בתשובה להאייל האלמוני, 31/12/08 22:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית ברצוני להסיר את הדברים השוליים מעל השולחן. א. אני אכן כועס על המתנחלים. זהו כעס אידיאולוגי ומוסרי על רקע העובדה שהם מקפידים בעקביות לממש ולאשר את התואר הצורב שהעניק להם הפרופ' לייבוביץ ז"ל. ב. נראה לי שיש הבדל גדול בין מה שקרה עד 67-77 לבין מה שקרה אח"כ. שנאתם של הערבים לפני היתה שנאה "אופטימית". שמחתו של שודד הדרכים והקוביוסטוס העומד לזכות ברכושו של הזולת. זהו ההסבר גם לנרפות ולחולשה של המעש הערבי כלפי ישראל. מאז שהסכסוך סטה אל המסלול היהודי-פלשתיני ניכרת בעם הפלשתיני שנאתם של המיואשים הנלחמים כשגבם אל הקיר. האדם הרגיל אינו מוכר את ביתו כדי לזכות בפיס. האדם הרגיל בהחלט עשוי להבעיר את ביתו כאשר הוא חש שהוא הולך לאבד אותו. וכעת לעיקר. ברצוני להודות לך על תגובתך משום שהיא מאפשרת לי להסביר שוב את עמדתי. ג. איני מנסה לשמש כאן מסביר של עמדת מחנה השמאל על כל פלגיו אלא של עמדתי האישית בלבד. שלא כמוך איני חש שנמצאתי טועה בתמיכתי בהסכמי אוסלו ובהתנתקות, בעיקר משום שעמדתי שונה באופן עקרוני מעמדתך. ד. איני רואה עצמי חלק ממחנה השמאל (מחנה הדו-קיום) אשר סבר כי הסכמי אוסלו ובעיקר ההתנתקות נחוצים כדי לשפר את המצב הבטחוני של מדינת ישראל ו/או את יחסי הרעות והאחוה בין יהודים לפלשתינים. עמדה זו לא השתייכה באופן מובהק למחנה השמאל אלא פשתה בעיקר במרכז ואפילו שרון התבטא בפומבי שההתנתקות תשפר את מצב הבטחון בישראל. שהדי במרומים שאיני מבין כיצד הקמתה של ישות עצמאית עויינת בפוטנציה, 65 ק"מ מגדות הירקון (או פחות) יכולה להבטיח בטחון למדינת ת"א. ה. אני רואה בטניה ריינהרט ודומיה (כלל אלה שהתנגדו להתנתקות ולגדר משום שלא היו בהסכמה) את אחיהם של הקומוניסטים הגרמניים רוזה לוכסמבורג וטלמאן אשר בגישתם הרדיקלית והאנארכיסטית ("כמה שיותר רע, יותר טוב") תרמו יותר מאחרים לעליית הנאציזם. ו. דוקא בנקודת זמן זו, בה נשמעים הצופרים וראקטות פוגעות בגני ילדים ובתי ספר, ברצוני לחזור ולומר שבעיני המצב (גם היום) בין ישראל לראשות החמאסית עדיף ע"פ המצב ביו"ש או חוששני גם באום אל פחם ובואדי ערה. ההתלקחות בין ישראל לרצועה היא מצב של עימות מזויין בין שתי מדינות שאינו יכול להיות מצב של שיווי משקל לאורך זמן. בסופו של דבר, בתום זמן סופי כלשהו, הסכסוך הזה יסתיים בדרך כזו או אחרת של שביתת נשק. (הטעות של ישראל לא היתה בהתנתקות אלא בעובדה שלא הגבנו באופן לא מידתי, מיד עם הרקטה או הפצמ"ר הראשון שנורה מן הרצועה). ז. לעומת זאת המצב עם הראשות הפלשתינית ועם המיעוט הפלשתיני במדינת ישראל המנסה בעקביות לחסל את המדינה היהודית תחת המסווה של "מדינת כל אזרחיה" הוא מצב מתמיד של מלחמת אזרחים (הכולל להזכירך שנים ארוכות ומתמשכות של גלי פיגועי התאבדות באוטובוסים, פיגועי דקירה ברחובות ופיגועי דריסה בכבישים). מצב כזה עשוי להמשך במשך שנים ועשרות שנים. הוא עשוי להטריד, להתיש ולדלדל את מדינת היהודים עד למצב בו אזרחיה יווכחו לדעת כי מדינת ישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודים עלי אדמות. במאבק מול מפלצות מוסריות ורצחניות כמו חומייני, שייח יאסין ובן לאדן מוטב לנו לוותר על זהותנו היחידנית כעם ולחזור לחסות בצלם של נוכרים שוחרי טוב וחזקים כמו סארקוזי או אובמה. ח. ברצוני להזכיר כי מדינת היהודים הוקמה בחזון הלאומי-דמוקרטי-ליברלי של בנימין זאב הרצל ולא כפי שמנסים להשכילנו כעת בחסותם התאולוגית של הרבנים קלישר, אלקלעי ורבני קו"ק לדורותיהם. מדינה יהודית אינה יכולה להיות אלא דמוקרטית (משום שאחרת היהודי מתכחש למורשתו, "גר היית בארץ מצריים") ואינה יכולה להיות דמוקרטית אלא אם יהיה בה רוב יהודי מוחלט. ט. מטרת הציונות לא היתה לגאול את קברי האבות בחברון או נחלת דן ושמשון הגיבור ולא ל"חנך" ול"טפח" את העם הפלשתינאי הפראי ולהפוך אותו לדמוקרט ליברלי-סובלני בנוסח אסכולת פראנקפורט או חנה אהרנדט. מטרת הציונות היתה לקיים אחיזה טריטוריאלית ואוטונומית בה יוכל עם ישראל להתקיים כלאום ולא רק כדת, כאומה חופשית הנושאת במחיר ההגנה על עצמאותה ובטחונה. י. את האידיאל הזה אינך יכול להגשים עם 50% אוכלוסיה לא יהודית ואפילו לא עם 20%. ההתנתקות לא היתה צעד בטחוני או צעד אלטרואיסטי של נדיבות רוח כלפי ברברים בלתי מחונכים, אלא צעד של נחיצות קיומית עבור מדינת היהודים. זוהי לדעתי התשובה לשאלה ששאלתי את דב אנשלביץ (מדוע גם עתה כה מעטים שואפים לחזור לימי השלטון הצבאי בשטחים הכבושים). כ. תשובתו של דב (געגועיו לימי הזוהר של השלטון הצבאי המושחת, הן מוסרית והן מעשית, אשר השגיח, חינך ו"דאג" לרווחתם של פראי האדם הבלתי מחונכים מן הצד השני), היא שאמורה להזכיר לך היכן עובר הקו המפריד בין הציונות האידיאליסטית והמצפונית לבין ציונות מתנשאת לאומנית וגזענית, ובין דאגה לעתיד מדינת היהודים לבין התחכמות רצחנית ואובדנית כאחד. ל. אובדן התמימות הוא שלב של התבגרות והבשלה. האם מחירה של אובדן התמימות צריך להיות הצטרפות אל הציניים ואל אלו המאמינים ב"אני ואפסי עוד"? האם נטישת מחנה התמימים של אבנרי, שולמית אלוני וגדעון לוי, פירושו בהכרח הצטרפות למחנם של אלו התלושים, מתנשאים ומתנכרים לא רק לאלו שאינם בני עמם אלא גם לבוחריהם שלהם (שמם נכון להיום נתניהו)? עלייך התשובה! |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי י' בא י''א. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |