נתחיל מהשוואה: מלחמת המפרץ הראשונה, בדומה למלחמת לבנון השניה, נתנה לכוחות האוויר משקל מכריע. אך שם, כוחות אלה הופעלו בצורה נכונה, והובילו בסופו של דבר לניצחון המיוחל: כיבוש כווית מידי הצבא העיראקי ומסירתו לכווית.
הלחימה עצמה כללה שני פרקים: הפרק הראשון היה ממושך, ובו פעלו הכוחות האווירים וכתשו את הצבא העיראקי ששם עצמו, כפי שהתברר, במלכודת, בכווית. רובנו זוכרים את אותה תקופה בת ששה שבועות לערך שבה ישבנו בסמוך לחדרים האטומים. האזנו באמצעי התקשורת לדיווחים על פעולות כתישה בלתי פוסקות שמבצע חיל האוויר האמריקאי, וחלקנו אולי חשב שמדובר בפעולה מיותרת שלא תביא בסופו של דבר לשום הישג אמריקאי.
אבל אחרי אותם שישה שבועות לערך, הגיע תורם של "הירוקים", והנה תוך ימים ספורים הושגה המטרה: כיבוש כווית במלואה, והצבא העיראקי הכתוש נסוג ממנה דרך מעבר שהושאר על ידי האמריקאים לצורך מטרה זו. בכך הסתיימו הקרבות, כולל השגת הסכמי הפסקת אש שהיו בעצם הסכמי כניעה. וגם הירי עלינו פסק.
מלחמת המפרץ הראשונה
נראה שאת העבודה העיקרית עשה חיל האוויר, אולי תשעים אחוזים ויותר מהמלאכה נעשו על ידו. אחר כך פעל חיל היבשה והשלים את המשימה, כמעט ללא אבדות, כשהאבדות היחידות הן בגלל "אש ידידותית" שמלווה תמיד הפעלת כוחות גדולים.
נכון שחלקם של כוחות היבשה היה קטן בכל המלחמה הזאת. הם גם לא היו צריכים לגלות יכולות מיוחדות, חוץ מהיכולת לנסוע במדבר, כי קרבות יבשה כמעט ולא היו. אבל בכל זאת היה חלק זה של המלחמה חיוני מאין כמוהו, וויתור עליו היה מותיר את האמריקאים מפסידים. לו הסתפקו האמריקאים בחלקו של חיל האוויר, ומכריזים על ניצחון, היה הניצחון נשאר כהכרזה ריקה בלבד. גם סדאם חוסיין היה מודיע על נצחון גדול, ובצדק: כווית הייתה נותרת בידיו, והאמריקאים לא היו משיגים את מטרות המלחמה.
אולי זו הסיבה לכך שעל כל המערכה פיקד גנרל דווקא מחיל היבשה (זוכרים את גנרל שוורצקופ הגדול?), והוא זה שהפעיל גם את חיל האוויר. חיל האוויר נתן סיוע לכוחות היבשה, או במקרה זה נכון יותר לומר "סלל את הדרך לכוחות היבשה", כי עיקר תפקידו של חיל האוויר בוצע עוד לפני כניסת כוחות הקרקע לעיראק וכווית, ולא ידוע לי עד כמה נדרש סיוע אווירי לכוחות הקרקעיים תוך כדי התקדמותם. כאמור, היה "מנהל ירוק" שפקד גם על הכחולים, והוא זה שהחליט מתי סיימו את תפקידם והגיעה שעתם של "מלכי הקרב" – כוחות היבשה.
בוש ושוורצקופ בעירק, 1990 (צילום: ממשלת ארה"ב)
מלחמת לבנון השניה, בשונה ממלחמת המפרץ הראשונה, נשענה על קונצפציה מוטעית. כאן היה וויתור מראש על השתתפות כוחות היבשה, וההנחה הייתה שדי במהלומה אווירית כדי להשיג ניצחון. טיבו של ה"ניצחון" לא הוגדר, והקונספציה היתה הפוכה: חיל האוויר, שתפקידו במלחמת המפרץ הראשונה היה לסייע לכוחות הקרקע לכבוש את כווית, קיבל אצלנו את התפקיד הראשי, בעוד שכוחות הקרקע לא היו צריכים לפי התכנית המקורית למלא שום תפקיד. בדיעבד, כשהיה ברור לכול, שחיל האוויר לא השיג "ניצחון", ניתן לכוחות היבשה תפקיד לסייע לחיל האוויר, כלומר להפעיל איזה שהוא לחץ משלים ללחץ שהפעיל חיל האוויר על האויב כדי שייכנע. במקום שחיל האוויר יסייע לכוחות הקרקע לבצע את מהלך ההכרעה, אצלנו תפקידו של חיל היבשה היה לסייע במידת הצורך לחיל האוויר להשיג ניצחון מעורפל.
וכך התחילה המערכה בהפעלת חיל האוויר, וכאשר סיים זה את מלאכתו המתוכננת, התברר למרבה ההפתעה שנסראללה לא נבהל והמשיך להרעיש את יישובי הצפון בטילים. אז נמשך הלחץ האווירי, וכשנקפו ימים והדבר לא עזר, הופעל צבא היבשה כדי לעזור. תחילה הוכנסו מספר גדודים ללבנון שהתכתשו עם מחבלי החזבאללה במרון א־ראס. אחר כך הוכנסו גם כמה חטיבות שניהלו קרבות גם בבינת ג'בייל הגדולה יותר והמרוחקת במעט, וכאשר גם זה לא עזר, רק אז גויסו אוגדות מילואים שבצעו תחילה פעולות בסמוך לגבול ואחר כך נשלחו לליטני , אבל זאת רק אחרי שהיה ברור שהפסקת האש תכנס לתוקף תוך ימים מעטים, ואין שום סיכוי שישלימו את משימתם.
מי יעזור לחיל האוויר במצוקתו?
קונספציה זו הייתה שילוב של תפיסה "כחולה" בנוגע לחלקו החשוב של חיל האוויר במלחמה המודרנית מחד גיסא, עם הרצון להימנע ממלחמה יבשתית שגובה קורבנות, זכר לטראומת מלחמת לבנון הראשונה (הימנעות מ"כניסה לבוץ"). פחד זה קיבל גיבוי תקשורתי מלא, כמו גם תמיכה על ידי "גופים צבאיים" בדמות "ארבע אמהות".
מעניין שמינויו של "כחול" לתפקיד הרמטכ"ל בא דווקא בתקופת כהונתו של שרון כראש ממשלה. שרון היה איש צבא היבשה, אבל בשלהי הקריירה שלו, נראה שזנח את כל חכמת החיים שלו לטובת יעד אחד בלבד: קבלת רהבילטציה מהשמאל, כדי שייכנס להיסטוריה כ"איש חיובי". ההישענות על חיל האוויר בלבד התאימה לרצונו לקבל רהביליטציה מהשמאל ומהתקשורת. כמו שניסה לכפר על "אשמת" ה"כיבוש", כך ניסה להתנער מ"אשמת" הקזת הדם בלבנון בתקופת מלחמת של"ג והשהיה בלבנון אחריה. שליחה אפשרית של חיילים ללבנון הייתה מבחינתו חיסול הקריירה. העופות הדורסים של התיקשורת והשמאל ריחפו ממעל וחיפשו אותו. רק זה היה חסר לו...
אריאל שרון (צילום: ממשלת ארה"ב)
קונספצית "רק חיל האוויר" התאימה לשרון ככפפה ליד. בלבנון לא היו כוחות נ"מ רציניים, ולחיל האוויר היה חופש מוחלט עם סיכוי קטן יחסית לסבול אבידות. וכך מונה רמטכ"ל כחול שהגדיל את חלקם של הכחולים במטה הכללי, והכניס את הקונספציה שבמלחמה עם אויב חיצוני די בחיל האוויר. למרות שידוע שאין ארוחות חינם ושעל מנת להשיג הישגים צריך גם לשלם, יצרנו בכל זאת מודל של ארוחת חינם, ותפקידו של חיל האוויר היה לבשל את הארוחה הזאת.
כדי להדגים את עומקה של הטעות אביא דברים של שני "כחולים" לשעבר, דוד עברי במאמר שכתב ב"הארץ", וגיורא רום, בדברים ששמעתי מפיו בראיון בטלוויזיה.
דוד עברי כתב שהטעות במלחמה הייתה שלא הכריזו על ניצחון לאחר כחמישה ימי הפצצות של חיל האוויר וסיימו בכך את המלחמה. זה נשמע כמו בדיחה, אבל הרי בדיוק זו הייתה הקונספציה, וכולם, מראש הממשלה דרך שרי הממשלה ועד הרמטכ"ל ואחרון קציני המטה הכללי, כולם האמינו בה. לולא האמינו בה הרי לא היו שולחים את חיל האוויר למלחמה מבלי לגייס אפילו חייל מילואים יבשתי אחד. בודאי שהיו מוכנים להכריז על ניצחון אחרי חמישה ימים. הרמטכ"ל עצמו הודה לאחר המלחמה שבימים הראשונים חשב שמדובר ביום קרב ארוך. אבל פשוט לא היה אפשר לסיים מהר לפי התכנית הזאת, כי באותו זמן נסראללה עדיין לא היה מוכן להפסקת אש. כדי שניצחונו גם ייראה היה דרוש לו זמן יותר ממושך שבו הוא מוכיח שביכולתו לפגוע ביישובים שלנו ללא הפרעה נראית לעין מצדנו. הוא לא היה שחקן במחזה של דוד עברי, לא מדן חלוץ קיבל משכורת, וללא הסכמתו של נסראללה לא הייתה הסכמה של ממשלת לבנון וממילא לא הייתה החלטת או"ם כזאת. הוא היה ממשיך לשגר טילים לעברנו, וברור שהיה צורך לפחות לנסות לשבש ע"י חיל האוויר את השיגורים שלו. ההיגררות למלחמה ארוכה יותר הייתה כורח המציאות. אי אפשר היה להפסיק ולהכריז על ניצחון. את זה אפשר היה רק לכתוב במאמר בעיתון.
גיורא רום שהשתתף בתוכנית טלוויזיה יחד עם קצין בכיר לשעבר אחר מחיל היבשה, הסכים לתדהמת המראיין עם דברי עמיתו שלא הושקעו די משאבים בכוחות היבשה, ואלה סבלו ממחסור בציוד ובאימונים. את זה אתה אומר למרות שאתה כחול ? התפלא המראיין.
היהפוך כחול עורו?
לדידי דברי גיורא רום לא היו צריכים להדהים איש ולא ייצגו שום מהפך מחשבתי. גם הוא היה ונותר שבוי בקונספציה הכחולה, והדבר הוברר בהמשך התכנית. כי כל עניין האימונים והציוד החסרים בחיל היבשה לא היה רלוונטי כלל. הרי חיל האוויר כן היה מאומן ומצויד, ואין ספק שמדובר בחיל אוויר טוב. נו, אז מה? אז הוא הצליח להכאיב לנסראללה עד כדי כך שייכנע? ונניח שפעולתם הראשונה של כוחות היבשה שבוצעה בכוח של כמה גדודים הייתה מצליחה, ומרון א־ראס הייתה נכבשת בקלות רבה וללא אבידות, ודגל כחול לבן היה מתנוסס על כל בית שם. זה מה שהיה משכנע את נסראללה להפסיק לשלוח טילים לחיפה? אולי היה זה דווקא מגביר את המוטיבציה שלו לירות? הרי חיל האוויר גרם לו כאב יותר גדול ולא שכנע אותו לעשות זאת. האם תפקידם של הירוקים הוא לבצע משימות כחולות קטנות? להוסיף כמה צביטות לדקירות של חיל האוויר? כך אפשר יהיה להשיג הכרעה?
בית הרוס בחיפה, יולי 2006
אני חושב שמובילנו האזרחיים והצבאיים צריכים להתבונן במלחמות המפרץ של האמריקאים וללמוד לקח. קודם כל צריך שתהיה מטרה. לא ייתכן ששולחים את חיל האוויר למבצע כזה, מבלי לנסות לחשוב איך ישפיעו הדברים, ומבלי לתכנן לא רק את היציאה לקרב אלא גם את סיומו. שום טובה לא תצמח לנו מ"מלחמת כאילו", כפי שכינה אותה טייס מילואים בכיר בדברים שנשא בהפגנה לכינון ועדת חקירה ממלכתית בכיכר רבין.
איני חושב שלבנון היא כווית, ושמדובר באותו מצב. מבחינות רבות תנאי השטח המחורצים בלבנון לא דומים למדבר של כווית וגם היותם של לוחמי החיבאללה מעורבים בקרב אוכלוסיה כפרית אזרחית מקשה על תכנון המלחמה. אזרחי ארצות הברית לא ישבו תחת הרעשת טילים, והגנרלים שלהם יכלו לשבת בנחת וללא לחץ (העובדה שבאותו זמן פגעו בנו, הישראלים, לא הטרידה אותם מאד) ולבדוק כל פרק זמן אם התבשיל שהוכן על ידי חיל האוויר הגיע לנקודת האופטימום המתאימה כדי שיהיה אפשר להוסיף את חומרי הבישול הסופיים שיהפכו את המעדן למושלם, בעזרת כוחות היבשה. כווית זו כווית ולבנון זו לבנון. אבל בכל זאת גם בזירה שלנו חשוב היה מאד לדעת מהי התוצאה הרצוייה ואפשר וצריך היה להגדיר מהו ניצחון. אני הייתי מגדיר במקרה שלנו ניצחון כהכאת החזבאללה מכה חזקה, אבל בתוספת נטרול כמעט מלא של יכולתו לשגר טילים, כי יכולתו זו הציבה אותו בעמדת מנצח למרות המכות שספג. במצב כזה אפשר היה להכריח את האויב להגיע להסכמי הפסקת אש הרבה יותר טובים לנו, ולעמוד על כך שימולאו. כדי לנטרל את היכולת של חזבאללה לשגר טילים היינו חייבים להפעיל כוחות קרקע שמטרתם כיבוש האזורים שמהם נורים טילים. היה צריך לגייס את המילואים עוד בטרם החלה פעולתו של חיל האוויר כדי שיהיו מוכנים להשתלט על אזורי שיגור הטילים במידת הצורך, כלומר אם באמת יחליט נסראללה להרעיש ישובים אזרחיים שלנו. ישנה סבירות גבוהה שדי היה בגיוס המילואים כדי שנסראללה יימנע לחלוטין מהרעשת יישובנו ובכך היינו משיגים את המטרה ללא צורך במערכה קרקעית כלל.
עם הפנים לקרקע
חיל האוויר היה צריך לבנות את עצמו כך שיוכל לא רק לענות על צרכים "אסטרטגיים", הפצצות עומק וכדומה, אלא בפרוש להיות בעל יכולת לעזור לכוחות הקרקע לבצע את משימתם החיונית לסיום המלחמה. הוא היה צריך להכיר את התוכניות של כוחות הקרקע ולחשוב איך הוא יכול לסייע במימושן, ולהכין את עצמו לכך. ייתכן והנתונים בשטח לא היו מתירים יכולת כתישה שהייתה מאפשרת כניסה חלקה של כוחות הקרקע והשתלטות על כל שטח בלבנון שרצו להשתלט עליו ללא נפגעים, כדוגמת המצב בכווית במלחמת המפרץ הראשונה, אבל היה בכל זאת צריך להשקיע בכוון זה יותר מאמץ, כמו גם בסיוע לכוחות הקרקע תוך כדי לחימה, מה שלא קרה בפועל.
חיל האוויר ריחף. הוא רצה לנצח לבדו, ולהפעיל לטובתו את כוחות הקרקע במקום המצב הנכון שבו הניצחון וההכרעה מושגים בשטח על הקרקע, כשחיל האוויר הוא הגורם המסייע. זו לדעתי הייתה הקונספציה השגוייה, ומקור הכישלון הצבאי.
|
קישורים
בניין בצפון נפגע מפגיעת טיל עדכון חדשות ב"האייל הקורא"
גנרל שוורצקופ ויקיפדיה (אנגלית)
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש