.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעתי על הראשון נחבאת בסוף הסקירה הבאה: http://www.forum2.org/tal/books/pooh.html את האחרים לא קראתי - אין לך נקודות ממני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קבל 3, למרות שבשניים הראשונים רק הצצתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק את הגן האנוכי קראתי, אז אין לך נקודות ממני. תגיד, יש מישהו שממש קנה את "הגבינה שלי", או שכל מי שמחזיק עותק שלו קיבל אותו מהבוסים שלו כרמז דק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(הזהרו מחיקויים). בדיוק אתמול (או שלשום, לך תדע) ראיתי באגף הספרים המוזלים (אה כן, זה היה שלשום), את ה"גן אנוכי", ואחרי כמה רגעים הבנתי שאני מכיר את השם מה"אייל". אחרי עוד כמה רגעים החלטתי שלמה באמת שאני לא אקנה אותו. (מעניין לציין (טוב, אז זה לא כזה מעניין, אבל אני אציין בכל זאת), שהעלות שלו כמעט זהה לעלותו של הדיסק של גלבץ, אותו לא קניתי בעקבות ההמלצות הרבות ב"אייל"). נדמה לי שיש אפילו מאמר שלם על הספר הזה ב"אייל", לא? אם כן אז אולי אחרי שאני אסיים את הספר אני אקרא אותו. אני תמיד אוהב לקרוא ביקורות על ספרים שקראתי כדי לדעת מה אני אמור לחשוב עליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי לא מזמן באיזה מועדון שהופיע בו אילן וירצברג (נו, מי יהיה הראשון שיטרח לספר לי שטעיתי באיות?) והייתי פחות או יותר היחידה שידעה על מי מדובר, מה שגרם לי לשתף באושר את חברה שלי בצרור עובדות לא רלווטניות.לא שזה הפתיע אותה שמעולם לא שמעתי הלכה למעשה את הבחור, אבל... היא כבר התרגלה. __________ העלמה עפרונית, שוב משתפת בלי שום סיבה נראית לעין. נכון שהתגעגעתם?(1) (1)"...אל תעני לי אפילו, זה לא ענייני." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך היתה ההופעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלושה שירים. ויכול להיות שהם היו ממש איכותיים, אבל הם לא ממש היו רקידים, מה שהיווה בעיה. בעוונותינו, שטחיים שכמונו, באנו לרקוד, ולא ממש בראש ללשמוע מוזיקה שהיא קצת יותר כבדה וקצת הרבה פחות מוכרת. זה הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני נדהמתי לראות שהספר נקרא בעברית ''הגן האנוכיי'' וחשבתי לשאול את מר לבשן אם יש בכך איזה טעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנוכי - ש"ע; אנוכיי - ש"ת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבחנה נשמעת לי מלאכותית, במידת מה. אין כוונתי לפסול את השימוש ב''אנוכיי'', אלא להגן על השימוש ב''אנוכי'' גם כתואר השם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביליתי כמה שניות בנסיון למצוא שמות-עצם שמסתיימים בתנועת i ולראות איך נגזר מהם שם-תואר. בסוף נותרתי עם מיודענו סמילי, ועם ההחלטה שאם ארצה לציין משהו שלו, אומר שהוא סמיליי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע נורא (אנוכיי). ואני חשבתי שבעברית יש המנעות מהגיית yi אחרי i. מיץ - מה עם בכי ובכיין (או בכייני?), חצי וחצוי, יופי ויפה, אופי ואופייני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי זה נשמע (ליתר דיוק: נראה) נורא. או נוראי. פיכסה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגן האנוכי. לפי המילון שלי "אנוכי" הוא התרגום של selfish - כשמו של הספר באנגלית, בעוד "אנוכיי" הוא egoist (לא שאני יודע מה ההבדל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הייתי נדרש לתרגם אגואיסט לעברית דווקא הייתי משתמש ב"אנוכייני" (enokhyani). אבל זה רק אני. לא להתייחס. אני לא פה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשעבדתי ב"אינטל" חילקו את הספר הזה לכולנו. אני חושב שבשנת 99' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צה''ל חילק לכל הקצינים הבכירים והבכירים למחצה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה השלישיה שלי: איה פלוטו (לאה גולדברג) קופסה שחורה (עמוס עוז) הקלות הבלתי נסבלת של הקיום (מילן קונדרה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיבלת את מלוא הנקודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לא קראתי אף אחד מהם (למרות שאת הראשון דווקא הקריאו לי אי אלו פעמים. זה נחשב?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאם הקריאו לך את הספר, אז זה גם נחשב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד שלישיה ממני. נראה לי, שאני אחד מגדולי המשלמים כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם עמוס עוז אף פעם לא הסתדרתי. את קונדרה קראתי כמסע דילוגים ובנוגע ל"איה פלוטו", ברור לך שזה ממש פשוט לתקן את המעוות במקרה שלך? (והנה אני כבר מתקנת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שאני יכולה לקרוא את הספר הזה במתכונתו האובייקטיבית. איך שאני רואה את העטיפה האפרפרה משהו, אני מתחילה לשמוע את אמא מספרת לי בפעם האלף את קורות פלוטו. אבל את שני האחרים לא קראתי. ____ העלמה עפרונית, תוהה אם גם היום אנשים יודעים מה זה "בדהר" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קופסא שחורה גרוע למדי, קונדרה מצוין, פלוטו קלאסי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפילו לא אחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז גם אתה יכול לקבל ממני 3 נקודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראת/קראו לך את איה פלוטו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודעת שאתה לא אוהב שאני מעצבנת בכוונה תחילה, אבל גם אצלך אפשר לתקן שליש מהמעוות, בדיוק כמו שתוקן אצל ערן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, כל הנקודות שלך נמחקו בזאת! (היית רוצה מכתב כזה ממשרד התחבורה, לא?). נא לבחור שלשה חדשה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון! יש timestamp על התגובה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואחרי שהסבירו לי את הכללים, יש לי 15 נקודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עם 18. בסדר, העונש שלי יהיה לא להציק לך יותר על חורים בהשכלה. לדובי אני לא מבטיחה דברים כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על מה את מדברת? אני קיבלתי 3 נקודות, ועוד שלוש נקודות שקיבלתי מרב"י (אני חושב) על הרשימה של מישהו אחר... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא, באופן לא מפתיע, עבדכם הנאמן. קראתי די הרבה ספרים אבל שכחתי הכל, כך שבעצם כל ספר שקראתי גם לא קראתי, ולכן אני מקבל מעצמי אלפי נקודות. נא להעביר אלי את הצ'ק בהקדם, יש כמה ספרים שאני רוצה לקנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2002, נראה.. דבר, זכרון/ של נבוקוב, הוא שיטוט ביוגראפי שיודע להעלות את הריחות הממשיים של הימים- כמו שנבוקוב יודע לעשות חרשתי את שני המאמרים לאקדמיה של רוסו ("מאמרים") לבחינה, והם מומלצים לכל נפש שלא אכפת לה לראות שוב כיצד נסחו לפניה (טוב הרבה יותר) בריתמוס פילוסופי , על הנאורות שהומצאה כבר ושהאנושות היא שגיאה אומללה. (הרגשת האפסיות פוחתת בהיתקלויות בגאון ההוא וזה שאחריו. או שזוהי ההתבגרות?) והרי שרוסו הוא השכלה הכרחית. ובעקבותיו 'אמיל' - לכל ההורים, ולכל אלה שמחנכים את עצמם תמידית אדיוט לטולסטוי אפוליט גרם לי לנסות לחנוק את הספר, אבל הפסקתי תוך וויתור מאדים (אולי מתוך הזדהות מבישה?) עוד בטרם בפכתי את הספר לגליל מכווץ אסכולת פרנקפורט וההסטוריה של הפסימיזם - של אילן גור זאב. למרות עוינות כלשהי לספרי משנה, זה דווקא מצטיין בכתיבה קולחת, עשירה ויצירתית בפני עצמה. תשע קריאות תלמודיות / עמנואל לוינס זו לי הקריאה התלמודית הראשונה, ואני חושבת שאחזור לקרוא בדרשותיו עוד לא מעט פעמים. פתאום הדיון המוסרי-פילוסופי הפך להיות אונטולוגי- יומיומי ופרקטי מאוד. זה היה גילוי של ממש ביחס לכוחו של הדיון המוסרי במתכונת התלמודית (כמובן שלא בדרך המסורתית, אלא בדרך החופשית) כנסת הרומנטיקה- דת ופילוסופיה באשכנז/ היינה המקור הראשון, המצחיק והמקסים ביותר (ואובייקטיבי ביותר, אף על היותו חלק ממנה) להשכלה ביקורתית על הרומנטיקה הגרמנית והשבוע רכשתי את 'מפקד העיר בגולומה' של ירוסלב האשק, מחברו של שוויק (שגם אותו הכרח לקחת לכל מסע- במיוחד למזרח אירופה) שבגללו הורמו כלפי זוגות עיניים שלא מבינות עניין במקום עבודתי, לשמע השתנקויות תכופות מדי וגיעגועים מטופשים כל מני. אוי האשק מודיעה בהכנעה עד כאן אם אזכר בעוד פריט מצויין אוסיף אותו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא של טולסטוי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי, של דוסטוייבסקי. היה לי בראש טולסטוי עם שלוש מיתות, אבל זה לא ספר. נו נו הנה לי רברבנות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי כללי המשחק את אמורה לציין ספרים ש/לא/ קראת... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא רק ענתה לסקר... המשחק הגיע מאוחר יותר! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קופסא שחורה/עוז עולמה של סופי/לא זוכרת כשניטשה בכה/ילום נדמה לי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את עולמה של סופי כתב יוסטיין גורדר, והוא הספר היחיד מהשלשה שלך שקראתי... את ''משחק הקלפים'' שלו, שגם תורגם לעברית, הנחתי מהיד במהירות ומעולם לא המשכתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי אם המשחק הוא במציאת ספרים שהייתי רוצה לקרוא ולא קראתי, או סתם ספרים שלא קראתי, או כאלה שלא אקרא מתוך הסתייגויות למנייהן. בינתיים עניתי לקטגוריה השלישית, וגם גיליתי שעוד משהו רשם את קופסא שחורה. שלישיה חדשה: איל מגד- כל הספרים צרויה שליו- כנ"ל ספרי צ'יקי ארד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון הוא ''להשפיל'' את עצמך ע''י ציון שמות של ספרים שכל העולם ואחותו קראו, ורק את לא. ככל שתמצאי יותר ספרים שיותר אנשים (כאן בקהל) קראו ואת לא, ''תשפילי'' את עצמך יותר, וכך תקבלי יותר נקודות. הסיבה לאי-הקריאה אינה קשורה לעניין - אין לערבב שמחה בשמחה, אבל אני אישית משתדל להתייחס לספרים שהייתי רוצה לקרוא (ספרים ''חשובים'') אבל טרם קראתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
OH, כה אמר זראטוסטרא/ניטשהאפשר לחיות בלי,נדמה לי, אבל חייבות להיות כאן נקודות הר הקסמים/ תומאס מאן ממש בושה מתמשכת כוכבים בחוץ/אלתרמן האצבעות המתקתקות לא מאמינות, אבל "תקבלי יותר נקודות", מה לא עושים בשביל "נקודות". ל"נקודות" יש מגנטיות שאפשר למצוא לה הסברים בפסיכולוגיה אוסטרו-פיזיקאית, מי אני שאתנגד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחמד, אבל נקודות לא קיבלת כאן (לפחות לא ממני). אני קראתי רק את הראשון; השני ממתין על המדף כבר שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הנקודות אני יכול לתת לה מה עם: מידלמארץ' גילגמש טס מהשלישיה הזו אני חושב שיום אחד אני אקרא את גילגמש |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את גילגמש המקורי לא קראתי, אבל את גירסתו של סילברברג דווקא כן ("עלילות גלגמש"). לא מאוד אהבתי; סילברברג משחק כאן שוב עם נושא האלמוות (כמו ב"ספר הגולגלות" - למרות שבעצם אני לא בטוח איזה משני הספרים הוא כתב קודם), והתוצאה די בנאלית (או לפחות, מעבירה מסר בנאלי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הוא כותב את זה בצורה מרתקת ומענינת מאוד, שקריאה לקורא המודרני יותר מהמקור או מעיבודים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי. לא הייתי רוצה לקרוא את העיבוד שלו, נאמר, לתנ''ך או לכתבי שייקספיר, למרות שייתכן בהחלט שהתוצאה תהיה ''מרתקת ומענינת מאוד''. יש ערך כלשהו למקור - ואני לא מתייחס רק לסגנון (שהרי אינני יכול לקרוא את שפת המקור של עלילות גלגמש) אלא בעיקר לתוכן. סילברברג שינה את העלילה, ובעיקר - הוסיף מסר שלא היה במקור, ולכן התוצאה היא ''עלילות מישהו אחר שגם לו קוראים גלגמש''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3 נקודות מה זה טס? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב התבלבלתי. אין נקודות, כי לא קראתי. אני לא טובה במיוחד במשחק הזה. ושוב, מה זה טס? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם רב''י מתכוון לטס ד'אברוויל, של תומאס הארדי, הוא מקבל ממני נקודה על זה. ועוד אחת על מידלמארץ'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלוא הנקודות ניתנות אם קראת את כל הספרים ברשימה. אפס נקודות אם קראת רק את חלקם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין דבר, העיקר הכוונה. פעם רציתי מאד לקרוא את מידלמארץ' ואת טס ד'אברוויל. החשק לטס ירד מאד אחרי שראיתי את הסרט המשעמם. עוד יש לי איזו תקווה קטנה שיום אחד בכל זאת אקרא את מידלמארץ' אבל, את יודעת, אחרי שפנדורה נתנה לכל החוליים לחמוק מהתיבה, יצאה ממנה הרעה הגדולה ביותר - התקווה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
three points from me, but I did't finish the firs two
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3+ (שניים מהם קראתי יותר מפעם אחת) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מהמר שהר הקסמים הוא הספר שקראת רק פעם אחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבוי הקשבתי לראשי שאמר1הר הקסמים,בעוד לבי לאט לי2 בעיפו לרוץ: אלתרמן. 1בקושי סיימתי שני פרקים מהר הקסמים אז הסקתי... 2אנא, בלי ההסבר הזה על (חוסר) הלב: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ז'תומרת, את כשניטשה בכה. לא את הכתבים האמיתיים שלו.) _____ העלמה עפרונית, תוהה מתי היא סוף סוף תפרסם את רשימת ההשפלה שלה. וחוצמזה, היא כבר לא ממש מחפשת בית לחתולים. תודה על הניסיון. מה, לא ניסיתם באמת למצוא? שיט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור משהי שקראה ניטשה מפליא שאת מעלה את האפשרות (!) שניטשה יכתוב משהו שהכותר שלו הוא "כשניטשה בכה"- מה שהיה סיבה מצויינת לא לקרוא את הספר, שכתב אותו א. ילום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצלחתי להתבלבל לגמרי עם הבכי של ניטשה. סליחותי: קראת את יילום. אני מאוד ממליצה על קריאת ניטשה בעצמו, נגיד- מעבר לטוב ולרוע, והצלחת 'להשפיל' ולזכות אותי בנק' אחת. אבל נדמה לי שאת צריכה לקרוא את כל השלישיה בשביל שאני אקבל נקודות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת את תורת הבטחון ועקרון השרידות, אורי מילשטיין, בכלל איזה ספר שלו חלוקת קשב, מיכאל שרון מטרזן ועד זבנג, אלי אשד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף לא אחד. אין נקודות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי תובע אותך על הזכרתי בנשימה אחת ביחד עם שני אלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה נקודות את צריכה לקבל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק בגלל שאתם מודות באומץ לב הם קורים מה שכותבים פה וגם שומרים רשימות שחורות. טוב לא אלי אבל שתי האחרים כן | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני מופיעה במספיק רשימות שחורות אני מניחה, לא יפריע לי להיות בעוד אחת. (אלא אם כן אחד משניהם בדיוק חשב לקבל אותי לעבודה... במקרה כזה- אני מוכנה לקרוא מה שידרש.( ___ העלמה עפרונית, חולמת על רומא וארה"ב הברית, ועדיין מחפשת עבודה. מממ... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כאן מקור האדיוטיות קראתי את ''ילדות , נעורים , עלומים'' של טולסטוי - ביוגרפיה שטולסטוי כתב על ינקותו עד בחרותו. מאוד דומה לשנותי שלי, מבחינת ההרכב המשפחתי. אצלי היו חסרים המשרתים ומלחמות נפוליאון (אבל הייתה מלחמת לבנון) נו, אני חורגת מן העניין. ספר משובב נפשו של כל סלבופיל או סנטימנטליסט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, שנת 2002 הסתיימה, והתחילה שנה חדשה, ובה נתקלתי בספר חדש (שיצא לאור בשנת 2002). הספר נקרא "לא תשווה", מאת שפרה האפרתי. זוהי פנטזיה הזויה המערבת את גבורי "חסמב"ה" אשר הגיעו לגיל 70, מחבר סידרת חסמב"ה, יגאל מוסינזון, אשר נפטר, עלה השמימה, וצריך לדאוג לתיקון על מנת לזכות בכרטיס הכניסה לגן עדן. כמו כן מסתובבים שם אלוהים, מלאכים, ואף המחברת עצמה מציצה לרגע. על גב העטיפה נכתב: "בצעדים קטנים ומהוססים כושלת הסופרת במהלך העלילה, משתדלת לא ליפול לבורות שחפרה במו ידיה. חִציה המושחזים היטב נפלו לה מהתיק, כשהתכופפה לנקות את הנעל לאחר שדרכה על עלילת משנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההמלצה - אחפשו! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואלמנתו של יגאל מוסנזון תבעה את הסופרת על פגיעה בזכויות יוצרים. זו טענה להגנתה שמדובר בפארודיה/מחווה, ולא בגניבת הקניין הרוחני על דמויותיהם של ירון, תמר והחבר'ה. כנראה שהתביעה הוגשה בעיקר בגלל ייחוס הומוסקסואליות לירון זהבי, ועוד מיני שובבויות אחרות של הסופרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פגיעה בזכויות יוצרים? אולי שייקספיר יתבע את הגשש על כך שאחד מגלגולי צמד הקבלנים שלו ("לך תגור זוג צעיר"), הוא רוזנקרנץ וגילדנשטרן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיקספיר מת כבר יותר מ70 שנה כך שאין עילה לתביעה כזאת. דודו גבע, לעומת זה, נתבע על הפרת זכויות יוצרים בכך שהשתמש בדמותו של דונלד דק ב"ספר הברווז" (בתור "מובי דק - הברווז הלבן") ולמרות טענתו שדמות הברווז הפכה לנחלת הכלל, הוא נמצא אשם, שילם פיצויים ונאלץ להוציא את דמותו של דונלד מהמהדורות הבאות. מפעל הפיס נתבע ע"י יורשיו של צ'רלי צ'פלין על השימוש בדמות "הנווד" ולמרות טענה זהה הפסיד במשפט ושילם פיצויים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני יודע. הכוונה היתה להציג את האבסורד ולא לטעון טיעון משפטי. במסע הפרסום של מפעל הפיס היה אכן שמוש בדמותו של הנווד של צ'רלי צ'פלין, ובהחלט הפרה בוטה של זכויות היוצרים, מה שאין כן במקרה האמור, בו השמוש הוא בשמות הגיבורים כבסיס יציאה למסע אחר לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה לכתוב סיפור אהבה אירוטי בין מיקי מאוס ודונלד דק. תדאג להכניס בו כמה תאורים עסיסיים שיאפשרו לטעון שהספר פוגע ב''דמות'' ועלילת משנה על חיבתו של דונלד לקטינים (ובפרט לשלושת אחייניו) וכמובן תדאג שהעיתונות בארץ תשמע על זה. (ותלשין לדיסני) נסה ותהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכרתם לי שפעם1 תבעו את להקת "אקווה", בגלל שהם (כאילו) השתמשו במושג ברבי באופן לא חוקי ולא ראוי ("איך הם העזו להפשיט את הברבי התמימה והחסודה שלנו?!"). אפילו מצאתי לינק!2 וגם טרחתי להביא אותו!3 1 לפני קצת יותר מחמש שנים. 2 מכיוון שמשהו דפוק במחשב שלי, אני לא יכולה לבדוק אם הוא עובד (לא שזה מעניין מישהו), וזה גם לא כאילו אני יודעת אם זה מעודכן, כי מה אני מבינה באינטרנט (אבל יש בו קטע וידאו מעצבן). 3 זה בשביל לשבור את מנהג-העצלנים ("דמיינו כאן קישור", "לינקים ינתנו לפי דרישה"... דמיינו כאן תגובה! נו באמת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר, לא שייקספיר צריך לתבוע אותם, אלא טום סטופארד. סביר שהשם נלקח מכותרת המחזה שלו, שהיתה בגדר ''מידע פופולרי'' זמין לציבור באותה תקופה, ולא מהמחזה השייקספירי המקורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או אולי שייקספיר את טום סטופארד, שזוהי האנלוגיה המתאימה, שכן מה שעשה סטופארד ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"(1), כאשר נתן חיים אחרים לרעיו של מהמלט לאחר ירידתם מהבמה, עושה בפרפרזה שפרה האפרתי, הנותנת חיים אחרים לירון זהבי וחבורתו 50 שנה לאחר ירידתם הם מהבמה. ____ (1) חיים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל סטופארד לא עשה בהם שימוש סנסציוני שנועד להגחיך את הדמויות (יותר מאשר שייקספיר עצמו הגחיך אותן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות יוצרים מתיחסות לשימוש מסחרי, לא לשימוש סנסציוני שנועד להגחיך את הדמויות. על זה אולי יכול ירון זהבי לתבוע את שפרה האפרתי על הוצאת דיבה ופגיעה בשמו הטוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לטעון לפגיעה בשמו הטוב של מוצר (או מותג, או, לצורך העניין, סדרת ספרים). לא קראתי את הספר של האפרתי, אז קשה לי להציג טיעונים, אבל דומני שיקשה על האפרתי לטעון שמדובר פה על פארודיה (החמישיה הקאמרית עשתה פעם פארודיה על חסמב''ה, ולמיטב ידיעתי איש לא תבע אותם על כך). מדובר פה על ניצול לרעה של מותג קיים. אם אני אקח, נגיד, את התינוק של במבה ואצור על בסיסו קומיקס פדופילי, יהיה זה, לדעתי, לגיטימי לתבוע אותי על פגיעה במותג ''במבה'' - זאת בעוד שקומיקס פארודי שיעשה שימוש באותה הדמות יחשב לגיטימי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני נהנתי לקרוא מחדש בעלילות הימאים בספר שגאלתי מהחנות לספרים משומשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה לך על האיזכור של הספר, מקווה שחיבבת אותו. אני רוצה לנצל את הבמה לתרום לפולמוס בענין זכויות היוצרים: בימים אלו עורכי הדין שלי מכינים את כתב ההגנה שאם לא יתקבל נערער כל כך לבית המשפט העליון הגברת מוסנזון תובעת אותי על הפרת זכויות יוצרים ועל הכפשה ורמיסה של ערכי חסמבה וכו'. כעיקרון, קריאת הספר מבהירה בצורה הטובה ביותר את העובדה שאין כאן גניבה או הכפשה וגם לא ניצול למטרות מסחריות של מיתוס חסמב"ה, (בעיקר קניית הספר מוכיחה זאת) ולכן (וגם כי הוא מצחיק לפחות בחלקים) אני ממליצה על כך. זהו ספר פוסט מודרניסטי שעוסק בדיאלוג בין החיים ליצירה, ובאחריות של הסופר לברואיו. הוא יוצר דיאלוג בין המציאות לדמיון. שם הספר "לא תשווה" הוא הדיבר היחיד שנשאר (מין חיזיון אפוקליטי כזה) ומשמעותו היא שאסור להסביר מושג אחד ע"י אחר, והדברים הסתומים יישארו כאלה עד שניתן יהיה להסבירם דרך עצמם. אסור להשוות. במין צדק פואטי אני נלחמת כיום נגד ניסיון של חנה מוסנזון להחיל עלי את החוק שמשמעו פגיעה בחופש הביטוי וסתימת פיות. אני רוצה להשוות בין חברי חסמבה של פעם לאלה שהיו יכולים להיות לו חיו היום יחד איתי כאן בביצה. אנחנו הגענו לכאן, והם שהלכו יחד איתנו בדרך להגשמת החלום הציוני, קיבלו פטור באמצע. למה ההתפכחות שאני חוויתי נחסכה מהם? למה מוסנזון לא נתן להם להתמודד עם סרבנות השטחים, הפיכת הגבורה למילה גסה (בצדק או שלא) עם שברון החלום, ועם ההכרה שהמקום האיום הזה בו אנו חיים היום הוא הדבר שעליו הם נלחמו? אני טוענת בספר שאם היו חיים כיום יכולים היו להגיע למצב שאותו תיארתי. אין זה הכרח אבל אי אפשר לסתור את האפשרות. שולמית החובשת לא הוזמנה יותר לחבוש פצועים, וחבישת פצועים היה כל חייה, פלא שהיא פוצעת כדי לחבוש? (כן, אבל זה ספר מטורף) האם זה מכפיש את דמותה? איזו דמות? ילדה עם צמות ותיק ע"ר? לא בדיוק שרלוק הולמס מבחינת ריבוי הפרטים. ההגנה בודקת את הגדרת הדמות, האם ניתן להגן עליה בנפרד מההקשר בו נכתבה, ומה עושה דמות לברת הגנה. שם ותואר לא מספיקים. הספר הוא סאטירה חברתית שנכתבה כפארודיה ביקורתית, על מוצר שהשפיע השפעה עצומה בזמנו, והיה חלק מן הרמאות הצינית שעמדה מאחורי החלום הציוני והשתמשה בגופו כמגן חסין כדורים. עובדה: היא שרדה - החלום מת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את ספרך, וגם לא קראתי מעודי ספרי חסמב"ה, ולכן את השאלה הבאה אני שואל לא כמתקפה אלא כשאלת תם: האם אי הרעיון שהצגת כאן בהודעה הזו באמת סוחב ספר שלם, או שהיית צריכה להוסיף כמה התעללויות בדמויות שלך סתם בשביל הכיף/פרובוקציה? הבנתי שאחת הדמויות הפכה אצלך להומוסקסואלית, למשל - האם גם זה קרה בגלל שברו של החלום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הרעיון סוחב את הספר, אלא הדמויות. אם היית קורא את הספר היית יודע כי ציר העלילה המרכזי שלו הוא (גם אם כמשל) הבאת מוסנזון להכיר בכך שכשהפסיק לכתוב את סיפור חיי הדמויות שלו הפקיר אותן בעצם לחיים ללא תכלית או עלילה שיש בה משמעות. ותרם בכך להתדרדרותם עד לתחתית המדרגה. רעיון זה עלה במוחי כי ככותבת, חשוב לי לעשות תמיד כמיטב יכולתי לכתוב בצורה אחראית כלפי הדמויות שלי, וזה מתבטא הן במאמץ להיות קשובה ומדוייקת מבחינת טקסטואלית (לא לזייף) והגיונית מבחינת בחירת הארועים שהן חוות.ובהגיע הרגע להיפרד מעליהן, לדאוג גם לעתיד הבלתי כתוב שלהן. אי לכך אני מוחה על ההאשמה המרומזת שלך כי אני מסוגלת להתעלל בדמויות לשם הפרובוקציה. מלכתחילה לא הייתה כל פרובוקציה וכוונה לפרובוקציה בבחירת הנושא. לא אצלי לפחות. אלא דווקא סקרנות, ואני אסביר: בכתיבה,לרוב אני צריכה שיכוונו אותי לאזור כתיבה,לרעיון, וגם אם אני מגלה אותו בעצמי אני תמיד אחפש מקום לא ברור ולא סגור, שיש בו מה לחשוף ולגלות. את הרעיון לכתוב על זקני חסמב"ה לא אני המצאתי, מפיק בשם יואב הלוי ביקש ממני לברר מה קרה להן, בשביל לכתוב סידרה קומית בנושא. אני קיבלתי את הצעתו ויצאתי לחיפושים. אחרי שנה התקשרתי אליו וסיפרתי לו שיצא לי ספר. מה שאני מנסה להגיד זה, ש"צללתי" לתוך המקום הלא ידוע (עתידן של דמויות גיבורי ילדות לאחר שננטשו ע"י הסופר) ומה שכתבתי זה מה שגיליתי. לגבי מה שקרה לירון זהבי: הנחת העבודה שאיתה יצאתי לדרך הייתה שהדמויות בהעדר תמיכה והנחיה מסופר אחראי יגיעו בדיוק להפך מהמקום ממנו יצאו ( קצת כמו בסיינפלד) ירון - סמל הגבריות, גילה נטיות הומוסכסואליות, כשהתאהב בפסיכולוג שטיפל בו לאחר התמוטטות עצבים. (במהלך הטיפול הוא מצא את עצמו מדבר על תסביך אדיפוס הפרטי שלו: הרצון להרוג את הבריטים ולשכב עם המדינה). החובשת נהייתה רוצחת, שפוצעת את קורבנותיה ואז חובשת אותם, ועד רגע מותם יושבת לידם ושרה להם את שיר החובש בזיופים איומים. התימני הפשוט והעליז נעשה משורר מחאה חד ודיכאוני, אהוד השמן נהיה רזה, תמר - קירחת. וכן הלאה. הנחת היסוד הייתה בשבילי את חפירה, לחפור לעומק ולגלות עוד ועוד פרטים על הדמויות, וככל שהתקדמתי, גיליתי שהנחתי גם אם פשוטה, היא נכונה. שברו של החלום נמצא בכל מילה ופסקה בספר, בצורות שונות. ודבר אחרון. זהו ספר לא קל לקריאה, ויש בו קטעים שגרמו לאנשים (חברים טובים שלי אפילו) להפסיק לקרוא. ישנם גם כאלה שקראו, הבינו, אהבו וצחקו,ואפילו התרגשו בסוף הספר,אבל לא מספיק כדי להגיע לפופולריות שמביאה פרובוקציה זולה שנכתבה לשם שעשוע או למטרה מסחרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אעזוב לרגע את הספר הספציפי, פשוט כי, כאמור, לא קראתי אותו, וברשותך אנסה לעשות בכתיבה באופן כללי. גם אני עוסק1 בכתיבה מעת לעת, ולא ברורה לי טענתך לגבי "הפקרת דמויות" והאחריות שאת מרגישה כלפי הדמויות שלך. בספר "The Road to Mars" של אריק איידל יש אמירה שאני זוכר באופן כללי (אם כי אני לא מצליח למצוא את הציטוט המדויק. הגיע הזמן לקרוא שוב את הספר המוצלח הזה). הוא אומר שסיפורים אוכלים בני אדם - זה מקור האנרגיה שלהם. (למעשה, הוא אומר את זה על בדיחות, אבל זה אותו עקרון). האמירה הזאת עשתה את דרכה לסיפור שכתבתי פעם - "הסיפור הנחמד על עליזה" (http://www.forum2.org/dubi/art/aliza.html). בכל מקרה, הרעיון הוא שסיפורים לא עובדים אם לא מתעללים קצת בדמויות. אם הדמויות לא סובלות, אין סיפור. דמות שמצליחה חרף כל הקשיים היא גיבורה. דמות שסתם מצליחה, בלי שיהיו קשיים בדרך, היא בן-אדם נורמלי. כלומר, מה שאני מנסה להגיד הוא שאם את רוצה להתנהג באחריות כלפי הדמויות שלך - אל תכתבי עליהן בכלל. הדבר הטוב ביותר שדמות יכולה לצפות לה זה שהיוצר שלה יעזוב אותה בשקט. בסופו של דבר, הרי, החיים של רובנו הם נורמליים, בלי הצלחות אדירות, אבל גם בלי קשיים בלתי נסבלים. את חושבת שאיוב שמח שהוא הפך לדמות בסיפור? לי נראה שהוא היה הרבה יותר מאושר לו היה נשאר אדם רגיל, ולא גיבור של סיפור. העניין הוא בדיוק שרצית לקחת את הדמויות הדרמטיות/הירואיות של מוסינזון וכדבריך - להפוך אותם לקומדיה. זה אומר שצריך להגחיך אותן. זה נורא קל להגחיך דמויות הירואיות. למה? כי אין גיבורים במציאות. במציאות אנשים הם הרבה יותר עגולים מאשר הדמויות של מוסינזון. לכן מספיק לעשות מה שאת עשית - להפוך אותן. במגזין התרבות החדש "פסטיש" (http://www.p-files.com) יש מאמרונצ'יק על הספר (הבדוי, אני מניח) "איך להפוך לסופר קפקאי בעשרה שלבים פשוטים". על פי התיאור של המדריך, כל מה שצריך לעשות הוא לקחת דמות בעלת מאפיין בולט, ולעמת אותה איתו בדרך טרגית. כך - שחקן קולנוע מתעורר בבוקר כשהוא שקוף (ולכן מימד ההופעה שלו נלקח ממנו), או מתאגרף מתעורר בלי אגרופים, טועם-יין בלי אף וכד'. חוששני כי איש לא יהפך לסופר גדול אם יישם את המדריך הזה, אבל לפי התיאור שלך, זה כל מה שעשית. "סאטירה היא טרגדיה פלוס זמן", אמר פעם לני ברוס. אז את לקחת את הדרך הפשוטה - לקחת את הדרמה של חסמב"ה, הפכת אותה לטראגית, ואז הוספת לה הרבה זמן (גם הרבה זמן מאז שחברי חסמב"ה היו ילדים, וגם הרבה זמן מאז שרוב הקוראים הפוטנציאליים קראו את הספרים והזדהו עם הדמויות). אם זה פסטיש, כלומר סאטירה על כלום, אני לא חושב שזה יכול לסחוב ספר. אם זה סאטירה על החברה הישראלית של אז לעומת היום, אני חושב שהקונספט הוא רדוד קמעה. שוב - לפני שקראתי את הספר. אבל הביקורת הזאת לא חשובה לעניין שלי - את מתלוננת שמוסינזון "הפקיר" את הדמויות שלו, וזה פשוט שקרי. מוסינזון התיר לדמויותיו "לפרוש בשיא". הן נותרו הירואיות כשהיו בספרים, ואיש לא חשב עליהן אחרת. אם מישהו היה רוצה לתהות מה קרה להן, לא הייתה לא בעיה שהן המשיכו לחיות את חייהן באושר ועושר עד עצם היום הזה, או סתם כאנשים רגילים בחברה הישראלית. אם ממש מתעקשים, אפשר לדמיין את ירון זהבי גדל להיות איש טלוויזיה רחב-מימדים ורחב-אופקים. אבל לא חייבים. מה שאני מנסה להגיד הוא שמי שהפקיר את הדמויות, מי ש"הרס להן את החיים" לא היה מוסינזון, אלא את עצמך. את לקחת לעצמך את הזכות להתעלל (כן) בדמויות של מוסינזון. אם הייתי חושב שדמויות ספרותיות בן בעלות זכויות אדם בסיסיות, הייתי מצטרף גם אני לתביעה שהוגשה כנגדך. למזלנו, אין להן זכויות אדם, ויוצרים יכולים להמשיך להטיל את הכל פרט לכיור המטבח לעבר דמויותיהם, ואיש אינו יכול לתבוע אותם. אבל לטעון כאילו את זו שהתנהגה באחריות כלפי הדמויות בעוד מוסינזון "הפקיר" אותן - זה כבר גובל בהוצאת דיבה. את לא נהגת באחריות כלפיהן. את הפכת אותן כדי להלעיג אותן. אין לי יותר מדי אמפתיה כלפי הדמויות המוסינזוניות (יש סיבה שמעולם לא קראתי עד סופו ספר בסדרה), אבל מגיע ליוצרן הכבוד המינימלי שלא לטעון כנגדו שהוא הפקירן. 1 פרינציפ לא "חוטא" כמו שנהוג לומר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, אאל"ט מוסינזון דווקא כן נתן לדמויות שלו "לגדול". הרי באיזשהו שלב שם יש חילופי דורות, ובמקום ירון זהבי יש את יואב צור(?), וכן הלאה לגביי יתר הגיבורים. לפחות באחד מהסיפורים נפגש זהבי עם ממשיכי דרכו, ואאל"ט, זהבי המבוגר הוא סא"ל ביחידה מובחרת בצה"ל (מפקד סיירת מטכ"ל?). ויכול להיות שיש גם איזכורים לגבי גורלן של יתר הדמויות מהדור הראשון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן. כאמור, לא קראתי עד סופו שום ספר בסדרה, ויש רק אחד או שניים שקראתי באופן חלקי. וגם זה מזמן. ואני סנילי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהוד השמן הוא טייס מסוקים (ומטיס את דור ההמשך ובראשו יואב צור) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירון זהבי התחתן עם תמר היפה והבן שלהם (שכחתי את שנו אבל ברורלי שהוא היה גם יפה וגם גיבור) מחליף את יואב צור במשך תקופה מסויימת בהנהגת החבורה בשעה שיואב מחלים מפציעה במשימה קודמת. הוא מגיע כמדומני לדרגת אל''מ וזוכה לפקד על מת''ם, המחלקה לתפקידים מיוחדים, שכמובן נזקקת מפעם לפעם לעזרתה של חסמבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סופר מחוייב לדמויות שלו רק אם הוא כותב אותן, וזאת משום שכלל נוסף מחייב אותו לאפשר להן לעמוד במצבים שיתאמו את הפגם הטראגי שלהם ובכך יתעמתו עם המבחנים שבונים את העלילה.ואני אומרת לאפשר כי אופי של אדם או דמות הוא לדעתי המוביל אותו בחייו, והסופר צריך יותר להקשיב ולברר מאשר להמציא, ולכפות. זה נכון שמוסנזון כן השתעשע בבגרותן של הדמויות שלו, אבל רק לאור החבורה החדשה, לה משמשים בוגרי החבורה חונכים. ותנאי היסוד היו עדיין מדינה בדרך, נלחמת על חרותה מול אוייבים רבים. הוא מעולם לא בדק מה קרה כשאלמנטים אלו הוצאו מן המשוואה וזאת אני ניסיתי לעשות. כאשר אני מספרת על עלילות החבורה לאחר ש"פרשו בשיא" כפי שאמרת, אני בעצם מתעמתת עם העובדה שהשיא היה שקרי ומטעה, מכיוון שברגע שהוקמה המדינה ולא היה יותר צורך להקים אותה, התחילו האנשים הרגילים שפעם היו גיבורי מלחמה להתמודד עם מקור כל הצרות בארצנו שנולדה מחלום: חיי היום יום, הקטנוניים, נעדרי דרך וכיוון, והמצב רק מחמיר. הכוונה שלי באמירה שמוסנזון "הפקיר" את דמויותיו הייתה בדיוק זו: הוא הפסיק לכתוב אותן כשהיו "בשיא" ואילו הן, לפי ההנחה של הספר, ובדומה לתושבי המדינה שהוקמה, המשיכו לחיות. הנחת היסוד שלי הייתה שהם המשיכו לחיות, ללא הכוונה, במדינה הזאת על כל הבעייתיות שלה, כשהמסר שהנחיל להן הסופר לפני ש"הפקיר" אותן, היה שהם גיבורים ושהמדינה בסכנה וגבורתם דרושה. זה לא היה נכון, לא בימים האלה, אני חושבת שתסכים איתי שאנשים מסוגו של ירון זהבי (קשה לי לראות אותו איש טלביזיה גדל מימדים- וגם אם כן אני חוששת שהוא לא היה מאושר) לא מוצאים את ידיהם ורגליהם בתסבוכת מדינית כמו השטחים הכבושים, או המדינית כלכלית של היום. דווקא בעידן הזה, אני מנסה לברר מה שלומם, אחרי השיא, וכאן נשאלת שאלת האחיות. זכויות האדם של הדמויות הוא נושא בספר שלי, וכן החלום ושברו על רוב המשתמע מכך, וחופש הביטוי בוודאי. אני מבינה שאפשר לחוות את מה שעשיתי כהתעללות אם לא קוראים את הספר, אבל ההתעללות הייתה בעיני דווקא העובדה שאיש לא בדק מה שלומם של הגיבורים אחרי שברון החלום.הספר בעצם מספר על ניסיונותיו של הסופר לאתר את החברים ולאחד את כולם שוב בבית האבות של תמר בו יוכלו למות בשלווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג'וזף הלר, מי שחיבר את "מלכוד 22" פרסם, כמעט 40 שנה אחרי הספר הזה, את הספר "זמן סגירה"1 (Closing Time): ספר המשך לאותה סאטירה חברתית נפלאה משנות החמישים. הספר מתאר את גיבורי "מלכוד 22" כשהם זקנים, מרירים ומגוחכים כתמיד. "זמן סגירה", כפי ששמו רומז, מעניק לאותן דמויות את ה"closure", בוחן איך הן תפקדו במבחן הזמן. אבל הלר עשה זאת מתוך אהבה רבה לדמויותיו. הוא לא ניצל אותן כדי לעשות פארודיה על חשבונן. הוא לא התעמר בהן כדי להציג איזושהי אמירה. לא שהוא לא אמר אמירה דרך הספר, אבל הדמויות קיבלו את הכבוד המגיע להן - דבר שלדעתי את לא עשית. מה היה קורא לדמויות של חסמב"ה אם היית מאפשרת להן להזדקן בכבוד? אולי, כמו מפקדי המחתרות, הם היו נכנסים לפוליטיקה והופכים למנהיגי המדינה שכבר לא בדרך? אולי היו הופכים לאנשי עסקים ממולחים? אולי סתם היו מזדקנים בכבוד? (אגב, לגבי ירון זהבי - לא צריך ללכת רחוק. ידוע הרי שדמותו מבוססת על ירון לונדון בצעירותו, אז הרי לך אותו איש טלוויזיה רחב מימדים, שדווקא מאוד נהנה ממקצועו). אבל לא. את החלטת להציג קיצוניות. לא סתם קיצוניות - להפוך על פיה כל דמות. הלר השאיר כל דמות פחות או יותר כפי שהייתה במלכוד 22, והוסיף לה נקודת השקפה של אדם מבוגר ומפוכח (עוד יותר). את עיוותת את הדמויות לחלוטין. הלר לא הוציא את דמויותיו מאושרות, אבל הוציא אותן נורמליות (עד כמה שהדמויות במלכוד 22 היו נורמליות. אולי אפילו קצת יותר). את לא סתם הפכת אותן לבלתי מאושרות, אלא לתפלצות של ממש. קשה לי להאמין שיש לך אהבה לדמויות של חסמב"ה. אני נוטה להאמין שאת הבטת בהן מראש בגיחוך - "תראו איזה הירואיות מופלצת, איזו ציונות מיושנת ונאיבית!" ודאי אמרת לעצמך - ויצאת לדרכך להראות עד כמה הציונות המיושנת והנאיבית הזאת היא מטופשת, הרסנית, חסרת יסוד. בשביל המטרה האידיאולוגית הזו (להראות שהחלום נשבר), היית מוכנה גם לפגוע באחרים - דמויות ובשר ודם. וזה עוד לפני שדיברנו שהחלום לא נשבר ולא בטיח. ישראל היא מדינה ריבונית, העברית היא שפה מדוברת ונפוצה. יש לנו בעיות, אין ספק, אבל לכל מדינה יש בעיות. בסך הכל - הפרוייקט של הציונות היה הצלחה אדירה, כנגד כל הסיכויים. זה בדיוק מה שהופך את הסיפור של הקמת ישראל לסיפור כזה טוב - ואת הרעיון שלך, לדעתי האישית ובלי שקראתי את הספר, לציניות מיותרת ולקיחת הדרך הקלה להעברת המסר שלך. 1 שכמו כל הספרים מאז מלכוד 22 קיבל את אותה הביקורת: לא מגיע לרמתו של ספרו הראשון של הסופר. הלר, מזדקן ומריר, כתב על כך ספר שלם, ספרו האחרון והמקסים "דיוקנו של האמן כאדם זקן" (Portrait of the Artist as an Old Man) (שלמיטב ידיעתי טרם תורגם. הספר פורסם לאחר מותו של הלר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהיה הגון מצדך לקרוא את הספר לפני שאתה מטיח האשמות. http://www.p-files.com/ ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, לכן אני חוזר ומצהיר שלא קראתי אותו, כדי שלא יהיה ספק שקיימת הלקות המהותית הזו בדברי. אני ממתין בסבלנות להוכחות שמה שאני אומר אינו נכון, וטרם קיבלתי כאלו. אם שפרה תגיד "הדמויות שלי עשו ככה וככה וככה", ואכן הדבר יוכיח כי דברי שגויים, אקבל אותם בהכנעה. בינתיים, זה לא קרה. org, לא com. טעות שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, יש גבול למה שאני יכולה לעשות, מול התקפה כזאת שאינה מבוססת על מילה אחת של טקסט. ההנחות שלך, שאין בי אהבה לדמויות, ושהפכתי אותן לתפלצות (מה מפלצתי כל כך בלהיות הומוסכסואל אין לי מושג, ואני רוצה להגיד כאן שלא הנטיות של ירון גרמו לו סבל,להפך, היציאה מהארון גרמה לו את רוב האושר בחייו -את אהבת חייו) מוטעות לדעתי כמובן, אני אוהבת את הדמויות של חסמב"ה ואני לעומתך כן קראתי אותן בילדותי. בספר אני מניחה שהיה להן קשה מאוד בחיים, זה נראה לך כל כך מופרך? לי ממש לא. איזה "ככה וככה" יכול להניח את דעתך? אין לי מושג. עובדה היא, שבחרתי לכתוב על חבריה המזדקנים של החבורה, והנחת העבודה שלי לא נראית לך. מה לעשות. אפרופו הנחות עבודה, הסיפור שלך, בכך שמניח שסיפורים יכולים לפגוע בדמויות שלהם, מתאר את הסיפורהנחמד על עליזה כדמות חיובית. יש לי השגות על כך: האם מלוא הפוטנציאל של אותה עליזה מוצה? או שהסיפור המעיט ביכולת ההתמודדות שלה עם מצבים קשים וגזר עליה חיים משעממים וחסרי תהפוכות לטוב ולרע? אם זוהי דעתך על מה שסיפור צריך לעשות, אם הוא לא פוחד מלשעמם את קוראיו, יש לי וויכוח גדול איתך. הסיפור שלך משעמם את הדמויות שבו לא פחות מאשר את קוראיו. תן לי חיים מעניינים וקשים על פני שיעמום ואושר רדוד כל יום. ואני לא דורשת מדמויותי פחות ממה שאני דורשת מעצמי. זו זכותי ככותבת. ובעניין החלום. איפה אתה חי? המדינה שלי מכילה שני עמים שאחד מהם נרמס ובתיו נהרסים וילדיו נרצחים. במדינה שלי העם השני (שיש לו אותה זכות שלנו על המדינה רק פחות כוח) מפגע והורג בנו ככל יכלתו ואורח חיינו משתבש (בלשון המעטה) עקב כך. במדינה שלי אנחנו עומדים לפני אסון כלכלי חברתי ומדיני, אבל הי, דונט וורי, בי הפי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי עוד את הספר המדובר (והאמת, הדיון פה עושה חשק לקרוא אותו) אבל גם לחמישייה הקאמרית יש מערכון בלתי נשכח, בו ירון זהבי בתפקיד רמי הויברגר שנפצע באיזה פעולה חסמבאי"ת אמיצה, מסרב לקבל תרומת דם ממנשה התימני, ומדבר ביידיש עם קרן מור, בתפקיד תמר סגנית המפקד. כשמתרגמת תמר את הדברים למנשה התימני, הוא אומר לה "העיקר שאת מסכימה לקבל ממני נוזלים אחרים". האם גם זו התעללות בדמויות? וגם אתגר קרת כתב פעם איזה סיפור על הבן של דני דין, הרואה ואינו נראה, הנאלץ להתמודד עם החיים האמיתיים ועם השב"כ לאחר מותו של אביו מסרטן שנגרם מחומרים כימיים סגולים, או משהו כזה. (אני אישית הייתי שמח להתעלל בכמה דמויות של שרגא גפני, אבל קודם אני אכתוב את היצירה הספרותית הגדולה שלי ואז יהיה לי כסף להלחם עם העורכי דין שלו). אני טוען שסופר היוצר דמויות שהופכות למפורסמות, מאבד קצת מזכותו עליהן, כי הממשות שהן לובשות במוחו של כל קורא, הופכת אותן שייכות כמעט לכל אחד. במהלך הזמן, כפי שמראות ההיסטוריה והארכיאולוגיה, ההבדל בין דמות ספרותית שכל כולה מראש לא הומצאה אלא בדמיונו של מישהו, לדמות הסטורית. בטווח המותר לכתיבתן של "יצירות על דמות" אין כבר הבדל בין "אלכסנדר מוקדון", "משה רבנו" (ונא להיזכר במאמר של אחד העם), "רובין הוד" או "ירון זהבי". הארכיאולוגיה אולי תראה שכמה מהדמויות שהזכרתי (שתיים מהן, ליתר דיוק) לא התקיימו או לפחות שאין הוכחה שהן התקיימו, אבל בקאנון הקולקטיבי, המשתנה מדור לדור, הממשות של הדמויות נמדדת בזכרון שהן משאירות, בתפקיד שהן ממלאות בעיני הדור, וכל דור גם משפץ את הדמויות שלו וכותב או מצייר אותן בחדש בהתאם לצרכיו/ערכיו. הדמויות החסמב"איות הן מוחשיות מאד למי שגדל עליהן, אבל כנראה שכפי שהן סופרו במקור, הן כבר לא מתאימות לזמן העכשווי הדורש עליהן תוספות ושידרוג. העובדה שנכתב עליהן שוב, רק מוכיח את כוחן בזמן לעומת דמויות ציבוריות אמיתיות מבחינה ארכיאולוגית שכבר נשכחו. אבל זה טבעי שהדור ישנה אותן לפי עיני רוחו ורוח המציאות החדשה שבה הוא חי, ולפיכך מאבקה של משפחת מוסינזון בעניין נראה לי קצת מאבק בגלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה איתך לחלוטין. כאשר ניגשתי לכתוב את סיפורן של הדמויות לו חיו כיום לא קראתי לשם כך אפילו ספר אחד.(למרות שבהמשך קראתי את חסמבה בשרות הריגול הנגדי, אני לא בטוחה שזה עזר לי במשהו) זאת מכיוון שלא היה לי צורך בכך. הספר נכתב על מיתוס דמויות חסמב"ה כלומר על הרישום שהשאירו הדמויות על הזיכרון הקולקטיבי. ירון זהבי שבראש שלי, תמר ואהוד כמו שאני מכירה אותם, מורכבים מכוכבי שני הסרטים שנעשו בשילוב עם מה שאני זוכרת מהספרים. ירון לונדון, שלמה ארצי, שרון קילצ'ינסקי שלמדה איתי בכיתה בתיכון (שיחקה את תמר בשודדי הסוסים) קזבלן,החיים המדהימים שחי הסופר, הכל מתערבב. הכל צריך להתערבב. בעיני, דמויות, גם השטוחות ביותר, הופכות תלת מימדיות כשהן עומדות על במת הזיכרון (ומכיוון שזו במה מסתובבת, אפשר לתת פוקוס למה שפעם העלה אבק מאחורי הקלעים. ממילא שם קורים כל הדברים המעניינים באמת)כל מה שעשיתי היה להוסיף את המימד הרביעי( זמן, אני חושבת) והחמישי (דמיון?) לבמה הפרטית שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרת כתב גם על ירון שמתחתן עם תמר ו(ספוילר?) כל פעם הורג את הילדים שלו כשהם תוהים במה אבא עובד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי כרגע את הסיפור שלך. (די נהניתי האמת)וזה עזר לי להבין למה התכוונת בהתעללות בדמויות.(אני חושבת) דוגמה נוספת למשל היא הסרט ''לשבור את הגלים'' שהוא בעיני התעללות בבחורה קצת מפגרת לעיני המצלמות, עם כמה שירים יפים באמצע. אני שונאת את הסרט הזה. ואני חושבת שהבמאי משתמש בכוח שלו לרעה נגד הדמויות ודרכן נגד הקהל. בספר שלי יש קטעים קשים אבל באופן מפתיע הם לא כלפי אף דמות חסמב''ה. שתיים מהדמויות הלא קשורות עוברות כמה חוויות קשות, אחת מהן ממש סובלת, דווקא מידי אחת הדמויות מחסמב''ה, החובשת. פתאום חשבתי שאולי הייתי חסרת אחריות כלפי הדמויות שלי כשעימתתי אותן עם זקני החבורה. אבל הדמויות החדשות בחרו לחצות את נתיב הזקנים, ונפגעו כתוצאה מכך. אחת מהן היא רב פקד זקן שלכד את החובשת הרוצחת והכניס אותה לכלא. הוא סובל כשהיא מאתרת אותו ונוקמת בו אבל לא יכולתי לגרום לו לחטוא למקצוע שלו ולא ללכוד אותה בכישרון כפי שעשה, ולא יכולתי להתעלם מהצורך שלה לנקום בו - זה היה חוסר אחריות מצידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והיום (א') תחת הכותרת "אהוד השמן כבר לא רזה", מתפרסם ב"מעריב" (שוב לא מצאתי את הידיעה במהדורת האינטרנט) כי "כבודה של חבורת חסמב"ה הוחזר" לאחר שאלמנתו של הסופר יגאל מוסינזון, זכתה בתביעה שהגישה לביהמ"ש המחוזי. השופט זפט קבע כי ספרה של שפרה האפרתי, "לא תשווה", פוגע בזכויות יוצרים, והורה לאסוף ולהשמיד את כל עותקיו. כמו כן חוייבה האפרתי לשלם את הוצאות המשפט בסך 25 אלף ש"ח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להשמיד עותקים? זה נשמע רע. היה מספיק לאסור על הפצה מסחרית של הספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם עלי להשמיד את העותק הנמצא ברשותי, או שאני רשאי להמתין באפס מעשה עד אשר שוטר מצויד בצו חתום ע"י שופט יופיע בפתח ביתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאיזה כיכר צריכים מי שכבר קנו עותקים להביאם לשריפה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שבעיני זאת החלטה שגויה, אני מברך את מערכת המשפט על עקביותה. תגובה 77326 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לחלוטין עם המאמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם, יש כבר שוק שחור של עותקים לא מושמדים. למישהו יש עותק (אני מוכן לקנות)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי יש (1), אבל הוא לא למכירה (2) ___ (1) למעשה הוא של אמא שלי, אבל אמא שלי שומרת חוק, והיא עוד עלולה ההשמיד אותו, כך שאני לא מתכוון להחזיר לה אותו. (2) לפחות כל עוד המחיר אינו מאמיר בצורה משמעותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמא שלך לא מבקרת אותך לפעמים? היא עלולה למצוא יום אחד את הספר אצלך, וכאזרחית שומרת חוק לקחת אותו (תגיד לה לא לא?) ולהשמיד אותו. הדרך הכי טובה לשמור על שלמות העותק, היא למכור אותו למי שיבטיח לך כי לא ישמיד אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין סכנה שאמא שלי, כאזרחית שומרת חוק, תיקח אותו (1) לידיים. ___ (1) את החוק כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולהשאלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם הכל פרט להערה בסוף לגבי הספריה וגלגל''צ. השאלת תקליטורים היא נושא בעייתי מאין כמוהו, שנוגע בדיוק במהותן של זכויות היוצרים כתמריץ ליוצרים ליצור, וכנ''ל לגבי גלגל''צ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חידוש אחרון בתחום: ביום ה' האחרון הודיע השופט זפט כי הוא מבטל את פסק הדין, מכיוון שסיכויי ההגנה מצדיקים זאת וגם מכיוון שהפסיקה לא נעשתה ביזמת התובעת. (למרות שהיא שמחה מאוד שזה קרה) הסיבוב השלישי מתחיל אם כן: השופט יקרא את סיכומי משני הצדדים ויפסוק. נכון לעכשיו, אין צו גריסה ואיסוף, מותר לרכוש את הספרים (!) ואני לא חייבת כסף, יש!! נ.ב: הפסיקה, מה שלא תהיה, תקבל משקל רב בכל הנוגע לזכויות יוצרים וחופש הביטוי בישראל. כידוע, עורכי הדין הם המצטטים הגדולים ביותר, ובמערכת המשפט אין לטיעון כל משמעות אם הוא אינו מגובה בטיעונים ופסיקות שקדמו לו. (פוסט מודרניזם משפטי?) הספר "לא תשווה" יכול להפוך להיות סכר המגן על חופש הביטוי או הילד ההולנדי הקטן ששם אצבעו בנקב שנפרץ בחומת זכויות היוצרים, או להפך, או משהו. לכן ההחלטה הסופית מאוד מאוד מאוד חשובה למי שאוהב לצחוק ולצטט ולשחוט פרות קדושות וכל זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לינק: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, למרות שאני לא אוהב את הקונספט של הספר, אם זה שווה משהו - אני מאוד מקווה שפסק הדין המזוויע הזה יבוטל. אני לא אוהב שחיטת פרות קדושות שלא עשו רע לאיש, אבל עוד פחות מזה אני אוהב סתימת פיות ושריפת ספרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה, לא כל ספר שיש לי בבית גם הספיקותי לעיין בו. את הספר ''ארבעים הימים של מוסה דאג'' (מהדורה ישנה של שני כרכים, בינתיים יצאה חדשה של כרך אחד) התחלתי לקרוא פעם, לפני הרבה זמן, ולא המשכתי, לא מפני שהיה משעמם. אולי בגלל איזה נסיבות אישיות קצת לא נעימות לתקופה ולסיטואציה שבה התחלתי לקרוא, הנחתי את הספר בצד והוא בין הספרים שציינתי לעצמי שאני חייב פעם לחזור אליהם. השבוע עשיתי זאת, ואני בהחלט ממליץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו יודע האם A Confederacy of Dunces תורגם לעברית, ואם כן, תחת איזה שם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אני כבר שבע מהגירסה האנגלית, אבל פשוט תהיתי האם הספר יצא לאור גם בארץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי טענות רבות על כך שקשה לקרוא אותו, שאפילו אי אפשר לעבור יותר משליש ממנו, וכן הלאה. זו לא הייתה ההרגשה שלי — אני דווקא קראתי אותו בהנאה מרובה, תוך כארבעה ימים בלבד. רציתי להשוות חוויות, אם זה המקום הנכון לעשות כן (ואם הלו"ז שלי לא יחזור להיות עמוס מדי). אז.. מי עוד קרא ורוצה להדיין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שקראתי ואני רוצה להדיין, אבל טוב שחזרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהייתי בגילך, "זן ואמנות" היה ספר חובה לכל מי שרצה להיות in (אלא שאז זה לא נקרא להיות in אלא "להיות בinיינים). כמובן שגם אני רציתי להיות בעניינים, וקראתי. גם אהבתי את מה שהבנתי ממנו, למרות שחלקים מסויימים עצבנו אותי למדי. מכל מקום, אינני חושב שאני יכול להתדיין עליו, כי הזכרונות שלי ממנו עמומים למדי. מעבר לענייני הפילוסופיה, אני זוכר שמאד התרשמתי מהיחסים המיוחדים בין אב לבנו המתבגר (שסבל, כמדומני, מאיזו הפרעת אישיות, אולי סוג מסויים של אוטיזם או אספרגר) וגם ספגתי אי אילו תובנות שליוו אותי לאורך השנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שהבן סבל רק מסנדרום גיל התבגרות חריף. די דומה בתסמינים אבל להבדיל, בד"כ עור עד גיל 25 בערך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחפש את הספר, אני כמעט בטוח שהוא מתחבא אי שם מאחרי ספרי איכות אחרים כמו ''פאני היל'', ואעיף מבט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני זוכר נכון, זה האבא שהוא בעל הפרעת האישיות, ולא הילד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האבא סבל בעבר מבעיות נפשיות קשות, שהביאו אותו לעבור טיפול בשוק חשמלי ששינה את האישיות שלו באופן מובהק. לא נראה שיש לו בעיות אישיות מיוחדות במהלך הספר. הבן, לפחות לפי טענת האבא, וכפי שאולי ניתן להסיק גם מהתנהגות הילד עצמו המתוארת בספר, סובל מבעיות התנהגות שונות, ומכאבי בטן פסיכו-סומטיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, עכשיו אני מתחיל להזכר. פרויד בטח מתגלגל מצחוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בטוח שלא תוכל לפרט? אני גם-כן התרשמתי לטובה מיחסי האב והבן, וגם מהדרך בה שלושת הפתילים העיקריים של הספר — הפתיל הסיפורי, הפתיל הפילוסופי והפתיל האוטוביוגרפי — השתלבו יחדיו. לגבי התוכן הפילוסופי, אני חייב לציין שהביקורת שלו על השיטה המדעית לא הוסיפה לי הרבה מעבר ל-Against Method של Feyerabend, שקראתי זמן מה לפני-כן, ודרך החיים שהוא מציע כפתרון מזכירה לי את דרך החיים של רוארק בכמעיין המתגבר של איין ראנד. למעשה, שהמחשבה הראשונה שלי לאחר שקראתי את הספר הייתה שצריך היה לקרוא לו "זן ואמנות המעיין המתגבר." יכול להיות שזהו רושם לא-מבוסס, אבל יעבור עוד זמן מה עד שאקרא את כמעיין בשנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עליי להודות שזכרונותיי משני הספרים כבר מטושטשים משהו, וגם הטשטוש אצלי זה כבר לא מה שהיה, אבל מבחינה פילוסופית קשה לי לחבר בין השניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ממתי מכסה קבועה של חומר קריאה רציני היא עניין של חובה? ובכל מקרה, מי מחליט מה ראוי ומה לא? לו היתה ויקטוריה בקהאם בולעת דרך קבע "ספרות בנות" מתקתקה - האם זה היה הופך את הרגלי הקריאה שלה (עיתוני אופנה) לקבילים יותר? " "הסיבות שבגללן כדאי לקרוא, לדעתי, הן כדי ללמוד משהו חדש, או לצורך הנאה צרופה. מי שאינו משיג את המטרות הללו באמצעות ג'יין אוסטן או איריס מרדוק, או קרול שילדס, או הלן פילדינג - מדוע יאלץ את עצמו?" "אני מוכנה להאמין, שיש אנשים שאינם "קולטים" ספרים, בדיוק כשם שאני אינני "קולטת" מתמטיקה, או תשבצים, או סודוקו (שנראה לי כמו שילוב דוחה של שניים מהדברים הכי פחות אהובים עלי, דומה יותר לעינוי מאשר להנאה). אני ערה לכך, שמדובר בדרך לבילוי הזמן ולהפעלת המוח. אבל אותי זה מותיר אדישה או תמהה במקרה הטוב, ומשועממת עד דמעות במקרה הרע. מדוע שאחרים לא יחושו כך ביחס לרומן ספרותי?" "כל אחד רשאי להודות שהוא שונא מסעות קניות, אבל אסור להודות שאינכם נלהבים לקרוא ספרים. קריאה היא הבילוי היחיד שהכל רואים בו מידה טובה. מי שמודה שאינו אוהב ספרים מוציא את עצמו אל מחוץ לגדר, מסווג את עצמו כמטומטם, מטרה מוצדקת לעלבונות ולעג. סיווג כזה, על סמך תכונה אחת ויחידה, הוא גם גורף וגם סנובי." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מענין שהשקפה זו מקובלת עליך בעוד העדפת גירסאות מוסרטות של ספרים מסוימים על פני הספרים עצמם לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שאתה חושב שההשקפה הזו מקובלת עלי. מה שכן, אני מודה שהקשר בין ההשקפה הזו לבין ההמלצה לאנשים באופן כללי לא לקרוא את ספרים מסויימים אלא להסתפק בראיית העיבודים שלהם לקולנוע די חומק ממני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקרוא על ספרים שפוליטיקאים ואנשי ציבור טוענים שהם קוראים תמיד מזכיר לי את פרשת "מלחמות היהודים" של משה קצב (תגובה 202550). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, גם כאן מדובר על ''רשימת ספר במשקל כבד''... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קניות זו פעילות כל כך מוגבלת. להגיד ''אני לא יכול להנות מקריאת ספרים'' זה כמו להגיד ''אני לא יכול להנות מסרט'' או ''אני לא יכול להנות ממוזיקה'' - מדובר בו על חוויה כל כך מגוונת, שלא סביר שאין שום דבר בכל העולם הספרותי, הקולנועי או המוזיקלי שאינו מעניין אותך בכלל. בקיצור, אין אנשים שלא נהנים מספרים, יש רק אנשים שלא טרחו למצוא את הספר הנכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידידה שעברה מבחני התאמה פסיכו-מטרו/טכניים לא מזמן, סיפרה לי על מבחן בו צריך למצוא "טעויות" ברצפים של אותיות ומבחן זהה עם רצפי מספרים, התוצאה שלה היתה נמוכה בהרבה כשהסמלים היו מספרים, אני מניח שמלבד היכולת למצוא את הפגמים ברצף, המבחן מתוכןן לבדוק רתיעה פסיכולוגית ממספרים/אותיות. מה הקשר? יש אנשים עם רתיעה פסיכולוגית חזקה מנירות עם שורות של אותיות. ב'פסיכולוגית' אני מתכוון: נובעת מתפיסה עצמית וגורמת להמצאת הסברים שרק מסתירים את הסיבה (מהמסביר). ברור שספר הוא לא שורה של אותיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מצאתי מקום הולם יותר (חוץ ממאמר של טלה בר שלא קראתי את התגובות בו ולא הייתי רוצה "לבזבז" מאמר סתם כך) סתם תהיה סקרנית שעלתה בי היום ונדמה לי שהאייל מתאים לבירורה: האם למישהו מוכר קשר בין גלגמש לפאוסט? מהתרשמות ראשונית נדמה שיש דימיון בין הרעיונות המרכזיים של שני הספרים. אשמח למידע נוסף או הפנייה לטקסט בנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא לענות על סקרים באיחור. אני למשל, יכול להצהיר בכנות שמאז תחילת 2002 קראתי 11 ספרים או יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא יכול להצביע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העשור הנוכחי הולך ומתקרב לסיומו ויש צורך במיפוי הספרים הטובים ביותר שיצאו בו - פרוזה ועיון, מקור ותרגום. חלק מהספרים הם הדפסות או מהדורות חדשות. אז בואו נתחיל. מכיוון שרוב הסקירה היא על ספרי פרוזה ועיון, נפתח בבכירי המשוררים בעברית ובאנגלית. אבנר הולצמן ערך והוסיף ניתוחים והערות לשיריו וסיפוריו של חיים נחמן ביאליק בשני כרכים. ספרי שיריו הטובים ביותר של נתן אלתרמן יצאו במהדורות חדשות - שירים שמכבר הכולל את כוכבים בחוץ, שמחת עניים ושירי מכות מצריים והכרך הראשון של הטור השביעי. כמו כן יצא ספר הכולל את רוב שיריו המולחנים - צריך לצלצל פעמיים. בשנה הבאה תצויין שנת המאה להולדתו של משוררנו הגדול ביותר. בסדרת עם הספר (חסרת הערך בדרך כלל) יצא כרך מבחר שיריה של לאה גולדברג הכולל את האוסף הישן מוקדם ומאוחר ושירים נוספים. כרך של 100 שירים של ויליאם בטלר ייטס בתרגומו של אפריים ברוידא יצא לאור ולצד השירים המתורגמים מופיעים השירים במקורם האנגלי. ספרו של וולט ויטמן בתרגומו של שמעון הלקין, עלי עשב, יצא בהדפסה מחודשת ועם שירים נוספים. ומבכירי המשוררים נעבור אל בחירי הסופרים. ספריו הישנים של עמוס עוז יצאו במהדורה חדשה. זוהי הזדמנות טובה להתוודע לקובץ סיפוריו הקצרים ארצות התן ולנובלה המצוינת עד מוות. ארבעה סיפורים הותיק של ס. יזהר יצא גם הוא במהדורה מחודשת בשם סיפור חירבת חיזעה. נדמה שהשבוי וחירבת חיזעה נותרו אקטואלים גם בימינו. כמה מהרומנים המוקדמים של אהרון מגד - החי על המת, על עצים ואבנים ומחברות אביתר יצאו בכרך אחד הנקרא שלושה מהם. ישנם עוד כמה ספרים משלו הראויים להוצאה מחדש. ספרו האחרון, זבובים, לא זכה לתשומת לב ראויה ולא בצדק. זהו רומן מהנה ומשעשע כפי שלא כתב כבר שנים רבות. שני תרגומים חדשים לשלום עליכם ראויים לאיזכור: עירם של האנשים הקטנים - קובץ סיפורים משעשעים על כתריאליבקה וטביה החולב - אולי הרומן היהודי המובהק ביותר. ספריו הישנים של ראובן קריץ, שאותם כתב בשם העט ריקי קלר, יצאו לאור מחדש עם שמו האמיתי וניתוחי היצירות. מתוכם ראוי לציון במיוחד הרומן התנ"כי עוזאי. המשורר אברהם הוס פנה לפרוזה וסיפרו אמיתות לכאורה הוא חגיגה של הסיפור הקצר - הסיפורים המתרחשים בתקופות היסטוריות שונות מימי בראשית ועד ימינו מצטינים בהבנת אופי האדם והרבה מהם עוסקים במפגש בין יהודים לנוצרים. ספר לא ידוע אבל מרתק. סופר מתחיל בשם יוסי שריד הוציא העשור ספר הסוקר את שנותיה הראשונות של המדינה בצורה של מונולוגים מפי מספרים שונים, דמויות אמיתיות ובדויות - לפיכך נתכנסנו. אני אהבתי במיוחד את המונולוג שהוא שם בפיו של משה שרת. חיים ברעם, האח של, חוזר לימי ילדותו בירושלים ומספר על הווי אוהדי הפועל ירושלים. הספר נשכח מאז שיצא לאור וראוי לאיזכור מחודש. וכמה סופרים צעירים: לחפש את אנה מאת דורון ברוש לא זכה להכרה וחבל שכך. הספר הוא על אדם שנקרא למצוא את עקבותיה של אישה שעלתה לארץ בימי המנדט. ספר נפלא. כשעמיחי שלו הוציא את ספרו ימי הפופ ב2004 הוא לא זכה לתהודה גדולה. הספר יצא שוב לאחר כמה שנים והצליח קצת יותר כראוי לו. הספר מספר על ילדותו של ילד בשנות ה80 על רקע מות אימו. אסף ציפור, מתסריטאי החמישיה הקאמרית והבורגנים, הוציא את קובץ סיפוריו, המחוננים. הסיפורים מצטיינים ברגישות ובמקוריות והספר הוא ממיטב הפרוזה הישראלית. ירמי פינקוס חוזר למזרח אירופה של ערב מלחמת העולם השניה בסיפרו המשעשע הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט. מאיה ערד הוציאה העשור כמה ספרים שכל אחד מהם מעיד על מקוריות, כישרון וידע ספרותי נרחב. סיפרה האחרון, אמן הסיפור הקצר, הוא הטוב ביותר ולצד סיפור טוב וכמה סיפורים קצרים לדוגמא מקבל בו הקורא גם ניתוח סיפרותי מעניין. בראבו. ועכשיו נעבור לפרוזה המתורגמת. את הסקירה נפתח עם יצירה סינית קלאסית. מחצלת הבשרים של לי יו' הוא רומן משעשע מהמאה ה17 המשרטט את פני החברה הסינית באותה תקופה. סיפרו של גינטר גראס, המאה שלי, בנוי כמו סיפרו של יוסי שריד (שטען שלא הושפע מספר זה) ממונולוגים כרונולוגים מפי דמויות שונות המתפרשים על פני כל המאה הקודמת. מעניין לראות את הדברים מנקודת מבט גרמנית. הספרות הספרדית הצטיינה בעשור הזה. קרלוס רואיס סאפון כתב את הרומן הטוב ביותר של העשור - צילה של הרוח. הספר מצטיין בסיפור מותח והדוק, הומור, רגש, שירטוט מענין של התקופה הפרנקואיסטית בספרד, אווירה גותית ואהבה לספרים. סיפרו הבא של סאפון, משחק המלאכים, כבר ראה אור באנגלית ועתיד לצאת בשנה הבאה בעברית. במלחמת האזרחים הספרדית עצמה עוסק ספרו המרגש של חווייר סרקס, חיילי סלאמיס. כמו ספרים רבים אחרים ברשימה זו הוא עוסק בזיכרון העבר ובהשפעת העבר על ההווה. חוויאר מריאס מצטיין בכתיבה אפלה כמו של פילם נואר. סיפרו הנוגע ללב ביותר הוא כל הנשמות על זיכרונותיו של ספרדי באוקספורד. סבסטיאן בארי עשה בספרו הכתובים הסודיים לאירלנד של מאה השנים האחרונות את מה שסאפון עשה לקטלוניה של פרנקו. סיפור בשני קולות שעוסק שוב בנפש האדם, תעתותי הזיכרון וההיסטוריה האלימה של המאה ה20. המותחן של טאנה פרנץ', בלב היער, מתרחש בפאתי דאבלין ומצטיין בבניית סיפור מרתק להבדיל מרבי מכר זבליים בנוסח דן בראון. ראוי לתרגם לעברית גם את סיפרה הבא של פרנץ', The Likeness . בנימה קלילה יותר ראוי לציין את סיפרה של מריאן קיז, סושי למתחילים, על עולם הפירסום והעיתונות המודרני ועל המעבר מלונדון לדאבלין. מהספרות האנגלית קיבלנו העשור כמה יצירות קומיות. בן אלטון, מתסריטאי הפתן השחור, כתב את פופקורן ומתים להתפרסם - פארודיות על תרבות הרייטינג ותוכניות הריאליטי. סטיבן פריי, משחקני הפתן השחור, כתב כמה רומנים שהטובים שבהם הם עושים היסטוריה וכדורי הטניס של הכוכבים. הראשון הוא על מסע בזמן כדי להרוג את היטלר והתוצאות מכך והשני הוא עיבוד מודרני לרוזן ממונטה קריסטו. פריי שיחק גם בתור ג'יבס בסיטקום עפ"י ספריו של פ. ג'. וודהאוס ששניים מספריו תורגמו לעברית בפעם הראשונה בעשור האחרון - טוב ויפה ג'יבס ומשהו רענן. שניים מספרי ההיסטוריה האלטרנטיבית של ג'ספר פורד תורגמו לעברית וראוי לציון במיוחד הראשון - פרשת ג'יין אייר. הסידרה מתרחשת בעולם שבו גיבורי הספרים ועלילותיהם קיימים באמת והספר הזה מתבסס בעיקר על היצירה הנפלאה של שרלוט ברונטה שעל שמה הוא קרוי. ראוי לציין שהרומן המקורי עצמו, המתחרה על התואר הרומן הטוב ביותר בכל הזמנים (לצד שר הטבעות ומאה שנים של בדידות) יצא העשור בתרגום חדש, טוב מקודמיו. רוח הגותיקה היורקשירית של שרלוט ברונטה ושל אחותה אמילי שורה בסיפרה של דיאן סטרפילד, הסיפור השלושה עשר, שעוסק גם הוא בעולם הסיפרות. הפרופסור והמשוגע מאת סימון וינצ'סטר מספר על כתיבת מילון אוקספורד ועל ידידות בין בלשן לאמריקאי משוגע ומשובץ לכל אורכו באנקדוטות שונות. ספר מיוחד במינו. המותחן האינטיליגנטי של ג'ואן האריס, ג'נטלמים ושחקנים, בנוי כמשחק שחמט בין שתי דמויות, עוסק באובססית הנקמה ומתבסס על העמדת העבר מול ההווה. את הסקירה האנגלית נסיים עם בלאק סוואן גרין, סיפרו של דיוויד מיטשל על ילדות בבבריטניה התאצ'ריסטית של שנות ה80. ספר מהנה ומרגש. נעבור לארצות הברית. טוד חזק-לואי הוא סופר אמריקאי שמלמד ספרות עברית בארה"ב. ישראל והספרות העברית משולבים בכתיבתו בהתאם לכך. בקובץ סיפוריו הקצרים הראשון, משימתו של המתרגם הזה, ועוד יותר ברומן הראשון שלו, שבויים, הוא מתגלה כמחבר מקורי, שנון והומוריסטי. שלושה תרגומים מחודשים לספרי פרוזה עיתונאית ראויים לציון. הירושימה של ג'ון הרסי מספר על הטלת הפצצה ובמהדורה החדשה חוזר לראות מה עליו בגורל האנשים הנזכרים בספר. בדם קר של טרומן קפוטה מגולל את מעשה הפשע של רצח משפחה שלמה והמצוד אחר הרוצחים. בית המשפט של קוונטין ריינולדס מספר על חייו ועל משפטי הסנגוריה של סמואל ליבוביץ' שהיה בין היתר פרקליטם של אל קאפונה ונערי סקוטסבורו. הוויית המערב הפרוע, כפי שהיתה באמת, נחווית בספריו של לארי מקמרטרי, יונה בודדה והמשכו רחובות לארדו. סאגה היסטורית מופלאה. היסטוריה אלטרנטיבית של ארה"ב נמצא בהקנוניה נגד אמריקה, סיפרו של פיליפ רות. מה היה קורה אילו פרנקלין רוזוולט היה מפסיד בבחירות לצ'ארלס לינדברג, הגיבור העממי שהעריץ את היטלר? נקודת המבט היא כמובן יהודית וליברלית. סיפרו של ריצ'רד ייטס, חלון פנורמי, תורגם לראשונה לעברית בעקבות הסרט שנעשה על פיו. הספר פותח צוהר לעולמם של אמריקאים משכילים אך משועממים ומתוסכלים בשנות ה50. סיפרה של דונה טארט, ההיסטוריה הסודית, שתורגם עוד בעשור הקודם יצא מחדש שוב בעשור הזה. בשני המקרים הוא לא זכה להצלחה ולא בצדק. זהו רומן על חבורת סטודנטים בקולג' המנסה לכסות על פשע שעשתה. give it a try. סיפרו טוביאס וולף, אסכולה ישנה, עוסק גם הוא בקולג' אמריקאי ובזיכרונותיו של גיבורו. כדמויות אורח מופיעים גם רוברט פרוסט, איין ראנד וארנסט המינגווי. הרומן האמריקאי הטוב ביותר של העשור האחרון הוא מן הסתם אמפייר פולס של ריצ'ארד רוסו על חיי עיירה בצפון-מזרח ארצות הברית וגיבור העלילה המתוסכל. טוב בהרבה מהמיני-סידרה הלא מוצלחת שנעשתה על פיו. נסיים עם הספרים האמריקאים בספר שיצא עוד בסוף העשור הקודם אבל שווה איזכור. רשת המים של א. ל. דוקטורוב (המחבר של רגטיים) הוא עלילה בלשית מרתקת המתרחשת בניו-יורק של פוסט מלחמת האזרחים. ראוי ורצוי להוציא לאור את הספר מחדש. ועכשיו מד"ב. גם כאן המיטב הוא בתרגום חדש של יצירות שכבר יצאו לאור בעברית או כאלה שלא אבל הן משתייכות לקלאסיקה. נתחיל בשתי אנתולוגיות. מבחר הסיפורת הבדיונית בעריכת רוברט סילברברג יצא לאור מחדש. לא כל הסיפורים שם הם אכן מהמיטב של המד"ב (מה עושה שם סיפור פשיסטי של היינלין?) אבל לא מעט מהם כן - שקיעה של אסימוב, חנות הנשק של ון-ווגט, תשעת מיליאדי השמות של אלוהים של קלארק, מפגש ראשון של מוריי לינסטר, פרנהייט פרוע של בסטר, ורד לקוהלת של זילאזני, פרחים לאלג'רנון של דניאל קיס ועוד. גם אנתולגית הסיפורים המקוריים בעריכת הארלן אליסון, חזיונות מסוכנים, היא אנתולוגיה קלאסית עם סיפורים שפעם היו חדשניים וכיום הם נדושים יותר. שתי הוצאות לאור חדשות - אודיסיאה וינשוף, הוציאו כמה קלאסיקות מד"ב מחדש או לראשונה. באודיסיאה יצא שוב התרגום הישן להימנון לליבוביץ' מאת וולטר מילר ותרגומים ראשונים של פרנהייט 451 מאת ריי בראדבורי והאלים עצמם מאת איזאק אסימוב. ראוי להוציא מחדש גם את רשימות מן המאדים של בראדבורי. בינשוף יצאו שוב כמה קלאסיקות מהספריה הלבנה של עם עובד - קץ הילדות של ארתור סי קלארק, פניי מועדות לכוכבים של אלפרד באסטר, עיר של קליפורד סימאק ומעבר לחשכה של אורסולה לה-גווין. כולם עם מבואות חדשים ובמקרים של סימאק ולה-גווין נוספו גם סיפורים חדשים. בנוסף יצאו לאור בהוצאה גם תרגומים חדשים לאסימוב - מערות הפלדה והשמש העירומה וכן כרך ראשון ממיטב סיפוריו הקצרים. בעשור החולף היינו עדים לפריחה קצרה של מגזין המד"ב - הופיעו חלומות באספמייה ומרקורי. הראשון התבסס בעיקר על סיפורי מקור למרות שמיטבו היה במאמרים ובחומר המתורגם. השני הצטיין בבחירות מענינות ואיכותיות, כמעין המשך לפנטסיה 2000 המיתולוגי שגליון מיוחד שלו יצא לאור העשור. את סקירת ספרי הפרוזה נסיים בסידרה שתחילתה עוד בעשור הקודם ושבכל ספר נוסף שלה היא התפתחה ונעשתה מורכבת יותר, בודאי יחסית לספרי ילדים או ספרי פנטזיה. הכוונה היא כמובן לסידרת הארי פוטר מאת ג'. ק. ראולינג. ועכשיו לספרי העיון המשמעותיים ביותר של העשור החולף. ממש לאחרונה יצא בתרגום חדש סיפרו הקלאסי של יוספוס פלאביוס, תולדות מלחמת היהודים. ללמדנו שמצעד האיוולת לא התחיל במדינת ישראל המודרנית. אם נגענו בזה, הרי שיצאו כמה ספרים הנוגעים לכך בעשורינו. דן בבלי סוקר את ביזבוז וריסוק האופציות המדיניות בין 1967 ל1973 בסיפרו חלומות והזדמנויות שהוחמצו. תום שגב מצייר את פני החברה והמדיניות הישראלית בתקופת מלחמת ששת הימים בספר 1967, והארץ רעשה מבפנים. הפוליטיקאי הנבון ביותר שלנו, יוסי ביילין, סוקר בסיפרו מהחולה עד ז'נווה כמה מבעיות המדינה ומציע פתרונות. אחד משותפיו ליוזמת ז'נווה, שאול אריאלי, סוקר בסיפרו תפסת מרובה לא תפסת את הגישות המדיניות השונות ומציע פיתרון משלו. הוא ומיכאל ספרד מתארים בסיפרם המשותף חומה ומחדל את הבעיתיות של החומה. עידית זרטל ועקיבא אלדר סוקרים את ההיסטוריה, המדיניות וההשלכות של הוויית ההתנחלויות בסיפרם אדוני הארץ. עימנואל סיוון שולל את תפיסת מלחמת התרבויות של סמואל הנטינגטון ומשרטט תמונה ריאלית יותר של העולם המוסלמי בסיפרו התנגשות בתוך האיסלאם. הספר של עמותת שרת שוחר שלום - היבטים ומבטים על משה שרת כולל בתוכו מאמרים, זכרונות וראיונות עם משה שרת וכן קטעים מיומנו האישי. אוצר היסטורי בלום. סיפרו של בועז עברון, החשבון הלאומי, יצא מחדש העשור. לא חייבים להסכים עם מישנתו הפוסט-ציונית של המחבר אבל הניתוח ההיסטורי של העם היהודי מימי התנ"ך ועד למדינת ישראל הוא קלאסיקה שלא נס ליחה. עוד ספר מומלץ על היסוטריה יהודית הוא רקויאם גרמני מאת עמוס אילון המנוח. משה נגבי מציג את המצב העגום של ישראל מבחינת השחיתות, הגזענות וההתעמרות בשלטון החוק בסיפרו כסדום היינו. כמוהו גם שולמית אלוני בסיפרה דמוקרטיה באזיקים. יאיר אורון סוקר בסיפרו הכחשה, ישראל ורצח העם הארמני את המדיניות הישראלית הצבועה בנוגע לג'נוסייד התורכי. וכדי שלא נשכח איפה אנחנו חיים רצוי מאוד לקרוא את אוסף כתבותיו של גדעון לוי, איזור הדמדומים. באשר לימי התנ"ך יצאו העשור כמה ספרים מרתקים. העבר המכונן את ההווה מאת נדב נאמן מתאר את דרך עריכת ספרי התנ"ך הראשונים בימי יאשיהו. בראשית ישראל, סיפרם של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, רואים המחברים את כלל היצירה המקראית המוקדמת כתוצר של ממלכת יאשיהו, דבר השנוי במחלוקת. בכל אופן, ככל שמתקרבים לתקופה המאוחרת יותר, התיאור בספר משכנע יותר. ישראל קנוהל חושף בסיפרו מאין באנו: הצופן הגנטי של התנ"ך את מקורות הישראלים הקדומים על סמך הטקסט התנ"כי והמחקר הארכיאולוגי. ואילו ספרו של מאיר שלו, ראשית, הוא המשך ראוי לסיפרו המוקדם תנ"ך עכשיו לדיון על סוגיות סיפרותיות שונות במקרא. באשר לדת עצמה, יצאו העשור כמה ספרים החושפים את הסכנה שבה. סיפרו של סם האריס, מהומת אלוהים, מראה על הסכנה הפוליטית שבדת ומתמקד בעיקר באיסלאם. כריסטופר היצ'ינס תוקף את הדת ברמה הגותית יותר בסיפרו אלוהים אינו גדול. הספר הטוב ביותר לענין זה הוא כמובן סיפרו של ריצ'ארד דוקינס, יש אלוהים? הספר הזה הוא לעשור הנוכחי מה שהיה סיפרו של קארל סאגן, עולם רדוף שדים, לעשור הקודם - ספר ההגות הטוב ביותר. ידידו של דוקינס, פיטר אטקינס, סוקר בסיפרו אצבע גלילאו את התגליות המדעיות בעשרה תחומים. ג'ארד דיאמונד גורס בסיפרו רובים חיידקים ופלדה שגורל העמים והתרבויות תלוי בגיאוגרפיה. אפשר להסתייג מתפיסותיו אבל רוחב היריעה והניתוח המבריק הופכים את סיפרו לספר חובה. עוד שני ספרים חובקי עולם הם ספרים בעריכתו של משה גלעד למאמרי מסעות שפורסמו במגזין מסע אחר - העולם הוא ספר פתוח והנוסעים הגדולים. הראשון הוא מסעות בעקבות ספרים והשני סוקר את מסעותיהם של המגלים הגדולים. מההיסטוריה האירופית ראוי להזכיר את סיפרו של סטיבן אינגלנד, נפוליאון. המחבר אוהד מדי את מושא סיפרו אבל הספר הוא מהנה ומרתק למרות שהנושא מוצה לכאורה. נושא שלא ימוצה לעולם הוא מלחמת העולם השנייה. הספרים הראויים לציון מהעשור הם מאת מייקל ברלי, ארמגדון, הקרב על גרמניה מאת מקס הייסטינגס ובמיוחד הכרעות גורליות מאת איאן קרשו, הביוגרף האחרון של היטלר. הספר נותן הצצה טובה לעולם המדינאות בכללותו. סיפרו של סטיוון באנגיי, אל עלמיין, מגולל בצורה קולחת ומרתקת את המערכה שהתחוללה לפיתחנו. אליוט כהן מספר בסיפרו הפיקוד העליון על ההחלטות של אברהם לינקולן במלחמת האזרחים, ז'ורז' קלמנסו במלחמת העולם הראשונה, וינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה ודוד בן-גוריון במלחמת העצמאות וכן על החיכוכים שלהם עם הדרג הצבאי ועל התקופה שאחרי מלמחמת העולם השנייה. ראוי לזכור שהקורבנות הראשונים של מלחמת העולם השניה היו הספרדים הרפובליקנים. אנטוני ביוור מספר על הטרגדיה בסיפרו מלחמת האזרחים בספרד. שני ספרים שעוסקים באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ועד ימינו הם המאבק על אירופה מאת ויליאם היצ'קוק ואחרי המלחמה מאת טוני ג'אדט. גם ההיסטוריה האמריקאית לא מקופחת. שני ספרים בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, ארצות הברית, דמוקרטיה בהתהוות מתמדת מאת אייל נווה וממשל ופוליטיקה בארצות הברית מאת אלן גרנט מלמדים על ההיסטוריה ושיטת המימשל בארה"ב. ארנון גוטנפלד מביא בסיפרו שערים לחוויה האמריקאית סיפורים שונים מההיסטוריה האמריקאית. הווארד זין מציג את החלק הפחות סימפטי של ארה"ב בסיפרו היסטוריה עממית של ארצות הברית. בהוצאת נהר יצאו כמה ספרי עדות של מדוכאי החברה האמריקאית: מצד הילידים האמריקאים יצאו לילה אינדיאני: נאומו של צ'יף סיאטל ולרקוד עם הרוח - אוסף עדויות בעריכת ראובן מירן. מהצד האפרו-אמריקאי יצאו סיפרו של פרדריק דאגלס, עבד אמריקאי-סיפור חייו וסיפרה של הרייט ג'ייקובס, אוטוביוגרפיה של שיפחה. בנוסף יצאה גם האוטוביוגרפיה של מרטין לותר קינג. על מדיניות החוץ האמריקאית כדאי לקרוא בסיפרו של הנרי קיסינג'ר, דיפלומטיה ובסיפרו של דניס רוס, על מדינאות. לסיום מומלץ ספר מסעו של יובל בן עמי בדרום ארה"ב - סוזאנה אל תבכי - ח"י ימים בדרום ההזוי. בהזמנות זו כדאי להזכיר את ספרי דני קרמן על לונדון - הולך איתך בלונדון, שעה מלונדון ולונדון - בעקבות סופרים וספרים. על ההיסטוריה של דרום אמריקה במאה הקודמת נקרא בסיפרו של אילן רחום, תת-יבשת בטלטלה. ועכשיו נעבור לאמנות. בן עמי שרפשטיין סוקר בסיפרו ספונטניות באמנות סוגים שונים של גישות לאמנות עם דוגמאות מאמנות מרחבי העולם. רותי דירקטור נותנת מענה לכל הבורים הטוענים שאמנות מודרנית היא קישקוש בסיפרה אמנות עכשווית אני מדברת אליכם. סינתיה פרילנד מסבירה לנו על הגישות השונות באמנות בסיפרה החינני זאת אמנות? שני ספרים מרתקים על יצירות מופת אמנותיות הם מיכאלאנג'לו ותקרת האפיפיור מאת רוס קינג על הקפלה הסיסטינית ומלחמתו של פיקאסו מאת ראסל מרטין על הגוארניקה. בתחום ספרי הקולנוע התבלט במיוחד סיפרו שלמה זנד, קולנוע והיסוטריה. הספר מציג השתקפויות של אירועים היסטורים בסרטי קולנוע שונים תוך כדי ניתוח יצירות עיקריות. בתחום הסיפרות יצא בשלושה כרכים סיפרו של יהודה אטלס, ילדים גדולים. הספר מספר על ספרי ילדים שונים והוא חגיגה אמיתית. בתחום המוזיקה יצאו העשור שני ספרי ג'אז: ג'אז מאת ז'ארל ארנו וז'אק שנל וענקי הג'אז מאת סטאדס טרקל. ראוי לציין ששני ספרים אלה יחד עם עוד ספר שיצא בשנות ה60 הם הספרים היחידים על ג'אז בעברית. עצוב מאוד. בתחום הפופ-רוק יצא ספר הזיכרונות החינני של בוב דילן - כרוניקות חלק 1 וסיפרו של עודד היילברונר על הביטלס, אנגליה חולמת. ראוי להוציא גם את האוטוביוגרפיה המקסימה של ג'וני קאש וספר על הרולינג סטונס. נסיים בספרי משקאות: ספרו של מיכאל דק על הקפה - קפה הוא גם השקפת עולם והטרילוגיה האלכוהולית של שלמה פפירבלט - עולם היין, עולם הבירה והספר החריף. קריאה מהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי ראוי היה לפרסם את זה כמאמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או כסקר: כמה רשימות ארז צריך לפרסם כדי שההערכה העצמית שלך תתאפס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי את הריבוי המלכותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמטו מזיכרוני כמה ספרים ששום רשימת "מיטב ספרי העשור החולף" לא תהיה שלמה בלעדיה: סיפרו הקריא ביותר של ג'יימס ג'ויס, הדבלינאים, יצא במהדורה מחודשת. ג'ויס משרטט בצורה לירית ומינורית מצבים ודמויות בדאבלין של לפני מאה שנה. קלאסיקת חובה. שני רומנים על ציירים: קנונית אפריך, ספרה של סוסנה פורטס על תעלומה האופפת ציור של קארווג'יו נראית אולי כעוד ספר בנוסח צופן דה-וינצ'י אך לא כך הוא. זהו ספר מתח מרתק המתרחש בפירנצה של ימי הרנסנס ושל ימינו אבל מתורגם מספרדית. סיפרם של הבמאי מילוש פורמן (אמאדיאוס, שיער, קן הקוקייה, רגטיים) והתסריטאי ז'אן-קלוד קרייר, רוחות הרפאים של גויה, המתבסס על סירטם (המומלץ גם הוא) עוסק בספרד של תקופת נפוליאון על רקע ההתנגשות בין השמרנות הדתית וערכי המהפיכה הצרפתית ומזכיר את משפט הסיום הסיפור הפואנטה הקלאסי של אדגר אלן פו, הבור והמטוטלת. הוצאה מחודשת לסיפרו הקלאסי של מריו פוזו, הסנדק, וכן ספר המשך מאת מרק ויינגרדנר, שובו של הסנדק. נכון שאין צורך בהמלצה? ספר ההמשך הנוסף, נקמתו של הסנדק, עדיין לא תורגם. קליסטו מאת הסופר האלמוני טורסטן קרול הוא סאטירה על הפוליטיקה האמריקאית, ביחוד זו של הנשיא הקודם, אולי הגרוע ביותר בנשיאי ארה"ב. חזי שלח (אבא של עופר) כתב ספר קולח ומרתק על מלחמת קרים. כפי ששלח כותב בהקדמתו, ויכוח על מפתחות אינה עילה מוצדקת למלחמה כשם שחטיפת חיילים אינה עילה מוצדקת למלחמה. הביוגרפיה של ג'פרי בסט על צ'רצ'יל כתובה מנקודת מבט של מעריץ אבל אובייקטיבית ומאוזנת. על קשר הגנרלים ועל נסיונות אחרים להתנקשות בהיטלר מספר לנו דני אורבך בסיפרו הממצה ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר. לראשונה בעברית מסופר על כל הנסיונות הכושלים והאמיצים הללו בספר מקיף אחד. שני ספרים העוסקים בפאשיזם על כל היבטיו הם פאשיזם - מבוא מאת קווין פסמור והאנטומיה של פאשיזם מאת רוברט פאקסטון. "טרילוגיה" של ספרים על ריגול וביון (נושא די דליל בעברית בשנים האחרונות) בהוצאת רסלינג הם הספרים מאה של מרגלים: ביון במאה ה-20 מאת ג'פרי ט. ריצ'לסון, FBI: היסטוריה של הבולשת הפדרלית בארצות הברית מאת רודרי ג'פריס-ג'ונס וCIA, מורשת של אפר: היסטוריה של סוכנות הביון האמריקאית מאת טים ויינר. ספר המסע הקלאסי של ג'ון סטיינבק ברחבי ארה"ב, מסעותיי עם צ'ארלי, לראשונה בעברית. קריאה נעימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר שקראתי רק לאחרונה לאחר תום העשור: חמניות עיוורות מאת אלברטו מנדס מספר ארבעה סיפורים המשתלבים זה בזה על קורותיהם של אנשים לאחר תבוסת הרפובליקנים בקרב במלחמת האזרחים. הסגנון מאופק ולכן הספר מרגש פי כמה. ראוי לציין לשבח את המתרגם רמי סערי שמביא יצירות משפות אירופיות שונות ובין השאר מהמדינה והתרבות הים תיכונית המעניינת ביותר. עוד הוכחה לחשיבותה וחיוניותה של הסיפרות הספרדית בשנים האחרונות. ולסיכום הרשימה: ספר הפרוזה הטוב של העשור - מקור: אמן הסיפור הקצר - מאיה ערד. ספר הפרוזה הטוב של העשור - תרגום: צילה של הרוח - קרלוס רואיס סאפון. ספר העיון הטוב של העשור - מקור: כסדום היינו - משה נגבי. ספר העיון הטוב של העשור - תרגום: יש אלוהים? - ריצ'ארד דוקינס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוששתני שעם סאפון הגזמת קלות. ספר טוב, בהחלט, אבל לא יותר מזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעוד אני בוחן את רשימת הספרים שקראתי לאחרונה, והנה, בסמיכות חשודה, מתפרסמת לה תגובה לסקר הזה. מכאן שהיקום הנודניק שוב רוצה ממני משהו. אז הנה: • אלגנטיות של קיפוד, מוריאל ברברי, 10.7.10 • חשבתי על זה הרבה, טלי וישנה, 19.6.10 • אותו הים - עמוס עוז, 9.6.10 • צייד במנוסה - ג'ורג' מרטין, גרדנר דוזואה, דניאל אברהמס, 15.5.10 • עיניה התכולות - לואיס באיארד, 5.5.10 • והיום איננו כלה - צ'ינגיז אייטמטוב, 16.4.10 • הקייטנה של קנלר - אתגר קרת, 27.3.10 • הים - ג'ון באנוויל - 18.3.10 • הזעקה הלא-נשמעת למשמעות - ויקטור פראנקל (במעט דילוגים) - 9.1.10 |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |