על התודעה, האני והרצון (חלק ג') | 871 | ||||||||||
|
על התודעה, האני והרצון (חלק ג') | 871 | ||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "מדע"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
ראשית למורי ומלמדי אלדו שבלעדיו אני לא הייתי מודע לרצון. וכמובן לירדן על העריכה הנהדרת של שלושת המאמרים. |
|
||||
|
||||
לבקשתו של רון אני מעתיק לכאן את המשך הדיון עם אפופידס ודובי. תחילה לדובי, הודעתו מצוטטת בסוף הודעה זו 1. דומני שיקל עלי לשלול את טענתך אם אהפוך אותה מדיסקרטית (נופל/לא נופל) לרציפה (נופל מיד/אח"כ). בסביבה מספיק שקטה, עבור כדור קל דיו, על מסמר קהה דיו, עם זרוע רובוטית עדינה דיו, אצליח גם אצליח לייצב כדור על מסמר למשך מספר דקות ארוך דיו כדי לזכותך בסעודת יונים. כנ"ל לגבי כל מצב מטאסטאבילי אחר. מטאסטאביליות קיימת בהתקנים אלקטרוניים בסיסיים ביותר, ולמרות שלא ניתן לקבוע במדויק מתי יצא ההתקן ממטאסטביליות, ניתן לשלוט בפרק הזמן הממוצע העובר עד אז. לעומת זאת, אין לי שום סיבה להניח שיונה מספיק אדישה להפרעות, בסביבה שקטה דיו, תעמוד בין הגרעין לזרעון למשך זמן ארוך מהרגיל. נאמר שאני רותם את היונה המסכנה ומכניס אותה לתא במרחק זהה משני זרעונים זהים. אחרי שכולם משוכנעים שהיונה הספיקה לזהות את שני הזרעונים כמזון מוצלח במידה שווה, אני משחרר את רתמתה ומניח לה לנקר בחופשיות את הזרעון הטוב בעיניה. האמנם היית מצפה ממנה לעמוד הלומה במרכז התא ולהמתין להפרעה חולפת שתכריע בשבילה? אני אוכל אותה אם כן. שוב, גם אם מתוך הרגלים רעים נוטה היונה המסוימת שבחרת לנקר דווקא את הזרעון הימני, היא בסה"כ לא השתמשה ביכולת הבחירה החופשית שעמדה לרשותה מלכתחילה. אם נדגום מספיק יונים, נוכל לסנן את ההפרעות האישיות של יונים מסוימות, ולאפיין יונה גולגריאנית אידאלית בעלת בחירה חופשית דרבנן. לא אמרתי שנוכל *לקבוע* כי ליונים יש בחירה חופשית, פשוט לא נוכל *לשלול* זאת באופן אמפירי. מעולם לא הוכח שיצורים חיים מכריעים בצורה דטרמיניסטית, או אפילו אקראית. עם זאת, כיוון שלא ניתן לשלול את קיומה של הבחירה החופשית, גם לא ניתן להוכיחה. לכן מובטח כי לכל יצור בעל בחירה חופשית ניתן לבנות מודל מתוחכם דיו שיהיה דומה למקור. אם המודל יהיה אקראי, נוכל לחשב את ההסתברויות כי היצור ינהג כך או אחרת. אם המודל יהיה דטרמיניסטי-רגולרי, נוכל לדעת את מהלכיו הבאים של היצור לכל דרגת דיוק נדרשת בהינתן מצבו הנוכחי בדיוק רב דיו. אם המודל יהיה דטרמיניסטי-כאוטי, נוכל לדעת את מהלכיו הקרובים של היצור עד סף עתידי מסוים, תלוי בשגיאת המדידה של מצבו ההתחלתי ובקצב הגידול בשגיאה עם הזמן. אגב, יש משהו רופף בהתייחסות לתהליכים הנפשיים הפנימיים של היונה כ'הפרעות' המשפיעות על התוצאה הסופית. אם אני אומר שיש ליונה תודעה המסוגלת להכריע כך או אחרת בהינתן אותה מציאות, מובן שאתה כצופה חיצוני לא יכול להתייחס להכרעתה הנפשית כ'הפרעה'. אתה צופה בפלט ובקלט. אם השתנה הקלט, אתה אומר שהיתה הפרעה. אם השתנה הפלט כתוצאה מכך, תאמר שההפרעה שינתה את הפלט, דהיינו שהכרעת היונה תלויה בהפרעה שהתחוללה. אם הקלט זהה והפלט שונה, אתה לא יכול לומר שהיתה הפרעה. אתה יכול אולי לומר שקיימים 'משתנים חבויים' - משהו בקלט שלא מדדת והיה שונה בשתי הסצינות. הייתי מעדיף שלא תאמר זאת, כי אין לי זין להתחיל לדון בספין-יוני ימני ושמאלי, אך גם כך לא תוכל לדעתי לשלול את קיומה של הבחירה החופשית. להמשך הדיון, אשמח לקבל סיוע מן הדואליסטים האחרים בעדר, הן מחמת חוסר-זמן והן מחמת רדידות רוחנית. 1 מהי בחירה חופשית? דובי קננגיסר (יום חמישי, 31/01/2002 שעה 23:32) בתשובה לליאור גולגר אני מוכן לאכול יונה שלמה פלוס זרעונים אם אתה תצליח לאזן כדור על מסמר. הכדור תמיד יפול, כי תמיד יש הפרעות (או פשוט מצב התחלתי לא מוצלח). היונה תמיד תבחר, כי תמיד תהיינה הפרעות (או מצב התחלתי לא מוצלח). המוח עצמו הוא "הפרעה" במובן הזה - מלא פעילות כל הזמן. איזה משתי הערימות היא מזהה קודם כמזון? איזה מזון היא מחשיבה כיותר מוצלח - כל הדברים האלה הם "הפרעות" (במובן הזה) שגורמות לה להחליט, ולא להשאר "מאוזנת" בין שתי הערימות. אבל כל זה אינו נובע משום דבר שאינו דטרמיניסטי (או יותר נכון - הסתבורתי). |
|
||||
|
||||
הסביבה המשפיעה על התנהוגתה של היונה אינה רק החיצונית, כמו במקרה הכדור, אלא גם ''פנימית''. להציב את היונה בסביבה שקטה פירושו להשבית את הפעילות האלקטורכימית במוחה - ובמקרה זה אהיה מוכל לצוד ולבשל בעצמי את היונה של דובי אם היא תכריע בין שני הזרעונים. |
|
||||
|
||||
בחירה חופשית מתאפשרת הודות לתודעה מפותחת דיו של היונה. חיסול תודעה זו יביא לחיסול הבחירה החופשית. כיוון שכולנו מסכימים על כך, או ליתר דיוק - כיוון שהתנהגות זו צפויה לפי המודלים הדטרמיניסטי והלא-דטרמיניסטי גם יחד, אין צורך לבצע ניסוי כדי לבדוק זאת, ולו באופן מחשבתי. מכאן שניסוי כזה הוא פסול לפי החוק שצוטט תחת 'המודל החייתי', ועל מבצעיו למהר ולהעלים הראיות המרשיעות בסעודה צנועה. |
|
||||
|
||||
כולנו מסכימים? אולי חוץ ממני. ראשית, המודל הדטרמיניסטי איננו בלעדי, ונדמה לי שתחום התמתחותך נותן לך כלים טובים יותר משלי לראות את זה. דבר שני, מהו מודל לא-דטרמיניסטי? אם הבנתי את מה שכתבתם אז הוא לא אפשרי. דבר שלישי, כבר הבאתי את התזות של סקופוס ובודריאן על הרצון כאדישות ומזה נובעים כל מיני מצבים מוזרים כמו חמורים או יונים שמתים ברעב כי אין הכרעה מאיזה ערימת אוכל הם בסוף יאכלו. |
|
||||
|
||||
אולי נחוצים מינוחים זהירים יותר. בד"כ מי שאינו מאמין בבחירה חופשית נקרא דטרמיניסט. זאת כנראה כמורשת מן הימים בהם הפיסיקה עצמה היתה דטרמיניסטית. לצורך הדיון אפשר לקרוא למאמין כזה פטאליסט, שהרי הוא מאמין שהוא עצמו (וכל היצורים החיים ככלל), אינו אדון לגורלו - כל הכרעותיו מאולצות מראש בצורה אבסולוטית או הסתברותית. יצויין, כי גם פטאליסטים אינם חייבים להניח כי יונה לא מופרעת תגווע ברעב במצב לא-מוכרע. האינך מסכים כי יונה חסרת פעילות אלקטרוכימית אינה מסוגלת לבחור? מדוע? |
|
||||
|
||||
1) דטרמיניסט "ישן" כמו שקראת לו, איננו פטאליסט, ואולי מישהו יתנדב לתת נימוקים מסודרים. 2) כאן אני נכנס לתחום שלך. הפיזיקה המודרנית איננה דטרמיניסטית אבל היא קוזאלית. ז"א שהיא לא א-דטרמיניסטית, וגם לא אקראית (ע"פי תפיסתו של היום). אם כך, מהי? 3) לא הבנתי כ"כ את השאלה האחרונה. |
|
||||
|
||||
1. אם גם פטאליסט היא מילה שמורה, ניתן לבחור מילה אחרת. בכל אופן אשמח לקבל נימוקים מסודרים. 2. האם קוזאליות = casuality? מכניקה קלאסית היא דטרמיניסטית רגולרית - בהינתן תנאי התחלה ניתן לדעת בדיוק כל מצב עתידי. בהינתן דיוק מוגבל במדידת תנאי ההתחלה, השגיאה בתחזית המצב העתידי גדלה לכל היותר באופן לינארי. אם אני יודע שאתה נוסע במאה קמ"ש פלוסמינוס עשר קמ"ש, אדע שבעוד שעה תהיה במרחק מאה ק"מ פלוסמינוס עשר ק"מ, ובעוד שעתיים - פלוסמינוס עשרים ק"מ. מערכת כאוטית היא דטרמיניסטית אך לא רגולרית - בהינתן תנאי התחלה ניתן לדעת בדיוק כל מצב עתידי. בהינתן דיוק מוגבל במדידת תנאי ההתחלה, השגיאה בתחזית המצב העתידי גדלה באופן מעריכי. מתישהוא השגיאה כה גדולה שאין כל ערך לתחזית. מערכת אקראית אינה דטרמיניסטית, אך לעתים ניתן לאפיין במדויק את הסיכוי שתתפתח לכל אחד מהמצבים העתידיים האפשריים לה. כך קורה בהרבה מערכות קוונטיות. פרדוקס EPR שהוזכר כאן רבות, מראה בין היתר כי מכניקת הקוונטים מפירה את עקרון הסיבתיות (הקוזאליות?), שנחשב יסודי במדע. עד כאן הבהרת המונחים בפיסיקה. לדעתי, אין לכך כל קשר מיידי למחלוקת האמונית באשר לקיומה של בחירה חופשית. 3. אמרתי שאין בחירה חופשית ללא תודעה, ועל כך כולנו מסכימים. אמרת שאולי אתה לא מסכים, לכן תהיתי מדוע אתה סבור אחרת. |
|
||||
|
||||
הנה משהו שידבר אל ליבך. למשל וואטקינס, פופר ואחרים לא חושבים כך. הנה חלק מהטענה של וואטקינס. נניח ש-W הוא כל ה"עולם" שמתואר על ידי מכניקה קלאסית, L הם אוסף החוקים על פיהם העולם הזה פועל, ו-P הוא צופה, predictor. P מודד את המצב המדויק של העולם בזמן t0 ועל סמך L יכול לתאר את W בכל הזמנים. כדי ש-P יחזה את W בכל הזמנים האינטראקציה הקוזאלית היא רק מכיוון W ל-P. איסוף הנתונים של P על W לא מפריע את W. זאת אומרת שלמעשה W איננו כל "העולם" כי יש משהו מחוץ ל-W כך ש-W משפיע עליו, וזהו P. אם כך, *W הוא כל "העולם" W+P אבל אז P לא יכול לחזות את מצבו העתידי של *W כי זה אומר שהוא צריך לחזות את מצבו שלו. L לא יכול להבין את עצמו. |
|
||||
|
||||
אני יודע שבטח הסבירו את הנקודה הזו כמה עשרות פעמים אבל אני לא מבין מדוע L לא יכול להבין את עצמו? |
|
||||
|
||||
קשקוש בלבוש. אם אני מוצא חוקים בהתאם להם מתנהג העולם, ואני חלק מהעולם, אז גם אני מתנהג לפי החוקים שמצאתי. אם כולי גשמיות צרופה, וניתן לחזות את מצבו העתידי של כל דבר גשמי, אז ניתן לחזות את מצבי העתידי. בפרט, אם אני מסוגל לחזות את מצבו העתידי של כל דבר גשמי, ואני גשמי, אז אני מסוגל לחזות את מצבי העתידי. לא ניתן לחזות ע''פ חוקי הטבע רק את מה שאינו כפוף להם, כלומר את מה שאינו פיסי אלא מטאפיסי. לא צריך להיות דואליסט גדול כדי לומר זאת. אם לאיזה פילוסוף מתפתחת מיגרנה חריפה מעצם המחשבה שהוא יכול לחזות את מצבו שלו, זו בעיה אישית שלו. למעשה, אני בד''כ אוהב לחשוב שאני יודע מה קורה איתי בעתיד המיידי, וכך גם רוב מכריי. למען הסר ספק, אם הבוטות בדבריי מרמזת חלילה על טינה אישית, הרי היא מופנית כולה לוואטקינס (אותו איני מכיר כלל), ולא אליך, ידידי הוירטואלי היקר. |
|
||||
|
||||
אדם הולך ברחוב ולפתע חוטף בעיטה נוראית בישבנו. הוא מסתובב לצעוק על הבועט, וזה אומר "אופס, חשבתי שאתה מישהו אחר". "ואם הייתי מישהו אחר אז זה אומר שאתה יכול לבעוט בי?" "אדוני," משיב הבועט בכעס, "אתה לא תגיד לי במי לבעוט." (עפ"י קישון) האסרטיביות הנועזת שלך ממש צריכה לעורר הערצה, אבל מי אני שאציע ספק מסוים בתמונת עולם אמונית של מאן דהוא? למען הציבור המתעניין, הנה חלק נוסף (ומקוצץ) מהטענה של וואטקינס (שנשענת, כאמור, על קארל פופר). הוא לקח כדוגמא את המצאת פאראדיי שהמציא את הדינמו, וסימן ב-L את סך-כל חוקי הטבע וב-E את ההשלכות הטכנולוגית שנובעות מההמצאה, כמו תחנות כוח, מכונות חשמליות וכו'. אתה מניח שלפני 1000 שנה התקיימו כל התנאים שבסוף יביאו לפיתוחם הטכנולוגי של E, למרות שהרעיון עצמו היה חסר אז. התהליך הפיזיקלי שמתואר על ידי L יתקדם במסלול פיזיקלי קבוע, ובנוסף הרעיונות של פאראדיי ישתלבו בטנגו הזה. התנגדות אחת לתאור הזה כבר הבאתי במאמר (מקרה אצבעותיו של שפינוזה). התנגדות נוספת היא זו ששואלת איך יכולה להתקיים תאימות דטרמיניסטית בין שני תהליכים שונים, פיזיקליים ומנטליים? כמו למשל שאני אשאל אותך "מה השעה בישראל?" ומן הסתם תענה "8 בערב". שוב, לפני 1000 שנה התקיימו התנאים שהוליכו בצורה דטרמיניסטית לשאלה שלי, כמו שהתקיימו התנאים שהובילו לתשובה שלך, אבל מהיכן בא התזמון המדויק והאינטראקטיבי ביניהם? תחשוב על זה. |
|
||||
|
||||
אני חולק על כל הדוגמאות שלך. כולן נופלות באותו כשל, שהוא הנחה מראש שהמנטלי נפרד מהפיזיקלי, והרי על כך נסוב הדיון. אם המנטלי הוא חלק מהפיזיקלי, אז 1. התנאים הפיזיקליים שגרמו לאצבעותיו של שפינוזה לכתוב "סדר הרעיונות כסדר הדברים" כללו את מחשבותיו ואת החלטתו לכתוב, יהיו אשר יהיו (במונחים פיזיקליים), ולכן לא יכלו לקרות בלעדיהם. 2. הרעיונות של פראדיי היו חלק מהתהליך הפיזיקלי שהוביל ל-E. 3. השאלה שלך היתה חלק מהתהליך הפיזיקלי הדטרמיניסטי שהוביל לתשובה שלי. |
|
||||
|
||||
ההנחה של הגוון הרדוקטיבי שלנו היא, שמצב פיזיקלי משפיע על מצבים מנטליים ומצבים מנטליים משפיעים בחזרה על מצבים מוחיים. פרפרים בבטן כשחוששים, פעימות לב מוגברות כשאוהבים. זאת, להבנתי, הטענה האינדטרמיניסטית שטוענת שאמנם לכל דבר יש משהו שקודם לו אבל אי אפשר לדעת מראש מה יהיה משום שהתוצאה משפיעה על העולם, הידיעה משפיעה על המצב הפיזיקלי. |
|
||||
|
||||
ומה הסטטוס הפיזיקלי של המצבים המנטליים עצמם, מעבר להשפעה שלהם ועליהם? האם יכול להיות שהמוח שלך יהיה שני מצבים מנטליים שונים, אבל במצב פיזיקלי זהה? |
|
||||
|
||||
עד כמה שאני זוכר קים (לינק לספר במאמר הראשון) הראה שלא ניתן לעשות רדוקציה משני מצבים מנטליים שונים למצב פיזיקלי זהה (פונקצינליזם ומכונות טיורינג הסתברותיות). אני יכול לבדוק אם תרצה. |
|
||||
|
||||
התזמון נובע מהאינטראקציה. השאלה היא תנאי לתשובה. אם לא היו קיימים כל התנאים הרי שחייב היה להיוצר תנאי מסויים במהלך התפתחות העניינים. כלומר היה חייב להיווצר תנאי חדש על ידי התערבות של גורם חיצוני אינו כפוף לחוקי הטבע. מהו הגורם הזה ומהו אופי ההתערבות שלו? |
|
||||
|
||||
כמובן שהכנסת גורם שאיננו כפוף לחוקי הטבע פותרת תפתור את כל הקשיים. מעניין שאתה אומר שהתזמון נובע מהאנטרקציה. אם התכוונת למה שגם אני חשבתי בהתחלה אז סדר ההשפעות הוא כזה: הנפש/mind שלי -> המוח שלי -> הגוף שלי (דיבור) -> הגוף שלך (שמיעה) -> הנפש שלך (משמעות) -> המוח שלך -> הגוף שלך (דיבור) -> הגוף שלי (שמיעה)... למרות התיאור הפיזיקליסטי זאת מערכת קוזאלית סגורה כביכול. העניין הוא שהידע וההבנה את העולם משפיעה על העולם, כך שאליבא דוואטקינס, לא ניתן לצפות מלכתחילה את השרשרת הסיבתית, בניגוד להגדרה של מערכת דטרמיניסטית מוחלטת. |
|
||||
|
||||
אבל שוב, למה הידע וההבנה חורגים מתחומי השרשרת הסיבתית? אם הם ברי-רדוקציה לפיזיקלי, אז ידיעת התנאים הפיזיקליים הנוכחיים כוללת ידיעה של הידע וההבנה של כל נפש; והשרשרת הסיבתית כוללת את הידיעות וההבנות העתידיות, ואת השפעותיהן על העולם. לא? |
|
||||
|
||||
אני חושב שזו בדיוק הנקודה. מצב מנטלי הוא בר רדוקציה לפיזיקלי אבל לא זהה לו, וגם מצב מנטלי משפיע על מצב פיזיקלי. פה אנחנו נכנסים שוב לעניין המשמעות שמתקבלת. כיצד מתקבלת משמעות של משהו, שקובעת את הידע שלנו על העולם ושמשפיעה בחזרה על העולם. אני חושב שכמה מהמגיבים פה הסכימו (דותן, שי) שהמשמעות נקבעת או לפחות מושפעת מהמערכת המוחית, הפזיונומית והחברתית, וכאן פועל עקרון האינדטרמיניזם. הקוזאליות פועלת אבל אי אפשר לראות מלכתחילה איך היא תפעל. |
|
||||
|
||||
Well, if determinism means "if you are given the exact starting conditions of a system, you can tell me exactly how it will evolve with time," then modern Physics is emptily deterministic - since the Uncertainty Principle prohibits you from ever knowing the exact starting conditions of any system.
|
|
||||
|
||||
1. למה התכוונת ב-emptily deterministic? 2. בסעיף "רצון ודטרמיניזם" ניסיתי לתאר דרך שלישית בין דטרמיניזם ואקראיות. מה דעתך? |
|
||||
|
||||
When someone claims A => B, it can be true either because there exist cases in which A is true, and in those cases, B is true also, or because A is never true. It is true to say: "all wabajahooies are yellow and slimy," if there are no wabajahooies in existence. Otherwise stated, every set contains the empty set.
As for "Indeterminism," I may have misunderstood, but what's the difference between having events that are not predetermined and saying that those events are random? |
|
||||
|
||||
כמו שכתבתי במאמר, א-דיטרמיניזם שונה מאינדטרמיניזם. נקח דוגמא שקרובה אליך (ואני בטוח שאתה תבין אותה יותר ממני). נניח שאפשר לשלוט בסיכוי שאלקטרון יפגע באזור מסוים של משטח פוטוגרפי. השליטה היא באמצעות שינוי גודל החריץ של מתקן ששובר או מטה קרינה. מבצעים כמה אלפי יריות של אלקטרונים. כשמכוונים את המכשיר ל 1 סיכוי הפגיעה הוא 0.1 ובכיוון ל 2 הסיכוי הוא 0.2. אבל, כיוון המתקן ל-2 לא אומר שיש יחס סיבתי שיהיו פי שניים יותר פגיעות, כי אין "חוק ברזל" ששולט על מיצרפים סטטיסטיים. אז אני חוזר על מה שכתבתי במאמר. דטרמיניזם אומר שכל הארועים קבועים לחלוטין בכל פרטיהם. ההפך מדטרמיניזם זה לא שישנם ארועים שהם לחלוטין לא קבועים (דויד יום), אלא שישנם ארועים שאינם קבועים לחלוטין. יש משמעות חשובה לניסוח הזה, כפי שפופר הראה. |
|
||||
|
||||
אם בפיזיקה מודרנית, אתם מדברים על מכניקה קוונטית, אז אפשר לדעת בדיוק (ז''א, עד כדי דיוק של מכשירי המדידה) את תנאי ההתחלה של מערכת. עקרון אי הודאות לא מונע את זה (למשל, אפשר לדעת בוודאות את המיקום של חלקיק, בעזרת מדידה, ועקב כך לדעת את מצב התנע של אותו חלקיק, זה תנאי ההתחלה של המערכת). אגב, הדטרמיניזם של מכניקת הקוונטים הוא תלוי הצגה. |
|
||||
|
||||
דיברת על שני דברים. אמונה [בבחירה חופשית] והרגשה [שהמאמין אדון לגורלו] בתגובה אחרת אני אתייחס לאמונה, ועכשיו אתייחס לרצון החופשי כתופעה פסיכולוגית. כדי שפעולה תחשב לפעולה שנובעת מרצון הגוף הפועל צריכים להתקיים שלשה תנאים: 1. עדיפות - המחשבה על הפעולה קודמת לפעולה, כך שנוצר כביכול יחס סיבתי ביניהם. ממצאים העלו שכדי שתהייה הרגשה של "אדון לגורלי" המחשבה צריכה לבוא בד"כ כ 3 שניות לפני הפעולה ובמקרים אחרים עד כ 30 שניות. אם אתה עומד ברמזור אדום וחושב "כשהאור יתחלף לירוק אני אחצה את הכביש" (כי הרי אתה בשלילת רשיון) וכשהרמזור מתחלף אחרי כדקה, הפעולה לא נתפסת כרצונית אלא אוטומטית. אם חושבים על הפעולה אחרי שהפעולה התבצעה, היא לא נתפסת כפעולה שנבעה מסיבה כלשהי. 2. עקביות - המחשבה על הפעולה צריכה לתאום לפעולה שהתבצעה. ממצאים מראים שכשיש משימה היכולה להצליח או להכשל, בד"כ אנשים מניחים שהיא תצליח, וכשזה קורה הם מייחסים את זה לרצון החופשי. 3. יחודיות - אין מחשבה או פעולה נוספת שיכולה להוות גורם משפיע פוטנציאלי לפעולה. למשל, אם בנוסף למחשבה על הפעולה יש פתאום מודעות לאיזה הרגל או רגש שיכול להתערב כביכול בפעולה, הפעולה לא תתפס כרצונית. מכיוון שהסכמת שלא יכולות להיות פעולות שאין להם סיבה, אפשר אולי לראות את הרצון כמצב פסיכולוגי שבו מקושרות מחשבות מודעות לפעלות, בתנאי ששלושת התנאים לעיל מתמלאים. מצמץ עכשיו - פעולה רצונית כביכול, אך רוב היום אתה ממצמץ אוטומטית, למרות שמנגנון המיצמוץ הפיזיונומי לא משתנה. יונה ללא פעילות אלקטרוכימית היא יונה מתה, שעומדת אולי רק בקריטריון אחד מששת הקריטריונים של דנט (הבאתי אותם בתשובה כלשהי ליהונתן אורן), הקריטריון שקובע שהיא מושא ליחס של יצור אחר. נו, אם אתה מחפש שם רצון אז זה בסדר. |
|
||||
|
||||
I argue that the belief in free will is as arbitrary as the belief in its lack of existence. These are both legitemate beliefs which cannot be proved or refuted. As for the psychological gut feeling of mastering one's own fate, I take your words for it. We all agree that some people, including myself, live with the illusion that they freely choose what to do, and that these decisions lead to changes in their actual life. I argue that in addition to this illusion, there is indeed an ability to freely choose what to do etc. In my view, people who don't live with the above illusion have free will just as well.
BTW, now that my 30 days are over, I've got my license back. But don't worry, my trial is this Thursday and my chances aren't high. That's 9:00AM at Ramle court, if you wish to watch me in demise. |
|
||||
|
||||
האמונה, כפי שאתה מתייחס לה, בחופשיות או אי-חופשיות הרצון היא כמו האמונה שלך בפיזקה קלאסית או ניוטונית או דברים דומים. אלא אם אתה מתכוון שזו אמונה מסוג זו הדתית או מיסטית או כל דבר אחר ששם באמת אני לא יכול לעזור משום שזה נמצא מחוץ לתחום המדע הנטורליסטי, וראה לייבוביץ', סולובייצ'יק, רמב"ם ועוד בעניין חוסר הרלוונטיות של אמונות ומדע. האם תוכל, למשל, להתייחס לחלק שבו כתבתי על מתח-מוכנות? מכיוון שהסכמת שלא ניתן לדבר על מחשבות וכו' מבלי להתייחס לפעילות המוח, האם אתה יכול לענות כיצד מתרחשות אמונות, רצון, תקוות ושאיפות? כבר שאלתי את השאלות הללו וענית שלא ניתן לדעת. ועל זה אשאל פעם נוספת, על פי איזה קריטריון אנחנו יכולים לקבוע מה אפשר לדעת ומה לא? מהן התכונות של הדברים אותם לא ניתן לדעת? אני משוכנע שאתה מכיר ברלבנטיות של המחקר שבודק כיצד עובדת מערכת הראיה, כיצד סמים משפיעים על פעילות עצבית וכיצד פועל הלבלב. האם מחקר שבודק כיצד פועל המוח ומה דרוש למערכת כדי להיות במצב מנטלי, איננו אפשרי? פעילות מערכת הראיה בחלקו האחורי של המוח היא כיום מוסכמה (שלא לכתוב עובדה) מקובלת. גם חלקי מוח קדמיים האחראיים או לפחות מעורבים בקבלת החלטות נופלת באותה מוסכמה. כיצד נוצרות אמונות במוח? האמונה שלך לא באה יש מאין, הרי אתה פיזיקאי, אם כן, ממה היא נובעת? אם אתה מחזיק בדעה שהרצון הוא חופשי, האם אתה מחזיק בדעה שישנם דברים ספונטניים (לא הסתברותיים) שקורים ללא סיבה? אפילו קאנט טען שיש סיבתיות בטבע. אשר להרגשה הפסיכולוגית שיש רצון חופשי, כפי שכתבתי בתגובתי הקודמת. לא תיארתי מקרי קצה אלא ניסויים שדיברו על תיפקוד רגיל של אנשים. אלה אינן "אשליות" שאולי ניתן להרפא מהן אלא הנחות על אופן הפעילות הרגיל של מוחות מן הישוב. אשר למשפט הממשמש ובא, may The Force be with you. |
|
||||
|
||||
אני אמנם מתכוון לאמונה בהקשרה המטאפיסי, ממש כזו המוכרת לנו מן הדת. עתותיי לא בידיי כרגע, אז אסתפק בעמידה על ההבדל בין קיום אותה אמונה לבין *מושא* האמונה. אני, בבורותי, לא יודע מה הייצוג המנטלי של אמונה. אני יודע שאין לה יסוד עובדתי להישען עליו, אך מתנחם בכך שגם לאמונות המנוגדות אין ביסוס עובדתי. כך מתחייב ממושאן המטאפיסי, עליו לא ניתן לומר דבר מתצפיות על העולם הממשי. כפי שציינתי באיטרציות הקודמות של הדיון, קיום רצון חופשי אינו מנוגד לעיקרון הסיבתיות, כי אם לכיוונו ההפוך: גם אני סבור שלכל תוצאה יש סיבה, אך אני מניח כי לסיבה נתונה יכולה להיות יותר מתוצאה אחת. כיוון שהתצפיות מלמדות אותנו רק על קשר סיבתי - מה קדם למצב הנתון - לא ניתן להוכיח או להפריך הנחה זו. כשהזכרתי אשליות של רצון חופשי, ייחסתי אותן לכלל הציבור ולא לחולי-רוח סהרוריים. אחרי הכל, גם אני ניחן בהן. לגבי מתח מוכנות וכו' - פעם אחרת - אך אני נתלה בחיבוריו של ליבוביץ' המנוח על הבעיה הפסיכופיסית כדי להפגין פסימיות לגבי יכולתו של המדע לפצח את נבכי הנפש האנושית. ידוע לי שמאז היתה התקדמות נוירלוגית משמעותית, אני בשלי. חן-חן על האיחולים. אזדקק להם. לילה טוב. |
|
||||
|
||||
איך אפשר לבדוק אם מחשבה על הפעולה קדמה לפעולה (או אפילו אם מחשבה על הפעולה היתה קיימת)? |
|
||||
|
||||
אחת הטכניקות היא כזאת. נניח שהנבחן מתבקש ללחוץ בזמנו החופשי על כפתור. על מסך המחשב ממולו יש שעון שבמקום מחוגים מסתובבת בו נקודת אור במרווחים של 10 שניות. כשהנבחן חושב שהוא רוצה ללחוץ על הכפתור הוא זוכר את מיקום הנקודה. אח"כ מקזזים טעויות או את הזמן שלוקח להבחין בנקודה ומקבלים את הזמן פלוס/מינוס בו הנבחן חשב שהוא רוצה ללחוץ על הכפתור. |
|
||||
|
||||
כתבת "המחשבה על הפעולה קודמת לפעולה" כאחד התנאים לרצון חופשי, אבל לפי המבחן שכתבת, גם אבן שנשברת יש עומדת במבחן הזה, הרי *לפני* שהיא נשברת, היא מקבלת את מכת הפטיש, שגורמת למחשבה להשבר, ואז לשבירה עצמה. ואת זמן המחשבה עצמה אפשר לקבל לפי זמן המכה. |
|
||||
|
||||
יש כאלה שטוענים שהתודעה היא אוניברסלית ומתקיימת בכל חומר שיש לו כושר תחושה. אני לא יכול לסכם את זה במשפטון קטן, אז אולי נסגור את עניין האבנים עם ההגדרה של דארווין כששאלו אותו מהי הצורה הנמוכה ביותר שממנה יכולים לצאת בעלי חוליות. הוא לא אמר שזה איזה אמבה או צביר תאים לא ברור, אלא "יצור ארכיטיפי כמו דג-בוץ עם חמישה חושים ומשהו קלוש שניתן לראות אותו כנפש=mind" "המחשבה על הפעולה קודמת לפעולה" זה או טעות שלי או שלא הסברתי טוב. ההחלטה קודמת למחשבה על הפעולה, אבל לפעמים המחשבה על הפעולה יכולה לבוא אחרי הפעולה 'אופס, אני עשיתי את זה? לא יכול להיות"' אני לא שמתי תנאים לרצון חופשי משום שמעצם הגדרת החופש הוא מתקשה לעמוד בתנאים (ספונטניות, אין גורם מקדים). "המחשבה על הפעולה קודמת לפעולה" יכולה להביא למראית עין פסיכולוגית שיש רצון חופשי למרות שההחלטה נלקחה לפני המחשבה הזו. |
|
||||
|
||||
לא הבהרתי טוב את השאלה שלי. אני מעוניין לקבל "מבחן" (או ניסוי) אובייקטיבי שיקבע האם למערכת מסויימת בתנאים מסויימים (אבן שנשברה, תוכנת מחשב שהוציאה פלט, יונה שאוכלת זרעונים, זבוב שעף בבקבוק, אדם שכותב, ...) יש רצון חופשי, או לא. אני לא יכול לקבל הגדרות כימיות/ביולוגיות (כמו תגובה של מערכת עצבים מרכזית, או מספר חושים מסויים) כמבחן כזה, משום שהמבחן יהיה לא אובייקטיבי (ז"א, המבחן הוגדר ע"י בני אדם, כך שיגדיר אותם כבעלי רצון חופשי). ברגע שמנסים להגדיר מבחן לרצון חופשי בעזרת מחשבה (מה שחשבתי שניסת לעשות), צריך להגדיר מבחן לקיומה של מחשבה (וכאן שוב נקבל את אותה בעיה). דרך פשוטה יותר להגדיר מבחן לקיומו של רצון חופשי היא חוסר הדטרמיניזם, מערכת שאין ודאות בתוצאה הסופית שלה (גם בהינתן תנאי פתיחה מדויקים), היא מערכת בעלת רצון חופשי. |
|
||||
|
||||
קח אוסצילטור הרמוני במצב <k|, תכניס לו הפרעה קטנה H1=a*x^4, עכשיו הוא יכול לעבור למצבים אחרים בהסתברות מוגדרת. אין ודאות לגבי התוצאה הסופית, גם בהינתן תנאי הפתיחה המדויקים לעיל. האם לאוסצילטור ההרמוני יש רצון חופשי? קח אלקטרון באטום מימן במצב <nlm|, תכניס לו הפרעה קטנה H1=a*L*B, עכשיו הוא יכול לעבור למצבים אחרים בהסתברות מוגדרת. אין ודאות לגבי התוצאה הסופית, גם בהינתן תנאי הפתיחה המדויקים לעיל. האם לאלקטרון באטום המימן יש רצון חופשי? קח בלון, תמלא אותו במימן. נניח שבשעה תשע ידעתי בדיוק מה מצב כל אטומי המימן בבלון. בשעה עשר השכן הפעיל את אלקטרומגנט הצעצוע שלו, וחולל הפרעה קטנה בבלון שלי. האם בעשר היה למימן בבלון שלי רצון חופשי? האם בתשע לא היה לו? ואם אני מוריד לשכן שלי את השאלטר, אני מכבה לבלון שלי את הרצון החופשי? כמובן שיכולתי להסתפק בדוגמא קצרה אחת מבלי להתפלצף, אך אני מקווה שהבנת את המסר. ובכן? אגב, קראתי עוד קצת על משוואת דיראק וחלקיקים וירטואליים בספר של ר. שנקר. מסתבר שהפתרון עובד עם פרמיונים אבל לא עם בוזונים. פיינמן פתר זאת אחרת גם עבור בוזונים. אם זה מעניין מישהו אני יכול להרחיב. |
|
||||
|
||||
1. ניסיתי לתת מבחן, משום שאני לא יודע על אף מבחן אחר, אם יש לך מבחן כזה, הביאנו לכאן. 2. (שונאי הפיזיקה מתבקשים לדלג על סעיף זה, אין לא רלונטיות לדיון) גם סופר-פוזיציה של מצבים (במכניקה קוונטית), היא מצב מוגדר היטב. לכן, גם האוסילטור ההרמוני וגם האלקטרון, יגיעו לסופר-פוזיציה של מצבים, שהן כאמור מצב בפני עצמו. ולכן אין כאן רצון חופשי. את דוגמת הבלון לא הבנתי (אם ההפרעה ידועה, מה מפריע לדעת את המצב החדש). בכל מקרה, לא דיברתי על כך שאפשר לחשב את המצב העתידי, אלא שהמצב העתידי הוא יחיד, ורק אליו ניתן להגיע. 3. לפיתרון של איזו בעיה אתה מתיחס במשפט האחרון (והאם זה קשור אלי)? אני מכיר חלקיקים וירטואלים רק מתורת השדות הקוונטים (בטח לזה אתה מתכוון בשאתה מדבר על הפתרון של פיינמן), שם הם יכולים להיות בוזונים ופרמיונים. האם יש דרך להציג חלקיקים וירטואלים ללא תורת שדות (והאם יש צורך בשימוש בקוונטיזציה שניה)? |
|
||||
|
||||
1. כבר בחלק ב' טענתי כי לא ניתן למדוד בחירה חופשית, ובפרט לא ניתן לגלות באמצעות מבחן אם היא קיימת. זאת ממש כשם שלא ניתן לגלות באמצעות מבחן אם אלוהים קיים. ככה זה במטאפיסיקה. לעומת זאת, אפופידס עדיין סבור כי מבחן כזה קיים, וכמדומני שגם רון מסרב לקבל את הטענה שהאמונה בהיעדר-בחירה-חופשית היא שרירותית לא פחות מן האמונה בקיומה של הנ"ל. מה יש בו, באנטי-דואליזם, שמעורר במאמיניו כזו פנאטיות עיוורת? <שונאי הפיסיקה אנא דלגו> 2. הבלון הוא דוגמא להפרעה תלויה בזמן. אחליף אותו בדוגמא פשוטה יותר. נתונה קוביה שמראה 5. הקוביה מונחת על מרח"ס - מחולל הרצון החופשי של סמיילי. בשעה תשע מפעילים את המרח"ס, וזה מטיל את הקוביה כך שהיא מקבלת את כל אחד מהמספרים 1-6 בהסתברות שווה. תנאי ההתחלה ידוע, התוצאה הסופית לא ידועה, ולכן לפי הקריטריון הסמיילי יש לקוביה רצון חופשי. בשעה עשר מכבים את המרח"ס. הקוביה מראה 3. אין לה עוד רצון חופשי. 3. אני מתייחס לבעיה הפרמינידית ולתגובתי הארכנית 1, לה ערן לא טרח להתייחס. שם הצגתי את הפתרון של דיראק, לפיו המצבים המותרים מצטופפים לשני פסים - האחד עם אנרגיה>mc^2 חיובית, והאחר עם אנרגיה<mc^2- שלילית. בריק, כל המצבים עם אנרגיה שלילית מאוכלסים, וכל המצבים עם אנרגיה חיובית ריקים. קפיצה של אלקטרון מפס האנרגיות השליליות לפס האנרגיות החיוביות יתפרש כהופעה של זוג אלקטרון-פוזיטרון. לגבי אלקטרונים הכל טוב ונחמד, כיוון שעקרון האיסור של פאולי חל עליהם, בהיותם פרמיונים. אך עקרון האיסור לא חל על בוזונים (חלקיקים עם ספין שלם), כך שכמה וכמה בוזונים יכולים לאכלס את אותו מצב קוונטי, ולכן ניתן לצפות שכל הבוזונים יאכלסו את המצב הנמוך ביותר מבחינה אנרגטית, ולא ימצאו כלל בפס האנרגיות החיוביות. פיינמן מציע לעומת זאת כי חלקיקים עם אנרגיה שלילית מתקדמים אחורה בזמן, אירוע שאנחנו מפרשים כהתקדמות של אנטי-חלקיק עם אנרגיה חיובית קדימה בזמן. אבל אם למדת זאת ודאי תוכל להסביר זאת טוב ממני. 1 פרמינידס והזמבורה תגובה 54406 |
|
||||
|
||||
1. אני נוטה לקבל את דעתך (למשל תגובה 51175), אבל כשאנשים חכמים טוענים טענה שאני לא מבין, אני מנסה לשאול ולהבין. האם יש אמונה שאינה פנאטית ועיוורת? (שונאי הפיזיקה, אתם יודעים מה לעשות...) 2. לא בטוח שהבנתי, אם הסיבה לרנדומליות של התוצאה היא המחולל, אז למערכת {מחולל + קוביה} יש רצון חופשי (לפי ההגדרה שלי, שאינה מחייבת), אם הסיבה היא אותה סיבה שיש לכל קוביית מונופול, אז לא כל תנאי ההתחלה ידועים (ואם כן, אפשר לחשב את התוצאה הסופית), ואז אין רצון חופשי. בכל מקרה, לקוביה עצמה אין רצון חופשי. 3. הבנתי למה הכוונה (בזמן הדיון הייתי עסוק בדברים חשובים יותר, ולמרבה הבושה לא הייתי מודע לקיומו), הים של דיראק הוא אכן פיתרון פרמיוני בלבד, ואני לא זוכר הצגה דומה לבוזונים (לא שאין). בתורת השדות, אנטי חלקיק שנע לכיוון אחד, שווה ערך לחלקיק שנע בכיוון ההופכי (והכל, כמובן, אינוריאנטי לטרנספורמציות במרחב זמן). אולי בהמשך תהיה לי תשובה יותר מוצלחת. |
|
||||
|
||||
1. אני מאמין ברצון חופשי, אך אני מכבד את אמונתם של הדטרמיניסטים הפותים. אין זאת אומרת שאני מסכים איתם, או מוכן לקבל את שתי האמונות בו-זמנית, אך אני מכיר בכך שאמונתי שרירותית לא פחות מזו שלהם. עד כה לא הגעתי עמם להסכמה אפילו על הנחה פלורליסטית-בגרוש זו. 2. נתקעתי. מישו יכול לעזור? ועתה אשוב ללימודיי, לא לפני שאשוויץ בשער החדש לאתרי: שנוצר ממגבר דיפרנציאלי בהשראת הציורים ב'קיבראידה': ויתפרסם בקרוב גם כאן: נצור אלי את העתודאים |
|
||||
|
||||
1. אז, כנראה, שקימות אמונות שאינן פנאטיות ועיוורות, האם הן כאלה רק כשהן מודעות להיותן אמונה? |
|
||||
|
||||
הצעה: אמונה היא מצב מוחי/מנטלי שנובע ממידע, אמונות קודמות, דחפים, מניעים, כשרים וכיוב'. אמונה הוא מצב מנטלי מתכוון, אינטנציונלי, מאמין ש... מאמין ב... זאת אומרת לאמונה יש תוכן שיכול להיות משהו "מוחשי/אמיתי/אמפירי" (פחות או יותר) או משהו "אשלייתי" (ונשאר ברמת ההגדרות המקובלת לזה). מהי המשמעות (המטאפיזית, ה-XYZית) של האמונה, אני לא יודע ולא חושב שאפשר להגדיר. אבל, אפשר לנסות ולהגדיר מה דרוש למצב מנטלי כדי שיהיה במצב אמוני. |
|
||||
|
||||
אתה טוען, ואני מסכים, שקיומו וגם שלילתו של הרצון החופשי לא ניתנים להוכחה או להפרכה בניסוי. ומכאן אתה מסיק שהאמונה בכל אחת מהאפשרויות היא שרירותית באותה מידה. על ההיסק הזה אנו חלוקים. כי יכול להיות שאנו מסכימים על כל מיני אמונות אחרות, ואלו יותר קונסיסטנטיות עם קיומו של רצון חופשי מאשר עם שלילתו, או להיפך. ואז אחד מאיתנו בבעיה. נדמה לי שהסכמת היכנשהו עם האמונה שרצוננו מורכב, בסופו של דבר, אך ורק מתהליכים פיזיקליים שונים בנוירונים. ואני עדיין מתקשה לראות איך אתה מיישב אמונה כזו עם שלילתו של רצון חופשי - במיוחד לאחר שביטלת (נדמה לי) את הנסיון לעגן את חופש הרצון באי ודאות קוונטית. |
|
||||
|
||||
אופס: המשפט האחרון, לפני המקף - צ"ל "איך אתה מיישב אמונה כזו עם שלילתו של הדטרמיניזם הפיזיקליסטי". |
|
||||
|
||||
אם תוכל לציין אמונות נוספות שמצומדות בצורה כלשהיא לסוגיית הרצון החופשי, אוכל להתייחס לכך בצורה קונקרטית יותר. בכל אופן, דומני שכל הכרעה בעניינים מטאפיסיים היא שרירותית, כיוון שלא ניתן לבסס אותה על תצפיות בעולם הפיסי. כך שאמונה אחת יכולה להיות קונסיסטנטית יותר או פחות עם אמונות שרירותיות אחרות, אך אינה יכולה להיעשות שרירותית פחות כתוצאה מקונסיסטנטיותה עם אמונות שרירותיות אחרות אלו. לא? נדמה לך נכון - אני לא מנסה לעגן את חופש הרצון באי-ודאות קוונטית. מאידך אני מוותר על עקרון יסודי לא פחות, והוא שלכל סיבה יש תוצאה יחידה. איני כופר בטענה כי לכל תוצאה יש סיבה, הרי את זה אנחנו רואים בכל שעה ובכל רגע. לעומת זאת, כיוון שאנחנו יודעים רק מה קרה בעבר, איננו יכולים לדעת אם לכל סיבה יש תוצאה יחידה או שתי תוצאות, ואולי דווקא שבע. בנסיבות השגרתיות לכל סיבה תהיה אמנם תוצאה יחידה. לעומת זאת, אם בתודעה מפותחת דיו עסקינן, או-אז יתכן כי בהינתן מצב פיסיקלי נתון, תוכל אותה תודעה להנחות את הגוף לפעול כך או אחרת, ודבר במציאות הפיסיקלית לא יאלצה לבחור דווקא באפשרות אחת מסוימת מבין העומדות לרשותה. זה היה משפט ארוך מדי, יש שאלות? לצורך נוחות אני מציג את הפיסיקה כדטרמיניסטית לחלוטין, מכיוון שממילא נמנעתי מלתלות את חופש הרצון בהיעדר-דטרמיניזם. |
|
||||
|
||||
עניין פעוט שודאי לא יתרום לדיון אך בכל זאת... ההנחה שלא ניתן לבסס הכרעה בעניינים מטאפיסייים על תצפיות מהעולם הפיסי אינה מדויקת וזאת משום שהעולם המטאפיסי מכיל את העולם הפיסי בהבדל הדק שהעולם הפיסי הוא עולם המתואר על ידי אמיתות בעוד שהעולם הפיסי מתואר על ידי קירובים של הניתן לבחינה. בהתאם לאמור תצפיות אוביקטיביות בעולם הפיסי יכולות לסייע בביסוס הכרעות לגבי העולם המטאפיזי (הכל באופן תיאורטי לחלוטין כמובן עקב מגבלת האוביקטיביות והדיוק של כל גורם מדידה פיסי) |
|
||||
|
||||
לא הבנתי איך הגעת למסקנה בשורה התחתונה. האם תוכל לתת דוגמא לתצפית בעולם הפיסי המסייעת לבסס הכרעה בעולם המטאפיזי? |
|
||||
|
||||
לא אוכל להביא דוגמה משום שאין באפשרותי לקבוע מהו אוביקטיבי ואע''פ אם היה בידי לקבוע כן אזי כל שאוביקטיבי הוא יכול לשמש כבסיס להבנת המטאפיזי (זה סוג של טיעון מעגלי במציאות הנוכחית אך עוד חזון למועד) |
|
||||
|
||||
לחיזוק מה שכתבת, אוסיף שקאנט (לידיעתי המצומצמת) שלא ניתן לכפור או לאשש הנחות מטפיזיות, והן חומקות מאיזו בקרה ניסויית. אבל, הנחות מטאפיזית נחוצות למדע (אולי לא בעבודת היום יום במעבדה), כמו שהבאת הגדרה לפני כמה זמן. אני חוזר שוב לוואטקינס שהציע את ההגדרה הבאה (בהשמטות): "תגליות [חדשות] מתאפשרות בגלל רעיונות מטאפיזיים חדשים [בראשם] שמקושרים לתאוריות פיזיקליות מהפכניות." |
|
||||
|
||||
באשר לפיסקתך הראשונה - אני מפסיק בזאת את הדיון על "השרירותיות" של אמונות, כיוון שאני כבר לא בטוח אם המונח הזה נהיר. אומר מעתה, אמונה שקונסיסטנטית יותר עם אמונות אחרות שמשותפות לנו היא *עדיפה*. איך עכשיו? האם כוונתך שלמשוואת התנועה של המערכת יהיו כמה פתרונות? כבר שכחתי קצת את תלמודי במכניקה קלאסית - האם זה ייתכן? ואם כן, מה משמעות הדטרמיניזם? בעולם הדטרמיניסטי, הרי אפשר, בהינתן מצבה הנוכחי של המערכת, לדעת את מצבה בכל רגע בעתיד. זה לא מסתדר על ריבוי-התוצאות שלך. אבל אתה גם לא מוכן לתלות את חופש הרצון בהעדר-דטרמיניזם, אז - ? ושוב, האם אתה מקבל שהתודעה עצמה היא פיזיקלית? אם כן, אז הניסוח "בהינתן מצב פיזיקלי נתון, תוכל אותה תודעה להנחות את הגוף לפעול כך או אחרת" מטעה, כי התודעה עצמה היא חלק מן המצב הפיזיקלי, וכפופה לדטרמיניזם שלו. |
|
||||
|
||||
קשה לי להתייחס לפיסקה הראשונה בלי דוגמא לאמונות הקשורות באמונה ברצון חופשי. נניח שצילי וגילי הן אמונות שקונסיסטנטיות יותר עם האמונה ברצון חופשי. נניח שמערכת אמונות קונסיסטנטית היא עדיפה. אז אדם שמאמין בצילי וגילי, עדיף שיאמין גם ברצון חופשי. התודעה עצמה אינה פיסיקלית, שהרי מקומה אינו בעולם הפיסי. קיומה מותנה בקיום פעילות מוחית תקינה, ומוח הוא איבר פיסי מאד. המוח מציית לכל חוקי הטבע, חוקי הטבע לא רלבנטיים עבור התודעה. התודעה מסוגלת לתת פלט שונה עבור אותו קלט. מכאן מגיע ריבוי התוצאות שתיארתי. כאן יש נקודה עדינה. אמרתי שאיני תולה את חופש הרצון באי-ודאות קוונטית. אמרתי גם שכהנחת פשטות אפשר להסתפק בחוקי טבע דטרמיניסטיים לחלוטין, ולהתעלם מחוסר הדטרמיניזם בפיסיקה מודרנית. אבל, תחת הנחת הפשטות הזו לא קיים ריבוי התוצאות שהצעתי בחוקי הטבע. הוא מתאפשר רק היכן שחוקי הטבע אינם תקפים, וכמובן ששם נחוץ העדר-דטרמיניזם כדי לאפשר רצון חופשי. במילים אחרות, הטבע הוא דטרמיניסטי תחת הנחת הפשטות שלנו. אתה מאמין שגם המטאפיסיקה היא דטרמיניסטית. אני מאמין שבמטאפיסיקה יתכן ריבוי-תוצאות, וזו תוצאה לא-דטרמיניסטית בעליל. |
|
||||
|
||||
"האמונות הקשורות באמונה ברצון החופשי" הן כל הסיפורים האלו שלנו כאן, על דטרמיניזם פיזיקלי, יכולת השפעה בין דברים לא פיזיקליים לדברים כן פיזיקליים, כאלה, בכללי. אחדד את השאלה שלי אליך על הפיזיקליות של התודעה: הייתכן, לפי אמונתך, ששני מוחות יהיו באותו מצב פיזיקלי (מהבחינות שעושות רושם כרלוונטיות לענייננו) אבל התודעות הקשורות בהם יהיו בעלות תוכן שונה (יאמינו בדברים שונים, יראו קצת צבעים אחרים...)? אני לא מבין בדיוק מה זה "המטאפיזיקה היא כן-לא דטרמיניסטית", להבדיל מהפיזיקה. לשיטתי התודעה היא חלק מהפיזיקה, לא מהמטאפיזיקה. אני עדיין בנסיונות גישוש כדי למצוא את הנקודות המדויקות בהן אנו נחלקים. |
|
||||
|
||||
א. כל הסיפורים האלה אינם אמונות אלא דיון, לא? ב. בנקודה הזו מוטב שאיוועץ תחילה במועצת חכמי הדואליסטים באייל, כיוון שיתכן כי דואליסטים שונים ישיבו לך (ירדן?) אחרת. תשובתי מהמותן תהיה לחיוב - בהינתן מציאות זהה לכל פרטיה (כולל המוח, השוכן כולו לבטח במציאות) התודעה עשויה להכריע אחרת. אני שומר לעצמי את זכות השגיאה, ומפציר בדואליסטים האחרים לתת סימן חיים לפני שאני משעה את כל הדיון הפורה הזה עד סוף תקופת המבחנים. ג. לשיטתי התודעה היא חלק מהמטאפיסיקה. האם תוכל למקם את התודעה במרחב? האם תוכל למדוד את איכויותיה הפיסיקליות (מסה, מטען, וכו')? |
|
||||
|
||||
(אכן, זה הייתי אני בתגובה למעלה, עם אקספלורר חדש ומשומן, אך אבוי, ללא עוגיה הולמת עדיין, וללא תשומת לב). א. נו, כן, זה דיון, אבל כל אלמנט שהזכרתי מתאר אפשרות של אמונה: אפשר להאמין שהעולם הוא דטרמיניסטי ואפשר להאמין שלא. ג. האם אני יכול למקם במרחב את תוכנת האקספלורר שעליה אני כותב את התגובה? אולי: אולי יש מקום לטעון שהיא נמצאת בקופסה השחורה עם הכפתורים שלצידי. במובן הזה, אני חושב שהתודעה שלי ממוקמת בכדור עטור השערות שמול המסך. אולי זה לא תיאור נכון, אני לא מחוייב לו. אני גם לא מתחייב לטענה החזקה "תוכנת המחשב היא פיזיקלית בלבד", אבל אני כן מתחייב לכך שאת כל ההכרעות שעושה התוכנה (לקרוס עכשיו, לקרוס עוד 5 דקות, לקרוס אחרי שאני אגמור לכתוב את התגובה) אפשר להסביר על טהרת הפיזיקה, ולא מעורב כאן רצון חופשי. זו גם טענתי על התודעה (חוץ מזה שאי אפשר עדיין ממש *להסביר*). עכשיו תקרא לזה איך שאתה רוצה, פיזיקה או מטאפיזיקה. ד. ניסוי המחשבה שלך עם היונה הוא נהדר. אבל אני חושב שאחת הבעיות בו הוא שאין לנו מושג מהו באמת "שיווי משקל" מבחינת היונה. אולי היא מתוכנתת להעדיף תמיד גרגר שנמצא בצד ימין? אולי היא מתוכנתת להעדיף תמיד את הגרגר שהיא ראתה ראשון (אפילו עם היא כבר ראתה את השני)? אם אתה מכניס את פקטור ההיסטוריה, אין לך שום סיכוי, חוששני, לחשוב על כל המשתנים האפשריים. אגב, קל לי יותר לדמיין יונה מתלבטת שתי שניות לפני הניקור, מאשר סיכה שבאמת עומדת שתי שניות זקופה. |
|
||||
|
||||
ת. הכותרת מתוך 'קול של אלוהים אחר' לנושאי המגבעת, ואפ'חד לא זיהה, בושה. (ירדן, יש לי כמה אוםכולתומים טובים בשבילך) א. אפשר להאמין שהעולם הוא דטרמיניסטי, ואז מכניקת הקוונטים עושה לך משבר אמוני קטן, ואז או שאתה כופר בה או שאתה כופר באמונתך הראשונית. בכל אופן, אם אתה מאמין במציאות אובייקטיבית, אתה מכפיף את אמונתך בדטרמיניזם בתצפיותיך על אותה מציאות אובייקטיבית היפותטית. מדבריך אני מסיק כי לשיטתך פיסיקה דטרמיניסטית הולכת טוב יותר עם מטאפיסיקה דטרמיניסטית מאשר עם חופש בחירה. לדעתי אין כאן עדיפות מבחינת קונסיסטנטיות-לוגית אלא לכל היותר אסתטית-סוביקטיבית גרידא. אנסה להבהיר את כוונתי. אם אתה מאמין בפיות, שדים ואסטרולוגיה, ומקבל עליך את הנחות המדע, אז המדע המודרני עושה לך משבר אמוני קטן, ואז או שאתה כופר במדע או שאתה כופר באמונתך הראשונית. בכל אופן, אם אתה מאמין במציאות אוביקטיבית, אתה מכפיף את אמונתך בשדים ורוחות בתצפיותיך על אותה מציאות אוביקטיבית היפותטית. ואז יהיה מי שיאמר - 'טבע נטול שדים ורוחות הולך טוב יותר עם מטאפיסיקה נקיה מאלוהים מאשר עם אלוהים מטאפיסי'. זו אמירה אסתטית סוביקטיבית שיהיו דתיים שיחלקו עליה, אך אין לה חשיבות מבחינת קונסיסטנטיות לוגית, לדעתי לפחות. ג. יודע מה, אני מרים את הכפפה (או את כדור השערות) שהטלת לי, ומוכן להמשיל את יחסי תודעה-מוח ליחסי תוכנה-חומרה. אם כתוצאה מכך אגיע למבוי סתום בדיון, יתכן שאכפור גם במשל המוצע, אבל דיה לצרה בשעתה. ובכן, אקספלורר היא תוכנה דטרמיניסטית (ומרושעת גם), ואין לה רצון חופשי. התודעה שלך ושלי היא לשיטתי מערכת תוכנה מורכבת דיו כך שביכולתה לבצע תסריט כזה או תסריט אחר, בהינתן אותו מצב נתון. מכאן משתמע כמובן שהתודעה אינה שקולה לחלוטין לתוכנות המוכרות לנו, שהרי כל קטע קוד שאינו מוריד פקודות באופן אקראי צריך להיות דטרמיניסטי (לפחות כך נראה לפיסיקאי פישר עם 70 בממ"ח). ולמה הייתי מוכן לעשות רדוקציה של התודעה לרמת התוכנה? מכיוון שהמודל המקורי שהצעתי (1) שאול מדיון העוסק בפיתוח בינה מלאכותית. אם תיתכן בינה מלאכותית עם חופש בחירה המוקנה לה אך ורק בזכות מורכבותה, אזי גם בינה אורגינל צריכה להיות בעלת חופש בחירה בזכות מורכבותה לבדה. ד. חן חן. דווקא עכשיו חשבתי על מכשלה מהותית בניסוי היונה, וליתר דיוק בטענה שלי כי רק יש להתייחס למוח היונה כאל קופסה שחורה שמוציאה אותו פלט תחת אותו קלט. נניח שהייתי ממדל את היונה באמצעות מכונת המצבים הבאה: מצב A אם מגיע אפס, נקר ימינה ועבור למצב B אם מגיע אחד, נקר שמאלה ועבור למצב B מצב B אם מגיע אפס, נקר שמאלה ועבור למצב A אם מגיע אחד, נקר ימינה ועבור למצב B ניקח את היונה המכנית ונזין אותה בקלט 010101010. נחזור על הניסוי מאה פעם. חמישים פעם היונה תנקר רק ימינה, חמישים פעם רק שמאלה, וזאת למרות שהקלט נותר זהה כל הזמן והיונה המכנית היא דטרמיניסטית להחריד. אז דרישתי להתעלם מפנימיות היונה היתה מוגזמת, אך אני טוען* שהיונה עשויה להכריע כך או אחרת גם בהינתן אותו מצב מוחי התחלתי בדיוק. כאמור המבחן המחשבתי האסימפטוטי לא שולל זאת, ואילו את המבחן האמיתי לעולם לא ניתן לבצע. * עד שתתכנס מועצת גדולי הדואליזם ותכריע אחרת, או עד שאדחק לפינה, מה שיקרה קודם. |
|
||||
|
||||
(1) תגובה 42399 ושם נזכרים: |
|
||||
|
||||
א. מכניקת הקוונטים יכולה להתיישב עם תפיסת עולם דטרמיניסטית (תגובה 9103). |
|
||||
|
||||
ב. תודעה איננה מצב, גם בגלל הסיבה שהאלמוני העלה. ג. האם אין המטאפיזיקה תוצר של הפעילות המוחית? |
|
||||
|
||||
ב. תודעה איננה מצב, לית מאן דפליג. מציאות נתונה היא מצב, המוח הוא איבר מציאותי, לכן מצבו הרגעי של המוח הוא חלק מן המצב הנתון. ג. (בחזרה לחלק ב') אתה יודע שיש מציאות, ויש בה מוח, ובמוח יש פעילות מוחית, וכתוצאה ממנה נוצרת מטאפיסיקה. אני לא יודע את כל הדברים היפים האלה, אני רק מודע לכך שאני קיים. כפי שצוין לעיל ולא על-ידי, המטאפיסיקה היא הקיימת בודאות, הפיסיקה היא הקיימת על-תנאי, כלומר - רק אם נאמין תחילה בקיומה של מציאות אוביקטיבית. עצם השימוש במונח 'קיים' הוא בעייתי, שהרי בד''כ אומרים על משהו שהוא 'קיים' אם הוא ישנו במציאות האוביקטיבית, וכאן אנחנו מדברים על עצם קיומה של מציאות אוביקטיבית החיצונית לתודעה שלנו. בקיצור, לא. |
|
||||
|
||||
מניין לך שהתודעה עשויה לתת פלטים שונים לאותו קלט? למיטב הבנתי הקביעה הזו אינה ניתנת להוכחה כיוון שהמצב הראשוני של התודעה אינו ניתן לשיחזור. |
|
||||
|
||||
כמובן שהקביעה הזו אינה ניתנת להוכחה, אחרת כל הדיון הזה לא היה עוסק באמונות שרירותיות אלא בעובדות הניתנות לאימות. תוך יומיים היו מגיעות התשובות מהמעבדה, ואז היינו אומרים יפה שלום וחוזרים איש למבחניו. יחד עם זאת, אבקש לחזור על הערתי לדובי בחלק ב'. אם נייצב כדור על מסמר חד ונחזיקו בסביבה שקטה, הוא ישאר על קצה המסמר למשך פרק זמן לא ידוע. ככל שהסביבה שקטה יותר, הכדור ישאר על המסמר למשך זמן ארוך יותר בממוצע. כלומר השוני בפלט גדול יותר ככל שהשוני בקלט הוא גדול יותר. מכאן אנו מסיקים שהשוני בפלט תלוי בשוני בקלט. לעומת זאת, מערכת עם רצון חופשי (בחלק ב' הדגמתי זאת על יונה גרגרנית) תמיד מגיעה להכרעה. אין עדויות תצפיתיות לכך שהיונה מתלבטת בין הגרעין לבין הזרעון למשך פרק זמן ארוך יותר ככל שהסביבה שקטה יותר. מכאן שלא ניתן להסיק עבור היונה, כי השוני בפלט תלוי בשוני בקלט. אני טוען שבמקרה היונה יתכן שוני בפלט גם אם אין כל שוני בקלט. אני לא יכול להוכיח או להפריך זאת, והמבחן האסימפטוטי לשלילת הנחה זו נכשל, כמוסבר לעיל. |
|
||||
|
||||
אתה שוכח שהסביבה של ה"תודעה" של היונה (החלק במוח שמבצע את הבחירה אם לאכול גרעין או זרעון) היא היונה עצמה והדרך היחידה שמבצע הניסוי יכול להשקיט את הסביבה תמנע מהיונה מנוחת עדן לבחור בין השניים. בכל אופן טענתי היא שבמצב זהה לחלוטין מבחינת ידע זכרונות ומצב נפשי אותו אדם יבצע את אותה הבחירה. ניסוי לבדיקה: בחר 100 אנשים ובקש מכל אחד מהם לבחור מספר בין 1 ל 100 (השאלה צריכה להישאל כדרך אגב בצורה שלא תעורר את חשדו שיש לתשובה משמעות כלשהי). המתן שנה וחזור על הניסוי עם אותם 100 אנשים. לאחר שכל אחד מהנבחנים ייתן תשובה חקור אותו לגבי משמעות המספר ולגבי שינויים שחלו בחיים במהלך השנה אחרונה שעלולים להשפיע על הבחירה. הוצא מהסקר את כל האנשים שביקרו אצל נומרולוגים ושאר יועצים במהלך השנה. |
|
||||
|
||||
דובי כבר דרש להשקיט את מוח היונה, ואני כבר יצאתי להגנתה והזכרתי שמוח היונה הוא מבחינתנו קופסה שחורה (או בוטן אפור) שאמור להוציא אותו פלט תחת אותה כניסת קלט, לו היה דטרמיניסטי. אני מאמין שליונים מתות אין רצון חופשי, אם זה עוזר. ואלה תוצאות הניסוי: אחרי שזורקים את כל הנומרולוגים, וכן את הפיקים ב-42 וב-17, אני מעריך שנקבל התפלגות אחידה של בחירת מספרים. תוחלת הבחירה - 50.5. מה זה מוכיח? לא יודע. (הפוגה חד-צדדית בדיון לצרכים אקדמיים) |
|
||||
|
||||
חבר אלקטרודות למוח היונה ותגלה שהקופסא שלך הרבה יותר אדומה מאשר שחורה (או כחולה, ליתר דיוק). |
|
||||
|
||||
נראה שהסתמנו, בחלוקה גסה (פופק, תחשוב פעמיים לפני שאתה עונה) שתי מחנות. אתה, (ואולי גם שי בפרוש מסוים של דבריו) משתמש בטרמינולוגיה שאיננה ברורה כל צרכה, ונשארת ברמת המופשט, המילוני והפסיכולוגי (כמשהו שנמצא באמצע). למשל, כשאתה אומר "הכרעה בענינים מטאפיזיים היא שרירותית" אתה משאיר כמה ענינים פתוחים. 1. מה פרוש שרירותי. כיצד מתבצע תהליך בחירה שרירותית. האם לא ניתן להניח סיבות (לא-מודעות, אוטומטיזם) לבחירה השרירותית, כביכול? 2. מה פרוש בחירה. כיצד מתבצע התהליך עצמו, ועל סמך מה מתבצעת הבחירה? השאלה היא אם אנחנו משתדלים ומתכוונים לעגן את הפעילויות האלו (קוגנטיביות, מנטליות, מוחיות) בפעילות של המוח/נפש או להשאיר אותם כמין נעלם (כי במדה מסוימת אנחנו לא רוצים לערב פה ישות עליונה). |
|
||||
|
||||
לא הבנתי לאיזה מחנות אתה מחלק את המתדיינים, ניחא. יש להבדיל בין סיבה לבין נימוק*. אם קמתי בבוקר על רגל ימין, זה יכול להיות מנימוקים דתיים או מיסטיים או מסיבות מקריות. במקרה שלי, ניתן לומר שאם קמתי על רגל ימין (לא זוכר, צר לי), עשיתי זאת ללא כל כוונה מיוחדת וכתוצאה מנסיבות מקריות. יכול להיות שעשיתי זאת באופן לא מודע ואפילו (תחזיקו חזק) באופן דטרמיניסטי. בכל אופן, גם אם ניתן למצוא סיבות לכך שקמתי על הרגל שעליה קמתי, לא אוכל למצוא לכך הנמקה לוגית מסודרת. אם תשאל אותי 'למה לא קמת על הרגל השניה?' אשיב לך 'ככה'. להכרעה שאין לה הנמקה לוגית, כי אם תירוץ נסיבתי בלבד, אני קורא שרירותית. אם מוקצה לכך מינוח אחר מן המוכן, אנא תקנו אותי. אם שני אנשים מכירים באותה מציאות ובאותה לוגיקה, אחד מאמין באלוהים ואחד לא, משמע שאין לאמונתם כל הנמקה הגיונית המעוגנת במציאות ובלוגיקה אותה הם מכירים. אז נבדוק את עברם ונגלה שאחד גדל במשפחה חמה ואוהבת דתית, והאחר גדל במשפחה חמה ואוהבת חילונית, ואלה הנסיבות המקריות שעודדו בין היתר את אחד מהם להאמין ביש-אלוהים ואת השני להאמין באין-אלוהים. זו הסיבה, אבל לא הנימוק. הכרעתם האמונית בדבר קיומו של אלוהים אינה ניתנת להנמקה לוגית אלא לתירוץ נסיבתי בלבד, לכן היא הכרעה שרירותית. איך היא מתקבלת? לויודע. בשביל לומר זאת לא צריך לערב את אלוהים. * אם גם הפעם אני משתמש במונחים מחוץ למובנם המקורי, אנא תקנו אותי. התואר בפילוסופיה נראה רחוק מאי-פעם כרגע. |
|
||||
|
||||
הטרמינולוגיה שלי לא ברורה?! אני? שדיכוטומי יותר מכולם? מה לא ברור? אני אסביר. ישנם שני מחנות: מטריאליסטים/דואליסטים/אידאליסטים, וקאנטיאנים. אולי ליאור שייך למחנה שלי, אני לא בטוח. ליאור? |
|
||||
|
||||
אבל אין דבר כזה ''בהנתן תנאי פתיחה מדויקים''. מכיוון שכך, אתה עשוי לסבור שגם למזג האוויר יש רצון חופשי. |
|
||||
|
||||
דווקא בגלל שאתה לא יודע את תנאי ההתחלה המדויקים של מערכת מזג אוויר, אי אפשר להכיל עליה את המבחן שלי. בכל מקרה, אין לי כוונה להגן על המבחן שלי, הבו לי מבחן חלופי, העבירו את השימוש במושג ''רצון חופשי'' מתחומי המדע לתחומי האמונה, או קבלו את המבחן שלי. |
|
||||
|
||||
למה אמונה היא מחוץ לתחום המדע? האם לא ניתן לבדוק, או לפחות לחשוב שניתן לבדוק כיצד נוצרות אמונות? |
|
||||
|
||||
כוונתי הייתה שבדיקת נכונותן (או אי-נכונותן) של אמונות נמצאת מחוץ לתחום המדעי. מחקר של האמונות (מקורותיהן, מאמיניהן, וכו') נמצא בתחום המדעי (הרוח והחברה, אני חושב). |
|
||||
|
||||
חופשי זאת אומרת ללא סיבה, ספונטני (התערבות של השגחה תפתור את הבעיה, תוך יצירת בעיה חדשה) וזה לא עולה בקנה אחד עם סיבתיות. אבל, כמו שכתבת במשפט האחרון ''אין וודאות בתוצאה הסופית'' שאני קורא את זה כאינדטרמיניזם. כמו שכתבתי בסוף המאמר, אם אנחנו מסכימים לקרוא לזה בחירה חופשית, שאפו, כל עוד אנחנו מסכימים שאין ארועים שבאים משום מקום וללא סיבה. |
|
||||
|
||||
"יש כאלה שטוענים שהתודעה היא אוניברסאלית ומתקיימת בכל חומר שיש לו כושר תחושה" - תודעה לא קיימת בחומר; או שהיא לא קיימת (במובן של העדר 'אני') או שהיא קיימת, ואז אין משמעות לוגית למילה, בהקשרה, 'מיקום'. התודעה אינה שייכת לקטגוריה "חומר" ולכן אין מובן לשימוש במילה 'מיקום'. למשל, מה המיקום של 2 + 2? אם תאמר שקיומו נמצא בנקודה X במוח האנושי, אשאלך היכן היו 2 זוגות ירחים לפני 5 מיליארד שנה (לפני האדם). |
|
||||
|
||||
מסכים. ראה מאמר א' שבו הבאתי מודל שטוען שהתודעה היא _יחס_ בין פעילות של אזורים שונים במוח. אין ניורון-תודעה כי התודעה איננה (בהסתייגויות הרגילות) מהות. בדיוק כמו ש-1 או "מכונית" לא היה קיימים בימי הדינוזאורים. אולי 1 כן היה קיים. קיים לא במשמעות של מהות אלא במשמעות של מוח קולט מידע ומייצר משמעות על פי מבנה המערכת בה הוא פועל. |
|
||||
|
||||
האם 'יחס' הוא חומר? |
|
||||
|
||||
אם נחזור למודל שהצגתי, יחס הוא זיהוי, בקרה ושליחת מידע או של רמת פעילות המתקיימת בין צבירי ניורונים. אם כך, _התוכן_ של היחס הוא חומר (אם נשאר בגבולות ההגדרות הפשטניות של חומר). האנלוגיה שהבאתי היא של מד מהירות במכונית שמודד פסיבית את כמות סיבובי הגלגל מבלי שהוא ימדוד (יחוש) במישרין את הגלגל. השעון מופעל על ידי המידע שזורם מחישן שמודד ישירות מה קורה בגלגלים. התודעה לא קיימת [בשום מקום]. |
|
||||
|
||||
קלאסי... :-) האם "זיהוי, בקרה ושליחת מידע" הם חומרים? האם פעולה היא חומר? האם מידע הוא חומר? |
|
||||
|
||||
תארתי לי שזאת התשובה שלה ציפית. מידע מוגשם בחומר. זה המודל. אבל תמיד אפשר לטעון שנוצרנו לפני חמש דקות כשהכל מטובע במוח. |
|
||||
|
||||
מה זה "מוגשם בחומר"? אם הוא קיים, אזי הוא נפרד מהחומר. מגושם מצידך לומר זאת. את המטריאליזם קל להפריך: לא צריך יותר משתי אקסיומות - א. נניח יקום בו רק שני עצמים. ב. נניח שעצם אחד גודלו X, ואילו העצם השני, גודלו 4X. היחס בין העצמים, לכן, הוא 1:4. אם מוסיפים לשתי האקסיומות את האקסיומה "אין דבר פרט לחומר" - אזי המסקנה שגויה: מאקסיומה ב' נובע שישנו יחס. מ "אקסיומת החומר" נובע שכל דבר הוא חומר. מכאן נובע שיחס הוא חומר. מכאן, סתירה לאקסיומה א', הטוענת שיש רק שני עצמים. מש"ל (בחייך, מטריאליזם זו דת של המאה ה-19. אבד עליה הכלח) |
|
||||
|
||||
אבל כבר הבאתי הפרכות לניסויים מחשבתיים של פילוסופים. |
|
||||
|
||||
אם כך, לא יקשה עליך להפריך את זה. |
|
||||
|
||||
התנתקתי אמש מהפתילון הזה כדי לראות את תחרות ההחלקה האומנותית. לשווא. השופטים כל כך הרגיזו אותי כשגנבו את הזהב מסאלה ופלטיה הקנדים. הכל מוטה, אין רצון חופשי, לא היו מודעים לאני הקולקטיבי של הקהל שהריע להם, התעלמו לגמרי מהביצוע המבריק של הקנדים ובמין אוטומטיזם מונחה מרחוק נתנו לזוג הרוסי את הזהב. הזכיר לי את מה שקרה לטורביל ודין האנגלים. |
|
||||
|
||||
:-) אתה הזכר היחיד שאני מכיר שאוהב החלקה על קרח, (not that there's anything wrong with that) ובכל זאת, מעניינת אותי תשובתך. |
|
||||
|
||||
האם לא הגדרת פה את ההבדל הקטן והדקיק שהוא הגבול הדואליסטי? |
|
||||
|
||||
בתנאי שמבינים שמדובר פה בטענה אפיסטמולוגית, ולא אונטולוגית. אגב, אני עדיין מחכה לתשובה בקשר ל "ניסוי המחשבתי" שלי. אני מתנצל בזאת על הרמיזה לגבי נטיותך המיניות, פשוט תפס אותי מין חיזיון כזה: מדבר. החול הכתום לוהט. דבר לא חי בסביבה, פרט לקקטוס פה ושם. כביש האספלט השחור נמתח עד לאופק שם משחק תופסת עם השמיים, במין עיוות כזה, הנגרם מהחום. ופתאום, מתוך העיוות, פורץ אופנוע ענק. מתכת מבריקה ועור שחור. פרש מודרני, לא מגולח, עוצר בשאגה איומה את מכונת המתכת הרותחת ממש לפני המצלמה. מגף שחור מקיש על האספלט החם. הענק מישיר אלי מבט: "אני רון בן-יעקב" הוא מסיר את משקפי השמש שלו, ועיני הנמר ננעצות בי "ואני אוהב החלקה אומנותית". |
|
||||
|
||||
נראה לי שבמוח המצוי באורגניזם הידוע בכינויו GeG מסומנות רמות תענוג (א לה דאמסיו) הקשורות לדחפים ומניעים בינריים (עפ"י הערתו העדינה של יהונתן). אתה ממתין להכרעה בקרב ההוכחות הלוגיות של הפרכות ואישושים, אבל עדיין לא ענית לשאלותי המרובות, כיצד פועל מוחו של לוגיקן. מה גורם לאפיסטמולוג להיות כזה וליצור תפיסה בינרית מחוויות אנלוגיות בעלות עוצמה משתנה אינפיניטיסמלית הפועלות במסגרת מערכתית וממערכת של מערכות. תגובה 50500 האם ההנחה הקאנטיאנית שלא ניתן להכריע בין דעה זו או אחרת פועלת רקורסיבית? האם ניתן ליצור רעיונות במנותק מהגוף בו הן נוצרים, ובמנותק מהנסיון להבין כיצד פועלת המערכת שמיצרת דעות כאלה? (וראה שאלתי בעניין קאנט והרגשות) המאמרים שלי ניסו לתת נקודת מבט מחוץ לכורסת הפילוסופים, וטענה קטנה של רורטי כנגד הלוגיקנים הטהורים לא זכתה אפילו לתגובה מבטלת. נו, שויין. אגב, אני מאד מתפעם מהכושר המדמיין שמופגן על ידי המוח הנ"ל (אם כי שבלוני במקצת, לטעמי) ואם אתה רוצה לראות מאצ'ו מחליק על הקרח, נסה לצפות הערב באלויס סטויקו Stojko הקנדי. |
|
||||
|
||||
עפ"י הלוגיקה, כל דבר (פרט לדברים העומדים באותו מישור אפריורי כמו הלוגיקה עצמה, לדוגמא הרצון [וזו הסיבה שאי אפשר להפריך את הרצון ע"י הלוגיקה, כל שכן ע"י עובדות אמפיריות זמניות]) הוא "בינארי", כלומר, כל דבר מוגדר רק ע"י היותו הוא עצמו או לא (חוק הסתירה). למעשה, חוק הזהות + האפשרות ש X לא קיים. בלוגיקה, ולכן גם בעולם, יש רק כן ולא, רק שחור ולבן. כאשר אנו ילדים, תמיד אומרים לנו שהעולם הוא לא שחור ולבן. אין שקר גדול מזה! בהתבגרותי, למדתי בדיוק להיפך: אפור, אינו אלא רצועות דקות של שחור ולבן. טוב, אני אענה ראשון. איננו יודעים איך פועל מוחו של אף אחד, וגם אם נדע, לא יקרב הדבר אותנו אף לא במילימטר בכל הנוגע לשאלות מטפיזיות. הפיזיקה לא יכולה לטפל במטאפיזי - מה שאתה בעצם טוען, (גם אם אתה עוד לא יודע את זה) הוא שאין מטאפיזי. וטענה זו היא טענה *עצומה*. כשאני הייתי אמפיריציסט, הייתי מגן עליה בלהט, והוספתי ופיתחתי אותה לדרגה גבוהה למדי. בנוסף, הייתה לי תכונה, עליה אני שומר עד היום, והיא לקרוא, תמיד, יותר את כתביהם של המתנגדים לדעותיי, מאשר את הדעות שאני מסכים כבר איתם מראש. זאת, כדי להימנע מדוגמאטיות. במהלך קמפיין זה, בו זללתי מספר רב של ספרי פילוסופיה דואליסטיים, וגם למדתי להכיר את קאנט, הגעתי לליבוביץ' ולספר של שטייניץ "לעולם תהא המטאפיזיקה". הייחוד של דעותיו של ליבוביץ' והספר המדובר, שהם היו בדיוק מה שחיפשתי: הניגוד המוחלט להשקפתי! אז עשיתי בדיוק את מה שעשיתי עם הספר הקודם שקראתי, "הטרקטטוס" של ויטגנשטיין, והחלתי להתעמת עם הספר. שיטתי הייתה מחברת, בה כל ספר שקראתי זכה לפרק, ובו הייתי כותב משפט מהספר, או רעיון שבוטא בו, והערותיי לגביו. רעיונות שאני בטוח בתוקפם נכתבו בעט שחור,רעיונות שאינני בטוח בהם נכתבו בכחול, ותיקונים לרעיונותיי נכתבו באדום. עד מהרה הפכה המחברת כולה לאדומה מדם. נאבקתי בספר (וברעיונותיו של ליבוביץ', שזרמו במקביל) ביום וגם בלילה, במשך כשבועיים. (מיותר לציין שהדבר הזיק לעבודתי דאז, מנהל מעבדת מחשבים). בסיום השבועיים הללו, שהיו המאמץ האינטלקטואלי הארוך טווח הקשה שעברתי, גיליתי שהמטריאליזם-אמפיריציזם-דטרמיניזם המאכיסטי שלי, בטעות יסודו. יש להבין, עומקה של ההשקפה הזו בחיי היה אדיר, רגשית ואינטלקטואלית, ואדיר גם היה המהפך. לא הצלחתי להפריך את שטייניץ, למרות שניסיתי בכל מאודי. תיקונים מסוימים (גם הם בעט כחול) מצאתי, ולכן הייתי כל-כך שמח להתדיין מעל מלבני האייל על הספר. לא הבנתי מיהו "האפיסטמולוג". מעבר לכך, כפי שרמזתי, מה שאתה קורא "ניסוי מחשבה פילוסופי" איננו כזה כלל: ראשית, משום שהמילה 'ניסוי' משגרת אותנו ישירות למחלקה האמפירית, ואז זו כבר איננה פילוסופיה, לא מטאפיזית בכל מקרה. שנית, מה שאתה קורא "ניסוי מחשבה פילוסופי" הוא פשוט סט של היגדים, שמטרתם כאן להראות שהתיאוריה שלך מובילה לסתירה. מה רע בזה? הטענה הקנטיאנית אומרת שלא ניתן לומר דבר על האונטולוגי, לכן אין אפילו מובן להיגדים המכילים טענה כזאת, ממש כמו "מה ההבדל בין שפן?". הבעיה במשפט הנ"ל הוא שהוא לא שלם מבחינה לוגית, לא שהוא מכיל סתירה, כלומר הוא לא בנוי נכון לפי סט הכללים. משפט אונטולוגי לא תקף כי אפילו הכללים אינם ידועים, או הימצאותם בכלל. "המאמרים שלי ניסו לתת נקודת מבט מחוץ לכורסת הפילוסופים---" לצערי, ראשית יש צורך לעסוק בהגדרת האובייקטים עליהם אנו דנים, לפני הדיון עצמו (וראה את ניוטון והחשבון האינפיניטסימאלי), אחרת, שוב, אין מובן לדיון. ברור שזו שבלונה! מישהו אמר פעם שכל הבדיחות מבוססות על סטריאוטיפים. אם לא היו, אף אחד לא היה מבין מתי לצחוק. |
|
||||
|
||||
מגף שחור מקיש על האספלט החם נשמע לי כמו כינוי הרבה יותר פיוטי מזה הקיים, אבל כבר הסכמתי פעם עם עצמי לא לדרוש ממך להחליף שם. |
|
||||
|
||||
"מגף שחור מקיש על האספלט החם" - נשמע כמו כינוי נשי של צ'ט לבנות 16. הכינוי שלי לא אמור להיות פיוטי (ואם כבר, אז לא פיוט בנאלי כל-כך, כפי שהיתה הכוונה מראש לעשות בתגובה זאת). אפשר לומר שזה התחיל מהניסיון להעביר מקסימום משמעות במינימום (שלוש) מילים. למדרש שם, אנא פנה ל: מעבר לכך, מטופשת לדעתי התעסקות היתרה בנושאי שם/תדמית. ניסיתי לרמוז לכך (ע"י סטירה) בתגובתי הנ"ל לרון, הדבר הוא חלק מהתרבות הצרכנית שבה אנו חיים, בה התדמית החליפה מוסר והשם/כותרת החליפו את התוכן. אבל יש מאמר חדש המדבר בדיוק על זה... |
|
||||
|
||||
אחרי שקראתי את הצחוק האחרון של ליאור נוכחתי שאולי התגובה האחרונה שלי יכולה להתפרש כלא נימוסית במיוחד ועל כך התנצלותי מראש. להת' בשבוע הבא. אל תשכח את סטויקו. |
|
||||
|
||||
''נימוסין'' הוא שם כללי לדוגמות זמניות הרווחות החברה. אם היית רואה איך אני מתלבש, היית מבין שאינני מתיחס כל-כך לכאלו. |
|
||||
|
||||
היחס בין העצמים הוא אכן 1:4, אבל הוא לא נמצא ביקום שהגדרת. הוא יושב אצלך במוח, ואתה מחוץ ליקום. יחס, כמו כל קונספט מופשט, קיים בצורה חומרית בתודעה המגדירה אותו, ורק שם. |
|
||||
|
||||
או, סוף סוף, התיחסות לעניין. כלומר, לפני 5 מיליארד שנים, לפני תחילת החיים, לא היה יחס בין דברים? אם לפני תחילת החיים לא היה היחס בין 4 ל 1, איך התנהלה הגרוויטציה של הכוכבים? כולם נמשכו לכולם באותה העוצמה! בחייך! יחס היה גם לפני בני-האדם. |
|
||||
|
||||
נכון, לא היה יחס. דברים היו גדולים יותר או פחות אחד מהשני, זה וודאי, אבל הקשר הזה של יחס - זה כבר המצאה שלך. |
|
||||
|
||||
איך אתם יודעים מה קרה לפני מליארדי שנים? הרי לא הייתם שם.. |
|
||||
|
||||
אני הייתי שם, הוא צודק. שום יחס. |
|
||||
|
||||
''נכון, לא היה יחס. דברים היו גדולים יותר או פחות אחד מהשני'' - זה יחס. |
|
||||
|
||||
נכון, 'גדול מ' זה יחס, אבל לא היה אף אחד שיגדיר אותו, לכן השאלה שלך איפה בדיוק נמצא היחס הזה חסרת משמעות. מה שקורה כאן הוא שאתה יוצא מנקודת מוצא קנטייאנית, שכבר חייבה אותך להגדיר כל מיני דברים בתור קיימים, ואז שואל איפה הם בתפיסת העולם המטיריאליסטית. אז בניגוד אליך, אני מסוגל לחלוטין להבין עולם בו יש שני חלקיקים, אחד בגודל X והשני בגודל 4X, הם מסתובבים סביב מרכז הכובד המשותף שלהם, וכולם שמחים. אתה, לעומת זאת, כבול על ידי הקטגוריות הקאנטייניות, שלא מאפשרות לך לראות את העולם הזה, כי אתה מחפש לדעת היכן נמצא היחס של 4:1. טוב נו, מה אפשר לצפות ממישהו שאפילו לא יכול לדמיין משולש עם שלוש זויות ישרות... :) |
|
||||
|
||||
מה זאת אומרת? האמונה המטריאליסטית היא שמחייבת להתיחס לכל דבר קיים כחומר. לכן אם אתה טוען שהיה יחס, זה בכלל לא רלוונטי אם היה בן-אדם שיגדיר אותו, מעצם העובדה שהוא קיים, נובע שהוא חומר, מה שמביא לסתירה הנ"ל. "מרכז הכובד המשותף שלהם" - ואיפה זה נמצא (ביקום בעל 2 אוביקטים)? -רמז: קשור לשאלה היכן נמצאים חוקי הפיזיקה... |
|
||||
|
||||
מרכז כובד? זאת עוד שאלה קלה יחסית איך נקבע כי הם מסתובבים? הו! זאת שאלה לעולם עם שני עצמים |
|
||||
|
||||
זה נהיה מעייף. האקסיומה המטריאליסטית: כל מה שקיים הוא חומר. אא"א: אה, אז נגדיר שני עצמים ביחס של 1:4, והיחס קיים, אז איפה הוא? ג"ב: בראשך בלבד בצורה חומרית. אא"א: כן, אבל אם לא הייתי אז איפה היה? ג"ב: אתה יוצא מהנחת יסוד קנטייאנית, שמחייבת קיום נפרד של היחס בין העצמים, אני לא צריך את זה. אא"א: לא, אבל איפה הוא, וגם איפה מרכז הכובד. ברר. זה לא הולך לשום מקום. אם כל מה שיש לך ביקום זה שני אובייקטים, האחד כבד פי 4 מהשני, אז זה מה שיש שם, אני לא צריך שום מקום מיוחד בו תמצא העובדה שאחד גדול פי 4 מהשני, כי אחד כבר גדול פי 4 מהשני, כי ככה הגדרת אותו. טוב, מאחר ולא נראה לי שתזוז מעמדת המוצא שלך, ולא נתקדם ככה לשום מקום, אז בוא נעבור למשהו שיותר קל להתווכח עליו: ציירתי לך הפרכה לטענתך שהבינה האנושית אינה יכולה לדמיין משולש עם שלוש זויות ישרות: http://t2.technion.ac.il/~sgiladb2/270deg.html (ואפילו משוכלל!) דעתך? |
|
||||
|
||||
אולי ננסה לחדד את זה. אתה יכול לצייר משולש דו מימדי, שצלעותיו ישרות, שסכם הזוויות בו שונה מ- 180 מעלות? |
|
||||
|
||||
זה משולש דו מימדי לעילא, הטרנספורמציה בין מימדיו t ו s והמימדים הקרטזיים כתובים בראש התמונה. והקווים האלו הם מה שנקרא ישרים בגאומטריה אליפטית. (וודאי שאני לא יכול לצייר משולש *אאוקלידי* עם סכום זוויות גדול מ180, זה בניגוד לאקסיומות של הגיאומטריה הזו, אבל אין לי בעייה לדמיין (ולצייר) את הגאומטריה האליפטית, בניגוד לדעת אא"א) |
|
||||
|
||||
אוי! זה כל-כך כואב לראות אותך מסביר ש "הקווים האלו הם מה שנקרא ישרים בגיאומטריה אליפטית"! והרי זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר כאן: אין לי בעיה עם הפורמאליות של גיאומטריות לא-אאוקלידיות - פשוט, גם אני וגם אתה רואים את ה 'עקום' הזה, ומזהים אותו ככזה אפריורית, גם אם אנו יודעים שלפי הגיאומטריה האליפטית הוא מוגדר כ 'ישר'. מה לעשות, גלעד; בלילה בלילה אנו חולמים עוד, באאוקלידית...♫ |
|
||||
|
||||
''ישר'' הוא מושג בעל מובנים שונים בהקשר בו הםא נאמר נלמד נחווה וכיו''ב (כמו כל מושג אחר) בהתאם לאמור מי שחולם באאוקלידית הוא אשר המושג ישר מוחזק על ידו במובן האאוקלידי. אני קצת קופץ כאן לאזור שלא השקעתי בו עדיין מספיק מחשבה בהקשר דיון זה אך דומני כי אין כל מושג בעל מובן אפריורי (תקוותי כי רב''י ישזוף עיניו בהערה זו ויוכל להרחיב בעניינה לחיוב או לשלילה) |
|
||||
|
||||
זאת-אומרת, אם תחנך ילד ש 'ישר' הוא 'עקום', אזי הוא יראה ישרים כעקומים? אתה לא שם לב שאתה פשוט תחליף לו את המילה? (דווקא כחובב של פטנם, זה היה צריך להיות לך אינטואיטיבי...) במילים אחרות, אנו עדיין נראה את הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות כ (מה שאני ואתה מתכוונים כקו ישר). אם יאמרו לנו שזה עקום, נקרא לזה עקום, אבל המשמעות תשאר, רק השם ישתנה. לא נראה בין שתי נקודות קו מתפתל. |
|
||||
|
||||
ובכן, אני מזהה את ה"עקום" הזה כישר. כזה אני, אדם מוכשר. ולטובת מי שלא מכיר גיאומאריה אליפטית, שישים שניות על: בגאומטריה אליפטית אנחנו נמצאים על פני כדור, ומגדירים נקודה כקצוות של קוטר העובר בכדור, זאת אומרת שנקודה אחת באליפטית היא שתי נקודות בפרבולית (הגיאומטריה האאוקלידית) שמחוברות ביניהן בקוטר. קו מוגדר להיות היקף שלם של המעגל, כך שאכן דרך נקודה אחת (שתי נקודות אאוקלידיות) עוברים אינסוף קווים ישרים (היקפים), ודרך שתי נקודות (ארבע אאוקלדיות) עובר קו ישר אחד ויחיד (ארבע נקודות על פני כדור קובעות היקף חד ערכית). |
|
||||
|
||||
ראה תגובתי לדותן. אתה עדיין רואה את היקום בצורה אאוקלידית, גם אם אתה (ואני) מסוגלים לחשב חישובים בגיאומטריה אליפטית. שוב אשאלך, פורמלית, אין לי בעיה לחשב ווקטורים במרחב 11 מימדי (כמו שהפיזיקה החדישה מראה שזהו היקום האמפירי). ובכל זאת, אינני יכול לדמיין מרחב שכזה, אבל אין לי שום בעיה לדמיין מרחב אאוקלידי. למה? |
|
||||
|
||||
ראיתי תגובתך לדותן, והנה אני עונה לך על השאלה הכה נוקבת: "למה?". והתשובה - חינוך. (ראית, לא השארתי אותך במתח) אם אא"א הקטן, כשהיה הולך לטרום טרום חובה בגיל שלוש, במקום לקבל דפים לבנים רגילים לצייר עליהם, היה מקבל כדורים לבנים חלקים, ואם חביבינו היה מקשקש עליהם כאוות נפשו, הוא היה מגלה שכשהוא מעביר את ידו בתנועה אחת עם הצבע על הכדור, הקו המתקבל הוא מה שאא"א המבוגר של ימינו קורא "עקוֹם", ואם אא"א הקטן היה מצייר שלושה קווים ישרים כאלה, הוא היה מקבל מה שאא"א המבוגר של ימינו קורא "פיסת עוגה צבעונית", אבל אא"א הקטן היה קורא לזה "משולש", ובמגוון רחב של סכומי זוויות נהדרים, מ180 ועד 270. ואז כשאא"א הקטן היה גדל, הוא היה מתווכח עם אחד, ג"ב מהאייל הקורא, שהיה מנסה להסביר לו שאפשר לצייר משולשים גם בסכום זוויות של 180 מעלות בדיוק, ואפילו פחות מ180. "אבל הם לא נראים כמשולשים!" יזעק אא"א החלופי, וג"ב החלופי היה כותב הודעה דומה לזו, אבל עם שינויים הכרחיים. |
|
||||
|
||||
אויה! קונוונציונליסטים עליך, God eat God! למעשה, הצגת פה קונוונציונליזם נאה ביותר (ולמי שלא הבין, *אינני* מלגלג, או חלילה מתנשא [סליחה, גלעד, על הפגיעה בשטף הדברים, אבל אני אצטרך בזמן הקרוב להסביר את הדברים הללו, שחשבתי שהם ברורים מאיליהם. כמובן, אם אתה חש נעלב, או חש שאני מתנשא עליך, או כל דבר אחר שהאשימו אותי בו, אנא אמור לי. אינני רוצה לפגוע באף אדם]). השאלה היא, וזו שאלה מתודית שחייבת להישאל לפני הויכוח, עד לאן תיקח את הקונוונציונליזם הזה? עד "הקונוונציונליזם הנאיבי"? כלומר, האם גם חוקי הלוגיקה הם תוצאה של חינוך, ולוגיקה אלטרנטיבית הייתה מצליחה בידי משטר א-לה 1984? האם *הכול* קונוונציה, לשיטתך? ואם לא, מה מבדיל בין קונוונציה לשאינה כזו? |
|
||||
|
||||
חוקי הלוגיקה הם עניין של הגדרה, קבלתם או אי-קבלתם - עניין של חינוך. בקשר למה מבדיל מוסכמה מלא-מוסכמה אני עוד צריך לחשוב ולהתנסח. צפה להודעה מתישהו בסביבות 5.3, אחתקה"מ. |
|
||||
|
||||
והמשפט "חוקי הלוגיקה הם עניין של הגדרה, קבלתם או אי-קבלתם - עניין של חינוך", גם הוא תוצאתה של קוונציה, אני מניח, ולכן אינו מוחלט. כלומר, אם מוותרים על הקונוונציה השרירותית הזו, *לא* הכול קונוונציות. (בסה"כ, הפניתי את ביקורתך על האפריורי כלפי טענתך שלך. אם אין בסיס אפריורי לקונוונציונליסט, על גבי מה הוא מבסס את קביעתו שהכול קונוונציה?! על סמך הקונוונציה שלו?!) |
|
||||
|
||||
אני אמרתי שהכל קונוונציות? ראה, אני לא טוען כאן שום טענה כללית, (בניגוד אליך). כל מה שאני אמרתי הוא שאני רואה בקבלה או אי קבלה של פורמליזם זה או אחר עניין של מוסכמה. אולי יש פורלמיזמים שלא, אבל אולי אין. אתה הוא האדם עם הטענות כאן, וחובת ההוכחה ל א-פריוריותם של הפורליזמים שאתה אוהב היא עליך. בינתיים, אני רואה בי הפרכה לטענתך הכללית על החשיבה הקטגורית. אני בהחלט מסוגל לחשוב במימדים שלמים גדולים מ3, או בגיאומטריה אליפטית, ואת המוגבליות שלי (לא מסוגל לחשוב במימדים שבורים או בהיפרבולית, לדוגמא) אני לא תולה בכללים כלליים, אלא רק במוגבלות התבונה שלי, לא של המין האנושי. (1) אני מיץ פטל וונאבי |
|
||||
|
||||
רגע, אתה *באמת* מסוגל לדמיין קוביה ארבע-מימדית? אתה גם יכול לצייר לי אותה (כמו פרוסת העוגה ההיא), שאני אוכל להתרשם? אני למעשה טוען את כל טענותי לגבי תודעתי שלי בלבד. אינני יכול להיות בטוח שאתה קיים בכלל, למשל. לא הבנתי כל-כך מה הם הפורליזמים, ומתי קוטפים אותם. בכל מקרה, אני מאחל לך הבמומשיאתגא"ק. |
|
||||
|
||||
אני יכול לצייר אותה. היא תיראה כמו הרבה מלבנים (נו, מה לעשות. היטל על מרחב בעל פחות מימדים מוכרח להיות חלקי. לדמיון של גלעד אין בהכרח את המגבלות של המישור או המרחב). |
|
||||
|
||||
אה. גם אתה מסוגל לדמיין מרחב ארבע-מימדי, או שיכולת מופלאה זו משויכת רק לגלעד? בהיזדמנות זו, נוכל לבדוק את היכולת שלכם לדמיין עוד דברים שאמורים להיות בלתי אפשריים אפריורית: נתחיל במשולש בעל ארבע צלעות (למה אי אפשר לדמיין סתירות?). בסוף נגיע לבריאת הזמן (דרך היסתכלות אנושית, עפ"י קאנט. לקריאה נוספת, סיפרו הנפלא של נתן רוטנשטרייך "בעית העצם בפילוסופיה מקאנט עד היגל"). |
|
||||
|
||||
אגב, אם לא לצייר אותה, אתה יכול לבנות אותה? (כמו שאני לא יכול לצייר בצורה מלאה קוביה תלת-מימדית על נייר דו-מימדי, אבל אני יכול לבנות אותה מריבועי נייר וסלוטייפ). אשמח אם תעביר לי אחת כזו. נתאם מקום מפגש. |
|
||||
|
||||
אפרופו סוליפיסיזם |
|
||||
|
||||
א. לא, אני לא יכול לדמיין קובייה ארבע מימדית. קובייה מוגדרת להיות דבר נפחי בשלושה מימדים (וזה באשר למשולש עם 4 צלעות. זה לא שאני לא יכול "לדמיין סתירות", אני פשוט אקרא לדמיונות שלי בשמות שונים). כשאני מדמיין לדוגמא ארבעה מימדים, אני משתמש לפעמים בקו של קוביות, או בקובייה צבעונית (כשהצבע מציין גודל רביעי), או במישור של מישורים, וכלמיני כאלה, בהתאם למצב. נכון שאני לא משתמש ביותר מ3 מימדי *מרחב*, כך שאם תגביל אותי לכאלו, לא אוכל להשתמש בזה כהפרכה לחשיבה קטגורית. לא שזה משנה, ההפרכה שלי עם הגיאומטריה הלא פרבולית בעינה עומדת. ב. הא! זה חדש, "טוען את טענותי לגבי עצמי בלבד" Indeed. חביבי (ב' רפות), כשאתה טוען ל"מוגבלות החשיבה האנושית", אתה מדבר על הרבה יותר אנשים ממך. בערך פי 6 מיליארד. ג. פורמליזמים == מערכות פורמליות. ד. גם לך. |
|
||||
|
||||
אתה אומר שרק הגיאומטריה האוקלידית היא אפריורית, או סינטתית אפריורית (אם תסביר את שני המונחים - אודה)? למה? |
|
||||
|
||||
אפריורי משמע ראשוני, בלתי אמצעי. אנו רואים מרחב תלת-מימדי באופן אפריורי, אולם כמה שלא נאמץ את מוחנו, איננו יכולים לדמיין מרחב ארבעה-מימדי. למה? פשוט, משום שככל מכונה (ולא נכנס כרגע לדיון האם המכונה הזו חומרית או לא, והאם ניתן בכלל לבדוק את זה) היא בנויה בצורה מסוימת, מוגבלת. לזה קאנט קרא "הארכיטקטורה של התבונה האנושית". אנו מוגבלים בגלל הארכיטקט שבנה אותנו (אבולוציה לא נזקקה כנראה ליותר משלושה מימדים כדי להיות יעילה, למרות שלפי הפיזיקה יש 11 מימדים) לשלושה מימדים. סינטתי - משמעו מרכיב, מוסיף מידע על המציאות. לדוגמא "מים רותחים במאה מעלות בלחץ אטמוספרי": נוסף לנו מידע חדש, שלא היה ברשותינו קודם. לעומת זאת "יש או אין נמלים פרזיטיות" אינו משפט סינטתי, כי אם אנליטי. טוטולוגיה. (מבלי להכנס לשאלה "האם ישנם משפטים אנליטיים שאינם טוטולוגיות") הפוזיטיביסטים טוענים שכל מה שהוא אפריורי הוא אנליטי, קאנט טוען: "הי! אני אמרתי את זה קודם!" אבל מוסיף שישנם משפטים שהם אפריורים *וגם* סינטתיים, כלומר *לא* אנליטיים. לאלה, קרא "סינטתי-אפריורי". ויכוח אדיר זה מוצג נפלא בספרו של שטייניץ "לעולם תהא המטאפיזיקה", משם לקוחות כל הדוגמאות. |
|
||||
|
||||
ראשית אציין כי דבריו של גלעד מעלים בעיה שלפי דעתי אתה פותר אותה בלא כלום או שמא יש לומר כי אינך פותר אותה בלא כלום (ניסיון ניסוח אחרון לעניין זה יהה שהתשובה היתה קצרה מדי לנפחה של הבעיה והשת ליבך לשימוש המטופש במימדים שסחטתי מעצמי) שנית ראוי לשים לב כי המגבלות בהדמיית יותר משלושה מימדים כרוכות בהגדרת אמצעי ההדמיה כראיה. יהיה קשה לפסול על הסף גישה אשר תגרוס כי חינוך להדמיית מימדים באופן לא ויזואלי תאפשר פתרון אף אם חלקי לעניין המגבלה האמורה. שלישית כבודו כיתר הקוראים מסוגל לדמיין יותר משלושה מימדים אף כי הדבר מאלץ דיסקרטיות בכל מימד מעבר לשלושה "הראשונים". הדוגמה הבאה בעייתית מבחינת הגדרת המימדים אך בכל זאת... במקביל ללימודי חנכתי סטודנטים דיסלקטיים מכיתתי ואחרים. אחד מחניכי היה נתקל בבעיות בכל האמור להדמיית מצבים מרחביים דבר שהקשה עליו את הבנת החומר הנלמד בפיזיקה. כפתרון לבעיה זו ניסיתי (אף כי מעולם התכנית לא הושלמה) לבנות בעזרת MATLAB מערכת המדמה פרמטרים שונים בתנועה על ידי חיוויים קוליים במקום החיוויים הויזואליים המקובלים, כך לדוגמה מהירות יוצגה על ידי תדירות הצליל, גובה על ידי משך הקיטועים בצליל וכיו"ב אף כי מובן שאין כאן חריגה משלושת המימדים המוכרים לנו באופן רגיל שימוש במבנה שכזה יוצר התמרה למימדים ובאופן שכזה ניתן להשיג מרחב פסודו-רב מימדי על ידי גירוי חושים שונים מהראיה. הערת אגב נוספת בעניין זה היא שניתן להציג באופן ויזואלי מספר הטלים של מרחבים דו/תלת מימדיים ולצורך העניין נחשיב טמפרטורה כפסודו-מימד (משתנה רביעי בנוסחה המציגה פיזור מרחבי של טמפרטורות) ונציג את המערכת במספר היטלים תוך שינוי צירי המערכת המייצגת והרי לא תהה הדמיה זו בעלת בעיתיות גדולה מזו בה נתקל מי שמתבונן בציור מאלו המשלבים פני אישה זקנה וצעירה (שכידוע אינם נתפסים במקביל אף כי אין הייצוג מהווה חריגה מעבר לשני מימדים צנועים למדי) |
|
||||
|
||||
לפעמים, לשאלה ארוכה, תשובה קצרה. כל הדוגמאות שנתת (פרט לאחרונה, התמונה המפורסמת של פני האישה הזקנה והצעירה, שלא הבנתי את הקשרה) הן למעשה פורמליזם, לו, כזכור, לא הבעתי התנגדות. כל טיעונִי היה, שהארכיטקטורה של התבונה האנושית בנויה כך שאינה מאפשרת לנו לדמיין *ויזואלית* מרחב מרובה-מימדים. |
|
||||
|
||||
ראה דוגמה לתמונת האישה הצעירה/זקנה ב- סביר כי תשים לב שהמדובר מתמונה דו מימדית שאינה נתפשת אף רגע במלואה (אני, כמו רוב מכרי, לא מסוגל להבחין בשני הפרצופים באותו הרגע ואפקט דומה מתקבל מציור של קוביה הנראית פעם כבולטת הרחק ממך ופעם כבולטת לכיוונך). האם יש להסיק מדוגמה זו כי איננו מסוגלים לטפל במידע דו-מימדי? דומני כי לא. אודה אם תבהיר את כוונתך ב- *ויזואלית* |
|
||||
|
||||
אני מסכים שאינה נתפשת אף רגע במלואה, ומסכים כי אין להסיק מדוגמה זו כי איננו מסוגלים לטפל במידע דו-מימדי. אינני מצליח להסביר מושג אטומיסטי כמו ויזואליות, מעבר להצהרתי שהתכוונתי לפשט: לראות גראפית. |
|
||||
|
||||
בתוספת ההסתיגות כי המדובר במימדים הנחווים באופן גרפי/ויזואלי דבריך מקובלים עלי אך יש להשית ליבנו כי אנו מטפלים כל העת בחיוויים שאינם מן הסוג הויזואלי במקביל לטיפול בשלושת המימדים הויזואלים "הפשוטים". למעשה אם נלך לפי גישה זו נוכל גם לחזור אל הרדוקציוניזם אותו מציג רב"י ולפיו המימדים בהם אנו מטפלים הם תדירות ומשרעת האותות החשמליים במערכת העצבים. (ברורה לי הבעיתיות של הגדרת משתנים אלו כמימדים ואין צורך להעמידי על טעותי) |
|
||||
|
||||
טוב, אז על ההסבר - מודה אני. על השאלה לא ענית - האם הגיאומטריה האאוקלידית נראית לך אפריורית (וסינטטית אפריורית?)? מדוע? האם האפריוריות היא עניין שיהיה זהה לכל האנשים? האם ניתן לומר שכל המשפטים האפריוריים הם סינטתיים, ושבמשפטים אנליטיים, אפריוריים או לא אפריוריים, אנחנו לא אמורים להשקיע יותר מדי מחשבה מעצם המבנה שלהם? |
|
||||
|
||||
הגיאומטריה האאוקלידית היא אכן סינטטית אפריורית. כבר שטחתי את נימוקי ברחבי האייל עשרות פעמים, ולעת עתה נמאס לי לעשות את זה שוב. "האם האפריוריות היא עניין שיהיה זהה לכל האנשים?" - זו שאלה מעניינת שקאנט לא נדרש אליה מעולם. מבחינתו, 'איש' הוא מי שהארכיטקטורה של התבונה האנושית שלו זהה לזו שניסח קאנט. משל לשאול האם חוק הסתירה הוא אפריורי לכל האנשים. מה דעתך? "האם ניתן לומר שכל המשפטים האפריוריים הם סינטתיים" - לא. למה שיהיו? האם A = A איננו אפריורי? (שהרי הוא בוודאי לא סינטטי). משפטים אנליטיים הם משפטים שמשמעותם נובעת ממשמעות הסימנים המרכיבים אותם. הם לכן אפריוריים תמיד, ולעולם אינם סינטטיים. |
|
||||
|
||||
אולי כדאי שאשאל מה רמת הגמישות של האפריוריות הסינתטית. אני מניח שכולנו נסכים שהמכניקה הניוטונית היא אפריורית. למרבה העניין, עד ניוטון הייתה מכניקה אחרת, אפריורית לא פחות (אריסטוטלית?). עוד יותר מעניין - תורת היחסות אמנם טיפה פחות אפריורית, אבל אני בטוח שבבניין הפקולטה לפיסיקה מסתובבים חברה שעבורם היא די אפריורית. אולי הם כל היום מריצים סימולציות על המחשב, שם מהירות האור היא מאה קמ"ש, ואז, כשהם יוצאים מהפלורסנטים אל החנייה ונוסעים הבייתה, הם לא מצליחים להביא את עצמם לעבור את המאה (אינסוף דלק, יקר). בקשר לחלק השני - המשפט ש=ש אפריורי. המשפט יש או אין נמלים לא אפריורי. יש ההבדל בין שני המשפטים? אני חושב שלא. אני חושב, אם כך, שהלוגיקה הרבה יותר אפריורית מהאפריוריות לפי ההגדרתך, וסליחה על הסרבול (אני משתמש בו כדי להפגין בורות - בתור דיסקליימר). לכן החלוקה אנליטי לעומת סינטטי נראית לי הרבה יותר חזקה מהחלוקה אפריורי לעומת פריורי. יכול להיות שלא הבנתי נכון את משמעות האנליטיות? אולי תחדד את ההגדרה? |
|
||||
|
||||
ככה? מתעלמים? |
|
||||
|
||||
לי נראה שבשביל שהיחסות הכללית תהיה א-פריורית בשביל מישהו, הוא יצטרך לפגוש את האימפליקציות שלה מיום היוולדו. לדוגמה אחרת, עבור מישהו שנולד על כדוה''א, מושגים כגון למטה ולמעלה הם א-פריוריים. לעומת זאת, בשביל מישהו שנולד בחלל, יתכן שאין מושג כזה. יש כל מיני כיוונים ללכת אליהם, ואין העדפה לאחד מהם על האחר. |
|
||||
|
||||
זה אומר די הרבה על הפריוריות (אימאפריוריות?) של האפריוריות. כדי לחדד קצת את מה שכתבתי בקשר למשפטים האנליטיים: בפיסיקה יש משוואות: [משהו]=[משהו]*[משהו אחר] וכולי. במתמטיקה אין משוואות. יש שקילויות - כלומר ניסוחים של [משהו] ע"י [משהואים אחרים]. המשפטים האנליטיים הם, באופן זה או אחר, מתמטיים (אם הבנתי נכון). מה שנחמד במתמטיות של המשפטים האנליטיים זה שבעצם הם לא מוסיפים מידע. את המידע ניתן לחלץ מהתיאור של ה[משהו] הראשון. המשפטים האחרים מתפקדים יותר כמו משוואות. אולי יש ערבוביה של השניים, אבל אני חושב שהאנליטיות הרבה יותר "חזקה" מהאפריוריות. לתיאור פשוט של העניין כיוונתי בכותבי שהמשפט ש=ש זהה מבחינתי למשפט "נמלים הן נחמדות או לא נחמדות". המשפט "נמלים הן נחמדות" היה עשוי להיות אפריורי, אם היינו חיים העולם בו הנמלים נחמדות (או, למען האמת, אם בכולנו הייתה נטועה האמונה העיקשת שנמלים הן נחמדות). בכל מקרה, התפתחות הפיסיקה היא דוגמא נאה לאימאפריוריות של האפריוריות (מצטער, אני ממש נהנה לכתוב את זה. הלוואי שהייתי יכול לומר את זה באיזה פאב או בית קפה). |
|
||||
|
||||
אני חושב שהפסדת את הנקודה במתמטיקה. במתמטיקה יש כמה דברים שאתה מניח. מזה אתה יכול להוכיח תכונות שונות על אובייקטים מתמטיים שונים. מכך אתה יכול להוציא משוואות: ערך זה שווה לערך אחר. מספר האיברים בשדה סופי שווה ל- p^n, כאשר p ראשוני ו-n שלם. לשוחח על כך כניסוח מחדש של הגדרות נראה לי מוזר. |
|
||||
|
||||
שיוויון לדוגמא בפיסיקה: [לחץ]*[נפח]=[מספר החלקיקים] שיוויון לדוגמא במתמטיקה: (x^2+3)'=2x מה ההבדל בין הצד הראשון לצד השני?יפה אמר אאא - אני מבלבל בין האפריוריות לאינטואיטיביות. השאלה שלי היא איפה עובר הגבול. אם הוא יגיד לי מה מעמדם של חוקי ניוטון, אני חושב שאחכים רבות. |
|
||||
|
||||
הבנתי. אתה מבחין בין שוויון לוגי לבין כזה פנומנולוגי? |
|
||||
|
||||
הסבר נא, רצוי עם דוגמאות. |
|
||||
|
||||
אתה מבלבל אינטואיטיביוּת עם אפריוריוּת. אין אפריוריות יותר או פחות, הדבר חד מאוד: אפריורי הוא דבר שאיננו יכולים לחשוב אחרת, כי כך בנויה הארכיטקטורה של התבונה האנושית, ושוב דוגמתי "איננו מסוגלים לחשוב בארבעה מימדים". אין כאלה ש 'קצת' יכולים. באותה מידה איננו יכולים לחשוב, אף לא לדמיין, מקרים שאינם A=A. נסה לחשוב על מעגל שרדיוסו קטן, *ובאותו זמן*, גדל. ניחושִי: אינטואיטיבית, חשבת על מעגל שמתכווץ ומתרחב, אבל לא הצלחת לחשוב על אחד שעושה את שניהם *בו זמנית*. כי אפריורית, איננו יכולים לדמיין סתירות. למרבה הצער הדמיון כן מוגבל. לכן, ישנה דיכוטומיה מוחלטת בין סינטטי-אנליטי, לבין אפריורי-אפוסטריורי. הגדרה טובה ומפורטת יותר תמצא אצל שטייניץ בעמוד 16-17, שם. |
|
||||
|
||||
וואלה? אתה חושב שיש אנשים שיכולים לדמיין "נמלים הן או נחמדות או לא נחמדות"? מה הם ידמיינו? אתה מוכן להגיד לי מה ההבדל בינו לבין "ש=ש"? ומה בקשר לדוגמא הנאה של הפיסיקות האפריוריות בשעתן? קודם אריסטוטליות, אחר כך ניוטוניות? אני מוותר לך על הפיסיקות העוקבות, רק כדי לא לעצבן אותך יותר מדי. אני מבטיח לקרוא את שטייניץ, מההתחלה עד הסוף, בסמסטר הבא שלי. |
|
||||
|
||||
מתי אמרתי שהמשפט "נמלים הן או נחמדות או לא נחמדות" הוא אפריורי?! הוא אנליטי. לא כל משפט אנליטי הוא אפריורי. A=A, כלומר, "כל דבר זהה לעצמו", הוא אפריורי, הוא אינו תלוי כלל בידע, הוא, אם תרצה, "מלידה". לעומת זאת, משפטים הקשורים בנמלים, מחייבים הכרה של היצור הזה. אלא מה? המשפט הזה הוא *דוגמא*, או יותר נכון, מופע (instance ) של המשפט "X הוא P או לא P". משפט זה, *הוא* אפריורי. בפירוש לא הבנתי מדוע אתה חושב שפיזיקה כזאת או אחרת (שהיא ה-דוגמא לאפוסטריוריוּת) יכולה להיות אפריורית. |
|
||||
|
||||
אף פעם לא אמרת, ואני לא חושב שאמרת. אני רק חושב ש"ש=ש", בדומה למשפט "ש הוא ס או לא ס" הם משפטים ברמה הבסיסית ביותר. שניהם אנליטיים, נכון? אני רק רוצה להגיד שהמשפטים האנליטיים, שכבודם במקומם מונח, לא חשובים בדיון זה. אני לא יכול לדמיין עולם שבו המשפט "נמלים הן נחמדות או לא נחמדות" אינו נכון, ובגלל זה אני אומר, שהמשפטים האנליטיים (כן או לא אפריוריים) הם הרבה יותר אפריוריים מהמשפטים האפריורים (קרעכץ). ------ בקשר לשאר, ראה תגובתי לאלמוני המפרגן. אני מקווה שהדבר לא טרחה עבורך, אבל אני ממש סקרן: אתה מוכן לתת לי עוד דוגמא למשהו אפריורי סינתטי, ולא משהו שכבר דנו בו? |
|
||||
|
||||
כן, שניהם אנליטיים (A=A בד"כ לא מדבר על האות A באנגלית, אלא הוא ניסוח חוק הזהות עצמו). הם אנליטיים כי: א. הם מנתחים את נושא ההיגד - ולכן ב. אינם מכילים אינפורמציה כלשהי בנוגע למצבו של העולם האמפירי (הם מנתחים את מה שכלול מראש בהגדרות הנושא, ולכן אין בהם תוספת אינפורמציה לנושא) היגדים הם 'סינתטיים' כאשר: א. הם מרכיבים תכונה כלשהי על נושא ההיגד - ולכן: ב. הם מתיימרים להעשיר את שומעיהם בתוספת אינפורמציה לגבי העולם האמפירי (כיוון שהם משייכים לנושא אינפורמציה שאינה כלולה בעצם הגדרתו). צמד המונחים המנוגדים 'אפריורי' ו 'אפוסטריורי' חל על היגדים בהתאם למקורם: היגדים 'אפריוריים' הם היגדים שמקורם בתבונה הטהורה - מעמדם ואמיתותם אינם תלויים בניסיון כלשהו. היגדים 'אפוסטריוריים' הם היגדים התלויים בתצפית או בניסיון, או נובעים מהם. (שטייניץ, "לעולם תהא המטאפיזיקה", עמ' 16) המשפט "נמלים הן נחמדות או לא נחמדות" אינו אפריורי בעצמו, כי אין נמלים בהיגדים שמקורם בתבונה הטהורה... אבל הוא ניתן לרדוקציה (בצורה אנליטית) למשפט טוטולוגי. ------------ כן. כל חוקי הלוגיקה. (כמו גם חוק הסיבתיות) בנוסף, כמובן, לראייתנו את העולם בצורה אאוקלידית, ולראייתנו את העולם בצורה תלת-מימדית. דוגמא ספציפית יותר (שנובעת מאאוקלידיות של ההכרה): איננו יכולים לדמיין ריבוע-מעוגל. למה? כי כך היא הארכיטקטורה של התבונה האנושית. |
|
||||
|
||||
מותר לי להחליף לריבוע משולש? יהיה לי יותר קל: ( הגדרה: לריבוע ארבע צלעות. הגדרה: למשולש שלוש צלעות. ) שלוש{שונה מ}ארבע. נשמע לי כמו משפט אנליטי. אולי הוא משפט אפריורי אנליטי, אבל כפי שאמרתי, בעיני אנליטיות של משפט חזקה יותר מהאפריוריות שלו. אז זה לא עוזר לי להבין מהי אפריוריות. אני צריך משפט אפריורי סינתטי. אם אתה לא מסכים לזה, רצוי שתגדיר היטב מהו ריבוע ומהו עיגול. הארכיטקטורה של התבונה האנושית לא דורשת אאוקלידיות. אנשים התקיימו הרבה לפני אאוקלידוס. מה שהוא עשה זה להגדיר מהי נקודה, מהו קו ישר, ולנסח מדריך למשתמש: אם יש קו ויש נקודה, רק קו אחד יקביל לקו ההוא וגם יעבור דרך הנקודה ההיא. לא תתקשה בוודאי להעלות בדימיונך כדור ולצייר עליו את כל הקווים והנקודות ולראות מצב שונה. אין כאן שום חריגה מהארכיטקטורה של התבונה האנושית, אבל יש כאן חריגה מהאאוקלידיות. במה עדיפה האאוקלידיות? בזה שמציירים אותה על משטח? זה באמת מאוד פשוט לחשוב בלא אאוקלידית. צריך רק לחשוב על כדורים. נראה לי, אם כך, שאין כאן אי התאמה בארכיטקטורה - זה הרי פשוט כל כך! עכשיו אני מדמיין גם מרובע לא אאוקלידי. ועכשיו מעגל לא אאוקלידי (מזכיר קצת מעגל כן אאוקלידי, האמת). זה בטח לא אותו דבר כמו לדמיין משהו שגדל וגם קטן בו זמנית - כי זה עניין אנליטי ("שטאג גדול מש, ושטאג קטן מש" - אנליטי למהדרין), לא סינתטי. בינתיים, "חיים בשלושה מימדים" הוא המשפט הסינתטי אפריורי היחיד שאני יכול לחשוב עליו. מצד אחד הוא מכיל מידע, ומצד שני הוא לא תלוי בכל מיני הגדרות, שהופכות את כל מה שסותר אותו לאנליטי, ולכן גם אותו לאנליטי. אולי משהו שקשור לסיבה ותוצאה? (אל תתעצבן, אבל אם מדברים על ארכיטקטורה אנושית: "דברים נורא מסריחים הם לא טעימים". זה כבר מתקרב לאפריורי, מאיזשהו כיוון, לא?) |
|
||||
|
||||
נכון, זהו משפט אפריורי אנליטי! מתחת לקו (------), ציינתי מספר דברים שהם סינתטיים-אפריוריים. אפשר (למעשה, אי-אפשר אחרת!) לראות את העולם בצורה אאוקלידית גם מבלי לדעת גיאומטריה. ממש כשם שבתור ילד ראית את העולם בצורה תלת-מימדית מבלי שידעת מה זה 'מימד'. "לא תתקשה בוודאי להעלות בדמיונך כדור ולצייר עליו את כל הקווים והנקודות ולראות מצב שונה" - מה לא אאוקלידי בזה?! האם אי-אפשר לתאר אאוקלידית כדור תלת-מימדי (אני לא זוכר כרגע את הנוסחה) ולצייר עליו קוים ונקודות?! האמת, זו טעות נפוצה: אינני מסוגל כמובן לדמיין מרחב רימאני, אבל אפשר לתאר אילוסטרציה שלו: פרק את העדשה שבדלת שלך, הרכב אותה על העין שלך, ותביט דרכה בלבד במשך שבוע. אז, תחזור אלי ונראה אם עדיין תחשוב שאנו רואים בצורה לא אאוקלידית... אגב, אני מתחיל לחזור על עצמי. כתבתי לא פעם על הנושא באייל. חפש תחת שמי ו 'אאוקלידי'. "אולי משהו שקשור לסיבה ותוצאה?" - נעלבתי. לא כתבתי את זה מתחת לקו?? "דברים נורא מסריחים הם לא טעימים" - אחד הדברים החביבים עלי ביותר הוא גבינת קשקבל. ריחה דומה באופן מפתיע לריח הפה של החתול שלי, הסובל מדלקת חניכיים. אגב, אני מסוג האנשים (המעצבנים) שכמעט אינם מתעצבנים בכלל. בפרט, הדיון איתך מענג וכייפי. |
|
||||
|
||||
בקשר לסיבה ותוצאה - באמת נעלם מעיני כשקראתי את התגובה שלך. שנינו יכולים לשאוב נחת מכך, כי הסתבר שאולי אני מתחיל להבין מה זה אפריוריות. כמובן שהשימוש המנטלי בכדור למטרות דמיון אי אאוקלידיות הוא רק המחשה לגיאומטריה הלא אאוקלידית. כל דוגמא נוספת לאפריוריות סינטתית תתקבל בברכה. בקשר לדברים המסריחים והלא טעימים: יש לי דוד עשיר שטס הרבה לחו"ל ואכלתי על שולחנו לפני שבוע גבינת קשקבל וגם כל מיני גאודות בנות חמש שנים וגם רוקפור ועוד גבינה אחרת, והעניין לווה ביין. מאוד נהניתי, ומעניין ששכחתי את זה כל כך מהר. לסיכום, אני חושב שאיכזבתי את האלמוני, ושהפילוסופיה נשארה על כנה גם אחרי מתקפת המלבנים שלי. |
|
||||
|
||||
''כמובן שהשימוש המנטלי בכדור למטרות דמיון אי אאוקלידיות הוא רק המחשה לגיאומטריה הלא אאוקלידית'' - אינני רואה איך, בעזרת אותו כדור, הצלחנו לדמיין בצורה לא אאוקלידית. אציין שדעתך זו שלך נפוצה מאוד באייל, (ראה גלעד ב.) ואשמח אם מישהו מהקוראים יוכל להסביר לי אותה. אתה לא הראשון ולא האחרון שאכזב את אותו אלמוני... |
|
||||
|
||||
רעיון הרכבת העדשה הוא מעניין בהחלט וסביר כי אדם שירכיב את העדשה האמורה לתקופה מספקת יוכל לתפקד עימה כאילו לא היתה מעולם (הניסיון המצטבר של הצלחות וכשלונות בביצוע המתרגם לעידוד או החלשת מסלולים במוחנו כמו גם באזורים אחרים יאפשר לאדם האמור לתפקג ללא קושי תוך תקופה מספקת - אצל ילדים קצרה ביותר ואצל מבוגרים ממושכת יותר) |
|
||||
|
||||
בדומה לניסוי שבו הרכיבו אנשים משקפיים עם מראות, שהפכו למעלה ללמטה. לאחר תקופה מסויימת, ומעניין מהו משכה, הראייה שלהם "התהפכה", והם חזרו לראות הכל כרגיל. מעניין גם מה משך התקופה שנדרשה להם כדי לחזור ולראות באופן נורמלי לאחר הסרת המשקפיים. האין ניסוי העדשה מוכיח את האימאפריוריות (כן, כבר הבנתי שזה לא המונח הנכון) של האאוקלידיות? (ומעכשיו, כל הבעת שעמום או חוסר שביעות רוצן מהעקשנות שלי תהיה מובנת ותענה בשיתוף פעולה) |
|
||||
|
||||
התלבטתי בעבר אם 'למעלה' ו 'למטה' הם אפריוריים. לא יודע. לדעתי, ניסוי העדשה לא יפריך את אפריוריות האאוקלידיות. ראה תגובתי לדותן. |
|
||||
|
||||
אני מתקשה להתייחס לקיומו או אי קיומו של תיאור אפריורי (דומני כי אין כל משמעות לאמירה בסגנון ''התיאור האאוקלידי של העולם הוא אפריורי'') ובכל אופן האפשרות לעבד את נתוני המציאות גם כשאלו נקלטים באופן שאינו תואם את הקונוקציה הרגילה היא שניסיתי להדגים. |
|
||||
|
||||
השאלה היא, האם מושג ה 'קו', שלו יהיה שונה מזה שלי ושלך, כעת. האם הוא יזהה כ 'קו' את מה שאנו מזהים, או שהוא יראה בדמיונו 'קו', כחלק מהיקף של מעגל. לגישתי, כמובן, המסלול הזה 'צרוב' במוחו. |
|
||||
|
||||
כפי שאתה אומר עסקינן במושגים. איני מכיר כל עדות לכך שמושגים הם תכונה מולדת. הסבר הגיוני יותר להבנתי יהיה כי אנו ''נשבים'' בקונספציה מסוימת של המציאות לאחר תקופה מספקת עד לרמה כזו שכמעט בילתי אפשרי לתפוש את המציאות בצורה שונה ועדיין הכל עניין נלמד ומתורגל ובשום אופן לא ''צרוב'' |
|
||||
|
||||
אינני טוען, ש *כל* המושגים הם תכונה מולדת, אבל אני בהחלט טוען שישנם דברים שאינם נובעים מהניסיון. דברים אלה נקראים 'אפריוריים', כי הם *קודמים* לכל ניסיון. אתה, אני מבין, שולל את האפריורי, ושלילה זו מהווה את אחת האסכולות המרתקות בפילוסופיה האנליטית: ה 'קונוונציונליזם'. וכך, שוב מתכנס הויכוח שלנו לויכוחים קודמים, שכבר התווכחתי אותם, וטיפה נמאס לי (רק לעת עתה). לכן רק אשאל אם הקונוונציונליזם שלך, הוא מה ששטייניץ מכנה 'הקונוונציונליזם הנאיבי', או הקיצוני, זה הגורס שגם חוקי הלוגיקה עצמם, אינם אפריוריים. מיותר לציין, שלפי השיטה הקאנטיאנית, חוקי הלוגיקה *הם תנאי לניסיון*, כך שברור שאינם *נובעים* ממנו. |
|
||||
|
||||
איני טוען לאי קיומם של דברים אפריורים (דרך אגב הדבקות בניסיון לשייך שם לכל גישה ראויה לציון אך דומני כי קונונציונאליזם סוליפיסיסטי הוא מעט מן הסתירה ואשמח לפרט אם היא לא ברורה). חוקים, בכל מערכת, לדוגמה הם דבר אפריורי לגבי הגשמתם הדברים הופכים להיות בעייתיים יותר ובאופן אולי רחב יותר קונונציה היא דבר אפריורי ניסוחו או כל הגשמה אחרת שלו אינם משתייכים לקטגוריה אפרורית זו. |
|
||||
|
||||
דברים נורא מסריחים הם לא טעימים... רק אל תגיד את זה לצרפתים כשהם אוכלים את אחת הגבינות שלהם, וגם לא לרוסים כשהם אוכלים קוויאר. וגם לא לאיטלקים כשהם אוכלים בצל ברוטב שום. |
|
||||
|
||||
שלום אסתי! לא ראיתי אותך בעבר בדיון הזה, ואני יותר משמח לראותך. מסקרנת אותי דעתך שלך. |
|
||||
|
||||
אני שמחה לקרא פה בשקט בד"כ, תמשיכו ככה:) (הדעות שלי לא מתאימות לכאן). |
|
||||
|
||||
לכל אדם משכיל יש, לדעתי, איזשהן גישות פילוסופיות, לא? אשמח לשמוע את שלך, ואני בטוח שהן תתאמנה. |
|
||||
|
||||
אני לא אגרר כאן לויכוח על אי-כניסתי לויכוח... (מטא, יעני). אבל- תחשוב זן בודהיזם. ותחשוב דייויד בוהם. יותר מזה לא תוציא ממני אפילו בעינויים. ביי... |
|
||||
|
||||
אוקי, סליחה, לא התכוונתי ''לגרור'' אף אחד, סתם הסתקרנתי. |
|
||||
|
||||
סליחה מראש על הבורות אך מיהו דיוויד בוהם? (הפניה תתקבל בברכה ולמקור מקוון על אחת כמה וכמה) |
|
||||
|
||||
הוא היה פיזיקאי. לינק על חייו ודעותיו- |
|
||||
|
||||
סופסוף יש פה מישהו1 שיודע לדבר בלי לצטט בלי סוף מטקסטים של אחרים. ושגם מבין יותר טוב מהצטטנים מה כתוב באותם טקסטים! 1 וכדי שלא תתתחמק דרך חור המנעול- ה"מישהו" הוא אתה! |
|
||||
|
||||
בתכל'ס, אני חושב שהוא צודק. אני רק מברר איתו על מה הוא מדבר. אני חושב שפשוט לא הבנתי את המשמעות של המונח ''אפריורי''. היה עוזר אם הייתי רואה עוד דוגמא לזה, שהיא לא גיאומטריה אוקלידית (כיוון שאני לא חושב שהיא דוגמא נכונה) ולא ''עולמנו תלת מימדי''. אני מבין את ההבדל בין ''עולמנו תלת מימדי'' ובין ''עולמנו ניוטוני'', אבל אני חושב ש''עולמנו ניוטוני'' נמצא על אותה מדרגה של גיאומטריה אאוקלידית. אם שניהם אפריוריים, אז למונח אפריוריות אין משמעות. אם שניהם לא אפריוריים, עשיתי טובה לגלעד ברזילי. |
|
||||
|
||||
"שניהם": "עולמנו ניוטוני" וגם גיאומטריה אאוקלידית. "למונח אפריוריות אין משמעות": אין הבדל בינו לבין "אינטואיטיבי". הוא סובייקטיבי מאוד. |
|
||||
|
||||
מי אתה? מה אתה רוצה ממני? (היית בגן איתי, וקוראים לך ישי?) אני לא חושב שיש ביני למאור ויכוח בכלל, מה אתה רוצה? |
|
||||
|
||||
זה בטח ישמע סתם קטנוני אבל בהמשך להערתי הקודמת בעולם בו נמצאים שני אוביקטים שלהם יחס אשר מוגדר על ידי חייבים להיות לפחות שלושה אוביקטים והם אני ושני הגופים האמורים באם לא אמצא באותו עולם לא יתקיים היחס הרצוי בין הגופים (זה טיעון די מעגלי וכהבחנתך זה לא מוביל רחוק אך עדיין...) |
|
||||
|
||||
"בעולם בו נמצאים שני אובייקטים שלהם יחס אשר מוגדר על ידי חייבים להיות לפחות שלושה אובייקטים והם אני ושני הגופים האמורים" - לא. לא הבנתי מדוע חייבים להיות 3 אובייקטים. בכלל דיברתי על עולם נטול חיים. האם אתה מחייב חיים כדי שיתקיים יחס?! ואיך תגדיר חיים מספיקים להיווצרותו של היחס? ומה לעשות עם כל הראיות בדיעבד שיחסים בין פלנטאריים היו קיימים לפני החיים? קונספירציה של אלוהים! (חומרי כמובן) |
|
||||
|
||||
אין כל יחס בין דברים שאין מי שייחס אותם אחד לשני רטרוספקטיבה או הדמיית מצב הן בסך הכל ייחוס גורמים שאינם נגישים כרגע אך שתיהן בטלות מראש אם לא נמצא הגורם המייחס |
|
||||
|
||||
נעלבתי. נראה כאילו לא קראת כלל את כל מה שכתבתי מהמילה "ואיך". יחס קיים, ויש לו השלכות אסטרנומיות מלפני האדם. האם זה אומר שבכל נקודה בעבר היה מישהו שראה וידע, ובכך קִיים את היחס?! האם זו ההוכחה המיוחלת לקיומו של בורא עולם?! או לקיומם של החייזרים... במילים אחרות, 'יחס' הוא בעל השלכות פיזיקליות. לא צריך סוביקטים בשביל זה. |
|
||||
|
||||
יחוס התיחסתי לשאלתך השניה- והרי מדובר ברטרוספקטיבה. לגבי השאלה הראשונה אאלץ להשאיר אותך במתח שכן רק על עצמי להעיד ידעתי ואני כאוסף תכונות מספיק כדי להבחין ביחס בין דברים (לא בכל היחסים שייתכן וקיימים כנראה שגם לא ברובם אך בהחלט בחלק צנוע ומבדר מהם) מה גם שדומני כי הדיון הנ"ל התחיל משאלת הגדרת החיים (דרך אגב כיצד הגעת לכך כי דרושים "חיים" כדי להגדיר יחס?) |
|
||||
|
||||
אני מתנצל. האם תוכל להסביר שוב את כל עמדתך, שכין זו אינה ברורה לי היטב. חיים, כי לשיטתך צריך צופה כדי שיתקיים יחס - האם צופה זה חייב להיות אדם? ואם לא [וכאן תחבר את שאלתי]. אהמ... גם אני אולי לא ברור במיוחד... |
|
||||
|
||||
אם כבודו יצהיר בפני כי הוא חזה בשני עצמים שהאחד גדול מן השני פי ארבע ככל הנראה אקבל את הצהרתו למרות שאין מי שיתקע לידי כי כבודו קיים (בכל מקרה היחס ייתפס על ידי כעדות ועל כן יונצח כקיים בתודעתי). במילים אחרות מישהו צריך לחוות את היחס היות ורק על עצמי אוכל להעיד נאלץ לעת עתה להתפשר על הקביעה כי אני הוא אוסף התנאים ההכרחי לקיום יחס בין דברים. |
|
||||
|
||||
לא הבנתי. לפני היות האדם לא היו יחסים ביקום? |
|
||||
|
||||
לפחות מבחינתי לפני היותי לא היו יחסים ביקום. מקובלת עלי גם טענה כללית יותר כי לפני היות גורם החווה את היחס (שאינו אני) לא היה קיים יחס. אם נחזור לעניין צמד האוביקטים המוגדרים כנמצאים ביחס 1:4 הרי שחייב להמצא גורם המקבל/חווה הגדרה זו (מרצונו או שלא אין הדבר משנה) למען תהיה לה תקפות כלשהי. |
|
||||
|
||||
ומה לגבי יחסים בין גורמים פלנטאריים שעין אדם או מכשיריו עדיין לא שזפם? האם הם קופאים במקומם? יחס כמו "גדול מ" כוונתי ליחס מתמטי פשוט. לדוגמא, אי שם בתקופת היורה, התקרב דינוזאור טורף ותאו ממוצע. התאו ראה אותו, וברח. מדוע הוא ברח? כי ההתניה האבולוציונית שלו הייתה "ברח מכל מי שגדול ממך" (או כל יחס אחר). אם היחס הזה לא היה קיים אז, מדוע התאו ברח?? ואם היחס היה קיים במוחו של התאו, סקרן אני לדעת במה נבדל מוחם של היצורים המבחינים ב 'יחס' מכל גוף חומרי אחר. ועכשיו ברצינות: ל 'יחס' בין שני האובייקטים הנ"ל יש משמעות והשלכות פיסיקליות. אלה (ותקן אותי אם אני טועה) היו לפני היות האדם, ויהיו גם אחריו. האדם איננו אל המבטיח בקיומו את הקוסמוס ויחסיו הפיסיקליים. כמובן, שסוליפסיזם זה, שאינו מכיל דבר פרט לעצמו, אינו ניתן להפרכה. לא איתו בכוונתי להתווכח, אלא בכל הבנוי על ההנחה שהאחרון שגוי, וסותר את דעתי. |
|
||||
|
||||
אתחיל מדוגמת התאו הפרטית שכן היא מוחשית יותר- בשאלתך טמונה גם התשובה, והרי אתה מציין כי התאו חווה יחס מסויים (אני קטן מ...). הפצרותיך כי אנסח הגדרות למי הוא שעל פיו יתקיים יחס יאלצו להסתפק בתשובה שכבר הובאה ולפיה קיימים רק יחסים אותם אני מכיר (במקרה התאו כדוגמה היחס מוכר לי מהתיאור הכתוב שעל המרקע למולי ולמעשה אין לי כל אפשרות לקבוע, פרט לעדותך, כי התאו אכן חווה את היחס וכל שיש לי היא חוויה של תאו אשר על פי עדותך נס מפני דינוזאור גדול ממנו). כעת בטרם אנסה להציג את עמדתי תאלץ לסלוח לי על הבקשה הקנטרנית אך אודה לך אם תציג לי יחס שקיים ללא שאני מודע לו אין כל ערובה לכך כי בין שני גורמים כלשהם קיים יחס מסויים אלא שאנחנו קולטים מידע, חלקי ביותר, לגבי המערכת ומנסחים לנוחותנו ואולי אף ''מטבענו'' יחסים בין חלקי האינפורמציה שקלטנו ושהקשר בינה לבין המציאות המטפיזית בכל מקרה מוטל בספק (מין נטיה אנושית שכזו לקטלג דברים שקשה לי אפילו לדמיין התנהלות אנושית בלעדיה). בהתאם לאמור ודאי כבר ברורה לך תשובתי בעניין אותם גורמים פלאנטריים תיאורטיים ורק למען הסר ספק אציין כי, עד כמה שאני מסוגל לשפוט, גורמים אלו לא נמצאים בכל יחס זה לזה או אלי עד שהם מתגלים לי. הגורמים האמורים אפילו לא קופאים במקומם אלא הלכה למעשה נעדרים מהיקום (היחיד שקיים-היקום שלי). |
|
||||
|
||||
אתה נמלט למרחב המוגן של הסוליפסיזם, איתו, כבר ציינתי, איני יכול להתווכח. שאלתי היא, אם שנינו יוצאים מנקודת ההנחה המזניחה את הסוליפסיזם, האם גם אז עמדתך עומדת במקומה. או בניסוח אחר: האם להפרכת הפרדוקס שהצגתי חייבים להשתמש בסוליפסיזם? |
|
||||
|
||||
ככל שאתה מדבר יותר, כך ברור לי יותר שאתה טועה. אין לטענתו של דותן כפי שאני מבין אותה כל קשר לסוליפסיזם. המושג ''יחס'' אינו מתייחס לישות פיזית כלשהי אלא לתפיסה של ישויות פיזיות. מכאן שביטויו המטארליסטי של ''יחס'' הוא במוחו של הצופה. ביקום ניוטוני עם שני עצמים בלבד לא קיים שום יחס. במוחך, כצופה אנושי שדן במתרחש ביקום ההיפותטי הזה, קיים המושג בצורת פעילות אלקטרוכימית. אין שום צורך בהגדרת ''קטגוריה קנטיאנית'' למושג היחס. באופן דומה, גם מחשב המריץ סימולציה של אותו יקום מכיר את היחס, וגם במקרה הזה היא פיזית לחלוטין, וגם במקרה הזה ''היחס'' לא נמצא בשום מקום באותו יקום, ולמעשה - כפי שמדגים יפה הדיון הזה - יכול גם להתייקם כאשר שני הכוכבים המדוברים כלל לא קיימים. |
|
||||
|
||||
אז רגע: לפני האדם לא היו יחסים פלנטאריים?! לא הבנתי את גישתו של דותן, ואולי אתה תוכל להבהיר לי אותה, או את זו שלך: יחס *כן* מתייחס לישויות פיזיות. יחס של 1:4 היה גם לפני האדם, והשפיע על הכבידה ועל תנועות גרמי השמיים, לא? יחס הגודל בין כדור-הארץ לצדק היה קיים לפני שהאדם מדד אותו, ולפני שהאדם נוצר בכלל. הוא השפיע על מהלך התנועות של מערכת השמש. איפה הוא היה אז? |
|
||||
|
||||
יחס מתייחס לתפיסה של ישויות פיזיות (לא בהכרח תפיסה אנושית בהקשר של ''תודעה'', כפי שניסיתי להבהיר בדוגמת המחשב שמכיר את היחס). הוא לא היה בשום מקום. היקום התנהל ללא צורך ביחס, פשוט מכיוון שככה - על פי האקסיומה (''יקום ניוטני'') היקום מתנהל. היחס נמצא, כמושג, רק בדיון שלנו על אותו יקום. |
|
||||
|
||||
באקסיומה "יקום ניוטוני", מוכר יחס ומתומצת בחוקים. היכן נמצאים חוקי הפיזיקה? אני מניח, שכמו באותו פרק של "זהו-זה", עד שלא נתגלו חוקי ניוטון אנו ריחפנו באויר... ומה עם צדק וכדה"צ? היכן התחבאו יחסי גודלם לפני גילוי צדק, לפני ניוטון ולפני האדם והחיים בכלל? |
|
||||
|
||||
ההנחה כי יחסים היו קיימים לפני שנחוו טובה ממש כמו ההנחה כי מה שהיה הוא שיהיה (אינדוקציה) וזו האחרונה אינה מן המוצלחות כפי שאתה ודאי יודע (בעיקר לאור נצחיותה של המטפיזיקה אותה כמדומני אתה מפרסם מעת לעת) |
|
||||
|
||||
ואולי גם אובייקטים לא היו קיימים לפני שנחוו? שוב נגיע לסוליפסיזם. אינני רואה כיצד תגובתך זו עונה לתגובתי. |
|
||||
|
||||
אני מציע פשרה: לאובייקטים לא היה מובן לפני שנחוו. שני העצמים האלה חיו בשלום ובשלווה, ובכלל, הם לא ידעו שיש ביניהם יחס כלשהו, או מה זה יחס. הם פשוט התקיימו. |
|
||||
|
||||
אני לא מבין: מה זאת אומרת - "לאובייקטים לא היה מובן לפני שנחוו" וגם "הם פשוט התקיימו". הנה 'מובן'. |
|
||||
|
||||
הכוונה שלי היא שכל מיני דברים כגון יחסים, אינטראקציות, ושאר ירקות, הם דברים שקיימים במוח שלך, בשביל לתאר את הקיום. אתה צריך את המידע הזה בשביל לתאר את היקום הנ''ל. הוא עצמו אינו צריך זאת. |
|
||||
|
||||
כן, מה שהוא אמר. |
|
||||
|
||||
וכפי שאמרתי בעבר, לאותו יחס גודל יש משמעות והשלכות פיזיקאליות, הרבה לפני היווצרותו של האדם. כל יחס פלנטארי הוביל לאינטראקציה פלנטארית, הרבה לפני שידענו על קיומה, או לפני קיומינו אנו, אפילו. האוביקט הראשון גדול מהשני, ללא תלות בצופה אנושי. |
|
||||
|
||||
רק עבור הצופה האנושי יש משמעות למושג ''גודל.'' אם להיות אטומיסט, לאטומים הספציפיים לא איכפת מיחסים כאלה - הם מכירים רק אינטראקציות חלקיקיות. |
|
||||
|
||||
''וכפי שאמרתי בעבר, לאותו יחס גודל יש משמעות והשלכות פיזיקאליות'' - אני לא מבין איפה, לדעתך, אני טועה. |
|
||||
|
||||
יתכן שאתה לא טועה. למעשה, לפי גישה אטומיסטית, לא יתכן יקום בו יש רק שני עצמים, אחד פי 4 גדול מהשני. יתכנו שני צבירי אטומים, אחד גדול פי 4 מהשני, והאינטראקציות ביניהן יקבעו לפי האטומים והקונפיגורציות. |
|
||||
|
||||
מספיק לי אטום זהב ואטום הליום. ושום בן-אנוש או אל שיסתכל בריקוד הקסום שלהם. |
|
||||
|
||||
לא אטום במובן הזה. חלקיקי הליום אינם באמת אטומים, כי הם כן ניתנים לחלוקה לחלקים קטנים יותר - ההתנהגות שלהם היא למעשה אינטראקציה של חלקיקים קטנים יותר, אלקטרונים פרוטונים ונויטרונים, שבעצמם מורכבים מקוורקים. האטומים האמיתיים הם (יתקנוני הפיסיקאים האמיתיים בקהל) הקווארקים. |
|
||||
|
||||
רק בינתיים. ישנם סיבות להאמין שהקוורקים *אינם* ה 'אטומים' האמיתיים, אלא שאין ביכולתנו לוודא את הניחוש המושכל הנ"ל בניסויים. ובחזרה לנושאנו? |
|
||||
|
||||
לא רוצה לחזור לנושא. |
|
||||
|
||||
אז לא. אגב, רב''י נעדר מהויכוח הזה, וגם ליאור גולגר, הלא-מטריאליסט (מעניין אותי מה דעתו). גם ירדן, על דעותיו המקוריות, חסר מאוד... |
|
||||
|
||||
כל זה עצוב מאד, כי אני, בסופו של דבר, לא כל כך מתעניין בפילוסופיה פר סה. |
|
||||
|
||||
כאמור אחיזתי בדיון הזה רופפת למדי, ומתבססת בעיקר על הסברים בע''פ ממאור. אני לא כ''כ מבין מה אתם מנסים להגיד, שלא לומר על מה הויכוח. אך מאור מצוי בפרטים כך שהבעיה בי ולא בכם, יקיריי. בכל אופן, הסדר הכרונולוגי והפתילי (שלא לומר, הפז''ם) מחייבים שירדן ורב''י יחזרו קודם להתווכח איתי שם למעלה. השעה והמבחן מחר (שלא לומר, הקוראים) מחייבים שאלך לישון. טטה. |
|
||||
|
||||
אתה מוזמן לקרוא אותו מהתחלה. לילה טוב, ובהצלחה. |
|
||||
|
||||
ביקום הדו-אובייקטי שלך, היחס אינו קיים. ביקום שלך, הרי, אין גרביטונים, כך שאין גרביטציה, אין אינרציה (משום שאין אנרגיה ואין אפילו מרחב), ולכן אין לא יכולה להיות אינטראקרציה ישירה בין הגופים (שלא בתיווך גרביטונים). מכיוון שכך, אין ליחס בין שני האובייקטים שום משמעות, ואפשר לומר שהוא פשוט לא קיים. |
|
||||
|
||||
לא כל-כך מהר, דובי. א. משום שאפשר להניח יקום ניוטוני, שאינו מצריך גרוויטונים. ב. משום שהגרוויטציה נדרשת לשם אינטראקציה, אולם טענתי המקורית מדברת על דבר חזק ופשוט בהרבה: 'יחס', משמע רק יחס הגדלים ביניהם. זה, לא מתבטל כלל. רוצה משהו אחר: 'גודל'. קיים או לא קיים? (ביקום חד-אוביקטי) |
|
||||
|
||||
א. לא, אי אפשר להניח אותו. למה שנוכל להניח אותו? ב. פעם שאלתי מישהו "כמה זמן עבר עד שהיה המפץ הגדול". אני לא זוכר מה הייתה התשובה במדויק, אבל בקווים כלליים, התשובה היא שלא היה זמן לפני המפץ הגדול - כי לא היה משהו שהזמן יעבור *עליו*. לאובייקט היחיד ביקום אין גודל, משום שאין משמעות למילה "גודל" כשבודקים רק אובייקט אחד - אתה צריך להשוות אותו למשהו אחר (סרגל, אורך גל). גם כשיש לך שני אובייקטים, יכול להיות שלא יתקיים שום יחס ביניהם - משום שבאופן עצמאי הם לא יקיימו שום אינטראקציה, ולכן ליחס שכזה לא יהיה משמעות בלי גורם שלישי שיתווך ביניהם (כמו, למשל, מוח אנושי). |
|
||||
|
||||
א. למה לא? אם תגלה כשל לוגי בתיאוריה של ניוטון, תעשה את ליבניץ אדם שמח (העובדה שהוא מת זה כמה מאות שנים אינה רלוונטית כלל; שינאתו לניוטון היתה הרבה יותר עמוקה ממשהוא שמאות בודדות בקבר יכולות למחות). היקום *שלנו* איננו ניוטוני (וגם לא אינשטייני, למעשה), ממש כפי שיש בו יותר משני אוביקטים, אבל הוא היה יכול להיות. למה אם כן, לצורך "ניסוי המחשבה" הנ"ל, אי-אפשר בעיקרון, להניח אותו?! ב. יפה. אז אתה מגדיר גודל כעיניין יחסי; דרושים שני אוביקטים בשבילו. למעשה, יחס *הוא* ההבדל בין שני (או יותר) אוביקטים. במטרה לפשט את העניין, הלכתי צעד אחד יותר מדי, והגדרתי רק אוביקט אחד. בסדר, חזרנו ליקומינו הניוטוני הדו-אוביקטי. אוביקט אחד גדול מהשני פי ארבע. למה אתה צריך כאן אדם? האם אין ליחס כזה משמעות והשלכות פיזיקליות?! האם זה לא ישנה את מרכז הכובד (הניוטוני) ביניהם? ואיפה האחרון, אגב? |
|
||||
|
||||
כהערת אגב בדיון זה אתה מוזמן לחזור לדיון שהתפתח בעקבות הודעתך |
|
||||
|
||||
הוא היה מצחיק עד דמעות, אבל לא אוסיף מפניני שלי לפני שאגיב לאנשים המחכים לתשובתי. נדמה לי שלא יהיה זה הוגן. |
|
||||
|
||||
כבר מזמן איבדתי אחיזה בדיון הסוער ביניכם, אולי בגלל שהדיון הסוער שהתנהל איתי לעיל נדם בפתאומיות לבלי שוב. בכל אופן, ידוע שלייבניץ וניוטון דווקא העריכו זה את זה, ואת כל מלחמות היוקרה ביניהם ניהלו מקורביהם שראו בזה עניין של פטריוטיות. (ליאור גולגר, מלבנים מיותרים לחלוטין בימי בחינות, פברואר 2002) |
|
||||
|
||||
הריב האישי בין לייבניץ לניוטון (שבמרכזו האשים הראשון את השני בגניבת רעיון החשבון האינפיניטיסימלי) היה עמוק ביותר ועמוס רבדים: אישי, מקצועי, לאומי, פילוסופי, מתימטי וכו. יתכן שהם העריכו אחד את השני כפי שאלוהים מעריך את השטן. כבר אמר מישהו: "אלוהים והשטן הם דוגמא נהדרת לחלוקת תפקידים והתמחות מקצועית". אשמח אם תתן לי לינק למקום בו (בטעות!) הפסקתי להשיב לך. |
|
||||
|
||||
להגנתי אני יכול לזקוף הערת-שוליים הזכורה במעורפל בספר החדו"א של האוני' הפתוחה, בעוד לזכותך אני יכול לזקוף את התיאור בלינק (1) שעלה כתוצאה הראשונה בגוגל. אז תשכח מזה. |
|
||||
|
||||
הכשל של ניוטון הוא, כמובן, שהוא לא הסביר איך פועלת הגרוויטציה. הוא פשוט הסביר מה התוצאות שלה. אתה יכול להניח יקום ניוטוני, אם תרצה, אבל עדיין תצטרך להסביר מאיפה באה הגרוויטציה הזו ואיך היא עובדת. עד שתעשה זאת, תתקשה להחליט איך באמת יתרחשו דברים. אני לא אמרתי שצריך אדם. אני אמרתי שצריך גורם מתווך - למשל, גרוויטונים שינועו בין שני הגורמים. כשחושבים על זה, גם המרחב עצמו יכול להחשב גורם מתווך. היחס ביניהם קיים כפונקציה של המרחב, ולא כפונקציה של אדם מהאובייקטים. ובכל מקרה - כפי שמישהו כבר ציין למעלה, אין דבר כזה ''שני אובייקטים'' שאחד מהם גדול מהשני פי ארבע. אם יש שני אובייקטים כאלה, אז אפשר לפרק לפחות אחד מהם לחלקים קטנים יותר, עד שבסופו של דבר יהיה לך צביר של אובייקטים שכולם באותו גודל. |
|
||||
|
||||
על מה אתה מדבר? "איך פועלת הגרוויטציה" היא שאלה חסרת משמעות ביקום ניוטני. אין שום "כשל" בלהניח סיבתיות בקנה מידה של המקרו. |
|
||||
|
||||
אותי זה לא מעייף כלל, רק מאוד משעשע. ה "קפיצה" נמצאת בתשובה השנייה (שורה 4) בפרוטוקול הויכוח שלך. מה זה קיום לא נפרד?? כל דבר, אם הוא קיים, צריך, להשקפת המטריאליזם, להיות חומר. לכן, או שקיים יחס (לפני 5 מיליארד שנה, ביקום דו-אובייקטי), או שלא קיים. מה רע בשאלה הזו? "אני לא צריך שום מקום מיוחד בו תמצא העובדה שאחד גדול פי 4 מהשני, כי אחד כבר גדול פי 4 מהשני, כי ככה הגדרת אותו" - אתה אולי לא צריך, אבל אתה רוצה (אם אתה רוצה להמשיך להאמין במטריאליזם): העובדה הזו, היחס הזה, קיים ביקום הדו-אובייקטי הזה שלי; ולשיטתך, הוא צריך להיות חומר, מה שמוביל לסתירה. איך אפשר להסתבך פה?! אה כן, ואני אכן שואל לגבי מרכז הכובד שלהם (ותיעזר ברמז שלי...) לגבי פרוסת העוגה הצבעונית שבלינק, אני מבין את ההסבר המתמטי, אבל בהחלט מסרב לקרוא לו משולש: לא בגלל שהוא לא אאוקלידי, סתם בגלל שהוא לא נראה כמו משולש! למעשה, הדוגמא הזאת בדיוק מדגימה את טענתי, שלא ניתן לדמיין דברים לא אאוקלידים. כאן המקום לשאול את אביב ישראל (שאמר שיש לו רקע ב 3DStudioMAX) מה קורה כשמציירים קובייה ארבע-מממדית, ושולחים לרינדור: מה רואים? הרי כל בוגר 5 יח"ל במתמטיקה למד ווקטורים בעלי יותר משלושה מימדים: אין בעיה פורמאלית לפתור את המשוואות, אבל לא ניתן לדמיין את הצורה שממש עכשיו אתה פותר! לדעתי, זה ממש מופלא! לכן שאלתי לקוראים: איך זה? |
|
||||
|
||||
טוב, אותי זה מעייף, פשוט כי אתה יוצא מנקודת הנחה קאנטיינית, וזה לא דיון פורה. אם אתה רוצה להפריך מטריאליזם, נא מתוך הנחות היסוד שלו (אלה שלא מחייבות קיום נפרד של הקונספט "יחס של 1:4"). אז שוב: א. אתה מגדיר יקום, נהדר. אם יש שם שני גופים, ביחס גדלים כלשהו, (ואנחנו עדיין מניחים שקיים לנו ריק בכל שאר המקום - היינו מעין "אמבט פוטונים" בטמפ' 3 קלווין כרקע, ושהגופים מחליפים ביניהם גרביטונים (או מה שזה לא יהיה שגורם לכוח המשיכה) כיאות, כן?) כל השאר מסתדר. אם אתה קיים, ובוחר לתאר את המצב הזה, אז תשתמש במושגים כמו "מרכז כובד משותף" ו "יחס של 1:4", ולהם יש נוכחית חומרית כלשהיא בראשך. זה הכל. ב. יהי משולש אליפטי משורטט בmatlab. תהי טענת אא"א: "לא ניתן לדמיין דברים לא אאוקלידים". בהנתן שהמשולש שורטט אחרי שהיה לי קונספט שלו במוח שתרגמתי למתמטיקה (דמיינתי אותו קודם), אזי סתירה לטענת אא"א. עוד משהו? (ולא יעזור לך להגיד שזה לא משולש "בגלל שהוא לא נראה כמו משולש!", כי זה להניח את דורש ההוכחה: אתה מניח שהמחשבה קטגורית ורואה משולש כמשולש אויקלידי, ולכן זה לא משולש. צר לי, אבל לא כולנו מוגבלים לראייה צרה כזו. חכה שתראה למה אני מוכן לקרוא "מלבן"...) |
|
||||
|
||||
א. אם יש שני גופים, ואני גוף חומרי, אז אני לא נמצא שם! הנה, יצאתי מנקודת ההנחה שלו, ותראה מה יצא. כדי שהויכוח לא יעלם בענן של סיבוכיות, נוכל לשם הפשטות להגדיר יקום ניוטוני: אין גרביטונים, לא ריק (לך לערן עם זה :-) ), ולא "אמבט פוטונים". אז אני לא קיים. הלאה - מה עם היחס? ב. חכה שתראה למה אני מוכן לקרוא "מלבן". אני חושב שזה מסכם את זה (תרגום מילולי צולע). עדיין, אני מחכה לדימיון לא אאוקלידי (לך על דברים מעניינים כמו פרקטלים, 3.66666666 מימדים. והעיקר, תסביר לי למה אי-אפשר לדמיין את זה, למרות שזה פורמאלי מתימטית. באמת מסקרן אותי להבין את הסיבה לכך מראות עיניו של מטריאליסט) |
|
||||
|
||||
למה שלמטריאליסט דווקא תהיה בעיה עם העובדה שהמוח האנושי מוגבל? כל עניין ארכיטקטורת התבונה שלך נראה לי דבר מטריאליסטי למהדרין. |
|
||||
|
||||
לצורך העניין הזה, אין קשר לטענות לגבי מהותה של המציאות ולמוגבלות התבונה. אולי תסביר לי אתה: מדוע המטריאליסטים כאן מתעקשים לנסות להוכיח לי שניתן לדמיין מרחב לא-אאוקלידי... (שוב, אינני מגנה ניסיונות כאלו, או אומר שניסיונותי שלי להוכיח את ההיפך נעלות יותר :-)) |
|
||||
|
||||
לא *כל* המטריאליסטים מתווכחים איתך על זה. אני לא. אבל משהו אחר לא כל כך ברור לי: הרי בניסוי (המחשבה?) של גלעד, עם הילד בגן ששיחק בכדורים, ומושג המשולש שלו שונה, הכל עדיין מתרחש במרחב תלת-מימדי! מה הבעיה שלך עם זה? הייתי חושב שההיפך: אם כבר אתה צריך לומר שהמישור הדו-מימדי האוקלידי הוא לא אפריורי. כלומר, כן אפשר לדמיין אותו ויזואלית, אבל אני לפחות מתקשה לדמיין אותו כמייצג את העולם. |
|
||||
|
||||
האשמתי אותך שלא בצדק. סליחה. "ומושג המשולש שלו שונה, הכל עדיין מתרחש במרחב תלת-מימדי!" - הכל *תמיד* מתרחש במרחב תלת-מימדי, אין אפשרות אחרת (מבחינת המציאות שלנו, כמובן). לכן אין לי אם זה שום בעיה. הויכוח עם גלעד איננו על מספר המימדים הסינטתים-אפריוריים, אלא על השאלה האם גם הגיאומטריה האאוקלידית היא כזו. |
|
||||
|
||||
א. אז מה עם היחס? מה אתה רוצה שיהיה איתו באמת? (אני כבר קרוב לשלב של הצמדת סימני פיסוק מרוב תסכול). אתה מגדיר יקום ניוטוני עם שני גופים, יופי, מקסים. *לי* אין שום בעייה איתו. *אתה* זה שמניח שקיים עוד דבר מיוחד בנפרד מהיקום הזה, קורא לו יחס, ושואל אותי איפה הוא ביקום שהגדרת. לי נמאס לטחון מים. קרא הודעות קודמות אם לא הבנת את עמדתי עד עכשיו, או לך שחק עם מישהו אחר, ילד. ב. אך, קשה לאכול עורב, מה? אני הצגתי הפרכה תקפה לגמרי לטיעון שלך מקודם, אז אתה מתייחס לפיסת ההומור הקטנטונת שבסוף הסוגריים. הבנתי. דמיון לא אויקלידי כבר הצגתי, ואתה הוא זה שטוען טענות מרחיקות לכת כמו "אי אפשר לדמיין את זה", לא אני. אני באמת לא מסוגל לדמיין מרחב שלוש-ושני-שליש מימדי (למרות שארבע מימדי כן), ואני מבין שגם אתה לא. מכאן ועד *אי אפשר* לדמיין בכלל - חובת ההוכחה עליך. (למרות שאם מתחשק לך, אז הנה דוגמא לאובייקט עם מימד שבור: קח פיסת נייר מהמדפסת, זהו אובייקט דו מימדי (בקירוב מצויין). קווצ'ץ אותו בידך לכדור תלת מימדי לכאורה, וקיבלת אובייקט שניים-וחצי מימדי למהדרין) |
|
||||
|
||||
שניים וחצי? קירוב מוצלח או שיש לך אפשרות לבצע חישובים שכאלו על ידי בחינה ויזואלית גרידא? |
|
||||
|
||||
א. רגע, אל תלך! שאלתי היא: ביקום כזה, יש או אין יחס בין השניים? [ותזהר עם ה "או לך שחק עם מישהו אחר, ילד". לי אמרו שאני מתנשא בגלל הרבה פחות מזה :-) ] ב. אני לא מקבל את ההגדרה שלך ל "משולש". אתה מצביע על דבר אחר, שאתה קורא לו משולש, ואני על דבר אחר. כאן, יש סתם חילוקי דעות לגבי ההגדרה. לכן, ניקח לצורך רענון מרחב 11 מימדי, כפי שהפיזיקה מראה שכך הוא העולם האמפירי. אתה מסוגל לדמיין אותו? ואגב, הכדור הזה הוא תלת-מימדי למהדרין. למה אתה חושב שהוא שניים-וחצי מימדי?? באמת שלא הבנתי (ואני מכיר קצת פרקטלים). אבל עזוב את כל זה, לא זו הנקודה. אשאל רק זאת: מדוע מרחב שלוש-ושני-שליש אינך מסוגל לדמיין, אף-כי אתה מסוגל לחשב. (הנקודה העיקרית היא לא התוכן של הארכיטקטורה של התבונה האנושית, אלא עצם מגבלותיה) |
|
||||
|
||||
הניסוח החוזר על עצמו (לא רק בהודעותיך אלא גם באלו של אחרים) כי הפיזיקה מראה שהעולם האמפירי בנוי 11 מימדים אינו הולם את תפקיד הפיזיקה כמדע שימושי. הפיזיקה לא מעידה על העולם האמפירי ואף אינה מתיימרת לעשות כך (ואבוי למאנישים) אלא מנסה לחקותו בדיוק מירבי. |
|
||||
|
||||
מה גם שהפיזיקה לא מראה שהעולם בנוי מ-11 ממדים. יש תיאוריה פיזיקלית (אפילו לא תיאוריה שלמה) שבנויה על 11 ממדים. |
|
||||
|
||||
נכון, מקבל. אבל מבין התאוריות הקיימות היום, היא בעל ההסתברות הגבוהה ביותר להתברר כמתארת את המציאות (האין חוקי הפיזיקה מתארים את הטבע? מה דעתך?) |
|
||||
|
||||
אני חושב שזה מאד מוקדם לקבוע אם היא מתארת את המציאות. אני חושב שזאת טעות להשתמש במלה הסתברות בהקשר בו השתמשת (מזכיר את הדיון המשעשע עם טוביה, תגובה 51269). לדעתי, מטרת ניסוח חוקי הפיזיקה היא להגיע לתיאור של הטבע, העובדה שאין היום תיאוריה שמצליחה אומרת שהם לא מתארים את הטבע. אני מקווה שיום אחד הפיזיקה תצליח לתאר את הטבע (אני מאמין שזה אפשרי, אבל, כמובן, אין לי הוכחה). ולפני שע"ב או רב"י קופצים, אני לא חושב שגם אם וכאשר הפיזיקה תתאר את הטבע, יוכלו הפיזיקאים לומר וודאות שהפיזיקה מתארת את הטבע. |
|
||||
|
||||
מקבל בהכנעה (למרות שמי שדיבר על היסתברויות, ואותו ציטטתי, היה הוקינג, שגם, כמובן, אינו חסין מטעות). תיאורך בינארי מדי לטעמי. האם הפיזיקה לא מתארת את הטבע, ממש כשם שאמונה טפלה לא מתארת? אני מאמין שאנו רואים את הטבע במשקפת הפיזיקה, והמיקוד כל פעם עולה. |
|
||||
|
||||
מסכים, אם כי, ע"ב 1 ורב"י 2 חולקים עלינו. 1 תגובה 39434 2 תגובה 51731 |
|
||||
|
||||
ההבדל בינינו הוא, שאני טוען שהפיזיקה עוזרת לנו להכיר את העולם האמפירי, האפיסטמולוגי, ולא האונטולוגי. בזאת, נראה לי שגישתו של ע"ב ושלי קרובות מאוד (מה אתה אומר, ערן?). גישתו של רב"י פחות נהירה לי. (רון, האם אתה מטריאליסט-אפיסטמולוגי, ולא אונטולוגי?) |
|
||||
|
||||
איפה מצאת טענה כזו שלי (למעשה, לא זכורה לי טענה שיש/אין מספר עולמות שונים זה מזה, ובטח שלא זכור לי שימוש במילים ארוכות כל כך...)? |
|
||||
|
||||
בויכוח שנתת לינקים ממנו, דיברת על "האמת האבסולוטית", הלא כן? האין זו זהה למילה הלא כל-כך ארוכה 'אונטולוגי'? |
|
||||
|
||||
לא, אם הן היו זהות, היה אפשר להחליפן זו בזו. |
|
||||
|
||||
מה ההבדל? |
|
||||
|
||||
ושוב, בעזרת חברי המילון: אונטולוגי (http://www.dictionary.com/search?q=ontological) "הענף במטא-פיזיקה שמתעסק בטבע הקיום" אמת (http://www.dictionary.com/search?q=truth) "משפט שהוכח כנכון" מוחלט (http://www.dictionary.com/search?q=absolute) "משהו שמייחס כבלתי תלוי ב- ולא קשור אל- שום דבר אחר" או במילים אחרות, מה הקשר? |
|
||||
|
||||
העניין הוא, שהכוונה שלנו משתנה מדי פעם 1, בעוד שההגדרה במילון נשארת די קבועה. האם לא התכוונת במילים "האמת האבסולוטית" לדברים כפי שהם-לעצמם? (אגב, האין לפי ההגדרות המילוניות הללו, יש סתירה בין "אמת" ל "מוחלט"! הא! מילון קנטיאני! הוא לא אובייקטיבי!) 1 זו הסיבה שאפשר להוציא דברי מישהו מהקשרן. |
|
||||
|
||||
אין לי שמץ של מושג מה המשמעות של הביטוי "לדברים כפי שהם-לעצמם". למעשה התכוונתי לאמת האבסולוטית, ז"א האמת כפי שהיא באופן אבסולוטי. משמע, משהו נכון (=האמת) באופן בלתי תלוי בשום דבר אחר (=אבסולוטית). אבל, לא דיברתי בשום שלב על קיומם של דברים (מלבד קיומה *האופציונלי* של אמת אבסולוטית כזאת), ובטח שלא על טבע הקיום. |
|
||||
|
||||
אם דבר מסוים הוא בגדר אמת אבסולוטית, הרי שהוא קיים בוודאות, ללא תלות בראייתנו האנושית. זוהי בערך הגדרתו של האונטולוגי. להבדיל מהאפיסטמולוגי, שהוא: האמת כפי *שאנו* רואים אותה. כלומר, היא תלויה בפרספקטיבה אנושית. אבל עזוב, זה עלול לגלוש לעוד סתם ויכוח סמנטי חסר ערך. |
|
||||
|
||||
גם האמת (אם ו)כפי שאנו רואים אותה, היא אבסולוטית, במידה והיא לא תלויה בדבר, היא לא תלויה בפרספקטיבה האנושית, גם החבר'ה ממאדים יסכימו שכך *אנו* רואים אותה, לכן היא עדין אמת אבסולוטית. |
|
||||
|
||||
לא יודע, 'אבסולוטית' ו 'בשבילנו' נראות לי קצת סותרות. אבל... נו... זה ויכוח סמנטי תפל/טפל. |
|
||||
|
||||
האמת כפי שאנו רואים אותה היא אבסולוטית באופן מאוד פרטי מה שהופך אותה לאההם... לא כל כך אבסולוטית?! נ.ב למה אתה מתכוון כשאתה כותב "יסכימו" (האם הם יטענו אותו דבר גם ללא שישמעו את עדותנו או שמא הם יקבלו את טענותינו בצר להם) |
|
||||
|
||||
ה{אמת כפי שאנו רואים אותה} היא אבסולוטית ה{אמת} כפי שאנו רואים אותה היא לא אבסולוטית. כמו ש:"מים רותחים במאה מעלות צלסיוס", לא נכון באופן אבסולוטי. "מים רותחים במאה מעלות צלסיוס בלחץ כזה וכזה, ותנאים נתונים כאלה וכאלה, עד כמה שידוע לנו על סמך נסיון העבר", נכון. או "השמים כחולים" לא נכון באופן אבסולוטי, "השמים נראים לסמילי כחולים" נכון באופן אבסולוטי. נ.ב. במידה ונצליח להוכיח להם. ----------------------------------------------- (1) התשובה היא גם ל GeG. |
|
||||
|
||||
טיעון זה בנוי למעשה על הקוגיטו, שגם הוא לא אונטולוגי. כלומר, יתכן ש ''השמים נראים לסמילי כחולים'' שגוי, כי סמילי לא קיים. |
|
||||
|
||||
שו קוגניטו? אני מבסס טיעונים על הגיון. כמובן שיתכן, טענתי היא שבמידה והוא אמת, הוא אמת אבסולוטית. |
|
||||
|
||||
אני ממליץ לך לעבור ל http://www.philosophypages.com/dy/ שם יגידו לך ש: אונטולוגי: http://www.philosophypages.com/dy/o.htm#onty אמת: http://www.philosophypages.com/dy/t9.htm#truth מוחלטת: http://www.philosophypages.com/dy/a.htm#abso ובכלל, מילון טוב יותר להסתמך עליו בדיונים כאלה משאשר מילון רגיל. |
|
||||
|
||||
אבל, הבחירה במילון אנגלי-אנגלי ולא מילון פילוסופי-אנגלי היא בחירה מודעת. אני מדבר בשפת בני אדם(1), עברית, ומחוסר מילון עברי-עברי ברשת(2), אני משתמש במילון אנגלי-אנגלי, ולא בשפה פילוסופית(3). ------------------------------------------ (1) משמע, שפה בא משתמשים בני אדם, ואותה מבינים בני אדם. (2) אולי http://milon.morfix.co.il/MorDictFirstPage.htm מהווה איזשהו מילון, לפיו אונטולוגיה היא "תורת היש, ענף במטאפיזיקה העוסק במהות ההוויה" (http://milon.morfix.co.il/default2.asp?q=%E0%E5%F0%E...), אמת היא "דבר אמיתי ונכון, דבר מדויק ונאמן למציאות; האפיון או התכונה של דבר כזה" (http://milon.morfix.co.il/default2.asp?q=%E0%EE%FA) ומוחלט הוא "גמור, מושלם, שלם; שאין בו ספק" (http://milon.morfix.co.il/default2.asp?q=%EE%E5%E7%E...). (3) משמע, שפה בה מגדירים את המושגים בהתאם לתוצאה אליה רוצים להגיע. |
|
||||
|
||||
http://www.ravmilim.co.il/default.asp והמושגים בו זהים לאלה שכתבתי למעלה. |
|
||||
|
||||
א. כן, גוף אחד גדול פי ארבע מהשני. איפה נמצאת העובדה הזו? בראשי ובראשך. אז מה יש ביקום שהגדרת? שני גופים, ביחס של 1:4. איפה נמצאת העובדה הזו ביקום שהגדרת? *בשום מקום*, ואין שום צורך שהיא תמצא היכנשהוא, *כי הגופים כבר נמצאים ביחס של 1:4*. מישהו קונה מים טחונים? (וההערה המתנשאת הייתה מכוונת, ובבחינת קריצת עין לדיון האוף-טופיקי שמתנהל ב792, ושאליו לא אתרום.) ב. טוב, אל תקבל, אבל חשבתי שטענתך היתה שאי אפשר לדמיין גאומטריה לא פרבולית. אם אתה מקבל את הפורמליזם של גיאומטריה אליפטית, אז הנה הראתי לך שניתן לדמיין ואף לצייר דברים בגאומטריה זו. ג. כדור הנייר הזה הוא שניים-וחצי מימדי מסיבות שאני לצערי לא זוכר. הייתי בסמינר על כאוס במכון וייצמן לפני כ6 שנים, ושם עשינו את המעבדה שהוכיחה את זה (לדותן - צריך גם נייר מילימטרי, סרגל ומחשבון לוגריתמים. או excel.). כלמקרה, למה אני לא מסוגל לדמיין מרחב שלוש-ושני-שליש מימדי? כזה אני - מוגבל לדמיוּן מרחבים שלמים. אין פה שום תובנה מעבר לזה ושום נקודה כללית. מחר יוולד הילד שיוכל, או שלא. |
|
||||
|
||||
א. "איפה נמצאת העובדה הזו ביקום שהגדרת? *בשום מקום*, ואין שום צורך שהיא תמצא היכנשהוא, *כי הגופים כבר נמצאים ביחס של 1:4*" - אם היא לא נמצאת שם, לפי ההשקפה המטריאליסטית, היא לא קיימת. כי כל עובדה היא חומר. אני באמת לא מבין את הביטוי "כי הגופים כבר נמצאים ביחס של 1:4", אינני מתכוון להרגיז, פשוט אינני מבין כיצד זה סותר את דעתי שהיחס קיים, ושאם הוא קיים, לפי המטריא--- בקיצור, הבנת. עכשיו, עזור לי להבין, אנא (נאמר ביבבה מתרפסת :-) ) ב. הציור הנאה שהראת, צורתו כפרוסת עוגה ציבעונית במרחב אאוקלידי תלת-מימדי קלאסי. מה שאתה אומר, מזכיר את הניסיונות לפסל או לצייר את הקוביה הארבע-מימדית (מישהו באייל זוכר את שמה?). הם עדיין ציירו תוצאה מוזרה של טטריס תלת-מימדי, לא ארבע-מימדי, למרבה הצער. ה "קוביה הארבע-מימדית" איננה אלא שיטוח לתלת-מימד של הקוביה, ממש כמו שהצלב המתקבל מפירוק קוביה תלת-מימדית רגילה אינו תלת-מימדי בעצמו. ג. אשמח לשמוע הסבר כזה. |
|
||||
|
||||
א. אז נחדד - אין שום צורך בקיום *נפרד* של העובדה הזו. שני הגופים קיימים, הם ביחס של 1:4, מסתובבים בנחת עד קץ-כל-זמן, וזהו. אבל אני חושב שאני רואה את מקור הבעייה. אתה רואה את האקסיומה המטריאליסטית כ"כל מה שלא חומר לא קיים", אני משתמש בשקול הלוגי "כל מה שקיים הוא חומר". ובא לציון גואל (?). ב. אני לא מבין. באותה מידה שאני יכול להשתמש במרחב הקרטזי כדי לשרטט צורות פרבוליות (ע"י שימוש במישור xOy לדוגמא), אני יכול לצייר צורות אליפטיות תוך שימוש בפני השטח של כדור יחידה באותו מרחב. הצורות הן דו מימדיות למהדרין, ועונות על 5 האקסיומות של הגיאומטריה האליפטית. אלו הצורות ממש, לא אימרסיה תלת מימדית של חפץ 4 מימדי (1) ג. הא, יחי ליאור גולגר. הגרף שממנו מוציאים את המימד הוא לוג הרדיוס כפונקציה של המסה, או אולי הנפח, או אולי לוג אחד מהאחרונים כפונקציה של הראשון, או אולי משהו אחר. ואז שיפוע הגרף הוא יוצא 2.5 עד כדי שגיאה. (או אחד חלקי). (1) כמו עבודתו של המר-בחור כאן: http://www.kleinbottle.com/ |
|
||||
|
||||
ובכן, אני דווקא מעדיף לומר בפה מלא שבעולם הדו-גופי קיים (גם) היחס. אני מטריאליסט, אבל לא מטריאליסט *כזה* (אלימיניטביסט?). העניין הוא, שאני לא חושב שזה כל כך חשוב. אתה ("היחס לא קיים", בצורה זו או אחרת) וגוד ("היחס קיים") הרי מדמיינים בדיוק את אותו עולם! מכאן, שההבדל הוא לא סוגיה פיזיקלית ואפילו לא מטאפיזית, אלא אולי רק לשונית - באיזה סיטואציות אנו נוטים או מעדיפים לומר שמשהו "קיים". אז אני מוצא זאת מאוד *נוח* לומר שמשהו קיים גם במקרים שמנותקים מתודעה שתופסת זאת. אבל היחס לא קיים באותו המובן שהגופים קיימים. האם ניתן לומר שהתודעה או הרצון קיימים רק במובן שבו היחס קיים? דואליסטים ראויים לשמם יאמרו ש(מכיוון שהתודעה נפרדת מהפיזיקלי) ייתכן עולם זהה פיזיקלית לשלנו, ללא תודעה. במקרה של היחס, זה לא מתקיים: אם ניקח עוד עולם דו-גופי, זהה לזה הוותיק בדיוננו, יהיה בו בהכרח אותו יחס. |
|
||||
|
||||
אבל כשאני אומר שמשהו קיים אני מצרף לזה גם מיקום, או לפחות חוסם את המיקום שלו בתיבה (ולעזאזל עם תורת הקוונטים). ביקום שלנו, הקונספט "יחס של 1:4" חסום בכ6 מיליארד תיבות של כ20 ס"מ מעוקב. ביקום הדו-אובייקטי, יפה חסום הביטוי החומרי של ה*קונספט* של היחס לשיטתך? ובקשל ל"(אלימיניטביסט?)" (1), אז אני חושב שקצת. לפחות בהתייחסות לקיום ואי-קיום בשפה. אבל אני לא רדוקציוניסט קיצוני כל כך כמוהם, ובהחלט מאמין שיש משמעויות למערכת ש"צפות" רק מעל מורכבות מסוימת, אותן מאבדים כשעושים רדוקציה. במובן הזה אני גם קצת הוליסט. (1) ואם תהיתם (כמוני) מה זה: http://www.philosophypages.com/dy/e.htm#elim |
|
||||
|
||||
את היחס 1:4 אני לא ממקם בכלל, לא ביקום שלנו ולא ביקום הדו-גופי. אני גם לא חוסם את המיקום שלהם. יש עוד דברים שאני לא ממקם ולא חוסם: אובייקטים מתמטיים, מוסר, תוכנה. אני מבין שאתה ממקם את כל אלו ביקום שלנו, וחוסם אותם בגבולותיו. אין לי כרגע נימוק שיסתור זאת, אבל אני לא רואה בכך טעם רב. יש טעם בלמקם ספר ושולחן, כדי להגיד "הספר נמצא על השולחן". זה גם אינטואיטיבי בשבילי למקם אותם, בעוד שנראה לי קונטרה-אינטואיטיבי למקם את הדברים המופשטים לעיל. מה נותנת לך החסימה במרחב של היחס? או שמא זה נובע מהאינטואיציה שלך? |
|
||||
|
||||
שתיים וחצי שאלות, מהקלה אל הכבדה (שאלות קצת דביליות אולי, אבל אם לא אשאל, איך אדע?): אתה לא חוסם תוכנה במרחב שתופס המחשב? (הקדמה לשאלה הבאה - אתה לא חוסם את המצב רוח שלך במרחב שתופס הראש שלך?) אתה לא חוסם מוסר במרחב שתופס הראש? אם התשובה תהיה תלויה באינטראקציות בין מחשבים או ראשים - אתה מוזמן לחסום אותם ע"י כל המחשבים או כל הראשים. |
|
||||
|
||||
אם אין לזה מיקום, אז למה אתה קורא לזה חומר? אובייקטים מתמטיים ומוסר נמצאים אצלי בראש. גם לך יש בראש אובייקטים מתמטיים ומוסר (לא כמו שלי). נשמיד את המין האנושי, לא יהיו אובייקטים מתמטיים ומוסר משום סוג. תוכנה נמצאת אצלך במחשב. עותק (זהה) נמצא גם אצלי במחשב. נשמיד את כל העותקים של התוכנה (כולל אלה שבראש המתכנת), ולא תהיה יותר תוכנה. האינטואיציה שלי אומרת שחומר תופס מקום. לחומר יש מיקום. גם דפי הפילוסופיה מסכימים עם האינטואיציה שלי: http://www.philosophypages.com/dy/m2.htm#matt |
|
||||
|
||||
לא קראתי לזה חומר. כאמור, אני לא מטריאליסט מהזן שגוד משמיץ: אני לא אומר שכל דבר שקיים הוא חומר. המטריאליזם שלי בסך הכל אומר שהתודעה נובעת מהחומר, וניתנת לתיאור מלא באמצעות חומר. ליתר דיוק, לא חומר אלא פיזיקה, כי אני לא בטוח שאני רוצה לומר שהפיזיקה היא רק חומר (קרא לי פיזיקליסט ולא מטריאליסט. בעצם, לפי דבריך לגוד למטה, קרא לי דואליסט). מכיוון שהמושגים (מוסר, יחס, שלוש) נובעים מהתודעה וקיימים בתודעה, במובן מסויים קיומם של המושגים גם הוא פיזיקלי, אבל אני לא רוצה לומר שהמושגים עצמם הם פיזיקליים. בוודאי שאני לא רוצה למקם אותם. אם המושג "שתיים" נמצא במוח שלי, וגם במוח שלך, אז כששנינו אומרים "שתיים" אנחנו לא מדברים על אותו דבר? אם בארה"ב יש חמישים מדינות, ו"חמישים" קיים במוח שלי, אז כשאני מת (או אפילו ישן) משהו משתנה בארה"ב? הרי לך אפקט פרפר! |
|
||||
|
||||
הקונספט "שתיים" אצלי ואצלך אינו זהה. נכון ששנינו נוכל לתקשר כראוי, כי יש בינינו הסכמה לשימוש מסויים של הקונפט הזה, ואנחנו גם מצליחים לגרום לאנשים אחרים ליצור משהו דומה מאד לקונספט הזה אצלהם במוח, אבל הקשרים בין הקונספט הזה לאחרים במוח (המהווים חלק מהמשמעות של הקונספט בעצמם) יהיו שונים. לי לדוגמא, "שתיים" מתקשר גם ל"Z מודולו", ויש אנשים שלהם לא, כך שהקונספטים שונים. אפשר אולי לדבר על החיתוך בין הקונספטים של כל האנשים בעולם ל"שתיים" כקונספט ה"טהור" של שתיים, ואני מסכים שהחיתוך כנראה לא ריק, אבל אני לא בטוח מה זה נותן. מה גם שחלק ניכר מהקונספטים ("מוסר" לדוגמא), יתנו חיתוך כן ריק, ואז מה? |
|
||||
|
||||
אופס, לא הייתי צריך להביא את טיעון ה"שניים שלי, שניים שלך". כאן אני דווקא מסכים איתך. עדיין, האם יש לך משהו לומר בעניין ארה"ב? ואם תאמר שהחמישים קיים כל עוד יש מוח אנושי שהחמישים יהיה קיים בו, אז אומר: בגלקסיה X יש מיליארד כוכבים. אם כל המין האנושי יכחד ומושג המיליארד לא יהיה קיים, האם משהו ישתנה שם? טוב, זו כנראה עוד וריאציה על ויכוח היקום הדו-גופי (רק שהוריאציה שלי דורשת פחות פנטיזה מטאפיזית...) הנה משהו אחר, אני מקווה: כאשר מתמטיקאי טוען "קיימת פונקציה X כך ש...", האם הוא טוען טענה פיזיקלית? אם כן, איך זה שההוכחות הטיפוסיות לכך לא כוללות שום מרכיב פיזיקלי? |
|
||||
|
||||
אני חושב שכבר עניתי על המשהו האחר במקום אחר. כאשר מתמטיקאי טוען "קיימת פונקציה X כך ש.." הוא מדבר בקונטקסט מתמטי. הכוונה היא: "אם מניחים את האקסיומות של תורת הקבוצות.." וכיו"ב. אם כי, נראה לי שניחוש קודם שלך רלוונטי: חפש את הקונטקסט, כי בדרך כלל כאשר מתמטיקאי אומר "קיים XYZ," הוא אומר לפני זה "במרחב וקטורי ממימד סופי," או משהו מקבע קונטקסט כזה. |
|
||||
|
||||
לא רק ש"חמישים" יהיה קיים כל עוד יש מוח אנושי שהוא יהיה קיים בו, אלא שגם "מדינה" נכנס לאותה משבצת... לעניין, ודאי שלא יקרה דבר למספר הכוכבים בגלקסיה אחרי שכדה"א יתפוצץ (טוב, נו, ירד באחד), אבל אני לא רואה למה זה אמור להפריע לי. ה*קונספט האנושי* יושמד, הגלקסיה תשרוד (וגם ראל כמובן). כשמתמטיקאי טוען טענות, ה"קיים" שלו הוא כבר לא הקיים שלנו. הטענה כולה נמצאת במוחו, ובגרסה דומה במוח בן שיחו, ושניהים משחקים עם קונספטים במוח ומוציאים כל מיני אאוטפוטים עד שהם מרוצים מאינפוטים שבן שיחם מספק להם. זו בעייה של השפה שלנו שהיא לא חד חד ערכית. |
|
||||
|
||||
כדור הארץ אינו כוכב, כך שאם הוא יתפוצץ מספר הכוכבים בגלקסיה לא ישתנה כתוצאה מכך. זה באמת לא אמור להפריע לך או לכל אחד אחר. |
|
||||
|
||||
"כשמתמטיקאי טוען טענות, ה"קיים" שלו הוא כבר לא הקיים שלנו." הללויה. אז יש כמה משמעויות למונח "קיים". לטענתי, במשפט "בין כוכב א' לכוכב ב' קיים יחס של 1:4" ה"קיים" הזה אינו אותו "קיים" כמו במשפט "קיים כיסא בחדר". בשני המקרים, "הטענה כולה נמצאת במוחו...". במקרה השני, הטענה *מתייחסת* לעצם פיזיקלי שנמצא מחוץ למוח - הכיסא. גם הטענה "המשולש בעל ארבע הצלעות הוא מכוער" קיימת עכשיו, פיזיקלית, במוח שלי, אבל מתייחסת לעצם שלא קיים, לא פיזיקלית ולא כלום. הטענה על היחס קיימת פיזיקלית במוח שלי, אבל מה שהיא מדברת עליו - היחס - אני לא רואה סיבה לחשוב שהוא קיים בראש שלי. הוא מאוד דומה לפונקציה שהמתמטיקאי מדבר עליה. |
|
||||
|
||||
מצויין. אבל האם היחס שלך מורכב מ"א-חומר" כזה או אחר? (אם ענית לא אז אני חוזר בי מהכותרת). למה לא לחשוב שהוא קיים במוח שלך? איפה עוד שוכנות כל מחשבותיך, אם לא במוח? (אם באותו מישור של א-חומר, אז אני לא חוזר בי מהכותרת). ננסה את הזוית הזו: דבר שלא קיים אינו ניתן להשמדה. הפונקציה של המתמטיקאי ניתנת להשמדה (נאמר, עם פצצת אטום), ולכן קיימת. עבד? |
|
||||
|
||||
אני חושב שמצאתי ניסוח לחילוקי הדעות בינינו: אני מפריד בין היחס למחשבה על היחס. אתה מזהה ביניהן, נדמה לי (עפ"י המשפט "איפה עוד שוכנות כל מחשבותיך"). ואני חושב שיש לי יתרון, כי אני לא חושב שאתה מזהה בין המחשבה על כסא לבין כסא, למשל. ולכן, אם תשמיד את המתמטיקאי אז תשמיד את המחשבה על הפונקציה, לא את הפונקציה. אין לי הפרכה לטענה "בעולם ללא מתמטיקאים, אין פונקציות" ולכן גם לא לטענה "אם ימותו כל המתמטיקאים, יפסיקו הפונקציות להתקיים", אבל היא נשמעת לי מאוד מאוד מוזר. אני חושב שהשימושים הרגילים של אנשים במושג "פונקציה" לא כל כך עובדים באותו אופן. האם היחס שלי מורכב מא-חומר כזה או אחר? אני לא ממש בטוח איך לענות על זה, כי אני לא מבין בדיוק מה זה א-חומר ומה זה להיות מורכב ממנו. |
|
||||
|
||||
המושג "כסא" והמושג "יחס" (או פונקציה) שניהם סמלים. אבל הראשון מתייחס לעצם פיזי, והשני (והשלישי) לתפיסה מנטלית. להשמיד את הסמל, שהוא תפיסה מנטלית בפני עצמו, בלי להשמיד את שאר התפיסות המנטליות הוא עניין קצת בעייתי. כך שאם תשמיד את האנושות כנראה שתשמיד גם את הסמלים וגם את המסומלים (במקרה של "פונקציה" ושל "יחס") לעומת זאת במקרה של "כסא" אפשר תאורטית להשמיד רק את המסומלים או רק את הסמלים. עמדתי היא שקיים רק חומר, אבל המושגים שלנו יכולים לציין דברים שאינם חומר (כלומר: שאינם קיימים). |
|
||||
|
||||
לא מפריד בין המחשבה על הכיסא והכיסא? ודאי שכן, המיקום שלהם שונה. המחשבה חסומה בx,y,z|<0.1| בעוד הכיסא חסום בתיבה שמרכזה ב (2,4,6) נאמר, וגודלה חצי מטר. (ראשית הצירים במרכז גולגלתך. אם זה כואב, רק תגיד ואני מעביר לקורקבן). בקשר לשאלה בסיפא של דבריך, זו שאלה מצוינת. גם אני לא מבין את זה כראוי (ואני זורק כאן כפפה לכל דואליסט שיחפוץ). אבל בלי להבין את זה במדויק, אני יודע שאני לא צריך להניח את קיומו הנפרד של דבר שכזה, ויכול להסביר הכל תוך שימוש בחומר, ובשפה נקייה וחד חד ערכית (יש לך תרגום טוב יותר לAustere language?) כשלהבנתי שפה שכזו היא דבר רצוי על המשתתפים בדיון. (בטח שעלי ועל שי) |
|
||||
|
||||
מה יש לכם נגד מתמטיקאים?? ו(קצת) יותר ברצינות - האמת היא שבעצם אין לי כוח להכנס לזה כרגע, אבל גם קיום הוא עניין של השקפה. ובפרט קצת קשה לדבר על "קיום" של פונקציה. מה גם שתמיד אפשר לדבר על קיום במימד לא פיזי. |
|
||||
|
||||
אני אכן חושב שאפשר לדבר על קיום במימד לא פיזי (וכאן אני מסכים, קצת, עם גוד, וחולק על גלעד). לכן אני לא חושב שקשה לדבר על ''קיום'' של פונקציה, אם כי נדמה לי שאני מבין על מה אתה מדבר (שזה קיום במובן אחר מזה של הכסא). |
|
||||
|
||||
פחות או יותר. העניין הוא שאפשר להצביע על קיום של פונקציות גם בלי לשים עליהן את האצבע, ובלי לדעת אותן. נניח למשל שמתמטיקאי מסויים הוכיח שקיימת פונקציה מסויימת שמקיימת כך וכך תנאים (אפילו אם לא יודעים את הפונקציה מפורשות). כעת גם אם ימות אותו מתמטיקאי, או אפילו כל המתמטיקאים בעולם עדיין תהיה פונקציה שמקיימת תנאים אלו (אם כי לא יהיה מי שיוכיח את זה). נניח גם שימותו כל בני האנוש, או בעצם כל היצורים בעלי התודעה לשם העניין (תראו בכך נקמה של המתמטיקאים). כעת בברור לא יהיה מי שיוכיח שקיימת כזו פונקציה, ואף לא יהיה מי שמודע בצורה כלשהי לקיומה (בהעדר תודעה כלשהי). מה שמביא אותנו לשאלה הראשונית שהביאה אתכם להרוג מתמטיקאים ללא הכר - האם כל קיום תלוי בקיום תודעה (כלומר האם מחוץ לתודעה אין קיום)? מצד שני נסתכל על הפונקציה X=0. האם הפונקציה הזו באמת קיימת? כי הרי ל-X אין שום משמעות בצורה הזו, ולכן לפונקציה שמתארת אותו משתנה מתארת דבר חסר משמעות שלא באמת קיים. וזו אפילו פונקציה שאפשר לבטא בנוסחא. מה עם פונקציות שאי אפשר לבטא אותן בנוסחא? |
|
||||
|
||||
אם ימותו כל המתמטיקאים (והם לא, אף פעם) אז הפונקציות לא יעלמו איתם אלא ישארו כתובות בספרים, שהם חלק מהתודעה שלנו. אולי אף מוח לא יוכל לתת בהם סימנים, ויתכן מאד שהן תקבלנה משמעות חדשה - איורים לספרי ילדים? הירוגליפים של סוד לכת אראלים? אם יעלמו כל יצורי אנוש, האם פונקציות ישארו? אם התשובה חיובית, ואין אלוהים (או שיש אבל הוא לא יכול להתערב בעולם) אז השאלה היא - היכן? בדיוק כמו ששי טוען (תוך סתירה עצמית, להבנתי) כי הרי אפשר לשאול היכן היו הפונקציות הללו קימות לפני שעלו יצורי אנוש על במת העולם? אם הן היו באיזה מקום, אז נשאלת השאלה מהן תכונותיהן כך שניתן לתפוס אותן? כי אם הן הדברים לכשעצמם שלא ניתן להכירם (קאנט) אז איך בכל זאת מכירים אותם? ומזה עולה שאלה קלה יותר. אם הפונקציות קימות מאז ולתמיד, אז גם מושגים אחרים קיימים מאז ומתמיד? כמו "כלי רכב יבשתי" (מה עם איזה שם משפחה?) |
|
||||
|
||||
אבל סימנים הם רק יצוג גרפי של הפונקציות. הם לא הפונקציות עצמן. ולכן קיום של הפונקציה לא תלוי בשאלה האם היא כתובה באיזשהו מקום. השאלה שאני שואל היא האם קיום של פונקציה תלוי בעובדה שאותה פונקציה קיימת בתודעה של מישהו, או שקיומה אינו מחייב קיום תודעה שמכירה בה. |
|
||||
|
||||
אמנם כתבתי על הסימנים בקמצוץ של הומור אבל למעשה יש בהם משהו. פונקציות אינן קיימות ללא סימנים, ללא אמצעי תיאור, "שפה". גם אם רק הרגע חשבת על איזו פונקציה חדשה כבר נתת בה סימנים. ראה למשל את מה שכתבתי בסוף המאמר השני על תחושות פרטיות, סעיף 3. בנוסף, הספרים כן מהווים תוספת לתודעה. כיצד עובר הידע מדור לדור? תושב"ע זה טוב רק אולי למבנים פשוטים יחסית. גם הדיון על ממים אולי שייך לכאן. מכאן אפשר לצאת לשני דיונים משלימים. האחד הוא על המשמעות, ואותו כבר ניהלנו עם דותן. השני הוא על הידע. האם הכל נתון ואנחנו רק נתונים בתהליך של גילוי או שבעזרת התודעה למשל, אפשר ליצור דברים חדשים. אז אם פונקציה קיימת לפני ואחרי התודעה, יש לזה כמה השלכות מענינות. (1) היא ההנחה המובלעת שאכן תודעה התפתחה, נניח אבולוציונית. (2) היא שהתודעה "מגלה" את "אבני הבניין" או יוצרת תפיסות שלהם, ואין היא מייצרת "ידע" או צרופים חדשים. (3) הוא שאם פונקציה קיימת אזי יש לה תכונות שנתנות לתפיסה, כמו שאנחנו תופסים עצמים שונים, כי הרי אין רוח (או יש אבל אין לה אינטראקציה עם החומר, כפי שהניח גיל גרור). מטריאליזם מגן על מספר (1), מתנגד די חזק ל (3) וישנם טיעונים גם כנגד (2). |
|
||||
|
||||
ראשית דומני כי הדיון עם גיל הסתכם באמירה כי לא ניתן לתאר השפעה של הרוח על החומר באופן פיזיקלי ולא כי הלכה למעשה לא קיימת השפעה שכזו. שנית באשר לקיומה/אי קיומה של פונקציה שלא נוסחה אתם מוזמנים לעיין בדיון הארוך על "יש" ו-"אין" שנוהל בעקבות המאמר השני והצגת הפרדוקס של פרמנידס. גירסתי האישית דורשת כי פונקציה שלא נוסחה שייכת ל-"אין" בהתאם למדד הדורש כי ניתן יהיה להעיד עליה למען תשתייך ל-"יש". |
|
||||
|
||||
קודם כל הדיון על "יש" ו"אין" היה ברמה של חומר, וכאן אנו מדברים על דברים שאני נוטה להניח שאינם חומר. חוץ מזה כפי שכבר ציינתי בהחלט יכולה להיות קיימת פונקציה שאי אפשר לנסח אותה אבל אפשר לדעת שהיא קיימת (אפשר להוכיח בדרך השלילה למשל - אלא אם כן אתה אינטואיצוניסט, אבל אני בספק כמה אינטואיציוניסטים משתתפים כאן בדיון). אני לא חושב שפונקציה כזו שייכת ל"אין" (אבל גם לא ל"יש" וכבר הבהרתי שאני לא חושב שהמושגים הנ"ל מהדיון ההוא רלוונטים לגבי השאלה הזו). ואם נלך לכיוון אחר לגמרי - הרי פונקציה היא (כהגדרתה) התאמה מקבוצה אחת לאחרת (כאשר לכל איבר מקבוצת המקור רק התאמה אחת). האם קיומה של פונקציה תלוי באותן קבוצות? אני יכול לתת תשובה חלקית ולומר שלפי דעתי זה לא ממש משנה, כי נוכל להגיד שגם אם און קבוצות לא קיימות באמת אז קיימות קבוצות כלשהן איזומורפיות לאותן קבוצות (והנה הסתבכנו עם עוד פונקציה, זו של האיזומורפיזם). מה שמטריד כאן הוא שיש לנו קשיים לגבי קביעת קיום הפונקציה, האם עלינו לערב בזה גם קביעת קיום האובייקטים עליהן נענת הפונקציה? (או שלא כי הם יכולים להיות חלק מהפונקציה?) |
|
||||
|
||||
לא שמתי לב קודם ששאלת... גרוס, יוני גרוס. |
|
||||
|
||||
איך, איך נתת להזדמנות הפז הזאת לחמוק, גרוס, יוני גרוס? (השם הוא בונד, ג'ימס בונד...) |
|
||||
|
||||
X=0 זו משוואה. משוואה יכולה להגדיר פונקציה. במקרה זה, אני יכול לומר ש-X זו פונקציה של Y, ואז מדובר בפונקצית האפס. |
|
||||
|
||||
אבל אם אצלך ה''קיים'' של הפונקציה שונה מה''קיים'' של הכסא, אז יש לך דו משמעות בשפה בה אתה מתאר את העולם. כל הויכוח שלי עם הקניבל השמימי התבסס (במובלע) על כך ששנינו רוצים שפה פילוסופית נקייה וחד ערכית לתיאור העולם. |
|
||||
|
||||
ואצלך אין דו-משמעות? חשבתי שהסכמת שכשמתמטיקאי אומר "קיימת פונקציה ש..." הוא מדבר על מובן אחר של קיום. אתן לכך עוד טעמים: לשיטתך, הפונקציה היא אובייקט פיזיקלי, שקיים מתוקף הפיזיקליות של תודעתו של המתמטיקאי החושב עליה (ואני, כזכור, מסכים לפיזיקליות הזו). אבל אז מספיק שהמתמטיקאי חושב על הפונקציה, וכבר היא קיימת! למה לטרוח להוכיח זאת? והאם אין הטענה "לא קיימת פונקציה ש..." מהווה מבחינתך סתירה, שהרי מהרגע שאנו חושבים עליה היא כן קיימת? לפחות כמו הפונקציה שכן הוכחנו שהיא קיימת? מה שאני מציע הוא דווקא די נקי - אני מציע הפרדה מוחלטת וברורה בין הסוגים השונים של הקיום. אם אתה רוצה, אתה יכול לתת לכך מילה אחרת. זה קצת חמקמק, כי לא במקרה אנו משתמשים באותה מילה. צריך עוד לחשוב על זה, אבל כרגע כיוון המחשבה הנכון נראה לי ששני סוגי הקיום הם *אנלוגיים*, ולא קשורים מהותית - אולי קצת כמו חוק טבע וחוק מדינה. קשה קצת לנסח את האנלוגיה, כי בשני המקרים ה"קיום" הוא מושג מאוד בסיסי, שאני לפחות לא מצליח לנסח אותו על סמך מושגים אחרים. |
|
||||
|
||||
עד כמה שאני ידוע הנושא עדיין נמצא בדיון. למשל, לא ברור אם יש לך במוח ייצוג של הדודה חנה (או הפונקציה במקרה הזה), בנקודה מסוימת של המוח, או האם דודה חנה נמצאת בכל מקום. אפשרות נוספת היא שדודה חנה לא נמצאת בשום מקום (לא מיוצגת) אלא המוח *כולו* עובר ממצב מנטלי אחד לשני (ממחשבה על דבר אחד למחשבה על דבר אחר) ובונה מחדש את הייצוג (ממה, לא ברור), כמו שמערכת בנקאית בונה מצב חשבון נוכחי מעיבוד של הפעולות בחשבון. דבר נוסף הוא שברגע שאתה *חושב* על פונקציה ז"א אומרת שהפונקציה כבר קיימת במוח, והמוח נהיה מודע לה, וכדי להיות מודע לאבסטרקציה הזו יש צורך (למוח) להשתמש ב"שפה" יצוגית, שלא לדבר על השכבה הנוספת של שפה (עברית, אנגלית) בה משתמש המוח לתאור הפונקציה למוחות אחרים, או לנייר. |
|
||||
|
||||
ניתן למקם באופן כללי את הדודה חנה כשהיא נקלטת באופן ויזואלי כמו גם את "אותה הדודה" כשהיא נקלטת על ידי קריאה או שמיעה אך קשה/בילתי אפשרי כיום למקם את המשמעות (הגורם החוזר והמאחד) של הגירויים השונים עבור אותו אוביקט. |
|
||||
|
||||
האם ניתן גם למקם באופן כללי את המחשבות המיניות על שר הדואר? |
|
||||
|
||||
כן. בעוונותי מיהרתי ולא הבהרתי שהמדובר פה הוא ב"יצוגיות", מה זה, איך זה, איפה זה ו-x זה. |
|
||||
|
||||
אבל אם אתה חושב על הפונקציה שלא יכולה להתקיים אז היא קיימת אבל לא קיימת או קיימת ויש בה סתירה, ואז יש או סתירה במושגים שלך או סתירה ב"טבע" (או איך שלא תרצו לכנות את מה שאנחנו מניחים *אם אנחנו מניחים* ש"קיים" או "נכון" תמיד באופן קוסמי) ואז אין טעם לדבר על כלום... הפתרון שלי הוא שכשאתה חושב על פונקציה שלא קיימת אז אתה לא חושב על הפונקציה עצמה אלא על רעיון של פונקציה (שאינה קיימת). אולי המחשבה שלך על פונקציה קיימת? ואז הפונקציה במחשבה שלך לא מייצגת אמנם פונקציה שקיימת, אבל היא קיימת במחשבה שלך? כלומר קיימת פונקציה שאינה קיימת? (אם כן אז ברור שאנחנו מדברים על רמות שונות של קיום. אולי זה פתרון כלשהו? יכול להיות שנניח סוג אחד של קיום, ולא שניים, אבל ברמות שונות?). עוד פתרון הוא קיום שלילי של אותה פונקציה(?) כלומר נניח שיש קיום חיובי וקיום שלילי (ואז יש משהו שלא קיים גם קיום שלילי? אינטואיציוניסטי מדי בשבילי) |
|
||||
|
||||
יש הבדל בין מחשבה למודעות למחשבה. המחשבה קיימת כמצב מנטלי שנגרם או נובע או קשור למצב מוחי. מחשבה היא מצב מנטלי מתכוון, אינטנציונלי, שיש לו תוכן. אתה חושב על פונקציה ז"א תוכן המחשבה היא הפונקציה. יותר נכון אולי לאמר שתוכן המחשבה הוא הייצוג של הפונקציה (ואל תשאל אותי איך הפונקציה מיוצגת). משמע התוכן קדם למחשבה עליו. למעשה, אם לחדד, ישנה מודעות למחשבה על הפונקציה, כשהמודעות היא גם מצב מנטלי בעל תוכן. אין מחשבה "ריקה" אלא תמיד מחשבה מתכוננת ובעלת תוכן. הערה על פונקציה (בעקבות מאריו בונגה). פונקציה היא, נניח עפ"י איך שתארת, היא התאמה מקבוצה לקבוצה. כדי שתהיה התאמה כזו, קבוצת המטרה צריכה להיות בעלת תכונה שאליה ניתן להתאים את קבוצת המקור. מכאן נשאלת שאלה חשובה. אם פונקציה מתאימה אברים מקבוצה לקבוצה, האם הקבוצה המקבלת צריכה להיות בעלת תכונות תאימות מלכתחילה? אם כן, כדי לקיים את הפונקציה, אזי אין צורך בפונקציה כי התאימות קיימת גם ללא הפונקציה הנתפסת. כמו כן, היכן מתקיימות תכונות התאימות כך שפונקציה אחת יכולה לקיים התאמה לשניה, או למעשה, כדי שהמוח יתפוס את התאימות הזו. אפשרות אלטרנטיבית היא שאין תאימות אפריורית, והאברים כמו התאימות הינם אופי התפיסה של המוח/נפש אובייקטים חושיים או מחשבתיים. יותר מכך, אין אלה אובייקטים של המוח אלא אולי המוח הוא האובייקט עליו פועלים הדברים. |
|
||||
|
||||
דו המשמעות היא אצל המתמטיקאי, לא אצלי... מאחר ואני משתדל לדבוק בשפה חח''ע, אני נאלץ להדרדר ל''קיימת מחשבה על הפונקציה במוח המתמטיקאי, ועכשיו גם במוחי'' ולא יכול להגיד על הפונקציה שהיא קיימת. טענה מסוג ''לא קיימת פונקציה ש...'' בשפה חח''ע מתרגמת ל''לא ניתן להגדיר תחת המערכת עליה חשבנו מראש (והקיימת במוחינו) פונקציה ש... תוך שנשאר עקביים למערכת עליה אנו חושבים'', ואין סתירה לכלום. כן, מסורבלת היא שפת חח''ע... |
|
||||
|
||||
ומה תעשה כשהמתמטיקאי לא סתם יגיד "קיימת פונקציה כך ש...", אלא "לכל פונקציה F קיימת פונקציה G כך ש..."? האם תוכל להחליף את "קיימת" ב"קיימת מחשבה במוח המתמטיקאי"? נדמה לי שכל טענת קיום במתמטיקה לא ניתנת באמת לרדוקציה שאתה עושה, מבלי לבטל את המתמטיקה: כי ההוכחה שהמתמטיקאי נותן לטענת הקיום שלו לא עוסקת בכלל בקיום מחשבותיו, נדמה לי. אין, לא באקסיומות ולא בהיסקים שלו, שום דבר שקשור לקיום מחשבותיו. ושוב, יכולה להיות לו מחשבה קיימת שתוכנה הוא שמשהו לא קיים. ושוב, אני מציע לך שפה חח"ע אחרת: החלף את הפועל "קיים" ב"קייף" כשמדובר בקיום פיזיקלי, וב"קיימם" כשמדובר בקיום מתמטי. וכעת, במוחו של המתמטיקאי קייפת המחשבה על כך שלא קייממת פונצקיה G כך ש... איך אני בשבילך? |
|
||||
|
||||
א. למרבה הצער, עדיין לא בא לציון גואל. אבל אולי יהיה בידי לזרז את בואו: הפער בינינו מתרכז במילה 'נפרד', שאינה נהירה לי בהקשרה כאן. עפ"י חוקי הלוגיקה (שכמובן עשויים מחומר כזה או אחר, נקרא לו 'לוגיום', שאם נשמיד אותו נצמיח רגלי צפרדע מהמצח, דרקונים יירקו עלינו אש, פיות וגמדים רוחות ושדים יאכלסו את עולמינו, כפי שהציע אייל אחד פעם) כל דבר הוא או קיים או לא קיים: לפיכך, תוך שימוש במשפטך "כל מה שקיים הוא חומר", יחס זה, אם קיים, הוא חומר. אז, בא לציון גואל? ב. לא. כשאתה מצייר משולש על משטח שאינו מישור (למשל פני כדור), צורה זו אינה דו-מימדית, כי אם תלת-מימדית. הסבר: העלם את הכדור, והשאר רק את הדיו של המשולש מרחף מול עיניך. כעת, נסה ליצור את אותה צורה בדיוק במרחב אאוקלידי. תזדקק לשלושה מימדים. מכיוון שבכל מקרה בו תעלים את המרחב ותשאיר רק את הדיו (המרחף בין עיניך למסך המחשב, זהירות לא להתלכלך) תראה למעשה צורה תלת-מימדית, תגיע למסקנה ש *לנו* הגיאומטריה האאוקלידית היא הבסיס לראיה, אולם יש בכוחנו להמיר צורות שנוצרו בגיאומטריות פורמאליות שיצרנו, למרחב בו אנו רואים את הדברים. דוגמא נוספת: צייר גל סינוסואידי על דף נייר.כמה מימדים הוא "לוקח"? שניים. כעת, העלם את הדף, והשאר רק את הדיו. כמה מימדים הוא "לוקח"? עדיין שניים. כעת, הגדר מרחב בעל מימד אחד ("מרחב", או יותר נכון, גיאומטריה), אשר המימד האחד שלה סינוסואידי. כעת, במרחב זה, אתה יכול "להלביש" את הגל שלך, ולהגדירו כבעל "מימד אחד". אבל זה פורמאלי לחלוטין. עדיין, אצלנו, גל סינוס הוא צורה דו-מימדית. אני מקווה שדרך ציורית זו עזרה לי להסביר את עצמי. זה לא פשוט כלל. ג. שוב, פורמליזם נאה מאוד, אך כמו עבודותיו של המר-בחור, אנו עדיין רואים את העולם באאוקלידית. כך גם פוסטרים (דו-מימדיים!) של צורות-כאוס בעלות מספר מימדים שיברי, הם עדיין דו-מימדיים, למרות יכולתנו להבין את המתמטיקה. |
|
||||
|
||||
א. הנה הבעייה שניסיתי להצביע עליה קודם. אתה כותב: "כל דבר הוא או קיים או לא קיים". וכאן בדיוק מצויה הבעייה שלנו. אתה מבין, "דבר" ו"קיים" קשורים בקשר בל יימחה: רק דברים קיימים, וכל מה שקיים הוא דבר. כאן-כאן אתה נשען על ההנחות הדואליסטיות בהן להבנתי אוחזים הקאנטיינים: מבחינתך יתכן המצב שמשהו יהיה 'לא קיים' בעולמינו, מבחינתי לא. (ואגב, זו אכן עמדתך, כן? כשאני חושב על זה, לא הצגת את עמדתך בנושא עד כה. איפה אתה (לא) ממקם את היחס בעולם שהגדרת?) ב. ושוב, אתה יוצא מנקודת מוצא קאנטיינית. זה שאתה קורא למשולש שלי תלת מימדי זו שגיאה (בהנחה שאתה מקבל את חוקי המתמטיקה). המשולש הזה דו מימדי, בדיוק כמו שקו הסינוס חד מימדי, זה שבוגר תיכון ממוצע (ואתה) מצוי בסתירה עצמית (יענה ב"כן" על שתי השאלות "האם אתה מקבל את חוקי המתמטיקה" ו"האם קו הסינוס דו מימדי") לא רלוונטי. לא *כל* האנשים מצויים בסתירה עצמית זו, ולכן טענתך הכללית נופלת. (זו מהות ההפרכה). |
|
||||
|
||||
א. אינני דואליסט *בדיוק באותה מידה* שאינני מטריאליסט. קאנט היה הראשון שחרג משלושת הקאטגוריות. זה חלק מ 'המהפיכה הקופרניקנית' שלו. לא הובנתי כראוי (אשמתי. לא ניסחתי בצורה חד משמעית): בוודאי שאני טוען שכל דבר קיים. רק לא שכל דבר שקיים, יש לו מיקום (יענו - הוא חומר). מה שאמרתי הוא זה: אתה טוען שהיחס *קיים*, אבל לא בנפרד מהאוביקט: אני אמרתי, שאינני מבין כיצד המילה *נפרד* קשורה לדיון הזה. בכל מקרה, אם הוא קיים - הוא חומר. אם הוא לא קיים - הדיון ימשך. אלא אם כן יש לך רעיון אחר. עכשיו, שהכל ברור, קרא שוב את סעיף א' בתגובתי הקודמת. על תשכח את הסרקזם בנושא הלוגיקה. ב. שים לב. אינני טוען שהגיאומטריה האליפטית *שגויה*. כל טענתי היא שהיא אינה חופפת לדרך שבה אנו רואים ויזואלית את העולם. ממש כמו תרגיל בווקטורים בחמישה מימדים. אינני טוען שיש שם טעות, ואני מבין היטב (ניחושים לגבי הידע המתימטי שלי לא יתקבלו בעין יפה) מדוע גל סינוס, *פורמלית*, הוא בעל מימד אחד. אבל *צורתו*, *ויזואלית*, היא דו-מימדית. ממש כמו התלת-מימדיות של פרוסת העוגה שלך. |
|
||||
|
||||
המיקום של ''מושגים מופשטים'' כמו ''יחס'' קיים פיזית במוחנו בצורה של פעילות אלקטרוכימית - ורק במסגרת זו יש להם משמעות. הם לא יותר מאשר מידע דיגיטלי. בעולם בו לא קיימת ישות עבורה יש משמעות, במובן כלשהו, למושג ''יחס'' - לא קיים יחס. אין בכך טענה שההתנהגות של גופים באותו יקום משתנה באיזושהי דרך (וגם לא שלילה של הטענה). |
|
||||
|
||||
אבל ההתנהגות של גופים באותו יקום נובעת מהיחס שביניהם (למען הדיוק, יחס המסות ולא יחס הגודל). להזכירך, גם משוואת הגרוויטציה של ניוטון מכירה ביחס זה. אם נניח שיקומינו ניוטוני, אזי (בניגוד לאותו פרק ב "זהו-זה"), משוואת ניוטון הייתה נכונה גם לפני ניוטון, ולפני האדם. כאשר אתה עוזב את חדרך, כל הדברים שם נעלמים? |
|
||||
|
||||
מעבר לכך, גישה זו שלך ושל דותן שונה (''היחס לא קיים'') מגישתו של ברזילי (''היחס קיים, אבל לא באופן נפרד מהחומר''). |
|
||||
|
||||
א. אם אתה טוען שקיים א-חומר, לשיטתי אתה דואליסט, בין אם אתה אומר דברים על המציאות האונטולוגית או לא. (גם אני, אגב, לא יכול לטעון טענות לגבי "הדבר כפי שהוא לעצמו". רק שבשביל זה אני לא צריך את קאנט, דקארט מספיק לי) כעת, באשר לקיום. כמו שכתב גיל, ה*קונספט* של יחס (גם של לוגיקה) מצוי במוחך, בצורה סתומה (1). ה"יחס הלא נפרד" הוא פשרה שאני עושה בין מוגבלות השפה שלי, ומה שאני מעוניין להגדיר כקיום. הרי אמרת משהו כמו "אבל אם לא יהיה יחס, אז איך הם יסתובבו אחד סביב השני?", ובניסיון להסביר לך את עמדתי, בחרתי בניסוח הזה. בוא נעבור רגע ליקום דו גופי אחר, בו יש שני חלקיקים טעונים בq וב 4q. (פשוט יותר קל לי עם דוגמא של דחייה). הגופים הללו יושבים להם במרחב, כל אחד בעצמו, ויורים לכל הכיוונים כל הזמן קוונטות של דחייה. זה שאחד יורה פי ארבע קוונטות מהשני, ומרגיש רבע קוונטות ממנו, קורה בגלל המצב של כל גוף. לא צריך קיום נפרד של יחס בשביל שהם ינועו הרחק אחד מהשני. כך שלמעשה כיוונתי ל"אין יחס", וניסיתי להסביר לך מדוע גם בלעדיו יקרו דברים באמצעות "יחס בלתי נפרד". ב. טוב. (אגב, שים לב ל"אנו" שם. וזה באשר ל"אני טוען טענות לגבי עצמי בלבד" ממקודם.). דווקא כל פעם שאני מסתכל על העולם (בגלובוס) אני משתמש בגיאומטריה אליפטית כל הזמן, אבל זה רק אני. (שים לב מה קורה למשולש כשאתה מצייר אותו על מפת העולם ואז מותח אותה על הגלובוס. האם עדיין תטען שהוא תלת מימדי גם אז? האם תטען שהוא לא משולש?) (1) ז"א - אני לא יכול לחלץ ממוחך חתיכה ולהגיד - כאן היחס. אבל אני כן יודע שאם נשמיד את כל המקומות בו מצוי הקונספט הזה (במקרה זה, נשמיד את המין האנושי) אז הקונספט יעלם (=לא יהיה קיים). |
|
||||
|
||||
איך ביקום דו-גופי אפשר "לירות" משהו, אפילו אם זה קוונטים של דחייה, אלא אם כן זה אחד מהגופים? ובכלל, איך גופים "מרגישים"? מה זו בכלל כל המיסטיקה הזו? |
|
||||
|
||||
אני עדיין מניח שקיים מעין "אמבט פוטונים" בטמפרטורה חמימה של כ3 קלווין כרקע, ושהגופים מחליפים ביניהם פיצקפלושים קטנימים כיאות. אלה שני הגופים ה"גדולים" היחידים. |
|
||||
|
||||
אתה בטוח שכולם הבינו את זה? אני הבנתי שאתה מתכוון ליקום שבו בדיוק שני גופים ותו לא. נדמה לי שזה גם מה שהאחרים התייחסו אליו, אבל יכוליות (כיוון שאני כאן זה רק שאלה) שפיספסתי. אגב, מה קורה ביקום שהוא באמת דו-גופי ותו לא? |
|
||||
|
||||
בטוח למדי. למעשה עשיתי קופיפייסט למשהו שכתבתי קודם. ביקום *באמת* דו גופי, אין ביניהם מרחק או איטראקציה. אני גם חושב שאין כזה דבר זמן. (אני מהלך פה על קרקע לא מוצקה במיוחד, אז אני שולח אותך להמלצת קריאה - נסה את "היקום האלגנטי"). |
|
||||
|
||||
עד כמה שידוע היום, אין *באמת* "יקום דו גופי ותו לא", ולכן אי אפשר לדעת מה קורה ביקום כזה "באמת". מה שאפשר לשאול הוא מה קורה תיאורתית ביקום דו גופי תחת חוקי הפיזיקה הידועים לנו, וגם השאלה הזו בעייתית, משום שלפי המכניקה הקוונטית, אם אחד הגופים מקיים אינטראקציה כלשהי, מספר הגופים אינו קבוע (רק הממוצע שלהם). |
|
||||
|
||||
נסה נא לעצום עיניך ולדמיין בית (אאוקלידי כמובן) נסה כעת להבחין בשולחן שעומד מאחורי קיר הסלון. כעת נסה נא להבחין באותו שולחן מבעד לקירותיו השקופים של הבית. וכעת נסה להבחין בקירות השקופים ובשולחן יחדיו. כעת עצור ושאל את עצמך בכמה מימדים אתה חושב/תופס/מדמיין. (בהמשך אנסה להמציא מבחן פשוט שכזה לעניין האאוקלידיות אף כי הדוגמה שכבר הובאה על ידי גלעד מניחה את דעתי ללא קושי) |
|
||||
|
||||
כנראה פיספסתי חלק בדיון והרי כיצד חזרנו לכך שהאאוקלידיות היא הבסיס לראיה האם לא הנחנו על עיננו את עדשת הדלת במשך תקופה מספקת. אודה לאדוני על הגדרותיו לקו ומישור (שככל הנראה אינן תואמות את מובנם בעיני). |
|
||||
|
||||
(אבל רק החנונים ישבו באמת לעשות את הניסוי עם הניירות, הקורס היה בהתכתבות) 1. לוקחים שני דפי נייר 2. מכווצ'צ'ים אחד מהם לכדור 3. את השני חוצים לשניים. 4. מכווצ'צ'ים את אחד החצאים לכדור. 5. חוזרים על שלבים 3,4 כחמש פעמים כמדומני. 6. מודדים את רדיוס הכדורים (מכמה כיוונים, כדי לקזז את הא-סימטריה בכיווצ'וץ'). 7. חוזרים על כל הבוג'יראס פעמיים-שלוש כדי להקטין שגיאות ולהרגיש חשובים. 8. מוציאים גרף של רדיוס הכדור כפונקציה של מסתו (אני לא זוכר אם ביקשו מהחנונים הקטנים גם לשקול אותם, אולי כדי לקזז פאקים בחציית הנייר לשניים). 9. מסיקים מהגרף, גלעד ודאי זוכר כיצד, את מימד הכדורים. 10. Voila - 2.5. נראה לי
|
|
||||
|
||||
והיה שם כיף חיים! עכשיו. למרבה הפלא. הדוגמא שאתה נותן עוזרת להפליא: אנו 'יודעים' על 2.5 המימדים של כדור הנייר, על-סמך הראיות, אבל לא יכולים לראות בצורה בלתי-אמצעית את זה! ולזו היתה כוונתי ב 'פורמליזם'. את כדור הנייר אנו רואים במוחינו, בצורה אאוקלידית תלת-מימדית. כדי להגיע להבנה טובה יותר של העניין, הייתי ממליץ לשחק עם תוכנות גרפיות תלת-מימדיות. כאן, אפשר ממש *לחוש* את ההגבלה השרירותית לשלושה מימדים אאוקלידית. *מיד* אחרי זה, לפתור משוואות ווקטוריות המרחב ארבע-מימדי, לרוץ בחזרה לתוכנה, ולראות איך *אי-אפשר* לשרטט את זה! אבל ניתן גם ניתן לפתור את המשוואות. אותי, בזמנו, זה הדהים. |
|
||||
|
||||
לי יש היתרון, שנולדתי ללא אינטואיציה גיאומטרית מינימלית. |
|
||||
|
||||
גם כילד, אני מקוה, לא נתקלת ברהיטים יותר מכולנו. |
|
||||
|
||||
אני עדיין נתקל ברהיטים, מדי פעם. |
|
||||
|
||||
לא זכור לי ששמעתי משהו על חצאי מימדים (אולי בעצם כן, אבל ממש במעורפל וממש מזמן) בכל מקרה, אני יכול לנחש שהמוטיבציה לחצאי מימדים שכאלו היא פיזיקלית, תחום שהידע שלי בו הוא מינימלי. בכל מקרה, אנחנו רגילים לחיות את החיים ב-3 מימדים לכאורה, ולכן קל לנו נורא לראות 3 מימדים, גם אם מדובר בציור של קוביה תלת מימדית (הלכה למעשה מדובר בשני מימדים, שהרי לצורך העניין הדף הוא דו מימדי) כך שלמעשה ציור של קובים תלת מימדית הוא מעיין אשלייה (העניין של תלת מימד). העניין שקיימת וויזואליזציה של גופים בעלי יותר מ-3 מימדים (בצורה דו מימדית). אני דוגמא מאוד רעה לסטודנט (יש האומרים הכי רעה) ולכן לא הייתי באותה הרצאה, אבל בהרצאה מסויימת מתישהו המרצה שלי לליניארית הראה איך מציריים בשיטה מסויימת קוביה 4 מימדית. מסתבר שהשיטה מתיישבת יפה מאוד עם ההגדרות, והכלל לעבור למימד גבוה יותר נגזר מהמעבר מחד לדו-מימד ומהשני לתלת-מימד. ובכלל, אותו מרצה מעביר (או העביר, או מעביר לפרקים) קורס בשם "וויזואליזציה רבת מימדים", שמשום מה נדמה לי שייך דווקא לתחום של מדעי המחשב. כל קשר בין מתמטיקה למציאות הוא מקרי בהחלט, ובפרט בשיטה זו. למעשה אני ש"ראייה" או תפישה 4-מימדית תהיה שונה בתכלית מאותה שיטה לצייר אובייקטים רב-מימדיים בצורה דו מימדית, אבל ישנה שיטה לדמיין 4 מימדים באופן כלשהו (למרות שמדובר בפחות לפי ראות עייני) בניגוד לטענתך. |
|
||||
|
||||
באחת מתגובותיך הראשונות לדברי זכיתי להכלל בין הדואליסטים ולאחר קריאת תגובתו של ליאור גולגר תהיתי האם עדיין אני נמצא באותה הסירה (מה שיעמיד אותי בין הנקראים לדגל התמיכה בתיזה שהוצגה |
|
||||
|
||||
נה, לא כל הדואליסטים חייבים להסכים איתי. כאמור הייתי שמח אם דואליסטים אחרים יעזרו לי כאן, ולו במחיר חוסר עקביות רעיונית של המחנה הדואליסטי באייל. |
|
||||
|
||||
השאלה היתה רצינית לחלוטין. היות וייצגתי דעה שאיני שלם עימה באמונתי היומיומית תהיתי האם התקבלה מראית אחידה ותחת איזו הגדרה היא נפלה (צר לי אך אני מתקשה לשפוט את דעתי באופן אוביקטיבי ורציתי לכן את השקפתו של העוקב מן הצד). |
|
||||
|
||||
ומה איתנו, הקאנטיאנים, המלגלגים עליכם הדואליסטים/מטריאליסטים/אידאליסטים ביומרתכם לדעת את שאינו ניתן לידיעה? משל, כאילו רוצים אתם להוכיח שאכן A = A... אשליות...♫ |
|
||||
|
||||
Or the Kantians, having the audacity of claiming to be able to classify things as unknowable? (This can go on.)
|
|
||||
|
||||
לתומי חשבתי שהרמז עבה דיו: לא ניתן לדעת האם הדואליסטים או המטריאליסטים או האידאליסטים צודקים 1, ממש כפי שאי-אפשר להוכיח ש A = A. הארכיטקטורה של התבונה האנושית מגבילה אותנו; איננו יכולים לדמיין מרחב בעל יותר משלושה מימדים,למרות שהפיסיקה מלמדת אותנו שעולמינו האמפירי בנוי מ 4 - 11 מימדים. אולם, גם הפיזיקה מוגבלת באקסיומות הראשוניות שלנו - הלוגיקה למשל, שאין לנו דרך לדעת אם היא נכונה, היא פשוט הדרך היחידה שלנו להבין את העולם. הנקודה היא, שהעולם-כפי-שהוא-באמת, אולי שונה לחלוטין, אם הוא קיים בכלל. אנו מוגבלים לזוית הראיה האנושית ואיננו יכולים לחרוג ממנה (לעיון נוסף, ראה את דוגמת זוית הראיה של ויטגנשטיין, בטרקטטוס). אין לנו דרך, אם כן, לומר דבר על הדבר-כשהוא-לעצמו (האונטולוגי), אלא רק על הדבר כפי ש *אנו* רואים אותו (האפיסטמולוגי). לכן, לכל טענה אונטולוגית אין אפילו משמעות, שהרי כטענה היא צריכה להניח את הלוגיקה (האנושית). ------------------------- 1. או אם המושגים "נכון" ו "לא נכון" בכלל קיימים מחוץ לנו. |
|
||||
|
||||
The fact is that we are talking about the ontological.
|
|
||||
|
||||
אני מבין את כוונתך (וויטגנשטיין, בנקודה שהצעתי לך לקרוא, יסכים איתך; מיותר לציין ש *הוא*, לא היה קאנטיאני...). אבל - אינני מדבר על האונטולוגי (וכביכול, אומר *עליו*, שהוא בלתי ידוע). אני מדבר *עלי* (ואומר, שאני מסוגל לדעת, רק את מה שאני מסוגל לדעת). דרך אגב, לשם הניסוי, בוא נגדיר X, שהדבר היחידי שאנו 'יודעים' עליו, הוא שאיננו יודעים עליו דבר. האם תאמר שאנו יודעים עליו משהו? (ואז תקלע לסתירה) או שפשוט תאמר ש 'לדעת' שאיננו יודעים עליו איננו ידיעה (פתרונו של ראסל). |
|
||||
|
||||
"לא ניתן לדעת האם הדואליסטים או המטריאליסטים או האידאליסטים צודקים". אני מקבל את ההבחנה של קאנט על חוסר היכולת לדעת את הדברים כשלעצמם, אבל גם אי אפשר לדעת (להוכיח), עדיין יש לדעתי על מה לדבר... הרי בכל תחומי החקירה המדעית לא מדברים (עפ"י קאנט) על הדברים כפי שהם באמת, ותמיד הדיון הוא דרך הפריזמה של התבונה האנושית. ובכל זאת, יש ויכוחים בתוך הפיזיקה. ואו הויכוח על נכונות האבולוציה (שרלוונטי במיוחד לענייננו, בגלל חוסר היכולת להכריע בו בצורה מדעית-נוקשה). האם אתה מגחך גם על ויכוחים אלו? |
|
||||
|
||||
אהלן ירדן! כמה זה 1 ועוד ? מכיוון שאין מובן לוגי למשפט, לא ניתן לדבר עליו (על משמעותו הלוגית! - שהרי הנה אני מדבר עליו). ברגע שפסוק מכיל סימן שאין לו משמעות ( כמו ה  ) הרי שאין משמעות לפסוק המכיל משפט כזה. לא הבנתי את הקשר לשאלת "יש/אין ויכוחים המדע". |
|
||||
|
||||
לא הבנתי את הקשר לתגובתי. איזה פסוק שלי הכיל סימן שאין לו משמעות? אתה הצגת את הקאנטיאנים כבזים למחלוקת בין הדואליסטים למטריאליסטים, כיוון (כך הבנתי) שהם מתווכחים לכאורה על הדברים כפי שהם באמת, וממילא אין הרבה מה להגיד על אלו. אני השוויתי את הוויכוח לוויכוח על האבולוציה, שגם הוא נראה כמו וויכוח על הדברים כפי שהם באמת, ושאלתי אם אתה בז גם לזה. או במילים אחרות - תחת ביקורתו של קאנט, אני מוכן לסגת: אם איני טוען שהפיזיקליזם הוא תיאור של הדברים באמת, אלא רק התיאוריה העדיפה עבור תבונתנו המוגבלת, מה תאמר? |
|
||||
|
||||
1. אה! כי אמרת שעדיין אפשר לדבר... 2. אוקי, אנחנו מדברים רק על האפיסטמולוגי. ובכן, ההתחלה (הנוכחית) של הדיונים באייל בנושא הרצון החופשי, נזקפים לזכותי, אם אינני מחמיא לעצמי. בהתחלה, דיברתי אפיסטמולוגית (הדבר כפי ש *אנו* רואים אותו). הדיון התחיל מכאן |
|
||||
|
||||
להבנתי, שניתלית כמובן באילנות גבוהים ממני, גם קאנט היה דואליסט. בין שאר הבעיות שעולות מן הדואלזים, אחת העקריות היא נושא ההתגשמות embodiment, התהום שדקארט חפר בין הגוף לתבונה/תודעה/אני/רצון או בהכללה, הפעילות המנטליות. הרעיון הקאנטיאני, למשל, לא מתיישב (כפי שהבאתי במאמר) עם הממצאים הניורולוגיים/פסיכולוגיים המודרניים. הטענה שלו שלתבונה אין קשר ואיננה מושפעת ממצב הגוף והמוח, מרגשות ומתחושות, מופרכת על ידי ממצאים שמעגנים את תהליך ההחלטה (והמוסר, אם תרצה) ביכולת הרגשית. השאלה הגדולה (זאת שצבי ינאי אמר שתשובה עליה תשבור את ההנחה הללייבוביצ'יאנית) היא כיצד פעול מוחו של מטאפיזיקאי. ז"א, אנחנו יכולים לתאר היום כיצד אנחנו רואים (ונתעלם לרגע מהשאלה, מה זאת חווית הראיה עצמה, קוואליה) ואנחנו יודעים איזה אזור במוח אחראי על החלטות. אז האם ניתן לתאר כיצד מתקבל ופועל תהליך של מחשבה מטאפיזית, ממה היא נובעת ומעוצבת. הרי קאנט לא שלל את האפיריציזם אלא הוסיף עליו את היכולת האינטליגנטית להקיש רעיונות חדשים, שלא בנויים מאבני הבניין התפיסתיים. מהמעט שאני יודע, אפילו קאנט ראה את הבעיתיות שבמטאפיזיקה כשאמר שאפשר להתברבר כמה שרוצים עם מטאפיזיקה כי אף פעם לא ניתפס בהפרכה. האם זאת הסיבה שבסוף קאנט היה צריך לקרוא לאלוהים, בורא העולם ומחבר הקוד המוסרי, כדי לפשר בין שתי העולמות שאותם הוא הגה? האם צדק היינה כשאמר שאחרי הטרגדיה מגיעה הפארסה, כשביקר את הפנית העורף של קאנט למדעיות הקשוחה? |
|
||||
|
||||
רון שלום ובוקר טוב, הממצאים הנוירולוגים/פסיכולוגיים החדשים עליהם אתה מדבר עומדים רובם ככולם לשיטתי על כרעי תרנגולת רעועים ובלתי אמינים. אקח לדוגמא את הקומפוזיטום 'מתח מוכנות' בצירוף הכותרת 'מחקרים מראים כי...וגו'. אינני יכול לקבל את הקורלאציה בין שני האלמנטים הללו למען ציון העובדה כי 'פעילותו החשמלית' של המוח במקרה זה הינה 'האישוש להנחה שהרצון פירושו מודעות להחלטה שכבר נעשתה באופן בלתי מודע'. משפט זה אינו מדעי, היות ואינך יכול לדעת כלל מהי 'פעילות חשמלית' במוח וליחסה לאלמנט מחקרי מסויים, אותו הינך מבקש להוכיח. במילים אחרות: פעילות חשמלית במקרה דנן אינה מחוייבת להיות בגדר אירוע המקושר למושג 'רצון' או כל דבר אחר. פעילות חשמלית פירושה המדעי הינו פעילות חשמלית בלבד. כל היתר הוא בבחינת משאלות לב ו/או פילפולים ספקולאטיביים מיותרים. גם המשפט הדן במונחים 'חברה' ו'אחריות' לוקה בחסר; הרעיון המונחה במשפט מסוג 'בחירה אחראית גורמת למצב של הנאה במוח/נפש של המתבונן' אינו יכול לעולם להיות אובייקטיבי, היות והנאה אינה דבר הקשור למושג האחריות. הנאה יכולה לנבוע ממוטיבים וממניעים שונים, אשר בהם אין כל שמץ 'אחריות' - ועדיין תהיה בחירה ערכית זו אחראית לתוצאותיה. כמו כן אינני יורד לסוף דעתך במשפט הסופרלטיבי הגורס כי 'חישוב שמרני מראה שיכולתו היצוגית של המוח נאמדת בערך ב-10 בחזקת אלף טריליון'. אנא הסבר, פרש והדגם. אישית אינני מסוגל לתפוס ולהבין מספר שכזה, לא כל שכן לשחזר כיצד מגיע המדע למספר ספציפי זה. שלך בברכה אלכסנדר |
|
||||
|
||||
אלכס שלום, כפי שוודאי הבחנת, ניסיתי לנתב את הדיונים מהפילוסופיה הטהורה. הרעיון שהאדם הוא חלק מהטבע הוא ישן ביותר (ואני בטוח שהפילוסופיים האמיתיים באייל יוכלו לתת לנו סקירה הסטורית) אבל אפשר אולי להגיד שעד דקארט ולבטח דארווין, "האדם כחלק מהטבע" נשאר פחות או יותר בתחום הדיון המטאפיזי. לא עוד. אתה טוען שהממצאים עומדים על כרעי תרנגולת לשיטתך. יכול להיות שאתה צודק או טועה או באמצע (לאלוהים פתרונים) אבל השארת אותי בחשיכה באשר למהות שיטתך זו. אם אתה טוען שאין בין הפעילות החשמלית של המוח לבין מצבים מנטליים ולא כלום, אז אין לי מה לענות על זה ואפשר לאמר יפה שלום ולהתראות. לכן אני אתייחס להערה שלך במסגרת המצומצמת של הרצון, או יותר נכון קבלת החלטות. ראשית לקשר בין רגשות ואמוציות ובין המוח. השפה היא עדות לחשיבה עתיקה שמיני פעילויות מנטליות יוחסו לאברים שונים של הגוף, אהבה בלב, פחד בבטן, יאוש במרה. אני לא חושב שיש עוררין כיום על העובדה שפעילות אמוציונלית מתרחשת במוח והלב, עם כל הכבוד, הוא משאבה משוכללת ללא יכולת ריגוש למראה אהובתך. אני מניח שאתה מכיר את הסיפור הבא, אבל הנה הוא למען שאר האיילים. הפסיכולוג האמריקאי וויליאם ג'יימס קבע בסוף המאה ה-19 שפחד הוא במעיים. תחושות מועברות מהגוף למוח, זה בתורו מעביר למעיים ואז המוח חש את רמת הריגוש והפרפרים בבטן וכך נוצרת תחושת הפחד. הוא התריס כנגד מי שיוכל להפריך את התזה הזו. 30 אח"כ ביצעו שני חוקרים את הזוועתון הבא שהפריך מכל וכל את קביעתו של ג'יימס. הם לקחו כלבים (או חתולים) וניתקו את הקשרים העצביים בין הקיבה למוח, והחתולים המשיכו לפחד ולהגיב בדפוסים של פחד. בהמשך הסטאלג הזה הם התחילו לפרוס רקמות מקליפת המוח של החתולים אשר המשיכו להראות פחד, עד שהם גמרו עם קליפת המוח והגיעו למערבת הלימבית מתחתיה (וליתר דיוק להיפוקאמפוס) וכשהסירו חלקים ממנה, החתול הפסיק לפחד. אני קראתי רק טיפה קטנה מים הספרות, אבל המחקרים עליהם כתבתי הם מעשר עד עשרים השנה האחרונות, ומצוטטים על ידי בחירי הכותבים בתחום. דוגמא נוספת לקשר בין פעילות חשמלית ומחשבה הוא מקרה של ג'ון ריי שעקב שבץ מוחי נהיה משותק חוץ מהכולת להזיז גבה ומבלי לאבד את היכולת הקוגנטיבית שלו. מוחו של ג'והני חובר למחשב דרך אלקטרודות ובעזרת המחשבה בלבד הוא מסוגל לתפעל את המחשב. חפש באינטרנט John Ray. אני מתפלא שאתה קובע שאילו פילפולים ספקולאטיביים מיותרים בשעה שגדולים ומכובדים ממני מתייחסים לשלל הממצאים הללו בחשיבות. אשר להנאה ואחריות, כנראה שלא הסברתי את זה בצורה טובה. הנאה לא נובעת ישירות ממוטיבים. הנאה היא קטגוריה אמוציונלית רגשית. כתחושה אמוציונלית דרוש אובייקט אינטנציונלי לרגש, אני מפחד מ... אני אוהב את... אני מיואש מ... (אולי מצבי רוח מתחמקים מהטענה הזו, אבל גם על זה יש ויכוח). ההנאה, שהיא רמת פעילות מנטלית הקשורה ברמת פעילות אלקטרוכימית, נובעת ממימוש המניע, או אולי ממודעות לעובדה שבכלל יש מניע. דוגמא כימית להנאה. כשמרגישים חיבה או חמלה למישהו, מלטפים את ראשו. ליטוף הגולגולת גורם למוח לשחרר אנדורפין (בן אחותו של מורפין) הגורם לתחושת של רגיעה, להנאה. ברשותי מאמר ישן מהארץ על פרופסור רחמימוב שחוקר את צורה בה סינפסות מתקשרות במוח ואיך האות החשמלי-עצבי מועבר, ובסוף הוא משער שאולי על ידי המחקר אפשר יהיה לווסת את התקשורת בין הניורונים או לפתח תרופות למחלות עצבים. כפי שכתבתי, המחקר הניורוכימי מתקדם. הדוגמאות שהבאתי מנחיות בחירה ערכית היא ערך חברתי/פסיכולוגי שיושב מעל מערך פזיולוגי/מנטלי של רגש הנאה/רמות פעילות מוחית. נראה לי שפספתי בהסבר הפשטני של מה זאת אחריות. אנא קרא שנית ואמור לי אם דרושות הבהרות נוספות. המספר שהובא הוא בכדי לאייר ולתת מושג על סדרי הגודל של היכולת המוחית. בטלויזיה, תמונה מיוצגת על ידי פיקסלים, יחידות המסוגלות לקבל עצמה שונה של אחד משלושה צבעים. בטלויזיה סטנדרטית ישנם כמה מאות אלפים בודדים של פיקסלים. מהו גודל התמונה שהמוח יכול (רק אם הוא רוצה) לייצג? שוב, כדי לתת מושג על הכוח שטמון במכונה הזו. המספרים לקוחים מצ'רצ'לנד. 100 מליארד ניורונים, 100 טרליון קשרים סינפטיים (בין הניורונים) כשכל קשר יכול לקבל עוצמה שונה (חזק, חלש או באמצע) והחישוב מסתמך על הערכה שמרנית של 10 רמות עוצמה שונות (למעשה קראתי שיש עד 2000 רמות) וכך מתקבל המספר הנדון. את התגובה הארוכה השניה שלך אקרא, ברשותך, מחר. |
|
||||
|
||||
הדוגמא של שחרור אנדרופין כתוצאה מליטוף הראש מקפיצה אותי: זאת בדיוק הדוגמא למתרחש כשהולכים עם תיאוריות כאלה רחוק מדי. ניסיתי עכשיו ללטף לעצמי את הראש במשך כשתי דקות. לא הרגשתי רגיעה והנאה. האמת היא שהרגשתי מטופש להפליא. לעומת זאת, אם בחורה יפה הייתה מלטפת לי את הראש סביר שהייתי מרגיש (א) רגיעה והנאה. או, בהקשר אחר (ב) עוררות מינית, סוג של התגברות מתח. או, אם הייתי חושב שהיא לא עושה זאת בכנות מתוך חיבה (ג) הליטוף לא היה נעים לי כלל. ואלו רק דוגמאות. אנחנו כמעט לא מושפעים ישירות מהעולם החיצוני. בקשר שלנו עם העולם יש גורם מתווך וזוהי המשמעות שאנו נותנים לאירועים. |
|
||||
|
||||
כמובן שיש משמעות, וכבר דברנו על זה מזמן (עם דותן כמדומני), והדברים אינם פשטניים כמו שהצגתי אותם (אם כי אני לא כ"כ מכיר את פרטי הפרטים). אבל שים לב שבכ"ז כשליטפת את הגולגולת הרגשת משהו, אם כי טיפשות בד"כ לא קשורה להנאה. אשר לשורה האחרונה שלך, אתה בטוח שאנחנו לא מושפעים מהעולם החיצוני? האם כוויה ביד שגורמת לתחושת כאב (במוח) ולפקודה (אוטומטית) להזיז את היד מהאש, תלויה במשמעות, או שהמשמעות נחוית אחרי מעשה כשהתהליך נהיה מודע? |
|
||||
|
||||
כתבתי שאנחנו כמעט לא מושפעים ''ישירות'' מהעולם החיצוני. תגובה אינסטנקטיבית היא אכן יוצאת דופן וישירה. ואם אתה מקבל את המשמעות כגורם מתווך, אני לחלוטין לא מבין את הדוגמא שלך. |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח למה אתה מתכוון "שאנחנו כמעט לא מושפעים 'ישירות' מהעולם החיצוני". האם זה בגלל שהכל צריך לעבור עיבוד מסוים במוח? האם זו "המשמעות" עליה אתה מדבר? אתה יודע שמדברים הרבה על המוח "כמכונה אפיסטמולוגית" האם לזה כוונתך? בכל אופן, ליטוף מרגיע בראש או ליטוף ארוטי בראש גורם להרגעה או התעוררות החשק עקב (ואולי בין השאר) שיחרור אנדרופין. אפרופו, אחד המרצים המליץ לי על ספר בשם the evolving self מאת רוברט קיגן, והפרק הראשון (שאותו קראתי כבר בספריה) הוא סקירה על פי משנתו של פיאז'ה. מאד מעניין. |
|
||||
|
||||
כשאני כותב שאנחנו לא מושפעים 'ישירות' אני מתכוון לומר שהאנדרופין עצמו לא מעורר את תחושות רגיעה והנאה. ולראיה הבאתי דוגמאות איך אותה פעולה (לטענתך, שחרור אנדרופין) יכולה לעורר רגשות שונים ומנוגדים בהתאם למשמעות שאנו מייחסים לה. אני אציע מודל של איך זה עובד. 'עיקרון העונג' מבוסס על הנחת ההומאוסטזיס. העונג נובע מהפחתת המתח בין העוררות הביולוגית לבין מצב נטול כל מתח וגירויים. העניין הוא שהדחפים הפיזיולוגיים משתלבים במערכת הכללית של האורגניזם. אחת מתכונותיה של מערכת זו היא היכולת להשתנות כדי להסתגל לשינויים מבחוץ ומבפנים, ועדיין להישאר 'מערכת'. נובע מכך, שכשאנו בודקים את האופן שבו האורגניזם מתמודד עם גירויים אנו צריכים לבדוק לא רק איך האורגניזם ביטל את אותם גירויים, אלא אילו שינויים האורגניזם כמערכת עבר כדי להתמודד עם הגירויים. הגדרה נפוצה למושג 'משמעות' היא "מיקומו של דבר במערכת המתאימה". וזאת גם ההצעה שלי: 'משמעות' היא הדרך של האורגניזם כמערכת 'לסדר' את הגירויים במקום, כדי להסתגל אליהם ולשמור על מבנה המערכת. וחזרה לאנדרופין. הוא מהווה גירוי שמפר את האיזון ומצריך פעולה מצד האורגניזם: סילוק הגירוי הביולוגי, ונתינת משמעות "מה קרה כאן" כדי לשמור על יציבות המערכת. הפעולה הביולוגית נחווית כשינוי מורגש, בעוד שהמשמעות מגדירה לאורגניזם באיזה אופן לחוות את השינוי. |
|
||||
|
||||
אבל המשמעות גם היא נוצרת ע"י הסביבה - כשאתה "מרגיש מאויים", מה שבאמת קרה הוא שהשתחררו אצלך הורמוני עקה. כשהורמוני עקה פוגשים אנדורפינים של עונג - נוצר מצב שאתה צריך לפתור אותו: אתה מבין שמי שמלטף לך את הראש זה נמר שמנסה לאכול אותך. |
|
||||
|
||||
אני לא מפחית מערך ההשפעה של הסביבה. אני רק חושב שהיא לא משפיעה "ישירות" 1. במובן מסוים זה ממשיך ויכוח שהיה לי עם רון בעבר: אנחנו לא פועלים באמצעות אינסטינקטים או הורמונים, אזורים במוח וכו'. זה לא שהם לא קיימים או שאין להם השפעה. אבל ה"אני" (המערכת, הנפש, מה שתרצה) מפרש ונותן משמעות כלשהי לשינויים ביולוגים. 1 כן, אני יודע שהסביבה יכולה להשפיע ישירות. אם טורף אותך נמר, למשל. |
|
||||
|
||||
אני לא יודע מה זה "אנחנו לא פועלים באמצעות אינסטינקטים או הורמונים, אזורים במוח" ומדוע החשיבות המשנית שאתה נותן להם. אבל אני בהחלט מסכים איתך שאי אפשר לבודד ולבדוק "מקרה אדם" בנפרד מהחברה או מהסביבה כולה, וכבר כתבתי דברים דומים בתגובות שונות כולל המאמר הנוכחי (ראה את ההתיחסות לאריסטו בסוף המאמר). אבל, אני חייב לציין שמהמאמר הראשון ועד עכשיו אני מבין יותר את החשיבות הגדולה לחברה ולסביבה, את המערכת השלמה של גוף ונפש=mind וחברה. למשל, מקרה קצוני של קאספר האוזר (אדם הגדל בבידוד מוחלט). זו גם ההתנגדות שלי לדברים-כלשעצמם קנטיאנים המנותקים לחלוטין מהאדם וגופו ומהחברה. אולי אפשר להשתמש לצרכינו, תודעת האדם, בטעות האידאליסטית של שופנהאואר שאין אובייקטים ללא סובייקטים, ולצרכינו, אין התפתחות של אדם ללא התפתחות האנושות במסגרת העולם. קרי, האדם לא מתפתח וחי בצנצנת (יש יוצאים מהכלל, כמובן....) |
|
||||
|
||||
או פרה שמלקקת לך את הראש בנסיון פתטי משהו לעצור את נשירת השיער. |
|
||||
|
||||
אולי הפרה אוהבת קשקשים. |
|
||||
|
||||
אצל קופים, אחת הדרכים המקובלות להבעת חיבה (או לפיוס בין יריבים) היא שהאחד ''יסרק'' את האחר (או יפלה כינים). הסירוק הזה בדרך כלל נעשה באזור הראש. למעשה, באחד הספרים שקראתי יש תמונה של קופה קירחת לגמרי - מרוב שסירקו אותה, היא איבדה את כל השיער על הראש. מכאן, ברור מדוע כאשר אדם מוכר לך מלטף את ראשך, הדבר מתפרש באופן חיובי. ברור שאם, למשל, נמר ילטף לך את הראש, אתה לא תראה בזה דבר חיובי. |
|
||||
|
||||
בעבר ניהלתי מערכת יחסים עם עלמה בעלת כפות ידיים שעירות. היא נהגה לגלח אותן והזיפים, שהיו מבצבצים זמן קצר לאחר הגילוח היו יוצרים אינטראקציה מטרידה, המזכירה במידה מסויימת את הולקרו או הסקוטצ' כפי שנוהגים לקרוא לו בעגה הצהלית, עם השיער שלי בשעה שהייתה מלטפת את ראשי. מערכת היחסים הגיעה לקיצה כשפרצה בעיית הקשקשים ממנה אני סובל עד היום. |
|
||||
|
||||
ראיון עם ג'יימס וואטסון (מבנה ה-ד.נ.אי.) על האוטוביוגרפיה שלו. שים לב לקטע שבו הוא מדבר על אנדורפין (אולי בחצי חיוך) |
|
||||
|
||||
לא ברור לי איך "מכאן ברור מדוע". אתה מתכוון לומר שזה לא שחרור האנדרופין? שיש איזו משמעות ביולוגית לסירוק השיער ע"י בני-מינך דווקא? לא הבנתי. |
|
||||
|
||||
התכוונתי שהמערכת של הבנת סירוק (או ליטוף) כפעולה חיובית (ע"י שחרור אנדורפינים) התפתחה במשך כמה מיליוני שנים אצל הקופים, ואנחנו קיבלנו אותה בירושה מהם, בצורה טיפה שונה - אצלנו גם סתם ליטוף מספיק. אנחנו מייחסים חשיבות כה רבה לליטופים, עד כי אנחנו מלטפים כל מה שאנחנו מרגישים אליו חיבה: כלבים וחתולים, לדוגמא. בעליהם של נחשים מלטפים אפילו אותם - זאת, למרות שברור שלאף אחד מהמינים האלה אין שום סיבה הגיונית להנות מליטוף שכזה: בני מינם אינם יכולים ללטף אותם כלל. חתולים, וזה קל לראות, נהנים יותר כאשר מגרדים להם ברחבי הראש (בעיקר על הלחי, מהניסיון שלי), מאשר כאשר סתם מלטפים אותם. אני מניח שלסירוק יש יתרונות בריאותיים כלשהם (סילוק טפילים), אבל עיקר העניין הוא חברתי, לא בריאותי. מסוג ההתפתחויות החביבות עלי ביותר - התחיל מדבר אחד, והפך לדבר אחר עם הזמן. |
|
||||
|
||||
עכשיו הבנתי. אפשר להרחיב את תיאור ההתפתחות לכיוונים נוספים. בתצפיות שנעשו בתינוקות התברר כי אלו שלא נגעו בהם תקופה ממושכת נטו לשקוע בנסיגה לא-הפיכה ולהיות פגיעים מאוד למחלות. חוקרים מסוימים מדברים על "רעב לגירוי". בשלב מסוים בהתפתחות הרעב לגירוי מתחלף (פרויד היה קורא לזה סובלימציה) ברעב-להכרה. הרעב להכרה מתבטא בצורות סמליות של נגיעה: הינד ראש לאות היכרות, מחמאה, וצורות אחרות של פעילות חברתית. מאחר שאני לא חובב אבולוציה, בעיניי יותר הגיוני שה"רעב להכרה" הוא הבסיס, והרעב לגירוי הוא תוצאה שלו. ברגע שהיכולות הקוגניטיביות מספיק מפותחות כדי לזהות ולפרש נכון פעילות חברתית היא נעשית מספיקה. אני לא מכיר את המחקרים מכלי ראשון, כך שאני לא יודע אם זה באמת מסתדר אתם. |
|
||||
|
||||
בוא נבחן את המצב אצל בני-דודינו. קופיף שנולד זה עתה בד"כ נישא צמוד לאימו במשך רוב שעות היממה. לאחר מספר חודשים, הוא מתחיל "לטייל" קצת, והולך לפגוש קופיפים אחרים בני גילו. אבל תמיד הוא חוזר לאימו ונצמד אליה שוב (וכמובן שגם לפעולת ההנקה יש חשיבות כאן). נעבור קרוב יותר הביתה: בתרבויות רבות נוהגות הנשים לשאת את תינוקם בידיים או במנשא קרוב לגופם, כמעט בכל שעה. מה קורה אצלנו? התינוק נולד. בד"כ הוא מושם בידי אימו מיד לאחר מכן לתקופה קצרה. אחרי זה, מעבירים אותו לחדר מיוחד עם הרבה ילדים אחרים כדי שהורים מאושרים יוכלו לנעוץ בהם עיניים מעבר למסך זכוכית. כשלוקחים את הילד הביתה, משאירים אותו לתקופות ארוכות בתוך לול, לבד. התינוק ישן בחדר נפרד מההורים, וככל שהוא גדל כך רצונו "לישון עם אבא ואמא" זוכה ליותר ויותר התנגדות. בכל מקרה, מידי פעם הילד מתעורר וצווח, ואחד ההורים (עייף ונרגן) נאלץ לקום, ללכת לחדרו, ו"להשתיק" אותו. הלאה - אמהות רבות בוחרות שלא להניק את ילדיהן, ומסתפקות בבקבוקים ותחליפים. עוד הזדמנות לקרבה פיזית הולכת לעזאזל. הורים רבים מעדיפים לתקוע מוצץ בפיו של הילד כדי להשתיק אותו במקום להיות בקרבה פיזית איתו. אני לא אגיד מה אני חושב על הניתוק המוחלט בין החיים האינטימיים של ההורים לבין הילד, מכיוון שעשויים לחשוד בבסיס המוסרי שלי, אבל רק אציין שבטבע, קופים לא נוהגים לנעול את הדלת לפני שהם מזדווגים. עד כאן ההבדל בין האדם המערבי המודרני לבין קופים ותרבויות עתיקות. אם אתה עדיין חושב שהרעב לגירוי הוא לא פונקציה טבעית, לא ברורה לי דרך המחשבה שלך. אגב, בהארץ של לפני שבועיים, אם אני זוכר נכון, היה ראיון עם חוקרת אחת, שטענה בין השאר שבטבע, אם הנקבה לא רואה וחשה את הולד מיד לאחר הלידה, המשמעות של זה היא שהולד מת (יצויין כי כבר נראו מקרים של אמהות טריות שנושאות גופות של ולדות שנולדו מתים). השאלה היא איך משפיעה ההפרדה שיש כיום בין הולד לאם במקרים מסוימים מיד אחרי הלידה. |
|
||||
|
||||
אני חייב לציין, שבארצות ה"מפגרות" של דרום אמריקה (בוליביה, פרו) הצ'ולות (הנשים המסורתיות) נושאות את התנוקות שלהן על גבן לכל מקום ובכל זמן - בעבודה, בנסיעה, בשוק וכן מניקות אותם בלי להתיחס לקהל מסביב. (מצד שני הן גם נעמדות בפיסוק מעל סורגי הניקוז ברחוב ומשתינות) התינוקות המטולטלים ככה[*] שקטים באופן מפתיע. בקושי יצא לי לשמוע בכי של תינוק ואם כן הנקה פתרה מיד את הבעיה. * באזורים הנידחים הנסיעה היא במשאיות פתוחות וחסרות כל בולמי זעזועים. היתה לי השערה, שאולי טלטול התינוקות והילדים הקטנים גורם להם נזק מוחי ומסביר את חוסר ההתקדמות שלהם. |
|
||||
|
||||
1. אני לא אומר שהרעב לגירוי הוא לא פונקציה טבעית, אני רק תוהה אם היא ראשונית (במובן זה שהיא עשויה להיות תוצאה של משהו אחר). מעבר לזה, אני לא מקבל את ההסקה מקופים לבני-אדם. גם אם יש לנו אב משותף או משהו, אנחנו מין אחר שביצע 'קפיצת-מדרגה' מבחינות רבות. התיאוריות הפסיכולוגיות והסוציולוגיות המתבססות על הסברים אבולוציונים נראות לי לא-מדעיות בעליל. 2. בקשר לשאר הודעתך. אני מכיר רעיונות בסגנון, בעיקר של מחנכים ופסיכולוגים משנות השישים והשבעים (אם כי סאמרהיל, למשל, היה מוקדם יותר), ואני מודה שיש להם קסם רב. הבעיה היא כשהן נתקלות במציאות: האם תרבויות קדומות או 'מפגרות' (בלשונו של easy) הן טובות יותר מתרבויות מודרניות? האם אנשים יותר מאושרים שם, יש פחות מלחמות וכו'? למה להעדיף את דרכי גידול הילדים שלהן? |
|
||||
|
||||
1. מה המשמעות של ראשוניותה של הפונקציה? טוב, לדעתי סוציוביולוגיה היא התחום המבטיח ביותר להבנת טבע האדם. ברור שאין די בצפייה בקופים - יש לעשות גם מחקרים בבני האדם, ואלו, בינתיים, מאשרים את ההיסק מהקופים. האם יש לך ספק שהפסיכולוגיה של המין האנושי התפתחה בתהליך אבולוציוני, כמו כל דבר אחר אצלנו? 2. אני לא שופט "טוב" או "לא טוב". אני רק מציין שחלק מהבעיות של התקופה המודרנית (עקה (anxiety), נוירוזות שונות ושאר מרעין בישין) עשויים להיווצר כתוצאה מהחסכים הללו. צריך לבדוק את זה - הסוציוביולוגיה, במקרה זה, היא פשוט תיאוריה נוחה ליצירת השערות, אותן צריך לבדות בניסויים. גם ההגדרה שלך לתרבויות טובות יותר היא בעייתית. למה "יש שם פחות מלחמות" זה דבר טוב בהכרח? מלחמות, בסדר גודל זה או אחר, יש בכל התרבויות (או שהיו בעבר - תרבויות שהובסו באופן צורב במיוחד עשויות להפוך לתרבויות פציפיסטיות למדי). גם אצל שימפנזים נצפו מלחמות של ממש בין שבטים (אמנם לא נראו הקרבות הטקסיים שיש בקרב בני האדם. השימפנזים חכמים מידי בשביל זה - מלחמה אצלם היא פשוט נוהג שהם מפתחים להרוג כל בן שבט מסוים שנקרה לדרכם, וכן לפשוט מפעם לפעם כדי לחטוף נקבות מהשבט היריב). |
|
||||
|
||||
1. גם אם הפסיכולוגיה של האדם התפתחה בתהליך אבולוציוני, היא שונה היום. תזה שניסיתי להציג מספר פעמים בתגובותיי למאמרים של רון (בחוסר הצלחה, כנראה), היא שהמוח פועל כ'מערכת', ולכן לא יהיה זה נכון להתייחס לחלקים מבודדים ממנו או לשלבי ההתפתחות שלו כניסיונות להסביר התנהגות נתונה. איזה "מחקרים בבני האדם מאשרים את ההיסק מהקופים"? איך אפשר באמצעות ניסויים כאלו לאשר היסק כזה? (ואל תתעלם מקריטריון ההפרכה של פופר – אני אקרא לסמיילי). 2. סוג הנוירוזות הנפוצות בחברה הן אכן תלויות-תרבות במידה רבה (הדוגמא הנפוצה היא ההיסטריה בתקופה הויקטוריאנית, שהיום כמעט אינה קיימת). בשביל ההשערה שבעיות נוצרות כתוצאה מחסכים בילדות לא צריך את הסוציוביולוגיה – פרויד אמר את זה לפני בערך מאה שנים. 3. בעקבות פרויד ואחרים (סאמרהיל הוקם בעקבות ויליאם רייך, שהוזכר כבר באייל) היו ניסיונות לשנות את חינוך הילדים בצורות שונות. הם נכשלו כולם. (לא זה המקום לפרט. זה נושא למאמר שלם). בצורה לא מדעית, ההתרשמות האישית שלי היא שאפשר לגדל ילדים בכל מני דרכים. המשתנים החשובים הם דווקא אלו שאנחנו לא שולטים עליהם: הורים צריכים לאהוב את הילד, לתמוך בו בכנות, צריכים להיות אנשים שלמים ופרודוקטיבים בעצמם (כך שישליכו כמה שפחות בעיות על ילדיהם ויעבירו כמה שפחות מסרים אמביוולנטים) וכדומה. אם מחבקים את הילד קצת יותר או פחות זה לא ממש העניין. |
|
||||
|
||||
1. איך היא השתנתה, אם לא היה שינוי אבולוציוני? קח, למשל, את הפחד האינסטינקטיבי של בני-אדם מנחשים - למה הוא עדיין קיים היום, אם לא מסיבות אבולוציוניות? לא מדובר על שום "חלק" של המוח, מדובר על אופי הפעולה שלנו. כמו שאנחנו הולכים על שתיים ויכולים לדבר, כך גם התכונות הפסיכולוגיות שלנו מושפעות מהגנים שלנו. המחקרים מראים שבמרבית התרבויות, הנשים נושאות את הילדים איתן, והמספר שמתחבא מאחורי "מרבית" הולך וגדל ככל שמסתכלים אחורה לתרבויות מימים עברו. כשאתה דבר אוניברסלי שכזה, אין לך אלא לקבוע שמדובר באלמנט שהתפתח לא באופן תרבותי, אלא הושפע, לפחות חלקית, ע"י התרבות. החברה הפטריארכלית, אגב, היא עוד דוגמא לאוניברסליות כזו. למרות נסיונות של סוציולוגים רבים, טרם נמצאה חברה שאינה פטריארכלית. זו גם דוגמא טובה לתכונה אוניברסלית שאי אפשר לכנותה "טובה" - מדובר בשארית מעיקה משהו מימים שאינם עוד, ושינוי התכונה הזו דרך התרבות היא דבר חיובי, לפי הערכים הנוכחיים שלנו. רק מה, אי אפשר לעשות את הצעד הזה בלי להכיר את המגבלות והנטיות הטבעיות שלנו כבני אדם. אני לא יודע איך אני יכול להתעלם מעקרון ההפרכה של פופר, ולכן אני מקווה שלא עשיתי זאת. 2. פעם אנשים חשבו שדברים נופלים למטה. הם צדקו, אמנם, אבל הסיבות וההסברים שלהם היו שגויים לחלוטין. אותו דבר עם פרויד - כן, הילדות משפיעה, אבל ההסברים שלו לכיצד היא מסבירה הם מופרכים מיסודם, ולעיתים הפוכים לחלוטין למציאות. הסוציוביולוגיה נותנת לנו מדד הרבה יותר טוב למציאת הגורמים הבעייתיים. 3. זו בדיוק הבעיה - שזו התרשמות מאוד לא מדעית. מה זה "לאהוב את הילד" או "להיות אדם שלם"? ומאיפה הגיע הצורך הזה ב"אהבה" וב"תמיכה"? איך הילד מזהה את התחושות הללו כלפיו? אני מטיל ספק בכל הרעיון שההורים "משליכים" את הבעיות שלהם על ילדיהם. לא ברור לי איך המנגנון הזה אמור לפעול. לעומת זאת, ברור לי מאוד כיצד התפתח מנגנון שבו המוח שלנו מתוכנת להגיב לפעולות מסוימות מצד ההורים/ילדים. אפשר לחשוב על כל מיני ניסויים כדי לאשר או להפריך את העמדות של כל אחד מאיתנו, אבל אני חושש שהם לא יעברו את ועדות האתיקה. |
|
||||
|
||||
1+2. אני לא מבין מה אתה אומר. קח התנהגות אנושית כלשהי (לא אינסטנקטיבית – כאן אין לנו מחלוקת) ותציע לה הסבר סוציוביולוגי. אני אציע לה הסבר פסיכואנליטי למשל (לאו דווקא פרוידיאני). מה הופך את ההסבר שלך לטוב משלי? ואיך יכול להיות בכלל ניסוי שמכריע בין השיטות? 2+3. אני לא מסכים ש"הסוציוביולוגיה נותנת לנו מדד הרבה יותר טוב למציאת הגורמים הבעייתיים". אני רוצה ליגע אותך בדוגמא שיש לה קשר מסוים לנושא הדיון. בשנות החמישים פסיכיאטרים קיימו תצפיות במפגשים של סכיזופרניים עם אימותיהם. הם גילו שהסכיזופרנים כלל לא מנותקים מהמציאות כמו שהם אמורים להיות, אלא שלמעשה הם היו מעורבים בתבניות של תקשורת אמביוולנטית מעוותת במשפחה. למשל, הבן הסכיזופרני רואה את אמא שלו באה לביקור, מחייך חיוך רחב ושמח לראות אותה. הוא פורש את זרועותיו ומנסה לחבקה. היא נותנת לו לחבק אותה אבל לא נוח לה במגע הגופני והיא מתקשחת. הבן חש בדחייה הלא-מילולית ונסוג מהחיבוק. ואז האם אומרת "מה קרה? אתה לא שמח לראות אותי?". הבן נעשה מבולבל ונכנס למצב פסיכוטי. הבן נמצא במצב שהחוקרים כינו "קשר כפול": הוא לכוד בין מסרים מנוגדים. בכל דרך שהוא ניסה להגיב הוא נכנס לקונפליקט. כשהרחיבו את המחקר (הוא היה טריגר למחקר על יחסים בתוך המשפחה) גילו שתסמונת הקשר-הכפול מאפיינת משפחות רבות של אנשים עם מחלות-נפש או הפרעות אישיות. אני יכול להרחיב עוד הרבה על מחקרים על הסיבות והדפוסים למחלות נפש. למרות שאני מנסה לחשוב – אני לא מוצא איפה הסוציוביולוגיה הייתה מסייעת בהבנת הגורמים. |
|
||||
|
||||
לא כל התנהגות אפשר להסביר דרך הסוציוביולוגיה - האדם אינו סך הגנים שלו, אלא סך הגנים וההיסטוריה שלו. ביחד, הם יוצרים את האדם כפי שהוא באמת. אבל, ההיסטוריה צריכה לפעול על משהו - לאדם צריכים להיות צרכים מסוימים, כדי שיוכל להיות בהם חסך או עודף (או אף אחד מהם, במקרה הטוב). מהיכן באו הצרכים הללו, אם לא מטבע האדם? הפסיכולוגיה (סלח לי, אבל המילה פסיכואנליטיקה עושה לי צמרמורת) מסבירה כיצד הצרכים וההיסטוריה פועלים ביחד כדי ליצור התנהגות. היא לא מסבירה מדוע קיימים הצרכים הללו. במצב כזה, הצרכים שהפסיכולוגיה מוצאת עלולים להיות שגויים, או שהם יהיו תת-צרכים של צורך גדול יותר, אלמנטרי יותר. הסוציוביולוגיה יכולה להסביר לנו כיצד נוצרו הצרכים ולמה. הדרך הנוחה ביותר לוודא שצורך נובע מהגנטיקה שלנו היא למצוא את אותו הצורך אצל בעלי חיים אחרים. הצורך לאכול הוא ביולוגי בבירור. הצורך להיות מוחזק קרוב לאם בתקופה שאחרי הלידה נראה בקרב בעלי חיים רבים (יונקים וכיסנים, לפחות). הצורך בליטופים קיים אצל פרימטים. כדי להסביר "אוניברסליות" כזו של תכונה, אי אפשר שלא לדבר על השפעות גנטיות. גם צורך שהוא אנושי באופן מובהק (ושום דבר לא עולה לי בראש כרגע), שניתן לראות אותו באופן אוניברסלי בקרב כל התרבויות האנושיות, אפשר להסביר רק דרך גנטיקה. לגישתי, ופה כבר אני מכיר בהרבה יותר מרחב לויכוח, התרבות לא יכולה ליצור צרכים חדשים, אלא רק "לעבד" צרכים גנטיים לצורות חדשות. הצורך בעוצמה על בני השבט (שקיים גם בקרב פרימטים) הופך לצורך בסטטוס סוציו-אקונומי גבוה אצל האדם המערבי. הצורך בהשתייכות לקבוצה (שקיים אצל האדם, השימפנזה והבונובו, לפחות) הופך אצלנו לצורך להתלבש באופן מסוים ולקנות מוצרים מסוימים. |
|
||||
|
||||
טוב, לפי הדברים האחרונים שלך אנחנו לא מדברים על תיאוריה מדעית שמסבירה את התנהגות האדם, אלא יותר על פרדיגמה פילוסופית להבנה של טבע האדם. זה לא מדע כי אתה מניח הנחות יסוד כמו "הצורך בהשתייכות לקבוצה נובע מאותו מקור אצל קופים ובני-אדם" – הנחה שאי אפשר להוכיח אותה. כמובן, יש הגיון בהסבר בדרך הזאת. אבל אני מוצא הגיון גם בהסברים אחרים (אם נלך לקיצוניות השנייה – גם אקזיסטנציאליזם הגיוני בעיניי). אבל אני משער שכאן נישאר חלוקים. |
|
||||
|
||||
אני לא מניח את זה. אני משער את זה. את ההשערה הזו צריך לבדוק. איך בודקים? מתוך ההשערה אפשר להסיק ניבויים. אם התצפיות שלנו יאשרו את הניבויים שלנו - הרי שחיזקנו את ההשערה שלנו (אי אפשר להוכיח הרי שום השערה, כידוע). אם הניבויים שלנו יוכחו כשגויים לחלוטין, נחזור ללוח השרטוט. אם השאלה הבאה שלך היא "אלו ניבויים ניתן להסיק", אני לא הכתובת. אני לא אתולוג. |
|
||||
|
||||
מצטער. אני יכול להוכיח ככה גם את הפסיכואנליזה. למיטב הכרתי, אי אפשר להוכיח פרדיגמה. בקשר לסוציוביולוגיה בפרט, אתה עצמך כתבת ''לא כל התנהגות אפשר להסביר דרך הסוציוביולוגיה'' כך שכל פעם שניסוי לא עונה על הציפיות הוא ייכלל במסגרת אותה התנהגות לא מוסברת. |
|
||||
|
||||
מתי אמרתי שהניבויים יתייחסו להתנהגות ספציפית? הם יכולים להתייחס לצרכים. אבל אני באמת לא רוצה להכנס לזה. אני אשמח אם תוכל להוכיח משהו מהפסיכואנליזה. בינתיים זה נראה לי כמו הרבה מאוד בולשיט וקצת מאוד קומון סנס. |
|
||||
|
||||
בעניין השפעות הגנטיקה של הפרט על התנהגותו יש לשים לב כי התנהגויות רבות הנפוצות במינים שונים בסולם הפילוגנטי יכולות להיות מוסברות בהורשה חברתית ולאו דווקא בהורשה גנטית כך לדוגמה לחברתי משכבר הימים יש חתולה אשר למדה באופן תמוהה לפתוח דלתות, חתולה זו נאלצה לבלות אצל הוריה תקופת מה וראה זה פלא חתוליהם של הוריה למדו גם הם לפתוח דלתות וניתן לשער כי גם גוריהם לעתיד לבוא יהיו בעלי "תכונה" זו. האם ניתן יהיה להסיק כי המדובר בתכונה המעוגנת בגנים? ככל הנראה לא וזאת למרות שמוכרים לי זה מקרוב גם כלבים הפותחים דלתות ואף זכיתי לחזות בתוכים וקופים העושים כן. |
|
||||
|
||||
חתולים הם דוגמא נהדרת ללימוד מתוך תצפית. ראיתי איך חתול לומד לאכול גביע שמנת תוך שימוש בכפות הרגליים במקום לדחוף את הראש לתוך הגביע ע"י צפיה בחתול אחר. או למשל שימוש בדלת חתולים (flap-door) ועוד דברים דומים. |
|
||||
|
||||
יתרה מזאת. פילים למשל, שגודלו ללא חברת פילים בוגרים הפגינו התנהגות אלימה כלפי פילים אחרים ונהגו להשחית עצים ו''להציק'' לבעלי חיים אחרים. נראה לי שגם כאן מדובר בהורשה (או בחוסר של הורשה) חברתית - אותם זכרים צעירים לא למדו כיצד יש להתנהג והדבר לא היה טבוע בגנים שלהם. |
|
||||
|
||||
לכן דיברתי על האוניברסליות של תכונה - אם היא לא אוניברסלית, יש לנו פה סיבה טובה לחשוד. מרבית החתולים לא יודעים לפתוח דלתות. |
|
||||
|
||||
הזכרנו ברפרוף את תחום הביוסמנטיקה (עם דותן). |
|
||||
|
||||
להבנתי, מסכים עם ראית המערכת. במאמר הראשון הבאתי מודל של תודעה כיחס בין אלמנטים של המוח. בהרבה תגובות בעניין מוח בצנצנת vat התייחסתי לחשיבות של התפתחות ופעילות המוח כחלק אינטגרלי של הגוף כולו ובמאמר האחרון כתבתי על היחס החברתי, למשל בחלק על אחריות. להבנתי, אי אפשר להתייחס למוח כמבודד משאר הגוף (איזה חלק לנתק? מה עם חוט השדרה?) כך שכל המד"ב שכותב על השתלת מוח או העברת מוח הוא בהחלט מד"ב (המוח משתנה פיזית ללא הרף, איך נידע מהו תפקידו של ניורון X?) וכל עניין הרצון שקשור למוטיבים וללמידה קשור לסביבה ולחברה. |
|
||||
|
||||
האם אתה חושב שאפשר לקשור את זה עם, למשל הרעיון האפלטוני, שאהבה מוגדרת כחוסר (למשהו מושלם?) והחוסר הזה יוצר מוטיבציות שדוחפות לפעולה. |
|
||||
|
||||
ואוו רון, זאת שאלה גדולה מדי. כתבתי כבר עמוד שלם בתשובה והתכוונתי להמשיך כשתפסתי שאני בעצם מפרט תיאוריות פסיכולוגיות על האדם, ובאמת אף-אחד לא צריך אותי בשביל זה, וחוץ מזה דובי יתעצבן מכל הבולשיט. ובכל זאת, בקצרה ובהכללות גסות מאוד. תיאוריות פסיכואנליטיות יראו ברעב להכרה סוג של פשרה. האדם מיטלטל בין השאיפה הראשונית ל"גן העדן האבוד", לסימביוזה המושלמת עם האם, ובין העולם החיצוני שלא מאפשר זאת (ו"האני" שהתפתח וגם לא מאפשר זאת כבר). כך שאכן הרעב להכרה והאהבה באים מחוסר ומאותו מקום. תיאוריות אקזיסטנציאליסטיות גם עשויות לראות ברעב להכרה סוג של פשרה, אבל שנובעת מאותו מקור: חרדת הקיום (ontological anxiety). מצד אחד המודעות למוות דוחפת אותנו לניסיון להתמזגות עם העולם בין השאר באמצעות אהבה, ומהצד השני גם התמזגות עם העולם משמעה אבדן ה"אני" והיא מעוררת את חרדת הקיום (במונחים של רולנד ליינג: חרדת ההיבלעות, חרדת ההצפה וחרדת ההתאבנות). כך שלמרות שהרעב להכרה יהיה גם סוג של פשרה בין השאיפה לאחדות והצורך לשמור על האוטונומיה, הוא לא בא מחוסר אלא מחרדה (אלא אם כן תרצה לזהות כל צורך עם חוסר). תיאוריות הומניסטיות לא יקבלו את המודל של ההומאוסטאזיס לצרכים אנושיים. הן גם יפרידו בין אהבה כצורך להיות אהוב, שהוא צורך בסיסי ובמובן זה דומה לרעב להכרה, לבין לאהוב שהוא סוג של הגשמה עצמית בעולם. אני לא זוכר (או לא מכיר) את אפלטון בנקודה הזאת, האם זה מתאים למשהו? |
|
||||
|
||||
חיילים של הכוחות המיוחדים של הצבא האמריקאי עוברים אימוני שרידות בפורט בראג שבצפון קרוליינה. חיילי ריינג'רס, כוח דלתא, הכוחות המיוחדים, מארינס ואחרים מוכנסים ללחץ פיזי ופסוכולוגי, מונעים מהם שינה, הם צריכים לברוח ובסוף תופסים וחוקרים אותם. חיילי הכוחות המיוחדים, הכומתות הירוקות, השיגו תוצאות גבוהות יותר מחיילי היחידות המיוחדות. חוקרי מוח מאוניברסיטת ייל גילו שהמוח של חיילי הכומתות הירוקות מפריש כמויות גדולות במיוחד של ניורופפטיד Y שפועל על האונות הפריפרונטליות של המוח ועוזר להם להשאר ממוקדים גם תחת מצבי לחץ. עוד הם מצאו ש24 שעות אחרי האימון, המוח של חיילי הכוחות המיוחדים חזר למצבו הרגיל בעוד שכמות החומר במוח של חיילי המרינס והריינג'רס התרוקנה בצורה ניכרת. לינק לכתבה של הרדיו הציבורי, כ3 דקות וכתבה מהמרכז ללוחמה מיוחדת |
|
||||
|
||||
מעניין. אבל היה יותר מעניין לקשר את זה למאמר על הבלבניזם. |
|
||||
|
||||
למה? |
|
||||
|
||||
סיבתיות מול תכליתנות. |
|
||||
|
||||
(לקח לי זמן למצוא את המקום הזה והופתעתי לטובה שזה היית אתה, אך גם נמלאתי חשש). ההתפתחות של עכברים שנלקחו מאימם נעצרה. אנזימים שאחראים לגדילה והתפתחות לא נוצרו. כשליטפו אותם במברשת לחה, כאילו הלשון של האמא, הגוף חזר לתפקד, האנזימים נוצרו כמעט מיידית והעכבר חזר למסלול הגדילה וההתפתחות הנורמלים. לצערי המאמר, של סול שנברג הוא פרק מספר בשם "הבסיס הגנטי להשפעות של מגע," ולא מצאתי אותו זמין ברשת. האם יש לעכבר התינוק "משמעות" לליטוף, משמעות במובן קוגנטיבי? מחשבה חדשה שעברה לי בראש: כשאני צועק או מאיר עליך, הגוף שלך מגיב מיידית, בלי לעבור דרך מדיום של משמעות. שמיעה וראיה מוגבלים רק לאבר אחד בגוף (בעצם, אאל"ט לא רק העין רגישה לאור, אבל זה לא משנה כרגע), ואילו כל הגוף רגיש למגע. מדוע שיהיה הבדל מהותי בין תגובת אברי החישה האלה משאר החושים? |
|
||||
|
||||
כמובן שהיה על זה דיון פעם תגובה 157961. זה די ברור למה השמיעה לא מתחלקת על כל הגוף - אין צורך, כי האורך הגל של הקול הוא לא קטן בהמון בגודל של גוף טיפוסי. לגבי אור, לדעתי העניין הוא היווצרות תמונה וכושר העיבוד של המוח, כמו שעלה בדיון ההוא ( נדמה לי שבבעלי חיים מסויימים יש רגישות לאור על כל הגוף). למה המישוש מפוזר על כל הגוף זה די ברור- כדי שידעו מתי קורה משהו בקצוות. |
|
||||
|
||||
כן, אבל אם לא ראית, לא שמעת (ולא הרחת) את האריה מתקרב, כאשר תחוש את הצפורניים שלו בקצה, זה עלול להיות מעט מאוחר מדי. |
|
||||
|
||||
חשבתי שהרגע הסברתי למה פיזור השמיעה על כל הגוף לא ישפר את היכולת לשמוע את האריה. אגב, אולי צריך לשקול מחדש את כל העניין הזה עם האריה המטאפורי, האם כשהאבולוציה לוחצת היא לוחצת בעיקר עקב האירועים הקטסטרופלים של ''זוזו או תמותו'' או שיש דרגי ביניים ( לא להשרט כל כך הרבה, לדעת מתי להפסיק להתקרב למדורה, וכולי). |
|
||||
|
||||
נושא התגובה שלי לא היה פיזור אברי החישה אלא שיחרור החומרים בגוף בגלל ליטוף. |
|
||||
|
||||
אם כך, אנסח את תגובתי הקודמת בצורה אחרת: לא הבנתי מה אמרת בפסקה האחרונה בתגובה 319828. האם תוכל להסביר יותר? |
|
||||
|
||||
כשאור פוגע בעין הגוף מגיב. בעצם האור גורם לגוף להגיב על יד שיחרור חומרים שונים. אותו הדבר קורה כשגלי קול פוגעים באוזן או חומר כימי כלשהו פוגע בלשון ובאף. מדוע שחוש המישוש (שמורכב למעשה מתישלובת של כמה חושים שונים כמו לחץ לסוגיו, טמפרטורה וכיוב') יהי שונה? ליטוף גורם לגוף להגיב, תגובה פרושה שיחרור חומרים. סטירה תיגרום לתגובה המובילה לכאב, ליטוף לתגובה נעימה (או לא, תלוי בסיטואציה), וחיכוך אקראי בדלת לתגובה רגעית סתמית. כל תגובה כזו המובילה לרגש היא למעשה שרשרת של חומרים כימיים המופרשים בגוף עקב הגירוי החיצוני. כך שגוף העכברונים שהופרדו מאימותיהם הפסיק להפריש חומרי גדילה, אך ברגע שהם הרגישו משהו הדומה לליקוק לשון של האמא, מייד הגוף החל להפריש את החומרים הללו והעכברים יצאו מה"תרדמה" וחזרו למסלול של התפתחות וגדילה. במקרה הזה, האם יש תווך של "משמעות"? כמובן שיש אבל נראה לי שמנקודת מבטו של גוף העכבר זוהי תגובה אוטומטית "ביולוגית." אולי זה גם דומה לתגובה של תינוקת שאנחנו מלטפים בעדינות את ראשה או גבה כשהיא בוכה בשינה. אני מקווה שעכשיו השאלה קצת יותר ברורה, כי היא גם יותר ברורה לי (הנה יתרון איילי נוסף). |
|
||||
|
||||
זה עדיין מעורפל מידי בשבילי. נדמה יש שהשאלה צריכה להיות הפוכה. גורי עכברים נהנים מליטוף, וכנראה מסיבה פיזיולוגית (לא צריך קוגנציה או משמעות). מצד שני, כדי שתמונה תיצור תחושה דומה, *כן* צריך תיווך של משמעות. למה? |
|
||||
|
||||
(לא הבנתי מה הפוך בצורה בה אתה הצגת את השאלה). אני כמובן לא מדבר על תמונות הגורמות לתחושות, ואני מבין שאתה מדבר על תמונות במו במוזיאון. אני מדבר על דברים הרבה יותר בסיסיים. גירוי של אור גורם לך מידית להגיב, משמע האור גרם לשיחרור חומרים שנתנו לך בסופו של דבר להרגיש משהו. נניח כמו במיקרה שאתה נח בחדר חשוך ומישהו לפתע מדליק את האור. העכברים הגלמודים שנמנע מהם קשר ישיר עם האם עברו שינוי פיזיולוגי חד וברור (למעשה, שינויי הגדילה נעצרו). ברגע שהם לוטפו המגע בעור שלהם גרם לפעילות "חיובית" בגוף. אלא אם אני לא מבין למה אתה מתכוון במשמעות, אני לא רואה כאן שום משמעות. בדוגמא שיהונתן נתן בהתחלה הוא טען שאם הוא מלטף את ראשו, הרי שום חומר לא משתחרר שגורם לו להרגשה טובה. אם אבא מלטף את הילדה והיא יודעת שזה אבא, ליטוף האב בראשה מקבל משמעות של שיחרור חומרים "חיוביים" המקנים לו הרגשה נעימה. אבל אם אתה מלטף את אהובתך הישנה לצידך, עד כמה יש כאן משמעות הגורמת לה לחייך תוך שינה? הרי המלטף יכול להיות מישהו אחר בעל כוונות זדוניות, כמו הילד שבא לנדנד לה. בכל אופן, החשיבות של המגע להרגשה הטובה, היינו כגורם שעשוי לגרום, או גורם תמיד, לשיחרור חומרים המשפיעים על הרגשתינו הוא מה שעומד בלב השאלה. |
|
||||
|
||||
אני חושב שזה לא מפתיע שיש גרויים שאנו נהנים מהם, אפילו בלי ''משמעות''. כל מי שעשה מקלחת חמה יודע זאת. |
|
||||
|
||||
ודאי שיש גירויים כאלה. אבל יש גם גירויים שהם תלויי משמעות לחלוטין. |
|
||||
|
||||
והרבה מאלו שניסו לקרוא ספר בשוודית יודעים זאת. |
|
||||
|
||||
התכוונתי גם לגירויים גופניים. |
|
||||
|
||||
העין היא חלק מהגוף, לא? או שזה מה שרון ניסה להגיד כל הזמן ולא הבנתי? |
|
||||
|
||||
גם אתה, ראובן? עוד פיזיקליסט ר"ל עם המ"ט שלו וכאלה? |
|
||||
|
||||
אני לא בדיוק יודע מה זה פיזיקליסט, אבל אם זה להיות ההפך מכל דבר שיהונתן אורן כן, אז אני מקווה שלא. |
|
||||
|
||||
ליטוף, גוף, עין, אוזן, משמעות, חומרים שמופרשים,גורי עכברים, תודעה, רפלקסים, אבולוציה, fMRI, מוצארט, פוציני, ני"ט, בואסמה. |
|
||||
|
||||
(החסרת שני דברים). בכל אופן, אני לא יודע אם יש לי עוד משהו להגיד כרגע בנושא הזה. רק רציתי להעיר שזה לא מופרך כל כך לכרוך שחרור אנדורפין בגלל שהאם מלטפת את ראש בנה, ומבחן העכברים מראה עד כמה יחסים פיזיים בין עכברה-אם ותינוק משפיעה ישירות על היתפתחותו וגידולו. האם אפשר ללמוד מזה על אמהות ואבות אנושיים? |
|
||||
|
||||
לא נהראה לי שצריך להרחיק עד העכברים כדי ללמוד את כל אלה על הורות אנושית. |
|
||||
|
||||
שלום רב, אני עוסקת בתחום הטיפול ומאד מתעניינת באותה תאוריה של שנברג. האם יש בידך הפרק האמור בנושא מגע ? מהו שם הספר בתוכו פירסם שנברג את מאמרו? תודה מירי |
|
||||
|
||||
איך שנברג קשור לטיפול? מי שיכול לשמוע אותו שיקום |
|
||||
|
||||
אני מנסה כבר איזה זמן לגלות אם הצחוק - כשלעצמו, גם ללא שעשוע - יכול לשפר את מצבי. בשלב זה עוד לא הגעתי למסקנות חד משמעיות. |
|
||||
|
||||
אבל יונתן מה היית מרגיש אם היית מלטף לעצמך "ראש" אחר? אני לא מנסה להתחכם |
|
||||
|
||||
לא הבנתי. |
|
||||
|
||||
יכול להיות שיש טעות בשם של ג'והני, בעל הגבה המפורסמת או, שקיבלתי גוגל אחר מכולם (כרגיל)? |
|
||||
|
||||
לא יודע איך חיפשת, אבל השאילתה "john ray cognition eyebrow" מביאה את זה: |
|
||||
|
||||
וראה גם Johnny Ray בעמוד הזה: ויש גם מאמר: ^ Kennedy, P.R., Bakay R.A. (1998) Restoration of neural output from a paralysed patient by a direct brain connection. Neuroreport. June 1;9(8):1707-11
|
|
||||
|
||||
בהמשך לסיפורו של ג'והן ריי המשותק, הנה התפתחות מעניינת חדשה. העליה במספר כרותי זרוע בגלל מחלת סכרת או פציעות קרב גורמת לפיתוחם של רעיונות וטכניקות חדשות. יד תותבת רגילה מאפשרת מספר מוגבל של תנועות איטיות יחסית, אך טכניקה חדשה מאפשרת 10 תנועות במהירות גבוהה יותר. קצות העצבים שנותרו בזרוע מחוברים לשרירים קיימים בגוף כמו שרירי החזה והפעילות של השרירים הקיימים מפעילים את היד התותבת. כדי להזיז את היד התותבת לא נדרשת שום מחשבה מיוחדת או אימון מיוחד, רק מאמץ תודעתי שכל אדם רגיל לעשות. במאמר המקושר יש סרטון קצר דיאגרמה שמתארת את התהליך. |
|
||||
|
||||
נשגב מבינתי מדוע אתה מתעקש ליחס שוב ושוב לליבוביץ' ולקאנט דואליזם. אני מתנצל אם המשפט הזה יעליב אותך, אך נראה שאינך מכיר כלל את תורת ההכרה הקאנטית. חשוב לומר זאת משום שאתה טועה ומטעה: קאנט היה הראשון שחרג מהחלוקה לשלושת הקאטגוריות (מטריאליזם/דואליזם/אידאליזם) ביוצרו דיכוטומיה בין ה 'יש' כפי שהוא-לעצמו (האונטולוגי) לבין ה 'יש' כפי שאנו רואים אותו (האפיסטמולוגי). רעיון 'המשקפיים של קאנט' טוען שהארכיטקטורה של התבונה האנושית מגבילה אותנו לחשוב רק בצורה שתתאים לתבנית; איננו מסוגלים לחשוב על משולש בעל ארבע צלעות, ואם היה כזה, לא היינו יכולים לראותו ולא להבינו: אנו רואים את היקום דרך המשקפיים הלוגיים הללו, איננו מסוגלים לראות מעבר להם פר-הגדרה, ממש כשם שלא ניתן לראות מעבר לשדה הראיה. אתה יכול להשוות לתושבי 'שטוחלנד' שאינם מסוגלים לראות גופים תלת-מימדיים, אך לא ניתן בזאת לומר שהללו אינם קיימים. לסיכום: איננו יודעים איך היא המציאות (אם היא בכלל קיימת): כל שאנו יודעים הוא כיצד *אנו* תופסים את המציאות. לכן, לא ניתן לדבר על האונטולוגי, ולא ניתן לומר שהדואליזם למשל נכון, כי אין לנו אפילו את הביטחון שיש מובן למושג 'נכון' מעבר לתודעתינו. |
|
||||
|
||||
בשורה התחתונה אתה אומר (בשם קאנט) שהאפיסטמולוגי קיים בודאות והאונטולוגי לא בהכרח? (כי גם אני חושב כך, אך בקריאה ראשונה חשבתי שאמרת משו אחר). |
|
||||
|
||||
איננו יכולים לומר בודאות שאיזשהו משהו קיים באמת (אז, כמובן המשהו הזה יהיה אונטולוגי). אבל אני חושב שכוונתך ב ''האפיסטמולוגי קיים בודאות'' לכך שאין ביכולתנו שלא להכיר בלוגיקה (למשל), לכן היא ''קימת בודאות'' מבחינתינו. אין בכך כדי לומר שהיא מתקימת מחוץ לתודעתינו (ושיש לכן משמעות למילה ''מתקימת''). |
|
||||
|
||||
מדוע שאעלב אם מראש אמרתי שהידע שלי על קאנט הוא קטן ואני מסתמך על אחרים (לא שטייניץ), ונראה לי שאולי אתה לוקח את הבקורת שלי קצת יותר מדי קשה. להבנתי הביקורת על קאנט נובעת מהעובדה שהתבונה הטהורה פועלת במנותק מהגוף. לא התייחסת בכלל לנקודות שהעליתי אלא חזרת על אותן טענות. אני מסכים עם מה שכתבת בדיון אחר שאין מוסר נכון ושאין 2+2=4 ואני מבין ממך שזה קיים רק מאופן התפיסה והפרוש שלנו (של המוח). אבל קאנט, להבנתי, תאר את התבונה הזו שבוחרת על פי חוקים לוגיים, ואפילו הוא עצמו נאלץ לפנות בסוף לתרוץ תאולוגי (האם זה בגלל שהלותאני שבו גבר על המדעיות שלו?) וכשהוא כתב "אם רוצים להשאר נאמנים ליצר המוסרי הפנימי אז צריכים להניח קיומו של מי שכתב את מוסר העולם, אלוהים" (ובכך העלה על עצמו את חמתו של היינה). איך מתיישבים רעיונות העולם התבוני עם העולם שאותו אי אפשר להכיר ולדעת "יש לי מושג על העולם התבוני אבל אין לי שום הכרה איתו, והמושג שלי הוא רק כשחיסרתי ממה שקובע את הרצון את כל מה ששייך לעולם החושים" אז איך משהו שלא יודעים ואי אפשר לדעת מהו נחשב תבוני? ויותר מזה. אם עולם החושים נשלל לגמרי אז איך הדבר מתיישב עם ההבנה שלנו שללא חושים, ללא רגשות אי אפשר או קשה מאד להחליט ולפעול מוסרית. הרגשות אולי בכלל קודמות לתבונה, כמו הרעיון שהעלתי במאמר שבבסיס המוסר עומדת רמת הנאה תחושתית (אמוציונלית) של המוח/נפש. נבחר מה שמעלה, או לא פוגע, ברמת ההנאה. והשאלה שאני שב לשאול אותך כל הזמן. כיצד פועל מוחו של אפיסטמולוג. כיצד נוצרות במוחו תפיסות לוגיות האומרות את מה שקאנט אומר? אם אתה אומר ש 1לא קיים אלא רק בתפיסתנו (דבר שאני מסכים לו) אז גם תפיסה אפיסטמולוגית קיימית רק בתפיסתנו,ומכך קיים רק מה שהמוח הזה, בגוף הזה, בסביבה הזו, בחברה הזו חש, מרגיש ונותן משמעות (סובייקטיבית לעילא, אם תרצה). רורטי כתב בביקורת על קאנט והלוגיקנים שלא ניתן להפריד בין מה שניתן למוח לבין מה שהמוח מייצר (ונעזוב את הבעיתיות שבמושג ניתן) כך שלטעמי, ראית התבונה במנותק מהגוף היא ראיה דואליסטית, אולי מאד מאד עדינה. |
|
||||
|
||||
אתה מבלבל בין הפילוסופיה של קאנט לגבי המוסר, לבין זו שמדברת על ההכרה. אני עושה דיכוטומיה מוחלטת, שיעילה הרבה יותר בדיון על משנתו קאנט. כידוע, קאנט נכווה כשדיבר על הדת ישירות (בסיפרו בעל השם הפרובוקטיבי: "הדת בגבולות התבונה בלבד"). מאז, לא העיז קאנט להתעמת עם הרשויות בנושאים תיאולוגיים. אבל כל מה שאני כתבתי עד עכשיו, אינם רלוונטים כלל לנושא זה: ההכרה. מעבר לכך, לא הבנתי למה כוונתך בביטוי "עולם ההכרה". האם הכוונה לכל העולם האפיסטמולוגי? רק להיגדים הסינתטים-אפריוריים? מה? בקשר לשאלתך לגבי מוחו של האפסטמולוג, לא אוכל לענות לך עד שלא תבהיר את עצמך. ראשית, מיהו האפיסטמולוג?! שנית, כיצד עשית את הקפיצה באמצע המשפט, מ "אז גם תפיסה אפיסטמולוגית קיימת רק בתפיסתינו [נו, מן הסתם! זו הגישה האפיסטמולוגית, והיא בעלת החלה עצמית, כמו שצריך]" ל "ומכך קיים רק מה שהמוח הזה, בגוף הזה---" וכולי. איך הגעת בכל זאת למטריאליזם, נשגב מבינתי. עדיין מחכה אני לתשובה לפרדוקס שהצגתי (בשבילך!). [רגע, מה אני עושה?! גם ככה אני בקושי מספיק לענות לכולם, וכשאני עונה, כדי לחסוך בזמן אני מתנסח בפסקנות חסכנית, וחלק חושבים שזה טון מתנשא... אני צריך עוד קאנטיאנים שיטו שכם. איפה אתם, ליאור וערן?] |
|
||||
|
||||
מניסיוני האישי למדתי כי היתלות באילנות גבוהים גורמת לכאבים עזים בצוואר ועשויה על לגרום למות התלוי (ע''ע המן האגגי) ולכן מומלץ להמנע ממנה. |
|
||||
|
||||
ואכן, כפי שהראתי, אין חשיבות לגובה האילנות, אלא לעומק הטיעונים. |
|
||||
|
||||
פעם הבאה כדאי שתתפוס את החבל בידים וברגליים ולא בצוואר. |
|
||||
|
||||
בתשובה להודעה 1 של אפופידס. ניסיתי לגזור גזירה שווה על שרירותיות האמונה בבחירה החופשית, כשרירותיות אחותה הפטאליסטית. אני אוהב תפוחים ואתה אגסים, אני מאמין בבחירה חופשית ואתה מאמין בדטרמיניזם, אני משוכנע כך ואתה משוכנע אחרת. מה כ"כ יוצא דופן בכך? ביקשת להשוות זאת לאמונה במשיח, הטומנת בחובה השלכות מעשיות מסוימות - נכונות גוברת למכור את הבית, חוסר נכונות להיקבר בארון, נטייה גוברת לקבץ נדבות בצמתים, וכו'. אני מסכים איתך כי אמונה בדטרמיניזם לא טומנת בחובה בהכרח השלכות מעשיות. זהו עניין שבאמונה הטהורה, לכן אין צורך לומר כאן 'הלכה לפלוני' - אתה תישאר דטרמיניסט ואני לא. לי זה לא מפריע, למה אתה קורע קריעה? 1 מהי בחירה חופשית? אפופידס (יום שישי, 01/02/2002 שעה 20:56) בתשובה לליאור גולגר אנסה פעם נוספת: ניסיתי להראות שבניגוד לשנדמה לנו אינטואיטיבית, לצרוף המילים "בחירה חופשית", כמו למשל למילה "רצון", אין משמעות אובייקטיבית כשלעצמה, אלא אם תוגדר כזו. לכן הטענה "אני מאמין בבחירה חופשית" דומה בעיני (כל עוד לא הוגדרה..) להכרזה: "אני אוהב תותים". מכאן אני טוען שאין זה ראוי לשימה בתחום האמוני, שכן אין היא אלא ביטוי רגשי פרטי ולא טענה אותה ניתן לחלוק עם אחרים, כאמונות אחרות אותן הדגמתי. אפשר להתפשר על יצירת אבחנה בקרב אוסף הדברים העשויים להיות "אמונה" - שזה בעצם כל דבר ("אני מאמין בחזזיות", "אני מאמין באינטיליגנציה אמבצילית", "אני מאמין בkעH$#ט") לאלו שמבטאים תחושה פרטית בלבד ולכן אינם מאוד מעניינים לדיון פילוסופי אלא אולי לדיון פסיכולוגי. וכן לאלו שמבטאים, בנוסף לתחושה הפרטית הקשורה בהם (ששונה מאחד לאחד), טענה בעלת משמעות מוגדרת, אותה ניתן לחלוק עם אחרים. |
|
||||
|
||||
במאמר, שואל הכותב מדוע החברה מאשרת "אחריות" אף על פי שאין באמת רצון חופשי. התשובה הפשוטה יותר היא: כי אין רצון חופשי (גם לה - לחברה). |
|
||||
|
||||
הכותב שאל [רטורית] וגם השיב נכוחה. |
|
||||
|
||||
הבינותי. כנראה פיספסתי. |
|
||||
|
||||
הסינקריטיזם שביסוד הנצרות, סינקריטיזם של שני תרבויות - התרבות היהודית והתרבות ההליניסטית - התפורר בזמן הרפורמאציה. התפוררות זו איפשרה ללותר ולקלווין לאמץ מחדש, איש לשיטתו, אלמנטים שונים מתוך מרכיביה הכלליים של הנצרות; קלווין בחר בחלק הנומיסטי של הנצרות, ועל ידי כך בחר להדגיש אלמנטים מהברית הישנה. לותר לעומתו בחר לאמץ את חלקה הפאוליני של הנצרות, המצוי בעיקר בכתבי הברית החדשה - ובמיוחד את החלק האנטי-נומיסטי המתבטא במשנתו של פאולוס. כידוע שלל פאולוס את החוקה היהודית ואת הממסד היהודי בטענות כי "יען אשר התורה מביאה קצף כי באין תורה אין עבירה 1", ובמקום אחר "והתורה נכנסה למען ירבה הפשע ובאשר רבה החטא עדף עליו החסד 2". פאולוס ביסס את התנגדותו לממסד ולחוק על ההנחה כי האדם איננו חופשי ברצונו, וכי הוא חלש מדי למלא אחרי כל המצוות. הרעיון המרכזי במשנת פאולוס הינו שהאדם משולל רצון חופשי ולכן הוא נגאל באמונתו בקורבן הקוסמי, בהזדהותו עם ישוע הצלוב. הכנסייה הקאתולית, אשר נעשתה לממסד, לא יכלה לקבל רעיונו זה של פאולוס, למרות שקיבלה את כל רעיונותיו האחרים. מעצם מהותו מבוסס כל ממסד על רצון חופשי, שהינו הבסיס של חוק וסדר. הכנסייה הקאתולית בתקופת הרפורמאציה הצדיקה קיומה בשם הרצון החופשי ומעשים טובים. לותר, אשר שלל את הכנסייה הקאתולית, פנה והתקיף את מושג הרצון החופשי, ואף מצא אסמכתאות רבות לעמדתו זו בכתבי הברית החדשה, ובמיוחד בתורתו של פאולוס. ניתן לומר שהרעיון המרכזי של לותר היה שהאדם משולל רצון חופשי, וכתוצאה מכך גם החוקים אינם דבר חיובי כי אם דבר שלילי. ספרו החשוב ביותר של לותר בנושא זה נקרא " שהרצון החופשי איננו קיים 3" והנו תשובה לפילוסוף דת אחר בשם אראסמוס. ספר זה נכתב כתשובה לספרון קטן וחשוב של אראסמוס, הדן בקיומו ובערכו של הרצון החופשי. כבר ממשפטי הפתיחה הראשונים עולה ומבצבצת השקפתו המרכזית של לותר בנושא זה: לותר שולל את הרצון החופשי ומסכמו כהמצאה אנושית גרידא. לתר ממשיך וטוען בספרו זה כי כי אראסמוס, אשר מקבל את עולה של הכנסייה הקאתולית, שולל על ידי כך את החופש מהנוצרי להתנגד לחוקים אנושיים. כאן מגיע לותר לאותו פאראדוקס אנושי, אשר מצד אחד שולל הוא את הרצון החופשי, ומצד שני הוא מגן על החופש להתנגד לכנסייה. חופש לתמוך או חופש להתנגד הינם תוצר של רצון חופשי. אדם המשולל רצון חופשי אינו יכול גם להתנגד, היות ואין לו החופש להתנגד. פאראדוקסים אלו מאפיינים מיסטיקונים באשר הם, אשר מצד אחד שוללים את הרצון החופשי ובו בזמן הם מבצעים בשמו את כל פעולותיהם ומהפיכותיהם. לותר ממשיך וטוען כנגד אראסמוס, שמוכן לקבל את עול הכנסייה הקאתולית, כי יש לקבל רק את סמכות כתבי הקודש - אולם כאן בדיוק מתגלה הפראדוקס של לותר והנצרות בכלל - לותר מתכוון לחלק מסויים של כתבי הקודש, קרי לכתבי פאולוס. אילו קיבל על עצמו את כל כתבי הקודש היה גם צריך לקבל את מושג הרצון החופשי וכן היה צריך לקבל את החוקים. הרצון החופשי הנו אחד היסודות החשובים ביותר בברית הישנה. אדם שאינו בעל רצון חופשי אינו בר שיפוט. לפי התנ"ך הרי רק אדם בעל רצון חופשי יכול לההיפך לאדם מוסרי. כל ההשקפה התנכ"ית מבוססת על ההנחה שהאדם יכול להבדיל בין טוב ורע, ושהוא יכול לקבל על עצמו עול מצוות. כל פעולה אנושית, כל משא ומתן אנושי מבוססים על ההנחה שקיים רצון חופשי. פאולוס, כאמור, שלל את הרצון החופשי, ובצורה זו שיחרר את חסידיו מעול המצוות. הכנסייה הקאתולית, אשר הפכה לממסד, הוכרחה לחזור להנחה שהאדם חופשי ברצונו, ולכן עליו לקבל עול מצוות, מצוות הכנסייה הקאתולית 4. כאן מגיעה הנצרות והכנסייה למעגל קסמים חסר מוצא; הכנסייה, שלכאורה מקבלת את סמכות הברית הישנה והברית החדשה גם יחד, מוכרחה למעשה לשלול את כל היסודות הטמונים בברית הישנה. דבר זה הינו בהחלט הגיוני לשיטתה, היות ורעיונות היסוד בברית הישנה עומדים בדיאמנטראליות (קוטביות) לרעיונות הגאולה בברית החדשה. לותר מבסס את דבריו אלו על התבוננותו באלוהות הטבע, אשר לפי כך רצונו של האלוהים הוא בעצם כוחו הטבעי או הטבע, לדבריו. דברים אלו מזכירים במקצת את דבריו של שפינוזה, שגם כן ראה את רצונו של אלוהים בחוקיות הטבע, או שהטבע בהתגלמותו הפנתאיסטית הוא הוא האלוהים. ברור שאלוהים סוג זה אינו אלוהים יהודי הבא בשיח ושיג עם בני אדם, הכורת עימם בריתות והנותן להם חוקה. אלוהים מסוגו זה של שפינוזה ולותר אינו משאיר לאדם כל רצון חופשי, היות והאדם אינו סוגל לשנות את מהלך חייו לפיכך. אלוהות התנ"ך אינה הטבע על חוקיותו; היא אלוהות המפעילה את הטבע ונמצאת מעבר לטבע. למרות שלותר מסמיך את דבריו על דברי פאולוס, הרי שהוא מפתח השקפה כללית זו לכלל השקפת עולם מטאפיזית. פאולוס אמנם התנגד להשקפה על הרצון החופשי, אך מעולם לא הגיע לפיתוח רעיון זה לכלל השקפת עולם כוללנית. שלילת הרצון החופשי מביאה בהכרח לשילת רצון האלוהות, במידה ועוקבים אחרי המתבקש מתורתו של לותר. רצונו של אלוהים, גורס לותר, הינו כוחו הטבעי. רצון זה בוודאי איננו רצון בובנו הראציונלי-פראגמטי, כפי שהדבר מתואר רבות בתנ"ך. אלוהי התנ"ך נושא ונותן עם בני אדם, ואף משנה פועלו בהתאם לפועלי בני אנוש. אין גזירה קדומה. לפי לותר אין מעשיו של האדם יכולים לשנות את הגזירה הקדומה, ואינם יכולים להביא לשינוי פני הדברים. בספרו זה מקפיד לותר להתפלסף עם הוגי הדיעות של העת העתיקה כהגדרתו בשאלה האם האלוהות יכולה לשנות מהלכה, או שמא היא פועלת לאורה של חוקיות מגבילה. וויכוחים אלו הינם אמנם עתיקי ימים, אך דומה שחשיבותם הפילוסופית באה לידי ביטוי גם בזמנים מודרניים אלו: ברגע שנשלל מהאדם רצונו החופשי הרי אין שום מובן נוסף לרצונה של האלוהות; אם האדם בפועל אינו סוגל להביא לשינוי במהלך חייו או במהלך הדברים הרי אין כל משמעות לאלוהות קולקטיבית או אישית כאחת. כל תרבות אנושית, מעצם מהותה, מוכרחה להניח שלאדם רצון חופשי מוגבל. בלא הנחה זו היא כורתת את הענף עליו היא יושבת. ברור שכל הנחותיו של לותר הינם פארדוקסליות, כיוון שלותר עצמו היה פעלתן יותר מכל אלו אשר הגנו על הרצון החופשי. פארדוקסים אלו אופיינים לאנשים שאינם מוכנים לקבל את הקיום כמו שהוא. אדם המקבל את הקיום על מגבלותיו אינו נוטה להסתבך בפארדוקסים מסוג זה. מי שמקבל את הקיום כמו שהוא יודע כי לאדם יש רצון חופשי, אלא שרצון זה מוגבל, כפי שהוא יודע שאדם חי, אך חייו סופיים. הפארדוקסים מתחילים בשעה שרוצים דברים מוחלטים, כאשר בני אדם אינם מסתפקים בחיים סופיים ורוצים נצחיות, כאשר אינם מסתפקים בכך שהם מסוגלים לפעול בצורה וגבלת ורוצים פעילות בלתי מוגבלת. שורש הרע טמון בעובדה כי אינו משלים עם כך שידיעתו מוגבלת. אי קבלת הקיים, אי קבלת המוגבליות, מביאות לביטול היכולות האנושיות. אי ההסתפקות בקיים מובילה להרס ולמלחמות. כל התסיסות האנושיות והרצון לדברים מוחלטים חייבים להביא עימם מלחמות והרס. א. מאן 1 איגרת אל הרומיים, פרק ד', 15 2 שם, פרק ה', 20 3'Das der freie Wille nichts sei' 4 'מעשים טובים' בהתאם למשנת הקאטכיזם.
|
|
||||
|
||||
אלכס, אכן סקירה מרתקת. האופן בו כל אחר ניכס לעצמו דעה מסוימת על החופש,יש או אין, על פי מניעיו שלו אולי מראה על השרשרת הסיבתית שמביאה להחלטות ולפעולות שלנו. השאלה היא אם רצון חופשי בכלל דרוש כדי לקיים מידה של אחריות חברתית, והאם אין פה ציור המטרה לפני שיורים. מהידע המועט שלי אני יודע שהכנסיה החליטה במאה ה-16 כנגד הדעות של אקווינאס ובעד אלו של אוגוסטין. אוגוסטין (שהתאים את רעיונותיו של אפלטון לנצרות) אמר שהאהבה, קרי הרגש, יוצרת מוטיבציה לפעולה, בזה שהיא יוצרת השתוקקות passion להשלמה של חוסר. מכאן שאהבה טובה מובילה להרגשה טובה, ואילו תשוקה מעוותת מובילה להרגשה רעה. כך יש לנו את רעיון החטא שנובע מעצם יכולת הבחירה. התשוקה היא מצב פסיבי, מה שקורה לאדם ללא בחירה או רצון, וקשורה גם ליסורים. מכאן גם אולי הרעיון של הדחף להמנע כמה שיותר מכאב ויסורים, והרצון החופשי נכנס ברובריקה של החטא. אקווינאס טען שהרצון תלוי בתבונה והחופש הוא ללכת בעקבות מה שהתבונה מזהה, ואולי זו הסיבה שהכנסיה יצאה כנגדו. הכנסיה נתקה את הרצון מהתבונה והשתיתה אותו על הרגש, אהבה. מקובל הדימוי הסטריאוטיפי של הפילוסוף שיושב בכורסא, מעשן מקטרת, ובוחן ושוקל בצורה מנותקת ,קרה וחדה מצבים ובעיות. "תפסיק לעבוד עם הלב ותתחיל להפעיל את השכל" אנחנו אומרים כשהכוונה היא שכח הרציו עדיף על אמוציות. האם זה נכון? האם אכן לרציו יש עדיפות על הרגש או שלמעשה התבונה תלויה ברגש ונובעת ממנו? בעקבות הסטואים, אנחנו מנסים לדכא את ה-passion ולאפשר לתבונה לעבוד ללא הפרעה. איזהו גיבור, הכובש את יצרו. היום מכירים בחשיבות הרגש לתהליכים הקוגנטיביים, למקרים שאנשים עם פגיעה מוחית באזורים שקשורים לרגש מגלים קשיים בקבלת החלטות ובהתנהגות חברתית, מוסרית אם תרצה. הטענה שהבאתי במאמר אומרת שהבחירה שנעדית בסופו של דבר היא זו שתגרום למוח להיות במצב הנאה גדול יותר לעומת האלטרנטיבות (האם יכול להיות שזה מדיד, כימית או חשמלית?) הצעה לדיון: אם הבסיס לבחירה הוא משהו פיזיונומי/פסיכולוגי, ברור שזה לא מספיק כדי לבסס מערכת חברתית מורכבת. (אם כי האלימינטיביים יאמרו שכך צריך להיות וביום מן הימים יפסיקו בכלל לדבר בשפה פסיכולוגית אלא רק פיסיולוגית), מה עוד שבשחר ההיסטוריה הפסיכולוגיה היתה המימד היחיד אליו נחשפו אנשים. כך נוצרו תורות מוסריות שמקיפות את כל המורכבות החברתית ומנסות לקבע עמדות שיובילו אנשים וחברות להתנהגות הממקסמת הנאה (בלשון פרוידיאנית), תוך ניתוב, לימוד והכוונה של חברי הקהיליה לעבר פורמולות שיבטיחו המשכיות ועקביות בהתנהגותם, וכך לאפשר פעילות של מנגנוני אחריות, שכר ועונש. המבנה הזה זקוק לחוט המאגד, לאוטורטיה הובסיאנית שמדביקה את המבנה הזה (הנזיל במדה מסוימת), וזו נמצאה בדמות השגחה עליונה, או השגחת בני תמותה. ___ אגב, מהתגובה התאולוגית שלך עולה שאלה - מדוע לא השתתפו בדיונים האלה קוראים וקוראות שומרי מצוות? |
|
||||
|
||||
לא רוצה להפריע, אבל לצייר את המטרה לפני שיורים בד''כ נחשב דבר טוב. אלא אם ממש ממש חשוב לך לפגוע בול. |
|
||||
|
||||
1. גם אם נקבל את עקרון העונג, אנחנו צריכים להיזהר מליישם אותו באופן פשטני מדי. מסתבר שהארכיטקטורה של הפסיכולוגיה של האדם היא מסובכת, והעונג לא מופק רק מצרכים גופניים ובסיסיים (יכול להיות שמשם זה התפתח אבל אין לזה חשיבות לענייננו). מעבר לזה, למוח יש צרכים קוגניטיבים שמניעים את הפעולות שלנו, ולא קשורים דווקא לעונג. אני לא בטוח מה זה אומר לגבי האפשרות למדוד זרמים חשמליים במוח שמביאים להחלטות, אבל ניסוח כמו "הבחירה שנעשית בסופו של דבר היא זו שתגרום למוח להיות במצב הנאה גדול יותר לעומת האלטרנטיבות" הוא בעייתי. 2. בהמשך לנקודה הראשונה, מחקרים (הבאתי בעבר את קוהלברג כדוגמא) מראים שלמוסר יש אחיזה מסוימת בפסיכולוגיה האנושית. (זה אינו רעיון חדש: הוא מופיע כבר אצל אפלטון, אם כי לא בצורת עיקרון-העונג אלא כ"אם תהיה מוסרי לפי טבעך תהיה מאושר"). דבר זה מעורר בעיה בניסיון להבין את הקשר מוסר-חברה. האם המוסר של החברה הוא באופן מסוים 'שיקוף' של הפסיכולוגיה האנושית? האם גורמי כוח חברתיים מנצלים צורך אנושי-פסיכולוגי כדי לשמר את כוחם? איפה עובר הגבול בין קביעת המוסר ע"י החברה לבין זאת שנקבעת ע"י הפסיכולוגיה? 3. אם הדת או האמונה באלוהים הייתה החוט המאגד ל"ניתוב, לימוד והכוונה של חברי הקהיליה לעבר פורמולות שיבטיחו המשכיות ועקביות בהתנהגותם, וכך לאפשר פעילות של מנגנוני אחריות, שכר ועונש" מה קרה בתקופה המודרנית? לאן נעלם הצורך בחוט? |
|
||||
|
||||
עקב חוסר פנאי זמני (מבחן בנוירואנטומיה ביום חמישי) איני משתתף בדיון זה באופן פעיל כמו בקודמו עליו השלום ואע''פ לשם חיזוק הסעיף הראשון יש לאמר כי גישה של 'העדיפה מבין האלטרנטיבות' אינה עומדת במודל ההכל או כלום המקובל לפעילות במערכת העצבים (על פניה). |
|
||||
|
||||
אני אשמח אם תפרט קצת מהו ''מודל ההכל או כלום המקובל לפעילות במערכת העצבים'' כמובן רק אחרי שתעמוד בהצלחה במבחן. אם לפרש את עצמי התכוונתי ב'העדיפה מבין האלטרנטיבות' שיש, נאמר, שני ''זרמים מתנגשים'' ובעל העוצמה הגבוהה יותר עובר. (''זרמים'' יכול להיות כל מני דברים) |
|
||||
|
||||
מודל ההכל או לא כלום גורס כי הגם שתא עצב יכול לקבל טווח קלטים נרחב (קליטה מסינפסות רבות המעבירות לתא המקבל מסרים בעוצמה שונה ובפיזור ספטיו-טמפורלי אופייני) תוצאת פעילותו יכולה להיות העברת מתח הפעלה או אי העברתו אך בכל מקרה של פעולה יהיה מתח הפעולה קבוע. בהתנגשות זרמים (מעוררים) יעברו שניהם אם אינם חופפים בזמן וערכם מעבר לסף ההפעלה (במקרה של חפיפה בזמן תהיה התוצאה כמעבר בודד של סף ההפעלה). התיאור המובא כאן הוא פשטני ביותר ואינו מכיל התיחסות לתופעות כלמידה (התחזקות סינפסות) זרמים מנוגדים (מעוררים ומדכאים) השפעות דעיכת המתח הספטיו-טמפורלית ותופעות רבות אחרות. |
|
||||
|
||||
1. כמובן וברור. זו סקיצה פרימיטיבית ופשטנית. אשר לאפשרות מדידה או כימות, רופאים רושמים תרופות לטיפול בדיכאון במינונים שונים. מצד אחד יש כאן אינדיקציה שניתן לקשור בין רגש לפעילות "כימית"(1) ומצד שני שיש עוצמות של פעילות (למרות שלא יודעים איך למדוד אותן). 2. וכמדומני שמוסכם על שנינו שצריך להסתכל על זה כעל מערכת. 3. לא יודע, אבל מרבית תושבי כדה"א מאמינים בצורה זו או אחרת, או מאוגדים במסגרת פולוטית-חברתית זו או אחרת. אולי המוסר שלנו נזיל יותר ומכיל בצידו החיובי יותר דברים. אולי המוסר שלנו מכיל אלמנט חזק יותר של גמישות וסבלנות כלפי סטיות, דרגת חופש גדולה יותר. "מתירנות" כהתרת החוט או, לטעמי, שיחרור וריפוף החבל. (1) הנירולוג אנתוניו דאמסיו כתב ספר מעניין בנושא, ובו הוא טוען, בין השאר, שהרגש הוא פעילות כלל גופנית, לא מוגבלת רק למוח. אם תרצה אשתדל לשלוח לך, ולמי שגם ירצה (לפני שאני יוצא לחופשה קטנה) את הפתח-דבר מהספר Descartes' Error |
|
||||
|
||||
אני אשמח לקבל את החומר. חופשה נעימה. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
ראשית כל: אני מתעלם כרגע מההיבטים המדעיים של העניין, שכן אני רחוק מלהיות מומחה בפיזיקת קוואנטים. בהנחה שהדבר (שכפול גופים באופן מדויק במקום מרוחק, תוך הריסת המקור) אפשרי - האם לא יספק הדבר תשובה סופית ומוחצת בדיון עתיק היומין? סוף-סוף נוכל לדעת האם בעת שמשכפלים את האני מבחינה פיזית גרידא (אטום לאטום), והורסים את המקור, נשארת גם התודעה שלמה וזהה. למעשה, אם התשובה תהיה שלילית, הרי שרק פסלנו את הגישה המטריאליסטית, ומשם נצטרך להמשיך הלאה. אם התשובה תהיה חיובית, רון בן-יעקב יחגוג בחוצות העיר. |
|
||||
|
||||
לא כל כך מהר. (1) יש סיבות אחרות שכנראה לא מאפשרות שיכפול של המוח, (2) וגם שיכפול של התודעה לא אפשרי על פי המודל ממאמר א' כי היא איננה מהות אלא יחס זמני, או אם תרצה פעילות המערכת. תשובה יותר מפורטת ל(1) אח"כ. |
|
||||
|
||||
בעיה ראשונה היא שהמוח נמצא בשינוי תמידי. תאים מתים כל הזמן וקישורים בין ניורונים מתהווים ללא הפסק. המבנה הפיזי של המוח נמצא משתנה מרגע לרגע. כך השהעברה הזו מתטרך להתבצע כהרף עין. או אולי אחרי הקפאה עמוקה, אבל אנחנו יודעים מה קורה למוח קפוא:-). שנית, מהמאמר לא הבנתי באיזה רמה תתבצע ההעברה הזו. מולקולה מולקולה, אטום אטום, חלקיקים תת-אטומיים? נחיח אטומים. אבל שני אטומים לא יתנהגו בדיוק באותה צורה בגלל המבנה הפנימי שלהם. אז מהי רמת המיקרו שבה נקבל זהות? האם בכלל יש רמה כזו? דבר נוסף היא שבהעברה הזו מובלעת ההנחה ששני מבנים זהים פיזיקלית מתנהגים בצורה זהה ברמה הגבוה יותר, נניח הפסיכולוגית, או שאפשר לבודד את התוכנה ולהריץ אותה על כל מערכת. כולל מערכת לא פיזיקלית. |
|
||||
|
||||
מאמר מרתק (1), וכך גם מאמריו (2,3) של זלינגר המתייחס למאמר בכתבה שהבאת. לשאלתך, התשובה שלילית. ראשית, בניסויים מסוג זה שולחים פוטונים בודדים, או זוגות של פוטונים, או לכל היותר רביעיות של פוטונים (כך מוצע במאמר (2) של זלינגר). קצב העברת האינפורמציה האפשרי בשיטה זו הוא מוגבל ביותר לפיכך, משו כמו מודם ישן וטוב של 7200bps. נאמר שאנו רוצים לשכפל יונה במשקל 1.8 ק"ג. מים שוקלים 18 גרם למול, מכאן שיש צורך להעביר אינפורמציה של ~מאה מול מולקולות. נאמר שדי ב~מאה ביט כדי לקודד מולקולה טיפוסית. תצטרך לשדר ~עשר בחזקת 27 ביט מידע. חישוב מהיר שלי העלה כי שידור היונה יארך בערך 4400 טריליון שנה. אם תצליח לתכנן פרוטוקול שידור כזה שבמשך 4400 טריליון שנה לא תיפול ולו טעות אחת ביונה המשודרת, אני מסיר בפניך את הכובע. אחרת, יצרת יונה שאינה זהה לחלוטין למקור. פיסיקאי ערני דיו יקפוץ עכשיו ויאמר - אבל רגע, במאמר (1) מוצע לשדר חלקיקים ולא פוטונים, אז למה לא לשדר את היונה כמו שהיא? תשובתי הלא מלומדת היא שהניסוי המוצע מאפשר לשדר אטומים בודדים, ואפילו מולקולות, אבל לא צבר מאקרוסקופי של חלקיקים. אנסה להסביר. באופן סטנדרטי משתמשים בגביש לא-לינארי כדי לפצל פוטון פוגע לשני פוטונים שסכום האנרגיות שלהם שווה לאנרגיה של הפוטון הפוגע. לחילופין, ניתן ליצור גל-עומד אופטי, כלומר תבנית מחזורית של איזורים עם אור חזק ואור חלש. דרך סריג אופטי מעין זה ניתן לפצל אלומות של חלקיקים, ממש כשם שדרך סריג גבישי ניתן לפצל אלומות של פוטונים. יתרון בולט של הסריג האופטי הוא היכולת לשנות את קבוע הסריג שלו (כלומר המרחק בין שתי מקסימות סמוכות) לפי אורך הגל בו משתמשים, בעוד שקבוע הסריג של כל גביש הוא גודל אפייני לחומר בו משתמשים. עד כאן בנפנוף ידיים שאני עצמי לא בטוח בנכונותו. בכל אופן, קבוע הסריג הנחוץ כדי לשדר יונה הוא מסדר גודל של היונה, לדעתי, ובסקאלות מאקרוסקופיות כאלה נדמה לי שמכניקת הקוונטים כבר לא תופסת ולא נקבל כלום (להוציא אולי יונה מטוגנת, גלים סנטימטריים זו קרינת מיקרוגל...). ועתה, ברשותכם, ללימודיי. |
|
||||
|
||||
לשי שטוען שהגרוויטציה היתה לפני תחילת החיים. האם אני מזהה סתירה בין הטענה הזו לבין זה שאתה מחזיק מהטענה של קאנט שאנחנו מוגבלים על ידי הארכיטקטורה של התבונה האנושית, ושלא ניתן לדמיין מעבר ליכולת של המוח (בדומה לזה שאין מוסר נכון או טוב, אלא מוסר שלי ושלך). אני מסכים עם שתי הקביעות האחרונות אבל לא עם הראשונה. אם היתה גרווטציה או היה "יחס" לפני היות חיים אז גם היה קיים מושג "כלי תחבורה", "מכונית" בימי הדינוזאורים. (אגב, אני מסכים שאין מוסר טוב אפריורי, אבל יש מוסר טוב בקונטקס חברתי למשל). המדע דומה למפה בקנה מידה. ייצוג של המציאות כפי שהיא ניתפסת (ראה את המפה של בורחאס ששמעון תיאר במאמר שלו). שתי נקודות מייצגות את תל-אביב וחיפה וקו שחור מחבר ביניהן. אולי נצטרך לחזור כאן לדיון עם דותן על משמעות ומשמעות המשמעות, ויתכן וזה חיוני כדי להתקדם. מטריאליזם זה לא רק שהכל חומר. אני מסכים עם ירדן שמטריאליזם אדוק (כמו אלימינטיביזם) מעלה בעיות, מהתעלמותו מהתודעה, אבל המטריאליזם עליו אני מדבר הוא זה שמנסה להבין הכל דרך גוף האדם. כששאלתי כיצד פועל מוחו של לוגיקן הכוונה הייתה מה דרוש לתהליכים מוחיים כדי שיתנו תפיסה לוגית. רוב הפעילות הקוגניטיבית שלנו איננה מודעת (דבר המערער על התבונה של קאנט שדורשת תודעה), אז מה מעצב את אופן פעולת הרצון, המניעים, התשוקות והדחפים הלא מודעים? ומה מעצב תורה אנליטית? אנחנו לא יודעים ומבינים כיצד רואים "ירוק" אבל יש התקדמות בהבנה כיצד רואים. אצל קאנט יש פער בין התבונה לעובדה שמדובר בגוף המורכב מחומר ביולוגי שקולט ומעבד אינפורמציה ומייצר תפיסות. זאת הבעיה שעולה מהתבונה הטהורה - הניתוק מהעובדה שאין תבונה ללא התגלמות בחומר ביולוגי מאד מסוים. האם אין הקוואליה המפורסמת קשורה ישירות בחומר ממנו האורגניזם עשוי, כך שאין זה מוסר טרנסנדנטי א פריורי אלא הצורה בה חומר ה"עולם" עובר דרך ה"גוף" (אם בכלל אפשר להפריד), ומה שקורה בדרך. אני לא יודע מה משמעות הירוק או איך זה קורה אבל יש חשיבות לא רק לשאלות אלא גם מה לא לשאול. למשל, האם מישהו (חוץ מטכניקה של מחזירים בתשובה) שואל מה היה לפני המפץ הגדול? למה שלא נסתפק בהבנה של מה שדרוש לתהליכים מוחיים כדי שיהיו מנטליים? הטענה על התבונה הטהורה שאיננה מושפעת מהחושים, מהתחושות ומהרגשות, לא עולה עם הידע הנוכחי שלנו על הקשר בין פעילויות קוגנטיביות. ישנן הרבה אינדיקציות שמראות שאם אזורי מוח האחראים או קשורים באמוציות פגועים, נפגעת היכולת להחליט, להחליט רציונלית, להחליט מוסרית (בקונטקסט חברתי למשל). אגב, מדוע אתה עושה דיכוטומיה בין תורת המוסר לתורת ההכרה של קאנט, כשהוא עצמו כתב, כמדומני, על שניהם בנשימה אחת. גלעד התייחס לאוקליד להבנתי, הגאומטריה האוקלידית שימשה כקנה מידה למערכת שיש לה חוקים אפריוריים. דקארט אמר שאלוהים טבע את חוקיו בנפשנו, וגם אצל קאנט הנפש מכווננת לטבע. אבל ישנם גם מערכות לא אאוקלידיות שהידע שלהם לא נתון כולו מראש וצריך לשפוט נכונות בעזרת תאוריות מדעיות. כיום, להבנתי, מקובל שאפילו מתמטיקה איננה מערכת אוקלידית אלא קוואזי-אמפירית (על פי המושג של לאקטוס). אפילו הגאומטריה האוקלידית איננה, מסתבר, כל כך אוקלידית (הנחות מקבילות?) אבל פה אני צריך התערבות של מתמטיקאים. האם זאת אומרת שקשה להניח קיומן של מערכות אוקלידיות בעלות "אמיתות" אפריוריות? אולי צריך להתחשב במה שרורטי כתב (כנגד האנליטיקה של קרנאפ ואחרים) שאין דרך אד-הוק לחלק התנסות חושית לדברים "הנתנים לנפש" לעומת מה הדברים "שנוספים על ידי הנפש". שוב, האם ניתן להתעלם שמדובר על מערכת ביולוגית הפועלת באופן מסוים, ולראות האל רק במשקפיים אנליטיות? ואם כן, אזי, כיצד מערכת של אורגניזם מייצרת תפיסה אנליטית, כמו השאלה, כיצד או מה דרוש לגוף להבחין בין מתיקות של שוקולד למליחות של ים. אני חש שאני מסכים עם דותן וירדן שכתבו (דותן) שאין מושג בעל מובן אפריורי. (כאן דותן חולק על פטנאם, אבל זה דיון ישן). נצחיותה של המטפיזיקה אליבא דקאנט ושי. האמנם? האם אין המטאפיזיקה גם דבר הקשוק לאופן בו אורגניזם ביולוגי קולט וחווה, כאובייקט של העולם, את העולם? האם אין רעיונות וספקולציות מטאפיזיית חדשים? ג'והן וואטקינס, בעקבות ווהוול כתב על זה: "גילויים פיזיקליים התאפשרו בגלל רעיוניות מטאפיזים חדשים כשמדענים האחרים נתקעו עם רעיונות מטאפיזיים ישנים". מטרת ניסוח חוקי הפיזיקה, סמילי אני נוטה להסכים על שי. המטרה איננה להגיע לתאור של הטבע, כי אין שום אפשרות לדעת ש"הגענו". האם זה אומר שהאונטולוגי איננו אלא האפיסטמולוגי? זה קצת מסוכן. למשל אפשר להגיד שהתפוז הכתום למעשה לא קיים. הכוונה לא שהוא איננו קיים כי הוא אשלייה של החושים ואין שום דרך לוודא. אני גם לא מתכוון שהוא לא קיים אלא בתפיסתנו (ברקלי). אפשר להגיד שהתפוז לא קיים כי למעשה יש רק תהליך קוזאלי הכולל אטומים, פוטונים, ניורונים, אבל אין תפוז. גירוי הרשתית על ידי קרינת פוטונים מהאטומים בשטח הפנים של הדבר, שהוא אוסף תת-חלקיקים וכו' וכו'. אנחנו רואים דבר שלמעשה איננו קיים אלא רק מה שנוצר מחלקיקים כלשהם. אז היכן הוא תאור הטבע, אליבא ד-סמילי? באיזה רמה אנחנו תופסים את התפוזים? אולי זה בכלל e=mc**2 אז אולי צריך להתייחס רק לחלקיקים ברמה הבסיסית ביותר. אז מהי הרמה הזו? זאת גם שאלה שאולי אין עליה תשובה ולכן אין טעם לשאול אותה כי אנחנו לא יודעים מהם החלקיקים הבסיסיים ואם בכלל יש קרקעית. הרמה הבסיסית אמורה להיות יציבה ואי אפשר לחלק אותה (האטום של דמוקריטוס), אבל מכיוון שאנחנו כן רואים שולחנות וכסאות (ולא אטומים) אז אפשר לדון בישים ברמות הטרוגניות שונות. בקיצור, הארכתי ושיעממתי, טעיתי והטעתי (בתמימותי) יותר מדי. אני רוצה רק לסכם בנקודה למחשבה. מאז ימי דקארט אנחנו חושבים באופן דואלי. cogito ,ergo sum שלו, התבונה שקודמת לקיים, ועל פי קאנט, התבונה הטהורה שקיימת לעצמה ואינה מושפעת מהחושים. אבל אולי אנחנו צריכים לשנות את נקודת ההשקפה שלנו ל sum ,ergo cogito. |
|
||||
|
||||
לדעתי, היופי של המדע, הוא זה שאין שום דרך לדעת ש"הגענו". התפוז הוא אוסף האטומים (1) שמרכיבים אותו. זה לא באמת משנה אם האטומים קיימים, או רק אשליה של אטומים, משום שלעולם לא נוכל להבדיל בין שני המקרים, ולכן תמיד נוכל להגדיר את האשליה של אטום כאטום עצמו... צריך לדעתי להגיע לחוקים הבסיסיים ביותר, שמתיחסים לאטומים, ומזה לנסות ולהסיק מסקנות באשר לתפוז ומאפייניו. אנחו יכולים לחפש (המחקר המדעי הוא תהליך של חיפוש אין סופי) חלקיקים אלמנטריים יותר מאלה שמצאנו עד כה, לצורך זה אנחנו משפרים את הטכנולוגיה שלנו ("איכותו" של מאיץ חלקיקים נמדדת לפי האנרגיה אליה מגיעים החלקיקים המואצים, ככל שהטכנולוגיה טובה יותר, האנרגיה גבוהה יותר, ומכאן התנע גבוהה יותר, ולכן אורך הגל של החלקיקים נמוך יותר, ואז אפשר למצוא חלקיקים "קטנים" יותר) ומנסים לנסח מערכת חוקים כך שיאפשרו את קיומם של אותם חלקיקים. כל עוד לא מצאנו חלקיק בסיסי יותר מהידוע לנו, אנחנו יכולים לצאת מנקודת הנחה (לצרכים הנדסיים וכו') שהוא החלקיק האלמנטרי ביותר שיש, ובו בזמן, להמשיך בחיפוש אחרי חלקיק יותר אלמנטרי. ------------------------ (1) אטומים או אטום בתגובה זו רק במובן של חלקיקים אלמנטריים. |
|
||||
|
||||
I would like to address the last paragraph.
As I see it, by "cogito, ergo sum," Descartes is saying something logical, not causal. Let me demonstrate: you can say that a function is differentiable, and therefore, it is continuuous. That is a logical statement, that comes from the defintion of differentiability - you can conclude continuity from differentiability. And you can say that you ate, and therefore, you are full. This is not logically sound, since eating does not always fill oyu up, but it is a valid description of a process: you ate, and as a result of that, you became full. Therefore, Descartes doesn't necessarily mean that his existence comes as a result of his consciousness, but the other way around: because he is conscious, he knows he exists, since had he not existed, he wouldn't be conscious. |
|
||||
|
||||
בקצרה. cogiti, ergo sum הוא הסיכום המפורסם לשלל הטענות המורכבות של דקארט. הוא כתב תיאור פזינומי שלם של הגוף וכיצד התחושות פועלות ועוברות מהחושים למוח. שם, בבלוטונת קטנטנה שוכנת הנשמה, רוכבת על נוזל, כדי שתהיה סופר-רגישה לתנודות שנוצרות על ידי העברה פניאומטית של תחושות. דקארט הבדיל באופן מפורש בין שתי סוגי מהויות, זו המתפשטת בחלל - חומר, וזו החושבת. כמובן שאין אלה רעיונות חדשים אבל הוא נתן להם לבוש מדעי, במסגרת שיטות המחקר המדעי שהוא פיתח. הגוף עבורו היה מכונה אשר מבוקרת ומושפעת על ידי הנפש. התיאור המודרני הקולע ביותר לטענותיו הדואליסטיות של דקארט ניתן על ידי ריילי, בשנות הארבעים, שתיאר את הנפש הקרטזיאנית כ"רוח אשר במכונה". יש אצל דקארט חלוקה ברורה בין חומר ונפש (אולי בזכות חינוכו הפרנציסקני). |
|
||||
|
||||
מהבנתי את "הגיונות" של דקארט, עיקר משמעותו אינו בהפרדה בין "חומר" ל"רוח" אלא בדיון על "ידע וודאי" והמסקנה המנומקת להפליא כי ידע על "קיום הרוח" קודם בכל מקרה לידע על "קיום החומר". זו שאלה אונותלוגית במהותה, ואיני רואה אף רמז להפרכת הטיעון המנומק שלו בדבריך. אומנם בהמשך המסה הוא טוען טענות נוספות, אך הן אינן רלוונטיות. במשפט הצר הזה אין אף אחת מהטענות הבאות: (א) ה"רוח" נפרדת מ"החומר" (אם קיים). (ב) הרוח אינה חומר. (ג) אין חומר. (ד) יש חומר. (ה) ניתן למצוא קשר סיבתי חח"ע בין מצבים פיזיים למצבים נפשיים. (ו) לא ניתן למצוא קשר... על סמך מה אתה *פוסל* את קיום הרוח, וטוען שקיים רק חומר, לאור הדברים הנ"ל? אומנם ייתכן שימצא מודל העונה ל-(ו), אבל הוא לא יוכל לשמש כנימוק לטובת המטראליזם כנגד הדואליזם. |
|
||||
|
||||
בתגובה הנל לכליל לא פסלתי את הרוח אלא הראתי שדקארט כתב על הדברים המתפשטים res extensa והדברים החושבים res cogitas, קרי דואליזם לעילא. בכל מקום, קיומה של רוח כמהות נפרדת מעלה הרבה שאלות שרובן ככלון כבר הועלו בשלושת המאמרים ובדיונים אחרים. הנה ציטוט רלוונטי מדקארט: "כדי להבין את תשוקת הנפש, יש צורך להבחין בין הפונקציות שלה ובין אלו של הגוף" |
|
||||
|
||||
לא באתי ללמד סנגוריה על דקארט (אלא רק להדגיש טיעון ספציפי שלו), ובתגובתי האחרונה התייחסתי לרוח דבריך באופן כללי, לאו דווקא לשנאמר ישירות בה. אני מודע לבעיתיות הרבה שבהפרדה מוחלטת בין הרוח לחומר, אך אין די בה כדי לסתור את שתי ה"עובדות" הידועות לנו בוודאות מקסימלית: (א) קיימת רוח. (ב) לא ידועה השפעה שלה על אף מערכת פיזיקלית, ולכן לא ניתן לראות בה חלק מאחת כזו. לאור שתי אלה אני מחזיק בהשקפה דואלית, ומתקשה להבין את המטריאליזם לזכותו אתה עומד. |
|
||||
|
||||
נו טוב. אין לי דבר וחצי דבר נגד רוח שקיימת מחוץ למערכת ולא מקיימת שום יחסים עם מערכות פיזיקליות. שתהייה בריאה. זה דומה לטענה שאולי יש אלוהים אבל אם הוא קיים הוא לא יכול להתערב בעולם. מטריאליסט טוב (או פיזיקליסט כהגדרתו של ירדן) ישאל אותך - אמונה זו מהי טיבה? אם לרוח, על פי דבריך, אין השפעה על מערכת פיזיקלית והיא איננה חלק ממנה אז האם האמונה הזו היא אמונת החומר? אם כך, מכיוון שהחומר כן נתון במערכת פיזיקלית, מהם התהליכים הקוזליים שגורמים להופעת אמונה שכזו במוחו של אורגניזם הידוע בכינויו גיל דרור? שאלה נוספת היא - היכן נמצא אותו אני שיש לו אמונה? שוב, לדקארט אין בעיה בעניין הזה כי הרוח כן מתקשרת עם החומר corps אבל לא ברור כיצד. |
|
||||
|
||||
גם לי, לצערי, אין לי מושג מה התשובות לשאלות שאתה שואל. חשיבות ה''אמונה'' הזו היא בכך שאם תמצא סתירה עקרונית מכל סוג בין ''קיום רוח'' ל''קיום חומר'' אאלץ לראות בה, למורת רוחי, הוכחה פוזיטיבית לסוליפסיזם בעוד שלמען האמת, אין לי מושג איך אתה תגיב - אבל יש לי הרגשה חזקה שיהיה זה באופן שונה. |
|
||||
|
||||
אני לא יודע אם תחשוב את זה לסתירה, אבל הנה כמה מהבעיות שנובעות מקיומה של רוח א-חומרית, ז"א שלא מתפשטת בחלל-זמן. מקובל עלינו שתהליכים קוגניטיביים מתרחשים במוח (ובגוף). פעילות המוח היא אלקטרוכימית, ז"א תזוזה של מולקולות או נניח, אטומים. היד איננה זזה מעצמה, אלא עקב "פקודה" שהועברה לשרירים דרך המערכות העצביות השונות. אטומים לא זזים מעצמם אלא משהו היה צריך "לדחוף" אותם, אטום אחר, אנרגיה. השאלות הן: (1) איך רוח הנמצאת מחוץ למערכת הפיזיקלית יכולה "להתניע" תהליך פיזיקלי? (2) נניח שיש איזה הסבר טנטטיבי האם זה אומר שאנרגיה יכולה להתווסף למערכת? (3) כמובן שישנן השאלות ההפוכות, כמו איך תהליך פיזיקלי משפיע על רוח א-מטריאלית, אם הקוזאליות הפיזיקלית פועלת רק תחת חוקי הפיזיקה, ז"א העברות והתמרות אנרגיה. |
|
||||
|
||||
שאלותיך חוזרות לנקודה שגיל כבר העלה ואי חוסר היכולת למקם את הרוח בהסבר הפיזיקלי (נכון להיום) אין בכך כדי לשלול את קיומה. גם אם נקבל כי המודעות לרצון היא עניין שבדיעבד מהי לדוגמה אינטואיציה בהסבר פיזיקלי. אם תרצה ניתן לשאול בנוסח שונה כיצד אנו פותרים בעיות שמעולם לא נתקלנו בהן קודם באופן שהוא טוב מכל סטטיסטיקה פשוטה (ואם תמצא עצמך מתקדם בכיוון הסינטתי אתגר עצמך בהתיחסות לילדים) |
|
||||
|
||||
כן. לא הכל א-פריורי, יש מקום לחידושים, ברוך השם. |
|
||||
|
||||
לא בהסברים פיזיקליסטים (דטרמיניזם כבר אמרנו?) |
|
||||
|
||||
אולי אתה אמרת. אני אמרתי אינדטרמיניזם. |
|
||||
|
||||
ואף הוספת וחידדת "מאפשר מידה מסויימת של חופש לנפש להעלות רעיונות חדשים" need I say more
|
|
||||
|
||||
רון הגיב מהר במין ויתור, אבל אני לא הבנתי על מה אתה מדבר בעובדה ב'. האם תוכל להרחיב? אם הרוח שקיומה ידוע לנו בודאות היא האני הקרטזיאני, אז אנו דווקא יודעים בוודאות שהיא משפיעה על העולם הפיזיקלי (בוודאות, כמובן רק עד כמה שקיומו של העולם הפיזיקלי הוא וודאי). |
|
||||
|
||||
אנחנו יודעים שקיים איזושהו קשר ("היד זזה" <-> "חוויה של רצון להזיז את היד") אבל אין משמעות הדבר שהחוויה משפיעה על התזוזה. מודל סימטרי לחלוטין למשל הוא כזה על פיו התזוזה משפיע על החוויה, ואפשר גם להמשיך הלאה עם הדמיון הפרוע ולהציע מודל בו קיימים שני מרחבים מקבילים לחלוטין (מרחב ה"חומר" ומרחב ה"רוח") שאין בינהם שום אינטרקציה, אבל שניהם דטרמיניסטיים ותהליכים מקבילים בהם מתפרשים כאילו יש בינהם קשר. לא שהמודל טוב במיוחד, ולמעשה לא ברור למה נחוץ בו "מרחב החומר", אבל שתי הדוגמאות הן להמחשה בלבד: ידע וודאי שכזה יכול להיות מושג רק על ידי מדידה במסגרת העולם הפיזיקלי, וכזו - ככל הידוע לי - לא נעשתה בנתיים. הבעיה כמובן עקרונית יותר מאשר "בנתיים לא הצליחו למדוד". בתפיסה הפיזיקלית כלל אין מקום למושג "חוויה". לשאלה "האם מכונות כביסה חשות כאב" ("חשות" במובן החוויתי, לא האלקטרוכימי הקשור נסיבתית לחוויה) אין משמעות בעיני הפיזיקאי. |
|
||||
|
||||
אבל מהו הרצון הזה. אם נפרק אותו לגורמים נגלה שיש לדון בדברים כמו דחפים, מניעים, תשוקות, משיכות, למידה, משמעות, שיפוט, הכרעה ועוד. הרצון איננו שם-עצם יחיד בעל כשרי מנהיגות והפעלה, למשל כמו שדקארט טען, אלא יש פה מערכת שלמה, מכונה הפועלת כארגון שבו היד זזה אולי כתוצאה של מיתאם בין דחפים, כוונות, מידע מעובד מהסביבה ומקבל משמעות והיוצר פעולה. בתפיסה הפיזיקלית (לפחות זו שאני נלחצתי להגן עליה, ואני חושב שירדן נמצא באותה סירה גם כן) יש ועוד איך מקום לחוויה. אנחנו לא מדברים על אלימינטיביסטיים בסגנון צ'רצ'לנד שרוצים לבטל בכלל את השיח הפסיכולוגי (ואולי הם צודקים, מה אני כבר יודע). מכונות כביסה חשות? אולי צריך לתת קצת קרדיט לעובדה שאנחנו מורכבים מחומר ביולוגי ולא מתכתי, כך שיתכן שכל נושא התחושות קשור למהות החומר הפחמני. |
|
||||
|
||||
במודל שהצגת יש מקום די והותר לא רק לנפש לכל פועל אלא אף לריבוי נפשות (שלא נדע). המקום הוא פשוט- באזור שאינך מסוגל לחזותו: פלוקצואציות בתכולת וזיקולות וריכוזי יונים או אפילו "סתם" אי ודאות ברמה של התהליכים הפיזיקלים. והרי לך גם אפשרות לשילוב הנסתר שהרי תגובות הגוף/חומר ניתנות לחיזוי מראש עד לרמת פעילותה של הנפש היגעה (מהי האינטראקציה בעזרתה עושה הנפש או מה שזה לא יהיה את ההתמרה מרוח לחומר לזאת כמובן לא אוכל אף לרמוז) |
|
||||
|
||||
מודה שלא הבנתי, ירוחם. אני מאד מקווה ש''פלוקצואציות בתכולת וזיקולות'' יפול בצד שגיאות תיקתוק. ריבוי נפשות זה דבר טוב, אבל לא הבנתי איך הגעת לזה, אבל אולי זה לא כ''כ עקרוני. אם ת'זוכר אמרתי שאי אפשר לחזות את פעילות הנפש הערנית או היעפה. קוזאליות כן, דטרמיניזם מוחלט לא. |
|
||||
|
||||
צר לי על העיקוב בתשובה. פלוקצו... וגו'- שונות בילתי ניתנת להערכה. ריבוי נפשות- על שום שבהתאם לפרדוקס של המפל (האיזכורים המרובים שלו עלולים לתת את הרושם שאני קורא בדבריו יומם וליל ולא כך היא לצערי) לא ניתן לפסול קיום הסברים אלטרנטיבים פרט לנבדק והווה אומר כי הקו המקשר בין נקודות המוצא דרך הנפש לפעולה יכול לעבור במסלולים (נפשות) רבים שרובם ככולם אינם מדידים פיזיקלית. (ובזאת הגעתי לניסוח הכי דואליסטי שאני מסוגל לו ככל הנראה) אודה אף כי אבוש אך לא זכורה לי השלמה שלך עם קיום נפש ועל כן המשפט האחרון המגביל את תוצאת פעולת הנפש לברת השתקפות קוזאלית אך לא דטרמיניסטית לא ברור לי. בכל מקרה התפשרות על אינדטרמיניזם גורסת להבנתי כי לעולם לא יובנו ה-''אני'' ה-''תודעה'' וה-''רצון'' באמצעים פיזיקליסטים |
|
||||
|
||||
>בכל מקרה התפשרות על אינדטרמיניזם גורסת להבנתי כי לעולם לא יובנ >ה-"אני" ה-"תודעה" וה-"רצון" באמצעים פיזיקליסטים יכול להיות. אם אתה זוכר, עוד במאמר על התודעה הדגשתי שאותו מודל לא ניסה להסביר מה זה תודעה אלא מה דרוש למצב/ים מנטלי/ם להיות במצב תודעה. "מה זאת" תודעה אולי לא נדע, אבל אולי הענין הוא לא רק במה שאנחנו שואלים אלא היכן להפסיק לשאול, כמו מה היה לפני המפץ הגדול או מהיכן "כל זה" מגיע. |
|
||||
|
||||
לא הייתי בטוח למה התכוונת כשאמרת שהגיאומטריה האוקלידית מתסבר לא כ''כ אוקלידית. (היא הרי אוקלידית מתוקף הגדרתה כגיאומטריה אוקלידית...) הגיאומטריה האוקלידית לא מתארת את הטבע כדרך נס אלא מסתבר שבקנה מידה מסויים היא מתארת טוב מאוד תופעות גיאומטריות (בערך כמו המכניקה הניוטונית). בקנה מידה שונה היא איננה תופסת. ובכלל, תורות מתמטיות לא מתארות את הטבע, רק לפעמים, במקרה, וגם אז זה בערבון מוגבל. אולי לא הבנתי אותך נכונה, אז אם תסביר למהבדיוק התכוונת באומרך ''אוקלידית'' אני אוכל אולי לענות על השאלה טוב יותר (או שלא). |
|
||||
|
||||
הטענה היא שאפשר להבחין בין מערכות המאורגנות כמערכות "אוקלידית", ומערכות "אמפיריות-חלקית". בראשונה כל ההנחות הבסיסיות או האקסיומות ידועות מראש כ"אמיתיות" והשניה שבה לא כל ההנחות ידועות כ"אמיתיות" מראש וצריך להעביר אותן תחת שיפוט נסיבתי כלשהו, כמו התאוריות המדעיות המוכרות לכולנו. להבנתי, התברר שהמתמטיקה איננה מערכת "אוקלידית" (כפי שירדן הסביר אי שם), ואפילו התברר שהמתמטיקה האוקלידית עצמה איננה מערכת "אוקלידית" אחרי ש"המציאו" את הגאומטריה הלא-אוקלידית ודבר שנקרא Parallel Postulate (ואני חייב לציין שלא בדיוק הצלחתי להבין מה זה). כך שאם אפילו מה שנחשב למערכת בעלת הנחות "אמת" א-פריוריות, נזקקת לאמפיריציזם כזה או אחר, קשה יהיה לקבל את הרעיון שהמדע יתנהל על מי מנוחות סיסטמתית על פי אקסיומות בסיסיות. ולכן קשה לקבל מערכת שמתארת את העולם כעולם "אוקלידי" אפריורי, והמדע אולי יתקדם תוך קירטועים פופריאניים (כמו שדותן טען, לעומת שי) משום התלות בצורך כלשהו לשיפוט אמפירי. |
|
||||
|
||||
נו, אנסה כוחי שנית בהסברת גיאומטריה לא אאוקלידית. כשאאוקלידס בנה את הגיאומטריה שלו, הוא הגדיר סט של 5 אקסיומות: 1. בין שתי נקודות תמיד ניתן לשרטט קו ישר 2. קו ישר ניתן להמשך עד אינסוף 3. בהנתן נקודת אמצע ורדיוס ניתן לצייר מעגל 4. כל הזוויות הישרות שוות 5. דרך נקודה כלשהיא מחוץ לישר כלשהוא עובר קו מקביל אחד (אלו לא הניסוחים המדוייקים, ואקסיומה 5 מוצגת בניסוח שקול ופשוט יותר, בשם אקסיומת פלאפר (Playfair's axiom), אבל זה לא משנה עקרונית) דורות של מתמטיקאים, כולל אאוקלידס בעצמו, ניסו להוכיח את האקסיומה החמישית באמצעות 4 האחרות ו23 (נדמה לי) המשפטים שנובעים מהן בלי החמישית, אך ללא הצלחה. בסוף קיבלו אותה כאקסיומה בלית ברירה. אאוקלידס השאיר הרבה דברים לא מוגדרים. למשל, הוא לא הגדיר מה היא נקודה, או מה הוא קו. כעת, בלי לדעת מה זה קו או נקודה, אתה יכול לגרור המון משפטים מ5 האקסיומות האלה, פשוט כי המדובר במערכת פורמלית נאותה (נאותות - כל משפט שמוכח במערכת הוא אמת). סט המשפטים שקיבלת, מתאר את הגיאומטריה המישורית שאתה רגיל לחשוב עליה, בה המונח הטכני "נקודה" מתרגם אצלך ל, נו טוב, נקודה, ו"קו" לקו. לצורך הפרדה, אני אשתמש באות נ' לציון נקודה טכנית (המונח הלא מוגדר בו משתמשים במערכת הפורמלית), ובמילה נקודה לציון מה שאתה רגיל לחשוב עליו כעל נקודה. כנ"ל ק' וקו. עכשיו, מתישהוא בסביבות המאה ה17, אם זכרוני ממשיך לשרת, מישהו עלה על הרעיון הבא כדי לנסות להוכיח את האקסיומה החמישית (כן, עדיין ניסו): במקום להניח את האקסיומה החמישית, אני אניח אקסיומה אחרת - דרך נקודה מחוץ לקו לא עוברים מקבילים בכלל, ואתחיל להוכיח משפטים. מתישהוא אני בטח אגיע לסתירה, וכך נקבל הוכחה על דרך השלילה של אקסיומה 5. הבעייה הייתה, שהוא לא הגיע לסתירה. בסופו של דבר הבחור התייאש, ואמר שאומנם הוא לא הגיע לסתירה, אבל הוא הגיע למשפטים ש"עצם נכונותם עומדת בסתירה למונח קו ישר" ומת. (1) העניין הוא, שהמונח הזה כלל לא הוגדר אצל אאוקלידס, ומסתבר שסט כל המשפטים האלה בעצם מתאר גיאומטריה אחרת, מישורית גם, רק שבמקום להניח שהמישור שלנו הוא מישור "שטוח" כמו שאנו רגילים, צריך להניח שהמישור הוא למעשה פני השטח של כדור. במישור הזה, כל נ' היא בעצם שתי נקודות המהוות קצוות של קוטר בכדור, וכל ק' הוא היקף גדול של הכדור. קל לראות שכל 4 האקסיומות הראשונות מתקיימות! (טוב, לא קל לדבר על אקסיומה 3, ועל מה זה מעגל, ואני גם לא מתכוון להכנס לזה). כך שאם תיקח שלוש נ' שונות על פני הכדור, ובהנחה שהן לא על אותו ק', (אחרת נקבל משולש מנוון), ותעביר את שלושת הק' האפשריים דרכן, תקבל משולש. ציירתי לקניבל השמימי אחד כזה, משוכלל, שסכום הזוויות בו שווה ל270: http://t2.technion.ac.il/~sgiladb2/270deg.html (זווית מוגדרת להיות הזווית בין המשיקים בנקודה) זהו. (1) את הסיפור ההסטורי המרתק, אגב, ניתן למצוא בספר המופת "גדל, אשר, באך" של הופשטדר, ומשם אני זוכר אותו. |
|
||||
|
||||
רוב תודות. אז ה-Parallel Postulate הוא המשפט החמישי של אאוקלידס. |
|
||||
|
||||
הבעיה היא שאותו בחור שמת, צדק. את המונחים "קו" ו "ישר", ניתן להגדיר בצורות שונות ומשונות מבחינה מתמטית, אבל רק אחת היא הנכונה מבחינת ההסתכלות שלנו, ויזואלית על העולם. "קו" ו "ישר", הינם מושגים אפריוריים-פילוסופיים-אטומיים, ולא מתמטיים, ממש כמו חוקי הלוגיקה. ניתן להתייחס למגוון גיאומטריות כ "תקפות" מבחינה לוגית (כלומר, היותן קונסיסטנטיות), אבל רק הגיאומטריה האאוקלידית היא ה "נכונה", מבחינת ההסתכלות שלנו, בני-האדם. אתה לא עושה את ההבחנה, שעושים בשיעור הראשון בלוגיקה, בין "נכון" ל "תקף". אחזור, לכן, על עיקרי הטיעון שלי: כל הגיאומטריות הנ"ל הן "פורמאליות". רק האאוקלידית תואמת להסתכלות הספציפית שלנו, המוגבלת ע"י הארכיטקטורה של התבונה האנושית. ואין לכך שום קשר ל "תקפות". |
|
||||
|
||||
אבל חשבתי על זה קצת, וגיאומטריה לא אאוקלידית יכולה לקיים את הדרישות שלך1 - אבל ביותר משלושה מימדים. בעצם, כמו שהמשולש שהראו לך הוא לא אאוקלידי בשניים (אם היית חי על המשטח), אבל כן אאוקלידי בשלושה (הם לא ישרים בשלושה מימדים ואין סתירה). לכן, בעצם, האפריוריות של האאוקלידיות זהה לאפריוריות של שלושת המימדים - אז אם אני לא שוכח שום דוגמא שנתת לי, יש רק דבר אחד אפריורי סינטתי - וזה ראייתנו את העולם בשלושה מימדים. אני כן זוכר שאמרת משהו בקשר לחוקי הלוגיקה - אבל קצת קשה לי עדיין עם העניין, יכול להיות שהם אפריוריים אנליטיים? אולי תתן לי דוגמא יותר ספציפית? 1 - אמורפיוֹת במקצת - "אבל רק אחת היא הנכונה מבחינת ההסתכלות שלנו, ויזואלית על העולם". חשבתי על דרך לאפיין מתמטית קו ישר: הדרך שעושים על הישר שווה למרחק בין נקודת המוצא לנקודת הסיום. רק כשחורגים מ N מימדי הבעיה, אפשר לקצר את המרחק בלי לקצר את הדרך - ואז, במרחב הכולל, ה N+1 מימדי, זה כבר לא קו ישר, ואין טעם לדבר על אאוקלידיות. ------ אני אשמח להתייחסות ממך, וגם מגלעד ברזילי - תסבירו לי אולי איפה אני עומד. קצת לא נעים לי לדחוף את חוסר ההבנה שלי בכל מקום, אבל לא הביישן למד. |
|
||||
|
||||
למרות יכולתנו *הפורמאלית* לפתור משוואות ווקטוריות ב 10,000 מימדים, איננו יכולים לדמיין יותר משלושה. לכן, אין היא יכולה להיות א-פריורית ("יכולה לקיים את הדרישות שלך"). "הם לא ישרים בשלושה מימדים ואין סתירה" - צלעותיו של משולש חייבות להיות ישרות. דוגמאות: סיבתיות, זמן (זמן הוא צורת הסתכלות!). בעייתי לומר שחוקי הלוגיקה הם אנליטיים, משום שמשמעות הסימנים שלהם מוגדרת על-ידם-עצמם. [ראה ההגדרות ה 'אנליטי'] לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך בנוגע לאפיון המתמטי, אבל: מושג הקו הישר הוא סינתטי-אפריורי, כחלק מכל הגיאומטריה האאוקלידית. אין ערך לאפיון המתמטי של הקו הישר יותר מאשר הוכחת האקסיומות של הגיאומטריה האאוקלידית, ע"י הגיאומטריה האאוקלידית עצמה (מה שנקרא, הוכחה מעגלית). בבואנו לפתח גיאומטריה, אנו כבר צריכים להניח מושג כמו "קו ישר" (רק בתנאי שהגיאומטריה שלנו משתמשת בו, כמובן). ------------------------- אה, כן. אינני רואה בתגובותיך איזו הידחפות, ואינני רואה עצמי נעלה עליך בהבנתי ובשום תחום. |
|
||||
|
||||
טוב, מאה אחוז. אני מסכים - והעניין עם המימדים והאאוקלידיות פשוט מסביר שאם אנחנו נאלצים להסתפק בשלושת המימדים, ולא מסוגלים לדמיין רביעי, אנחנו נחיה בעולם אאוקלידי בשלושת המימדים האלה - מה שמאחד לדעתי את האפריוריות של האאוקלידיות עם האפריוריות של שלישית המימדים. כי אם היינו חיים בעולם תלת מימדי, עם יכולת תפיסה של מימד רביעי, גיאומטריה אי אאוקלידית הייתה אף היא בהישג דעתנו הלא פורמלית. זהו. |
|
||||
|
||||
אני חוזר על בקשתי שבעבר נענתה בשתיקה (רועמת?) אנא הגדר "ישר" ו-"קו" למען אוכל להביא דוגמאות שיסתרו את דבריך |
|
||||
|
||||
הגדר 'דבר'. הגדר 'לא'... 'ישר' ו 'קו' הם מושגים אטומיים, וקשה יהיה להגדיר אותם בעזרת דברים אחרים. אולם, לעניינינו כאן, 'ישר' ו 'קו' הם מה שאנו רואים א-פריורית (או אם תרצה, ורק לצורך העניין, אינטואיטיבית). אותו דבר, שאם תשאל ילד מאם משהו הוא 'ישר' או 'עקום', הוא ידע, מיד, להשיב. 'ישר' כזה, הוא הישר האאוקלידי, בעוד ש ''ישרים'' מתמטיים (הפעם לא רשמתי ''פורמאליים''. קצת גיוון) אחרים, הם אולי 'ישרים' בהגדרתם הפורמאלית, אבל לא בראייתנו הויזואלית. |
|
||||
|
||||
אם אתה בוחר להגדיר את הגאומטריה האאוקלידית כ-"מה שאנו רואים וקולטים" קטונתי אם תבחר להגדיר אותה לפי האקסיומות המקובלות בה יש על מה לדבר (כרגע דומני כי אתה דבק לאפשרות הראשונה ולכן אאלץ לותר על נסיונות השכנוע) כבדרך אגב- דבר- שניתן לדבר/להעיד בו וראה הדיון על פרמנידס ז"ל. |
|
||||
|
||||
חס וחלילה! אינני מגדיר את הגאומטריה האאוקלידית כ-"מה שאנו רואים וקולטים" - זה ירוקן את הטענה שלי מכל משמעות אינפורמטיבי, ואני הרי טוען שטענתי אינפורמטיבית מאוד. וא-פריורית, גם. אני מגדיר את הגאומטריה האאוקלידית לפי האקסיומות המקובלות, *וגם*, טוען שזו הגיאומטריה המשמשת לנו לראות את העולם. |
|
||||
|
||||
אם כן נא הגדר ''ישר'' ''מישור'' ושאר מרעין בישין באופן שיהיה אינפורמטיבי (ולכן לא אטומי) |
|
||||
|
||||
איך?! |
|
||||
|
||||
אקבל שאלה זו כהודאה בכך שדבריך עד כה היו לא אינפורמטיביים |
|
||||
|
||||
למה?! מה הקשר?! האם דברים סינתטיים-אפריוריים לא יכולים להיות אינפורמטיביים (הם סינתטיים, מכאן שהם אינפורמטיביים. הטיעון שלך יכול להיות *שאין סינתטי-אפריורי*, אבל זה ויכוח אחר...) |
|
||||
|
||||
ידידי מוזמן לענות על השאלות שהופיעו בהודעות הקודמות תגובה 60592 תגובה 59986 להוכיח לי כי דבריו אינפורמטיביים ולאפשר את התקדמות הדיון כדי לעזור מעט אצביע על כך כי דברים סינטטיים מורכבים משילובם של גורמים ראשוניים יותר ועל כן ניתנים להגדרה בעזרתם. עלה והצלח |
|
||||
|
||||
הסברתי לך מדוע לא ניתן לתת "הגדרה אינפורמטיבית" למושגים ההם, ולשאר המושגים האטומיים. לעומת זאת, לחלוטין לא הבנתי מדוע אתה טוען כי "דברים סינטטיים מורכבים משילובם של גורמים ראשוניים יותר ועל כן ניתנים להגדרה בעזרתם", היגדים סינתטיים (וזו ההגדרה, המובן, אליו כיוונתי) הינם היגדים *מַרְכִּיבִים*, לא *מֻרְכָּבִים*! ראה ההגדרה של שטייניץ תגובה 58018 לכן, אינני מבין מדוע לא ייתכנו היגדים אפריוריים-אטומיים, שיהיו גם סינתטיים. למה לא?? |
|
||||
|
||||
אם כן הרי לקחת אסופת מושגים חסרי הגדרה שיבצת אותם במשפטים (שאינם יכולים להעניק להם משמעות) וקבעת כי "כך קורה"- אינפורמטיביות? מה? נותרנו עם אסופת צירופי אותיות חסרי משמעות/הגדרה/יכולת להוות בסיס לשיתוף ידע, חבל. |
|
||||
|
||||
כנראה לא הבנתי. שוב אשאל, כיצד ניתן לבנות, (טלאים-טלאים, אני מניח?) את המושג 'לא' (שלילה). מה בדיוק הבעיה עם מושגים אטומיים? נ.ב: אגב טלאים-טלאים, עלתה לי בדיוק מחשבה (עדיין בצורתה הגולמית...): אם כל המושגים מורכבים ממושגים אחרים, שאין להם פשר אטומי, הרי לא יהיה מובן לדבָר! עולם מושגים כזה, חסר כל נקודה ארכימדית, יהיה מורכב טלאי-על-טלאי, ודבר לא 'יחזיק' אותו. לאפרים יפלו המכנסיים! [האם זו הוכחה זריזה לכך שישנם דברים אפריוריים?] |
|
||||
|
||||
מעולם לא היו מעטים כל כך צודקים כל כך ועל שום כך אני משתדל לחזור ולהבהיר כי הגם שהמושגים הם דברים קבועים הרי שמובנם משתנה בין פרט לפרט וגם אצל אותו הפרט בעל המובן נמצא כי הנ''ל דינמי ביותר (לדוגמה אם מובנה של ''פרה'' בשבילי הוא ''אוכל עשב בעל ארבע רגליים'' עלולה להיות למושג ''אחו'' שמובנו בשבילי ''חלקת אדמה מגדלת עשב'' השפעה מכרעת על עיצובו) |
|
||||
|
||||
לא הבנתי את "מעולם לא היו מעטים כל כך צודקים כל כך"... האם החמאת לי?! שלילה (לא), היא דבר נורא פשוט ואטומי. אילו עוד משמעויות יכולות להיות לו בחלוף הזמן? |
|
||||
|
||||
שרטט קו ישר 'א-פריורי פילוסופי אטומי' על דף. סגור את הדף על עצמו כך שיווצר כדור. מדוע לשיטתך הקו הפסיק פתאום להיות ישר? אם תרצה להגדיר ישר מבחינה 'א-פריורית פילוסופית אטומית' אז ההגדרה האינטואיטיבית תהיה יותר בכיוון "קו שנוצר בהעברה אחת של היד בלי לשנות כיוונה" בלי תלות במשטח עליו ציירת. יתרה מזו, אפילו מצאתי לך דוגמא קודם לכך שההסתכלות האנושית מוכנה להסתכל על משולשים אליפטיים כמשולשים: ראה משולש ברמודה. על הגלובוס משולש ברמודה יפגין את כל התכונות העקמומיות כפי שהדגמתי בציור שלי קודם. האם תטען שהוא הפסיק להיות משולש? אני חושב שתשאר בלי שאר האנושות בטענתך זו, כך שההסתכלות שלנו יכולה לצאת מתחומי ה'א-פריורי פילוסופי אטומי' בהם אתה מנסה לכבול אותה. |
|
||||
|
||||
הקו היה ''קו פילוסופי אטומי'' בשלושה מימדים אחרי שציירו אותו על הדף השטוח. הוא כבר לא כזה אחרי שמשנים את גיאומטרית הדף, למרות שהוא נשאר ''פילוסופי אטומי'' על משטח הדף. אותו דבר תקף גם לגבי קווי משולש ברמודה. בעולם התלת מימדי אין הרבה רבותא בהיות ''קו פילוסופי אטומי'' על משטח כלשהו. ''ההסתכלות האנושית מוכנה להסתכל על משולשים אליפטיים כמשולשים'' - ההסתכלות האנושית מוכנה להסתכל גם על משולשים מעפרון, פלאפון ומהדק סיכות כמשולשים. |
|
||||
|
||||
אבל למה הגדרת הקו כישר או לא תלוייה במשטח עליו צויר? אאוקלידס לא הגדיר ככה קו (לא הגדיר קו בכלל), או מישהו אחר שאני מכיר, ואני לא מבין למה ההגבלה הזו. מה דעתך על ההגדרה האינטואטיבית שהצעתי מלבן קודם? "ההסתכלות האנושית מוכנה להסתכל גם על משולשים מעפרון, פלאפון ומהדק סיכות כמשולשים" - נכון, ולכן אינה מוגבלת בתפיסתה את המושג 'משולש', בסתירה לטענת אא"א. |
|
||||
|
||||
לפני שאתייחס להגדרה האינטואיטיבית שלך, תתיחס אתה להגדרה שכנראה שמעתי עליה לפני שכתבתיה, כי לא נראה לי שהייתי חושב עליה לבד: "חשבתי על דרך לאפיין מתמטית קו ישר: הדרך שעושים על הישר שווה למרחק בין נקודת המוצא לנקודת הסיום. רק כשחורגים מ N מימדי הבעיה, אפשר לקצר את המרחק בלי לקצר את הדרך - ואז, במרחב הכולל, ה N+1 מימדי, זה כבר לא קו ישר, ואין טעם לדבר על אאוקלידיות." תגובה 59941 כלומר - לפני שאומרים על קו שהוא ישר, צריך לציין בכמה מימדים הוא ישר. ואז, התשובה לשאלתך הראשונה: אפשר לכופף חוט ברזל, שהיה ישר, לכל צורה קווית. אין הרבה טעם לקרוא לו ישר אחרי שכופפת אותו, למרות שאתה יכול לחשוב על משטח דו ממדי שיכיל את החוט ובו החוט יראה ישר, אם אתה יצור קצר רואי שחי בתוך דף הניר. אם אתה יצור כזה, אתה יכול ללכת לאורך הקו, בלי לסטות ימינה ושמאלה, ולהשאר עליו, גם אם הדף מקופל. קווי משולש ברמודה פשוט אינם קווים ישרים עבורנו, אפילו שאנחנו קצרי רואי (כשמדובר בקילומטרים). אנחנו חיים בעולם תלת מימדי, ולכן יש לנו עוד כיוון לדאוג לגביו: מעלה-מטה. כשאנחנו מתקדמים לאורך קווי משולש ברמודה אנחנו מנמיכים באופן רצוף. אני אישית לא חושב שיש משהו מיוחד בגיאומטריה האוקלידית. מה שכן, המרחב שאנחנו חיים בו הוא "אוקלידי", במובן זה שאנחנו רואים שלושה מימדים, כאשר במימדים נוספים העיוותים עדינים. זה הכל. אנחנו בנויים כך שאנחנו לא נראה את העיוותים של המרחב שלנו במימדים גבוהים יותר, פשוט כי אין לכך משמעות לגבינו. אפשר להגיד שאנחנו חיים במרחב "מישורי" - אבל זה נשמע טפשי, אז משתמשים ב"אוקלידי". יצורים שיחיו על דף ניר כמעט ישר לא ירגישו בעדויות לקיום מימדים נוספים, כמו שאנחנו לא מרגישים בהם. גם הם חיים במרחב אוקלידי. אם הם היו חיים על כדור ברדיוס קטן מספיק, *הקווים הישרים של אאא* היו יוצרים אצלם משולשים עם כל מיני סכומי מעלות. ברדיוס יותר גדול, הם היו יכולים להתוות כל מיני משולשי ברמודה - עם קווים ישרים. היצורים היו רואים קיפולים בנייר באופן מוזר: היה אפשר לראות את משה גם ליד המכולת וגם בבית. כשמשה היה מתקרב לקו הקיפול, היו רואים אותו מתעוות. אם הם היו חיים על כדור ברדיוס קטן מספיק, *הקווים הישרים של אאא* היו יוצרים אצלם משולשים עם כל מיני סכומי מעלות. אתה יכול פעם לקחת את אאא לאיזה סיבוב ליד חור שחור. ברגעיכם האחרונים אתה תוכל להראות לו קווים ישרים כמו שהוא אוהב, "קוים פילוסופיים אטומיים" לעילא, שהיו יוצרים משולשים דפוקים לגמרי, לא אאוקלידיים. זה בגלל שליד חורים שחורים יש עיוות חזק מאוד המרחב שלנו, ושם אנחנו יכולים להרגיש שיש בעצם ארבעה מימדים. (שם, אגב, המשולשים של אאא, עם הקווים של אאא, היו בעלי סכום זווית קטן מ 180 מעלות, אם אני נותן לאינטואיציה שלי להכתיב לי. בהזדמנות זו אומר, שאתה ואאא לא מדברים על אותו דבר כשאתם אומרים "משולש". אתה מתכוון לכל שלישית דברים מוארכים שקצותיהם קרובים זה לזה, ללא קצוות מיותמים. משולש ברמודה הוא שלישית קשתות ברדיוס של 13000 קילומטר, בערך, שקצותיהן קרובים זה לזה. רוב האנשים הולכים עם השיטה שלך כשהם מדברים על משולשים. אאא מדבר על משהו אחר לגמרי) לכן, אפשר אולי להגיד שאנחנו יכולים אולי לדמיין איך היה נראה העולם ביותר מימדים, אבל עדיין היינו נאלצים להסתכל על התופעות האקסטרא מימדיות דרך עיניים תלת מימדיות. בגלל זה התלת מימדיות של העולם היא אפריורית - כי גם אם היינו חיים בעולם שבו המרחב לא מישורי, והיינו רואים דברים מוזרים (לא משהו שאי אפשר לעשות הדמיות שלו, אגב. בקולת אתה יכול לתאר את העניין לאיזה בעל חוות סיליקון גרפיקס בהוליווד והוא יארגן לך סרט שבו מרגישים את המימד הרביעי - אם כי הוא יהיה דפוק פיזיקלית ככל הנראה), היינו בעצם רואים את הצל התלת מימדי של כל התופעות האלה. --- אה, ותגיד, אאא, ההבדלה שלנו בין מספרים שלמים ללא שלמים, היא אפריורית סינתטית, נכון? |
|
||||
|
||||
אתה מגדיר קו ישר, בפשטות, כמרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות. זו לא הגדרה רעה, כי נדמה לי שהמשפט הזה נובע מ4 האקסיומות הראשונות של אאוקליד, בלי להשתמש באקסיומת המקבילים, כך שכנראה שזה תקף בכל שלושת המערכות הפורמליות להן אנו קוראים גיאומטריה. באשר לשאר ההודעה שלך, נראה שאנו מסכימים על התוכן, אבל מגיעים למסקנות הפוכות. אנחנו (כבני אדם), קוראים גם למשולש לא אאוקלידי משולש, ולכן התפיסה האאוקלידית של המרחב היא *לא* א-פריורית. נכון, היא קודמת לאחרות (עניין של חינוך), אבל אנחנו לא מוגבלים אליה. |
|
||||
|
||||
אני הייתי מגדיר קו ישר בין שתי נקודות כעקום דרכו האינטגרל הקווי מסוג ראשון הוא מינימלי, בעצמי.. (אם כי האינטגרל הזה מאד תלוי בהגדרה האוקלידית. ע"ע אורך המשיק בנוסחא.) בכלל, מהו המרחק שלך? |
|
||||
|
||||
ולהגדיר קו ישר כמינ' של אינטגרל אורך זה בערך כמו להגדיר כפל של A ב B כאינטגרל מ0 עד A על B. שתהיה בריא, כליל. |
|
||||
|
||||
הרי ההגדרה הזו מאפשרת להגדיר מרחק גם על גופים מורכבים, או במלים אחרות, מרחק כאשר התנועה מוגבלת. וכמובן, ברגע שאתה רוצה גם לתת לכל נקודה במרחב ''קושי'' לעבור דרכה, עליך לחשב אינטגרל קווי מסוג ראשון של פונקצית הקושי, והנה קיבלת מרחק מוכלל. |
|
||||
|
||||
(וכבר חשבו עליו לא מעט). קוראים לקווים האלה ''עקומים גאודזיים''. |
|
||||
|
||||
חלילה לי מלטעון כי חשבתי על הרעיון הזה בכוחות עצמי. לעקומים הגאודזיים הללו רמזתי. |
|
||||
|
||||
(הייתה לי תשובה ארוכה יותר, אבל גיליתי שבעצם כתבתי דברים הפוכים למה שאני חושב, איכשהו. הנה הנוסח שלא יסגיר את הבלבול שיש לי עצמי:) אני חושב שיש הרבה דברים שהם לא משולשים שאני ואתה קוראים להם משולש, אבל אם נחשוב לרגע על המשולשים של אאא, שמורכבים ממקטעי _ישרים תלת מימדיים_, וננסה לתאר אותו כבעל סכום זוויות ששונה מ 180 מעלות - אנחנו לא נצליח. (סליחה על שאני לוקח את החופש לתאר את מה שאתה חושב:) "אהא!", אתה אומר בוודאי, "אני אצליח גם אצליח, הנה, אני מדמיין את זה בדיוק!". לכך אני יכול רק להגיד שאני בטוח שאתה לא מדמיין ישרים תלת מימדיים. אם הם היו ישרים תלת מימדיים הם היו נראים לך ישרים, לא עקומים (ואני מתאר לעצמי שדמיינת אותם עקומים). לחילופין, אתה פשוט לא מדמיין את כל המפגשים בו זמנית. הנה! חשבתי על ניסוי שיראה לנו אם האאוקלידיות היא אפריורית או לא: תבנה משולש קטן מעץ וקח אותו איתך ועם אאא אל החור השחור. סכום זוויותיו יקטן. אם תמשיך לראות את המקלות כישרים, האאוקלידיות של המרחב לא אפריורית. אם המקלות יראו לך עקומים, האאוקלידיות אפריוריות. לי אישית נראה הגיוני שלא רק שהמקלות יראו עקומים - הם יהיו עקומים. זה אומר שאני חושב שהאאוקלידיות אפריורית. ולמרות הניסוח הבוטח, יש לי ספקות בקשר לניסוי שלי. |
|
||||
|
||||
הבעיה היא, שבחור השחור גם המוח שלך, והעיניים שלך, וכל הגוף שלך, יתעקם. אבל כל זה אקדמי, כי אין חורים שחורים - יש גרבסטרים (כוכבדים. איך אני?) |
|
||||
|
||||
זה נכון, אבל גלעד ואאא נוסעים לשם, לא אני. אתה מתכוון לכך שחורים שחורים חורים להרבה אנשים, במיוחד פיסיקאים, בגלל שהם לא שחורים, החורים? יש שחורים שחורים מתחילים לקרון, אבל אני חושב שחורים שחורים שחורים בדרך כלל, לפחות יותר מקרינת הרקע של היקום. |
|
||||
|
||||
סתם התייחסתי לפתרון חדש לבעיית דחיסת המסה. (דהיינו, מה קורה כשהמון מסה מתרכזת באיזור מצומצם.) לכוכבדים, בניגוד לחורים שחורים, אין סינגולריות, ולכן הם תואמים יותר ליחסות הכללית. |
|
||||
|
||||
נו, עם זה כבר הסכמתי מזמן. אם תגביל אותי לדמיון משולשים אאוקלידים (וזה מה שאתה למעשה אומר), וודאי שלא אוכל לדמיין אותם עם סכום זוויות השונה מ180, עניין של הגדרה. זה גם נקרא "לצייר את המטרה מסביב לחץ", אבל מי אני שאגיד לכם מה לצייר ואיפה... ועם אא"א אני לא הולך לשום חור שחור. בטח לא בפגישה ראשונה. (אגב, GeG, עם כל האא"א פה, וה-אאא שם, אתה לא רואה כמה הקשות מקלדת היית חוסך עם הייתי יכול לכתוב בפשטות "שי") |
|
||||
|
||||
ואני טוען בתוקף לשגיאת הקלדה, לא כתיב. |
|
||||
|
||||
אולי תגידו על מה אתם מתדיינים? לא בקנטרנות, רק כדי שאדע איפה אתם עומדים. עד כמה שאני מבין, אני אפילו לא צד בעניין, ואם כן, מקווני (ותודה לאשר לבשן) שאני צד שלישי. |
|
||||
|
||||
בגדול, אא"א הוא קאנטייני - היינו, הוא נשבע בשלושת הביקורות של קאנט (1). מבחינתו זה אומר, בין היתר, שהוא: א. לא יכול לומר דבר על המציאות כפי שהיא באמת ב. מאמין שתפיסתנו את המציאות מקובעת עקב הצורה בה אנו בנויים (2) ג. דואליסט אפיסטמולוגי (לשיטתי) (3). בלי קשר לקאנט, אא"א מאמין, כמוני, ששפת הפילוסופיה צריכה להדמות ככל האפשר לשפה מדעית (חח"ע). (זו כמובן הבנתי את תפיסתו של אא"א, והוא מוזמן לתקן) אני מסכים איתו על א. (ואחרי דקארט כמעט כולם מסכימים על א.) וחולק איתו על ב. ו-ג. כל העניין של מה הוא משולש, וכיצד הוא נתפס ולמה, הוא בקשר ל-ב. מסתבר שבהקשר זה אני קונוונציליסט במידה מסוימת (4), ואני מנסה להראות לאא"א ששאר האנושות לא מקובעת בתפיסה קטגורית. הויכוח על מה קיים ואיפה הוא באשר לג. ירדן סיפר לי שאני בהקשר זה אלימינטביסט (5), ואני מנסה להראות לו שהשימוש ב א-חומר (ואני עדיין לא בטוח מה זה בדיוק) גורר דו משמעות בשפה, שהוא דבר לא רצוי. אני מקווה שאא"א יאות להגיב ולתקן אי דיוקים. (1) ביקורת התבונה הטהורה, ביקורת התבונה המעשית וביקורת כח השיפוט, נדמה לי שמם. (2) קאנט מחלק את התפיסה שלנו את העולם ל12 (אני חושב) קטגוריות, הקובעות את תפיסתינו את המציאות. (3) מתאר את המציאות הנתפסת תוך שימוש בחומר ו א-חומר. (4) היינו, מאמין שהתפיסה שלנו היא פועל יוצא של גם של התיכנות שעברנו, ולא רק של החומרה איתה נולדנו. (5) לפחות באשר להגדרות הקיום שלי: http://www.philosophypages.com/dy/e.htm#elim. אני לא רדוקציוניסט קיצוני כמוהם. |
|
||||
|
||||
בגדול, נראה שהסברתי את עצמי כיאות (או שאתה הבנת את ההסבר הזה למרות צורת ההעברה הלקויה שלי...) [אי-דיוקים קטנים קיימים, אבל הם זניחים ואין לי כוח לתקן] רק לגבי סעיף ג., אפתיע ואומר שאני דווקא אידיאליסט-אפיסטמולוגי. את החומר אני מניח טרנסצנדנטאלית, כמו קאנט. קרי: תכליתי - תנאי מכונן לכל הכרה מדעית. *מזה* אפשר לגזור אפיסטמולוגיה דואליסטית. [לפרטים נוספים, שטייניץ או רוטנשטרייך] שוב, הספר של שטייניץ, "לעולם תהא המטאפיזיקה" מתעמת לדעתי ישירות עם גישתך שלך. מומלץ. זה יעשיר מאוד את הדיון. |
|
||||
|
||||
אידיאליסט? אררר, בעיני זה כשל מהותי בהבנה (באשמתך, אגב), ואני מסכים שניתן להשתמש בשפה חח"ע גם מתוך האידיאליזם, שמבחינתי הוא בלתי פריך. (ואת הספר של שטייניץ אתפוס בהזדמנות. אבל זה יעשיר רק את הדיון *הבא*) |
|
||||
|
||||
למה כשל? ואיפה לא הסברתי טוב? [כמובן, אינני אידאליסט כלל. אינני טוען טענות לגבי האונטולוגי] שטייניץ, במחירים מעליבים: http://www.bookme.co.il/ItemPage.asp?item_id=875 |
|
||||
|
||||
הי גלעד, מצאתי חור בנחלת-בנימין, שאנחנו פשוט חייבים ללכת לשם. ואגב, אין לי בעיה להתפשר על GeG. רק שלוש אותיות (קצר יותר מהקיצור שאני השתמשתי לציון שמך: 'גלעד ברזילי', שקוצר ל 'גלעד'. אפילו קצר יותר מרב"י, בהעדר הגרשיים!) |
|
||||
|
||||
אלט שיפט - שיפט ג'י - אי - שיפט ג'י - אלט שיפט. גם כן פשרה. אני נשאר עם אא''א או גא''ג. למרות שמוצא חן לי בזמן האחרון הקניבל השמימי. הייתי מעדיף לכתוב ''שי'', אבל נו, רצונך - כבודך. |
|
||||
|
||||
עדיין לא קראתי את הדברים עד תומם ואע''פ ''המרחב שאנחנו חיים בו הוא ''אוקלידי'', במובן זה שאנחנו רואים שלושה מימדים'' עד כמה שזכור לי יש לנו שתי עייניים ובעזרת שתי נקודות ניתן במקרה הטוב להגדיר מערכות דו מימדיות. מה שאנו רואים כתלת מימדי הוא בסך הכל הרכבה של מישורים רבים מטובלת באינטרפרטציות תלויות התנסות באשר לגודל יחסי וצורות של עצמים. על שום האמור לעיל אותו מסכן שתודבק לעינו עדשת דלת מלידתו ככל הנראה יסתדר איתה לא רע (ודרך אגב אותו המסכן גם יסכים איתך באשר להערכת מרחקים וכיו''ב ואולי הוא בעצם לא כל כך מסכן) |
|
||||
|
||||
"אפילו שאנחנו קצרי רואי" - גם אם היינו רואים לאין-סוף, עדיין היינו שבויים בראייתנו האאוקלידית. זו *א-פריורית*, ואינה תלויה באפקטים אפוסטריוריים. היינו כמובן רואים טוב יותר את עיגול כדור-הארץ (אם, נניח, הייתה הגיאומטריה האליפטית א-פריורית עבורנו, לא היינו רואים זאת כלל [במידה ומידת האליפטיות הייתה זהה]). יכולתנו לראות זאת מראה, שאף שהמשטח עליו אנו עומדים הוא אליפטי, אנו רואים בצורה אאוקלידית. בילוי בחוף-הים יבהיר זאת (חמסין, ילדים!) "אתה יכול פעם לקחת את אאא לאיזה סיבוב ליד חור שחור" - לא תודה. לבלות *נצח* באותו מקום? ועוד באיזה חור?! שחור?! אבל ההמשך חשוב יותר: "תוכל להראות לו קווים ישרים כמו שהוא אוהב, "קוים פילוסופיים אטומיים" לעילא, שהיו יוצרים משולשים דפוקים לגמרי, לא אאוקלידיים. זה בגלל שליד חורים שחורים יש עיוות חזק מאוד המרחב שלנו" - החור השחור [זכור לי סרט פורנו בשם הזה. מאוד לא PC] אולי מעוות את המרחב שלנו, אבל לא את תפיסת המרחב שלנו (אם נזניח נזק מוחי...). האפקט שיהיה על הסביבה שלי, יזכיר מאוד אפקט PhotoShop, שהכול נמרח בכיוון מסוים. אבל אז, ממש כמו בתוכנה (לא צריך להרחיק ללב הגלאקסיה) מה שהיה משולש *לא יהיה יותר כזה*, סתם כי הוא *ימרח*, ויאבד את צורתו. "המשולשים של אאא, עם הקווים של אאא, היו בעלי סכום זווית קטן מ 180 מעלות" - למה?? "אתה ואאא לא מדברים על אותו דבר כשאתם אומרים "משולש"" - נכון מאוד. "משולש ברמודה הוא שלישית קשתות" - קשתות, ולא ישרים. זה לא משולש, ללא קשר למידת הפופולאריות של ברמודה. אולי ראוי הדבר בשפה התיירותית, אך לא בזו המתמטית-גיאומטרית. "לכן, אפשר אולי להגיד שאנחנו יכולים אולי לדמיין איך היה נראה העולם ביותר מימדים, אבל עדיין היינו נאלצים להסתכל על התופעות האקסטרא מימדיות דרך עיניים תלת מימדיות" - לא הבנתי את החלק הראשון של המשפט. "בגלל זה התלת מימדיות של העולם היא אפריורית - כי גם אם היינו חיים בעולם שבו המרחב לא מישורי, והיינו רואים דברים מוזרים (לא משהו שאי אפשר לעשות הדמיות שלו, אגב" - אי-אפשר לעשות הדמיה. ממש כמו שתושבי שטוחלנדיה לא יכולים לעשות הדמיות של תפוח תלת-מימדי החוצה את מישורם השלו. הם יכולים לערוך הדמיות של פרוסות הולכות וגדלות, עד שיא מסוים, ואז, חוזרות וקטנות, ולשבריר שנייה, פרופיל של עלה. אבל לא הדמיה של תפוח תלת-מימדי. שום בית-קולנוע במישור שלהם לא מסוגל להציג את זה, ושום תושב לא מסוגל לצפות בזה. והוא יארגן לך סרט שבו מרגישים את המימד הרביעי (כתבתי על זה משהו, ראה את הנ.בתגובה 42282) "היינו בעצם רואים את הצל התלת מימדי של כל התופעות האלה" - נכון, כמו בשטוחלנדיה. ------------------------- "ההבדלה שלנו בין מספרים שלמים ללא שלמים, היא אפריורית סינתטית, נכון?" - אפריורית, בוודאי! אבל למה סינתטית? הישים של עולם המתמטיקה אינם אינפורמטיביים. 2 = 1 + 1, ולא צריך לנסות את זה. אבל כל הספרות הללו לא קיימות בעולם התופעות. בעולם אין '2', אבל יש 'שני מלפפונים'. |
|
||||
|
||||
אני אסביר למה התכוונתי: "המשולשים של אאא, עם הקווים של אאא, היו בעלי סכום זווית קטן מ 180 מעלות" תדמיין שאתה יצור דו מימדי. אתה מצייר שלושה קווים, שבשבילך הם ישרים. הם ישרים דו מימדיים, לאו דווקא תלת מימדיים. סכום הזוויות שלהם יהיה 180 מעלות, רק אם למרחב שלהם אין עקמומיות במימד גבוה יותר. אם נעקם להם את המרחב - נלביש אותו על כדור, לדוגמא, הקווים שישרים בשני המימדים שלהם ייצרו משולש עם יותר מ 180 מעלות. באנלוגיה פשוטה - קווים שאנחנו רואים כישרים יצרו משולשים של יותר מ 180 מעלות אם המרחב שלנו קמור בארבעה מימדים. זה מתנגש, אגב, עם משהו אחר שכתבתי (ולא רק שם). תגובה 60304 נכתב שאני מצפה לראות שהמשולש מתעוות. אני כבר לא בטוח שזה מה שאני חושב. בררררר. חור שחור, באנלוגיה לדו מימד, כאשר העיוותים הם אל מימד שלישי, הוא משפך. משולשים על משפך הם בעלי סכום זוויות של פחות מ 180. "לכן, אפשר אולי להגיד שאנחנו יכולים אולי לדמיין איך היה נראה העולם ביותר מימדים, אבל עדיין היינו נאלצים להסתכל על התופעות האקסטרא מימדיות דרך עיניים תלת מימדיות" נניח שאני אומר לך שהעולם הוא ארבע מימדי. אתה אומר לי שאני טועה. אני אומר לך - אבל הנה, אני יורה קרן לייזר והיא מתעוותת. אני הראיתי לך שהעולם ארבע מימדי לפחות - אבל עדיין התפישה שלנו היא תלת מימדית. כמו שהיצורים בשטוחלנדיה, שתופשים בדו מימד, יכולים להסתכל על שינוי הצורה של העיגול-כדור כעל עדות דו מימדית לעולם תלת מימדי. |
|
||||
|
||||
אני חושב שצדקת יותר קודם: הישרים הללו לא יהיו 'ישרים' יותר, כי אם עקומים (שוב, 'עקומים' מבחינת ראייתנו, גיאומטריה כזאת או אחרת, יכולה לראות בהם, פורמאלית, 'ישרים') "משולשים על משפך הם בעלי סכום זוויות של פחות מ 180" - הישרים המרכיבים את המשולשים שעל המשפך, עקומים. לכן, זה אינו משולש. כמובן, בגיאומטריה היפרבולית, הקווים הללו, שבעינינו האנושיות נראים עקומים, יכולים להיות מוגדרים כ 'ישרים', ואז אלו 'משולשים'. כידוע, לדעתי, רק פורמאלית. אני מסכים לפסקה האחרונה. אינני יודע מה יקרה לתושבי שטוחלנדיה. יכול להיות שכל אחד יתקע בנקודה, משום שלא ידעו איך לעבור לנקודה שלידם, משום שהיא תהיה *נמוכה* מהם, מעט. |
|
||||
|
||||
תעצור אותי כשאתה מזהה טעות. משפטים שאינם הנחות יופיעו עם מספר לימינם. בציינך טעות, אנא ציין גם את המספר שמתייחס למשפט השגוי. נניח שיש יצורים שמסוגלים ללכת לאורך קווים ישרים או לפנות במקומם, וחיים על משטח דו מימדי שטוח. (1) הקווים הישרים שהם ילכו לאורכם הם ישרים במישור הדו מימדי שלהם, וגם במרחב התלת מימדי. אם הם הולכים, פונים ימינה, הולכים, פונים ימינה, הולכים, פונים ימינה, הם עשויים להגיע לנקודת המוצא, ולאוריינצטית המוצא. (2) זה יקרה רק אם סכום זוויות הפניה שלהם הוא 180. עכשיו, נניח שאותם יצורים חיים על משטח דו מימדי עקום - כדורי. (3) הקווים שהם ילכו לאורכם הם קטעי ישרים דו מימדיים. הם קשתות במרחב התלת מימדי. אם הם הולכים, פונים ימינה, הולכים, פונים ימינה, הולכים, פונים ימינה, הם עשויים להגיע לנקודת המוצא, ולאוריינצטית המוצא. (4) זה יקרה רק אם סכום זוויות הפניה שלהם יהיה שונה מ 180 מעלות. (5) לגבי היצורים, הוגדר בתהליך זה משולש דו מימדי שנמצא על המשטח שלהם, שצלעותיו הם ישרים דו מימדיים, וסכום זוויותיו גדול מ 180 מעלות. עכשיו אתאר את האנלוגיה המתאימה ליקומנו אנו. אנחנו יכולים להתקדם לאורך קווים ישרים. נניח שאנחנו עושים טיול לפינה מרוחקת של היקום. נתחיל באנלוגיה הפשוטה (שלא צפויה לעורר בעיות), אנחנו נמצאים באזור ללא מסות גדולות, וגם אנחנו קלי משקל: (6) הקווים הישרים שנלך לאורכם הם ישרים במרחב התלת מימדי שלנו, וגם במרחב הארבע מימדי. אם אנחנו הולכים, פונים ימינה, הולכים, פונים ימינה, הולכים, פונים ימינה, אנו עשויים להגיע לנקודת המוצא, ולאוריינצטית המוצא. (7) זה יקרה רק אם סכום זוויות הפניה שלנו הוא 180. והאנלוגיה שמהווה את הפואנטה תבוא עכשיו. את אחת מההנחות אני מציב לשיקולך, תחת הסעיף הבא: (8) בקונפיגורציה מתאימה של מסות שנמצאות שם, אפשר להתייחס אל המרחב שלנו כעקום - כדורי במרחב הארבע מימדי. אני לא צופה שתתנגד. נמשיך. (9) הקווים שנלך לאורכם הם קטעי ישרים תלת מימדיים. הם קשתות במרחב הארבע מימדי. אם אנחנו הולכים, פונים ימינה, הולכים, פונים ימינה, הולכים, פונים ימינה, אנו עשויים להגיע לנקודת המוצא, ולאוריינצטית המוצא. (10) זה יקרה רק אם סכום זוויות הפניה שלנו גדול מ 180 מעלות. (11) לגבינו, הוגדר בתהליך זה משולש תלת מימדי שנמצא במרחב שלנו, שצלעותיו הם ישרים תלת מימדיים, וסכום זוויותיו גדול מ 180 מעלות. |
|
||||
|
||||
הבעיה ב (3). הם *אינם יכולים* לנוע בקווים ישרים. רמזתי על כך כשדיברתי על מעבר מנקודה לנקודה, בעולמם שאחרי טראומת ההלבשה על הכדור. אני חושב שהם לא יוכלו לזוז כלל (לפי הגדרות התנועה שלהם, אין אפילו נקודה בודדת אליהם יוכלו לזוז, שנמצאת בקו ישר איתם) |
|
||||
|
||||
הם יכולים לנוע, למה לא? אנחנו יכולים לנוע המרחב התלת מימדי שלנו, למרות שהוא עקום. והוא עקום. איינשטיין אמר. אז מה? (9) נכון ו (3) לא? אם חושבים על זה, יהיה להם קשה לנוע, ותנחש למה? כי הם ירגישו גרביטציה. אני לא מסתפק בזה - מה גם שזה לא כל כך משנה אם הם כן או לא יכולים לנוע (למרות שהם יכולים) - אפשר להגדיר שם ישרים דו מימדיים, כפי שאצלנו אפשר להגדיר ישרים תלת מימדיים, למרות שהמרחב שלנו עקום. גם אם אתה מתעקש ש (3) לא נכון, אתה יכול להתחיל מ (8). אבל באמת באמת ש(3) נכון. תמשיך להתקדם על המלבן ההוא, אאא. תגובה 60765 |
|
||||
|
||||
תגובה 60763 |
|
||||
|
||||
אנחנו מגיעים לשורש הבעיה. *אנחנו* יכולים לנוע במרחב ארבע-מימדי, אנחנו רק לא יכולים *לראות* ארבע-מימדים. בסעיף (3), קבעת שהם יכולים ללכת רק בקווים ישרים-דו-ממדיים. זו מגבלה שרירותית החלה עליהם, ולא עלינו. למה אני מתעכב איתך על עניין פעוט של ניסוח? כי הוא מסתיר לדעתי בעיית הבנה גדולה: הראיה התלת-ממדית היא רק בראשינו. ממש כפי שהראיה הדו-ממדית היא רק בראשם של השטוחלנדיים: מעתה, עולמם (רק אם ראייתם היא אאוקלידית כמובן! אחרת היא יכולה להישאר דו-ממדית-אליפטית) הוא תלת מימדי, והמישור שהם יכולים לראות, יראה מעוות. קוים שהם ציירו קודם לכן, יראו מעוותים. לכן, גם אנחנו וגם הם, לא נוכל לנוע בצורה שתראה לנו כישרה: כל תנועה שננוע, נראה שזזנו בצורה עקומה. ייתכן, למעשה, שהם לא יוכלו לראות למרחק של יותר מנקודה. |
|
||||
|
||||
אני ממש לא מבין מה הבעיה. למה החלטת מה המשטחלנדים (ולא שטוחלנדים) רואים ומה הם לא רואים? הגדרתי עבורם משטח, ואמרתי שהם יכולים לנוע על המשטח הזה בכיוון מסויים בכל פעם - באופן שמגדיר קו ישר על המשטח הזה. יש כאן אנלוגיה בינם ובינינו: אני לא רואה את ההבדל בין תנועה על משטח דו מימדי, שנמצא בעולם תלת מימדי, לבין תנועה במרחב תלת מימדי שנמצא בעולם ארבע מימדי. אנחנו, הרי, יצורים תלת מימדיים שנעים במרחב תלת מימדי שנמצא בעולם ארבע מימדי. מה מותר אנו מהם? אבל, אם זה לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול לשכוח מאותם יצורים חביבים, הם משמשים רק להמחשה. הגיאומטריה האאוקלידית הדו מימדית דורשת שהדף עליו היא מצויירת יהיה מישורי, או שהישרים התלת מימדיים שלה יתקיימו במרחב "מישורי", או אאוקלידי. בעולם כמו שלנו, שהוא אינו אאוקלידי, נוכל למדוד תופעות של קווים ישרים תלת מימדיים שיוצרים משולשים שסכום זוויותיהם שונה מ 180, וזהו. הסיבה שלא נוכל *לראות* זאת היא פשוט עניין של סדרי גודל. חבל - אחרת היינו יכולים לדעת אם העניין הוא אפריורי - היינו מעמתים אותו עם התפישה שלנו. וגם אם אתה לא מסכים עם (3), הייתי מאוד רוצה שתתיחס לנקודות המשמעותיות, (8) והלאה. אל תתחמק! הלינק, לנוחיותך: תגובה 60763 |
|
||||
|
||||
"למה החלטת מה המשטחלנדים (ולא שטוחלנדים1) רואים ומה הם לא רואים" - כי זה מאוד משנה לגבי משמעות המילה "ישר" אצלם. "בעולם כמו שלנו, שהוא אינו אאוקלידי, נוכל למדוד תופעות של קווים ישרים תלת ממדיים שיוצרים משולשים שסכום זוויותיהם שונה מ 180" - ניקח דוגמא פשוטה יותר; שני עמודים סמוכים, מרחפים בחלל, כל אחד באורך של מליון קילומטר. שומרים על השני קילומטר הראשונים שיהיו מקבילים (בהם נמדד שהמרחק בין שני העמודים הוא 20 ס"מ). רצים לשני הקצוות השניים, ומודדים את המרחק: 21 ס"מ! מסקנה: העמודים לא ישרים. ייתכן שמסה מסוימת גרמה למרחב בו מצויים העמודים להתעקם. מה המסקנה: שוב, העמודים לא ישרים! *גם אם הם ישרים בהתחשב במרחב*, מבחינת ראייתנו, הם אינם ישרים, אנו רואים התעקמות קלה. כך גם משולש בקרבת חור שחור, הוא יתעקם, כלומר צלעותיו יראו לנו עקומות, ויאבד את זכותו להיקרא משולש. לכן, לא יהיה מקרה בו "בעולם כמו שלנו, שהוא אינו אאוקלידי, נוכל למדוד תופעות של קווים ישרים תלת ממדיים שיוצרים משולשים שסכום זוויותיהם שונה מ 180". אם סכום הזויות לא יהיה 180, סימן שהקווים לא היו ישרים. (אולי לא נוכל לראות זאת בעינינו, אך זו אינה בעיה של "התבונה האנושית", אלא של מכשיר קטן, העין. נשפר [בעתיד. גנטיקה] את העין, ונזהה את ההבדל. לא שינינו את הארכיטקטורה של התבונה האנושית). התחלתי מ (8) ונתקלתי ב (9). *לא יהיו* קוים שנזהה כישרים. 2 זו הבעיה. רצפת החללית שלנו תהיה עקומה. נוכל כמובן "ללכת, לפנות ימינה. ללכת, לפנות ימינה. ללכת, לפנות ימינה ולחזור לנקודת המוצא". אבל הקווים שנסרטט לא יהיו ישרים, אלא עקומים. לשם כך לא היית צריך לגרור אותי לפאתי חור-שחור (ולהתקמצן על הקולה כל הדרך), היית יכול סתם לשכור חללית עם רצפה עקומה. אז איך אומרים, לפעמים הרצפה *באמת* עקומה. :-) 1 האין שם הספר בעברית שטוחלנדיה? http://www.dbook.co.il/dbook/default.asp?came=103&am... 2כמובן, שנוכל *לדמיין* אותם |
|
||||
|
||||
טוב, בינתיים תצטרך להסתפק בזה: 1 הספר נקרא שטוחלנדיה, ויצוריו הם שטוחלנדים, אבל אני דיברתי על קיומם על משטח מסוים לא שטוח, מה שהופך אותם למשטחלנדים. |
|
||||
|
||||
משנה מקום משנה מזל. (אמרה עממית שמשמעה "תשנה את הפרמטרים ותשתנה לך התוצאה") אבל... משנה מקום משנה שם?! [מחכה לתשובתך, בקוצר רוח אמנם, אבל קח ת'זמן] |
|
||||
|
||||
הנה ציטטה של עצמי שתבהיר (והאמת, אני שם אותה כאן כדי שתוכיח, לא כדי שתבהיר) את העמדה העקרונית שלי, שדומה לשלך: "הנה! חשבתי על ניסוי שיראה לנו אם האאוקלידיות היא אפריורית או לא: תבנה משולש קטן מעץ וקח אותו איתך ועם אאא אל החור השחור. סכום זוויותיו יקטן. אם תמשיך לראות את המקלות כישרים, האאוקלידיות של המרחב לא אפריורית. אם המקלות יראו לך עקומים, האאוקלידיות אפריוריות. לי אישית נראה הגיוני שלא רק שהמקלות יראו עקומים - הם יהיו עקומים. זה אומר שאני חושב שהאאוקלידיות אפריורית. ולמרות הניסוח הבוטח, יש לי ספקות בקשר לניסוי שלי." התגובה האחרונה שלך אומרת את אותו הדבר בערך. למרות הכל, יש עדיין סוגיה קטנה שאני רוצה לסגור. ניסיתי לתפוס אותך דווקא אליה, על ידי זה שהגדרתי את שרטוט הקווים על ידי התקדמות. נבנה משני המוטות שלך ומעוד מוט אחד שלי משולש. אם אנחנו הולכים לאורכם, אנחנו נסגור את המשולש לאחר מסע של יותר מ 180 מעלות. האם זה אומר שהם לא ישרים? אמנם, ממבט מלמעלה הם יראו לא ישרים, זו עובדה. אבל מה איתנו? אנחנו הלכנו עליהם, ואני חושב שלא אטעה אם אומר שהם ישרים אמיתיים במרחב התלת מימדי, למרות שהם נראים עקומים מרחוק! מה שלא משאיר לי ברירה, אלא לקבוע: הליכה על צלעות משולש היא עניין שונה לגמרי מהסתכלות על אותו משולש מלמעלה. זה לא טפשי כמו שזה נשמע. |
|
||||
|
||||
"[משולש ברמודה] זה לא משולש ... אולי ראוי הדבר בשפה התיירותית, אך לא בזו המתמטית-גיאומטרית" בדיוק בגלל זה בחרתי בדוגמה הזו. קודם כל, שלישית קשתות, (במיוחד בשפה הגיאומטרית 1) יכולה להקרא משולש. כל הטיעון שלך הוא מהסגנון של "כן, זה משולש *פורמלי*, אבל לא באמת". אז הנה, הראתי לך משולש שבעינך הוא רק פורמלי, אבל בעיני שאר האנושות הוא משולש "על אמת", למרות שהוא חסר קווים ישרים. מאחר וכל הטיעון שלך הוא באשר למגבלות התבונה האנושית, ומאחר ויש דוגמא בה התבונה האנושית שוברת את הגבול, הרי שטיעונך נופל. (אני בטוח שקפטן של אונייה למשל, *רגיל* לחשוב באליפטית, ולו רק בגלל שהוא שט על כדור) (1) כפי שוודאי ידוע לך, כל מערכת פורמלית המניחה את 4 האקסיומות הראשונות של אאוקליד נקראת גאומטריה. |
|
||||
|
||||
הייתי נמהר מדי בהגדרת ברמודה כמשולש-רק-בשפה-התיירותית (למרות שהוא דווקא באמת לא משולש; הוא צורה מורכבת הרבה יותר, קווי החוף שלו יגרמו לכל גיאומטריקאי לחייך...) "קודם כל, שלישית קשתות, (במיוחד בשפה הגיאומטרית 1) יכולה להיקרא משולש" - לא. ועכשיו באה שורה חשובה: *בעינֵי אותן גיאומטריות, אילו אינן קשתות, כי אם ישרים!* רק בעינינו האנושיות, זה נראה כמו קשתות. יצור בעל ראיה אליפטית, יראה בקשת שלנו דבר ישר, ובישר שלנו - קשת. (זה נכון גם לכבודו הקפטן. כלומר, הוא אנושי) כל האנושות וכל הגיאומטריות רואות במשולש רק מה שנוצר כתוצאה משלושה ישרים (כמובן, גם מה ש *דומה* למשולש, יוכרז "משולש". ראה האי התיירותי). הבעיה היא, "מה זה ישר?" איך נדע למה האנושות קוראת 'ישר' ולמה 'לא-ישר'? עצה: לך לאתר הבניה הסמוך למקום מגוריך, אתֵר שם מוט ברזל, ועקם אותו (אתה נשמע כמו בחור חזק), כך שיקבל "בטן" קטנה. כעת, פנה אל העובד שנראה אחראי על ערימת המוטות, ושאל אותו: "תגיד, זה ישר, זה?!" סביר שמה שתשמע יהיה: "אתה משוגע?! מה אתה מעקם לי את המוטות?! עכשיו יאשימו אותי, *יא-בן-**נה!*". או במילים אחרות "*לא*, זה *לא* ישר, זה *עקום, *יא-בן-**נה!*" ------------------- שמור על עצמך, כן? |
|
||||
|
||||
אופס. לרגע היה נדמה לי שטענת כי עסקינן במושגים שהם מוסכמות חברתיות ולא בקונפיגורציית חשיבה/תפיסה א-פריורית. |
|
||||
|
||||
לא, רק צריך להסכים לעזאזל על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים ''משולש'' ''ישר'' וכו'. זה ללא קשר לקיומם של מושגים אפריוריים בתודעתנו. יכול להיות שבשם שלנו אנו כוללים עוד דברים, או מדברים בכלל על דבר אחר. שוב, זה הצורך ב ''שפה מדעית'' של ראסל. מאוד סביר, שמה שאני קורא ''משולש'', הוא תחום תופעות הרבה יותר צר ממה שגלעד מגדיר. ייתכן, שאין בינינו בכלל ויכוח, והכול סתם תסבוכת של שפה שאיננה ''מדעית''. |
|
||||
|
||||
לעזאזל? לא עדיף לעשות הפסקה קטנה מפעם לפעם. האייל נשאר במקומו וכולנו נשמח להמשיך להתדיין גם מחר. |
|
||||
|
||||
יכול להיות אם כך שלא הבנתי אותך נכון. האם אתה טוען כי באופן פיזי א-פריורי המוח שלנו מוגבל לעיבוד מידע ויזואלי בשלושה מימדים שלצורך העניין נקרא להם ישרים (לפי הגדרתך לישרים אאוקלידים)? ראה בעניין זה גם את תגובתי למאור תגובה 60434 |
|
||||
|
||||
חושבתי שעל הנקודה הזו הסכמנו, פחות או יותר. החומר ממנו עשוי הגוף, צורת אירגונו ותיפקודו מהווים מחסום מסוים. כמו שאנחנו יכולים לראות רק בטווח מצומצם של קרינה אלקטרומגנטית. כבר דיברנו על זה בדיונון על היש והאין, שבו שאלתי אם האין איננו אלא מה שהמוח לא מסוגל לחשוב עליו. זאת אומרת שיכול מאד להיות שהגוף מוגבל לראות ישרים, אבל זה לא אומר שיש ישרים, או שמשולשים וגרביטציה היו מאז ומעולם. |
|
||||
|
||||
ההודעה הופנתה לגא''ג ואע''פ הבהיר על שום מה הועלתה- גא''ג אינו טוען לבעייתיות או מגבלה בקליטת מגוון התופעות בעולם החיצון (ואם יטען אין לי מחלוקת עימו בנקודה זו) אלא למגבלה ביכולתנו לעבד את המידע שנקלט ועל שום כך חזרתי והצבעתי על כך כי המידע הנקלט על ידנו הינו דו מימדי וכי פרשנותנו התלת מימדית מצביעה על כך כי ביכולתנו לבצע אינטרפרטציה למצבים ''סבוכים'' מאלו שאנו קולטים והיות ועיצוב תודעתנו מבוסס על התנסויות הרי שאין להבנתי מניעה א-פריורית לפירוש מצבים ביותר משלושה מימדים או בשלושה מימדים שהישרים בהם אינם עומדים במגבלות שגא''ג מגדיר כאאוקלידיות (ללא התיחסות למידת האינפורמטיביות של תיאורו זה). |
|
||||
|
||||
אז - מוגבלים על פי ארכיטקטורת הגוף, ולא על ידי ארכיטקטורת התבונה שהיא פועל יוצא של הגוף ואינה קיימת מלכתחילה. אבל, על פי מה אתה קובע שהמידע הנקלט על ידנו הוא דו מימדי? האם אין עצם הדו-מימדיות כבר בגדר הפרשנות? ר"ל המידע נקלט-מעובד-מפורש-נחווה-נתפס על פי ארכיטקטורת הגוף. פוטונים המגרים את הקרנית או קרינה אלקטרומגנטית המגרה את שערות האוזן אינם חד/דו/תלת/רב מימדים, לא כך? המשמעות היא _כן_ בראש. לכן, גם, האוקלידיות לא קיימת לכשעצמה ומלכתחילה, אלא היא אופן האינטרפרטציה של המכונה האנושית, גופנו-רוחנית (פ רפויה). מכאן אולי יוצא שלא הכל מצוי אלא שבעזרת התבונה ניתן להוסיף על מאגר הידע בתפיסת העולם. קרי האינטרפרטציה מייצרת פרשנות שלא היתה מקודם וכך יוצרת משמעות חדשה. אם האוקלידיות קיימת מלכתחילה, אנחנו באמת רק מכונות עיבוד, במיוחד אם נזכור שעל ידי התודעה נגרם שינוי בעולם אותו הודעה תופסת. (וכבר כתבתי אי אז שגם האוקלידיות איננה "אוקלידית" כל כך, ראה משפט המקבילים) |
|
||||
|
||||
הקביעה כי מדובר על מידע דו מימדי היא פועל יוצא של היותנו בעלי שתי עיניים המהוות (בקירוב סביר לעניות דעתי) שתי נקודות ובעזרת שתי נקודות לא ניתן להגדיר מיקום תלת מימדי אלא דו מימדי בלבד (ועדיין איני מתיחס למשמעות הנראה אלא לקביעת מיקומו בלבד) צא וראה כי אנו קולטים מישורים זרועי צבע אשר עיתים מתפרש כצל וצורות וגדלים הנותנים לנו אשלית מרחב כתלות בהתנסויות שעברנו (אנשים בגודל בוהן לדוגמה נוטים להתפרש כרחוקים ולאו דווקא כבני ליליפוט) ושוב שמחתי לגלות שאנו מסכימים כי הפרשנות היא בראש (צעד קטן לשלום עולמי צעד גדול בשבילי) |
|
||||
|
||||
מה, רגע, סליחה? שתי נקודות דרושות כדי להגדיר מיקום בדו-מימד? אז מה עושה מצלמה? מאתרת דברים בחד-מימד? ולמה צריך את המשקפיים האלו, שנותנות שתי נקודות תצפית, בשביל לצפות בסרטים "תלת-מימדיים"? למה צריך רק שתי נקודות כדי לעשות טריאנגולציה במרחב? |
|
||||
|
||||
מצלמה אינה ניחנת ככל הידוע לי ביכולת לאתר דברים ואם כבר הולכים רחוק עם הסיפור הזה אז מה שאתה רואה בתמונה הגיע למצלמה במימד בודד ועל כן יצר נקודה אוסף הנקודות משתקף בפניך באופן דו-מימדי (אם המצלמה היתה מתעדת אוסף קווים יכול להיות שהיינו מסוגלים ''לראות'' תמונה תלת-מימדית אך כאמור אנו מוגבלים על ידי מספר זעום של עיניים) המשקפיים אינן יוצרות תמונה תלת-מימדית אלא אשליה אופטית המפורשת על ידנו כמחזה תלת-מימדי (לא שונה בהרבה מהסתכלות פשוטה ואשליית עומק בעקבות יחסי גדלים וצורות) המונח ''טריאנגולציה'' לא מוכר לי ואשמח להתיחס אליו לאחר שתבהיר לי אותו. |
|
||||
|
||||
לא, מה שהגיע למצלמה זה הרבה פרטים על פני שני מימדים. אבל בוא נחזור לעין: העין מורכבת מהרבה קולטני-אור, שקולטים, במצטבר, תמונה דו-מימדית. כאשר משלבים שתי תמונות דו-מימדיות משני מקומות, יוצרים תמונה תלת-מימדית. זה מה שהמוח עושה. טריאנגולציה (Triangulation), מתוך American Heritage Dictionary: The location of an unknown point, as in navigation, by the formation of a triangle having the unknown point and two known points as the vertices. אפילו ב"יום השלישי" הזכירו את השיטה הזו...
|
|
||||
|
||||
תראה יש כאן בעיה קלה סיב עצב יכול להעביר מידע מסויים ולכן קולטן או אסופת קולטנים המחוברים לסיב עצב בודד שקולים למייצגים מידע חד מימדי עיבוד ברמה גבוהה יותר משתמש בחפיפת איזורי החישה ובקונפיגורציה רטינוטופית (מה שבסך הכל אומר שהסיבים נמצאים באגודה סדורה ולא בבלגאן אקראי) לבניית תמונה דו מימדית ככל הנראה ועיבוד נוסף מפרש גדלים צורות וצבעים למשמעות של עומק אנחנו לא מסוגלים לראות דברים תלת מימדיים ולעדות יעמדו אשליות אופטיות של עומק וכו' בנוגע למצלמה נקל להבין את העניין על ידי התיחסות לאלו הדיגיטליות כשלב ביניים בו גודל הנקודה הוא דבר מדיד. בנוגע לטריאנגולציה היא עובדת על מרחב דו מימדי בלבד נסה ותראה שאין אפשרות לקבוע הגבהה של נקודה בשיטה זו (ולכן צריך גם מצפן וגם סקסטאנט כדי לקבוע כיוון-מרחק בלי GPS) |
|
||||
|
||||
דרך אגב אני מתכנן כבר הרבה זמן לשאול את אחד העוסקים בתחום בסביבתי כיצד אנו מסוגלים למקם קולות במרחב למרות שיש לנו כידוע שתי אוזניים בלבד(לדוגמה איך תדע אם מכונית מתקרבת אליך מאחור או מלפנים) אודה אם תוכל להציע מנגנון שיענה על בעיה זו (אפרכסת האוזן יכולה ליצור התמרה מסויימת בקולות אך אינה עונה על הבעיה משום שאם ניקח לדוגמה התמרה היפותטית שמורידה 10 הרץ מכל קול הרי שלא נדע אם צליל של 90 הרץ מגיע מלפנינו או של 100 הרץ מאחורינו וכך גם עם כל התמרה אחרת) |
|
||||
|
||||
לא, לא באמת. אני לא עוסק בתחום, אבל אני יכול להוסיף לתהייתך מעט מידע. פעם עשיתי ניסוי בבני אדם וגם בעצמי (לאות סולידריות), והתוצאות היו מעניינות: קולות עמומים כמו מחיאת כף הצלחנו לאתר במרחב, ואילו קולות חדים כמו הקשה בכף על כוס לא הצלחנו. הניסוי היה בעצם עצימת עיני אדם מסויים, בעוד שהשני מפיק צלילים שונים, בגבהים שונים מעל הרצפה. המסומא היה צריך להצביע היישר אל הנקודה הרועשת. מעניין היה לראות שגם כאשר הנבדק טעה, הוא היה בטוח לגמרי הצדקתו - כלומר המוח הציע פתרון, ולא נמנע מלעשות כן מפאת חוסר בנתונים. אפשרות לפתרון התעלומה: לא יהיה כאן אלגוריתם פשוט כמו השוואת העוצמות בין אוזן ימין לאוזן שמאל, אלא מעין ניחוש של המוח. אני חושב שהעניין קשור להדים. אם יש הערכה של המרחק בינינו למקור הקול, אפשר להעריך גם את הגובה (altitude) ע"י הפרש הזמנים בין הגעת הצליל מהמקור עצמו לבין הגעת ההד מהרצפה. אני חושב שבאחת מתוכניות הטבע על עטלפים שראיתי במקום לעשות דברים פרודוקטיביים אמרו שאנשים יכולים אף הם לקבל תמונה מרחבית של סביבתם על ידי הד, אם כי אני חושד שהרזולוציה תהיה של פיקסל אחד בלבד. אם אתה מגלה משהו מעניין, אנא תלה זאת כאן. |
|
||||
|
||||
מה עם הנגזרת? קח את קב' הפיזיקאים אשר במעונותיך, ונסה לעשות צליל חד (שלא אותר קודם), תוך הזזה מעטה של הכוס. נראה לי שיאתרו אותה ב95% מהמקרים. |
|
||||
|
||||
אני משתדל לשמור על דיסטנס. בינתיים זה עובד, והם לא מעיזים לבקש ממני לשטוף את הרצפה. אני מעדיף לשמור על המצב כמות שהוא - אם כי הצעתך מעניינת מאוד וראוי לבדוק את האספקט הזה. תשעים וחמש אחוז, אתה אומר? אני אומר שמונים, אולי פחות. |
|
||||
|
||||
אם בניחושים עסקינן אזי אני משער כי ביכולתנו לזהות מיקום צליללים במרחב רק אם אלו צלילים מוכרים שיש לנו ניסיון קודם איתם היות ואין כל דרך לזהות מיקום במרחב בעזרת שתי נקודות יחוס אני מאמין כי אנו רוכשים ניסיון מסייע לניתוח הצלילים בצורת חישה דיסקרימניטיבית (הידועה כבעלת יכולת לחוש ברעידות) מאיברים שונים והייתי מהמר על איברים גרמיים באזור הראש, כמו עצמות הגולגולת, כמספקי הבסיס לחישת הרעידות על כל פנים באמת הגיע הזמן שאפסיק לנחש ובשבוע הבא אבדוק את העניין עם העוסקים בדבר ומובטחת תשובתי בדוא''ל כדי לא להעיק על הדיון |
|
||||
|
||||
הצלילים שמעניינים הם רק צלילים של גוף בתנועה (זה רוצה לאכול אותי? אני יכול לאכול אותו?), כך שאני חושב שמערכת השמע נבנתה כדי לזהות צלילים כאלה, כך שלמעשה היא משתמשת גם בנקודות וגם בגרדיאנט. אבל גם אני רק מנחש, כך שאם אתה מברר, שלח גם לי במטותא. |
|
||||
|
||||
כידוע, אינני מדבר על מגבלות פיזיות של המוח, כי-אם על מגבלות הנובעות מהארכיטקטורה של התבונה האנושית. אם השניים אינם אלא אחד, זה ויכוח אחר. כל נתינת משמעות לאינפורמציה נקלטת מחייבת, ראשית, איזושהי יכולת לטפל האינפורמציה. יכולת זו, קודמת לניסיון, שהרי רק כך יהיה איזושהי משמעות לניסיון. לדוגמא, אנו חייבים להניח סיבתיות, שהרי לא ניתן להסיק מהניסיון סיבתיות, כפי שהראה יום (שהעיר את קאנט מתרדמתו הדוגמאטית, ובכך גרם לו לפתח את ה "ביקורת", ולבנות את המטאפיזיקה האדירה שלו). ואכן, הארכיטקטורה של התבונה האנושית בנויה בצורה בה היא מניחה סיבתיות; אחרת "הניסיון" לא היה אלא אוסף חסר פשר וקשר של אירועים החולפים זה אחר זה. חסרי משמעות. לכן, ישנם מספר כללים אשר הם א-פריוריים, 'קודמים', לניסיון, והם אלו המעניקים לניסיון משמעות. כללים אלו, הסינתטיים-אפריוריים, הם *תנאי* לניסיון, ולא להיפך. |
|
||||
|
||||
כמעט מיותר להזכיר כי בנינו ובנותינו הם חסרי אונים ללא תמיכת הוריהם בתחילת התמודדותם עם נפלאות העולם. שלב זה בו תומכים ההורים בצאצאיהם מאפשר לראשונים לאגור ניסיון ללא שזה יעלה להם בחייהם. לתינוק בן יומו ככל הנראה ועד כמה שזכור לי (ולאמיתו של דבר לא זכור לי מאום) אין יכולת להתיחס למשמעותם של דברים ופעולותיו נעשות באופן מוכני (תמיד רציתי להוסיף את ה-ו' הזו) ובפיקוח צמוד של המלאך השומר שלו (שלא יגידו שאני לא דואליסט). באופן מפתיע ניתן להסיק מהניסיון המצטבר סיבתיות (מעולם לא ראיתי אבן שלא נפלה ואין סיבה כי אניח לכן שקיימת אפשרות שכזו) הבעיה שהעלה יום נוגעת לאפשרות שקיים ניסיון שעדיין לא נצבר. מבחינת הבחור שעדיין מסתובב עם עדשת הדלת על עינו מעולם לא היו הקווים הישרים בהם אתה נתלה "ישרים" לפי הגדרתך (שעדיין לא ניתנה) העל כן התובנות הא-פריוריות שלו שונות משלך? (הייתי שמח להדגיש את המילה א-פריוריות אבל אין לי מושג איך לעשות זאת אז רק בשביל הרשומות...) ולסיום וידוי- הניסיון שלי הוא רצף חסר פשר וקשר של אירועים ובעזרת קשרים בעלי מוצלחות היסטורית בין ארועים שכבר היו אני מנסה לנבא יומיום את העתיד בחוסר הצלחה אך בקירוב מספק (דבר שמפתיע אותי כל פעם מחדש). היות פרשנותי לארועים תלויית ניסיון מאפשרת לי גמישות מחשבתית מפתיעה כשגילויים והתנסויות חדשות פותחים בפני אפשרויות נהדרות לפרשנות עתידית ובדיעבד השקם וערב. איזה כיף! |
|
||||
|
||||
הפסקא האחרונה ממש יפהפיה. אתה לא חושב שוידויים בגוף ראשון יותר נעימים מפניות רשמיות בגוף שלישי? האם זו תחילתה של ידידות מופלאה? |
|
||||
|
||||
א. לא. זה כמעט כמו לומר שיותר נעים לדבר עם אנשים שאינם צינים/סרקסטים/עוקצניים וכיו"ב. ב. ממוצע של שלוש כניסות בשבוע- כנראה שכן. |
|
||||
|
||||
אנו חסרי אונים זמן לא קצר לאחר לידתנו. אז? האתחול של המערכת לוקח מעט יותר זמן מ PC ממוצע. יום בפירוש הסביר שלא ניתן להסיק מהמציאות האמפירית סיבתיות. אנו רואים אירוע אחד, ואירוע שני אחריו. אבל כיצד אנו יכולים להסיק שהראשון הוא *סיבת* האחר?! חשוב על רובוט, הנבנה לו באיזו אוניברסיטה, ע"י חבורת סטודנטים נלהבים. מה שהם רוצים לעשות, הוא ליצור רובוט *לומד*. כלומר, אם הרובוט ייגע באח המבוער, והסנסור שלו יאמר לו שהטמפרטורה גבוהה מדי ויגרם לו נזק מהישארות בטמפרטורה הזו, הוא ילמד פעם הבאה לא להתקרב יותר מדי לאח מבוערת. האם אתה יכול לתאר מכניזם של רובוט כזה, שיצליח ללמוד דבר כזה, *מבלי* שהסטודנטים יתכנתו בתוכנה שלו פסיאודו-סיבתיות, עוד לפני המפגש הראשון שלו עם האח? "הניסיון שלי הוא רצף חסר פשר וקשר של אירועים ובעזרת קשרים בעלי מוצלחות היסטורית---" הופ! רגע! הנה אתה משתמש בסיבתיות, המתוכנתת לך קודם לכן, לא מסיק אותה מהניסיון! שוב, "כל נתינת משמעות לאינפורמציה נקלטת מחייבת, ראשית, איזושהי יכולת לטפל האינפורמציה". איך, באמת, אפשר להסיק מהניסיון סיבתיות?! |
|
||||
|
||||
משחררים חבורה של רובוטים בעלי תכנות רנדומלי בחדר עם אח מבוערת. מי מהם ששורד, זוכה להשתבט לדור נוסף, ומוסיפים גם כלב אימתני. מי שזוכה לשרוד משתבט לדור נוסף וכן הלאה. אף אחד לא תכנת סיבתיות פנימה. אם ככה במקרה עובד האלגוריתם השורד - מה טוב, אם לא - גם טוב. |
|
||||
|
||||
לא משנה. הרובוט ששרד, מכיל איזושהי שיטה להבחין (כמובן, הוא לא מבחין, ראה ג'ון סרל, אבל רק לשם פישוט הדוגמא) בסכנות. הוא מקשר בין האח, לטמפרטורה המזיקה. זו סיבתיות. במילים אחרות, הרובוט ששרד מכיל (גם אם ההכלה היא לא בגלל תכנות מכוון מראש, אלא ע''י רנדומליזציה) מנגנון סיבתיות, לפני שהוא ניגש לאח. הוספת זווית מרעננת לגישה שלי, בעצם. |
|
||||
|
||||
איך אתה יודע? אולי הוא נמנע מהאח כי הוא חושב שאש היא נציגת השטן עלי אדמות? אולי הוא סתם לא אוהב אדום? |
|
||||
|
||||
כל הטיעון שלי היה: "כל נתינת משמעות לאינפורמציה נקלטת מחייבת, ראשית, איזושהי יכולת לטפל האינפורמציה". איך, באמת, אפשר להסיק מהניסיון סיבתיות?! |
|
||||
|
||||
בעזרת ''קירוב מספק'' |
|
||||
|
||||
אבל זו בעיה עקרונית, לא סטטיסטית. אין פה משמעות ל "קירוב". אתה צריך למצוא סיבתיות, להזכירך, ואין לך שום כלים למצוא אותה. איך, כדי להמחיש את הרעיון, תוכל להוכיח ש A = A בעזרת קירוב?! [ייתכן שחוסר ההבנה הוא שלי, אני פשוט לא מבין איך 'קירוב' קשור לענין. הקושי פה הוא לא להשיג וודאות, אלא להסיק סיבתיות מרצף מקרים. ולו במידת וודאות מינימלית] |
|
||||
|
||||
למעשה הבעיה היא יותר סטטיסטית ממה שנדמה במבט ראשון גם אם להלכה אין הדבר כך |
|
||||
|
||||
מה "סטטיסטי יותר ממה שנדמה במבט ראשון", A = A?! אנא פרט. |
|
||||
|
||||
הרציונליזם לוקה בזה שהוא מנסה ליצור תפיסת עולם שפורצת לה רק מהנפש mind, ללא הסתמכות על החוויה החושית. במין פילוסופית כורסא שתוך ישיבה וחשיבה אפשר למצוא מודלים מתמטיים סיסטמטיים קונסיסטנטיים. (אגב, זה לא אומר שלילה מוחלטת של הגישה הרציונלית שמשמשת נדבך חשוב לקיומם של מודלים ותיאוריות). אני מתייחס כאן, אם לא אכפת לכם, גם לתגובה הזו שלך, שקשורה קאנט, לייבוביץ, שפונוזה הם דואליסטים ולו רק משום העובדה שעבורם התכונות המנטליות אינן ניתנות לרדוקציה לתכונה פיזיקלית של התפשטות בחלל, ולהיפך. כבר הראתי מספיק ציטטות מה"ה קאנט ולייבוביץ שמראות את זה. ההתפלפלות הקאנטיאנית שאתה מביא, שלא ניתן להכריע בין דואליזם למוניזם, ובכך כביכול מציגה דרך ביניים שלישית, חסרה ולו משום שהיא לא מתייחסת לשאלה כיצד מוח מסוים כלשהו מסוגל לייצר מחשבות מפולפלות כאלה (זכור את מהשכבר הבאתי כמה פעמים בשם רורטי - לא ניתן שלא אד-הוק, להבדיל בין מה שניתן למוח, חוויה חושית, לבין מה שהמוח "מייצר", מצבים מנטליים). |
|
||||
|
||||
א. מה הליקוי? שאנחנו אוהבים כורסאות? ב. "ההתפלפלות הקנטיאנית" הנ"ל היא בסיס עצום ורב משמעות בו חידש קאנט חידוש גדול ובאמת פתח דרך שלישית. ביקורת התבונה הטהורה הייתה הרי ביקורת כלפי המטאפיזיקה שלפניו, מטאפיזיקה שטענה טענות אונטולוגיות וקאנט הראה מדוע הן חסרות משמעות. אין זה "פלפול" יותר מ "פלפול" הקוגיטו או "פלפולו" של רורטי. כיצד, אם כן, ניתן להאשים את קאנט וליבוביץ בדואליזם לאחר שטענו שהוא חסר משמעות?! [במה חטא שפינוזה המוניסט, באמת שאין לי מושג...] "משום שהיא לא מתייחסת לשאלה כיצד מוח מסוים כלשהו מסוגל לייצר מחשבות---" נו, הנחת המבוקש... המוח מייצר מחשבות... את זה הם אמורים להסביר?! אולי תבקש מפואנקרה להסביר מדוע ישנו אפריורי?! (שהרי, כקונוונציונליסט, הוא שלל את זה) |
|
||||
|
||||
קודם כל לגבי ההופ עם הסיבתיות אחריו המוצלחות ההיסטורי אינה סיבתיות יוהמית, והרי זו אינה ברת הגשמה כפי שניסית לחדד, ובכך אני מצביע כי ארועים שאיני יכול לקשור בינהם באופן יוהמי משמשים אותי בהצלחה השכם וערב. בנוגע לדוגמת הרובוטים בנה של אחותי נשען בשנה שעברה על האח בביתם בעודו דולק והאמן לי ניתן להרגיש בחומו למרחוק (דרך אגב אל נא תבחן את אפריוריות הידע של ילדיך. סתם עצה) בנוגע לזמן האתחול- גם בארצנו הקטנטונת והפרימיטיבית כבר נשלחו אנשים למחבוש על הזנחת פעוטות שאינם בני יומם. אחרונה שזכורה לי היא התמהונית מאזור צפת שמנעה מילדה טיפול רפואי (מודרני ולא טבעי) בשל אמונה שנפלאה ממני והביאה בכך למות הילד. זמן האתחול במין האנושי הוא הארוך ביותר המוכר לי בהשוואה לחיות אחרות (זמן האתחול החוקי בארץ הוא 16 שנים, אם זכרוני אינו מתעתע בי, לפניהן נחשב הגוף הלא-מאותחל לקטין שאינו בר שפיטה) |
|
||||
|
||||
אה... חשבתי שסיבתיות היא מושג די פשוט. אתה מסיק מהניסיון בעזרתה ולכן אנו מדברים על אותו דבר. תאר לי את ההבדלים בין הסיבתיות היוּמית (שהסכמנו שהיא בלתי ניתנת להסקה מהניסיון, כן?) לסיבתיות שלך, שכביכול הוסקה מהניסיון, וכיצד. יש לך משפחה מופלאה. תבקש ממנו לחשב את שטחו של המשולש-המרובע שלי :-) |
|
||||
|
||||
ההבדל בין הסיבתיות היוהמית (ה-ה' רק כדי להבדיל מיומית או יומיומית) לזו בה אני עושה שימוש היא פשוטה למדי הסיבתיות היומית תגרוס כי דבר גורם דבר רק רק אם יוכח כך קורה תמיד הסיבתיות בה אני משתמש גורסת כי דבר גורם דבר אם כל העדויות עד כה מצביעות על כך (ובכך אפול כמובן לבעיית האינדוקציה, האינדוקציה החדשה ובורות רבים נוספים שמפריעים לחיי היומיום מעת לעת אך מאפשרים קיום סביר תמיד) |
|
||||
|
||||
אני צריך לאמץ כנראה את הה', כחלק מאג'נדת ה "שפה-המדעית" שלי (ושל עוד כמה פילוסופים זניחים שהתמזל מזלם לחיות לפני :-)), אבל זה נראה כל-כך צורם... לא יודע, נראה. נראה לי שאתה מפספס את עומק הבעיה: אתה כותב "הסיבתיות בה אני משתמש גורסת כי דבר גורם דבר אם כל העדויות עד כה מצביעות על כך". אבל מדוע בכלל קישרת בין הדבר הראשון לשני, אם לא בסיוע מושג הסיבתיות?! מושג הסיבתיות קודם (אשמח לשמוע על דוגמא להסקת סיבתיות) |
|
||||
|
||||
נגעתי בתנור וכעבור זמן קצר כלשהו הרגשתי חום צורב בידי כעבור שבוע נגעתי בתנור אחר ושוב זמן קצר מאוחר יותר הרגשתי חום צורב בידי אי לכך ובהתאם לזאת הגדרתי לעצמי יחסי גרימה תוצאה סבירים לטעמי ולפיהם מגע עם תנורים גורם לצריבה. |
|
||||
|
||||
נו, אוח... הרי זה פשוט: אתה הנחת שיש קשר בין צריבת החום לתנור. לא היית חייב. *אבל מכיוון שטבועה בך היכולת לזהות סיבתיות*, הגדרת לך "יחסי גרימה". היית יכול לקבל כוויות על ימין ועל שמאל, רק סיבתיות מנעה ממך גורל אכזר זה. הסיבתיות קודמת לשימוש בה. |
|
||||
|
||||
ה' כדי להבדיל זה יפה, אבל למה שם? Hume, ומכאן, אם כבר, "היום", ומכאן, "סיבתיות היומית", או "הסיבתיות ההיומית". כמובן שקוראים רבים יחשבו שהתכוונת ליומיומית ונתקעו לך פירורי במבה במקש הה'. מה דעתך על "סיבתיות דיווידיומית"? גם כאן יש בעיה, ניכר חוסר גיוון ב-8 האותיות הראשונות.... |
|
||||
|
||||
בעברית causality ן-causation הן אותה מלה, סיבתיות מה שגורם בלבול (לא שבאנגלית זה יותר ברור) א. causation סיבתיות - קשר/הקשר סיבתי כללי, כמו בין מכשיר חד לדקירה או בין סכין מסוים והחתך שהוא עשה. ב. עקרון הסיבתיות - ניסוח של חוק, כמו אש גורמת לכוויה. ג. causality קוזאליות או דטרמינזם סיבתי - השיטה שמנסה להראות שיש חוק סיבתיות כללי כמו, לכל דבר יש סיבה, או, כל מה שיש לו התחלה יש לו גם סיבה. זאת אומרת, קשרים סיבתיים מנוסחים על ידי עקרונות סיבתיים, שמוכללים על כל העולם על פי שיטה סיבתית. לפי זה, גם מה שאתה אומר שהיום התכוון לו וגם השימוש שלך, הם על אופן קביעת המובן ה-2 של המילה סיבתיות. אבל האם אתה מסיק או מחזיק שיש חוק סיבתיות אוניברסלי? האם סיבתיות היא אך ורק הנתפס או שסבתיות הן תכונות מהותיות? |
|
||||
|
||||
אני מעריך שהנחות הסיבתיות הן תוצר ישיר של הנחת האינדקוציה. בהנתן אירוע A, שאחריו, בכל התצפיות, התרחש אירוע B כלשהו, ניתו לנסח כלל סיבתי (במובן ב') הקושר בין A ל- B. אם מסתבר שעבור כל אירוע מתקיים אחת מהשתיים: א) ניתן היה לחזות את האירוע על סמך כלל סיבתי. ב) חסרים, באופן ברור, נתונים על המקרה (למשל, בגלל מגבלות מדידה). אז אפשר להסיק, לכל הפחות מטעמים פרקטיים, שקיימת קוזאליות (סיבתיות במובן ג'). האם יש טעם להניח, או לצפות, למצב של "סיבתיות חלקית"? כלומר שמתקיימת קוזאליות, אבל זו מקיפה רק חלק מהתופעות הניצפות? כי נדמה לי שהטכנלוגיה והמדע המודרני מחזקים מאד את הטענה שקיימת סיבתיות, לכל הפחות חלקית. |
|
||||
|
||||
אני מניח שיש סיבתיות עקרונית ודטרמיניסטית וכי הסיבה לכך שאיננו מזהים אותה היא מורכבותה האיומה אך עסקינן בהנחה בלבד. הנחותיי מתבססות על הנתפס בלבד בכל מקרה, אף כי איני יכול לפסול או לאושש השפעת גורמים לא נתפסים על המערכת הנתפסת. יתרה מזו אני עושה שימוש בהנחת סיבתיות ובמידע מתחום הנתפס כדי לנבא על קיום של גורמים מחוץ לתחום הנתפס (אלקטרונים, אטומים, חורים שחורים ובעלי צבעים ... ושאר מרעין בישין) למרות ההנחה שהובאה לעיל אין לי כל דרך להתווכח עם היום וגם אין לי כל סיבה לעשות זאת- כפרגמטיסט מן המניין אני מודד את תועלתם של דברים ודומני כי השיטה המדעית מוכיחה את עצמה השקם ערב. באין קיום לשיטה זו (המדע) ללא הנחת סיבתיות אני מוצא בהצלחת המדע גורם שלפחות (ואולי רק) במדדים פרמגטיים תומך בהנחת הסיבתיות. |
|
||||
|
||||
אבל שוב, בצורה מעגלית, אתה חוזר על המעגליות שלך: אתה משתמש בסיבתיות כדי לזהות את הצלחת המדע (השתמשתי במדע, וזה הביא אותי להכרת הסביבה - יחס סיבתיות!), אומר, בצדק, שהמדע מבוסס על הנחת הסיבתיות, ובקרשנדו נפלא מגיע למסקנה שהצלחת המדע מוכיחה את הסיבתיות. עדיין לא הצלחת להוכיח את הסיבתיות. גם לא להעלות את הסיכויים לנכונותה. הצלחת להראות שאם מניחים סיבתיות אפשר להוכיח שהסיבתיות נכונה... בהנחה שהסיבתיות נכונה - היא נכונה. יופי! אבל מה עשינו בזה? |
|
||||
|
||||
הסיבתיות מניחה איזו רמה של תאימות. אם כדור ביליארד פוגע בכדור אחר וגורם לו להתגלגל, אז לכדור השני היתה צריכה להיות איזו תכונה שתגיב לפגיעה וכך יגרם האירוע שמשנה את תכונותיו של הכדור השני (מצבו בחלל). אבל, האם הסיבתיות היא בעולם או שהיא הדרך בה מידע מהעולם נתפס, מתפרש, במוחנו. קרי אנחנו חלק מהשרשרת הסיבתית, מעצם היותנו חלק מהעולם החומרי וגם מצורת המבנה שלנו. |
|
||||
|
||||
אינני יודע, כמובן, אם הסיבתיות היא בעולם. אבל אני יודע שהיא הדרך בה העולם נתפס, בין אם זו הדרך ה "אמיתית" אם לאו (אם בכלל יש משמעות ל "אמיתית" בעולם האונטולוגי). בכל מקרה, שוב! הנחת המבוקש אצלכם נמצאת הפעם כאן: "כדור ביליארד פוגע בכדור אחר וגורם לו להתגלגל". ממש במילה "גורם". מה זו "גרימה", אם לא הנחה מוקדמת של סיבתיות?? כל הניסיונות הכושלים הללו (פר-הגדרה, אבל שלא תפסיקו לנסות. הרי מכשלונות לומדים הכי טוב...) מראים הכי טוב שרק אפשר, כי לא ניתן להסיק את הסיבתיות מהניסיון. שוב: תגובה 61584 |
|
||||
|
||||
"אבל למה הגדרת הקו כישר או לא תלוייה במשטח עליו צויר?" - החלף את "במשטח עליו צויר" ב "בגיאומטריה בה צוייר". למילה ישר יש משמעות *אחרת* בכל גיאומטריה. רק משמעות אחת היא זו בה אנו בני-האדם רואים. לגבי המשולשים, עניתי שם. |
|
||||
|
||||
מעניין שעל ידי פעולה פיזית פשוטה למדי אנו יכולים להוסיף ולהחסיר מימדים. מעניין גם כיצד אתה יכול לקבוע בפסקנות כי קו שנראה "ישר" ברגע מסויים הופך להיות "עקום" על ידי שינוי מיקומי ביחס אליו או על ידי שינוי הפוזיציה שלו ביחס אלי. הסיפור מסתכם בסופו של דבר להגדרת המושגים (=חינוך) קפיצה זריזה לקטגורית הא-פריורי אינה עונה על הסוגיה אלא מנסה להגדיר את המושגים האמורים באופן לא מוצלח במיוחד על ידי קביעה כי מה שנכון תמיד הוא מה שאני (הקנטיאני) רואה עכשיו. |
|
||||
|
||||
מה שכתבתי היה שישר תלת מימדי, אם יכופף, יהיה עדיין ישר דו מימדי על גבי משטח מסוים. לא הבנתי את הפסקה השניה - אבל היא נראית לי מעניינת. |
|
||||
|
||||
אם כך אני מסכים אם קביעתך הראשונה ואף מרחיב כי ענידת עדשת עין דג על עיני אינה משנה את ישרותו של קו. מהאמירה האחרונה היה אמור להיות מובן כבר כי הקביעה כי אנו תופסים בגאומטריה אאוקלידית היא רחוקה מלהיות עובדה א-פריורית וכי עסקינן במוסכמות לשוניות ממש כמו בדברנו על צבעים (טענה כי הישרים עליהם אני מדבר הם בעלי מובן א-פריורי מקבילה לטענה כי ''ירוק'' הוא בעל מובן א-פריורי ושתיהן שגויות) |
|
||||
|
||||
אני מסכים איתך כמעט לחלוטין. "הוא כבר לא כזה אחרי שמשנים את גיאומטרית הדף" - או למשל, קורעים את הדף לחתיכות. "משולש ברמודה" - אינו משולש לפי שום גיאומטריה. הוא צורה מורכבת, שאפשר, באופן גס, להכיר בדמיונה למשולש. אבל אף לא אחת מצלעותיו אינה ישרה (אגב, יושר הצלעות הוא תכונה הכרחית למשולש, שהרי צלע שבורה, למשל, מכילה בעצם 2 צלעות - ואז זה מרובע, לא משולש. צלע אליפטית מכילה אין-סוף צלעות, וזה *בכלל* לא משולש) |
|
||||
|
||||
"לשי שטוען שהגרוויטציה הייתה לפני תחילת החיים. האם אני מזהה סתירה בין הטענה הזו לבין זה שאתה מחזיק מהטענה של קאנט שאנחנו מוגבלים על ידי הארכיטקטורה של התבונה האנושית, ושלא ניתן לדמיין מעבר ליכולת של המוח" - למה סתירה? האין לנו יכולת לדמיין עולם ללא בני אדם?! (אגב, אתה מבליע פה טענה מטריאליסטית: לא "מעבר ליכולת של המוח", אלא מעבר לארכיטקטורה של התבונה האנושית. כל הויכוח הוא האם השניים זהים...) "מוסר טוב בקונטקסט חברתי למשל" - זה לא מוסר בכלל. יש לדבר הזה שם: מוסכמה (קונוונציה). דווקא מגדולי האנושות היו אלו שטענו כי הקונוונציות החברתיות של זמנם הינן בלתי מוסריות בעליל (לדעתם הפרטית...). "מטריאליזם זה לא רק שהכול חומר" - אז זהו, שכן. "כששאלתי כיצד פועל מוחו של לוגיקן" - שוב, אתה יוצא מנקודת הנחה מטריאליסטית, שתודעה = מוח. "אגב, מדוע אתה עושה דיכוטומיה בין תורת המוסר לתורת ההכרה של קאנט, כשהוא עצמו כתב, כמדומני, על שניהם בנשימה אחת" קאנט היה פילוסוף דגול, וכותב גרוע. מעבר לכך, אין מבחינתי הרבה משמעות בפילוסופיה, להתייחסות ל "קאנט ההיסטורי". נניח שהוא טעה בנקודה מסוימת, אז? אני צריך לקבל זאת, או שהתפיסה שלי תהיה קאנטיאניזם עם תיקונים מתבקשים. כאמור, הדרך הטובה ביותר (שאני מצאתי) ללמוד את קאנט, היא לא לקרוא אותו (קראתי) אלא את ליבוביץ, שטייניץ, רוטנשטרייך, ירמיהו יובל וברגמן. "וצריך לשפוט נכונות בעזרת תיאוריות מדעיות" - כלומר, צריך לשפוט נכונות של משוואה מתמטית לפי הממצאים האמפיריים?! הפיזיקה ראשונית מהמתמטיקה?! (אם הממצאים האמפיריים יראו לנו שבמשוואה מסוימת 4 = 1 + 1, תשנה את המתמטיקה [המכוננת את הפיזיקה!!] כדי להתאים? ואולי גם את הלוגיקה?!). לא ניתן להוכיח את חוקי הלוגיקה בעזרת הפיזיקה. שוב אשאל: היכן נמצאים חוקי הפיזיקה? (לפי המטריאליזם, אם הם קיימים, הרי שהם חומר, ואם הם חומר, הרי שיש להם מיקום. תשובה בסגנון "במוח שלך", אינה יעילה, שהרי הללו היו קיימים לפני שהיו מוחות, או חיים בכלל). |
|
||||
|
||||
אולי די? חוקי הטבע אינם "קיימים". הם פועלים. הם תהליך שקורה, והם לא יתקיימו אם לא יהיו תהליכים. הם תכונה של המרחב עצמו. |
|
||||
|
||||
"הם פועלים. הם תהליך שקורה---" - אני יודע זאת היטב. הנקודה היא, שהם קיימים! להבדיל ממשולש-מרובע, או נימפיאות, שאינם קיימים. "הם תכונה של המרחב עצמו" - אז הם לא קיימים, ואז הם לא תכונה של המרחב עצמו... 'קיים' הוא מושג בינארי; לא יכול להיות דבר "חצי-קיים" או "קיים במובן שונה". הוא גם מושג די פשוט, כשחושבים עליו. האבסורד נובע מהגישה הקיצונית שבלב המטריאליזם הנאיבי. וזה גם הסולם שיוכל לעזור לך לרדת מהעץ: אימוץ מטריאליזם שמכיר בכך שישנם דברים (קיימים) שאינם חומר. [כמובן, שתגובה קלאסית שלי הייתה יכולה להיות: ותכונה - חומר?! ומרחב - חומר?! וכן הלאה. אבל החלטתי לגוון] ---- לא נראה לי הולם בויכוח, פתיחת תגובה במילים "אולי די?". אני לא נעלה עליך, ואתה אינך נעלה עלי. אתה לא רואה אותי פותח תגובה בנושא ענייני במילים "אולי די?", כי אני מעוניין לנהל דיון, לא לריב. |
|
||||
|
||||
יש "קיים במרחב". כל דבר שקיים במרחב, הוא חומר. צלם שתי פלנטות - מה שאתה רואה, זה החומר (וגם כמה דברים שאתה לא רואה, אבל לא נכנס לזה). יש גם "קיים בזמן" - אלו התהליכים, הדברים שניתן לראות אותם רק בבחינת החומר לאורך זמן. תנועה, למשל - קיימת, אבל רק כפונקציה של זמן (וחומר). כוח משיכה - כנ"ל. הם לא חומר, אבל הם קיימים רק כפונקציה של חומר וזמן, כלומר - הם פן מסויים של החומר. אין להם קיום ללא חומר והם מעוגנים בו. קח למשל תנועה - יש דבר כזה? כן. האם זה חומר? לא. האם זה משהו אחר? גם לא. תנועה זה פשוט חומר לאורך מימד הזמן. --- אני אגיד אולי די כל עוד אתה תמשיך לענות כל הזמן באותו טיעון שכבר ענו לך עליו אלף פעמים. אתה לא מעוניין לנהל דיון. אתה מעוניין לתקוע אותו. אפשר לנסח פראפרזה של חוק גודווין אודות דיונים באייל והטיעונים שלך. חוק דובי: ככל שדיון באייל מתארך, כך הסיכוי שאא"א יאזכר את קאנט מתקרב ל-1. |
|
||||
|
||||
אוקי, אתה מטריאליסט אחר מגלעד, למשל, אשר פשוטו כמשמעו אינו מכיר בדבר שאינו חומר. אתה מכיר בתנועה, ומכיר בכך שאיננה חומר (אם כי היא אספקט של). ------------------- חוק GeG: ככל שדיון באייל מתארך, כך הסיכוי שדובי יאזכר את GeG מתקרב ל-1. אבל ברצינות: אני מעוניין בויכוח, ואכן מתווכח אותו; ענו לי רבות, ועדיין עונים לי, וגם אני (משתדל, במגבלות הזמן) לענות בחזרה. ככה הולך ויכוח. אני לא חייב לקבל את התשובות שנתנו לי, ואיש לא חייב לקבל את שלי (אם כי היו כאלו שקיבלו; אם אינני טועה, מאור ואני בדעה אחת, פחות או יותר): זה כל הכיף שבעניין. אם אתה לא רואה בכך כייף, אתה לא חייב להשתתף. |
|
||||
|
||||
אם חוקי הטבע אינם קיימים, איך הם פועלים? אני חושב שמה ששי מנסה להעביר, ואני מסכים, זה שחוקי הטבע הם רק מה שנתפס על ידינו. |
|
||||
|
||||
כשאתה אומר נתפס אתה מתכוון לנחווה? אנחנו לא מסוגלים הרי להבחין בחוקי הטבע שאם לא כן ניבויי הפיזיקה היו משופרים בהרבה. אנו מבחינים בתוצאותיהם הסבוכות מאין כמותן ומחפשים הקשרים פשוטים לקירובם. אני מנצל הזדמנות זו לצטט את אחד המינוחים הקולעים ביותר שאני מכיר לחוקי הטבע שנתפסו על ידינו "law-like sentences" ותודה להמפל |
|
||||
|
||||
נתפס - Perceive. אנחנו לא חווים/מבחינים/תופסים את חוקי הטבע אלא מעניקים חוקים לקשרים אותם אנחנו חווים. הציטוט האחרון שלך שלח אותי לדיון ההוא על משמעות. על פי וויטגינשטיין, עובדה היא מה שניתן לייצוג על ידי משפט. "אבן" זה לא משפט אבל "אבן כבדה" זה כן. אבל אפשר לתאר עובדה גם על ידי הנחה proposition. "גבעה" לעומת "הגבעה הגבוהה" גובה זה תכונה של הגבעה. על פי ז'. קים, משמעות המשפט מוגדרת על ידי מצב האמת שלו "אני רואה ציפור" לעומת "הילד מחכה לאליהו הנביא" (מחכה זה מצב אמתי, אבל אליהו זה קונצפציה של דבר שאיננו קיים, כך שכל המשפט לא יכול להיות true). אבל, ברור שיש איזו אמת במשפט כי הילד מחכה לדבר שעבורו נתפס כקיים. זאת אומרת שמשמעות המשפט נפרדת ממידת אימותו. המשך אחרי תגובתך. |
|
||||
|
||||
חוק על פי הבנתי מנוסח כחסר מגבלות אינטרינזיות (לא ממש בדקתי את העניין אם אחרים) סתם לדוגמה G=mM/R^2 לא מגביל את הגדלים של המשתנים. בהמשך לאמור עבדך לא מרגיש כבעל סמכות מספקת להעניק מעמד חוקי לקשרים שהוא מוצא בין מה שנתפס על ידו כמשתנים נפרדים. באשר למתן מעמד עובדתי למשפטים/קביעות הדבר סוך אף יותר שכן כפי שעולה גם מהדיון עם שי הדיכוטומיה בין "אמיתי" ל-"קונספטואלי" אינה ברורה עד תומה/תחילתה (למרות הניסיונות הראויים להערכה של המחלקים לקטגוריות הקנטיאניות) ולצורך הדוגמה "ציפור" היא קונספט ברור כמו "אליהו הנביא" מבחינות רבות (שניהם מובנים). למרות האמור ובאופן שאני מתקשה לנסחו כרגע הקביעה כי המשמעות נפרדת ממידת האמיתות מקובלת עלי ללא כל הסתייגות. (במחשבה שניה כנראה הקושי נובע מההתנערות מרעיון האמיתות כברת מדידה) |
|
||||
|
||||
מעניין שהזכרת "אינטרינזיות" כי זה דומה למה שגם אני למדתי. אז אם נמשיך מהנקודה המוסכמת שמשמעות היא נפרדת ממידת האמיתות, נגיע למשמעות פנימית וחיצונית. "הפנימית" תלויה למעשה במצב המנטלי, שקשור למה שנקרא sense. המשמעות "החיצונית" תלויה בעולם reference. אם אתה זוכר את מרי ששותה מים h2o והתאומה שלה על המאדים ששותה מים x3z. אם שתיהן רוצות לשתות נוזל שנשאב מהמעין - יש פה משמעות פנימית, תפיסת המוח/נפש. אבל אם יש להן ידע בכימיה והם יודעות מה ההשפעות השונות של נוזל מסוים על הגוף שלהן - יש פה משמעות חיצונית, נתונה ועצמאית. קנטיאנים, להבנתי, שיתמכו באקסטרנליזם (אפריוריות) יתקלו בבעיה הבאה. העולם התחיל "לחשוב" לפני כ-5 מליון שנה, כשלפני זה לא היתה תבונה חושבת. אם התבונה איננה ניתנת לרדוקציה לחומר אליבא דקאנט, אז איך זה מתיישב עם הידע שלנו היום שכדי להסביר איך ומהי פעילות מנטלית, צריך לבצע רדוקציה כלשהי לפונקציות ולתפקוד של המוח. |
|
||||
|
||||
עד כמה שמוכרות לי המריות אין כל הבדל בהשפעת הנוזלים ''השונים'' עליהן (והרי זה הבסיס לרעיון המוח מהסיליקון של חובב מכונות הטורינג). אני לא בטוח באשר לפיסקה השניה הרי ניתן לטעון כי החומרה מגיעה כיום עם חבילת תוכנות מובנית בה (כמו המחשבים של קומפיוג'ן בזמנו אם זה תורם לדיון) והיות ומדובר בתוכנות מובנות הרי שאין בהן תבונה אלא סוג של הגדרה ראשיתית לנקודת ההתבוננות |
|
||||
|
||||
האם אתה מתעלם מכושר הלמידה? |
|
||||
|
||||
חס ו... אני גורס כי הקביעה שאנחנו חושבים אאוקלידית א-פריורית משוללת יסוד אך אני מותיר מקום לטענה בדבר קונפיגורציה א-פריורית לתודעה עתידית (עתידית על שום שהתודעה באשר תהיה תהה אפוסטריורית) |
|
||||
|
||||
אחרי כמה אלפי הודעות בנושא, לפחות שני קוראים מסכימים על נקודה קרדינלית. עוד כמה מילים על reference ו-sense. תפיסות וקונצפציות אפשר לפרק לגורמים. (1) פרטית או אינדיבידואלית, כמו דותן, שמש. (2) קבוצה כמו שמות תואר (ירוק, כבד) או שמות עצם (חתול מקבוצת החתולים). (3) יחסיות כמו אבא, אמא, טוב יותר, חם יותר. הטענה היא שהמשעות היא שהיחס בין מושגים נתפס(?) או נחווה(?) כ"התייחסות" reference וכ"משמעות" sense (משמעות המשמעות יכולה לבלבל בעברית, אלא אם אתה מכיר תרגום טוב יותר ל-sense ו-meaning). reference זה מושג החתול שמשויך related לקבוצת החתולים, תחת הרובריקה של מחשבה. sense זהו אוסף התכונות והאטריביוטים, כמו שחתול זה יונק בעל 4 רגליים וכו'. על פי זה אפשר לראות כיצד אנחנו יכולים להתייחס למושגים אשר אינם קיימים, כמו פיות טובות. או איך אנחנו יכולים ליצור שני reference לאותו דבר sense, כמו הדוגמא שתמיד משתמשים על איילת השחר והכוכב שמופיע בשקיעה (נו, מה שמו) שלמעשה אינם אלא כוכב חמה (ונוס). פרייגה טען שמושגים יכולים להתקיים ללא מוח, מה שנראה לי בעיתי. כי נראה, בעקבות קאנט, שהמבנה שלנו מכתיב את מה ואיך אנחנו תופסים את העולם ולמה אנחנו מקנים "אמת" לא אוקלידית ולא אפריורית (וזה בניגוד לקאנט). |
|
||||
|
||||
ונוס = נוגה. מרקורי= כוכב חמה. |
|
||||
|
||||
וכל הרביעיה הזו (בלי הכלב) זה אותו כוכב בעברית? |
|
||||
|
||||
לא. כוכב חמה הוא הפלנטה הקרובה ביותר לשמש, ובד''כ קשה מאוד לראותו. נוגה הוא הפלנטה השניה מהשמש, ובד''כ קל מאוד לראותה, היא זוהרת באור יקרות. (הזוהר מתגבר ומתעמם לפי המרחק מכדה''א, אבל זה תמיד כוכב בולט מאוד). זה הכוכב שנראה לפעמים בבוקר (קצת לפני הזריחה, במזרח), ולפעמים בערב (קצת אחרי השקיעה, במערב). |
|
||||
|
||||
אה. אז מהו השם העברי ל evening star כי morning star זה איילת השחר, ושניהם זה נוגה/ונוס. |
|
||||
|
||||
אני לא יודעת אם יש בטוי מיוחד לנוגה במופע הערב, אולי ''כוכב הערב'' כתרגום לבטוי האנגלי, אבל לא כבטוי מקורי בעברית (אני חושבת) ככוכב בוקר היא נקראת גם ''כוכב השחר'' וגם ''איילת השחר''. |
|
||||
|
||||
את רואה שאם רוצים אפשר לתרום תרומה מכרעת לדיון (אלוהים נמצא בפרטים). תודה. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אה, אבל מה זאת הנאה (אולי עוד מאמר) |
|
||||
|
||||
המינוח המוכר לי גורס כי reference- הוראה, אקט מכונן בו נקרא דבר בשם (מקבל ערכי אמת ושקר בהתאם למוסכמות חברתיות). meaning- מובן, סוג של משמעות הנבנית מהכרות והתנסות עם נושא שם (חסר ערך אמת/שקר, שרירותי ואינו בר בחירה או עיצוב אלא אם אתה קם כל יום בבוקר ואומר ארבע פעמים "think positive"). ניתן להסיק מהאמור כי כל הוראה תהיה בהתאם למובן בו מחזיק מבצעה לגבי האוביקט (ואם נרצה אז גם בהתאם למובן של השם המיועד, אבל לא חייבים). היות מושאי ההמשגה/מובן חיצוניים לא נראית לי כמכשלה (להבדיל אלפי הבדלות מהמובן עצמו) באשר להקניית ערך "אמת" אני נוטה לגישה הגורסת כי עסקינן במוסכמות ולא בדברים א-פריוריים. |
|
||||
|
||||
לא כל יום מגיעה סוגיה פילוסופית, במלוא תפארתה, לעמודי החדשות של העיתון. בתה של אולריקה מיינהוף, הטרוריסטית הגרמניה, טוענת (ולא בלי בסיס1) שאמה נהייתה טרוריסטית בעקבות נזק מוחי שנגרם לה בעת הוצאת גידול ממוחה. וכאן כבר יש השלכות פילוסופיות, אבל זה עוד כלום. מכאן, טוענת הבת, שאמה לא היתה כשירה לעמוד למשפט. וזה כבר מרהיב, מבחינת ההשלכות הפילוסופיות-מוסריות-משפטיות. 1 לא יודע איזו סבירות לייחס לטענה, אבל היא לפחות לא מופרכת. כך חשבו גם מספיק אנשים רציניים בממסד הגרמני, שהוציאו את מוחה של מיינהוף (האם), ניתחו אותו, הגיעו למסקנות שהגיעו (והנה עוד השלכות פילוסופיות! אבל תמהוניות משהו) ושומרים את המוח עד היום. |
|
||||
|
||||
אפשר לנסות לבדוק אם יש משהו בטענה הזאת ע"י חיפוש קורלציה בין טרוריזם לגידולי-מוח. א. לבדוק האם, ולכמה טרוריסטים אחרים היה גידול כנ"ל. ב. לבדוק האם, וכמה מנותחי-מוח אחרים הפכו לטרוריסטים. אם כי, גם אם תמצא (מאוד לא סביר!) קורלציה גבוהה זה לא מוכיח שגידולים גורמים התנהגות טרוריסטית, או להפך. תמיד יש אפשרות שמשהו קודם (נניח, מבנה נפשי מסויים) הוא הסיבה לשניהם, ולא שאחד מהם הוא סיבת השני. |
|
||||
|
||||
כן, עניין הוכחת הקשר בין הניתוח להסרת הגידול (ולא הגידול עצמו, זה לא נטען) לבין הטרוריזם הוא מפוקפק. אבל זה, כאמור, לא בלתי אפשרי; אנחנו יודעים שהפיזיקה והכימיה של המוח משפיעות על ההתנהגות. מה שיותר מעניין כאן, לדעתי, הוא הטענה שאם כך, אז מיינהוף לא היתה כשירה משפטית1. כי אם אנו מקבלים את זה, אז בהמשך כל פושע יטען שהוא לא כשיר משפטית, כי מעשיו והחלטותיו הם תוצאה של מבנה המוח שלו, שלא הוא אחראי לו. ולא בטוח שזה מופרך, מבחינה פילוסופית, ובוודאי שחופש הרצון והאחריות המשפטית לאור האפשרות המטריאליסטית הם *בעיה*, גם אם פתירה. המאמר הזה ודיונים אחרים באייל כבר עסקו בכך. אני בכוונה מתעלם כאן מסוגית אי-השפיות (והכשירות המשפטית), כי אני לא רוצה לפתוח בכוח את הדיון שוב, פשוט היה לי נחמד לראות את זה עולה בעיתון בצורה ישירה ותמימה כל כך. |
|
||||
|
||||
זה מה שמעניין במה שירדן כתב - אין חשיבות למבנה נפשי מסוים, כי הוא לא קיים סתם בעצמו אלא רק מה שקורה במוח. שינוי פיזי במבנה המוח משפיע על צורת ההתנהגות. נזק לאונות הקדם מצחיות (פריפרונטל) משפיע לרעה על התנהגות חברתית ויכולת תיפקוד בין אישית. כמו שאמר לי מומחה בנושא - צריך אולי להודות שאין כלום מלבד הגוף. |
|
||||
|
||||
נודה שזה כך כשיהיה ברור שזה כך. האם זה כבר ברור? |
|
||||
|
||||
על בדיקת קורלציה בין מבנה מוח לטרוריזם. מהכתבה הזו- מתברר שמוחה של מיינהוף היה רק אחד מארבעה מוחות של טרוריסטי באדר-מיינהוף , שנמסרו לאחר מותם למכון הפתולוגי של אונ' טובינגן, ושם שומרו לאחר מותם בצנצנות פורמלין, במטרה לבדוק קורלציה כנ"ל. אולם שלושת המוחות האחרים (כולל זה של באדר עצמו) נעלמו מהמעבדה. הפתולוג שעמד בזמנו בראש המכון, יורגן פפפפפייפר, כבר פרש לגימלאות, ואיש אינו יודע מה קרה למוחות המשומרים... שזה לא סרט על פרנקנשטיין, אמרנו? |
|
||||
|
||||
Spindle cells (תאי כישור?) נמצאים כנראה בלב החיווט שקשור לרגשות מוסריים. התאים הללו נמצאים במוח, אך הם עובדים כחלק ממערכת גופנית כללית שלמה בה המוח ממפה את הרגשות ומצב הגוף. "רגשות חברתיים מוסריים משמשים לבניה של מוסר והגיון" אומר פרופ' אנתוניו דמסיו (שעל ספרו הקודם "שגיאתו של דקארט" המלצתי בעבר). המוח של היונקים דומה מאד, ולכול היוניקים יש מבנה עילי הנקרא קורטקס, אלא שאצל בני האדם המבנה הזה גדול בהרבה מאצל שאר היונקים. בחלק בזה של המוח מתנהלת פעילות רציונלית. במוח האדם, החיווט והקשרים הבין עצביים עשירים לאין ערוך משאר היונקים. לכן, אולי, מוח בני האדם מסוגל לבנות תמונה מפורטת ועשירה יותר של הגוף ושל מצב האיברים השונים. לפי זה, נראה שיש אישור נוסף שגם לחיות ישנם רגשות בסיסיים אם כי אין להם מודעות עצמית (מה שמתאים לדיון 99 על הצימחונות). אבל אני חושב שלפי דיון 1249, לקופי-על מסוימים ישנה רמה מסוימת של מודעות עצמית. המידע שנאסף בגופיפים מסוימים במוח עובר לחלקים אחרים הבונים רמה נוספת של מיפוי התחושות (מהעולם) ומצב הגוף (הפנימי), וכאן כנראה מתורגם המידע על מצב הגוף לרגשות מוסריים "מסוג הרגשות שעניניו משוררים וסופרים - אהבה ושנאה, תאווה ודחיה, חישוב קר ומזג חם, עצב ושמחה". (קשור אולי לרמות התודעה מדיון 806). תאי הכישור נמצאים רק במוח האדם וכמה קופי על, אלא שכמותם במוח האדם גדולה פי חמש מכמותם במוח של גורילה (מצגת מולטימדיה במצד ימין של המאמר). חלקים אלו, שקיבלו כנראה דחיפה אבולוציונית משמעותית לפני כ 100,000 שנים, קשורים לזכרונות אוטוביוגאפיים ובחירות בקשר לשילטה על התנהגות עתידית (גם זה שייך לדיון 1249). המאמר המקורי במוסף המדע של הניו יורק טיימס: |
|
||||
|
||||
בהקשר לדיונים על התודעה, האני והרצון, ''דטרמיניזים פיזיקלי'' הוא הגישה שלפיה הנפש (התודעה, הרצון וכו') נקבעים לחלוטין על-ידי הפיזיקה - כנראה, הפיזיקה של המוח. |
|
||||
|
||||
"טעות לעולם חוזרת" האם הרצון רדיקלי בטהרתו מיסודו ומשוחרר מכל שיחוד והשפעה? האם היעדר גורם משפיע מקפיא את הרצון? האם כינונו של רצון חופשי יכול להתחולל בהיעדר עוגן הוודאות לאורך זמן? ומה הפירוש רצון ספונטני אם לא הכוונה לחירות טבעית מופשטת מכל בגד שממנה נובע הרצון הראשוני של כל אדם?! ואם בתמים מדובר "ברצון חופשי" והדבר אכן אפשרי, אז מה אם כן כיוון הרצון החופשי ומגמתו? אולי פניו לגלידה חביבה? ואם בגלידה עסקינן, אז הבה נשתעשע קלות... בהנחה ש...ילד כבן 4/5 יכול היה להשתתף בדיון המתפתל אל הנצח באשר לשאלה "באם הרצון התודעתי חופשי מסייגים", סבורני שקרוב לוודאי שהילד היה בוחר "מרצונו החופשי" (כמובן)- לאחוז בגביע גלידה נוטף מתיקות. מסיבה זו כנראה ילדים מעדיפים "באורח ספונטני" למדיי "לבחור החלטה" המורכבת מהנאה צרופה הנובעת ישירות מכדור גלידה ססגוני נזיל ומתקתק, על פני התבוללות והתבחשות המובילה בסופו לשומקום מתיש. ברור גם שהתירוץ התורן היה גורס כך, שאם הילד מסוגל להתיישב בנוחות יתרה בדיון שכזה, אז דבר זה היה מעיד מן הסתם על שהילד הנ"ל מספיק בשל גם להילכד ולהיחלץ מבין הנדנדות והמשוכות הלשוניות המסורבלות למכביר תוך הצלחה בולטת נטולת מאמץ להתענג מהגלידה הצבעונית הזולגת מבין אצבעותיו. מכאן קל להסיק ש... שחופש אמתי של ממש מתחולל בלבם של ילדים - שהרי נהנים הם משדה אפשרויות אינסופי פנימי בלתי חדיר ל-"בקרת איכות סביבתית". לעומתם, לבם של ילדים גדולים - "נהנה" מחשיבה עקודה וצרופה המנותבת בקיבעון, ומכאן גם הנאה "טבעית" פשוטה כגון כדור גלידה עטור נטיפים נותרה לדידם בבחינת משימה הזויה ובלתי אפשרית. רק בל ניקח זאת ברצינות יתרה, הרי ככלות הכל מדובר רק בגלידה טעימה, בגלידה העומדת במבחן האפשר והנותר מסתכם בבליל בועות אוויר. מה עוד שתמיד כדאי לכופף את הגדרות המגבילות פרי היגיון צרוב לטובת אופציה פרופוזיציונלית. ובכל זאת עם קורטוב נימה רצינית: רצון חופשי יכול להתחולל כאשר מתקיימים תנאי התחברות והתמזגות של האדם אל "גרעין בריאתו" אל העצמי הנצחי בדרך ישירה ובלתי אמצעית...ואילו אדם שמעדיף לבחור למצוא את חירותו הנצחית "דווקא" בתוצאה הסופית שלמעשה מסתכמת ב-"קליפה" ושאינה יותר משדה מרחבי מוגבל, יאלץ מתישהו למצוא עצמו ניצב בפה פעור מול שוקת שבורה באין לו מענה הולם דיו. ובאשר לשאלתו המנקרת..."היא תיוותר לה בודדה כעדה נצחית תלויה באוויר המהביל עד יגיע המוצא הישר אשר ישיבנה למקורה". שהרי רצון או לצון שניהם בסופו שווים במהותם, הרי רצון ורצינות חד הם בדיוק כפי שלצון וליצנות נגזרים מאטום בודד של תא אחד. אזי מקורם של דבר והיפוכו גם הוא אחד, כמו להגיד עץ או פאלי של מטבע אחת. |
|
||||
|
||||
בעניין גרעין הבריאה והעצמי הנצחי: חלק ב', דיון 826 של סידרת המאמרים דן במושגי ה"אני" ו"הזהות העצמית". |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |