|
קראתי את "תת-עולם" לפני הרבה זמן, והתרשמתי ממנו עמוקות. דלילו הוא בין הסופרים האמריקאיים החביבים עליי ביותר, והספקתי לקרוא מאז עוד מספר ספרים שלו (באנגלית). הוא כמעט לא איכזב אותי, גם בספרים המאוד לא-מוכרים שלו ("מאו 2" וכו').
בנוגע ללני ברוס - אמנם דלילו מצליח להציג אותו באור בו ראוי להציג אותו בקשר לתקופה המוטרפת של המלחמה הקרה, אך קשה לתפוס את גודל ההומור הפוליטי שלו בלי לשמוע אותו הלכה למעשה. אופן הדיבור שלו הוא הססני, עם התפרצויות נחישות שפגה במהרה, ומותירה אחריה שובלים של צחוק מעורב בתמיהה. הוא מדבר בסלנג אמריקאי רדיקלי של שנות ה-50, מעורבב ביידיש ובהומור ומבטא יהודי, על נושאים כמו קומוניזם, הומואים/לסביות ומהות המשפט.
הוא יותר נועז ויותר פגיע מהסטנדאפיסטים של היום, וגם יותר מצחיק מרובם (ברגע שמצליחים להבין על מה לעזאזל הוא מדבר).
|
|