בתשובה לרון בן-יעקב, 31/05/08 23:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מדוע בעצם "ההחלטה לפלוש לעירק היתה פשלה אסטרטגית חמורה"? א. עד כמה שאני מסוגל לשפוט ההחלטה היתה נכונה, הביצוע היה טוב והתוצאות בהחלט חיוביות (מנקודת מבטה של ארה"ב). ב. נראה לי שיש עובדה שכדאי לציין בהקשר הזה האמורה לערער את הבטחון והההתלהבות של כל מי שנחפז להצהרות מן הסוג הנ"ל. העולם הפוליטי החל מראשית המאה ה-20 הפך למורכב כל כך, שכל צעד פוליטי לעולם אי אפשר לתאר במונחים של כשלון או הצלחה. כל צעד פוליטי מביא בעקביו מאזן של רווחים והפסדים וכשלון או הצלחה קיימים רק במובן של סיכום המאזן הזה. יתר על כן נראה שסיכום המאזן גם הוא תלוי בזמן עשיית סיכום המאזן. מי שרצה, יכל במשך עשרות שנים להצביע על ועידת יאלטה, כ"פשלה אסטרטגית חמורה" של מנהיגי הדמוקרטיות המערביות שגרמה להעלמות מרכז ומזרח אירופה מאחורי מסך הברזל. מי שהמתין ועשה את המאזן בשנות ה-90, גילה לפתע שהיה מדובר בצעד מוצלח ביותר שהבטיח את הבסת האוייב הנאצי, חסך קורבנות עצומים למערב וטמן בתוכו את היסודות של התמוטטות העריצות הסובייטית. ג. נראה שההנמקות והסיבות בהם השתמש הממשל האמריקני כדי להצדיק את פעולתו הן רק אחת מן השיקולים שיש לשקול במאזן הרווחים וההפסדים. מובן שבמדינה דמוקרטית יש חשיבות מרובה לאמינות הדיווח לציבור ועוד יותר לנציגי הציבור. אך האם זהו השיקול היחיד? האם הצהרת המלחמה של אוסטרו-הונגריה על סרביה היתה מוצדקת מפני ש"הם [אכן] רצחו לנו את הפרדיננד"? ד. אנשי תקשורת שטחיים יכולים להציג כל צעד ככשלון או הצלחה ע"פ בחירתם. כל מה שעליהם לעשות הוא להצביע על טור היתרונות או על טור החסרונות לפי טעמם. אם מסתכלים על טור החובה, קל להצביע על ארה"ב כמי שנתקעה במצב בו היא נאלצת לשלם מחיר גבוה למדי על מנת לתמוך במשטר שלא כל כך אוהב אותה (המשטר העירקי). אבל האם אין הסימון "פשלה אסטרטגית חמורה" מייצג השוואה בין מציאות שיש בה אורות וצללים לבין תסריט דמיוני של הצלחה פנטסטית מן הסוג שמנפקים לנו הוליווד או פרשנים המתמחים בתובנות שלאחר מעשה? האם עולם בו סאדאם חוסיין ויורשיו היו ממשיכים לחרוץ לשון לארה"ב תוך הצגתה כנמר של נייר, או ברית בין ארה"ב לסאדאם כנגד איראן הן אלטרנטיבות עדיפות ע"פ המציאות הנוכחית? אני לא חושב כך. ה. הדגמה טובה של רמת חוסר הרצינות אליה אפשר להדרדר, כאשר אנו ממנים את עצמנו למבקרים ושופטי בדיעבד אפשר לראות ב: מי שיקרא את מאמרו זה של יוסי שריד, יוכל לומר לעצמו שאליבא דשריד, נראה שארה"ב טעתה בכך שלא השכילה לפעול באפגניסטן ע"פ למשל האיסטרטגיה הצבאית הישראלית ש"הצליחה" כל כך במלחמת לבנון 2 ובחרה באיסטרטגיה צבאית משלה ש"כשלה" כל כך במלחמת המפרץ 2. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. וישנם אנשים שחושבים בדיוק הפוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חפשתי מקום בו אוכל לכתוב הערה אקטואלית על חזרת אולמרט לזירה הפוליטית ומצאתי מקום זה. א. קראתי שוב את האמירות שלנו כאן ואני מרגיש מחוייב להודות שבעניין מלחמת עירק צדק רון בן-יעקב לגמרי ואני טעיתי לחלוטין. מלחמת עירק השנייה התבררה בדיעבד כטעות וכישלון מוחלט. הדמוקרטיה העירקית הצעירה אינה יותר דמוקרטית מהדמוקרטיות של מצריים, תוניסיה ולוב שנולדו עם סיוע מינימלי או בכלל לא של המערב ושחרור עירק מן הדיקטטורה המחרידה של סאדאם חוסיין, רק שחררה מן הכד את השד המסוכן עוד יותר של הפונדמנטליזם האיראני. ב. הדיון כאן נסב על מה שדב אנשלביץ תאר כ"חלום הכחול ושברו". לפני זמן רב ניסיתי (ללא הצלחה רבה) להסביר כי כישלון הגרסה של דן חלוץ לחזון ההכרעה מן האויר אינו זהה לכישלון החזון עצמו. כדי לתמצת בקליפת אגוז את מה שאמרתי שם אשתמש באנלוגיה: במשחק כדורגל אי אפשר לנצח בלי השוער, ההגנה והקשרים, אבל זה אינו עומד בסתירה לעובדה שאת הגולים מבקיעים החלוצים. ג. אני חוזר לנושא זה בגלל ספר שיצא לאחרונה: "מחניבעל - למלחמה"/חיים גורדון. אחד מיסודות התזה של ספר זה מקבילה לטיעון שהבאתי קודם בדבר הקרדינליות של ההכרעה האוירית בסוגים רבים של מערכות צבאיות מודרניות (מלחמה בעצימות נמוכה, עימות בין יריבים א-סימטריים וכו'). הטיעון בספר הוא בגדול כי המערכה האוירית בשבוע הראשון של מלחמת לבנון השנייה השיגה כמעט את כל המטרות שהציגה לעצמה ובעצם כמעט את כל מה שהיה בכלל בבחינת ניתן להשגה. ד. לטענת גורדון, הטעות והכישלון האמיתי היו בהחלטה להמשיך את המלחמה לאחר שכבר הושג כמעט כל מה שאפשר היה להשיג (כלומר מעבר לשבוע הראשון). מחיר ההחלטה הזו, היה כ-120 הרוגים ו-600 פצועים שהוקרבו על מנת להשיג מטרות (שלטענת גורדון ולא רק הוא) היה צריך להיות ברור שהן בלתי ניתנות להשגה בכל תסריט מתקבל על הדעת. ה. איני מתעלם מכך שחיים גורדון הוא איש מחנה חה"א הישראלי ועמדותיו מבטאות את עמדות המחנה הזה. גורדון כמעט שאינו דן בתרומת דן חלוץ לכישלון. יתר על כן גורדון מודה בכך שהוא חולק באופן מהותי על מסקנות ועדת וינגרד ומבקר אותן בחריפות. מי שירצה יוכל לראות בספר זה דו"ח חד צדדי ואפולוגטי של המחנה הכחול ואולי גם דן חלוץ עצמו. ובכל זאת אני חושב שראוי בימים אלו לציין את הספר ולהמליץ עליו מסיבה אחת עיקרית: התזה של הספר הזה, טוענת שהנבל האמיתי בסיפור מלחמת לבנון השניה, הוא לא אחר מאשר אהוד אולמרט. ו. לטענת הספר לא רק שההחלטה בשבוע השני להמשיך במלחמה התקבלה באופן אישי ואד הוק ע"י אולמרט (וללא התייעצות עם אף גורם משמעותי אחר), אלא גם ההחלטה טרום המלחמה ל"שבור את הכלים" ולשנות את דפוסי ההתנהגות הישראלית בלבנון שבהמשך הביאה לכישלון, היתה החלטה שהתקבלה דוקא באופן מסודר, הרבה לפני פרוץ המלחמה ולאחר הכנה והתייעצות עם כל הגורמים הרלאבנטיים (וזאת בניגוד למה שטענה ועדת וינוגרד), במהלך פוליטי שאותו הוביל אולמרט. ו. בימים אלו כאשר הסקרים ו/או/אולי התקשורת דוחפים את אולמרט בחזרה לזירה הציבורית, צריך לידע את הציבור שבצד קופת השרצים החוקית שלו, קיים גם ספר רציני הרואה בו את האחראי העיקרי ובהפרש גדול לכישלון של מלחמת לבנון II. והכוונה כאן לא לאחריות מיניסטריאלית גרידא, אלא לאחריות אישית ומנהיגותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק תיקון קטן: שמואל גורדון, ולא חיים גורדון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט, תודה רבה. שמואל גורדון הוא אל''מ במיל' בחה''א, טייס והיסטוריון צבאי. חיים גורדון הוא מישהו אחר לגמרי (אאל''ט איש השמאל הקיצוני מאוניברסיטת בן גוריון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מבין איך אתה בונה את התזה שהפלישה לעיראק היתה מוצלחת מבחינת ארה"ב. ארה"ב תצא משם בבושת פנים. שתי המילחמות המיותרות האלו סיבכו את ארה"ב מבחינה כלכלית-על פי חישובים שעשה שטיגליץ, המילחמה עלתה עד עכשיו 3 טריליון דולר. ואם אתה תומך של המדיניות האימפריאלית, שתי המילחמות הללו פגעו פגיעה אנושה במדיניות האימפריאלית. ההצגה של שריד על בני חושך ובני אור , ושהיה צריך לרכז את המאמצים באפגניסטן- איננה נכונה. ארה"ב ומדינות נאט"ו יצאו מאפגניסטן ואני מקווה שידברו עם הטליבן. יכלו לעשות את זה גם בלי להיות תקועים שם מ-2001. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא שאני בונה תזה על מה שכבר היה ואילו אתה עוסק בעתידות ("תצא משם בבושת פנים","ארה"ב ומדינות נאט"ו יצאו מאפגניסטן [מתי?...] ידברו עם הטליבן"). "מדיניות האימפריאלית"? זה מהמאה שעברה. סיפורי הדמוקרטיה של בוש/ביבי הם סיפורי טלביזיה בדיוק כמו הנשק הסודי של העירקים. משום מה הן המדיניות האימפריאלית והן הסיוע לדמוקרטיה "עובדים" בעירק אבל לא בסומליה. למעצמה כמו ארה"ב יש אינטרסים בכל מיני מקומות וכאשר המחיר אינו מופרז היא צריכה לפעול כדי לקדם אותם. אינטרסים כאלו יכולים להיות גם לגיטימיים, כמו הגנה על קליינטים ובני ברית (כווית למשל) ומלחמה בטרור. נראה שאתה ממש בטוח שמדיניות השב ואל תעשה של קלינטון היתה הצלחה גדולה מול המדיניות האקטיבית יותר של בוש. תרשה לי לפקפק בכך. אם אובמה יצליח להבחר נוכל כולנו להיווכח באפקטיביות של מדיניות ההבנה וההדברות של הדמוקרטים (המפלגה). לדבר עם הטליבן? על מה? על הפמיניזם במסורת האיסלם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוקי ה"לדבר עם הטליבן" איננו רעיון מקורי שלי; הדעות הללו נאמרות בארה"ב, בבריטניה ובגרמניה ולא על ידי אנרכיסטים הזויים. מה שעומד בבסיס דבריך הוא התייחסות אל הטליבאן כאל חייזרים שנפלו על אפגניסטן. אין לי כעת זמן לחפש עוד, אך כבר לפני שלוש שנים קראתי דברים מסוג זה. המדיניות של קלינטון לא נהיתה שב ואל תעשה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |