בתשובה לל.ב.פ., ניו יורק, 20/07/02 3:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
וגם הכפפות היו מוכתמות. אבל על שימלתה של מג צחקו (וריחמו עליה שלא בפניה) משום שיצאה מהאופנה. כתוצאה מכך מג השתכרה ולורי גרר אותה הביתה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
צחקו וריחמו ולמסיבה הבאה הלבישו אותה באיזו שמלה שהיתה להן, משהו ממשי כולל איפור, נעליים ותכשיטים ואז היא השתכרה, לורי (שהוזמן למסיבה כדי שהבנות יראו אם יש בין שניהם משהו) גער בה ולמחרת היא חזרה הביתה (כמתוכנן) וסיפרה לאמא שלה. מג תמיד היתה המעצבנת, למרות שסצינות חיי הנישואין שלה הן מהאהובות עלי בספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת עד כמה היא עצבנה. היא התנשאה ושמרה על דיסטנס בעיני. בנוגע ל"לספר לאמא" - זה היה המוטו של הספר. ילדים, ספרו לאמא עד כמה התנהגתם איכסה וה-כ-ל יהיה בסדר. גם אם תקבלו ריתוק לשבועיים, אתם תשמחו בו כי לא שיקרתם לאמא... אתה צודק בתיאור סצינת המסיבה. ובנוגע לסצינות חיי הנישואין - היא הצטיינה בהקדחת תבשילים, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אחרת לא ברור לי למה הוא נשאר איתה. היא בישלה גרוע, היתה עצבנית, מפונקת ואנוכית, בזבזנית וקוטרית. לזכותה יאמר ששוב, אחרי שסיפרה לאמא וקיבלה הטפת מוסר, היא השתפרה וכנראה שבאיזשהו שלב הכל הסתדר שם. אולי גם הבישול שלה השתפר. עוד לזכותה, גם היום קשה לגדל תאומים, מייאש לחשוב במה זה היה כרוך לפני המצאת החיתולים החד פעמיים והאוכל המוכן. ולגבי ג'ו, תמיד הנחתי שההורים היו כל כך מאושרים שסופסוף היא מצאה מישהו, שלא נאמרה שם מילה על זה שהוא היה, בערך, בגילם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראו לו ''בר'' והוא גם נראה כך, על פי התיאור. ואם נלך לניתוחים מעמיקים יותר של בניית דמויות, הדברים נראים הגיוניים יותר. בראשית - איימי, יפיפיה קלת דעת שחולמת על עושר ותהילה ונישאת ללורי שקרוב מאוד לצלחת. מג - הבת הבכורה, נישאת ''כי צריך'' ונתקלת בכל הבעיות האפשריות בחיי נישואין. ואילו ג'ו - שמהווה את קול ההגיון כמעט לכל אורך הסיפור, נישאת לגבר מיושב שיודע מה הוא רוצה מהחיים ולאן פניו מועדות. גם אם זה לקח לה יותר זמן, ע''פ המחברת היא זו שעושה את הדבר הנכון (ולכן היא זו שזוכה לספר המשך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלושתן לא התפשרו ונישאו נישואין של אהבה (כן, יש בעיה עם זה שמג התחתנה עם הראשן שהציע לה ואיימי וג'ו עם השני, אבל נתעלם מזוטות כאלה) הרי לאיימי היתה הצעה קודמת, ממישהו עשיר מלורי, והיא דחתה אותו. יש שם גם אין ספור הצהרות שלה שהיא מתחתנת איתו לא בגלל הכסף. לדעתי בניית העלילה (ונדמה לי שלא במרומזות, אלא בצורה ברורה) היא בהקבלה לאותו ספר של מסע הצליינים שהבנות קוראות כשהן צעירות- כולן עוברות דרך כלשהי, חוויות שונות מעצבות אותן ובסוף הן זוכות לאושר העילאי (לפי הספר)- נישואים של אהבה וצאצאים. למרות המסר המעצבן למדי של נישואים+ילדים=אושר, יש שם הרבה חיפוש והגשמה אישית וכנות, שלפחות אלי מדברים עד היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חברה שלי תמיד טוענת, שג'ו הצטערה שלא נשאה ללורי, ושיש כאן אהבת נעורים מפוספסת, ושהמחברת ניסתה להעביר את זה בכך שג'ו נשאה למישהו מבוגר. לדעתי זה שטויות, אבל זה משהו שלקח לי הרבה זמן ''להתגבר'' עליו. תמיד רציתי שלורי וגו' יהיו ביחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו נזכרתי. ויש גם איזה עניין עם נעל זכוכית1 שלא מתאימה לרגל, עד שהצייד בא והורג את הסבתא כי היא אכלה תפוח ונרדמה. יופי של ספר. ------------------------------- 1 חידת טריויה: ממה היתה הנעל עשויה במקור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו 3 זוגות (אחד לכל ערב בנשף). הזוג השלישי והמדובר - זה שחצי ממנו הגיע לידי הנסיך, היה עשוי זהב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קראתי אי פעם שהנעל היתה מפרווה, ובגלל טעות תרגום מגרמנית זה הפך לזכוכית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי האחים גרים, היו שלושה ערבים לנשף ולכן שלושה זוגות סנדלים: כסף ומשי, פרווה וזהב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה עוד פיסת טריויה שלמדתי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |