בתשובה לדב אנשלוביץ, 20/03/08 17:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אכן אני הוא. מהם "ימי פארק"? לא הבעתי בפתיל הזה שום שיפוט ערכי בשאלה מה יש לעשות, אשר על כן אין צורך להתגונן מפני האשמות שאינן בנמצא. רציתי רק להבין אם אכן, לדעתך, אפשרי להחזיר את הגלגל הספציפי הזה לאחור. (אגב, בעניין (1) יש בינינו הסכמה מלאה). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
באומרי ''ימי פארק'' התכוונתי לתקופה שבה הגיעו לשיא פיגועי ההתאבדות. במלון פארק בנתניה היה הפיגוע כשנערך שם טקס סדר ליל הפסח. וכפי שאמרתי מספר פעמים לא רק שאני חושב שאפשר יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. לדעתי, בסופו של דבר הוא יוחזר בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, בדיוק כפי שנאלצנו לצאת ל''חומת מגן''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, מלון פארק. הבנתי. וצר לי על הנדנוד, אבל לא התכוונתי אם אפשר להשתלט מחדש על עזה ואף לחזור ולהתנחל בה, אלא אם מעשה כזה יכול להחזיר את המצב שהיה שם לפני הסכם אוסלו. בסופו של דבר הסכמת אתי שאחריו הבטחוחן ברצועה לא היה, איך לומר, שפיר במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עושה את המיטב שאני יכול כדי להסביר את עצמי, וגם חוזר על אותם דברים שוב ושוב, ופשוט קשה לי להבין מה כאן לא מובן. בודאי שאחרי מימוש הסכמי אוסלו המצב שם "איך לומר" לא היה "שפיר במיוחד". זו בדיוק הנקודה. אבל ההדרדרות שם לא הייתה פרי של איזה פונקצית זמן בלתי ברורה אלא תוצאה ישירה של מעשה הנסיגה משם. ברגע שהוסרה השליטה ניתן החופש בידי המרצחים לטפח ולפתח את כלי ההרס שלהם, והתוצאה הייתה אותו מצב לא שפיר במיוחד. טרם אותה נסיגה הוזהרו מוביליה שכך יהיה, אבל העריכו שבגלל ההסכמים, הרוצחים יפסיקו להיות רוצחים. אני חוזר ומביא קישור לדבריו של רבין (שנאמרו אמנם כשנה לאחר הנסיגה כשפיגועי ההתאבדות כבר פרחו, ולמרות שהיו.) לפיהם ברור שאכן היו הערכות כאלה: השכל הישר אומר שברגע שאתה משתלט שוב על האזור ומטרפד את יכולתם של הרוצחים לבנות את יכולת ההרס, אתה יכול בהדרגה לשפר את המצב הבטחוני ולהחזירו למצב שבהחלט אפשר לחיות עמו, וזו בדיוק טענתי. כך בדיוק היה בגזרת יו"ש וצריך להשלים ולהחזיר את המצב לקדמותו גם בגזרת עזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל שאנחנו באייל, אז מותר לי להעלות כמה שאלות תאורתיות של הדיוט, ביחס לקביעה שלך. 1. אנלוגיה מתאוריות של ביקורת האמנות: אחת מהטענות הקשות על מהותו של הקיטש אומרת שבקיטש אובד הקשר בין אסתטיקה לאתיקה. זאת אומרת, יש ניתוק באמנות קיטשית בין השאלה "מהו דבר יפה" לבין עקרון "הטוב". בקיטש, נחשב רק מה שעובד מבחינה אסתטית, מה שהוא תועלתני כדי לגרום לחוויה של יופי. האם "השתלטות על האזור" שנניח "תשפר את המצב הבטחוני" היא באמת המעשה הרצוי (שלא לדבר הראוי)? האם אפשר לנתק בין עצם המעשה הקונקרטי-תועלתני לבין ההקשר הרחב של הסכסוך, ההיסטוריה שלו, תפישות המציאות של הצדדים, השאיפות ה"גדולות" שלהם? אבל פה אני נזכר שאתה מתנגד ל"אופק מדיני," או במלים אחרות אתה בעד עשייה במנותק מהמניעים והסיבות שבגללם אתה עושה את אותם המעשים. דוגמא סתמית לגמרי: ממטרות על, "אופקים" מופשטים יותר או פחות, גוזרים אסטרטגיה/יות, ובכדי להשיג אותה מחליטים על טקטיקטות שונות. 2. "להחזיר את המצב הבטחוני לקדמותו": יש פה בעיה בתפישת ההיסטורית. תיחום שרירותי של הזמן, כאילו, נניח, מיקום "קדמותו" בשנת 1992, 1986, 1968 באמת יחזיר אותנו למצב שהיה "טוב"? טוב למי? הרי הבעיות לא נולדו רגע אחרי הדקה אליה אתה רוצה לחזור. הן היו קיימות, ולו כבושות, פוטנציאליות כמעט בכל רגע אליו תחזור. 3. בעיה כפולה של דטרמיניזם: מצד אחד יש בדבריך הנחה ברורה שפעולה מסוימת תגרום בבטחון לתוצאה מסוימת, רצויה. האם אין כאן התעלמות במורכבות ובאי וודאות של מורכבות החיים? מצד שני, ישנה הנחה מפורשת נוספת, שהמציאות זה כמו סרט שאפשר לגלגל אותו אחורנית לקטע הרצוי שעומד ומחכה לאיתחול, כאילו קפא בזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים אתך שהחיים מורכבים, וכאשר מדינה מחליטה ללכת בדרך מסויימת היא צריכה לשקול מכלול של נושאים. לפעמים ההחלטה הזאת קשה, ולפעמים קלה, כי יתרונה של אחת הדרכים ברור על פני חברותיה, זה למרות שבטחון *מוחלט* במשהו לא יכול להיות. כל הטענות שטענת כנגד הדרך שהצעתי הן טענות כלליות שאפשר לטעון אותן כלפי כל דרך אחרת, ולכן אין בדבריך שום תוספת ראוייה להתייחסות, לדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, היה די ברור שאני צפוי לקבל תגובה שכזאת. נשאר חלוקים על הדרך להסתכל על הדברים. אני דווקא חושב ששאלות עקרוניות כמו אלה שהעלתי הן יותר חשובות ותורמות לדיון מאשר הדרישה הבלעדית לפעולה. בירור שאלות מהסוג הזה הוא חיוני מצד אחד ומצד שני אם לא באייל (עם יד על הלב, זה אתר אימפוטנטי מבחינת "דורשי המעשה"), אז היכן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חש שאנו נכנסים כאן למעין שיח מקבילי שבו אין פגישה בין הדברים שנאמרים. לא אמרתי שהשאלות שהעלית אינן חשובות, אבל אתה רק העלית אותן מבלי לקשור אותן לנושא שלנו, ומבלי להסביר לאילו מסקנות הגעת בעניין שלנו לאחר ששקלת אותו לפני ולפנים לאורן. לא אמרת אפילו מה דעתך הפרטית על הדרך שעלינו ללכת בה, ולכן אני אפילו לא יודע איזו דרך באו דבריך לחזק. כשאני הצגתי את דעתי, לקחתי בחשבון גם את הנושאים החשובים האלה. במיוחד ניסיתי להסיק מסקנות מהדרך הכללית שבה אנו הולכים מאז תחילת הסכמי אוסלו, ואיך היא השפיעה עלינו גם מבחינת הנושאים האלה שהעלית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |