 |
הביאה הגדולה, חלק ב' | 1423 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
נראה לי קצת מטעה הניסוח של הקביעה הזאת כי הטבע מתגבר על התרבות ופורץ החוצה. גם מרידה בחוקי הדת והתרבות הפוריטנית היא מרידה תרבותית והתייחסות תרבותית. אין כמעט שום דבר טבעי במיניות שלנו, גם של היותר מופקרים מאיתנו. פתיחות מינית גדולה ויחס "טבעי" למין הם תמיד מוצרים תרבותיים יש שהם מזוהים עם ההיפים, או עם הנטורליסטים הנודיסטים של מערב אירופה, לעיתים הם מזוהים עם קהילות S&M או עם הקהילה ההומוסקסואלית, בכל מקרה תמיד כוללת הקבוצות הללו ריטואלים תרבותיים שונים. בכל אלה אין לרמז כי המיניות שלנו איננה נובעת מאינסטינקט טבעי, אלא שאינסטינקט זה בכל מקרה מתווך ע"י מעטפת אדירה של תרבות, עם זאת תרבות מדכאת, תרבות מעודדת או תרבות מתעלת (למשל הקפיטליזם המאוחר שמשתמש בתרבות כמערכת אייקונית-מסחרית-פירסומית לאיררכיה של אנשים ע"ע מישל וולבק). ואסיים בהמלצה-לאתר העוסק במיניות התרבותית והשלכותיה- |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא רק הלינק שבור... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 139907 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על מה שעניתי לך שם בתגובה 139987 אני יכול להוסיף את הדברים הבאים, שאולי יבהירו מעט יותר. כאמור, פאגליה כתבה ביקורת ספרות ותרבות המתבססת על מופעים של פרצופים מיניים שונים. אפשר להסכים או להתנגד לניתוחים שלה אבל אני חושב שנסיון לקטלג אותה תחת ניו אג'יות יפספס את הספר לחלוטין. אני רק יכול להצטער שלא הצלחתי להעביר את התחושה הזו במאמר. במאמר במגזין "תיקון" כתב הרב מרדכי גפני "השכינה, ההתגלות הנקבית של הקדושה, היא הכוח האלוהי שעובר דרך רחם העולם, הכוח הארוטי והחושני שמונח ביסוד ידיעת הדברים וטבעם". יש כאן מצד אחד אישוש לתזה של פאגליה על כוחו של המין בעיצוב התרבות, האמנות, הדת והציביליזציה. אבל נראה לי שגפני לא קרא את פאגליה כי היא טוענת שכל נסיון לנתק רגשות של אהבה וארוטיקה מהבסיס הטבעי, הביולוגי שלהם, הוא נסיון נואל. הרב גפני קרא במאמר שלו "להרחיב את המושג 'ארוס' אל מעבר למיניות, אל התחום הרוחני של הלב". כמובן שבניגוד לרב, הפרופסורית טוענת שמאמץ כזה איננו אלא סתירה שכרוכה בהכחשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רון, השיר של יונה וולך שציטטת במאמר, "תפילין", הוא אחד מתוך מחזור שירים שעוסק בפרסונות מיניות כלשונה של פא[ג]ליה, המופיע בספר "אור פרא". לכל פרסונה כזו תלבושתה האופיינית, מסכתה, וצורת מיניותה הנפשית במחזה המיני. ישנו שם השיר הידוע למדי "תותים": "כשתבואי לשכב אתי/ תלבשי שמלה שחורה/ מאוירת בתותים/ ומגבעת שחורה/.../תמכרי לי תותים/ תגידי בקול דק ומתוק/.../מי רוצה תותים/ אל תלבשי כלום מתחת לשמלה/ אחר כך חוטים יעלו אותך למעלה/ בלתי נראים או נראים/ ויורידו אותך ישר על הזין שלי. ישנו "כשתבוא לשכב אתי כמו שופט": "כשתבוא לשכב אתי/ תלבש גלימה של שופט/ אני אהיה הנדון הקטן/.../ העברין האקסיסטנציאליסטי הנפשי/.../ חבוש פאה נכרית על ראשך הענק/ זיין אותי בעמידה... ישנו "כשתבוא לשכב איתי כמו אלוהים": "תבוא לשכב אתי כמו אלהים/ רק ברוח/ ענה אותי ככל שתוכל/ היה לא מושג לעולם/ הנח בסבלי/ אהיה במים עמוקים/ לעולם לא אגיע לחוף/ גם לא במבט/ לא בהרגשה/ לא במבול/.../היה רק רוחני/.../לעולם שלא אגע/ לעולם שלא אדע/ לעולם שלא ארגיש ממש/ אף פעם לא ממש/.../תמיד בדרך. הנה, באיזה דיוק יונה תפסה את הנתק שבין הרוחניות מהסוג הדתי ובין הטבע והגוף. וישנם עוד שירי פרסונות מיניות כאלה בספר "כשתבוא לשכב אתי כמו שוטר עם מטה לבן (שוטר פריזאי)"; כשתבוא לשכב אתי כמו אבי"; "כמו בורגני" ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו אמר שאחרי שקוראים את הספר של פאגליה, אי אפשר להסתכל יותר על אמנות, ממיקי מאוס ועד פיקסו (נניח) בלי לחשוב על קשר מיני. אני לא בטוח במאה אחוז שהוא צודק, ואם הוא צודק הייתי מחיל את זה יותר על יצירות ספרותיות, במיוחד שירה (כמובן שלא כל השירה). זה לא הוגן לראות את הפרסונות בשירים הללו של וולך, משום הבוטות הישירה שלהם. מצד שני, זה גם לא הוגן לקרוא את וולך רק לפי פאגליה, כביכול מצאנו את המפתח היחידי לשירתה, יחסי S&M בין אדם לאדם, בין אדם לאלוהים. מה שמרתק בספר של פאגליה זה כדרך בה היא מראה לנו פרסונות מיניות בשירה שלכאורה די מרוחקת מהנושא, כמו השירה הרומנטית "התמימה" של [פרסי ביש] שלי או וורדסוורת, במיוחד שהיא מצליחה לעבות את הניתוח שלה בפרטים ביוגרפיים של המשוררים והסופרים. אם לחזור לרגע לוולך ("אני יושבת עם שמעון ומוציאה אהבה"). לפני כמה שנים התעורר סקנדל כשהציגו צילומים של [קירשנר?] גופות ערומים כרוכים בתפילין. נזכרתי בזה כשקראתי על עבודת גמר באמנות של תלמיד בתיכון חדש "חדר משלי" שכוללת ציורים של אנשים מאוננים. מה שמעניין זה שהוא החליט להציג את הציורים בצורה של ספר תפילה, גם בגלל שהוא "רצה להציג סוג של אימטימיות". http://www.tam.co.il/11_4_2003/chdashot4.htm זה לא חוכמה ל"גלות" את הכמעט מובן מאיליו בעבודות האלה, שלא לדבר על הנסיון הגובל בוולגריות לצבור כמה נקודות סנצציוניות (שזה לא משהו שלילי לכשעצמו). אולם, מעניין לראות פרסונות מיניות א לה פאגליה במקומות לא כל כך צפויים. למשל, כתבתי שפאגליה מקשרת בין מה שהיא קוראת "העין המערבית" שמפרידה ויצורת חפצים מתוך התוהו של הטבע. לטענתה, החפץ, האובייקט המובהק ביותר שיצרה תרבות המערב זה ה"עצמיות" Self (בניגוד מסוים למזרח "המתמזג"). התרבות הזו גם יצרה את מושג ה"אל" שהוא נעלה ועליון. עכשיו, מכיוון שמתקיימת דרך הגדרה מערכת יחסים היררכית בין השליט העליון לבין האדם, הרי מערכת זאת מתבטאת דרך פרסונות מיניות. אחת מהן היא הסאדומזוכיזם (וולך) שמבצבץ אולי מסידרת המחוות שהמתפלל עושה במהלך התפילה. פרשנות יהודית משוות למשל את מחוות ההשתחויות, הכריעות, עמידה ברגליים צמודות לצורה בה עבד, שבוי עומד ומתייחס לשובהו, לאדונו. על הצמדת הרגליים בתפילה נאמר שזה כמו מי שרגליו אסורות בשלשלאות. אין פה רק מחוות של כבוד או נימוס לישות נעלה, אלא שאולי רואים כאן משהו יותר קמאי. אני לא רוצה לכתוב פרברסי כי זה לא מתאים. להיפך, בראיה של פאגליה זה כמעט טבעי ומתבקש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, גם כשטשרניחובסקי רצה למחות נגד השתעבדות לדוגמה דתית הוא השתמש בדימוי של תפילין. בשיר "לנוכח פסל אפולו"(?) הוא מעמיד את היהדות לעומת ההלניזם ובעצם הופך את התאוריה של פאליה על ראשה. דווקא התרבות הדתית היא זאת שמלאה בדם, רקב ופגרים והשכבות התרבותיות הקדומות יותר הן שכיות החמדה שנשדדו ונאסרו במוסרות של תפילין. אני רק זוכר בערך את שהשיר מסתיים בשורות: את אלוהי הסופה אסרו ברצועות של תפילין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל אלוהי כובשי כנען בסופה, ויאסרוהו ברצועות של תפילין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע מה אתכם, אבל אותי זה מעייף לקרא מאמר שמתימר לגלות את האמת האוביקטיבית על נושא שהוא סוביקטיבי מטיבעו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לעייפות, האם אני יכול לעזור איכשהו? וברצינות, מדוע אתה קובע בנחרצות [אובייקטיבית?] שהמאמר "מתימר לגלות את האמת"? האם אתה מוכן לפרט מעט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את המאמר בעיון (פעמיים). תיאוריה נחמדה, אבל מאז 1900, הרעיונות האלה הם מטבע עובר לסוחר. איפה השוס הגדול? רוב (כמעט מוחלט) של הרעיונות אפשר למצוא אצל פרויד עצמו. את השאר אפשר למצוא בספרות פסיכואנליטית בסיסית בהחלט. ביקורת-תרבות ודתות על בסיס פסיכואנליטי זה דבר שפרויד כבר התעסק בו, שלא לדבר על ממשיכי דרכו. מה מושך אותך דווקא בפאגליה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמעניין בספר זה הניתוחים הספרותיים. זה לא ספר תאורטי שרק מציג תאוריה עם, אלא ביקורת ספרותית ואמנותית לאור התאוריה ולאורך ההיסטוריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שגם פרוייד ושות' מדברים על מיניות מאחורי התרבות עדיין לא עושים אותם כאלה דומים לפאגליה... לפחות ע"פ המאמר הזה. ---------------------------------------------------- p-files.org
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פאגליה כמובן מתייחסת ישירות לפרויד, אבל יש לה ראיה מאד מענינת. (אני מזכיר שהספר שלה איננו תזה פסיכואנליטית אלא מחקר ספרותי/תרבותי). היא כותבת שפרויד ממשיך מסורת שעברה דרך שייקספיר והתחילה אצל אוריפידס (המחזאי היווני הקדום). אלו הם הפסיכולוגים הגדולים של המיניות, ופרויד הוא מן הסתם הגדול מכולם, כולל ממשיכיו, פשוט משם שאנשים לא הבינו שהספרים שלו אינם מדע אלא אמנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתי, רון אכן אי אפשר להתעלם מהקרבה בין פאליה לפרויד. עם זאת, ואף שהבקיאות שלי בכתבי שני אלה מוגבלת, דומני שאני יכול להצביע על שני הבדלים יסודיים: א. שניהם מייחסים חשיבות להבדלים הפיזיים בין הגבר לאשה. פרויד מדבר על "קנאת הפין", על כך שהאישה מרגישה חסרה, וכך או אחרת היא בסופו של דבר חלשה יותר או נחותה יותר (בשל נקודה זו זכה פרויד לקתונות ביקורת במחצית השנייה של המאה ה-20, בפרט מצד פמיניסטיות, כמובן). פאליה אף היא חושבת שהיות הגבר בעל פין הוא מכריע. המיניות שלו המרוכזת בפין המזדקר (ראו במאמר חלק ב'), היא שעוררה אותו ליצור מגדלי בבל תרבותיים - הגבר הוא יוצר התרבות (ואם יורשה לי להוסיף, שמתמוטטים עליו במהלך העידנים כמו התקפלות הזקפה). אך פאליה בניגוד מוחלט לפרויד אינה רואה את האישה כחלשה מהגבר או נחותה ממנו, הפוך נהפוך הוא. פאליה טוענת שהאישה קרובה אל הטבע בגלל גופה, ומחוברת יותר לכוחות המיניים ההיוליים, ועל כן, לטענתה *האישה חזקה מהגבר*, גברים חוששים מנשים וממיניותן(מכאן דימוי הפות הטורף). בקצרה, ההבדל הראשון הוא שהאישה נתפסת אצל פאליה כחזקה מהגבר ואילו ואילו אצל פרויד היא חלשה. ב. למרות העיסוק האינסופי של פרויד במיניות הוא גרס שיש שיש "מין תקני". מין אמיתי לפי פרויד היא חדירה של הפין אל הפות (אם אין חדירה אין זה מין ממש אלא שעשוע אינפנטילי), חורים אחרים ממש לא באים בחשבון וכו'. המין התיקני של פרויד הוא המין הפוריטני של המאה ה-19. הומסקסואליות היא סטיה, סאדו-מזוכיזם היא סטיה וכו'. פרויד לא היה משוחרר מהתפיסה של סטיות מיניות שכ"כ אפיינה את החשיבה המדעית-הרפואית של המאה ה-19, אשר יצרה "משתלה של סטיות" כפי שמכנה זאת מישל פוקו ("המיניות: הרצון לדעת I"). יתרה מזאת, פרויד בנה בסיס תיאורטי שתיאר את "הסטיות המיניות" כתוצאה של נוירוטיות וכו'. פאליה, לעומת זאת, משוחררת לחלוטין מהתפיסה של מין סוטה. בשבילה למשל, סאדומאזוכיזם היא מיניות טבעית. כך, למשל, היא טוענת שככל שהמעטה התרבותי מתרופף ניתן למצוא גילויים רבים יותר של סאדומאזוכיזם (המרקיז דה סאד חי בתקופה הכאוטית של המהפכה הצרפתית). כשהיא סוקרת היבטי מיניות ביצירות אמנות בספרה אין היא עושה בעקרון הבחנה בין מין "תקני" למין "סוטה" - הכול הולך, הכול מיני. נ.ב. אם מישהו מצא בדברי גינוי לפרויד הרי שלא היא: פרויד היה גאון במלוא מובן המילה, אלא שפאליה, העומדת על כתפיו הרחבות, מצליחה לעיתים לראות מקומות חדשים. לא רק התרבות המדעית-טכנולוגית מתפתחת אלא גם מדע-התרבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה תגובה 140654 הבעתי את ההסתייגות שלי מהמושג טבעי אליבה דה פאגליה. יש משהו מבלבל בהגדרת ה"טבעי" שלה. סאדומאזוכיזם למשל איננו פרקטיקה טבעית (גם עם פיספסתי את הנשיונל ג'יאוגרפיק בו הראו משחקים מיניים כוחניים בין חיות, שכן אלו הרבה יותר אינסטנקטיביים ולא מודעים). ברוב חוצפתי עולה במוחי מושג אחר, מסוייג יותר-"תרבות שמפוייסת יותר עם האינסטינקטים החייתיים". אומנם זהו מושג הרבה יותר מסורבל מהמושג "טבעי", אבל איכשהו נראה לי שהוא מדוייק יותר (באם הבנתי נכון את כוונתה בספר). ------------------------------------------------------- p-files.org
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בעיה כשמותחים את המושג "טבעי" יותר מדי. אני מבין שמנסים להעביר קו מפריד בין "טבע חסר תודעה" לבין "טבע עם תודעה", כמו בדוגמא שהבאתי בחלק א' על ההבדל בין חיות (קופים למשל, אבל כמובן שיש יוצאים מהכלל בשוליים, דובי) שיושבים ובוהים בחלל האויר, לעומת אדם שמגלה עירנות וכמעט תמיד קשוב בצורה רציפה לסביבה. אני לא בטוח שאפשר לנתק "תרבות" מ"טבע" בצורה כל כך ברורה וחדה (אם בכלל), משום שאנחנו חלק מהטבע, אם נרצה או לא, כולל דפוסי ההתנהגות שלנו. לכן אני מסתייג ממה שכתבת בתגובה 140654 ש"אין כמעט שום דבר טבעי במיניות שלנו". ההבדל העקרי בין פאגליה לפרויד הוא המיקום של המיניות ביחס לטבע. עבורה המיניות היא חלק מהטבע - אותם "מעיים כטוניים של האדמה" (תגובה 139849) ואליו פרויד, היא כותבת, לא הבין שהמין הוא חלק מהטבע. דווקא הפרסונות הם "מלבושים" שהתרבות ארגה למין. האם זה אומר שהמופעים המיניים, כמו סאדו-מאזו הם "לא טבעיים"? הם לא טבעיים במובן שהם לא תוצר של טבע-חסר-תרבות. לכן, כותבת פאגליה, הטבע הוא שדה הפעילות של האנושות, לא החברה. בתור דוגמא, אני מנסה לתאר את הפרסונה של הS/M, לפי פאגליה, ולא רק. האדם הקדמון1 שמגיח מתוך הטבע לתוך הוויה של תודעה מתחיל "לקרוא לדברים בשם", ליצור אובייקטים תודעתיים וגם ממשיים. הוא יוצר "אני", "את" וגם "פטיש", "סכין" (מושגים) וגם פטיש וסכין (כלים). חיות לא בדיוק מזהות את עצמן כ"אני" ו"אתה", שלא לדבר על לטאות ודגים. ההכרה העצמית והחברתית מביאה לכדי מערכת של יחסים בין יצורים בעלי הכרה ומודעות. מערכת יהסים על פי הגדרתה היא מערכת של כוחות - פיזיים ומנטלים - שלפחות בשלבי התהוות, מתמודדים ביניהם (דיון 1249). מכיון שמין הוא הכוח המניע הרי שיחסים כאלה שמתרחשים בין יצורים מודעים מובילים למערכות מיניות היררכיות כמו סאדומזוכיזם2. כשכתבתי את הפסקה האחרונה נזכרתי שפעם כתבתי על התזה של הפילוסופית שיטס-ג'ונסטון (דיון 1133) על הקשר בין התפתחות הכרה עצמית ורצחנות. ----------------- 1 פאגליה כותבת שהתרבות היא תוצר זכרי, ולא חייבים להסכים איתה, מה עוד שיכול להיות שבשלב קמאי מוקדם, לפני שהתפתחו פרסונות של גבר/אישה, אפשר לדבר על "אדם" בצורה כללית. 2 נקודה נוספת שפאגליה מעלה, קשורה למיקום אברי המין. היא רואה בזקיפות הזכרית הנראית לעין כל את המניע להתהוות אותו דחף בוחן, בודק ומפריד של הזכר שמביא ליצירת תרבות. לעומתו, איברה של הנקבה מוחבא וכדי לראות אותו היא צריכה לשכב על גבה או לכרוע מעל לזכר. אבל, שתי תנוחת אלו הן תנוחות סאדומזוכיסטיות בעליל, נשלטת או שולטת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי 2 - אולי אני פשוט לא מעודכן, אבל מבין התנוחות הקלאסיות (קרי: אלו שלא צריך לקרוא את הקאמה סוטרא כדי לחשוב עליהן) נשארות לא-סאדומזוכיסטיות, לאור טענתך הזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא תנוחות מיטה, בלאוארקופף(?), אלא איך אפשר "להציץ" לה. ז"א, אם למיניות כוח כזה חזק, והזכרות מתנפנפת לכל עין, אז כדי לגלות את הנקביות המוסתרת (אוקאלט) צריך לעבור דרך תנוחות כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כליל, באמת שאין צורך בתגובה על כל פיפס. ראה גם תגובה 141209. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין שאנחנו בקטע של לולאות אינסופיות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חג שמח, שלו וענוג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הם ממש מגלים לנו את קטמון'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במאמר מוזכר הקשר שעושה פאליה בין היופי, האסתטיקה וכוח השלטון. ברצוני להרחיב מעט: פאליה טוענת שאת הזוהר והיופי ככוח, ואת הכוח כיופי, המציאו במצרים העתיקה. האצילים המצריים היו "האנשים היפים" הראשונים. כך, למשל, תרבויות עתיקות פסלו נשים כסמלי פריון, אך הן נשאו את האופי הכטוני של הטבע, לא הייתה בהן האסתטיקה האפולינית, שהמציאוה המצרים. המצרים היו הראשונים שהעניקו זוהר לשדיים קטנים, שדיים כעיטור אביבי, ולא כשקי חלב צמיגיים - דגש על קו המתאר (הקונטור) שלהם ולא על הנפח. (מצרים האפולינית, אומרת פאליה, עשתה את צעד המעבר הראשון מנקביות לנשיות כצורת אמנות אירוטית). גם הארכיטקטורה כמבטאת כוח שלטוני הומצאה במצרים. היו מבנים ציבורים קודם לכן, אך הם לא ערבו לעין, המצרים, לעומת זאת בנו מבני ענק בעל ארכיטקטורה מרובעת, שהקו הישר משחק בה תפקיד מרכזי. כוחו של הפרעה יצר את הפירמידות, הרים מפוסלים בלבני ענק, בעלי קווים מתכנסים בקודקוד שבטאו את עוצמתו. הליניאריות של הקווים היא שנתקה את האסתטיקה הארכיטקטונית הזו מהטבע. האבן העמידה שהשתמשו בה המצרים הפכה את האמנות והשלטון כאחד לדבר עמיד ויציב. הגוף הפך לאובליסק, מרובע, פאלי, מצביע לשמים "קו אפולוני הקורא תיגר על הזמן והשינויים האורגניים". דוגמה מאוחרת יותר, שנראית לי ממחישה את הקשר בין שלטון ליופי ואסתטיקה: במאה ה-10 רוסיה עדיין לא הייתה מגובשת, בשטחים שיהיו רוסיה שלטו נסיכים ממוצא ויקינגי, הארץ הייתה מפוצלת לערי מדינה. הגדולה בערים עתיקות אלה הייתה קייב, והנסיך הגדול של קייב, ולדימיר, היה האדם החזק של "ארץ הרוס". אך הוא ביקש כוח רב יותר, ולכן חיפש פולחן פולחן מרכזי כלשהו, שיעניק לו לגיטימיות וסמכות מעבר לכוח הצבאי שהפעיל. ולדימיר תר אחר דת אחת שתקשור את כל עממיה הפגאניים של רוסיה. וטקסטים עתיקים מספרים, שוולדימיר שלח שליחים שנפגשו עם היהודים, המוסלמים והקתולים, בחיפושיו אחר הדת "האמיתית" האחת. אנשיו הגיעו גם לקונסטנטינופול. כאן, בלב לבו של העולם הנוצרי האורתודוכסי, מצאו נציגיו של ולדימיר את הכוח והתפארת שהנסיך הגדול ביקש: השליחים שהגיעו לקונסטנטינופול התרשמו מאוד מיופייה האסתטי: "ראינו שם יופי רב כל כך, עד שלא ידענו אם אנחנו בשמים או בארץ. אנחנו יודעים רק כי אין ספק שאלוהים שוכן במקום הזה." ולדימיר המיר את דתו לנצרות משום שהזוהר והיופי האסטתיים של קונסטנטינופול ביטאו בעיניו את העוצמה והכוח שביקש. הוא אילץ גם את נתיניו להמיר את דתם, וחיזק את שלטונו באמצעות הפאר והאמנות הכנסייתית שאימץ לו מקונסטנטינופול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, הדגמת יפה את הכשרון של פאליה ליצירת משפטי מחץ שממש מתחננים לציטוט. גם אני זכרתי את מה שהיא כתבה על ''המעבר מנפח שדיים לצורת שדיים''. את המעבר הזה פאליה מתארת כתחילת מה שאנחנו מכנים ''אסתטיקה''. אסתטיקה משמעה ''לחיות לפי העין'', כך שכאן פאליה מקשרת בין אותו ''מבט זכרי'' שמתוך התבוננות באברו הזקור (הכוח המניע של המיניות) עובר להתבוננות בעולם ולגילוי קוי מתאר שונים שיוצרים מתוך הטבע האחיד מה שקראתי לו בראיה תנכית ''לקרוא בשם''. המבט מבחין וחוצב מתוך הטבע דברים מופרדים, אובייקטים אוטנומיים. לא סתם המולה של מיש-מש צבעים וריחות וקולות אלא עצים, עלים, צפורים, אנשים, חפצים, אמנות. אסתטיקה או ''לחיות לפי העין'' מביאה למושג של ''טעם טוב'' או מה שנראה לנו כדבר מה יפה, שכמובן מעוגן בחברה ותרבות מסוימת. מכאן אני יכול לקשור את האדם האסתטי לשליט כי האסתט הוא זה ש''רואה וקובע'' מה יפה ומה לא. זה כמובן מתקשר לאיסור עשית פסל ומסיכה, אולי כדי לדכא את התנשאות האדם, שלא יחשוב שהוא זה שקובע מה ''יפה'' ומכאן מה ''חשוב''. אגב, את הקשר בין שלטון ליופי אפשר לראות בארמונות הפאר של צ'אוצ'סקו, הב.מ.וו. של שרי הבעת', בתי השימוש המוזהבים של סדאם, חליפות ארמני של מני נבחרים, ותמונות של בלונדיניות שופעות שהתגלו בארמונותיו של ''סדאם היפה והאמיץ'' (שיר ילדים פופולרי בעירק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. שמעון הסביר בצורה טובה את הסיבה לכך, המעבר מראיה של מהויות "היוליות" כמו נפח לראיה "תרבותית" של קוי המתאר. ראה תגובה 141275. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיקר הביאה היא ביאת המשיח וכל מה שאתם חומדים סקס זה סימן אלהי טבעי בשביל שתבקשו שיבא משיח בן דוד והנה המשיח הזה האמת שמו נ נח נחמ נחמן מאומן והוא השיר חדש וזה נקרא ביאה וקבלה חדשה את זה יש לבקש ולדרוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרן, הקישור שנתת לא קיים. כשנסיתי אותו דווקא קיבלתי דף מתאים מאד, פרסומת שמראה זוג מתנשק. אני מניח שהתכוונת לקישור הזה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לקישור הזה התכוונת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמאה שנה, יצא אחד העם נגד הספר של תומאס קרלייל "על הגיבור בהיסטוריה" שהיה כנראה (לפי מאמרה המאלף של עדה רפופורט-אלברט) החיבור הראשון שהציג את תפקידו של הגיבור ההיסטורי. במאמרו "משה", ביטל אחד העם את בזבוז הזמן והמאמץ של "מלומדים שמתאבקים בעפר ספרים וכתבים עתיקים בשביל להעלות מקברם 'גבורי הסטוריה' [ולשם כך] מאבדים מאור עיניהם". אותם "גיבורי הסטוריים" שכביכול השפיעו (וישפיעו) על חיינו אינם אלא "ציור דמיוני שיצר לו העם לפי צרכיו ונטיות רוחו". היצירה הדמיונית הזו, פרי רוח התקופה וצרכיה היא למעשה "הגיבור האמיתי שהשפעתו מתמדת והולכת". המקור האמיתי, האיש או האישה עצמם, שעליו אולי יש לנו ממצאים ביוגרפיים ו"ארכאולוגיים" (ז"א שיש עליהם עדויות מחוץ למה שכתבו המאמינים האינטרסנטים), את אותו "אוריגינל המוחשי שהיה זמן קצר במציאות" בכלל אנחנו לא מכירים ולפעמים לא יודעים עליו שום דבר אמיתי. אפילו אם יש לנו איזה ממצאים ועדויות על חיי אותו האיש - משה, ישו, נחמן מברסלב - "עלולים המלומדים להפליג בערכם של חידושיהם" ולבנות דמות על פי צרכם וצרכי תלמידיהם, כשלדמות הזו אין לה כעט ולא כלום עם הדמות האמיתית. הדמות ההזויה עשתה מעשי ניסים, השיבה לחיים תינוקות מתים, בהיאה מראפא למצורעים, גילתה מיקומו של אוצר לאיזה חלכא וכיוב'. אבל, אותם אנשים שמיצרים דמויות דמיוניות של גיבורי תרבות והיסטוריה "אינם רוצים לראות דבר פשוט זה, שלא כל אמת ארכאולוגית היא אמת היסטורית". אם אין להם פרטים כאלה, אז ה"אמת" הממוצאת איננה האמת המוחשית שאכן היתה, ואפילו אם יש לנו כל מני פרטים מוחשיים "ארכאולוגיים", הרי הפרשנות שלנו עדיין מוטית על פי צרכינו, וכך נבנות דמויות שאין להם שום קשר עם ההסטוריה האמיתית. "ההסטוריה האמיתית אין לה עסק עם פלוני בן פלוני האיש המת", עם דמות הגיבור כפי שנוצרה בהגיוגרפיה, אלא עם "הגיבור החי שנחרת בלבבות והיה לכח פועל בחיים". להדמיה (אולי הסימולקרה מדיון 886) יש כוח חיות משלה, ללא קשר לעובדה שהיא יצור מלאכותי, פרי אינטרסים זמניים של תלמידים שהתאמצו לפאר את רבם, וגם כדי אולי להביא מזור למצוקתם שלהם. ----------- את המאמר של אחד העם אפשר לקרוא באתר הקודש "פרויקט בן-יהודה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רון, כל הדברים שכתבת יפים ומאלפי דעת, אבל זה יצא קצת מצחיק שתגובתך באה דוקא לדבריה של קרן האור המסכנה, שכתבה על הרב נחמן כאן ובעוד כמה דיונים, והרואה עצמה כמושיעה וגואלת נפשות. היא סובלת כנראה מ... טוב, לא חשוב ממה. לא רוצה להעליב אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בס"ד שעל ידי ברית המילה מתקרבים אנו להקב"ה ונפרדים מהעפר הניקלה ומקימים חומה שבלב ושל בשר בין בני ישראל לעכו"ם. ואמר הרב הקדוש על הברית שאדם מחויב את הדברים כאלה עבור עובד ה ,'מטרת הקרבן היא הקירבה לבורא עולם .שורש המילה" קרבן "הוא "קירבה ."הבורא העניק לנו את המצוות לתועלתנו בלבד ,הן משמשות לנו כאמצעי לזיכוך ולעלייה רוחנית .אולם ,ההפך הוא אצל עובד האלילים שעל פי תודעתו מגיש לאלוהיו מתנה .והוא מקווה על ידי כך לפייס אותו ,להיות עמו" ביחסים טובים,"ובתמורה לזכות ליחס טוב ולשפע וברכה . אצל האדם מתחולל מאבק תמידי בין כוחות הגוף – השואפים למילוי הרצונות הגשמיים – ובין כוחות הנפש - המבקשים להעלות את האדם מבחינה רוחנית .כאשר אדם חוטא, הוא נכנע למעשה לכוחות הגוף ;תהליך זה גורם להגברת הכח הבהמי -גשמי המצוי באדם ולהחלשת הצד הרוחני המצוי בקרבו .זאת ועוד ,התגברות כוחות הגוף על כוחות הנפש עלולה לגרום להתדרדרות נוספת ,שהרי" :עבירה גוררת עבירה."מטרת הקרבן היא להביא ליצירתו של תהליך הפוך ,להוות גורם חיובי ,גורם מקרב בבחינת" מצוה גוררת מצוה ." יצירת הקירבה בעקבות הקרבת קרבן ;הבהמה שהאדם מקריב על גבי מזבח ה ,'מסמלת את הכח הבהמי שבאדם .כאשר הקרבן נשחט לשם אלוקים ,וכן כאשר דמו של הקרבן נזרק על המזבח ובשרו מוקטר לאלוקים ,הדבר מהווה ביטוי לרצונו של האדם המקריב "לשחוט "את הבהמיות המצויה בקרבו ,לקדש את גופו ולהעמיד את כל כוחו ושאיפותיו הגשמיים לשרות הבורא .ואמנם ,הקרבת הקרבן מלווה בתהליך מחשבתי המבטא נכונות פנימית לעשיית צעדים אלו של התקרבות ,הטהרות וזניחת הרדיפה אחר הנהתנות ,שהביאה להתדרדרות שאותה מנסים עתה לעצור . אם האדם לא הבין או לא החדיר ללבו את משמעותם האמיתית של הקרבנות ,שהם אמצעים לקירבת האלוקים ,הקב"ה אינו חפץ בקרבנות אלו .לא יתכן שבעת שהאדם יקריב קרבנות ,בד בבד הוא יעשה גם מעשים המרחקים אותו מבוראו .על מצבים אלו מתריע ישעיה הנביא) א ,יא (ואומר" :למה לי רוב זבחיכם ,יאמר ה ."' שלום שלום חזק חזק ונתחזק ויבנה ביהמ"ק במהרה בינמינו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Stone love - she kneels before the grave
Her brave son - who gave his life to save the slogan That hovers between the headstone and her eyes For they penetrate her grieving New love - a boy and girl are talking New words - that only they can share in New words - a love so strong it tears their hearts To sleep - through the fleeting hours of morning Love is careless in its choosing - sweeping over cross a baby Love descends on those defenceless Idiot love will spark the fusion Inspirations have I none - just to touch the flaming dove All I have is my love of love - and love is not loving Soul love - the priest that tastes the word and Told of love - and how my God on high is All love - though reaching up my loneliness evolves By the blindness that surrounds him Love is careless in its choosing - sweeping over cross a baby Love descends on those defenceless Idiot love will spark the fusion Inspirations have I none - just to touch the flaming dove All I have is my love of love - and love is not loving Li, li, li, li, li, li.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאהבת האמת היא קרן אור באפלת חיינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Soul Love (David Bowie)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בצ"ל "שורש המילה "קרבן" הוא "קירבה"." אאאאאאו? אני מבין את הצורך לשחוט פרה ולהניח אותה על מעין גריל. אבל למה לא להוריד את הבשר כשהוא מוכן? מדוע להמשיך ולצפות בבשר נשרף עד אפר? כשאתה ניגש למקרר, מוציא גביע מילקי ופותח אותו, האם גם אז אתה ניגש לכיור ושופך את תוכנו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מבינה על מה ביססת את הקשר טבע קמאי-פגאניות-נשיות אל מול התרבות היהודו-נוצרית-גבריות. מספר ציטוטים ותמיהות: "...את הזהויות הללו חצב מבטו של הזכר מתוך הטבע ההיולי, האמבי, חסר הצורה והמנוחה. המיניות באה מהטבע, מהביולוגיה, ואיננו יכולים להתעלם מהטבע, הסובב אותנו ללא הפסק. אין בכוח שכבות התחכום הסמלי והמופשט שהעמיס האדם על הטבע להעלים את המקור הקמאי..." מדוע לקבוע כי הגבר מבחין לראשונה בין העצמי להיולי? בגלל אבר המין הזקוף אל על רק כשהוא שוכב על גבו? גם כשהאשה מביטה בגופה היא מבחינה באברים זקופים בעלי קונוטציות מיניות (ולא אחד, אלא שניים...). מדוע ההפרדה וה"חציבה" מתוך הטבע ההיולי היא מעשה ידו של הגבר דווקא? "...בעיני היהודים...נתפסת הזדווגות יום השישי שלהם כמקבילה לזיווג השמימי שנערך בין הקב"ה לשכינה כל ערב שבת, כלומר, יש כאן כיסוי תרבותי על העובדה שמקור המיניות הוא בטבע - אקט ההזדווגות הארצי של הזוג הדתי מוצג כחיקוי של תהליך שמימי..." מדוע כיסוי תרבותי? אין כאן כל כיסוי. היהדות מכירה במיניותו של האדם, והמונח "יהודו-נוצרי" אינו נכון בהקשר זה ואולי בכל הקשר שהוא. היהדות, שלא כמו הנצרות, איננה דת המקדשת את ההינזרות ממין, אלא מנתבת את האנרגיה המינית ("חוצבת" אותה מן הטבע ההיולי...), הנצרות מועכת אותה ומקדשת לידת בתולים. ולגבי שיר השירים. יש כאן, אכן, אלגוריה, אבל אלגוריה איננה "כיסוי". ניתן לראות זאת כיצירה בעלת מספר רבדים. השושנה בין החוחים, דרך אגב, אינה יכולה להיות בשום אופן אלגוריה לפות אדמוני. ההשוואה היחידה עם גוף האדם יכולה להיות עם שיניים צחורות או עם גלגל העין. זיהית בטעות את השושנה עם ורד, ומקור הטעות נעוץ בדיוק בפסוק זה שבשיר השירים. בתרגום התנ"ך זוהה בטעות פרח השושן הצחור, שהוא פרח בר ארצישראלי, עם הורד. החוחים זוהו בטעות עם קוצי הורד.כל זה מפני שהצירוף של "שושנה" ו"חוחים" גרם למתרגם לחשוב כי מדובר בפרח קוצני. למעשה מדובר בשושן צחור הגדל בלב שדה חוחים. (החוח נזכר בנפרד גם במלכים ב' י"ג). טעות אחרת בתרגום גרמה לשפן לחזור אלינו בתחפושת של ארנב. ועוד הערה אחת לסגירת מעגל: השושן הצחור הוא סמלה של מריה, אם ישו, סמל הבתולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. האישה לא מבחינה באברי מינה. שדיים אינם אברי מין כמו הזכרות הגברית. עפ"י פאליה, השדיים עברו להיות אברי מין אסתטיים עקב התפתחות ה"מבט" הזכרי, שעגביר אותם משקים בעלי נפח לקונטורות צורניות בעלות משמעות ארוטית (כבר לא סתם מינית) ואמנותית. ראה תגובה 141275. אגב, האיבר הזכרי מצביע אל על גם כשגבר עומד. איבר המין הנשי מוסתר ונחבא, גם ממבטה שלה. ב. הכיסוי התרבותי הוא המעבר ממין ישיר, בוטה, לשם רביה או הנאה, אבל מעוגן בטבע, בביולוגיה, לרגשות של אהבה "רוחנית", אהבה אפלטונית, אהבת האל. רגש האהבה בנוי על התאווה והתרבות יצרה שכבות חוצצות - אותן פרסונות מיניות - עם כוחות הטבע ההיוליים, הבסיסיים. אני לא חושב שפאליה קוראת לשוב לטבע הראשוני, לזנוח את התרבות (האם זה בכלל אפשרי? לא נראה לי, ראה דיון 1133). אני לא חושב שהיא מחלקת ציונים, אלא רק מנסה להראות דרך ניתוח יצירות תרבות ודת כיצד הכוח המיני מפעפע גם דרך מעטפות השכלתנות האפולונית. דוגמא אחת יפה (ויש אחרות) לנסיון לנקות את "הטבע" (תאווה מינית) מרגשות אהבה מצאתי בציטוט מהבעש"ט שאמר שתפילה היא כמו משגל, אבל המטרה היא אהבה רוחנית. (ראה במאמר). אשר ללידות בתולים, גם ביהדות יש סיפורים על קדושים שנולדו "בלידה טהורה", נדמה לי שהבעש"ט הוא אחד מהם, ז"א, לא יודעים מיהו האב כרמז שאולי האל הוא האב. ג. שושנה - הדימוי הזה רווח ויומיומי. שושנים בדיבור רגיל הם הורדים rose והפרח הזה הוא סמל אהבה אוניברסלי. אתה בהחלט צודק בניתוח הפרטני אבל אני לא חושב שיש משהו שהושב על מטפורה של שושן לבן בקשר לאהבה, כולם מתכוונים לורד האדום וקוציו. (השושן הלבן הוא סימלה של סקוטלנד ואני דווקא חושב על המשורר הסקוטי יו מק'דרמיד, בתרגומו הנפלא של יאיר הורביץ). גלגל העין כדימוי מיני - באמת קראתי על זה מאמר מאד מעניין. כברה (מסננת) היא דימוי מיני שמופיע בצורה מודגשת בתאורים קבליסטיים שמבוססים על חזון יחזקאל. הכברה היא כלי שמאפשר עשוי חרירים או סדקים שמאפשרים לנוזלים לעבור דרכם. כדי להשלים את דימוי הכברה לפות צריך רק להוסיף סדק מרכזי. הסדק הזה מופיע בעיני החיות שמוזכרות בחזון, והעיניים האלה מושוות לכברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשיות וגברית השתמשתי במונח "אברים בעלי קונוטציה מינית" ולא אברי מין, אך אני מקבלת את קביעתך כי זוהי קונוטציה גברית, וכי אברי מינה אכן נסתרים מעיניה. ובכל זאת, מה הקשר בין עובדה זו לבין תפיסת העולם שלה? ומדוע מתחת את החוט המקשר בין נשיות, פגאניות ותפיסת עולם המבטלת את העצמיות מצד אחד אל מול הצד השני, בו קשרת בין הגבריות, הדת המונותיאיסטית ("יהודו נוצרית" כהגדרתך...) ותפיסת העולם המדגישה את הבידול. ומה לגבי האבחנה שבין מזרח ומערב? האם במזרח, שבו שולטת תפיסת עולם "נזילה" יותר, שולט האתוס הנשי? כיצד הוא בא לידי ביטוי? "כל כבודה בת מלך פנימה" אינה נזירה ולא בתולה. נכון שיש חוט המקשר בין היהדות לנצרות, אך את התפיסה הדואליסטית שלה לא ירשה הנצרות מו היהדות, ומקור תפיסה זו של שתי רשויות, הוא שהופך את המין לטמא. ביהדות יש עידון, אבל אין בה הכחשה. זהו הבדל עקרוני. הבחן נא בין שני ה"כיסויים". לידת בתולין לגבי הבעל שם טוב, ר' ישראל בן ר' אליעזר, מעולם לא שמעתי סיפור שהתייחס ללידתו כאל לידת בתולין, ואשמח אם תפנה אותי למקורות. דווקא באתר זה קראתי על יואב, עשהאל ואבישי, בני צרויה, גיבורים בני אל. למיטב הבנתי מיתוס זה (שאינו מוכר לי) מזכיר ברוחו מיתוסים פגאניים יותר מכפי שהוא מזכיר את סיפור לידת ישו (או הבעל שם טוב...). שושנה בין החוחים בלשון ימינו האבחנה מיטשטשת, בלשונו של כותב שיר השירים אין מקום לטעות. הוא התכוון לשושן צחור, שאינו יכול (ולו בשל צבעו) להוות דימוי לאיבר אדמוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(למה אתה לא משתמש בשם שלך?) כשאתה כותב "תפיסת העולם שלה" אני מבין שאתה לא מתכוון ל"תפיסת העולם של פאליה" אלא ל"תפיסת העולם של הנקבה". כמדומני שלא מדובר על התפתחות של תפיסת עולם נקבית אלא שהזכר הוא זה שעיצב את עצם המושג "תפיסת עולם" עקב נקודת המבט שלו בתוך הטבע ועל הטבע. אליבא דפאליה, הזכר הוא זה שמבטו הלך בעקבות אברו המתנשא וכך עזר לו לפתח תפיסה חושית או מנטלית או אינטלקטואלית (עד כמה שניאנדטרל יכול להיות כזה...) של הפרדה. אם אני מבין אותה נכון, ברגע שהוא ראה דבר מה נפרד, בולט, ברור - זכרות - והוא קישר את זה עם תאווה מינית, עם דחף מיני, עם משיכה בלתי מובנת אל "הנסתר המיני" של הנקבה, התפתחה בו יכולת כללית יותר של הסתכלות בטבע הומוגני ואחיד שסביבו ולאט לאט לפתח התבוננת מפרידה, מחפצנת (בוראת אובייטקטים). תחשוב שוב על אדם קמאי בעל תודעה מעורפלת, ערטילאית, ראשונית, כמו תינוק שלאט לאט מתחיל לזהות אובייקטים ספציפיים מתוך בליל הצבעים והצלילים שהוא חש, חש מבלי לדעת שהוא חש. (סתם ספקולציה, אני לא זוכר איך הייתי תינוק). ביטול העצמיות היא השיבה אל "הטבע" שכבר קיבל מימדים "אלוהיים". השמאנים והאורגיות הדיוניסיות או האצטקיות של ביתור אברים, של סירוס, של הטלת מום עצמי (ראית את השיעים בכרבלה מכים את עצמם בטפיחות ריתמיות של שוטים עשויים משלשלאות מתכת?). פאליה מראה כיצד האלמנטים האלה רוחשים בתוך התרבות והאמנות שלנו, גם אם זה רק ב"פטישיזם מילולי" כמו בשירה, פרוזה, טקסים דתיים נוצריים (כי הרי היהודים עדיין מקדשים ופוחדים ומשתמשים בדם). לכן, הדת שהתאמצה לזכך את המגע ה"טיבעי" שהוא הכוח המיני, ולהפוך תאווה לאהבה לא רק שלא הצליחה לחסל את הכח הקמאי הזה אלא אולי בעצם הולכת כנגד הטבע מתוך מחשבה מוטעית שאפשר לצאת מתוך הטבע. הנה רעיון שעלה במוחי הקטן - אפשר לאמר "אז אנחנו עבדים של הטבע, של כוחות המין, הרביה, האכילה הבסיסיים ביותר". אולם זו ראיה מוטעית לחלוטין, לדעתי. דיבור כזה רווי בדואליות (קרטזיאנית אם תרצה, ראה דיון 806). כאילו שאנחנו והטבע זה שני אלמנטים שונים והטבע בא וכופה את עצמו "עלינו". אנחנו חלק מהטבע, ואם אנחנו רוצים להבין את עצמנו אז דבר ראשון, לפחות לאור הספר הנדון, צריך להבין שחיים פרושם רביה ורביה פרושה מין. נכון שהמושבעים עדיין דנים אם חיים זה אולי חילוף חומרים או אולי בעצם חיים זה "לא" (כך). אבל, אם אני מסתכל על זה "מהצד" אני יכול לאמ שכשהמולקולה הראשונה כבר נוצרה איכשהו, אם לא היה לה כושר התרבות, ה"חיים" (מה שזה לא יהיה) היו נפסקים מיד. בקשר למזרח/מערב - פאליה אומרת במפורש שהיא מתרכזת בתרבות המערב, משום שהמזרח הוא יותר בעניין של התמזגות ופחות בקטע של הבדלה (ואני מודע לקונוטציה של המלה). כך שכל הדת, אפילו אם היא מכירה בחשיבות המעשה המיני, כמו היהדות שמקדישה לו מחשבה רבה (אם כי מאד סקסיסטית, פוריטנית וכו' אבל לא נכנס לזה עכשיו), וגם בהודו שמעתי שכתבו קאמה סוטרא. אבל פאליה רוצה לחדור מעבר ליומיומות הפרוזאית ולהראות שהכוח המיני מניע גלגלים עמוקים ביותר בהתפתחות הציביליזציה שלנו, כולל התפתחות הדת. כך שטקסי ברית המילה הם שאריות לאותו אדם ראשון פרימיטיבי שרצה להיות חלק מאלוהיו, מהטבע ולכן פרע בשרו או בבשרם של אחרים. ברית מילה איננה יחודית ליהודים ושבטים בכל חלקי העולם מבצעים טכסים דומים (אגב, גם דיני נידה לא יחודים ליהודים), ואין זה פלא משום שהיהודים לא המציאו את הכל יש מאין, כולל מילת בנות שהיתה נהוגה בזמנים עתיקים אצל קהיליות יהודיות מסוימות. הארכתי יתר על המידה, וגם התפזרתי ואני רוצה רק להעיר על לידת בתולין - עכש"י גם על הבעש"ט וגם על הארי נכתב שנולדו לידת טהרה, ללא יצרים מיניים. אמנם לא לידת בתולין אבל עוד נסיון ליצור אגדה שמסלקת את המין מחייהם של קדושים. לאור הספר של פאליה, אני חושב שיש קו שווה בין לידת הבתולין של ישוע ובין הסיפורים המומצאים האלה על הארי והבעש"ט (שסביר ששבחים כאלה הועתקו משבחי הארי, אבל שוב זו סטיה רבתית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף טופיק לגמרי, אבל תחילת ההודעה שלך הזכירה לי בדיחה: לפרס יש אחד של נתניהו יותר ארוך והאפיפיור לא משתמש בו. מה זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. א.ש. אייל היא כנראה "את" ולא "אתה" (אולי ר"ת של "אשתו של אייל"?) 2. מעניין איך מסבירה פאליה את ההבדל בין ראיית העולם האחדותית של המזרח לבין הגישה המבדילה ומפרידה של המערב, לאחר שהעמיסה בניין הגותי שלם על מראה האבר מזדקף. [השמועה אומרת שגם במזרח האברים מזדקפים]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר של פאליה הוא ביקורת=ניתוח של ספרות,שירה, אמנות, דת ותרבות. מטרתה היא "להראות את האחדות והרצף בתרבות המערב" ולכן היא דוחה את הרעיונות המודרניים "שהתרבות נשברה לחלקים חסרי משמעות", ומקבלת את המסורת הקנונית המערבית. כמו שכתבתי במאמר, היא רוצה להראות שתרבות המערב היהודו-נוצרית לא הצליחה "לחסל" את הפגניות שעולה ומבצבצת "ביצירות אמנות, ארוטיות, אסטרולוגיה [גרפולוגיה? דיון 1421] ופופ". לשם כך היא רוצה לבדוק מהי אמנות, מה בדיוק האמן יוצר ואיך הוא עושה את זה. היא טוענת שבד"כ הביקורת האקדמית לא התייחסה לאספקטים המוסריים, האגרסיביים, סאדיסטיים, מציצנות (וויוריזם) ופורנורגפיים שבאמנות. לכן צריך גם לבדוק מה זה סקס ומה זה טבע ואת הקשר ביניהם, תוך היתרכזות על "סטראוטיפים מיניים והבסיס הטבעי/ביולוגי" שלהם. לשם כך הספר מאחד גישות של ביקורת ספרותית, היסטוריה של האמנות, פסיכולוגיה וחקר דתות. היא טוענת שאי אפשר להבין מה זה "מין" משום שאנחנו לא יכולים לדעת מה זה "טבע", רק לנתח את המכניזם שבו הם פועלים. המערב, לטענתה, בנוי על זיהוי של "חפצים נפרדים, בדידים", ו"לקרוא בשם" זה לדעת ולהבחין בדבר מה מופרד מהבליל של הטבע, כשהידיעה הזו מובילה לשליטה, לכוח. לעומת המזרח, גדולתו של המערב צמחה מ"אשליית הידיעה הבטוחה", והידיעה הזו עומדת מול הטבע ההיולי שאותו כאמור לא ניתן לדעת. לעומת זאת, המזרח לא העמיד את עמצו כנגד הטבע והקו שעובר בתרבות המזרח הוא קו של היענות ולא קו של התעמתות, כמו שהמדיטציה הבודהיסטית שואפת להרמוניה עם המציאות (אני מוסיף שמדיטציה קבליסטית שומרת בסופו של דבר על זהות עצמית של המודט). היא לא מרחיבה הרבה מעבר לזה, ואני חושב שיש מספיק חומר למחשבה מהניתוחים שלה את תרבות ואמנות המערב בלי להכנס למזרח, וגם סביר להניח שהיא לא מכירה את המזרח בצורה כ"כ אינטימית. אגב, אם חושבים על זה, סביר להניח שגם האישה ראתה את הזיקפה ולכן גם היא תרמה להתפתחות התרבותית. בשורה תחתונה, מין הוא הכרח כפוי והצורך העתיק הזה שולט על חיינו כך שהנסיון להשתחרר מהמין או למצוא חופש דרכו נועד לכשלון. זה נשמע מאד טריויאלי, אבל הצורה בה היא מראה את זה דרך ניתוח של האמנות המערבית הקנונית, מרתקת, מעוררת מחשבה ובכלל, הציגה בפני יצירות שלא הכרתי או שלא חשבתי שאי פעם ארצה לקרוא אותן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שצריך לקרוא את הניתוחים הספציפיים שלה ליצירות האמנות השונות וכו', שכן העיקרון שעליו היא מתבססת אינו חדש, כפי שכבר נאמר כאן. אני חושבת שיש עוד נטיה בסיסית אחת מתחת לציפוי הדקיק של התרבות- פחד מוות, וחיפוש אחר אלמוות. וגם על זה אפשר לכתוב מחקר שמן ומלא כל טוב, למי שיש זמן וכוח.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העיקרון אינו חדש: כפי שכבר כתבתי, פאלייה כותבת כבר בהקדמה לספר שהיא היתה רוצה להציג תמונה שמאחדת בין אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה, או בלשונה "בין פרייזר ופרויד" (סר פרייזר היה אנתרופולוג סקוטי שלפני כ100 שנים פירסם מחקר מקיף על תרבויות פרימיטיביות וערך השוואה בין דתות שבטיות לנצרות. האם משהו יודע אם הספרים שלו תרוגמו לעברית? טלה? אלי? בכ"א, אני לא קראתי אותו). ניתוחים ספציפיים: במאמר נתנתי כמה דוגמאות על קצה המזלג, כמו האל חפרע, הציור של סט. סבסטיאן או הפסל של דוד, ובתגובה 139987 על סונטה של שייקספיר. דוגמא נוספת (ואני מביא אותה רק בגלל שהיא משעשעת ופרובוקטיבית, בקשר למשה רבינו ואלוהים) קשורה להומוסקסואליות ורפואה. היא טוענת שהלטינית היא שפה מדויקת וביטויים מיניים מדויקים של המשוררים מארטיאליס וקטאלוס משמשים ברפואה המודרנית (אולי יובל יכול לעזור, בתור רופא כמובן). היא כותבת שבשירה של מארטיאליס היו שני פעלים שתארו את תנועת רפרוף האחוריים של הצד הנבעל בשעת משגל אנלי, אחד לזכר ואחד לנקבה. הנה קטע משיר של מארטיאליס (משורר רומאי מהמאה הראשונה), שגם קשור לדיון 1325: כשאתה מגלח את חזך, ידיך, רגליך את היער סביב הזין זה עבור נערתך, אך בעבור מי אתה מגלח את עכוזך? פחד המוות: ראשית, יש את דיון 1246 שקשור איכשהו לנושא. חוצמזה, לקטן הדיוט שכמוני יכול להמליץ למי שיכתוב את "המחקר השמן המלא כל טוב" (אולי אסתי?) לעיין בספרו הקלאסי של האנתרופולוג והפסיכולוג ארנסט בקר The denial of death. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת כתוב שם, אצל מרטיאליס, "היער סביב הזין"? - "זין"? - או שזה תרגום אולטרה-מודרני של מישהו? (שלך?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאילו שהמציאו את הסלנג רק בישראל מודל 2003? איך אתה היתה מתרגם "פיליס" (פ' דגושה) ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסלנג קיים, יש לשער, מאז היות השפה. עם זאת, הנוהג לערב רבדי שפה גבוהים ונמוכים והשימוש בשפה המדוברת, עד כדי עגת רחוב, בשירה ובפרוזה - אלו בוודאי אופייניים יותר לתקופתנו מאשר לתקופתו של מרטיאליס. במקום זין אפשר: אלה, אמה, כלי-זין (ההבדל הקטן), יתד, גזע, כידון, פגיון, רומח, תפארת, גברות, שרביט, ויש עוד שאינני נזכרת בהם עכשיו. למעשה, כל חפץ בעל צורה פאלית יצלח. ומובן שאפשר גם סתם "איבר", "אברך". זה לא מתוך צדקנות. ה"זין" איכשהו מפריע לי למוסיקליות של המשפט. קרא בקול ואולי תחוש בזה גם אתה. ואם כבר זין, אז למה לא - "בשביל מי אתה מגלח את התחת?" למה דוקא - "עכוזך"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוב, היכולת שלי לתרגם היא כל כך חלשה והידע שלי בלטינית קלוש שבעתיים, כי הוא פשוט לא קיים. שתי המלים ששאלתה מופיעות בתרגום האנגלי בתור cock או prick שזה זין או זרג, buttock שזה עכוז, אחוריים או ישבן. בינתיים ראיתי שכמה אפיגרמים של מארטיאליס מופיעים באינטרנט בתרגום זהה. מאמר במגזין "פילולוגיה קלאסית" מראה שהשירה הארוטית-קומית היתה נפוצה ברומי. הלטינית היא שפה מדויקת ופעלים מיניים לא עוברים "ריכוך" כמו באנגלית, ואנחנו יודעים שזה קורה גם בעברית. למשל "לזיין" בעברית זה גם אקט מיני, גם לרמות, גם לנקום וכו'. בלטינית הפועל המקביל שומר רק על המשמעות המינית שלו. השירה הגסה הרומאית היתה סאטירה, והמשוררים רצו להצחיק. כדי להצחיק צריך לגרום איזה הלם לשומע, בעזרת דימויים מפתיעים ושימוש בגסויות. כמו כל הבדיחות הגסות של בדרנים וסטנד-אפיסטים, הדימוי הגס שנוצר אצלנו כשומעים, בגלל השימוש הכפול בהלם והומור, אמור להצחיק אותנו. לכן, המלים האלה שניסית למצוא להם מקבילה "עילית", מרוככת או "צדקנית", הופיעו בשירים במשמעותם המינית הישירה. למשל שיר על האל פריאפוס - אל הפריון שהיה לו אבר ענקי ונהגו לשמים פסל שלו בגן בתור דחליל. המשורר הרומאי קטאלוס כתב שיר קטן על פריאפוס שמאיים בעונשים על מי שיכנס לגן ללא רשות: אם אשה, גבר או נער גונבים ממני, היא תציע לי את הכוס, הוא את הפנים והנער את התחת התרגום שלי לעברית מפספס את הכוונה המקורית של השיר הזה שמאיים בעונשים קומיים נוראים(כמובן ריקים) - העונש לאישה הוא אונס, לנער אונס אנלי ולגבר אונס אורלי. אם אתה רוצה, הנה עוד דוגמא. אוננות עוברת בעיברית "ריכוך" ומשתמשים במילה לציין בזבוז זמן, מאמץ חסר תוחלת וכיוב'. המשוררים הרומאים השתמשו במילה במובן הישיר שיש לה כמו: הזרג, כשאני שוטף את ידי השמאלית יבשר שלווה טיפשית לחמדנות הלופתת (אפילו התרגום האנגלי לא מצא מלה מתאימה והיה צריך להשתמש בצרפתית). אפרופו אוננות ופריאפוס, המשורר האנגלי צ'וסר תאר את האל הזה כ"שרביט ביד" (sceptre in honde) כי הוא לא יכול להשיג את הדבר האמיתי. שלא להזכיר את ה"ה מאסטר בייטס של דיקנס וסוויפט. אבל, מספיק לעכשיו, שמא התגובה הזו תגרום להשראה כמו שהמלכה נתנה לסמואל פיפס "למיטה, להשתעשע בדמיוני עם המלכה". אגב, אני חושב שמתאים לקשר פה את דיון 676. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלפפון, ארובת רידינג, חדק, קנה מצודד, מראקאס, ציפור המכנסיים, במבושוט, דינג-א-לינג, אמפאייר-סטייט, יתד-נאמן, שוכן המערות, צינור כיבוי, כריש פטיש, גשוש האהבה, קוברה יורקת, תולעת הפלא, כבאי, שלונג, לוחם האהבה, המפלצת מלוך נס, דרקון השאול, נחש סתום-עין, תרמוס-זרע, אקסקליבר, זרג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Isn't it awfully nice to have a penis?
Isn't it frightfully good to have a dong? It's swell to have a stiffy, It's devine to own a dick. From the tiniest little tadger To the world's biggest prick! So three cheers for your willy or John Thomas. Hooray for your one-eyed trousers snake. Your piece of pork, your wife's best friend, Your Percy or your cock. You can wrap it up in ribbons, You can slip it in your sock. Don't take it out in public, Or they will put you in the dock ... And you won't come back. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מחקר, לא שמן, אולי מעט טוב דיון 2517 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל שווה לשמור את זה איפשהו, והמאמר הזה נראה לי מתאים פחות או יותר: סימון כהן-ברון טוען להבדלים בין מוח גברי למוח נשי, כאשר הראשון נוטה לסיסטמטיזציה, והשני- לאמפטיה. הגורם להבדל הזה הוא הורמונלי כנראה. יש גם מוח מאוזן, שבו שני הצדדים חזקים. יש גם מבחן, למי שרוצה לדעת אם הוא/היא סיסטמטיים, אמפטיים, או מאוזנים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויה, קיבלתי 31 באמפתי ו-21 בסיסטמתי. משמע אני חלש בשניהם באותה מידה... זה גם נקרא מאוזן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנסה עוד פעם, אחרי שתתעורר (או תתחדש?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיקו את המסקנות המתבקשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
EQ=10 SQ=50. כרגיל, אני זו שמהווה את ה"רעש" בסטטיסטיקה על תכונות גבריות ונשיות (או שסתם החיברות הנשי שלי יצא דפוק)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כחכוח) לא נעים, אבל על פי הכתוב באתר, אפילו לאוטיסטים ציון ממוצע של 20 EQ. אולי דילגת על שאלות, בטעות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא דילגתי. אבל היו כאלו שלא היייתי בטוחה בין שתי אפשרויות, אז הימרתי. והיו כאלו שפשוט אין לי תשובה אליהן (מקרים שהתשובות שנתנו הן א' או ב', אבל אצלי זה בכלל ג'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני: EQ=27 SQ=50 יש לי תחושת בטן שנשות האייל לא מיצגות היטב את אוכלוסית הנשים הכללית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחושת בטן (או יכולת אינטואיטיבית) היא תכונה אמפתית | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרצף הזה של תגובות תחת הכותרת "אני קיבלתי" ועוד התיחסות ל "תחושת בטן" וכל זאת בדיון על הקשר בין מין לתרבות? זה כבר יותר מדי- להגלות! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמממ... לפי ההגדרות שלהם, זה לא הופך אותך לאוטיסטית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחוסר ההלם והאימה אני מבין שלא ממש הבהרתי - הערכים לא הפוכים. שלוש-עשרה ושמונה-עשרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבינה מה זה המספרים האלה אפילו שהלכתי לכתבה באנגלית | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני 21 באמפתי ו-29 בסיסטמתי. נורא נעלבתי, אגב, מהטענה שהטיפוס ה"גברי" הקיצוני הוא אוטיסט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
51 באמפטי ו- 37 בסיסטמטי. מה זה אומר בעצם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאתה בחורה, כנראה. מזל טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה מרתקת - כפי הנראה אני סופר-אישה. מעניין מה יאמרו אנשים שמכיאים אותי מעט יותר מאשר דובי (שאני חושד שהוא אינו יודע עלי דבר פרט לשמי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקוראי האייל המעט פחות ותיקים: מאמר משנתו הראשונה של "האייל", שעוסק בהבדלים בין תקשורת גברית לנשית, ועושה הבחנה הדומה בחלק ניכר ממאפייניה לזו המוזכרת בתגובה של אסתי: דיון 279 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שייך לExtreme Type S, לא שזה ממש מפתיע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, ואלף חתולים, בטוחים שגם הצד האמפתי שלך לא לוקה בחסר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת השאלות הראשונות במבחן האמפתי היא ''אני מעדיף חברת בע''ח על חברת בני אדם''. יתכן שבמושג ''חשיבה אמפתית'' מתכוונים למעשה ל''חשיבה אמפתית כלפי בני אדם''. ולסקרנים, התשובה שלי היא ''די לא מסכים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה מאוזן? האם כשהציונים זהים? הרי ניקוד גבוה מאוד בסיסטמתי לא יכול להיות בכפיפה אחת עם ניקוד גבוה מאוד באמפתי! EQ=43 כנראה שאני לא מאוזנת.
SQ=33 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא? EQ=45
SQ=45 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הרי ניקוד גבוה מאוד בסיסטמתי לא יכול להיות בכפיפה אחת עם ניקוד גבוה מאוד באמפתי!" למה לא זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן אינו יכול, כי הרמה הנמוכה במבחן האמפתי משיקה לשתי הרמות הגבוהות במבחן הסיסטמתי! הדיאגנוזה, הן בניקוד 0-19במבחן האמפתי והן בניקוד 53-80 במבחן הסיסטמתי, מצביעה על סבירות גבוהה לתסמונת אספרגר ולאוטיזם. בסיום המבחן ניתן ללחוץ על YOUR BRAIN TYPE ולראות את הגרף המשקלל את היכולת האמפתית והסיסטמתית. נראה לי שיש שם כשל לוגי כלשהו, כי הטווחים והאבחנות הם בלתי מציאותיים: האם {SQ=60 EQ=55} יסווג כטיפוס סיסטמתי מובהק? האם{SQ=60 EQ=78} הבלתי אפשרי יסווג כTYPE B (מוח מאוזן) ממש כמו {SQ=8 EQ=4] חסר רוח החיים?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודעת מה המקום המתאים לשאול (אשמח לקבל הפניה) אבל התרשמתי שיש כאן כמה אנשים משכילים ופתוחים, לכן בכל זאת: מה מקור הכינוי "מקום" לאלוהים ביהדות? ומהן הפרשנויות? תודה וסליחה על החוצפה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עייני כאן: http://www.yshilo.co.il/artshow.asp?aid=19 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תתשובה שבלינק מתגובה 143532 נראית לי הסבר שבדיעבד. כמו הפסוק המפורסם שמשה שמע "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש" שעל זה כתב הרמב"ן שכל מקום שהשכינה נמצאת הוא קדוש. שאלה שאולי מענינית יותר היא מדוע בכלל מייחסים חשיבות למקומות מסוימים? לאו דווקא ביהדות ולא רק בקשר לדת. בגלל שהשאלה שלך נשאלה בתוך המאמר של פאליה, אז אני אנסה לתת קשר. עוצמת החויה הדתית, הריכוז והמשמעות שלה שווה לעוצמת ולחשיבות של החוויה המינית, ואכן היא לרוב מבוטאת במונחים שלקוחים מעולם החויות הארוטיות. בסעיף "מסתרי הפרגוד" שבמאמר, כתבתי על המקום המיוחד שמוקדש להתייחדות המינית. המקום הזה מקבל משמעות ונותן משמעות מינית/דתית לאנשים שנכנסים אליו, כמו חדר המיטות, פינה בגן ציבורי, בית כנסת, דביר. בפרוש של הזוהר על הפסוק משמות ("של נעליך וגו"') מוזכר עניין הדביקות עם השכינה, אותה התבקות רוחנית או זיווג גופני, שעוצמתו עולה כשהוא קורה בתוך "המקום" המיוחד. כנראה מאותה סיבה קיברות צדיקים נחשבים ל"מקום טוב" לתפילות, משום שהוא שטח מוגדר היטב, תחום וברור, שמיוחס לו קשר לאדם שנחשב למיוחד, צדיק. הפרשנות הדתית טוענת שכשאנחנו קוראים למשהו "בשם" מיוחד, אנחנו כביכול מגלים וחושפים משמעות נסתרת שקיימת באותו הדבר, באותו ה"מקום". אבל, אולי בעצם מה שקורה הוא שאנחנו מגלים וחושפים את מה ש*אנחנו רוצים* למצוא באותו דבר. אנקדוטה מענינית: המקום הראשון שהמלה "מקום" מופיעה בכתובים היא בבראשית א' 9 "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד". מסתבר שהפסוק הזה מהווה בעיה והוא לא מסתדר עם כמה דברים. קושי אחד למשל הוא שאם המים ניקווים ל"מקום", לא כתוב שה"מקום" הזה נברא קודם לכן. כדי לקצר, הפרשנות שהוצעה היא שלמעשה במקור היה כתוב מקוים (מיקווה), גם בהסתמך על תרגום השיבעים. כך ש"מקום" שלפי פרשנות מאוחרת רומז לנהר הקוסמי שמקיף את העולם, חלק מ"המקום הקדוש", איננו אלא מקוי מים רגילים. כך אני חוזר לשאלה הקטנה, למה בכלל מיחסים חשיבות ל"מקום" שבו האדם עורך טקסים ומעשים בעלי חשיבות? מבחינת הדת אולי זה קשור במלחמה של דת, כביכול מופשטת, בפגניות שחוגגת ועובדת בטבע, בכל מקום, וכמובן כל הזמן. הריטואלים הדתיים מייחדים גם זמנים מסוימים, בנוסף ל"מקום". האבחנה הדתית מארגנת את עולם הטבע הפראי לפי דוקטרינה תאולוגית קשוחה. אולם מבחינת הטבע והמין, גוף האישה הוא המקום המקודש לטכס, משום שבתוכה הטבע פועל במיסתורין, והאדם לא יכול להבין ולדעת מהו המכניזם שמביא לחיים מתוך הגוף הזה. פאליה אומרת שגוף האישה, כפי שנתפס על ידי האדם הבראשיתי, הוא המקדש החתום, הכלי הסגור שמצופה מבפנים בזהב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההארה. מעניין לחשוב על אלוהים כמקום נפשי של התייחדות. אני חוזרת רגע לדת היהודית- שהפרשנות שלה לשם "מקום" היא בעצם "כל מקום". כלומר, הפחתה בחשיבות מקום פיזי והדגשת תוכן המקום. מה הוא מכיל (שכינה) ומה נעשה בו (פעילות דתית/פולחנית כלשהי המקדשת את המקום). זאת אומרת שהמקום יכול להיות כל מקום ומה שנותן משמעות למקום מסויים הוא לא המיקום שלו, אלא מה שיש בו. אבל מאידך, הדת היהודית היא כן דת של מקום ספציפי. היא אמנם יכולה להתקיים בכל מקום בעולם, אבל יש משמעות בסיסית למיקום- ארץ ישראל. אם אינני טועה הבטחת הארץ לאברהם לא נבעה מתוך סגולות מיוחדות של המקום או מתוך איזה מאורע הסטורי שקרה בו. אך מרגע שניתנה ההבטחה, מרגע שנכרתה הברית, קודש המקום הזה. ולשאלה: היהדות, כיום (ובאלפי השנים האחרונות), לא יכולה להתנתק ממיקום- ארץ ישראל. אך ערכית ותיאולוגית- היא איננה דת של מיקום. יעיד על כך אותו כינוי לאלוהים - "המקום". המכיל בתוכו הכל, המבטל משמעות של מקום פיזי באשר הוא. אז איך אפשר לקרוא את זה? כנראה עדיין לא הפנמתי את משמעות השם. ואולי בעצם התשובה בגוף השאלה- מרגע שקודש המקום, הוא נעשה בעל משמעות. אבל אם כך, כל מקום ביקום הוא קדוש שהרי בכל מקום נמצאת השכינה, לא? *מבולבלת* |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם ברוך כתב פעם במילון היהודי/ישראלי שלו ש"מקום" ביהודית זה גם איבר המין הניקבי - ההוראות אומרות משהו כמו "אסור להסתכל באותו מקום" -כך שזה מתקשר יפה למאמר. עד כמה שאני מבין, בד"כ צריך מקום מסוים לקיום המעשה, ובית-מקדש, לישכה, ירושלים, בתי כנסיות, מניין, ארון כזה או אחר וכיוב' הם הגידור של מקום מיוחד לכך. דרך הפרוצדורה של התפילה, מיקומה והזמנים המדויקים שלה, היא עצמה נתפסת כאחראית להכנת המרחב המקודש, וליצירת "המקום" בזמן לשם העבודה (תהא אותה "העבודה" אשר תהיה) "כשנכנס לביה"כ יטהר עצמו במלים". כך שלמקום יש משמעות. אני לא מומחה אבל האם אפשר לעשות מדיטציה באמצע אי תנועה בכביש הראשי, או שצריך להתבודד? בעצם, גם למדיטציה יש פרוצדורה שמתחמת "מקום" מתוך המרחב/זמן שבו המודט יכול להתכנס ולהתרכז במעשה שלו (אלא אם הוא אקסהביציוניסט, אבל זה אולי תרתי דסתרי). נראה לי שהשכינה כשמה כן היא - שוכנת, וזה אומר יותר "מקום" מאשר "כל מקום". השכינה היא ההתגלמות הנקבית של האלוהות "הנוכחות השוכנת", שוכנת במקום, או באדם, והיא גם להט התשוקה שתומכת (=סובלת?) באלוהות בתוך העולם. היא גם הסימבול לכנסת ישראל, עוד צורה של תיחום מוגדר. "מקום" שמוגבל לאותם אנשים שמכורח שלשלת גנטית או הטבעה של חותם בבשר על ידי ברית מלה (לגברים ונשים). אגב, חוקרים אומרים שהמסורת הזו של השכינה, כנוכחות החד-משמעית של הפן הנשי באלוהות, באה כתגובה, הפנמה ואימוץ יהודי להתמסרות הנוצרית למריה הקדושה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אגב, חוקרים אומרים שהמסורת הזו של השכינה, כנוכחות החד-משמעית של הפן הנשי באלוהות, באה כתגובה, הפנמה ואימוץ יהודי להתמסרות הנוצרית למריה הקדושה." – אתה בטוח? להבנתי, 'רוח הקודש' היא המקבילה הנוצרית לשכינה, כך ש'האב' ו'רוח הקודש' מקבילים לקב"ה ולשכינה שמייצגים את הסימבול הזכרי והנקבי של האלוהות. השאלה מה קדם למה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מומחה לרוחות קדושות אבל אנחנו לא מדברים על אותו הדבר. שים לב שכתבתי שהשכינה "כנוכחות החד-משמעית של הפן הנשי באלוהות", ההפיכה של השכינה למשהו נשי בעליל, ארוטי (דרך שיר השירים) היא תגובה יהודית "להתמסרות הנוצרית למריה הקדושה". השכינה הנשית, כהתגלמות התחתונה של האלוהות בעולם מהווה את הקשר בין בני האדם לעולמות העליונים. היא נתפסת ככלתו של הקב"ה והאדם במעשיו מעורר את אותה "נישואי קודש" בין הישויות הזכריות והנקביות של האלוהות. הסימול הנשי ומלא הארוטיקה של השכינה כאם, ככלה, כאחות נמצא במיסטקה הנוצרית והיהודית, ומהמעט שאני יודע, גם בסופיות (ו' שרוקה) המוסלמית שהשפעתה על היהדות ידועה. "כשהכלה והחתן מתאחדים באהבתם, המלך והמלכה שבשמים מופיעים כמעט כשווים בכוחותיהם" זה ציטוט מטקסט נוצרי שמדבר על עליתה של מריה הבתולה לשמים כדי לשבת לימינו של המשיח בתור מלכתו (האם הופכת לאישה, הלו פרויד). בטקסטים יהודיים מרכזיים תמצא תאורים זהים, כמו בתו של אברהם "בכל" שהיא גם "בת" חסודה ובתולה וגם "אם" פוריה. (המקור לקוח ממדרשי אגדה עתיקים שהתגלגלו לספרות המוקדמת של הקבלה). ___________________ הערה אישית - אולי הגיע הזמן שתתחיל להזדהות בשם, זה די מוזר להגיב לשמות כאלה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחברים ובני משפחה קיבלתי שני ספרים שקשורים לנושא. עדיין לא קראתי אותם אבל מעילעול ראשוני גיליתי שהם מלאים כל טוב. 1) "המיתולוגיה היהודית" מאת חגי דגן. דגן, מרצה למחשבת ישראל אסף מטקסטים יהודיים מיתוסים שונים וקיבץ אותם במתכונת אנציקלופדית. למשל, בפרק "אלות ציוניות" הוא מצטט שיר של יונתן רטוש שאיחד בין חוה ועשתורת, בכוונה לקומם את האלות העתיקות שהיהדות ניסתה לדחוק למרתף. חגי דגן כתב גם שני רומנים שאחד מהם "רשומות מאי הנשים" הוא סיפור מיתולוגי-כנעני-עברי-שינקינאי שעלילותו מתרחשת באי של זונות ששרד 4000 שנה מול חופי יפו (תגובה 83398). שמעון כתב על הרומן השני בדיון 820. 2) "משיח של גילוי עריות" מאת אלי שי. שי הוא עיתונאי שהיתמחה במחשבת ישראל ומיסטיקה יהודית באונ' י-ם (מנהל פורום העידן החדש בYnet). הספר מגולל את ההיסטוריה של משיחי "השקר" מתוך הבנה שהסוד המשיחי והמיסטי אוצר בחובו את הרז המיני האסור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לרון שלום, תודה על ההתעניינות רצ"ב חומר רקע נוסף על הספר עיון נעים אלי שי - משיח של גילוי עריות; ספר חדש בהוצאת ידיעות אחרונות היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית. הבנת המיסטיקה היהודית עברה מהפך משמעותי במחצית השניה של המאה העשרים בעקבות מחקריו של גרשם שלום. במוקד המחקר החדש עמדה המיסטיקה המשיחית של השבתאות כגילוי המוקצן של תנועת גאולה בתולדות היהדות. על בסיס המנוף הארכימדי הזה, מבצע אלי שי צעד מרחיק-לכת נוסף בחיבור המנתח את התופעה המשיחית כהתפרצות של יצריות כבושה. במחקר פרטני ומפתיע, נחשפת לראשונה במלוא היקפה בשורתו הסודית של הגואל כפושע קדוש, כעבריין מיני מועד וכמי שמטיף לניהיליזם סקסואלי הגובל בסטייה. משיח של גילוי עריות נקרא כמותחן בלשי הנטווה מסביב לדמותו המרהיבה והשערורייתית של גואל אורגיסטי שראה בשבירת הטאבו על המין דרך להבאת הישועה. ריטואלים כגון; חילופי נשים, אירוח סקסואלי, בעילת נידות וחינגאות של 'כיבוי מאורות', נהפכו למצוות מזרזות גאולה בהווי המחתרתי הנסתר של הכת המשיחית. שערו האחרון של הספר סוגר על המרחק שבין התסיסה השבתאית במאה ה-17, לתופעות עדכניות של עבריינות מינית על רקע קבלי בחברה הדתית בישראל של ראשית האלף השלישי. במחקר הראוי להיחשב כפריצת דרך משמעותית בהתוודעות אל המימד האזוטרי ביהדות, מוצבת תיזה מהפכנית, לעתים אף מדהימה ופרובוקטיבית, להבנת המיסטיקה המשיחית; משיח של גילוי עריות מעלה תובנה חדשה המבוססת על קריאה מינית - ולמעשה פסיכוסקסואלית ופאלית של המשיחיות היהודית. זהו ספר עיון מרתק שנכתב כרומאן של אהבה אסורה וכמותחן הצופן פרשת רצח ושערורייה מינית; מאחורי אישיותו של הגואל כמנהיג דתי ולאומי, נחשף סוד נורא הכרוך בנקודה הרגישה והאינטימית ביותר של גופו. ---------------------- אלי שי נימנה עם גרעין המייסדים של התקשורת המקומית בישראל, פרסם מאות מאמרים בנושאי ספרות ותרבות. למד מיסטיקה יהודית וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים אצל הדור הראשון של תלמידי גרשם שלום והמשיך במחקר עצמאי מתקדם המתמקד במיסטיקה המשיחית בגרסתה השבתאית והפראנקיסטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתת את הלינק, בשביל מה היית צריך גם להעתיק את התוכן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטכסים הקמאים העתיקים ששילבו אורגיות של רצח, העלאת קורבנות אדם, הטלת מומים, סירוס ואורגזמה מינית, כחלק ממהות החוויה הדתית שרדו והועברו בצורה ישירה לטקסטים הדתיים. הזכר הוא היצור השולט, בעל היכולת הבלעדית לקיים קשר עם האלוהות (בעלת המופעים הזכריים, אולי כיותר מרמז לאלמנטים הומוסקסואלים), כזה שיש לו כושר לגישה בלתי אמצעית לקדוש ברוך(כך!) הוא, והנקבה איננה אלא אמצעי. הנקבה, ממהותה, איננה אלא החומריות המזוהמת שמעצם הגדרת ככזו ניטלת ממנה מראש כל יכולת להתמזג ולהתחבר עם האל הטהור והעליון. אחרי אקט הסירוס, ברית המלה, הזרע של הזכר יכול להנתז ישירות לתוך רחם האלוהות. מי שאינו נימול, העורלתו גורמת לשיפכה לטפטף ללא כיוון ומטרה ולהתבזבז. ספר הזוהר איננו ספר אחיד אלא הוא מורכב למעשה מחטיבות שונות, אחת מהן נקראת "תיקוני זוהר". בטקסט הזה, תוך הוראות ברורות, ומיזוגניות אלימה ובוטה, אפשר לקרוא שכל מעשה ההזדככות והעליה להתמזגות עם הקב"ה נעשית תוך הילולת דמים וזרע, "חתונת הדמים" עם השכינה. השכינה, האישה, אמורה להגיעה ראשונה לאביונה, כשהברנש מתעכב וממתין וגומר רק זמן מה אחריה - אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. במסגרת שלנו, ברור שהזכר שהיא יולדת הוא אותו זכר למכשף השבט, השמאן, שמתאחד על האלוהות. אחר כך יש לשחוט ולהקריב את האישה, את השכינה. האשה איננה אלא בשר הקורבן, העולה. אם הכל נעשה כיאות, האל יהנה מאכילתה. אם הפרוצדורה לא תקינה, כלב השטן יטרוף אותה. לי זה מזכיר סיפורים על השלכת קורבנות למלתעות חיות או צפרי טרף. אלמנטים זהים נמצאים גם בטכסים טיבטיים, בו המודט אמור "להקריב את עצמו" לרסק את גופו לחתיכות, עופות טרף נוחתים ואוכלים את בשרו כך שהוא, בהקרבה עצמית אולטימטיבית, מתמזד עם היקום, הוא עצמו או האחרים אותם הוא מקריב. נראה שהתמונה שפאלייה שרטטה יכולה להיות מוכלת גם על פינות נסתרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעצם ההגדרות שהזכר הוא היצור השולט העליון והנקבה המזוהמת משמשת רק כלי להעצים אותו אתה יכול להבין שאין לי שום אפשרות להתייחס למיתוס הזה. הוא רק מבסס את הדחייה המוחלטת שלי כאישה את הדת היהודית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בא מר בן-יעקב, מציג איזו תפישה מוזרה של היהדות, ללא כל סימוכין סבירים או אישורים (אה, כן, ה"זוהר" אומר כך וכך. תזכירו לי, מתי ה"זוהר" ונגזרותיו הפכו הספרים העיקרי של היהדות?), ואת משתמשת בזה בשביל לחזק את הסלידה הקיימת שלך מהיהדות. יפה, יפה. סימביוזה מושלמת. אני רק אעיר כי גם ה"צד" שלך בסיפור, אם להיות דיכוטומיים, של להאשים את הגבר בכל רעה חולה של האנושות, לא גורם לי לרגשות חמים במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שכבר נגמלת המחוצפה השחצנית שלך. אני לא מבין - משפט שמשמעותו, אני די מבין - למה אתה צריך לפנות אלי בגוף שלישי רשמי, כאילו אני איזה מישהו חדש באייל. לפנייה כזו יש משמעות אחת - נסיון להעלבה או הקנטה. חבל. אולם זה רק שעשע אותי. מה שחרה לי זו הצליל הגס, הטון המתחטא-מתנשא בפניה שלך לטלה. למה התוקפנות, כליל? ולעניין - אם יש לך שאלות, השגות או תיקונים, אם אתה רוצה לתמוך או להצביע על פרכות, יש צורה לעשות את זה, מבלי שתצטרך להעליב את עצמך בחוסר דרך ארץ מקובלת. שאל והער או תאמר לי שאני טועה ושוגה. אני אשתדל לענות לך כמיטב ידיעותי הצנועות בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לו הייתי מעוניין בדין ודברים עמך, הייתי מגיב ישירות להודעה שלך, או שולח לך דבר דואל. הפניה אליך בגוף שלישי רשמי היא סטנדרטית, ואני משתמש בה בדרך כלל כאשר אני מדבר בגוף שלישי על אדם שאני לא מכיר עד כדי כך, כאשר אני מדבר עם מישהו _אחר_ באייל, והרי זו הייתה תגובה אל _טלה_בר_, ולא אליך. האם היית מרוצה יותר מפניה כגון "בן-יעקב," "רון," או אולי "מחבר המאמר המלומד?" יש לי הרגשה שהיית מוצא טעם לפגם בכל אחד מאלה, הוכחה להתנשאותי, לחוצפתי, ליומרנותי, או לחוסר יכולתי להכין גולאש טעים. אגב, כולי שמחה על כך ששועשת מן "החוצפה השחצנית" שלי, כדבריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש גוף שלישי לא רשמי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח ש''ברקת,'' או ''הבחורה הזו'' הן דוגמאות לגוף שלישי לא רשמי, בעוד ''הגבירה ברקת'' הוא דוגמה לגוף שלישי רשמי. אגב, אני חייב להודות כי אכן, אינני יודע כיצד להכין גולאש טעים, או גולאש בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. לגבי הגולאש, עובדת על זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטנדרטית my foot. ולעניינו, האם אתה רוצה להעיר משהו לתוכן התגובה שלי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה שאני מתערב, אבל מה איכפת לנו אם יש לך רגל סטנדרטית או לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האשמתי את הגבר רק בשני דברים - בהרס כדור הארץ ובדיכוי האישה. אני מתארת לי שיש דברים שאפשר להאשים בהם גם את הנשים - למשל, הכניעה המוחלטת לפעמים לדיכויו של הגבר! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, תודה, לרגע כבר דאגתי שגם החור השחור במרכז הגלכסיה הוא מעשה ידי אבותי. זוגתי שתחיה אוסרת עלי להגיב על עניין דיכוי האישה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גברים הולכים למכוני כושר, הורסים את גופם בהכנה לטירונות ואת נפשם בטירונות עצמה, וכל זאת כדי שאיזה בחורונת תסתכל עליהם ותגיד "יו איזה גבר!" נשים מעודדות את הגבר להיות מטומטם. גבר מטומטם הוא פועל טוב עבורן. גבר עדין מדי, חושב מדי ולא מצ'ואיסט, עשוי להיתפס ע"י בנות כ"חנון"/"לפלפ"/"קוקסינל". הוא עלול להישאר בודד. וכנ"ל אם הוא גבר לא הישגי מספיק, אמביציוזי, שאפתן, רומס, שחצן והישגי, כיאה למתמודד בשוק החופשי של הנשים. ובקיצור, כדי להיות גבר אמיתי, עליו להתחיל בדיכוי האשה, ולהמשיך בהרס כדור הארץ. כך הוא מוכיח שהוא מאצ'ו כמו שצריך, או שאפתן מספיק, מצליחן מספיק, הישגי כמו שרוב הנשים רוצות. כך מדכאות הנשים את הגבר, כך מרוויחות נשים רבות ביושר את דיכויין, וכך הן שותפות גם כן בהרס כדור הארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנשים האלו שייכות, כמובן, לחברה שגידלה אותן, שהיא חברה זכרית. אין לי חלק בהן ולא בגברים שמתנהגים לפי הדרישות האלה. הייתי רוצה לראות קצת יותר עצמאות מחשבתית ולא הליכה עדרית כזאת המקובלת כל כך היום בחברה, ובעיקר בין אנשים צעירים. בדרך כלל אני דוגלת במחשבה אינדיבידואליסטית, ולמרבה הצער לא רואים כזאת הרבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טלה, לדעתי אמנם יש בזה אלמנטים מיתיים, שאינם יחודיים רק ליהדות, אבל מדובר פה על פרקטיקה ועל מטאפיזיקה (שוב, לא יחודית ולא מקורית בלעדית ליהדות) שעד כמה שאני יודע עדיין יש לה אחיזה בקרב הרבה אנשים. אני לא מבין מדוע רגש הדחייה שלך צריך למנוע ממך התענינות בנושא. הרי הטכסים רוויי הדם שהפגנים, הפרה-פגנים ושאר אנשי קדם ניהלו, צריכים להעלות קבס אצל קוראים מודרניים. אולי זה המרחק - גם בזמן, גם במקום וגם ברגש, שמאפשר לכתוב על עינויים וקרבנות אדם אצל שבטים קדומים ולא-יהודיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוסר העניין שלי הוא בזה שאני לא עוסקת בפרטים המעשיים של הפולחנים אלא במשמעותם הסמלית. אם יש בפולחן שאתה מדבר עליו פעולה המדכאת את האישה ומתייחסת אליה כאל כלי בלבד - לא אמרתי, עד כמה שאני זוכרת, שזה לא מעניין אותי אלא שזה מגעיל ודוחה אותי מהדת שבה נעשים הדברים האלה. אני לא יודעת איך אישה יכולה לשמור על כבודה כאדם כאשר מתייחסים אליה כאובייקט, ואין כאן שאלה של כמות הדם הנשפכת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא מי שעוסקת במשמעות הסמלית, נראה לי שהוא אמור להיות קשוב ורגיש לפולחנים המעשיים. עד כמה שאני יודע, הזוהר, על כל חלקיו, מהוה כבר כמה מאות שנים את הרגל השלישית בהיכל התאולוגיה היהודית, בדומה לתפקיד האימננטי שיש למיסטיקה בכל דת אחרת. הקבלה לדורותיה התבססה והתאמצה להשאר במסגרת הפרשנות התורנית ולכן היא איננה איזה גוף חיצוני ליהדות. יחד על ההלכה ומדרשי ההגדה, כתבי הקבלה השונים (והזוהר בראשם) הם יסוד לסודות הבריאה והיקום. סמלים ומיתוסים לא התהוו סתם יש מאין, ואני משער שביסודם היו ארועים וחוויות ספציפיות. באותה מידה, המיתוסים עיצבו, בתהליך של היזון חוזר, מציאות חדשה. היחס לאישה איננו חד-ממדי, דוחה ומגעיל ככל שיהיה. ראיית חומר העולם כמהות נשית מזוהמת איננה יחודית לזוהר ועכש"י גם הפילוסופיה מתייחסת אליו ככזה. כמובן שזה לא דבר יחודי יהודי, כי לדעתי שורשי המיתולוגיה המטפיזית הזו נעוצים בזמנים הרבה יותר קדומים, פרה היסטוריים, שקדמו בכלל להולדתם של הדתות השונות. כיום אנחנו חיים בעולם א-מיתוליגי, כשהרגישות שלנו לכוחות המיתיים קטנה. דורות עתיקים חיו בתוך מציאות מיתית, אבל אנחנו לא מתייחסים אליה ככזו. מצד אחד, זה כנראה לטובה, אבל מצד שני, התעלמות מהאספקטים המיתיים שרוחשים בלב ה"תרבות" עלולה לשאת בחובה סכנות. הדת, הריטואלים השונים, טכסי התפילה על כל הוראות ההפעלה והמשמעויות המעוותות שניתנות ל"עולם", שכמותן אשפר לקרוא בזוהר (לעניננו), הם הנשאים (כן, מושג טעון) של המיתוס, כאן ועכשיו. הספר "חיי קורבן" מציע ניתוח של אלימות ונשים לפי כתביה של הפילוסופית והפסיכואנליטיקאית הצרפתיה (ממוצא בולגרי), ג'וליה קריסטבה. בכלל לא מפתיע למצוא קווים זהים בין הניתוח של טרוף ציד המכשפות ששטף את אירופה ואמריקה במשך כשלוש מאת שנים, לבין תאור תיקוני הזוהר של האישה הנשחטת ומועלת כקורבן כאמצעי לתיקון עולם וחדירה לאמת המוחלטתף האלוהית. קריסטבה, שמסתמכת על מחקרים שונים, כותבת על "כלכלת קורבנות" כעומדת בשורש האלימות, העינויים והרציחות של נשים שהואשמו בכישוף. אבל, השאלה שצריכה להשאל היא "מדוע בכלל פנו לאלימות רצחנית כזו כנגד נשים?" מתוך ערפילי השחר הפרה היסטורי, שבו התהוותה תפיסה מיתולוגית של הפנומנות, גחו בני אנוש בעלי יכולת של שפה, של סמלים. הסמליות, שבנויה מסמנים, מסומנים וחוקים, בנויה על תפיסה "מיתית". אולם, למרות מאמצי ה"זכר" להשליט "סדר סיבולי" בעולם, במיוחד בשעת צרה, האדם מנסה לעקוף את הסדר הזה ולחזור ל"אמת" או ל"פתרון" המיתי. ושם נמצאת האישה, או ליתר דיוק, הנקבה. היא הכוח האפל של עבודת החיים והמוות, היא האם שבה אודיסאוס שב ונלחם. בדומה לטקסט הזוהרי או היווני, המיתולוגיה מעידה על הדינמיות שמתקיימת בין שפה וסדר חברתי, לבין "האמת" המוחלטת שאליה ניתן להגיע רק דרך מוות. מוות משום שהוא נמצא בגבול שבין הסמלים והשפה, לבין המיתוס הערטילאי, הממזג, הקמאי. לכן יש לענות אותה - כי רק דרך יסורים האמת יוצאת, ולכן יש להקריב אותה לעולה, כדי להחזיר את הסדר החברתי בעיתות מצוקה, או גלות, במקרה היהודי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשאל אותך שאלה ישירה - האם אתה רואה באמך כוח אפל? האישה היא כוח - גם אפל אבל גם כוח האור. היא הכול והיא מסמלת את הכול, הכולל אור ואופל ביחד. את זה צריך להבין, ולא לשלוח אותה לשכון רק בשאול ולשכוח שהיא שוכנת גם בשמים. זה העיקר. אשר לפולחנים - אני לא מאמינה בהם. הסמלים שמעניינים אותי הם אלה השוכנים בבסיס הסיפורים המיתולוגיים, ולא איך התבצעו למעשה בתור פולחן - אף על פי שבאותם זמנים רחוקים ברור שלא היה מיתוס ללא פולחן כשם שלא היה פולחן ללא בסיס מיתולוגי. לי עצמי אין צורך בפולחן המעשי כדי להבין את סמליות המיתוס כי לגביי, הסיפור הוא העיקר ולא ביצועו המעשי. (אני אוהבת לקרוא ולראות סיפורי מתח, למשל, הכוללים גם רצח, אבל זה לא אומר שהייתי הולכת לרצוח בעצמי או שהייתי מסכימה עם מעשי רצח ממשיים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית אני רוצה להבהיר שאני מסכים עם מה שכתבת בתגובה 149039 לארז. אבל אני חושב שלימוד המיתוסים הוא יותר מאשר סקרנות והרחבת הידע. פרויד שם את המיתוסים "על המפה", ולא משנה מה נחשוב על הניתוחים והמסקנות שלו. אני חושב שאנחנו יותר מודעים היום לתפקיד ולחשיבות שהמיתוס משחק בעיצוב האדם ותרבותו. אולי המיתוס משחק תפקיד אפילו יותר עמוק ממה שנהוג לחשוב. כבר כתבתי בתגובה 85363 ובנותיה על החשיבות שמייחסים ל"כושר חשיבה מיתי". היכולת הזו שהתפתחה בהומינודים קדומים היתה אולי שלב מכריע בהתפתחות "נפש האדם". כמו שכתבת בתגובה 149038, מדובר על תהליך בן עשרות אם לא מאות אלפי שנים, ואולי אפילו מליוני שנים. תהליך שקשור בהתפתחות המערכת המשולב של המערכת העצבית-מוחית ושל "החברה התרבותית". לכן, אני מקבל בהכנעה את התיקון שלך, כי לאור המאמרים (שלך ושלי), מדובר על תפישה של ה"אמת", של "הטבע" כמהות נשית ונקבית, ולכן ה"אפלה" יכולה להיות רק אולי במבון של "חוסר יכולת לחדור מבעדה", סוף הדרך. כמו שכתבתי בתגובת הסבתא, הבנה של התפיסה המיתית הזו יכולה למשל, לשפוך אור על הרדיפות הרצחניות של המכשפות. כך, שאין משמעות, מבחינה זו, אם אני רואה את אימי ככוח אפל. הרי תקופתנו "הרציונלית" אולי לא בונה מיתוסים חדשים, אבל היא רק מנסה להבין מיתוסים קיימים, ומנסה להתנער מהשפעתם הקמאית כפי שחוו אותה דורות קודמים. אבל, האם לא ניתן לראות את הריטואלים הדתיים כקיבעון שמרני ופונדמנטליסטי (ז"א, כזה שחוזר ונדבק ליסודות), שבעזרתו עדיין האישה מדוכאת? שימי לב רק שלנקביות יש תפקיד מורכב. היא ה"אמת", ה"יקום", ה"שכינה" אליה שואפים, אבל ממנה גם מתקיימים. לפי התפיסה הזו, הזכר בנה לעצמו מערכת, שכמו עכבר על גלגלת, ככל שהוא ירוץ יותר מהר הוא רק יתעייף אבל לא ישתחרר ממנה. אז, עדיין יש למיתוסים השפעה חזקה עלינו. הנה עוד דוגמא. בשנות ה70 של המאה שעברה, הוותיקן פרסם "הכרזה רשמית" בנוגע לקבלת נשים לכהונה. שלשת הטיעונים שלו הם טיעונים שלקוחים מאותם מותיסים קמאים שכתבתי עליהם במאמר. טעון אחד צידד בזכות המסורת העתיקה של "זיווג המיסתורין" או "החתונה הקדושה". כפי שכתבתי על המיתוס הזה, הוא כנראה קדם ליהדות ולנצרות כי מוצאים אותו עוד באשור העתיקה. בזיווג הזה, ישו הוא החתן השמימי והכנסיה היא הכלה, סיפור שמקביל לקב"ה שמקדש ומזדווג עם השכינה וכנסת ישראל. טעון אחר דיבר על "פעולות שלמטה" כמסמנות "מעשי עליונים", מה שביהדות מוכר כ"סימנא מילתא היא". לכן, הזיווג בין בעל לאישתו נתפס כסמין ליחסים האינטימיים בין האלוהים לכנסיה. אבל, הכנסיה הנקבית צריכה זכר שיחדור לתוכה, ולכן רק זכר יכול לשמש ככומר, כי הוא מייצג ת סוד המשיח ואת סוד האלוהות. אם נפרוט את זה לפרוטות של פוליטיקה וחברה, אז אולי נכול לאמר שעדיין, במאה ה20 התפישה המיתית משמשת כלי לחישוק היררכיה סקסיסטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתקופתנו לא רק נוצרים מיתוסים חדשים כל הזמן אלא הם גם מתנפצים לפרקים (ראה אלביס כמלך - והאם הוא לא היה גם קרבן)? ואני מסכימה אתך בהחלט שבמיתוסים הדתיים עדיין משתמשים למטרה של כפייה דתית ושיעבוד נשים ויצורי אנוש אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שצריך להבדיל בין כמה שימושים למלה "מיתוס". אם נוצר "מיתוס אלביס", נראה לי שזה במובן של איקונין, תדמית. אמנם תדמית משפיעה אבל לא משהו "מיתי". המיתוסים עליהם אנחנו מדברים הם לדעתי תפיסות בסיס שעיצבו "התפתחות של תרבות". אגב, פאליה מתייחסת לאלביס, אבל לא כמיתוס לכשעצמו אלא כתוצר מייצג של הפרסונה המינית. ועוד, היא מקשרת בין אלביס למשורר לורד ביירון. בנוסף לזה שהם די דומים ביירון http://www.lordbyron.gr/lb.htm אלביס אבל שניהם מייצגים את הפרסונה המינית המהפכנית. "המלך" היה הכינוי של אלביס וגם ביירון נחשב לאציל, ולכן יש את כל הריטואלים הפופולריים שקשורים בשניהם. התפישה המיתית של "מעצבי עולם" בזה שדרכם זורמת אנרגיה עצומה, מה עוד שאצל שניהם הדמות הנשית קיימת בברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פירוש המלה מיתוס הוא כנראה בעייתי. לגביי, משמעות המלה היא סמל או מערכת סמלים, שאמנם החברה עושה בו או בה שימוש, אבל לכך אין קשר למשמעות הבסיסית שאותה ציינתי. כל הרחבה נובעת, נראה לי, מהרהורי לבו של מי שעושה אותה, בלי להתחשב במה שמקובל באופן כללי (ואני יודעת שגם המשמעות שבה אני משתמשת אינה דווקא זו שבה משתמשים באופן כללי). למען האמת אני לא מבינה את ההשוואה בין אלביס לבין ביירון... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביירון ואלביס דומים במראה החיצוני שלהם - התלתל השחור (שאלביס הקפיד תמיד לצבוע בשחור, כמחווה לרוי אורביסון), השפתיים שהשוו להם הבעה קצת מגחכת (אלביס לגלג על השפה השמוטה שלו), הצוואר הלבן שאותו הקפידו לחשוף. שניהם נטו בסוף חייהם לאורינטליזם. ביירון התנדב לצבא היווני שנלחם נגד הטורקים ומת ביוון. אלביס התחיל להתלבש בפאר מזרחי, גלימות ארוכות, צווארונים גבוהים ופתוחים, צעיפים גדולים, בגדים משונצים ביהלומים, קטיפה. שניהם הפכו עצמם ל"אובייקט וחפץ תרבותי". הפרסונה המינית שלהם (ובמושג הזה אני רואה את החשיבה המיתית שמעצבת את ה"תרבות") היא של יופי בעל אלמנטים נשיים, אנדרוגיניים. כאריזמה א-מוסרית מהפכנית - מהפכנית בזה שהיא בזה למוסכמות, בעצם היא שוות נפש למוסכמות ופשוט הולכת בדרכה שלה - חופש שאחריו נוהים ההמונים. ביירון היה "אליל הנוער" הראשון, וזה שטבע באמנותו ובחייו את המושג "רוח נעורים" (כך!). ובזה פאלייה רואה את אלביס כממשיכו. האנרגיה של היופי שזורמת מהם, שורפת והורסת וגם בונה ויוצרת, וכל זה בתוך הוויה טכסית של האוהדים. הדמות האלוהית היפה והיוצרת, הכריזמה שמשפיעה וחודרת אל ההמונים, גם במציאות וגם בדמיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שניהם מתו מוות חסר טעם- ביירון אמנם התנדב להלחם לצד היוונים אך -מה לעשות- חטף דלקת ריאות מיד בהגיעו ליוון, ומת בטרם הספיק לירות אפילו כדור אחד. ואלביס- מת מעודף שומן-אלכוהול-וסמים, או משהו כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחת הכותרת "תגובה 3 - מיתולוגי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוביק רוזנטל כתב בצורה הרבה יותר ברורה את מה שאני נסיתי לכתוב בתגובה 149316. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני אשאל אותך - האם את רואה באביך כוח הרסני? האישה היא לא הכל. היא אישה, כשם שהגבר הינו גבר, וזה הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר ראיתי, דובי, שלהתווכח אתך זה כמו לשפוך מים לים. אבא שלי היה איש מופלא, ואולי בזכותו אני מנסה לעשות משהו למען שחרור האישה כי הוא היה הגבר הפמיניסטי הראשון שהיכרתי. אבל לא היה לו שום קשר לטבע בשום צורה שהיא - הוא אפילו לא הרס אותו - אבל הוא היה טכנוקרט מושלם! מבחינה חברתית, אני מסכימה שאישה היא אישה וגבר הוא גבר. אבל הבחינה המיתולוגית אינה תמיד הולמת את הבחינה החברתית מבחינת הזהות הפשוטה הזאת. פשטות אינה תמיד ייתרון - לפעמים היא פשוט מובילה לשיעמום... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המציאות לעיתים משעממת. אני לא רואה סיבה להמציא תיאוריות מוזרות וחסרות ביסוס רק כדי שהעולם יפסיק להיות משעמם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשה, הטבע קרוב אלי מאוד - בערך שלושה מטר ממני, בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק שעל המרקע. אולי הבעיה עם אבא היא שבתקופתו עוד לא היה ערוץ כזה :-) אחת לזמן מה, ליתר דיוק, אחת לחדשים ארוכים ולעיתים למעלה משנה, אני מסתובבת ב"טבע" עצמו. זה גורם לי, קצת עצוב להודות, לתגובות אלרגיות מאוד לא נוחות: נזלת, אף סתום, עיטושים למאותיהם, לעיתים תפרחות עור טורדניות (תלוי בטיב ה"טבע" המדובר). יש כנראה משהו מאוד דפוק, בסיסית, בנשיות שלי - לעולם אינני מרגישה הזדקקות ליותר "טבע" מזה. ומשהו לגבי תגובה אחרת, כמה מלבנים מכאן - יש טעם מסויים לפגם בהתבטאות "יונג גילה". "גילוי", זהו מונח הראוי לתחומים אקדמיים אחרים, ולאו דוקא לפסיכולוגיה, ובוודאי לא לזו של יונג. על יונג אפשר לומר לכל היותר כי "חיווה את דעתו" (הסהרורית מעט, פה ושם, אם כי חיננית), ולאו דוקא "גילה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההתייחסות שלי אינה בדרך כלל אישית - הכוונה היא לשלטון הגבר ההרסני, וההרסנות הזאת כרוכה בשלול התנהגויות חסרות גבול: פיתח יתר של הטכנולוגיה, איסוף מוגזם של רכוש, ורדיפה אחרי הכוח הפוליטי (ואולי אוסיף גם את ריבוי הילדים הקשור בחיזוק הגבריות, שהחל מהצורך שהיה לחקלאים הראשונים בכוח עבודה זול וישיר לגישה. כשהאישה בשלטון, לא תמצא נשים שיולדות כל שנה אלא כל שלוש או ארבע שנים - ויש כאלו שגם מחסלות ולדות שנולדו מוקדם מדי כדי שלא להפריע להתפתחותו של הילד הקודם). ואני מפנה אותך למאמרי "פגאניזם ופמיניזם" שהתפרסם באתר "הדרך למעלה" - אפשר רק להיכנס לקישור המצויין למטה אבל לא למאמר עצמו: www.haderech.co.il/magicwomen.html דבר שני, עוד תספיק לגלות שהפשטות אינה קיימת במציאות, ואם לה אתה מצפה בחייך אז נכונה לך אכזבה גדולה. גם אין דבר כזה אישה היא אישה וגבר הוא גבר - יונג כבר גילה שבכל אישה יש גבריות מסויימת ובכל גבר נשיות מקבילה, והכול הוא עניין של כמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יורשה לי לפרש את דובי, אני חושבת שהוא התכוון לומר ש''האישה היא אישה'' ולא יותר - לא בגלל שאין בה אלמנטים ''גבריים'', אלא מפני שהיא רק בנאדם (ולא ארכיטיפ). רוצה לומר, הוא דוחה את הארכיטיפים, או לפחות את יישומם על אנשים חיים ונושמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה היא אולי לא בד"כ אישית, אבל בפעם הזאת היא הייתה מאוד אישית, ועל כך הערתי. איפה, בדיוק האישה הייתה בשלטון, שאת יכולה להגיד לי כל כמה זמן נשים ילדו שם? ויתר על כן - כיצד הנשים הללו שלטו בכך, חוץ מהאינפנטיסייד שאת מתארת (שנשמע לי מאוד הרסני, אם לא אכפת לך)? הרי עד לאחרונה, לא היו אמצעי מניעה סבירים, פרט להתנזרות. האם נשים התנזרו במשך 3-4 שנים כדי להמנע מהבאת ילדים לעולם? נשמע לי מנוגד לעקרונות האבולוציה. אישה שתפעל כך תביא לעולם כמות מזערית של ילדים, במיוחד לאור תמותת הילדים הגבוהה בימים עברו מחד ותוחלת החיים הנמוכה מאידך. אסטרטגיה כזו לא יכולה לשרוד לאורך זמן, והיא תוחלף בהכרח באסטרטגיה הקיימת בכל עולם החי - כולם מנסים להתרבות כמה שהם יכולים. נקבות נכנסות להריון כל אימת שהן יכולות, וזכרים מרביעים נקבות בכל הזדמנות שניקרית בדרכם (בהתאם לתנאים מסוימים של כדאיות). מה שיונג אמר, עם כל הכבוד, זה לא תורה מסיני. אני בוחל בקביעותיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהאנטרופולוגית מרגרט מיד חקרה את סמואה היא מצאה שם חברה הנשלטת בעיקרה בידי נשים - הגברים שרצו להתקדם בחיים שם היו צריכים להיות גם הם ''נשיים''. מאחר שלדעת הפגאנים חברה כזאת היא פרהיסטורית ויש לה שרידים מעטים כיום, אין הוכחות ישירות לקיומה אבל לדעתי אפשר להסיק עליה מהמיתוסים הקדומים. נדמה לי שאהבת הפשטות והישירות שלך מעוורת אותך למערכות סמלים אנושיות שיכולות להיות מעניינות ומחנכות ביותר אם יודעים איך לקרוא אותן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 149662 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחקרים של מרגרט מיד זכו לביקורת נוקבת שמעמידה את תקפותם בספק רב. בעיני רבים היא מהווה דוגמא קלאסית איך wishful thinking משבשת את הדיוק המדעי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחקרים אנטרופולוגיים של שבטים פרימיטיביים (קראת פעם?) גילו מקומות רבים שבהם היה נהוג אינפנטיסייד - ואת המטרה שלו, ביסוס התפתחותו של ילד שכבר נולד, כבר הסברתי. נקודת הראות שלך היא עד כדי כך גברית שאתה פשוט לא מסוגל להבין את נקודת הראות הנשית, ולא עוד - אתה אפילו שולל את קיומה, כשם שאתה שולל את תקפות התיאוריות של יונג שדורות של פסיכולוגים תומכות בהן. אפשר לדעת במה אתה כן מאמין ותומך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי ישירות מחקרים אנטרופולוגיים על שבטים פרימיטיביים, אבל קראתי אודותיהם וקראתי מספר סקירות רוחב של מחקרים כאלו, באופן ספציפי למטרה ללמוד אודות המערכות הפוליטיות ששימשו אותן. מכיוון שלא חסרו חיבורים אודות אלימות בקרב השבטים הללו בחומר הקריאה שלי, הרי שהעובדה שאני לא נתקלתי בדיווחים על אינפנטיסייד נראית לי מפתיעה. אילו היית טורחת לתת לי מראה מקום במקום להאשים אותי בבורות, זה היה יותר אפקטיבי. אני אינני שולל את נקודת הראות הנשית. אני שולל את נקודת הראות *שלך*. את אמנם אישה, אבל זה לא הופך את נקודת הראות שלך לנשית באופן מחייב. אני מכיר לא מעט נשים שאני מסכים עם השקפת העולם (הפמיניסטית) שלהן. השקפת העולם הזאת יוצאת מההנחה שבני האדם, בסופו של דבר, שווים, ומינו של אדם לא צריך להשפיע על היחס כלפיו משום בחינה שהיא - לא לחיוב ולא לשלילה - פרט להבדלים הפיזיולוגיים מחוייבי המציאות. אני שולל את תקפות התיאוריות של יונג (ושל מורו פרויד), שדורות של פסיכולוגים דחו ודוחים אותן כיום כמבוססות בעיקר על הפסיכוזות האישיות של מחבריהן, ולא על מחקר אמפירי. אני מאמין במה שנתמך על ידי המחקר הקיים, כפי שאני מכיר אותו. תכירי לי מחקר משכנע אחר, אני אתמוך בו. לגבי תגובה אחרת שלך, אודות מחקריה בסמואה של מרגרט מיד, אפנה אותך לסקירה קצרה אך ממצה של הבעיות המתודולוגיות וההפרכות המחקריות של מחקריה, שמופיעה בספר "Demonic Males" של Wrangham and Peterson בעמודים 96-106. כולל, בין השאר, העובדות המדהימות שמיד ביססה את כל המחקר שלה על תשעה חודשים של עבודה בלבד (מחקרים אנתרופולוגיים בד"כ דורשים עבודה של שנים בקרב הקבוצה הנחקרת), שאת חלקם היא בילתה בעיר מרוחקת מהכפרים שהיא חקרה (בניסיון ללמוד את השפה המקומית), ואת שאר הזמן היא בילתה בביתו של רוקח הצי האמריקאי שהתגורר על האי (כלומר, היא לא חייתה בחברת הסמואנים); וכן העובדה שהאוכלוסיה בסמואה נחקרה על ידה 80(!) שנה אחרי שעברה תהליך של מיסיונריזציה ופסיפיקציה, ולמעשה סמואה הייתה באותו הזמן טריטוריה של ארה"ב מזה 20 שנה. כל העובדות מצביעות על כך שהמחקר שלה היה מוטה ונטול ביסוס מהותי במציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או קיי, אני מודה שאני לא איש מדע (לא יותר מגרייבס), אני לא חוקרת ואין לי אפשרות לאמת מחקרים שנעשו על ידי אחרים. אבל אני גם לא יודעת עד כמה אנתרופולוגיה היא מחקר מדוייק, ועד כמה אנשים רואים שם מהרהורי לבם (את מלינובסקי קראת, דרך אגב)? אומרים שזה קורה אפילו בפיזיקה. אני רואה את העולם איך שאני רואה אותו ומעולם לא ניסיתי להוכיח שום דבר. אבל גם לא תוכל להוכיח לי שאין בעולם שטיפת מוח של אלפי שנות שלטון זכרי, ושחלק מהמיתוסים הקדומים, וחלק מיצירות האמנות הקדומות, לא מראים השקפת עולם שונה מזו. ברור שיצירת אמנות איננה הוכחה מדעית - היא רק הסתכלות מסויימת על העולם הדורשת פרשנות מסויימת, ונראה לי שהפרשנות שלי לא מתקבלת על דעתך, או על דעת רוב הגברים שאני מכירה. אבל נשים רבות מסכימות אתה, וכמה גברים, אפילו שאין לי שום אפשרות להוכיח אותה. הבעיה היא של ההווה, למעשה, לא של העבר. צורת החשיבה הנשית שונה לעתים מצורת החשיבה הגברית, והטענה שלי היא שצורת החשיבה הגברית היא שהביאה להגזמה בשלושת השטחים שהזכרתי, ושהנשים הגדלות בעולם גברי מקבלות את צורת החשיבה הזאת גם אם היא מנוגדת לנטיותיהן הטבעיות מלידה. למעשה,אני גדלתי בעולם כזה, והשתחררתי מצורת חשיבה זו רק לאחר שנים רבות, כך שנדמה לי שאני יודעת על מה אני מדברת. העניין הוא שגברים מסוגלים להבין רק נשים שחושבות כמו גברים - הם לא מסוגלים להבין נשים החושבות בצורה אחרת, אלא אם הם מכירים מראש בצורת חשיבה שונה מזו שלהם. עצם קבלת העובדה שיש אנשים החושבים בצורה שונה ממך היא צעד ראשוני לקראת הבנת העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיצור, עד שאני לא אהיה אישה, אני לא אבין אותך. נפלא. בסיס מצוין לדיון. למה את בכלל טורחת לדבר איתי? אני מכיר בכך שאנשים חושבים בצורה שונה ממני. אני אפילו נתקל באנשים כאלו מפעם לפעם. חרדים חושבים אחרת ממני, אנשים שמאמינים בדתות מזרחיות חושבים אחרת ממני, זאטוטים חושבים אחרת ממני. נשים? לא באופן גורף. אז את אומרת שיש נשים שחושבות כמוני כי אנחנו, הגברים, עשינו להן שטיפת מוח. אז את אומרת. אני חושב שגברים עשו דווקא לך שטיפת מוח (גבר אחד, ליתר דיוק - אותו גרייבס שממלא את כל עולמך, כפי שהוא נשקף מכתביך באתר). בכל אופן, את מראי המקום שביקשתי אני מבין שאני לא אקבל. היה נעים לשוחח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על האיחור בתגובה המסויימת הזאת. זכרתי שקראתי באיזה מקום ביקורת חריפה מאוד על הביקורת על המחקרים של מרגרט מיד אבל לא זכרתי איפה אז לא יכולתי לענות. עכשיו אני יכולה רק לצטט לך ממאמר שאני קוראת ב"גלילאו" של דר' אורן חסון מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת חיפה, המעיר, "הביקורת... (לא שייך לעניין) התפרצה בצורה שערורייתית, אפילו גדולה משערוריית האשמתו של דרק פרימן בשנת 1983, שמחקריה האגדתיים של מרגרט מיד בסמואה היו פארסה מחקרית." כלומר, אנתרופולוגים רבים לא קיבלו את הביקורת שאתה תומך בה בהתלהבות כזאת נגד מרגרט מיד, כך שאיני יכולה לקבל את דבריך ברצינות שהיית רוצה בה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יסלח לי, מבלי שפרסמת חלק יותר גדול מהפסקה המקורית, זו לא נקראת כמו ביקורת על תוכן הביקורת, אלא על סיגנונה, אם בכלל. זו אפילו יכולה להיות השוואה בין שערוריתיות, כאשר השערוריה במשל היא הפארסה המחקרית של מרגרט מיד בסמואה, והנמשל הוא שערורייתיות התפרצות הביקורת. בקיצור - לא מספיק מידע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שציטטת לא נשמע לי כמו מה שכתבת בהמשך. מכיוון שהשתתפתי בשיעור של אורן חסון בסמסטר האחרון, הייתי יכול לדבר איתו אילו היית שולחת לי את התגובה הזו לפני כמה שבועות. אפשר לשלוח לו אימייל כדי לקבל הבהרה. ראוי לציין שחסון הוא פסיכולוג אבולוציוני, או איך שהם לא קוראים לעצמם, ולכן עמדתו, בסבירות גבוהה, קרובה יותר לעמדות המבקרות את מיד מאשר לעמדתה של מיד עצמה. בכל אופן, אצטט לך במלואה את הפסקה מתוך הספר שציינתי בתגובתי הקודמת, המתייחסת למחקרו של אותו פרימן: An Australian anthropologist named Derek Freeman, who began his own field word in the archipelago fifteen years after Mead, and who between 1940 and 1981 spent a total of six years living intimately among Samoans, finally published in 1983 the first full analysis and critique of Mead's work, "Margaret Mead and Samoa: The Making and Unmaking of an Anthropological Myth". Freeman's analysis has been characterized, correctly, as a "frontal attack". Indeed, the tone of this book is ultimately unforgiving and stridently polemical, and it suffers from an overly simplistic analysis of the intellectual context of Mead's work. It oversimplified Boas's stance as an anthropologist, for example, and it appears to exaggerate Mead's influence on the thinking and methodology of subsequent cultural anthropologists. But Freeman's more particular assertion, that Mead greatly overgeneralized from a limited set of data, looks correct". המחברים ממשיכים לתאר בקצרה את טיעוניו המהותיים של פרימן כנגד מחקרה של מיד, ובהמשך מספקים עוד הוכחות ממקורות אחרים לבעייתיות של מחקריה.כפי שאת רואה, אפשר להיות ביקרותי (מאוד) כלפי הביקורת של פרימן ואופן הצגתה, ובכל זאת לקבל את הטענות המהותיות שלו כנגד מחקרה של מיד. האשמתו של פרימן אולי הייתה שערורייתית, אבל היא, ככל הנראה, מוצדקת, לפחות בחלקה. יהיה יותר טוב אם תביאי לי ביקורת יותר ישירה על הטענות המהותיות כנגד מיד, אם את רוצה שאני "אקבל את דבריך ברצינות שהיית רוצה בה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יכולתי לשלוח תגובה לפני כמה שבועות כי לא זכרתי בדיוק במה היה העניין. כבר הסברתי שאני לא איש מדע - אני רק קוראת ומתעניינת והתרשמתי מאוד מספריה של מרגרט מיד. אחר כך קראתי - נזכרתי שזה היה, נדמה לי, ב-Time על ה"ביקורת השערורייתית" על מרגרט מיד ומחקריה. למה לקרוא לביקורת הזאת שערורייתית אם היא בסופו של דבר מוצדקת? אני לא מבינה את כל הגישה הזאת. אני מבינה שאתה מדבר בזלזול גם על ה"פסיכולוגיה האבולוציונית", שהמאמר עליה נשמע לי לא רק מעניין מאוד אלא גם הגיוני ביותר. טענה שאני שומעת נגד אנשי מדע ואנשי האקדמיה שהם שמרניים ביותר (באותה חוברת של גלילאו יש גם מאמר באותה רוח על תורת הכלכלה), מונעים ממניעי כוח וגיבוי כספי ואינם פתוחים לחדשנות ולדעות יוצאות דופן. אחת הסיבות שעזבתי את האקדמיה (לאחר שנה ראשונה לתואר שלישי) היתה שנמאס לי ממנה והעדפתי לעסוק בכתיבה יוצרת שאינה מחוייבת לשום אדם ולשום תורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם למדת שנה ראשונה לתואר שלישי, הרי שכבר יש לך, במינימום, תואר ראשון, וכנראה גם שני, אבל ממש לא אכפת לי איך תגדירי את עצמך. הביקורת היא שערורייתית, כמו שנכתב בפסקה שציטטתי, כי היא הייתה מופרזת, בוטה, אולי אפילו מעליבה, ולא מתאימה לאופן ההתנהגות המקובל בין חוקרים באקדמיה, שיכולים להיות חריפים מאוד בביקורת שהם מעבירים זה על זה, אבל בדרך כלל שומרים לפחות על מראית עין של ג'נטלמנטיות. כל זה לא משנה את העובדה שאותה ביקורת בוטה יכולה להיות, במידה מסוימת, גם מוצדקת. השערורייתיות, ככל שאני הבנתי, נסובה יותר סביב האשמתו של פרימן את תחום האנתרופולוגיה בהיותו מושפע יתר על המידה ממיד, ולא סביב טענותיו כלפי המחקר של מיד עצמו. אני מת לדעת איך מדברי השתמע זלזול ב''פסיכולוגיה האבולוציונית'' (אולי ה''איך שהם לא קוראים לעצמם'', שרק בא לציין שאינני זוכר את הכותרת הנהוגה כיום), אבל מכיוון שפ''א היא רק ענף של הסוציוביולוגיה בה אני תומך בכל ליבי, הרי שברור שאינני מזלזל בה. זה שפ''א מאוד הגיונית את לא צריכה לספר לי. את צריכה לספר לעצמך. פ''א תטען בחירוף נפש שהזכרים היו מאז ומתמיד המין השליט בקרב בני אדם, כפי שהוא אצל רוב היונקים. שני המשפטים שלך הם בלתי רלוונטיים בעליל. אם ניסית להעליב אותי על ידי הטענה שאני שמרן וסגור בדעותי - נו, שוין. מי שסגור לכל עמדה שלא נכתבה על ידי גרייבס בספרו ''האלה הלבנה'', או מה שזה לא יהיה, מוטב לו שלא יטיל דופי בפתיחותם של אחרים. אם יש מקום שממנו יוצאת מירב החדשנות בעולמנו, הרי זו האקדמיה. מי שלא יכול להפיק דברים חדשים הוא מי שמסתגר בדל''ת אמותיו וטוען שהוא אינו מחוייב לשום אדם, לשום תורה, ואני מעריך גם - לשום מתודולוגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שאני פשוט לא מבינה את צורת הביטוי שלך - אני מייחסת את זה לפער הדורות שקיים בינינו, ואולי גם לתקופה הארוכה שחייתי מחוץ לארץ. ציון השמרנות של האקדמיה לא היה מכוון כלפיך, ואפילו לא היה שלי, אלא צוטט משני המאמרים שהזכרתי המופיעים ב''גלילאו'' האחרון. המיאוס הפרטי שלי כלפי האקדמיה התבטא בחוסר הרצון שיש לי להקפיד על הצורה החיצונית שזו דרשה ממני בכל דבר שכתבתי, ועל המגבלות שזו שמה עליי בכל דבר שבו רציתי להתבטא. (דרך אגב, התואר השני שלי הוא בספרות, בנושא ''הפרשנות לעגנון'', אם זה מעניין אותך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה מה לומר בזכות הקפדה על הצורה החיצונית. אבל הרי גם באייל אנחנו דורשים הקפדה על צורה חיצונית נהירה וברורה. האם גם נגד זה יש לך משהו? כתיבה צריכה להיות ברורה, בהנחה שהיא נועדה לתקשר עם אנשים אחרים. הכתיבה האקדמית נועדה להיות כמה שיותר ברורה לקוראים. לא במדעי הרוח, כמובן. שם הם פוסט-מודרניסטים, והנהירות מהם והלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי לצורת הכתיבה עצמה - בכך אתה צודק, כמובן - אלא לצורה המדוייקת והמוכתבת מראש של המובאות, שאינה קיימת, כמובן, באתרכם, מלבד ההקשרים, שאפילו לא מובאים אצלכם בגוף המאמר כפי שצריכים להופיע כל המובאות בכתיבה האקדמאית. חוץ מזה, ההקפדה האקדמאית לפעמים יוצאת דופן בדרישותיה החיצוניות שאין להן שום קשר עם הופעה והתבטאות נאה וברורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, במדעי החברה אפשר להסתפק בגוף המאמר במובאה דוגמת "(כהן, 1978)", והמהדרין יוסיפו גם מספר עמוד - "(כהן, 1978: 50-51)". לא כזה קריטי. בסוף, אמנם, צריך לכתוב באופן קפדני את המקור, אבל אני מניח שיש בזה מן ההגיון, כדי למנוע בלבול (ואולי כדי להקל מחשוב המידע?). כמי שכותב עבודות שנדרשות לעמוד בסטנדרטים האקדמיים, לא הרגשתי שיש כאן עול בלתי נסבל. להפך - לפעמים אני קורא מאמרים בלי מובאות, והחוסר הזה מפריע לי מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראייה המיתית שפאלייה כותבת עליה היא זו שהתפתחה בערש החשיבה האנושית. זה שיש פה ושם אי נשים לא אומר שהתרבות היתה פעם נשית והגברים השתלטו עליה. אני חושב שכל המיתוסים על אישה-גאיה-טבע-מיסתורין-חיים-מוות שווקא מראים על ראיה זכרית מלכתחילה. אני גם חושב שיש הבדל בין זכר/נקבה לבין גבר/אישה, כשהאחרונים הם כבר תוצר של התפתחות "קוגנטיבית" מאוחרת. איפה שלא נסתכל נראה שחברות מטמיעות את נחיתות הנקבה, כדבר מהותי שטבע העולם, יכבר כתבתי על התאוסופיה שרואה את עצם חומר העולם כמהות נקבית מזוהמת שאליה חודר האור הזכרי כדי לתת לו צורה. אחד החכמים המוסלמים הגדולים, התאוסוף האנדלוסי-אירני איבן עראבי (מאה 12) כתב שאלוהים ברא את אדם מאדמה ונשאר לו קצת חומר. מהשאריות האל ברא עץ תמר (נשיות, סנסינים), וזהו אחד הסיפורים המיתיים היפים שקראתי. מיתיים כי הוא מעיד על צורת החשיבה והראיה מצד אחד, ומצד שני הוא כבר מעצב ומעצים חשיבה כזו. מה שמעניין, מלבד הדימויים השונים, זה שגם פה מוצאים את אותה מחשבה מוזרה (בהמעטה) שהנקבה, האישה, היא תוצר של שאריות מקריות של חומר. המחשבה הזו, שהאשה היא חומר, אשפה וזוהמה, מהות חלשה שנתונה להשפעות מיניות - הרי היא נכנעה לנחש. רמח"ל (ברוב חוצפתו) כתב שהנחש בא על חווה "והטיל בה זוהמה" ואז, הוא מוסיף בדמעות שליש "כמה צער גדול הוא לנשות ישראל שיצטרכו לסבול העניין הרע הזה" וכפרתן היא "והנשים תשכבנה". מכאן אפשר לראות אולי מדוע טרוף ציד המכשפות (תגובה 148904) התנהל בצורה כמעט מוחלטת נגד נשים. כך שהחשיבה המיתית זה לא חישוביות "טבעית" אבולוציונית, אלא הדרך בה *ראו* הקדמונים את העולם. אבל האם זה אומר שצריך "לגאול" את הנשים מהשתלטנות הזכרית בזה שנמצא עדויות(?) לכך שבעצם בשחר הפרה-היסטוריה התרבות היתה מטריאכלית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הפילוסופיות שאתה מתייחס אליהן הן מאוחרות וגבריות בבסיסן ובאופיין, כך שמי שיש לא דעה אחרת בנוגע להתפתחות המין האנושי על בסיס נשי דווקא אינו יכול להסתמך עליהן - הן סותרות את הדעה הזאת בעצם הווייתן. זוהי ראיה מעגלית שאין לה ראשית ותכלית ואדם כמוני לא יכול בכלל לקחת אותן בחשבון מחשבתי כלשהו. ופילוסופיה היא, כמובן, לא הוכחה מדעית - ובוודאי שאינה בת סמכא יותר מכל תיאוריה אחרת שאני או אנשים אחרים רוצים לבנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי איך את יכולה לאמר בנשימה אחת שני דברים שנראים לי כהפכים. מצד אחד אי אפשר להסתמך על "פילוסופיות גבריות" כי הן מאוחרות, והן לא "הוכחה מדעית". מצד שני את מסתמכת על דעות של התפתחות המין האנושי "על בסיס נשי" ודעות "גבריות" הן מעגליות כי הן פשוט לא עולות בקנה אחד עם דעתך "הנשית". מהמעט שקראתי בנושא אני יכול לחשוב אולי על דבר אחד שכן נותן "יתרון" לראיה הנשית, וזה קשור גם לדברים שפאלייה כותבת בספר שלה. הזכר, דרך אברו, באמצעות הסימבול הפאלי מראה דווקא ניכור מכוחות היצירה שהם נקביים. זה נובע מהפאלוס כסמל של "תשוקה ואבדון". מאמר שקראתי מצטט את לאורה קלרארידג' שכתבה שתשוקת הזכר לנשיות מראה בעצם את מה שהזכר באמת רוצה. הזכר רוצה את מה שאין לו, את כוחות הבריאה והיצירה. כוח היצירה הוא כוחה של האם, של האישה, וכמובן של הטבע. מכאן עולה, שהזכר משתוקק לכוחות הפריון והבריאה של היוצר הגדול, של האלוהים, והאל הוא האם הבוראת (האם זו אותה אלה שאת כותבת עליה?). לפי הראיה הזו, האלוהים הוא באמת אישה אבל הוא מעוצב דרך ראיה זכרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב הדעות הגבריות נובעות מההנחה הבסיסית שהאישה נחותה, והם עושים את הכול כדי למצוא הוכחות לכך - לזה קראתי הוכחות מעגליות. אני טוענת שאין לכך הוכחה ממשית, כי הדעות האלו (לפחות אלו שהבאת בטיעונך) נובעות מפילוסופיה ולא מעובדות, והפילוסופיה הזאת, כפי שאמרתי, מניחה מראש שהאישה נחותה. אני אגיד לך מה הזכר רוצה ומה האישה רוצה. הזכר רוצה לפזר את הזרע שלו כמה שיותר, להפרות כמה שיותר נשים ושייוולדו לו כמה שיותר ילדים. האישה רוצה ללדת ילדים בריאים, שתהיה להם אפשרות לגדול ולהצליח בחיים, לכן היא מבינה שרצוי שייוולדו פחות ילדים כדי שהנולדים יהיו יותר מוצלחים. אלו הן התשוקות הבסיסיות כפי שאני רואה ומבינה אותן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם "אני אגיד לך מה הזכר רוצה ומה האישה רוצה" איננו פילוסופיה? אני מבין שאנחנו מדברים על "זכר" ונקבה" בשלבים מאד מאד מוקדמים של ההתפתחות האנושית, כשה"רצון" הזה שלהם שווה בערכו אולי ל"רצון" שיש לתינוק בין שבוע. אז ה"רצון" הזה איננו אלא "דחפים" ו"נטיות". אלא שבמקרה כזה אני לא רואה איך אפשר לדבר על התפתחות של ראית עולם, שתתגלגל מאויר יותר למיתולוגיה, ספרותית או פסיכולוגית. חוץ מזה, אם אין לך זיקה לסמליות הזו, האם זה אומר שפשוט מבחיה אסתטית, נניח, את מתעלמת מניתוח של תרבות כפי שפאלייה רואה אותה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל חשבתי שכל ראיית עולם מבוססת על דחפים ונטיות - או לחלופין על הכחשה ואיסור שלהם. היא בהכרח מתייחסת אליהם (טוטם וטאבו של פרויד הוא דוגמה קלאסית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מומחה גדול אבל למדתי שבנוסף לקיומם של דחפים ונטיות, יש גם הימשכות ל.. ורדיפה אחר... למשל אנחנו רוצים עוד ריגושים, או להשיג השגים או לחוות חויות חדשות. דוגמה - תאווה לצדפות בנוסח הנסיך אדוארד (כי קראנו על המתכון באיזה ספר), חשק לנסוע לאיי הדרום או אוסף בולים (דבר חינוכי), או לקבוע שיא עולמי בקפיצה משולשת. לדברים האלה אין בדיוק משמעות ''פרקטית'' כמו אוכל או מין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא משמעות פרקטית - כן משמעות מבחינת הדחפים והנטיות. כמובן שהתרבות מלבישה על זה מלבושים רבים, אבל גם רצונות כמו "נסיעה לאיי הדרום" נובעים מדחפים ונטיות - הצורך בריגוש (ייצור אדרנלין), למשל. ומהי תאווה לצדפות, אם לא אלף-אלפי מלבושים של תרבות שמסגננים את הצורך החושי (והפיזי - לאכול) ומוסיפים עליו הנאה אסתטית? אני בהחלט לא מתכוונת לעשות רדוקציה של התרבות, רק לומר שאי אפשר להתעלם מהבסיס שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צריכה לקרוא את הניתוח של פאליה עצמו כדי לדעת אם אני מקבלת, דוחה או מתעלמת ממנו, ועד עכשיו אני לא יודעת איפה אוכל לקרוא את זה. בקושי אפשר לקרוא לתשובה שלי ''פילוסופיה'' - ודאי שזה לא יותר מאשר צרכים בסיסיים ביותר, אבל הם עונים הערתו של דובי שכל בני האדם רוצים להתרבות בלי גבול ובלי לשים לב לתוצאת ההתרבות הזאת. צורך הפריון נמצא בבסיס התרבות האנושית - לא רק פריון אנושי אלא גם פריון הטבע, המספק את צרכיו של המין האנושי. אבל ברור שהתרבות התפתחה הרבה מעבר לצורך הזה, והמדע והרפואה מאפשרים כיום הישרדות טובה מאוד של המין הביולוגי ללא התרבות ללא גבול כמו של דגים, למשל. הפקודה הסינית על ילד אחד למשפחה היא הגיונית ביותר במצב הדמוגרפי של הסינים, ופקודה דומה על לא יותר משניים או שלושה ילדים למשפחה לא היתה מזיקה לכל עם אחר בעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחלק הראשון של המאמר יש לינק לספר שלה דיון 1422 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלינק נותן לי מאמר על הספר ולא את הספר עצמו - ולא הייתי שופטת שום תיאוריה לפי מה שנאמר עליה במקום לקרוא את התיאוריה עצמה. אשר לספר, אולי הייתי קוראת אותו אם היה מגיע לידיי, ואולי היה לי מה לומר עליו - אבל לומר את האמת, הכותרת אינה אומרת לי משהו שהיה מושך אותי לקרוא. בכל זאת, כפי שאמרתי, אם יגיע לידיי אני מתארת לי שלאחר כל הדיון הזה בוודאי הייתי לפחות מציצה לראות אם הנושא כפי שהיא מציגה אותו מעניין אותי או לא. זה כל מה שאני יכולה לומר בעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שאתה משתמש בסמליות שאין לי שום זיקה אליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במאמר במוסף התרבות של עיתון הארץ קוסמן מתייחס לאותם המוטיבים שפאלייה כתבה עליהם. "הסוד הנשי" שטמון במבנה הגוף הנשי, "האיבר הנשי" חסר הצורה (גם הוא כמו פאלייה משווה אותו לצדפה/רכיכה), לעומת האיבר הזיכרי המזדקר. גם הנקודה שאותה הדגשתי, שהרעיון המונותאיסטי "נבנה על ה"אחד" הגברי...[ב]מרכז (אקסיס-מונדי)...". גם קוסמן מקשר בין מחזוריות הטבע למחזוריות האישה כדבר שבונה מיתוסים ותרבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לאותו פורקן שציינת אמנם האדם מטבעו מלא תאוות: נשים אכילה שינה וכו". כל אלה נובעות מנפשו הבהמית של האדם שהרי בלי אלה לא נוכל להקיים או להתרבות. נשים- פרו ורבו. אכילה הכרחית לקיום תקין של הגוף כמו גם שינה אך לכל דבר יש מינון ובורא עולם ציווה: לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם ולכן אם הבורא ברא אותך ויודע את טבעך מכאן למדים שהוא לא ידרוש ממך משהו שאתה לא מסוגל לעשות יצר רע ויצר טוב זה מול זה ברא אותם . לכן איןזה נכון לקרוא לניסיון ההתגברות על היצר המיני ככישלון זה אפשרי להתגבר מניסיון ואני מלא תאוות תאמין לי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כי כידוע נשים הן רק כלי שנועד לספק את תאוות האדם, הגבר. לנשים אין תאוות משלהן. הן מכונה משומנת היטב שנועדה להמיר את שופכת הגבר לילדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בועז, תודה על תגובתך. משעשע ומרתק לקרוא פעם אחר פעם שדווקא אנשים ההולכים אחר מה שאותו ''בורא עולם ציווה'' רואים עצמם כמי שיש לו ''נפש בהמית זונה.'' | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |