בתשובה לרון בן-יעקב, 13/02/02 19:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בתנאי שמבינים שמדובר פה בטענה אפיסטמולוגית, ולא אונטולוגית. אגב, אני עדיין מחכה לתשובה בקשר ל "ניסוי המחשבתי" שלי. אני מתנצל בזאת על הרמיזה לגבי נטיותך המיניות, פשוט תפס אותי מין חיזיון כזה: מדבר. החול הכתום לוהט. דבר לא חי בסביבה, פרט לקקטוס פה ושם. כביש האספלט השחור נמתח עד לאופק שם משחק תופסת עם השמיים, במין עיוות כזה, הנגרם מהחום. ופתאום, מתוך העיוות, פורץ אופנוע ענק. מתכת מבריקה ועור שחור. פרש מודרני, לא מגולח, עוצר בשאגה איומה את מכונת המתכת הרותחת ממש לפני המצלמה. מגף שחור מקיש על האספלט החם. הענק מישיר אלי מבט: "אני רון בן-יעקב" הוא מסיר את משקפי השמש שלו, ועיני הנמר ננעצות בי "ואני אוהב החלקה אומנותית". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שבמוח המצוי באורגניזם הידוע בכינויו GeG מסומנות רמות תענוג (א לה דאמסיו) הקשורות לדחפים ומניעים בינריים (עפ"י הערתו העדינה של יהונתן). אתה ממתין להכרעה בקרב ההוכחות הלוגיות של הפרכות ואישושים, אבל עדיין לא ענית לשאלותי המרובות, כיצד פועל מוחו של לוגיקן. מה גורם לאפיסטמולוג להיות כזה וליצור תפיסה בינרית מחוויות אנלוגיות בעלות עוצמה משתנה אינפיניטיסמלית הפועלות במסגרת מערכתית וממערכת של מערכות. תגובה 50500 האם ההנחה הקאנטיאנית שלא ניתן להכריע בין דעה זו או אחרת פועלת רקורסיבית? האם ניתן ליצור רעיונות במנותק מהגוף בו הן נוצרים, ובמנותק מהנסיון להבין כיצד פועלת המערכת שמיצרת דעות כאלה? (וראה שאלתי בעניין קאנט והרגשות) המאמרים שלי ניסו לתת נקודת מבט מחוץ לכורסת הפילוסופים, וטענה קטנה של רורטי כנגד הלוגיקנים הטהורים לא זכתה אפילו לתגובה מבטלת. נו, שויין. אגב, אני מאד מתפעם מהכושר המדמיין שמופגן על ידי המוח הנ"ל (אם כי שבלוני במקצת, לטעמי) ואם אתה רוצה לראות מאצ'ו מחליק על הקרח, נסה לצפות הערב באלויס סטויקו Stojko הקנדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עפ"י הלוגיקה, כל דבר (פרט לדברים העומדים באותו מישור אפריורי כמו הלוגיקה עצמה, לדוגמא הרצון [וזו הסיבה שאי אפשר להפריך את הרצון ע"י הלוגיקה, כל שכן ע"י עובדות אמפיריות זמניות]) הוא "בינארי", כלומר, כל דבר מוגדר רק ע"י היותו הוא עצמו או לא (חוק הסתירה). למעשה, חוק הזהות + האפשרות ש X לא קיים. בלוגיקה, ולכן גם בעולם, יש רק כן ולא, רק שחור ולבן. כאשר אנו ילדים, תמיד אומרים לנו שהעולם הוא לא שחור ולבן. אין שקר גדול מזה! בהתבגרותי, למדתי בדיוק להיפך: אפור, אינו אלא רצועות דקות של שחור ולבן. טוב, אני אענה ראשון. איננו יודעים איך פועל מוחו של אף אחד, וגם אם נדע, לא יקרב הדבר אותנו אף לא במילימטר בכל הנוגע לשאלות מטפיזיות. הפיזיקה לא יכולה לטפל במטאפיזי - מה שאתה בעצם טוען, (גם אם אתה עוד לא יודע את זה) הוא שאין מטאפיזי. וטענה זו היא טענה *עצומה*. כשאני הייתי אמפיריציסט, הייתי מגן עליה בלהט, והוספתי ופיתחתי אותה לדרגה גבוהה למדי. בנוסף, הייתה לי תכונה, עליה אני שומר עד היום, והיא לקרוא, תמיד, יותר את כתביהם של המתנגדים לדעותיי, מאשר את הדעות שאני מסכים כבר איתם מראש. זאת, כדי להימנע מדוגמאטיות. במהלך קמפיין זה, בו זללתי מספר רב של ספרי פילוסופיה דואליסטיים, וגם למדתי להכיר את קאנט, הגעתי לליבוביץ' ולספר של שטייניץ "לעולם תהא המטאפיזיקה". הייחוד של דעותיו של ליבוביץ' והספר המדובר, שהם היו בדיוק מה שחיפשתי: הניגוד המוחלט להשקפתי! אז עשיתי בדיוק את מה שעשיתי עם הספר הקודם שקראתי, "הטרקטטוס" של ויטגנשטיין, והחלתי להתעמת עם הספר. שיטתי הייתה מחברת, בה כל ספר שקראתי זכה לפרק, ובו הייתי כותב משפט מהספר, או רעיון שבוטא בו, והערותיי לגביו. רעיונות שאני בטוח בתוקפם נכתבו בעט שחור,רעיונות שאינני בטוח בהם נכתבו בכחול, ותיקונים לרעיונותיי נכתבו באדום. עד מהרה הפכה המחברת כולה לאדומה מדם. נאבקתי בספר (וברעיונותיו של ליבוביץ', שזרמו במקביל) ביום וגם בלילה, במשך כשבועיים. (מיותר לציין שהדבר הזיק לעבודתי דאז, מנהל מעבדת מחשבים). בסיום השבועיים הללו, שהיו המאמץ האינטלקטואלי הארוך טווח הקשה שעברתי, גיליתי שהמטריאליזם-אמפיריציזם-דטרמיניזם המאכיסטי שלי, בטעות יסודו. יש להבין, עומקה של ההשקפה הזו בחיי היה אדיר, רגשית ואינטלקטואלית, ואדיר גם היה המהפך. לא הצלחתי להפריך את שטייניץ, למרות שניסיתי בכל מאודי. תיקונים מסוימים (גם הם בעט כחול) מצאתי, ולכן הייתי כל-כך שמח להתדיין מעל מלבני האייל על הספר. לא הבנתי מיהו "האפיסטמולוג". מעבר לכך, כפי שרמזתי, מה שאתה קורא "ניסוי מחשבה פילוסופי" איננו כזה כלל: ראשית, משום שהמילה 'ניסוי' משגרת אותנו ישירות למחלקה האמפירית, ואז זו כבר איננה פילוסופיה, לא מטאפיזית בכל מקרה. שנית, מה שאתה קורא "ניסוי מחשבה פילוסופי" הוא פשוט סט של היגדים, שמטרתם כאן להראות שהתיאוריה שלך מובילה לסתירה. מה רע בזה? הטענה הקנטיאנית אומרת שלא ניתן לומר דבר על האונטולוגי, לכן אין אפילו מובן להיגדים המכילים טענה כזאת, ממש כמו "מה ההבדל בין שפן?". הבעיה במשפט הנ"ל הוא שהוא לא שלם מבחינה לוגית, לא שהוא מכיל סתירה, כלומר הוא לא בנוי נכון לפי סט הכללים. משפט אונטולוגי לא תקף כי אפילו הכללים אינם ידועים, או הימצאותם בכלל. "המאמרים שלי ניסו לתת נקודת מבט מחוץ לכורסת הפילוסופים---" לצערי, ראשית יש צורך לעסוק בהגדרת האובייקטים עליהם אנו דנים, לפני הדיון עצמו (וראה את ניוטון והחשבון האינפיניטסימאלי), אחרת, שוב, אין מובן לדיון. ברור שזו שבלונה! מישהו אמר פעם שכל הבדיחות מבוססות על סטריאוטיפים. אם לא היו, אף אחד לא היה מבין מתי לצחוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מגף שחור מקיש על האספלט החם נשמע לי כמו כינוי הרבה יותר פיוטי מזה הקיים, אבל כבר הסכמתי פעם עם עצמי לא לדרוש ממך להחליף שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מגף שחור מקיש על האספלט החם" - נשמע כמו כינוי נשי של צ'ט לבנות 16. הכינוי שלי לא אמור להיות פיוטי (ואם כבר, אז לא פיוט בנאלי כל-כך, כפי שהיתה הכוונה מראש לעשות בתגובה זאת). אפשר לומר שזה התחיל מהניסיון להעביר מקסימום משמעות במינימום (שלוש) מילים. למדרש שם, אנא פנה ל: מעבר לכך, מטופשת לדעתי התעסקות היתרה בנושאי שם/תדמית. ניסיתי לרמוז לכך (ע"י סטירה) בתגובתי הנ"ל לרון, הדבר הוא חלק מהתרבות הצרכנית שבה אנו חיים, בה התדמית החליפה מוסר והשם/כותרת החליפו את התוכן. אבל יש מאמר חדש המדבר בדיוק על זה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שקראתי את הצחוק האחרון של ליאור נוכחתי שאולי התגובה האחרונה שלי יכולה להתפרש כלא נימוסית במיוחד ועל כך התנצלותי מראש. להת' בשבוע הבא. אל תשכח את סטויקו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''נימוסין'' הוא שם כללי לדוגמות זמניות הרווחות החברה. אם היית רואה איך אני מתלבש, היית מבין שאינני מתיחס כל-כך לכאלו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |