 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל המאמר הזה לא מדבר אלי במיוחד. את הרעיונות המובעים בו אפשר למצוא בכל ספרות וויקנית-נאו-פאגאנית-ניו-אייג'ית, וברמת הצדקה די דומה — דהיינו, מובעים רעיונות כוללניים, משתפכים ומלאי תארים שונים ומשונים נוספים, אבל ללא ביסוס, ללא מסקנות אופרטיביות; בקיצור, ללא תוכן של ממש. אבל זה רק אני. Carry on. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה כנראה לא רק אתה, אלא שבתור גבר אולי קשה לך להתמודד עם מאמר נוזלי שנשפך לכל הכיוונים על ספר שכתבה אישה ובעצם מספר בדיוק על הרתיעה שלך מהנוזליות וחוסר הצורה. ב"ספר ללא מסקנות אופרטיביות", אתה מתכוון לזה שלא תדע בסוף לאיפה להזיז את הגבינה שלך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי עונה לגבי רמת העניין שלי בקונילינגוס, אבל העורך העיר לי שאני נכנס לפרטים אישיים וגרוטסקיים מדי. אז אפסיק. במקום זאת, אומר שלשתות מיץ, אני אוהב, למרות שהוא נוזלי, ונשפך לכל הכיוונים, אם לא מחזיקים את הכוס כמו שצריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה בקשר למיץ. לקרוא בלי דעות קדומות זה להחזיק את הכוס כמו שצריך. (חבל שאתה לא יכול לספר על הקונילינגוס, אולי תצליח לעקוף את העורך ולתאר את זה בצורה תרבותית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי אפשר לקרוא כלום בלי דעות קדומות. לפני כ-20 שנה הייתי בלי דעות קדומות, מאז, מה לעשות, גדלתי, התבגרתי, ובין היתר רכשתי לי דעות קדומות. אני מנסה לבסס כמה שיותר מהן על המציאות, אבל קשה כשחלקן אומרות לי כיצד לעבד את המציאות מלכתחילה, וחלקן כלל לא מודעות. את רוצה להחזיק את הכוס בלי ידיים. (בשביל זה יש דואל. הדיון בכל מקרה לא יוכל להיות יותר מתיאורטי, מסיבות ברורות.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם לא אהבתי אותו - אני גבר ? כפי שהצטייר לי הספר מהמתואר במאמר - הסופרת יצרה פריזמה מסוימת לבחון דרכה את המציאות. לי הפריזמה הזו לא מתאימה, למרות שחלק ממרכיביה מסקרנים בעיני לכשעצמם. אז מה זה אומר עלי ? ואגב - גם גאולה דרך הזזת גבינות מופרכת בעיני (אלא לצורכי התעשרות מהירה של הסופר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפתיחה לספר פאגליה כותבת שהיא נסתה להראות ''רצפים ופערים בתרבות המערב'' תוך הסתכלות בכתבים הקנוניים של התרבות המערבית. (אגב, שם הספר לקוח מהסרט של ברגמן פרסונה). היא רוצה להראות שהנסיון היהודו-נוצרי לדכא את הפגניות (פגניות לא במובן של דת אלא של תפיסת וראית עולם קדומה, ישירה ובוטה) ושאותה פגניות עדיין פורחת לה, לפעמים בצורה מאד נסתרת, באמנות, ארוטיקה, אסטרולוגיה ותרבות פופ. למשל, היא מקשרת בין תמונת העולם הרומנטית של הפילוסוף הצרפתי רוסו והרוק-נ-רול של הרולינג סטונס, דרך מילת המפתח שלטענתה רוסו הכניס למערב - חופש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק וויקה-ניאו-פגאניזם-ניו-אייג'. עוד משהו ראוי לומר כאן. לא קראתי את ספרה של פאגליה1, רק עיינתי בלינק. נראה לי שהספר הוא הד מאוחר של רעיונות פמיניסטיים עתיקים ועבשים למדי, מאיפשהו בתחילת שנות השבעים, שעיקרם: "אנחנו בעצם יותר גיבורות מהם! הם יצרו את כל התרבות רק בגלל שהם מ-פ-ח-ד-י-ם מאיתנו!" הפמיניזם של היום עוסק ברובו (אני מקווה) פחות במי-גיבור-על-מי, ויותר בבעיות קונקרטיות: הבעיה הנוראה של אפליה בשכר, בעיית החסימה בקידום בעבודה, בעיית ההטרדה המינית בכלל וההטרדה המינית במקומות עבודה בתוך כך, אלימות במשפחה וכולי. 1 נכון שהוגים את זה "פאליה", או שאני טועה? אם כן, אז אולי עדיף היה לכתוב כך, בלי הגימ"ל, מאחר ובשפת עבר לא קיים מצב כזה - אות עיצור שאינה נהגית. הנה למשל, ספר שתורגם לפני שנים (ולצערי איני מוצאת אותו כיום), "באלון קאנאן", נכתב ע"י סופרת (ודיפלומטית דרום-אמריקאית) ששמה נכתב בספרדית: רוזאריו קסטלאנוס, ובעברית תורגם (אולי בחכמה): רוזאריו קסטיאנוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להערכתי טעית בכתובת. גם הפמיניזם המוקדם יותר של שנות השישים והשבעים דבק בטענה בסיסית שפגאליה כופרת בה. הפמיניסטיות טענו שאת ההבדלים בין נשים לגברים (וכתוצאה מכך ההבדלים במעמדן) החברתי אין ליחס להבדלים ביולוגיים כי אם בעיקר להבנייה תרבותית. פגאליה, לעומת זאת, מייחסת חשיבות רבה, כפי שניתן ללמוד מהמאמר, להבדלים הביולוגיים בין נשים לגברים. אין להסיק מכך שפגאליה היא אנטי-פמיניסטית בנוסח הימין השמרני האמריקני. יש לה ביקורת פמיניזם די ייחודית ושנונה. לטענתה היא רוצה להציל את הפמיניזם מהפמיניסטיות. היא מקסחת פמניסטיות סדרתית. ראי סדרת ציטוטים על הפמיניסטיות מפיה: הנה אחד מהם: "Feminism has betrayed women, alienated men and women, replaced dialogue with political correctness". (Playboy, May 1995)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כמעט בטוחה שאתה טועה. הפמיניזם המוקדם היה מהותני יחסית, אפילו סימון דה בובאר לא הלכה עד הסוף למרות ש"לא נולדים אישה, אלא נעשים" (ציטוט לא מדוייק). הפמיניסטיות שטענו להבנייה תרבותית באופן רדיקלי באו מאוחר יותר בתקופתה של באטלר והיו שייכות לתיאוריה הקווירית. אבל אולי אני טועה... --------------------------------------------- p-files.org
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה הפמיניסטית שמדובר בהבנייה תרבותית בעיקרה (בדברים כאלה לא צריך להיות קיצוני ולדבר על ''עד הסוף''), נשמעה הרבה לפני שהומצאו תיאוריות קוויריות כאלה ואחרות. נכון שעם החדירה הפמיניסטית המסיבית לאקדמיה בתחילת שנות השבעים (והתפתחות תחומים כמו לימודי מגדר), נכתב יותר על כך ברמה התיאורטית (אך גם התפתחו כיווני חשיבה ממותנים יותר בעניין זה). הציטוט שהבאת מסימון דה בבואר אכן שימש כסיסמה שביטאה את התפיסה הנפוצה בסוף שנות השישים ושנות השבעים שעליה דיברתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם בתחילה הפרק הראשון פא[ג]ליה לא מתאפקת ומכניסה לפמניזם אבל חוץ מכמה משפטים כאלה, זה לא ספר שמקוטלג תחת "ספרות פמיניסטית" אלא תחת "ביקורת ספרות ותרבות". כדוגמא היא כותבת שמיניות וארוטיקה הם פקום המפגש של טבע ותרבות והראיה של הפמיניסטיות היא מאד פשטנית בקביעה שהבעיה הסקסואלית איננה אלא מוסכמה חברתית. כל מה שצריך לעשות כדי לחסל אי-שיוויון מיני זה רק לכוונן את החברה, לטהר את התפקידים המיניים (שאני מבין כהגדרה ברורה וחותכת) ואז נהייה מאושרים ונחייה בהרמוניה. היא מטיחה את האשמה הפמניסטית בגובדה שהם יורשות של התנועות הליברליות שינקו משנתן מהפילוסוף הצרפתי בן המאה ה18 רוסו שהכניס מתח בלתי נסבל בין ראית טבע רומנטית וחברה מושחתת. אם את מעונינת לראות את זיקוקי הדינור שלה וצורת הניתוח שלה, אני מציעה שתקראי מה שהיא כתבה בזמנו על הילרי רודהאם קלינטון, אותה פא[ג]ליה מכנה The first Drag Quees. מלכת דראג בגלל שהסטודטית שכונתה "פריג'ידר" לימדה את עצמה לשחק את האישה (הנה פרסונה מינית) והעבירה את עצמה מButch (הצד הדומיננטי-זכרי ביחסים הומוסקסואלים) ל Femme (הנקבה הסבילה). כאמור, זה לא נושא המאמר, אבל האייל סובל הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לא מאמר על פמיניזם, אבל מאמר על תפקידים מיניים. גם עלי לא מקובלת התפיסה הפוסט-סטרוטוראליסטית שרואה בפרסונה המינית (או המגדר, למרות החפיפה הלא מלאה ביניהם) הבנייה תרבותית מוחלטת. אבל אין ספק שעל בסיס הטבעי-פראי-דיוניסי של התפקידים המיניים התפתחו מבנים חברתיים אדירים, שעיצבו עוד ועוד את הפרסונות המיניות השונות. פרקטיקת הבוטש-פם, היא סוג קאמפי חצי מודע לעצמו, של אותן הבנייות תרבותיות. רק שגם פא(ג)ליה מדברת הבנייה תרבותית. השאלה היא רק כמה חשיבות היא מייחסת לה. וישנה שאלה עמוקה יותר והיא האם האדם משועבד לתפקידים הטבעיים-דיוניסיים-חייתיים שלו, או שהוא חופשי מתוקף אנושיותו, לנוע לעבר עיצוב מחדש ע"י התרבות (ושוב באיזו מידה הוא חופשי). ------------------------------------------------- פסטיש- p-files.org |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במאמר של פא[ג]ליה על הילארי בלינק שנתתי למעלה, מראה שאולי אפשר לעבור מפרסונה מינית אחת לשניה. הילארי הצליחה ללמד את עצמה להיות אישה. אגב, אני מניח שאת יודעת שפא[ג]ליה היא לסבית (עם מוח של זכר לפי דבריה). היא אמרה פעם שכללי התנהגות etiquette הם רק בשביל מסורסים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הם: פוסטסטרוטוראליסטיות, פרקטיקת הבוטשפם, קאמפי, וכו'ֿ אין טעם שנסביר לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוסט-סטרוקטורליזם: קאמפ (הולך טוב עם קיטש, חזק בתרבות הגייז). אפשר להגדיר, אבל מספיק לראות את האמנות של ג'ף קונס: פרקטיקת Butch-Femme : משחקי תפקידים בין שתי לסביות, האחת נראית ומשחקת בתפקיד "גברי" והשנייה "נשי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו אינה תגובה אלא שאלה, היכן הייתה ממקם את סימון דה בובואר בזרמי הפמיניזם:ליברלי או רדיקלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצ"ב קישורית למאמר שיכול להערכתי לסייע לך בבירור שאלתך (בפרט ראה חלק 3 Towards Radical Feminism): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם באנגלית לא מבטים את הG ובכל זאת כותבים אותה, וגם ביששכר שומעים רק ש' אחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביששכר שומעים את שתיהן. או שאולי אני לא מבטא את המלה הזו נכון. קורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינך מבטא נכון... יש לבטא Yisachar |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מדוע לא כותבין "ישכר," עם דגש מכפיל ב-ש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיסקה לפני אחרונה (פרק ל' פסוק יח'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועל כך נאמר: אוי ויי. כלומר, יש המבטאים בשינין, ויש המבטאים בשין, וההבדל הוא שהראשונים אשכנזים, והשניים ספרדים. יופי לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשאלת השאלה, למה באנגלית כותבים את ה-G? תשובה סבירה: מקור השם באיטלקית, שם הצירוף gli מסמן עיצור אחד, דומה ל-ל' אבל שונה קצת (ואכן יכול להזכיר שילוב עם ג'). לרוב, כאשר שמות עוברים לאנגלית משפות אחרות המשתמשות בא"ב לטיני, משאירים את האיות המקורי גם אם ההגייה משתנה (במקרה זה, מחליפים את העיצור האיטלקי המיוחד ב-ל' הרגיל). בתעתיק לעברית ממילא איננו יכולים לתעתק אות-אות. האם היית מתעתק את שמה הפרטי 'קאמיללה'? או, דוגמה יותר דומה ל'פאגליה' - האם אתה אוהב לאכול לאסאגנה (מאפה פסטה בשכבות)1? לדעתי, אם אכן בארה"ב לא הוגים את ה-G בשמה, עדיף בעברית לא לכתוב אותו. 'יששכר' הוא שם עברי עתיק, וגם הכתיב הוא עתיק. ממילא הוא דוגמה אנומלית ידועה ויחודית. איני רואה איך הוא משרת את הטיעון בזכות ה-ג'. 1זה המקום לציין שבאיטלקית כותבים את זה עם E בסוף, וגם הוגים כך. זו צורת רבים; אם איטלקי ישמע A בסוף, הוא כנראה יחשוב שמדובר ביחיד, ולאחר נסיונות מבולבלים להבין את הכוונה יסיק שמדובר בעלה אחד של הפסטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז צריך לבקש מטל לשנות את כל הפגליות לפליות ולבקש מדובי שיוסיף סעיף לחוקי האייל ''כל הודעה שתכלול פגליה תמחק או תשונה לאלתר''. גם צריך להוסיף דיסקליימר קבוע ''הבנת הנאמר היא על אחריותו הבלעדית של הקורא'' כי מי ידע מה פרוש ''בספר של פליה כתוב...''. ברצינות, הבעיה הגדולה בעברית היא חוסר אותיות גדולות שמאפשרות זיהוי קבוצת אותיות כשם של משהו ללא קשר לאיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והפרדיגמה תהפוך ל"פרדיים"? והסלמון ל"סמן"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שאנחנו צריכים להתאים את כללי הטרנסקריפציה שלנו להגייה באנגלית? יש, לטעמי, להעדיף תמיד הגיה הקרובה ביותר לשורש המלה, ולא את האנגלית, שנוטה להרוס באופן מחפיר כל זכר לקשר לשורש חוץ-אנגלי, מה גם שאין תאימות מספקת בין המבטאים האנגליים השונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן אמר תגובה 140088 "לדעתי, אם אכן בארה"ב לא הוגים את ה-G בשמה, עדיף בעברית לא לכתוב אותו" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע רגע, לא ביקשתי לקבוע עקרונות כלליים לתעתיק. נראה לי שכל נסיון לקבוע עקרונות כאלו יוביל לכמה דוגמאות שיראו רע. כפי שכתבו לך, 'פרדיגמה' היא בכלל לא מילה אנגלית, וגם 'סלמון' לא. בשפות המקוריות שלהן כן הוגים את ה-ג' וה-ל'. בתעתיק שמות יש משחק עדין בין ההגיה המקורית, מגבלות ההגיה העברית, והאיות המקורי, וכנראה שלא נרצה להשמיט מהמשחק לחלוטין את הגורם האחרון. למשל, 'קלינטון'. כנראה שהאיות 'קלינטן' הוא קירוב קצת יותר טוב להגיה האמריקאית של השם. נראה מופרך? באטלס שהיה לי כילד הופיעה העיר הטקסנית הגדולה 'היוסטן', וזה אכן נראה תעתיק קצת יותר נאמן פונטית מ'יוסטון' המקובל היום. אבל עקרון שנראה לי סביר הוא לצפות שקורא העברית יקרא את השם כפי שהוא נקרא בעברית, ולשאוף שזה לא יצא מגוחך מדי. ולהוסיף עיצור שלם כמו ג', שלא נהגה במקור (לא האמריקאי ולא האיטלקי; והאלמוני לעיל לימד אותנו שאפילו לא במקור הלטיני), נשמע לי בלתי נסבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן, הסיבה היחידה שהחלטתי לכתוב "פאגליה" היא שפחדתי ש "פליה" יעורר כל מני גיחוכים, יכדי למנוע חוסר בהירות בהגית השם הוספתי א'. אבל אני לא נלחם את מלחמת הג' ואני די אדיש (לא לא-אכפתי) לעניין. בכל זאת שאלה, המנצח קארל בוהם או קרל בום? Karl Böhm (ה' חלשה וקצרה מאד) המנצח האנס קנפרטסבוש או נפרבוש? Hans Knappertsbusch |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במשפחתנו עברתו "Böhm" ל"ביהם" דווקא. פוריה או פוריאר? דקרט או דסקרטס? פרמה או פרמט? אנו מעלימים אותיות לא-נהגות בעיברותנו כל הזמן, מדוע לא כאן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יוסטון" אכן נראה לי נכון הרבה יותר מ"היוסטן" אן כל וריאציה אחרת, ועל אותו משקל אולי באמת צריכים היינו לתעתק "קלינטן" או "דלר" (במקום "דולר"?). ואנקדוטה - בניו-יורק (אק"א נו-יורק תגובה 120333) ישנו רחוב שנכתב houston ונהגה "האוסטון". קל מאוד לזהות זרים המתיירים בעיר, כיוון שהם תמיד מבקשים הכוונות לרחוב "יוסטון". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיטלקית paglia זה קש (straw באנגלית). בצרפתית paille (אומרים פיי) והמקור בלטינית palea (באנגלית chaff, נדמה לי שזה מוץ). כנראה שה- g נוספה באיטלקית לשימור ההגיה "פליה", כמו בפורטוגזית (palha) ששם ממלאת ה- h את אותו תפקיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על האינפורמציה המרתקת. ההשערה בפסקה השניה נשמעת לי לא סבירה: גם בלי ה-g היו אומרים זאת באיטלקית "פאליה", ועם ל' "נורמלית". העיצור שמסומן ב-gli הוא יחודי לאיטלקית, ודי נדיר גם שם. אבל אולי יש כאן תופעות פונטיות שנסתרות ממני (ואולי לא ממך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות ע"פ הוצאת רסלינג שמפרסמת כעת את ספרה של Paglia "הציפורים של היצ'קוק" יש לכתוב "פאגליה", כך הם תיעתקו את השם בעברית. (זה ספרה הראשון של פאגליה המתורגם לעברית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובתווית כתוב "PAGLIA". אז פאגליה זה קש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כליל, פאגליה מנסה ללכת אל מעבר לניו אג'יות. היא רוצה לחפור אל תוך השורשים של התרבות שלנוץ המטרה שלה היא לא לנגח את המין הגברי ולפאר את הנשי. להיפך, עד כמה שאני יודע היא די קוץ בתחת של הממסד הפמיניסטי בדיוק על הנקודה הזו. הספר רחוק מלהיות בליל של השתפחויות לא מבוססות. להיפך, היא עוברת על יצירות אמנות, ספרות, שירה ופילוסופיה של גדולי האמנים בהיסטוריה, מנתחת אותן לפרוטרוט ומראה בצורה מאד משכנעת איך הרעיונות של על הפרסונה המינית מוסעים אצל שייקספיר, אלביס פרסלי או מיכלאנג'לו. כדוגמא לביסוס שהיא מביאה נקח את הסונטה מספר 20 של שייקספיר, שם אפשר לראות את הפרסונה האנדרוגינית - זכר ונקבה. הסונטות של שייקספיר מופנות לנשים ולנערים יפים בעת ובעונה אחת "מלאך", "נער מתוק" או "צעיר יפהפה ואהוב" ובסונטה מספר 20 הוא קורא לבחור "master mistress" האדון הגברת. יות רמזה, בסונטת האהבה הזו שייקספיר אומר שלנער יש פני אישה ולב עדין כשל אישה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבינה לחלוטין את ההסתייגות שלך (שהיא אכן גברית באופייה אם להיות סטריאוטיפים). גם לי בהתחלה האינטואיטיביות של המאמר הציקה. אבל אז עצרתי לרגע ולקחתי אותו בצורה שונה. אני לא מדברת עליו כעל פרוזה או משהו לירי כזה, אלא כעל מאמר אינטלקטואלי שמעלה תיזה. ועדיין כמאמר כזה, אין לדעתי חובה להביא סימוכין מדוייקים, כל העניין הפוזיטיבסטי הזה במילא נופל תמיד. הכותב הביע איזושהי עמדה פסיכו-אנליטית-סטרוקטוראליסטית על התרבות ונתן דוגמאות פזורות. זה מספיק כדי לגרות את האינטואיציה שלנו לחקור עוד... טוב לא כ"כ הצלחתי לבטא בדיוק את העניין, אני כנראה אנסה בהמשך.. ---------------------------------------------- פסטיש-www.p-files.org |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |