הפילוסופים נתפסים בציבור הרחב כמי שיושבים במגדלי שן באקדמיה, דנים בתיאוריות מסובכות, כאשר השפעתם והשראתם על בני האדם שסביבם היא לרוב מצומצמת עד אפסית. כיום עוסקים רבים מהפילוסופים בניתוח קודמיהם, ענקי הפילוסופיה של העבר, והם אינם ידועים מחוץ למעגלי האקדמיה. בישראל ישנם יוצאי דופן בודדים בלבד: ישעיהו ליבוביץ', אסא כשר, והאיש המוזר והמעניין שבכולם - אדם בשם משה קרוי. השפעתו של משה קרוי על החברה הישראלית לא הייתה קטנה כלל, ובמידה מסויימת ניתן להרגיש אותה אפילו כיום. במאמר זה אסקור את התיאוריות השונות והמוזרות של קרוי, ואת מהלך חייו המוזרים לא פחות.
קרוי היה צעיר מוכשר ביותר, שכבר מילדותו התבלט כ"ילד פלא", כמעט גאון (ויש שטענו שיותר מכמעט). דוגמה אחת מני רבות ליצירתיותו כבר מגיל צעיר אפשר לראות במאמר "יהיר, מתבודד, בלתי אהוד" שאותו פירסם ככתב נוער ב"מעריב לנוער" בהיותו בן 17. הוא התייתם מאביו בעודו נער, ורוב תקופת ילדותו נשלט לחלוטין בידי אימו, מורה ומנהלת מבריקה ודומיננטית. מסיבות שונות פיתח קרוי שנאה עזה כלפי אימו האוהבת, שנאה שכוונה לבסוף אל הרוב הגדול של המין האנושי.
את לימודי הפילוסופיה והפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב סיים קרוי בהצטיינות. מוריו, ובהם ד"ר בן עמי שרפשטיין, התרשמו ממנו עמוקות. דרכו נראתה סלולה לקריירה כמרצה בפילוסופיה, מוכשר ביותר, אך לא יוצא מגדר הרגיל. נדמה שקרוי, כמרבית המרצים האחרים לפילוסופיה, עתיד להתמקד בפילוסופים הידועים של העבר: אנשים כמו קרל פופר (אותו העריץ) או עמנואל קאנט ואפלטון (שאותם קרוי שנא באופן פתולוגי כמעט, והגדיר אותם כ"משחיתים הגדולים של התרבות המערבית").
ואכן, כתביו הראשונים של קרוי נראו כמאשרים הנחה זאת. היו אלה ניתוחים ביקורתיים של דעותיו של קנט, וספרים (שכולם פורסמו באנגלית) שלא היה בהם דבר יוצא דופן. בספריו Moral Competence (פורסם ב-1975) ו-Mentalism and Modal Logic (פורסם ב-1976), ניסה קרוי להבין את מהות האדם על בסיס ההנחה שהאדם הוא יש חומרי ביסודו, המצוי במציאות חלל־זמן וכפוף לחוקי טבע הקושרים חומר, אנרגיה, מרחב וזמן. קרוי הביע את הרעיון בצורה מעניינת, אבל כתיבתו לא הציגה משהו מהפכני, ויותר מכך - לא משהו שיעורר עניין רב מעבר לחוגי הסטודנטים והמרצים במחלקה לפילוסופיה.
ואז גילה קרוי את משנתה של איין ראנד.
חיים על־פי השכל
איין ראנד היתה סופרת ופילוסופית אמריקנית ידועה ממוצא יהודי, שברחה מרוסיה הקומוניסטית לארה"ב, שם החלה לפרסם ספרות יפה שזכתה להצלחה. ספריה תקפו תחילה ישירות את המשטר הקומוניסטי והחיים בו - למשל, הספר "אנחנו החיים" (1936), שסיפר על תלאות החיים תחת המשטר הקומוניסטי, ולאחריו רומן המדע־הבדיוני "הימנון" שתיאר את מאבקו של האינדיבידואל בעולם עתידני טוטליטארי שבו אין משמעות למושג "אני".
לאחר מכן פירסמה ראנד את שני ספריה הידועים: "כמעיין המתגבר" (1943), רומן על מאבקו של אדריכל אינדיבידואליסט במתנכלים ליצירתיותו, וספרה הגדול והמשפיע ביותר, "מרד הנפילים" (1957). מרד הנפילים גם הוא ספר מדע־בדיוני, ובו מתואר מרד של אליטה עשירה ויצירתית בעולם עתידני סוציאליסטי מדכא.
הספרים הללו גדושים בנאומים אידיאולוגיים מפורטים, שביטאו את השקפותיה המיוחדות של ראנד על כך שזכותו של היחיד לא לעשות דבר למען החברה, אלא לעבוד למען עצמו בלבד; כי פעילות למען הזולת היא הרסנית מעצם טבעה, ואסור לאף אחד לכפות את דעותיו על הזולת. בעיני ראנד אין אידיאל נשגב יותר מאידיאל הפרט, ועליו לפתח את כל הכוחות הטמונים בו למען עצמו בלבד: "חובתו הראשונה של האדם היא כלפי עצמו".
תורה זאת קיבלה את השם "אובייקטיביזם", והיא זכתה להצלחה גדולה בארה"ב ובמיוחד בקרב בני הנוער (עד שאלה גדלו והתפכחו). מהר מאוד מצאה את עצמה ראנד עומדת בראשות קבוצה, ולמעשה מעין כת, שאותה ניהלה בעריצות, כשהיא מורה לתלמידיה כיצד בדיוק עליהם לחשוב ולהתנהג.
ראנד השפיעה מאוד על סופרי מדע־בדיוני אחדים, ובהם רוברט היינלין. בהשראתה הוקמה "המפלגה הליברטיאנית", שחברים בה סופרי מד"ב רבים. אבל בגלל הבדלים דקים שבדקים בין תורתם ותורת הכת של ראנד, מיהרה זאת האחרונה לתקוף אותם כ"קומוניסטים מוסווים" בסגנון הידוע של המקרתיסטים.
בשלב מסוים ניהלה ראנד הנשואה רומן אהבה עם חסידה המבריק ביותר (וזאת כאשר בעלה הכנוע נאלץ לדעת על כך ולקבל זאת באהבה כדרישת אישתו מנהיגת הכת). אך כאשר גילתה שזה בוגד בה עם מישהי אחרת, השתוללה מכעס, פתחה נגדו במסע הכפשות וסילקה אותו מקבוצתה. הכת לא התאוששה יותר מפעולה זו ומרבות אחרות שגילו את פרצופה האמיתי: פריקית לא שפויה של שליטה, שלא הייתה שונה במאומה משנואי נפשה, הדיקטטורים הטוטליטאריים.
את ראנד גילה משה קרוי לראשונה בגיל 16, אולם רק בגיל 24, לאחר שכבר קנה לו שם בעולם הפילוסופיה, גילה אותה מחדש בהשראת אישתו גאולה. הפעם נשבה לחלוטין בקסמה של הפילוסופית האמריקנית: הוא ראה במשנתה את "המהפכה האינטלקטואלית הגדולה ביותר בתולדות האנושות".
בתחום הפילוסופיה ראנד נחשבה לשטחית, וכפילוסופית ממדרגה שלישית לכל היותר, אך קרוי החל להעביר קורסים עליה, דבר שלא נשמע כמותו עד אז במחלקה השמרנית לפילוסופיה של אוניברסיטת תל־אביב. הוא החל לפתח תפיסה שבבסיסה עמדה תורתה של ראנד, אך הרחיב ופיתח אותה, וניסח אותה בצורה טובה והגיונית לאין ערוך ממה שראנד עצמה עשתה.
קרוי ראה את עצמו כעת כהתגלמות הרציונליות, וטען שכל מי שמקבל את הרציונליות (כפי שהבין אותה הוא עצמו) אין לו כל קושי לפתור את התהיות הפילוסופיות הישנות. המציאות, קבע, נתונה לאדם - ואין מקום לתפיסות הרואות בעולם דבר החורג מיכולת ההבנה האנושית. אין הבדל בין הנפש והגוף, הן חלק מישות אחת, בלתי ניתנת להפרדה.
האדם, המשיך וקבע, פועל לקראת מטרה רציונלית: הוא מבקש להגשים שאיפות שונות, ומכלכל את צעדיו לקראת מטרה מסוימת. מטרתו של האדם, הכריז קרוי, היא לחיות כפי שמציעה איין ראנד - רק בהתאם למה שטוב לאדם, ועולה בקנה אחד עם טבע קיומו. האדם האידיאלי היה אנוכי ורציונלי ורק לטובתו שלו כנגד עיניו, אדם שאינו תובע לעצמו מה שלא מגיע לו, ואינו מעניק לאחרים מה שלא מגיע להם. הוא יצא כנגד רגשות האשמה של העולם היהודי־נוצרי, והעלה על נס את היוונים הקדומים, שלטענתו היו נטולי רגשות אשמה כאלה. הוא תקף בארסיות את אפלטון, את קאנט ואת פרויד, שיצרו לדעתו את האדם האלטרואיסטי ותדמיתו "כמעין קלחת של יצרים ותשוקות" - תדמית שבה נאבק כעת בתקיפות.
קרוי החל להשמיע את תורתו החדשה הזאת בפורומים שונים כמו תוכניות טלוויזיה ומגזינים אינטלקטואליים כגון "מחשבות" (כתב־עת לתרבות ומדע בהוצאת IBM ישראל ובעריכת צבי ינאי). מהר מאד נמצא שיש לו מאזינים קשובים רבים. החברה הישראלית בשנות השבעים קצה נפשה בסוציאליזם ובעזרה הדדית, ורבים החלו לחוש בצורך לעשות רק לביתם ולחדול מתמיכה בשכבות המצוקה. קרוי נתן להם כעת את מה שנראה כצידוק אינטלקטואלי מושלם לכך. לתורתו של קרוי נמצאו אוהדים מושבעים כמו הפושע מוטקה קידר והסופר השנוי במחלוקת דן בן־אמוץ. זה האחרון הוציא לאור בעבור קרוי את ספרו הראשון בעברית, "החיים על־פי השכל" (1975). הספר זכה להצלחה מרובה, מעל ומעבר לכל ספר פילוסופיה אחר מסוגו.
בספר זה הרצה קרוי בפירוט על עיקרי תורתו האנוכית. בין השאר, הקפיד להבדיל בין האדם הרציונליסטי האנוכי יוצר הכל ובין "הזומבי", שהוא האדם הנורמלי, "זה החי לפי ציפיותיהם של אחרים, המקבל תביעות שליטיו כנתון אחרון ומובן מאליו של המציאות". הזומבי, קבע קרוי, אינו מרגיש דבר, הוא פועל כרובוט, חייו הם חיים ללא תכנון, ללא בחירה, ללא שיפוט וללא רגש. הוא קיים כמערכת פיזיולוגית בלבד. מצבו חמור יותר ממצבו של חולה נפש אחר, שכן אינו ניתן לריפוי. הזומבי הוא מת חי: מת נפשית וחי פיזית. הוא אינו חי למען עצמו: הוא תא צייתני של האורגניזם הקולקטיבי. לאובייקטיביסט לעומתו יש נוסחת פלא כל־יכולה: אין לו שום צורך להתחשב בצרכי הסובבים אותו, ואם אלה ירצו ליהנות מפרי עמלו, יתכבדו נא וישלמו.
דעותיו של קרוי עוררו עניין עצום בישראל, וקמו אנשים לא מעטים שרצו לצאת מ"הזומביות" ולהפוך לאנוכיים רציונליים בהתאם למשנת קרוי. נוצרה קבוצה שלמה של "אובייקטיבסיטים" שניהלו פגישות וקיבלו הרצאות על תורת קרוי. הם אף פרסמו מגזין בשם הקולע "אנוכי". קרוי שימש כמעין "גורו" שלהם. הוא עצמו נתן דוגמה ומופת שרבים ראו צורך לחקות אותה, כאשר (למשל) החל לדרוש מאורחים כסף עבור המים והתה שקיבלו בביתו. עד מהרה חדלו להגיע אורחים לביתו... בנוסף, בהתאם לעקרונות האנוכיות הרציונלית, סילק את אימו מביתו ואיפשר לה להסתכל בצילומים של נכדתה רק תמורת תשלום. את הצילומים שלח לה לבסוף בצירוף חשבונית על המחיר.
האיש מאטלנטיס
קרוי האמין שבאמצעות תורתו יוכל להשפיע על חיי המדינה, ומשם על כל העולם. לאכזבתו, הדבר לא התגשם, ולמרות תשומת הלב הרבה כלפיו באמצעי התקשורת, הוא נשאר לא יותר מקוריוז מעניין בעיני רוב הציבור. הדבר הרגיז אותו מאד, והוא החל להאמין יותר ויותר כי מתנהלת כנגדו רדיפה מצד השלטונות במדינה. שיגעון הרדיפה האקוטי שלו התחזק עוד יותר כתוצאה מפרשה מוזרה בה היה מעורב: בשנת 1973 פנה אליו אדם מנתניה, וסיפר לו שהוא חבר בארגון סתרים עולמי בשם "אטלנטיס". הארגון, לדברי אותו האיש, מנוהל בידי מליונרים (כמו הווארד יוז ורוקפלר), סלבריטאים (כמו גרטה גארבו), אנשי מדע, כלכלנים, סופרים והוגים. תוכניתם היא להקים חברה חדשה, בשם "אטלנטיס החדשה" (על פי תורתה של איין ראנד כמובן) במקום נסתר כלשהו בדרום אמריקה, על חורבות התרבות המושחתת הקיימת. ארגון זה אמור היה להיות אירגון ותיק ביותר, שיש לו נציגים בכל העולם, ושהשפיע על אירועי ההיסטוריה (כך למשל יזם הארגון, לדברי אותו איש, את המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, ועמד מאחורי אדולף היטלר). יכולתו של הארגון היא כמעט בלתי מוגבלת. האיש דיווח לקרוי שהוא מועמד לחברות באירגון כ"פילוסוף הבית", והוצע לו לנסוע לדרום אמריקה להצטרף ל"אטלנטיס" - אך בתנאי שינטוש את בני משפחתו בארץ, ולמעשה "יעלם".
קרוי, הרציונליסט הדגול, קיבל מיד את דברי האיש ללא חקירה ודרישה. המחשבה שאולי מדובר במטורף, או בסתם נציג של ארגון קקיוני כלשהו (מהסוג כמותו יש אלפים ברחבי העולם) לא עלתה כלל בדעתו. הוא התלבט: מצד אחד לא רצה לנתק את הקשר עם בני משפחתו, אך מצד שני מטרות הארגון נראו לו מאוד. לבסוף הודיע לאיש שהוא מעדיף להמשיך לקדם את מטרות "אטלנטיס" מרחוק, מבלי שיסע לדרום אמריקה. בניגוד לדרישת האיש המסתורי לשמור על סודיות מוחלטת, סיפר קרוי על העניין לדן בן־אמוץ ולצבי ינאי (עורך "מחשבות"). הוא סיפר לאיש המסתורי על כך שחשף את הסוד, וזה הודיע לו שההצעה מבוטלת בגלל חשיפת הסוד - ואיים עליו בנקמת הארגון.
כתוצאה מכך, הגיע קרוי למסקנה כי מגפת זחל טוואי התהלוכה (שתקפה באותה עת את עצי האורן במדינה, ושכתוצאה ממנה עצים רבים מתו בצורה מסתורית) ושיבושים קשים שהתחוללו בתחנות כוח במדינה, הן הן הנקמה של "אטלנטיס" בו ובישראל כולה. "איש הקשר" מת זמן קצר לאחר מכן, בצורה מסתורית: הוא חש ברע ברחוב, נפל ומת; בבית החולים ובנתיחה שלאחר המוות לא נמצא כל פגם בליבו. קרוי היה משוכנע שהאיש נרצח בידי "אטלנטיס", מכיוון שהביא לחשיפת הסוד. הוא האמין שהוא עצמו נמצא עתה "על הכוונת" של הארגון. שנים לאחר מכן, לאחר מותו של קרוי, נפוצה השמועה (שיתכן מאוד שהוא עצמו היה האחראי לה) שאנשי הארגון הם האחראים למותו, ושנציגיהם רדפו אותו והזריקו לו סמים שהביאו לשיגעונו ולבסוף למותו - הכל כנקמה על חשיפת סודם.
ב-1975 החליט קרוי לעזוב את ישראל, ויחד עם אישתו ובתו עבר לאוסטרליה. בסוף ספרו "חיים על פי השכל" כתב: "ספר זה הוא 'ברכת הפרידה' שלי ממדינת ישראל. ישנם מעט מקומות בעולם שתושביהם סבלו עד כדי כך בשל משטר המגלם את כל העקרונות נגדם לחמה איין ראנד".
הוא קיווה שבאוסטרליה ייהפך לאדם מפורסם אף יותר מאשר בישראל הקטנה, ויוכל להפיץ משם ביתר קלות את משנתו ברחבי העולם כולו. בדיעבד, התחרט על כך.
אלוהים הוא סופר מדע בדיוני
זמן קצר לאחר שהגיע לאוסטרליה גילה קרוי סתירות שונות בתורה הרציונליסטית של ראנד. הוא החל להשתכנע שיש דברים בגו בפאראפסיכולוגיה, וכי יש עולם רוחני עליון כלשהו. מבחינת ראנד, כל אלה היו הבלים מיסטיים, ולא יעלה על הדעת קיום עולם רוחני הקיים כערך נפרד מעולמנו החומרי. קרוי מצא שיש סתירות בין מהותם הרוחנית של גיבורי ראנד והמטפיסיקה החומרית שעליה בנתה את הפילוסופיה שלה.
את הפתרון לשאלות מציקות אלה מצא קרוי בסיינטולוגיה. הסיינטולוגיה היא דת שנוצרה בידי סופר המדע הבדיוני ל. רון האבארד. האבארד, שהצהיר כי הדרך היעילה ביותר להתעשר באמת היא על־ידי יסוד דת, יישם את תורתו זמן מה לאחר הצהרה זו, וייסד דת חדשה, שהוא עצמו היה (עד מותו) הכהן העליון שלה. דת הסיינטולוגיה סחטה ועודנה סוחטת עד תום את כספם של מאמיניה התמימים. במהותה, טוענת התורה הסיינטולוגית, שנכתבה כספר מדע בדיוני מופרך במיוחד בידי האבארד, כי בראשית היו ישויות כל־יכולות, להן קורא האבארד ה"תטאנים". אלה עסקו בבריאת והשמדת יקומים כרצונם, אך לבסוף גילו שהקיום הוא משעמם מאוד כאשר אתה כל־יכול. כתוצאה מכך הגבילו את עצמם במכוון כיצורים חומריים שונים, ובכלל זה בני אדם, ושכחו שהם למעשה ישויות כל יכולות. מטרתה של הסיינטולוגיה היא לעורר מחדש את התטאן החבוי בעזרת שורה אינסופית של קורסים, שתוצאותיהם לגבי הלוקחים אותם אינן ברורות, אם כי הם ללא ספק מכניסים כסף רב למארגניהם.
קרוי הפך כעת לסיינטולוג נלהב כפי שהיה בעבר ראנדיסט נלהב. הוא עבר את הקורסים הממושכים והיקרים של הסינטולוגים, והחל להעביר אותם בעצמו. ביתו הפך למרכז סיינטולוגי באוסטרליה. אם בעבר, כאשר אנשים היו באים אליו עם בעיות, היה עונה "זאת הבעיה שלך", בהתאם לחשיבה הראנדיסטית - הרי שכעת היה שולח אותם מיד לטיפול סיינטולוגי, כאפשרות היחידה לעזור להם.
את דעותיו הסיינטולוגיות החדשות ביטא כעת בספר חדש בעברית, שעורר תדהמה של ממש בקרב מעריציו בארץ: "הוכחות לקיומה של הנשמה" (1981). ספר זה בנוי כדיאלוגים בין סוקרטס, שמייצג את דעותיו החדשות של קרוי, ובין פרנסיסקו, דמות "אובייקטיביסטית" מספריה של ראנד המייצג את דעותיו הישנות.
בספר זה קבע קרוי שלקיום החומרי יש כבסיס את הנשמה, או התודעה. הנשמה היא נצחית ומחליפה גופות - וזאת בניגוד לטענותיו בספר "החיים על פי השכל", שם קבע שהגוף והנפש הם שני היבטים של ישות אחת. בראשית, קבע קרוי (כפי שקבע האבארד לפניו), סבבו ביקום ישויות נצחיות בעלי כוחות בלתי מוגבלים. אך אלה, מרוב שעמום, החליטו "לשחק", וכדי להגביר את האתגר שבפניהן הגבילו את עצמן ויצרו את עצמן מחדש כיצורים חומריים מוגבלים ביקום חומרי מוגבל - הכל בהתאם ל"חוקי משחק" שנקבעו מראש. הישויות האלה הן כעת אנחנו, ופוטנציאלית כל הידע שלהן טמון בנו ובשיטות הנכונות (שיטותיו של האבארד מן הסתם) אפשר להוציאו מחדש.
קרוי היה משוכנע בספר זה כי כעת עלה בידו להוציא את מרצע הנשמה (או התטאן, במינוח הסיינטולוגי) מחביונה בתוך "האני", באופן שכל אדם הנאמן לתבונתו לא יוכל שלא לקבל את דעתו.
אין ספק שספר זה הוא הספר המעולה ביותר שנכתב אי פעם מנקודת השקפה סיינטולוגית, והוא עולה לאין ערוך מבחינת ערכו הפילוסופי על ספריו של האבארד עצמו. לו היו הסיינטולוגים חכמים דיים, ודאי היו משתמשים בו כספר לימוד, ביחד עם ספריו של האבארד (הנחותים יחסית) על אותם הנושאים. אך בישראל ספר זה עורר ויכוחים רבים, וחסידיו האובייקטיביסטים של קרוי, שלהם עניין הזהות בין הגוף והנפש היה כה חשוב, נטשו אותו כ"מי שירד מהפסים".
לבסוף עזב קרוי גם את הסיינטולוגיה. הוא הגיע למסקנה שהאבארד סטה מהמסלול הנכון, מאחר שהגביל את התעלות הנשמה לשמונה דינמיקות בלבד. כמו כן, טען כי העולם אינו יכול להיות בריאה מוסכמת של הרבה נשמות תטאניות, שהרי בריאה כזאת מחייבת תקשורת - וכיצד תיתכן תקשורת בין כל הישויות האלוהיות הללו, שתביא להסכמה כזאת?
לעתיד יגדיר קרוי את הסיינטולגיה כארגון שניסה בתחילת דרכו לחשוף את האמת, ואכן נותן את התמונה המדויקת ביותר עד כה למה שקורה ב"עולם הבא" - אבל בתוך זמן קצר נכבש בידי "כוחות החושך".
משה קרוי החל לחפש כעת אחר דבר־מה חדש שיסביר את החיים, היקום וכל השאר.
|
קישורים
יהיר, מתבודד, בלתי אהוד - מאמרו של משה קרוי ב"מעריב לנוער"
Moral Competence מאת משה קרוי (באמזון)
הימנון מאת איין ראנד (במיתוס)
כמעיין המתגבר מאת איין ראנד (במיתוס)
מרד הנפילים מאת איין ראנד (במיתוס)
חיים על־פי השכל מאת משה קרוי (במיתוס)
סיינטולוגיה - אתר הבית של הכת
סיינטולוגיה - אתר הכת בישראל
המחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש