המודל החייתי

בתשובה לטל כהן, 13/01/02 11:49

''זמן האיכות שלהם''

52766

אסף עמית • בתשובה לטל כהן

יום ג', 15/1/2002, 15:54

עד היום חשבתי שאני יכול לשוחח על נושא הניסויים בבעלי-חיים עם כל אחד, כולל אנשים שבטוחים שלבעלי-חיים אין ולא צריכות להיות שום זכויות, כולל אנשים שמתייחסים למדע כמו אל דת שאסור לפקפק ביסודותיה, כולל אפילו אנשים שמאמינים שאת כל נושא הניסויים בבעלי-חיים אפשר לפטור (sic) בזריקת שאלה רטורית בנוסח "מי היית מעדיף שזה יהיה, הכלב או הילד שלך?". עם כל האנשים האלה מצאתי מכנה משותף כזה או אחר שאיפשר לי לדבר איתם, להקשיב להם, וגם ללמוד מהם לפעמים דבר או שניים שלא ידעתי.

היום קראתי את "דבר העורך" בגליון האחרון של "טבע הדברים", ונראה לי שמצאתי את האדם הראשון שפשוט אין לי מה להגיד לו.

עורך "טבע הדברים", אודי רן, שיתף פעולה עם הממסד המדעי בסוגיית הניסויים בבעלי-חיים כשהתיר לשני דוקטורנטים לחקר המוח באוניברסיטה העברית לפרסם לפי חודש כתבה מקיפה בנושא זה בעיתונו, אך חסך מהקוראים את הגילוי הנאות הן בהקשר של היות הכותבים אנשים שמתפרנסים מביצוע ניסויים בבעלי-חיים והן לגבי הקשר ההדוק שלהם עם מורם ורבם פרופ' חגי ברגמן ש"במקרה" תואר במאמר כחוקר שפיתח את הטיפול היעיל ביותר הקיים למחלת הפרקינסון באמצעות ניסוייו בקופים.

אבל זה היה לפני חודש. החודש הציג אודי רן בעצמו את עמדתו בנושא זה במדור "דבר העורך" של המגזין. כעורך עיתון המיועד לחובבי טבע, אודי רן מקפיד היטב שלא להצטייר כלפי חוץ כבעל עמדה שיש בה משום תמיכה בניסויים בבעלי-חיים, אך מצד שני הוא נוקט עמדה נחרצת מאד נגד כל אלה שמתנגדים לניסויים. בתחילת דבריו הוא כותב "מי שקרא את הדברים [...] הבין בנקל שאני נגד כל פגיעה בבעלי חיים בכל דרך שהיא. אבל, אני מסייג את דבריי בהיותי הדיוט בכל הנוגע לתועלת או לאי התועלת המופקת מהניסויים ההכרחיים [...] אני כמובן גם לא רוצה להכנס לפולמוס שבו אנשי האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים מנסים לקעקע את דבריהם של אנשי רפואה, שהבנתם וידיעתם את הנושא לא בת השוואה." כלומר, אודי רן בכלל לא רוצה להכנס לפולמוס, אבל אם הוא כבר נכנס, אז הוא ינצל את ההזדמנות כדי לקבוע ביומרנות שאין בכלל מה להשוות את הדברים שאומרים "אנשי רפואה" לבין מה שטוענים נציגי האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים. אמנם גם בין שורות האגודה יש לא מעט רופאים ומדענים, אבל לא איש כאודי רן יתן לעובדות שוליות כאלה לבלבל אותו.

בהמשך דבריו מטיף רן מוסר ל"אותם הדוברים בשם בעלי החיים" ומבקש מהם (וגם ספציפית מ"הגברת רפואה" שמשום מה הוא החליט שהיא יו"ר האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים) שילכו לבקר במשחטות בקר ויראו קצת מה זה דם ומה זה סבל. אכן, טיעון חזק, מקורי ומוחץ, אך אפילו הטיעון הזה מתגמד לעומת ההמשך.

"פגשתי גם את ד"ר אודי זהרי, נכדו של ה"גורו" של כל חובבי הטבע בישראל (מ. זהרי) המשמש חוקר בכיר ומבצע ניסויים בקופים. לא פגשתי אדם קהה חושים שמוכן להקריב את חייהם כדי לקדם את הקריירה האישית שלו. פגשתי באדם שבהחלט מאמין שיש בניסויים כדי להציל חיים, שאכפת לו מרווחת הקופים הנמצאים שם, ושמוכן לתת יד לכל פעולה שתשפר את שגרת חייהם של הקופים מעבר לזמן הניסויים. לי נראה, למרות הגיחוך שיש בזה, שזהו זמן האיכות שלהם, כיוון שאז הם זוכים לתשומת לב, רואים אנשים, מבצעים פעילויות שאינן גורמות להם כאבים, אם כי בלי ספק יש בישיבה בתוך מושב הסד אי נוחות פיזית." (דבר העורך, "טבע הדברים", ינואר 2002)

גם אני לא האמנתי כשקראתי את זה בפעם הראשונה. אודי רן כל כך הוקסם מהנסיין הלבבי שהוביל אותו דרך מסדרונות בית החיות והראה לו כיצד צבעו בצבע כחול את הכיפה הסוגרת את הפתח שבראש אחד הקופים "למען האסתטיקה" (יש תמונה וזה באמת נורא אסתטי), עד שהוא השתכנע שהזמן בו מתבצעים הניסויים בקופים הוא לא פחות מאשר זמן האיכות שלהם! לדעתו של עורך מגזין "טבע הדברים", קופים במעבדות ניסויים פשוט נהנים מביצוע ניסויים בהם ובמיוחד משפע תשומת הלב שמעתירים עליהם כל האנשים הנחמדים בחלוקים הלבנים. נו כן, יש בטח קצת "אי נוחות פיזית" מזה שאתה מוכנס כל יום למתקן ריסון שלא מאפשר לך כל תזוזה מהבוקר עד הערב ומזה שלא נותנים לך לשתות דבר למעט טיפות המיץ שאתה מקבל בטפטוף לתוך הפה בכל פעם שהתנהגת יפה, אבל למה לקלקל את התיאור הפסטורלי בפרטים כל כך לא אסתטיים? בכל מקרה, תשומת הלב שמקבלים הקופים מהנסיינים מפצה אותם מן הסתם על אי הנוחות הפיזית והופכת את החווייה בכללותה לזמן איכות עבור הקופים אסירי התודה.

קראתי את הדברים הללו שכתב עורך "טבע הדברים", ולא האמנתי. קראתי אותם שוב, ועדיין התקשיתי להבין כיצד יכול בן אדם שפוי ונאור ממש להאמין שהייסורים הקשים שאנו גורמים לבעלי-החיים הרגישים והאינטליגנטים הללו הם עבורם בעצם כיף ושעשוע. זמן האיכות שלהם. חשבתי לעצמי מה הייתי אומר לאודי רן אילו היינו נפגשים הערב באיזה בית-קפה לשוחח על הנושא, וכמה שחשבתי הגעתי שוב ושוב לאותה מסקנה עצובה: אין לי מה להגיד לאיש הזה. שום מלים לא יצליחו לגשר על הפערים בין תפיסות העולם שלנו. כל שנותר לי הוא לאחל לכם, הקוראים שהגיעו עד כאן, שלכם ולאהוביכם לעולם לא יקרה מה שקרה לאודי רן כשביקר בבית החיות של גבעת רם.

__
‏¹ מהתרשמותי עד כה, העובדה הזו איננה אמת, ומומחים לנושא העידו שאין היום בעולם המערבי אפילו חולה פרקינסון אחד אשר מטופל בשיטה האיזוטרית שפיתח פרופ' ברגמן לפני כעשר שנים.

חזרה לעמוד הראשי

המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
RSS מאמרים \| כתבו למערכת \| אודות האתר \| טרם התעדכנת \| ארכיון \| חיפוש \| עזרה \| תנאי שימוש	© כל הזכויות שמורות