 |
|
 |
||
|
||||
 |
אינני מבינה על מה ביססת את הקשר טבע קמאי-פגאניות-נשיות אל מול התרבות היהודו-נוצרית-גבריות. מספר ציטוטים ותמיהות: "...את הזהויות הללו חצב מבטו של הזכר מתוך הטבע ההיולי, האמבי, חסר הצורה והמנוחה. המיניות באה מהטבע, מהביולוגיה, ואיננו יכולים להתעלם מהטבע, הסובב אותנו ללא הפסק. אין בכוח שכבות התחכום הסמלי והמופשט שהעמיס האדם על הטבע להעלים את המקור הקמאי..." מדוע לקבוע כי הגבר מבחין לראשונה בין העצמי להיולי? בגלל אבר המין הזקוף אל על רק כשהוא שוכב על גבו? גם כשהאשה מביטה בגופה היא מבחינה באברים זקופים בעלי קונוטציות מיניות (ולא אחד, אלא שניים...). מדוע ההפרדה וה"חציבה" מתוך הטבע ההיולי היא מעשה ידו של הגבר דווקא? "...בעיני היהודים...נתפסת הזדווגות יום השישי שלהם כמקבילה לזיווג השמימי שנערך בין הקב"ה לשכינה כל ערב שבת, כלומר, יש כאן כיסוי תרבותי על העובדה שמקור המיניות הוא בטבע - אקט ההזדווגות הארצי של הזוג הדתי מוצג כחיקוי של תהליך שמימי..." מדוע כיסוי תרבותי? אין כאן כל כיסוי. היהדות מכירה במיניותו של האדם, והמונח "יהודו-נוצרי" אינו נכון בהקשר זה ואולי בכל הקשר שהוא. היהדות, שלא כמו הנצרות, איננה דת המקדשת את ההינזרות ממין, אלא מנתבת את האנרגיה המינית ("חוצבת" אותה מן הטבע ההיולי...), הנצרות מועכת אותה ומקדשת לידת בתולים. ולגבי שיר השירים. יש כאן, אכן, אלגוריה, אבל אלגוריה איננה "כיסוי". ניתן לראות זאת כיצירה בעלת מספר רבדים. השושנה בין החוחים, דרך אגב, אינה יכולה להיות בשום אופן אלגוריה לפות אדמוני. ההשוואה היחידה עם גוף האדם יכולה להיות עם שיניים צחורות או עם גלגל העין. זיהית בטעות את השושנה עם ורד, ומקור הטעות נעוץ בדיוק בפסוק זה שבשיר השירים. בתרגום התנ"ך זוהה בטעות פרח השושן הצחור, שהוא פרח בר ארצישראלי, עם הורד. החוחים זוהו בטעות עם קוצי הורד.כל זה מפני שהצירוף של "שושנה" ו"חוחים" גרם למתרגם לחשוב כי מדובר בפרח קוצני. למעשה מדובר בשושן צחור הגדל בלב שדה חוחים. (החוח נזכר בנפרד גם במלכים ב' י"ג). טעות אחרת בתרגום גרמה לשפן לחזור אלינו בתחפושת של ארנב. ועוד הערה אחת לסגירת מעגל: השושן הצחור הוא סמלה של מריה, אם ישו, סמל הבתולים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. האישה לא מבחינה באברי מינה. שדיים אינם אברי מין כמו הזכרות הגברית. עפ"י פאליה, השדיים עברו להיות אברי מין אסתטיים עקב התפתחות ה"מבט" הזכרי, שעגביר אותם משקים בעלי נפח לקונטורות צורניות בעלות משמעות ארוטית (כבר לא סתם מינית) ואמנותית. ראה תגובה 141275. אגב, האיבר הזכרי מצביע אל על גם כשגבר עומד. איבר המין הנשי מוסתר ונחבא, גם ממבטה שלה. ב. הכיסוי התרבותי הוא המעבר ממין ישיר, בוטה, לשם רביה או הנאה, אבל מעוגן בטבע, בביולוגיה, לרגשות של אהבה "רוחנית", אהבה אפלטונית, אהבת האל. רגש האהבה בנוי על התאווה והתרבות יצרה שכבות חוצצות - אותן פרסונות מיניות - עם כוחות הטבע ההיוליים, הבסיסיים. אני לא חושב שפאליה קוראת לשוב לטבע הראשוני, לזנוח את התרבות (האם זה בכלל אפשרי? לא נראה לי, ראה דיון 1133). אני לא חושב שהיא מחלקת ציונים, אלא רק מנסה להראות דרך ניתוח יצירות תרבות ודת כיצד הכוח המיני מפעפע גם דרך מעטפות השכלתנות האפולונית. דוגמא אחת יפה (ויש אחרות) לנסיון לנקות את "הטבע" (תאווה מינית) מרגשות אהבה מצאתי בציטוט מהבעש"ט שאמר שתפילה היא כמו משגל, אבל המטרה היא אהבה רוחנית. (ראה במאמר). אשר ללידות בתולים, גם ביהדות יש סיפורים על קדושים שנולדו "בלידה טהורה", נדמה לי שהבעש"ט הוא אחד מהם, ז"א, לא יודעים מיהו האב כרמז שאולי האל הוא האב. ג. שושנה - הדימוי הזה רווח ויומיומי. שושנים בדיבור רגיל הם הורדים rose והפרח הזה הוא סמל אהבה אוניברסלי. אתה בהחלט צודק בניתוח הפרטני אבל אני לא חושב שיש משהו שהושב על מטפורה של שושן לבן בקשר לאהבה, כולם מתכוונים לורד האדום וקוציו. (השושן הלבן הוא סימלה של סקוטלנד ואני דווקא חושב על המשורר הסקוטי יו מק'דרמיד, בתרגומו הנפלא של יאיר הורביץ). גלגל העין כדימוי מיני - באמת קראתי על זה מאמר מאד מעניין. כברה (מסננת) היא דימוי מיני שמופיע בצורה מודגשת בתאורים קבליסטיים שמבוססים על חזון יחזקאל. הכברה היא כלי שמאפשר עשוי חרירים או סדקים שמאפשרים לנוזלים לעבור דרכם. כדי להשלים את דימוי הכברה לפות צריך רק להוסיף סדק מרכזי. הסדק הזה מופיע בעיני החיות שמוזכרות בחזון, והעיניים האלה מושוות לכברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשיות וגברית השתמשתי במונח "אברים בעלי קונוטציה מינית" ולא אברי מין, אך אני מקבלת את קביעתך כי זוהי קונוטציה גברית, וכי אברי מינה אכן נסתרים מעיניה. ובכל זאת, מה הקשר בין עובדה זו לבין תפיסת העולם שלה? ומדוע מתחת את החוט המקשר בין נשיות, פגאניות ותפיסת עולם המבטלת את העצמיות מצד אחד אל מול הצד השני, בו קשרת בין הגבריות, הדת המונותיאיסטית ("יהודו נוצרית" כהגדרתך...) ותפיסת העולם המדגישה את הבידול. ומה לגבי האבחנה שבין מזרח ומערב? האם במזרח, שבו שולטת תפיסת עולם "נזילה" יותר, שולט האתוס הנשי? כיצד הוא בא לידי ביטוי? "כל כבודה בת מלך פנימה" אינה נזירה ולא בתולה. נכון שיש חוט המקשר בין היהדות לנצרות, אך את התפיסה הדואליסטית שלה לא ירשה הנצרות מו היהדות, ומקור תפיסה זו של שתי רשויות, הוא שהופך את המין לטמא. ביהדות יש עידון, אבל אין בה הכחשה. זהו הבדל עקרוני. הבחן נא בין שני ה"כיסויים". לידת בתולין לגבי הבעל שם טוב, ר' ישראל בן ר' אליעזר, מעולם לא שמעתי סיפור שהתייחס ללידתו כאל לידת בתולין, ואשמח אם תפנה אותי למקורות. דווקא באתר זה קראתי על יואב, עשהאל ואבישי, בני צרויה, גיבורים בני אל. למיטב הבנתי מיתוס זה (שאינו מוכר לי) מזכיר ברוחו מיתוסים פגאניים יותר מכפי שהוא מזכיר את סיפור לידת ישו (או הבעל שם טוב...). שושנה בין החוחים בלשון ימינו האבחנה מיטשטשת, בלשונו של כותב שיר השירים אין מקום לטעות. הוא התכוון לשושן צחור, שאינו יכול (ולו בשל צבעו) להוות דימוי לאיבר אדמוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(למה אתה לא משתמש בשם שלך?) כשאתה כותב "תפיסת העולם שלה" אני מבין שאתה לא מתכוון ל"תפיסת העולם של פאליה" אלא ל"תפיסת העולם של הנקבה". כמדומני שלא מדובר על התפתחות של תפיסת עולם נקבית אלא שהזכר הוא זה שעיצב את עצם המושג "תפיסת עולם" עקב נקודת המבט שלו בתוך הטבע ועל הטבע. אליבא דפאליה, הזכר הוא זה שמבטו הלך בעקבות אברו המתנשא וכך עזר לו לפתח תפיסה חושית או מנטלית או אינטלקטואלית (עד כמה שניאנדטרל יכול להיות כזה...) של הפרדה. אם אני מבין אותה נכון, ברגע שהוא ראה דבר מה נפרד, בולט, ברור - זכרות - והוא קישר את זה עם תאווה מינית, עם דחף מיני, עם משיכה בלתי מובנת אל "הנסתר המיני" של הנקבה, התפתחה בו יכולת כללית יותר של הסתכלות בטבע הומוגני ואחיד שסביבו ולאט לאט לפתח התבוננת מפרידה, מחפצנת (בוראת אובייטקטים). תחשוב שוב על אדם קמאי בעל תודעה מעורפלת, ערטילאית, ראשונית, כמו תינוק שלאט לאט מתחיל לזהות אובייקטים ספציפיים מתוך בליל הצבעים והצלילים שהוא חש, חש מבלי לדעת שהוא חש. (סתם ספקולציה, אני לא זוכר איך הייתי תינוק). ביטול העצמיות היא השיבה אל "הטבע" שכבר קיבל מימדים "אלוהיים". השמאנים והאורגיות הדיוניסיות או האצטקיות של ביתור אברים, של סירוס, של הטלת מום עצמי (ראית את השיעים בכרבלה מכים את עצמם בטפיחות ריתמיות של שוטים עשויים משלשלאות מתכת?). פאליה מראה כיצד האלמנטים האלה רוחשים בתוך התרבות והאמנות שלנו, גם אם זה רק ב"פטישיזם מילולי" כמו בשירה, פרוזה, טקסים דתיים נוצריים (כי הרי היהודים עדיין מקדשים ופוחדים ומשתמשים בדם). לכן, הדת שהתאמצה לזכך את המגע ה"טיבעי" שהוא הכוח המיני, ולהפוך תאווה לאהבה לא רק שלא הצליחה לחסל את הכח הקמאי הזה אלא אולי בעצם הולכת כנגד הטבע מתוך מחשבה מוטעית שאפשר לצאת מתוך הטבע. הנה רעיון שעלה במוחי הקטן - אפשר לאמר "אז אנחנו עבדים של הטבע, של כוחות המין, הרביה, האכילה הבסיסיים ביותר". אולם זו ראיה מוטעית לחלוטין, לדעתי. דיבור כזה רווי בדואליות (קרטזיאנית אם תרצה, ראה דיון 806). כאילו שאנחנו והטבע זה שני אלמנטים שונים והטבע בא וכופה את עצמו "עלינו". אנחנו חלק מהטבע, ואם אנחנו רוצים להבין את עצמנו אז דבר ראשון, לפחות לאור הספר הנדון, צריך להבין שחיים פרושם רביה ורביה פרושה מין. נכון שהמושבעים עדיין דנים אם חיים זה אולי חילוף חומרים או אולי בעצם חיים זה "לא" (כך). אבל, אם אני מסתכל על זה "מהצד" אני יכול לאמ שכשהמולקולה הראשונה כבר נוצרה איכשהו, אם לא היה לה כושר התרבות, ה"חיים" (מה שזה לא יהיה) היו נפסקים מיד. בקשר למזרח/מערב - פאליה אומרת במפורש שהיא מתרכזת בתרבות המערב, משום שהמזרח הוא יותר בעניין של התמזגות ופחות בקטע של הבדלה (ואני מודע לקונוטציה של המלה). כך שכל הדת, אפילו אם היא מכירה בחשיבות המעשה המיני, כמו היהדות שמקדישה לו מחשבה רבה (אם כי מאד סקסיסטית, פוריטנית וכו' אבל לא נכנס לזה עכשיו), וגם בהודו שמעתי שכתבו קאמה סוטרא. אבל פאליה רוצה לחדור מעבר ליומיומות הפרוזאית ולהראות שהכוח המיני מניע גלגלים עמוקים ביותר בהתפתחות הציביליזציה שלנו, כולל התפתחות הדת. כך שטקסי ברית המילה הם שאריות לאותו אדם ראשון פרימיטיבי שרצה להיות חלק מאלוהיו, מהטבע ולכן פרע בשרו או בבשרם של אחרים. ברית מילה איננה יחודית ליהודים ושבטים בכל חלקי העולם מבצעים טכסים דומים (אגב, גם דיני נידה לא יחודים ליהודים), ואין זה פלא משום שהיהודים לא המציאו את הכל יש מאין, כולל מילת בנות שהיתה נהוגה בזמנים עתיקים אצל קהיליות יהודיות מסוימות. הארכתי יתר על המידה, וגם התפזרתי ואני רוצה רק להעיר על לידת בתולין - עכש"י גם על הבעש"ט וגם על הארי נכתב שנולדו לידת טהרה, ללא יצרים מיניים. אמנם לא לידת בתולין אבל עוד נסיון ליצור אגדה שמסלקת את המין מחייהם של קדושים. לאור הספר של פאליה, אני חושב שיש קו שווה בין לידת הבתולין של ישוע ובין הסיפורים המומצאים האלה על הארי והבעש"ט (שסביר ששבחים כאלה הועתקו משבחי הארי, אבל שוב זו סטיה רבתית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף טופיק לגמרי, אבל תחילת ההודעה שלך הזכירה לי בדיחה: לפרס יש אחד של נתניהו יותר ארוך והאפיפיור לא משתמש בו. מה זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. א.ש. אייל היא כנראה "את" ולא "אתה" (אולי ר"ת של "אשתו של אייל"?) 2. מעניין איך מסבירה פאליה את ההבדל בין ראיית העולם האחדותית של המזרח לבין הגישה המבדילה ומפרידה של המערב, לאחר שהעמיסה בניין הגותי שלם על מראה האבר מזדקף. [השמועה אומרת שגם במזרח האברים מזדקפים]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר של פאליה הוא ביקורת=ניתוח של ספרות,שירה, אמנות, דת ותרבות. מטרתה היא "להראות את האחדות והרצף בתרבות המערב" ולכן היא דוחה את הרעיונות המודרניים "שהתרבות נשברה לחלקים חסרי משמעות", ומקבלת את המסורת הקנונית המערבית. כמו שכתבתי במאמר, היא רוצה להראות שתרבות המערב היהודו-נוצרית לא הצליחה "לחסל" את הפגניות שעולה ומבצבצת "ביצירות אמנות, ארוטיות, אסטרולוגיה [גרפולוגיה? דיון 1421] ופופ". לשם כך היא רוצה לבדוק מהי אמנות, מה בדיוק האמן יוצר ואיך הוא עושה את זה. היא טוענת שבד"כ הביקורת האקדמית לא התייחסה לאספקטים המוסריים, האגרסיביים, סאדיסטיים, מציצנות (וויוריזם) ופורנורגפיים שבאמנות. לכן צריך גם לבדוק מה זה סקס ומה זה טבע ואת הקשר ביניהם, תוך היתרכזות על "סטראוטיפים מיניים והבסיס הטבעי/ביולוגי" שלהם. לשם כך הספר מאחד גישות של ביקורת ספרותית, היסטוריה של האמנות, פסיכולוגיה וחקר דתות. היא טוענת שאי אפשר להבין מה זה "מין" משום שאנחנו לא יכולים לדעת מה זה "טבע", רק לנתח את המכניזם שבו הם פועלים. המערב, לטענתה, בנוי על זיהוי של "חפצים נפרדים, בדידים", ו"לקרוא בשם" זה לדעת ולהבחין בדבר מה מופרד מהבליל של הטבע, כשהידיעה הזו מובילה לשליטה, לכוח. לעומת המזרח, גדולתו של המערב צמחה מ"אשליית הידיעה הבטוחה", והידיעה הזו עומדת מול הטבע ההיולי שאותו כאמור לא ניתן לדעת. לעומת זאת, המזרח לא העמיד את עמצו כנגד הטבע והקו שעובר בתרבות המזרח הוא קו של היענות ולא קו של התעמתות, כמו שהמדיטציה הבודהיסטית שואפת להרמוניה עם המציאות (אני מוסיף שמדיטציה קבליסטית שומרת בסופו של דבר על זהות עצמית של המודט). היא לא מרחיבה הרבה מעבר לזה, ואני חושב שיש מספיק חומר למחשבה מהניתוחים שלה את תרבות ואמנות המערב בלי להכנס למזרח, וגם סביר להניח שהיא לא מכירה את המזרח בצורה כ"כ אינטימית. אגב, אם חושבים על זה, סביר להניח שגם האישה ראתה את הזיקפה ולכן גם היא תרמה להתפתחות התרבותית. בשורה תחתונה, מין הוא הכרח כפוי והצורך העתיק הזה שולט על חיינו כך שהנסיון להשתחרר מהמין או למצוא חופש דרכו נועד לכשלון. זה נשמע מאד טריויאלי, אבל הצורה בה היא מראה את זה דרך ניתוח של האמנות המערבית הקנונית, מרתקת, מעוררת מחשבה ובכלל, הציגה בפני יצירות שלא הכרתי או שלא חשבתי שאי פעם ארצה לקרוא אותן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שצריך לקרוא את הניתוחים הספציפיים שלה ליצירות האמנות השונות וכו', שכן העיקרון שעליו היא מתבססת אינו חדש, כפי שכבר נאמר כאן. אני חושבת שיש עוד נטיה בסיסית אחת מתחת לציפוי הדקיק של התרבות- פחד מוות, וחיפוש אחר אלמוות. וגם על זה אפשר לכתוב מחקר שמן ומלא כל טוב, למי שיש זמן וכוח.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העיקרון אינו חדש: כפי שכבר כתבתי, פאלייה כותבת כבר בהקדמה לספר שהיא היתה רוצה להציג תמונה שמאחדת בין אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה, או בלשונה "בין פרייזר ופרויד" (סר פרייזר היה אנתרופולוג סקוטי שלפני כ100 שנים פירסם מחקר מקיף על תרבויות פרימיטיביות וערך השוואה בין דתות שבטיות לנצרות. האם משהו יודע אם הספרים שלו תרוגמו לעברית? טלה? אלי? בכ"א, אני לא קראתי אותו). ניתוחים ספציפיים: במאמר נתנתי כמה דוגמאות על קצה המזלג, כמו האל חפרע, הציור של סט. סבסטיאן או הפסל של דוד, ובתגובה 139987 על סונטה של שייקספיר. דוגמא נוספת (ואני מביא אותה רק בגלל שהיא משעשעת ופרובוקטיבית, בקשר למשה רבינו ואלוהים) קשורה להומוסקסואליות ורפואה. היא טוענת שהלטינית היא שפה מדויקת וביטויים מיניים מדויקים של המשוררים מארטיאליס וקטאלוס משמשים ברפואה המודרנית (אולי יובל יכול לעזור, בתור רופא כמובן). היא כותבת שבשירה של מארטיאליס היו שני פעלים שתארו את תנועת רפרוף האחוריים של הצד הנבעל בשעת משגל אנלי, אחד לזכר ואחד לנקבה. הנה קטע משיר של מארטיאליס (משורר רומאי מהמאה הראשונה), שגם קשור לדיון 1325: כשאתה מגלח את חזך, ידיך, רגליך את היער סביב הזין זה עבור נערתך, אך בעבור מי אתה מגלח את עכוזך? פחד המוות: ראשית, יש את דיון 1246 שקשור איכשהו לנושא. חוצמזה, לקטן הדיוט שכמוני יכול להמליץ למי שיכתוב את "המחקר השמן המלא כל טוב" (אולי אסתי?) לעיין בספרו הקלאסי של האנתרופולוג והפסיכולוג ארנסט בקר The denial of death. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת כתוב שם, אצל מרטיאליס, "היער סביב הזין"? - "זין"? - או שזה תרגום אולטרה-מודרני של מישהו? (שלך?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאילו שהמציאו את הסלנג רק בישראל מודל 2003? איך אתה היתה מתרגם "פיליס" (פ' דגושה) ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסלנג קיים, יש לשער, מאז היות השפה. עם זאת, הנוהג לערב רבדי שפה גבוהים ונמוכים והשימוש בשפה המדוברת, עד כדי עגת רחוב, בשירה ובפרוזה - אלו בוודאי אופייניים יותר לתקופתנו מאשר לתקופתו של מרטיאליס. במקום זין אפשר: אלה, אמה, כלי-זין (ההבדל הקטן), יתד, גזע, כידון, פגיון, רומח, תפארת, גברות, שרביט, ויש עוד שאינני נזכרת בהם עכשיו. למעשה, כל חפץ בעל צורה פאלית יצלח. ומובן שאפשר גם סתם "איבר", "אברך". זה לא מתוך צדקנות. ה"זין" איכשהו מפריע לי למוסיקליות של המשפט. קרא בקול ואולי תחוש בזה גם אתה. ואם כבר זין, אז למה לא - "בשביל מי אתה מגלח את התחת?" למה דוקא - "עכוזך"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוב, היכולת שלי לתרגם היא כל כך חלשה והידע שלי בלטינית קלוש שבעתיים, כי הוא פשוט לא קיים. שתי המלים ששאלתה מופיעות בתרגום האנגלי בתור cock או prick שזה זין או זרג, buttock שזה עכוז, אחוריים או ישבן. בינתיים ראיתי שכמה אפיגרמים של מארטיאליס מופיעים באינטרנט בתרגום זהה. מאמר במגזין "פילולוגיה קלאסית" מראה שהשירה הארוטית-קומית היתה נפוצה ברומי. הלטינית היא שפה מדויקת ופעלים מיניים לא עוברים "ריכוך" כמו באנגלית, ואנחנו יודעים שזה קורה גם בעברית. למשל "לזיין" בעברית זה גם אקט מיני, גם לרמות, גם לנקום וכו'. בלטינית הפועל המקביל שומר רק על המשמעות המינית שלו. השירה הגסה הרומאית היתה סאטירה, והמשוררים רצו להצחיק. כדי להצחיק צריך לגרום איזה הלם לשומע, בעזרת דימויים מפתיעים ושימוש בגסויות. כמו כל הבדיחות הגסות של בדרנים וסטנד-אפיסטים, הדימוי הגס שנוצר אצלנו כשומעים, בגלל השימוש הכפול בהלם והומור, אמור להצחיק אותנו. לכן, המלים האלה שניסית למצוא להם מקבילה "עילית", מרוככת או "צדקנית", הופיעו בשירים במשמעותם המינית הישירה. למשל שיר על האל פריאפוס - אל הפריון שהיה לו אבר ענקי ונהגו לשמים פסל שלו בגן בתור דחליל. המשורר הרומאי קטאלוס כתב שיר קטן על פריאפוס שמאיים בעונשים על מי שיכנס לגן ללא רשות: אם אשה, גבר או נער גונבים ממני, היא תציע לי את הכוס, הוא את הפנים והנער את התחת התרגום שלי לעברית מפספס את הכוונה המקורית של השיר הזה שמאיים בעונשים קומיים נוראים(כמובן ריקים) - העונש לאישה הוא אונס, לנער אונס אנלי ולגבר אונס אורלי. אם אתה רוצה, הנה עוד דוגמא. אוננות עוברת בעיברית "ריכוך" ומשתמשים במילה לציין בזבוז זמן, מאמץ חסר תוחלת וכיוב'. המשוררים הרומאים השתמשו במילה במובן הישיר שיש לה כמו: הזרג, כשאני שוטף את ידי השמאלית יבשר שלווה טיפשית לחמדנות הלופתת (אפילו התרגום האנגלי לא מצא מלה מתאימה והיה צריך להשתמש בצרפתית). אפרופו אוננות ופריאפוס, המשורר האנגלי צ'וסר תאר את האל הזה כ"שרביט ביד" (sceptre in honde) כי הוא לא יכול להשיג את הדבר האמיתי. שלא להזכיר את ה"ה מאסטר בייטס של דיקנס וסוויפט. אבל, מספיק לעכשיו, שמא התגובה הזו תגרום להשראה כמו שהמלכה נתנה לסמואל פיפס "למיטה, להשתעשע בדמיוני עם המלכה". אגב, אני חושב שמתאים לקשר פה את דיון 676. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלפפון, ארובת רידינג, חדק, קנה מצודד, מראקאס, ציפור המכנסיים, במבושוט, דינג-א-לינג, אמפאייר-סטייט, יתד-נאמן, שוכן המערות, צינור כיבוי, כריש פטיש, גשוש האהבה, קוברה יורקת, תולעת הפלא, כבאי, שלונג, לוחם האהבה, המפלצת מלוך נס, דרקון השאול, נחש סתום-עין, תרמוס-זרע, אקסקליבר, זרג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Isn't it awfully nice to have a penis?
Isn't it frightfully good to have a dong? It's swell to have a stiffy, It's devine to own a dick. From the tiniest little tadger To the world's biggest prick! So three cheers for your willy or John Thomas. Hooray for your one-eyed trousers snake. Your piece of pork, your wife's best friend, Your Percy or your cock. You can wrap it up in ribbons, You can slip it in your sock. Don't take it out in public, Or they will put you in the dock ... And you won't come back. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מחקר, לא שמן, אולי מעט טוב דיון 2517 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל שווה לשמור את זה איפשהו, והמאמר הזה נראה לי מתאים פחות או יותר: סימון כהן-ברון טוען להבדלים בין מוח גברי למוח נשי, כאשר הראשון נוטה לסיסטמטיזציה, והשני- לאמפטיה. הגורם להבדל הזה הוא הורמונלי כנראה. יש גם מוח מאוזן, שבו שני הצדדים חזקים. יש גם מבחן, למי שרוצה לדעת אם הוא/היא סיסטמטיים, אמפטיים, או מאוזנים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויה, קיבלתי 31 באמפתי ו-21 בסיסטמתי. משמע אני חלש בשניהם באותה מידה... זה גם נקרא מאוזן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנסה עוד פעם, אחרי שתתעורר (או תתחדש?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיקו את המסקנות המתבקשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
EQ=10 SQ=50. כרגיל, אני זו שמהווה את ה"רעש" בסטטיסטיקה על תכונות גבריות ונשיות (או שסתם החיברות הנשי שלי יצא דפוק)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כחכוח) לא נעים, אבל על פי הכתוב באתר, אפילו לאוטיסטים ציון ממוצע של 20 EQ. אולי דילגת על שאלות, בטעות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא דילגתי. אבל היו כאלו שלא היייתי בטוחה בין שתי אפשרויות, אז הימרתי. והיו כאלו שפשוט אין לי תשובה אליהן (מקרים שהתשובות שנתנו הן א' או ב', אבל אצלי זה בכלל ג'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני: EQ=27 SQ=50 יש לי תחושת בטן שנשות האייל לא מיצגות היטב את אוכלוסית הנשים הכללית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחושת בטן (או יכולת אינטואיטיבית) היא תכונה אמפתית | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרצף הזה של תגובות תחת הכותרת "אני קיבלתי" ועוד התיחסות ל "תחושת בטן" וכל זאת בדיון על הקשר בין מין לתרבות? זה כבר יותר מדי- להגלות! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמממ... לפי ההגדרות שלהם, זה לא הופך אותך לאוטיסטית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחוסר ההלם והאימה אני מבין שלא ממש הבהרתי - הערכים לא הפוכים. שלוש-עשרה ושמונה-עשרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבינה מה זה המספרים האלה אפילו שהלכתי לכתבה באנגלית | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני 21 באמפתי ו-29 בסיסטמתי. נורא נעלבתי, אגב, מהטענה שהטיפוס ה"גברי" הקיצוני הוא אוטיסט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
51 באמפטי ו- 37 בסיסטמטי. מה זה אומר בעצם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאתה בחורה, כנראה. מזל טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה מרתקת - כפי הנראה אני סופר-אישה. מעניין מה יאמרו אנשים שמכיאים אותי מעט יותר מאשר דובי (שאני חושד שהוא אינו יודע עלי דבר פרט לשמי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקוראי האייל המעט פחות ותיקים: מאמר משנתו הראשונה של "האייל", שעוסק בהבדלים בין תקשורת גברית לנשית, ועושה הבחנה הדומה בחלק ניכר ממאפייניה לזו המוזכרת בתגובה של אסתי: דיון 279 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שייך לExtreme Type S, לא שזה ממש מפתיע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, ואלף חתולים, בטוחים שגם הצד האמפתי שלך לא לוקה בחסר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת השאלות הראשונות במבחן האמפתי היא ''אני מעדיף חברת בע''ח על חברת בני אדם''. יתכן שבמושג ''חשיבה אמפתית'' מתכוונים למעשה ל''חשיבה אמפתית כלפי בני אדם''. ולסקרנים, התשובה שלי היא ''די לא מסכים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה מאוזן? האם כשהציונים זהים? הרי ניקוד גבוה מאוד בסיסטמתי לא יכול להיות בכפיפה אחת עם ניקוד גבוה מאוד באמפתי! EQ=43 כנראה שאני לא מאוזנת.
SQ=33 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא? EQ=45
SQ=45 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הרי ניקוד גבוה מאוד בסיסטמתי לא יכול להיות בכפיפה אחת עם ניקוד גבוה מאוד באמפתי!" למה לא זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן אינו יכול, כי הרמה הנמוכה במבחן האמפתי משיקה לשתי הרמות הגבוהות במבחן הסיסטמתי! הדיאגנוזה, הן בניקוד 0-19במבחן האמפתי והן בניקוד 53-80 במבחן הסיסטמתי, מצביעה על סבירות גבוהה לתסמונת אספרגר ולאוטיזם. בסיום המבחן ניתן ללחוץ על YOUR BRAIN TYPE ולראות את הגרף המשקלל את היכולת האמפתית והסיסטמתית. נראה לי שיש שם כשל לוגי כלשהו, כי הטווחים והאבחנות הם בלתי מציאותיים: האם {SQ=60 EQ=55} יסווג כטיפוס סיסטמתי מובהק? האם{SQ=60 EQ=78} הבלתי אפשרי יסווג כTYPE B (מוח מאוזן) ממש כמו {SQ=8 EQ=4] חסר רוח החיים?! |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |