ניסויים בבעלי־חיים מתבצעים כיום למטרות מחקר מדעי, הוראה, יישומים צבאיים (כולל פיתוח אמצעי לחימה כימיים וביולוגיים), פיתוח תרופות, מוצרי מזון, קוסמטיקה וחומרי ניקוי. הניסויים מתבצעים במינים רבים של יונקים החל ממכרסמים קטנים וכלה בחתולים, כלבים וקופים מסוגים שונים. רוב מוחלט של הניסויים מסתיים במות החיה, וחלקם אף דורש זאת במפורש לצורך השלמת הבדיקה או לצורך ביצוע בדיקות שלאחר המוות. לעומת זאת ישנן גם חיות שבהן מתבצע מספר רב של ניסויים מטעמי חסכון. ניסויים בבעלי־חיים מתבצעים במעבדות מחקר באקדמיה ובחברות התרופות הגדולות, וכן בחברות פרטיות המבצעות שירות זה בתשלום לכל דורש. חלקן אף מספק בתשלום נוסף את בעלי־החיים ואת הציוד הנדרש לצורך ביצוע הניסוי.
כשפרצה האינתיפאדה, טענו לא מעט פסיכולוגים כי כאשר דורשים מחיילי צה"ל לבצע לאורך זמן פעולות שיטור אלימות הכוללות הכאת מבוגרים וילדים והשפלתם, יש בכך סכנה לעתיד החברה הישראלית כולה. חייל שמתרגל במשך שירותו להשפיל ולבצע פעולות אלימות בערבים כמעט מדי יום, הזהירו המומחים, עלול להפגין התנהגות דומה גם כלפי אנשים אחרים עמם יבוא במגע במשך חייו. ניסויים בבעלי־חיים טומנים בחובם בעיה דומה, המתבטאת בטשטוש הגבולות בין בעל־החיים, המכונה בשפת חוקרים נקייה "מודל חייתי", לבין שאר כלי העבודה המשמשים אותו בעבודתו. ביצוע ניסויים אכזריים ב"מודלים חייתיים" מדי יום גורם באופן טבעי לכך שהוויויסקטור (אדם המבצע ניסויים בבעלי־חיים) ידחיק את עובדת היות המודלים הללו יצורים חיים בעלי רגשות ותחושות, ויעדיף להתייחס אליהם כאל חפצים שניתן לעשות בהם כל דבר שיחפוץ. "כאשר נותרת החיה בידי המדען, הוא יכול לעשות בה ככל העולה על רוחו," סיפרה החוקרת מ. ב. בראיון שנערך עמה במסגרת תחקיר שערכה איטה שטיין בנושא הוויויסקציה. האם סביר לצפות שוויויסקטור אשר נדרש לבצע ניסויים במאות בעלי־חיים מדי חודש יקפיד על כבודם ושלומם של בעלי־החיים? המציאות מוכיחה שלא.
ההוראות דורשות, למשל, שהוצאת דם מעכבר תתבצע דרך וריד הזנב, באופן שיקטין למינימום את סבלה של החיה. אך מאחורי דלתות סגורות, יעדיף חוקר טיפוסי לדמם את עכבריו באמצעות החדרת צינוריות זכוכית (פיפטות פסטר) לעיניהם - כך יחסוך זמן וישפר את יעילות העבודה במחיר ה"זניח" של סבל רב לחיות המעבדה.
הרדמת חיות מתבצעת בדרך כלל כדי להקל על המדען, לא על החיות. לכן מתבצעת הרדמה רק בחיות גדולות, כאלו שהוויויסקטור אינו יכול לשלוט בתנועתן, ולא בחיות קטנות יותר, למרות שסבלן גלוי וברור לעין. על מנת להפיק תאים עובריים של עכברים, יגזור הוויויסקטור את בטן העכברות ההרות ללא הרדמה, ישלוף את העוברים מרחם אמם, כמובן ללא התנגדות משמעותית, ופשוט יגזור אותם לחתיכות בעודם בחיים.
ניסויים טיפוסיים בחקר המוח שמתבצעים בקופים, דורשים בין השאר את ניסור גולגלתו של הקוף, הסרת קליפת המוח שלו, הצמדת חיישנים לחלקים שונים במוחו, הצמאתו, והחזקתו במצב זה במתקן ריסון שלא מאפשר לו להזיז את ידיו ואת ראשו במשך שבועות רבים. הקוף, שחייב להיות בהכרה מלאה לצורך שלמות הניסוי ואמינותו, אינו מבין מה עולל שמגיע לו לסבול עינויי תופת שכאלה. כל שביכולתו לעשות הוא לתלות באנשים בחלוקים הלבנים שסביבו עיניים מתחננות בתקווה לנס. אלא שכאשר עוסקים במדע אין מקום לנסים. תחנוניהם של מודלים חייתיים אינם זוכים להתייחסות מצד הוויויסקטורים יותר מאשר חריקות הרהיטים הישנים במעבדה או יללות הרוח שמעבר לחלון.
כיצד משפיעה התקהות חושים זו על החוקרים ועל יחסם לבני אדם אחרים? כפי שהתבטא בהקשר מעט שונה ד"ר אלעד פייגין, רופא מנתח ומומחה בכירורגיה כללית, "רופא שמתרגל על בעלי־חיים מאבד את רגישותו לסבלם של בעלי־החיים, ובסופו של דבר יהפוך לאדם פחות רגיש גם לסבלם של בני האדם".
פח הזבל של העולם המערבי
ניסויים בבעלי־חיים הם נושא בעייתי ושנוי במחלוקת כמעט בכל העולם. משום מה, בוחרת מדינת ישראל לאפשר בתחומה ביצוע מעשים האסורים במדינות רבות בעולם, ואף מגדילה לעשות בהסכימה לשמש "חצר אחורית" למדינות נאורות־לכאורה, המשתמשות בשירותיה האדיבים. דוגמא בולטת הממחישה זאת היא חוות הקופים של חברת BFC, המוכרת יותר כ"חוות מזור".
מאליש, קוף המשמש לניסויים בחקר המוח והזכרון החזותי. האוניברסיטה העברית, יולי 2001 (באדיבות האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי־חיים)
בשנת 1991 הוקמה בישראל חווה מסחרית למטרות רווח, המשמשת כבית־חרושת ליצירת גורי קופים לצורך מכירתם לניסויים ברחבי העולם. החווה נמצאת במושב מזור שליד פתח־תקווה, ובעליה הישראלים הם ד"ר משה בושמיץ, הווטרינר העירוני של הוד־השרון, מר אלי הולצמן, מנכ"ל חברת אינטרנט זהב, ומר זאב ברין, בעל הקרקע במושב מזור. שותף נוסף בחווה הוא מר אואן גריפית'ס, מבעלי חברת Bioculture Mauritius שבמאוריציוס. חוות מזור מייבאת מפעם לפעם קופים ממאוריציוס, המתרבים בחווה בכמויות גדולות, ורובם מיוצאים לחו"ל. בשנת 2000 קבלה החווה היתרים לאחזקה וסחר עבור 1,175 קופים. חוות מזור מייצאת מאות קופים בשנה למדינות שונות ובראשן בריטניה, ובישראל מוכרת החווה רק כעשרה קופים בשנה. מחירו של קוף לניסויים הוא כמה אלפי דולרים.
חוות מזור סגורה וממוגנת בסטנדרטים של כור אטומי. בתחקיר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" (26.11.99) נחשפו תנאי ההחזקה הקשים של הקופים בחווה, כמו גם סיפורה של הפרימטולוגית ד"ר תמר רון, המדענית הראשית של רשות שמורות הטבע, שפוטרה לאחר שהגישה חוות־דעת חריפה על החווה. גם ממחקר שעשתה בחווה ענבל קפלן, סטודנטית לזואולוגיה מאוניברסיטת ת"א, עולים נתונים עגומים על מצב הקופים המוחזקים בה וכן על הדרך בה מופרדים גורים בכוח מאימותיהם כבר בגיל חצי שנה (בטבע, גורי קופים מסוג זה - מקוק פסיקולאריס - נגמלים מאימותיהם בסביבות גיל 3 שנים). לפני כשנה החליט המשרד לאיכות הסביבה להזמין מומחה חיצוני מארה"ב על מנת לבחון את מצב הקופים בחווה, אך בהתערבות עורכי־הדין של החווה, שהתנגדו בתוקף להכנסת המומחה לתחומי החווה, בוטל ביקורו ימים ספורים לפני הגעתו.
בעקבות לחץ ציבורי, החליטה חברת "אל על" בדצמבר 1999 להפסיק להטיס לחו"ל קופים מחוות מזור ובכך הצטרפה לרשימה ארוכה של למעלה ממאה חברות תעופה בעולם המחרימות הטסת קופים למעבדות ניסויים. חוות מזור תבעה את "אל על" בגין הפרת הסכם, ובימים אלה מתנהל עדיין מאבק משפטי ביניהן כאשר קיים צו זמני המחייב את "אל על" להמשיך להטיס את הקופים עד לגמר המשפט. בית המשפט הסכים לצרף את האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי־חיים כצד במשפט יחד עם "אל על".
יצוא קופים לניסויים אינו מקובל במדינות העולם המערבי. חוות מזור שמה את ישראל על מפת העולם בחברתן של מדינות עולם־שלישי כמו אינדונזיה, מאוריציוס והפיליפינים, שגם הן מייצאות קופים לניסויים.
מזל שיש פיקוח
"שנתיים אנחנו לא רושמים [את תוצאות הניסויים] בגלל שנתנו לנו מערכת חדשה והיו שם כל מיני בעיות ולא הצלחנו להתגבר [עליהן] ... עשינו כל מיני שטויות פשוט בשביל לעשות משהו, היו גם דברים מעניינים אבל העיקר זה הרישום [של הניסויים]." -- חוקרת המבצעת ניסויים בקופים במסגרת חקר המוח, האוניברסיטה העברית. (מתוך תחקיר ששודר בערוץ השני, 18.11.2001)
ארנבת במהלך ניסוי. בישראל נעשים ניסויים בבעלי־חיים גם לשם בדיקת מוצרי קוסמטיקה וחומרי ניקוי (באדיבות אנונימוס לזכויות בעלי־חיים).
כל מדינה מתוקנת אמורה להקים מנגנוני פיקוח על ניסויים בבעלי־חיים הנעשים בתחומה. בישראל נחקק לצורך זה חוק צער בעלי־חיים (ניסויים בבעלי־חיים) התשנ"ד- 1994, שבמסגרת יישומו הוקמה המועצה לניסויים בבעלי־חיים - מועצה ממלכתית שתפקידה לפקח על ניסויים בבעלי־חיים בישראל. המועצה מונה 23 חברים, שמתוכם שלושה (!) נציגים של ארגוני זכויות בעלי־חיים. שאר החברים הם נציגי מוסדות מחקר גדולים, חברות תרופות, וגורמים מסחריים שונים שכולם בעלי־עניין בהמשך קיומה של תעשיית הניסויים בבע"ח. בחוק צער בעלי־חיים (ניסויים בבע"ח) נקבע בין השאר שהמועצה:
א. "תקבע כללים [...] למען היתרים לעריכת ניסויים בבעלי־חיים, ודרכי עריכת הניסויים, והכל כדי להבטיח מזעור הסבל הנגרם לבעל־החיים ומניעת ניסויים מיותרים." - סעיף 4 (1) ב. "תקבע כללים [...] בדבר ההכשרה בתחום מזעור הסבל לחיות מעבדה." - סעיף 4 (2) ג. "תקבע כללים [...] לעניין מספר מירבי של ניסויים שייערכו בבעל־חיים אחד." - סעיף 4 (3)
בחודש ספטמבר 2000 הגישה האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי־חיים בג"צ נגד המועצה, על כך שהכללים המצוינים בחוק מעולם לא פורסמו על־ידי המועצה בשום דרך שהיא. בתשובתם לבג"צ הגדירו נציגי המועצה את התופעה כלא פחות מאשר "תקלה טכנית".
סליחה, תקלה, מיד נשוב.
בנוסף לחובה האלמנטרית של פרסום הכללים, מוגדרת המועצה כגוף העליון המפקח על ניסויים בבע"ח המתבצעים בתחום מדינת ישראל והמאשר או פוסל ניסויים חדשים לפי העניין. מאז היווסדה ועד היום לא פסלה המועצה אף בקשת ניסוי בבעל־חיים שהוגשה לה, ולא אישרה אף חלופה לניסויים בבעלי־חיים. נא לקרוא משפט זה שוב: במשך כשבע השנים בהן פועלת המועצה לניסויים בבעלי־חיים, לא פסלו חבריה ולו ניסוי אחד בבע"ח ולא אישרו ולו חלופה אחת לניסויים בבע"ח.
לעומת זאת, העניקה המועצה עד כה אישור לכ- 55 מוסדות שונים בישראל לבצע ניסויים בבע"ח. לגדולים שבהם (כעשרים מוסדות) מונו "ועדות אתיקה" פנימיות שתפקידן לאשר את הניסויים במוסדותיהן. ועדות אלו ממונות על־ידי המוסדות עצמם ומשרתות בראש ובראשונה את האינטרסים של הגוף בו הן פועלות. חלק מהמוסדות הקטנים שקיבלו רשיון מהמועצה מסונפים למוסדות הגדולים יותר ומדווחים רק להם על הניסויים שהם מבצעים. יתר המוסדות הופקדו במקור באחריות "ועדה ארצית" בראשות אחד מחברי המועצה הבכירים - ד"ר רוני קלמן, וטרינר, מנהל בית החיות של מעבדות ביה"ח הדסה ירושלים ו... מנהל בחברת "הרלן", חברה מסחרית המתפרנסת מגידול בעלי־חיים לניסויים ומביצוע ניסויים בבעלי־חיים עבור גורמים שונים. בינואר 2001 הצליחה האגודה נגד ניסויים בבעלי־חיים להביא להתפטרותו של ד"ר קלמן מהמועצה ע"י איום בתביעה משפטית בגין ניגוד האינטרסים החמור בין מקור פרנסתו לבין תפקידו במועצה. מאז לא התכנסה הוועדה הארצית אפילו פעם אחת ולא מתקיים כל פיקוח (או אפילו מראית עין של פיקוח) על הניסויים שהמוסדות הקטנים (ברובם מסחריים) מבצעים ברשות ובסמכות. בנוסף לכל זה, מונה נציג אחד מהמועצה כאחראי על פיקוח על ניסויים בבע"ח המתבצעים במערכת הבטחון, אך אין בנמצא מידע על הנעשה בצבא. אף אחד לא יודע מה נעשה שם, גם לא הנציג עצמו, כפי שדווח ב"הארץ" (5.3.2000). הערכת ארגוני בע"ח היא שמערכת הבטחון מבצעת ניסויים בכרבע מיליון בעלי־חיים בשנה.
אי אפשר, עם זאת, לטעון שהמועצה לניסויים בבעלי־חיים אינה עושה דבר. בחודש אפריל 2000 היה אמור להתקיים בישראל כנס בינלאומי בנושא אלטרנטיבות לניסויים בבעלי־חיים. מאמצים כבירים הושקעו בארגון הכנס שכלל בין אורחיו את מיטב המומחים מכל העולם. תאריך ומקום נקבעו, תכנית ההרצאות אושרה והזמנות נשלחו, אך ברגע האחרון הצליחה המועצה לניסויים בבעלי־חיים לטרפד את קיום הכנס והוא בוטל. למותר לציין שעד היום לא נערך בישראל שום דיון ציבורי רציני בנושא זה, וככל שהדבר תלוי במועצה לניסויים בבעלי־חיים, גם לא נראה שדיון כזה יתקיים בקרוב.
תודה לענת רפואה, איטה שטיין ועו"ד חגי אשלגי שסייעו בהכנת המאמר.
|
קישורים
|