בתשובה לטלה בר, 28/05/03 18:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית אני רוצה להבהיר שאני מסכים עם מה שכתבת בתגובה 149039 לארז. אבל אני חושב שלימוד המיתוסים הוא יותר מאשר סקרנות והרחבת הידע. פרויד שם את המיתוסים "על המפה", ולא משנה מה נחשוב על הניתוחים והמסקנות שלו. אני חושב שאנחנו יותר מודעים היום לתפקיד ולחשיבות שהמיתוס משחק בעיצוב האדם ותרבותו. אולי המיתוס משחק תפקיד אפילו יותר עמוק ממה שנהוג לחשוב. כבר כתבתי בתגובה 85363 ובנותיה על החשיבות שמייחסים ל"כושר חשיבה מיתי". היכולת הזו שהתפתחה בהומינודים קדומים היתה אולי שלב מכריע בהתפתחות "נפש האדם". כמו שכתבת בתגובה 149038, מדובר על תהליך בן עשרות אם לא מאות אלפי שנים, ואולי אפילו מליוני שנים. תהליך שקשור בהתפתחות המערכת המשולב של המערכת העצבית-מוחית ושל "החברה התרבותית". לכן, אני מקבל בהכנעה את התיקון שלך, כי לאור המאמרים (שלך ושלי), מדובר על תפישה של ה"אמת", של "הטבע" כמהות נשית ונקבית, ולכן ה"אפלה" יכולה להיות רק אולי במבון של "חוסר יכולת לחדור מבעדה", סוף הדרך. כמו שכתבתי בתגובת הסבתא, הבנה של התפיסה המיתית הזו יכולה למשל, לשפוך אור על הרדיפות הרצחניות של המכשפות. כך, שאין משמעות, מבחינה זו, אם אני רואה את אימי ככוח אפל. הרי תקופתנו "הרציונלית" אולי לא בונה מיתוסים חדשים, אבל היא רק מנסה להבין מיתוסים קיימים, ומנסה להתנער מהשפעתם הקמאית כפי שחוו אותה דורות קודמים. אבל, האם לא ניתן לראות את הריטואלים הדתיים כקיבעון שמרני ופונדמנטליסטי (ז"א, כזה שחוזר ונדבק ליסודות), שבעזרתו עדיין האישה מדוכאת? שימי לב רק שלנקביות יש תפקיד מורכב. היא ה"אמת", ה"יקום", ה"שכינה" אליה שואפים, אבל ממנה גם מתקיימים. לפי התפיסה הזו, הזכר בנה לעצמו מערכת, שכמו עכבר על גלגלת, ככל שהוא ירוץ יותר מהר הוא רק יתעייף אבל לא ישתחרר ממנה. אז, עדיין יש למיתוסים השפעה חזקה עלינו. הנה עוד דוגמא. בשנות ה70 של המאה שעברה, הוותיקן פרסם "הכרזה רשמית" בנוגע לקבלת נשים לכהונה. שלשת הטיעונים שלו הם טיעונים שלקוחים מאותם מותיסים קמאים שכתבתי עליהם במאמר. טעון אחד צידד בזכות המסורת העתיקה של "זיווג המיסתורין" או "החתונה הקדושה". כפי שכתבתי על המיתוס הזה, הוא כנראה קדם ליהדות ולנצרות כי מוצאים אותו עוד באשור העתיקה. בזיווג הזה, ישו הוא החתן השמימי והכנסיה היא הכלה, סיפור שמקביל לקב"ה שמקדש ומזדווג עם השכינה וכנסת ישראל. טעון אחר דיבר על "פעולות שלמטה" כמסמנות "מעשי עליונים", מה שביהדות מוכר כ"סימנא מילתא היא". לכן, הזיווג בין בעל לאישתו נתפס כסמין ליחסים האינטימיים בין האלוהים לכנסיה. אבל, הכנסיה הנקבית צריכה זכר שיחדור לתוכה, ולכן רק זכר יכול לשמש ככומר, כי הוא מייצג ת סוד המשיח ואת סוד האלוהות. אם נפרוט את זה לפרוטות של פוליטיקה וחברה, אז אולי נכול לאמר שעדיין, במאה ה20 התפישה המיתית משמשת כלי לחישוק היררכיה סקסיסטית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בתקופתנו לא רק נוצרים מיתוסים חדשים כל הזמן אלא הם גם מתנפצים לפרקים (ראה אלביס כמלך - והאם הוא לא היה גם קרבן)? ואני מסכימה אתך בהחלט שבמיתוסים הדתיים עדיין משתמשים למטרה של כפייה דתית ושיעבוד נשים ויצורי אנוש אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שצריך להבדיל בין כמה שימושים למלה "מיתוס". אם נוצר "מיתוס אלביס", נראה לי שזה במובן של איקונין, תדמית. אמנם תדמית משפיעה אבל לא משהו "מיתי". המיתוסים עליהם אנחנו מדברים הם לדעתי תפיסות בסיס שעיצבו "התפתחות של תרבות". אגב, פאליה מתייחסת לאלביס, אבל לא כמיתוס לכשעצמו אלא כתוצר מייצג של הפרסונה המינית. ועוד, היא מקשרת בין אלביס למשורר לורד ביירון. בנוסף לזה שהם די דומים ביירון http://www.lordbyron.gr/lb.htm אלביס אבל שניהם מייצגים את הפרסונה המינית המהפכנית. "המלך" היה הכינוי של אלביס וגם ביירון נחשב לאציל, ולכן יש את כל הריטואלים הפופולריים שקשורים בשניהם. התפישה המיתית של "מעצבי עולם" בזה שדרכם זורמת אנרגיה עצומה, מה עוד שאצל שניהם הדמות הנשית קיימת בברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פירוש המלה מיתוס הוא כנראה בעייתי. לגביי, משמעות המלה היא סמל או מערכת סמלים, שאמנם החברה עושה בו או בה שימוש, אבל לכך אין קשר למשמעות הבסיסית שאותה ציינתי. כל הרחבה נובעת, נראה לי, מהרהורי לבו של מי שעושה אותה, בלי להתחשב במה שמקובל באופן כללי (ואני יודעת שגם המשמעות שבה אני משתמשת אינה דווקא זו שבה משתמשים באופן כללי). למען האמת אני לא מבינה את ההשוואה בין אלביס לבין ביירון... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביירון ואלביס דומים במראה החיצוני שלהם - התלתל השחור (שאלביס הקפיד תמיד לצבוע בשחור, כמחווה לרוי אורביסון), השפתיים שהשוו להם הבעה קצת מגחכת (אלביס לגלג על השפה השמוטה שלו), הצוואר הלבן שאותו הקפידו לחשוף. שניהם נטו בסוף חייהם לאורינטליזם. ביירון התנדב לצבא היווני שנלחם נגד הטורקים ומת ביוון. אלביס התחיל להתלבש בפאר מזרחי, גלימות ארוכות, צווארונים גבוהים ופתוחים, צעיפים גדולים, בגדים משונצים ביהלומים, קטיפה. שניהם הפכו עצמם ל"אובייקט וחפץ תרבותי". הפרסונה המינית שלהם (ובמושג הזה אני רואה את החשיבה המיתית שמעצבת את ה"תרבות") היא של יופי בעל אלמנטים נשיים, אנדרוגיניים. כאריזמה א-מוסרית מהפכנית - מהפכנית בזה שהיא בזה למוסכמות, בעצם היא שוות נפש למוסכמות ופשוט הולכת בדרכה שלה - חופש שאחריו נוהים ההמונים. ביירון היה "אליל הנוער" הראשון, וזה שטבע באמנותו ובחייו את המושג "רוח נעורים" (כך!). ובזה פאלייה רואה את אלביס כממשיכו. האנרגיה של היופי שזורמת מהם, שורפת והורסת וגם בונה ויוצרת, וכל זה בתוך הוויה טכסית של האוהדים. הדמות האלוהית היפה והיוצרת, הכריזמה שמשפיעה וחודרת אל ההמונים, גם במציאות וגם בדמיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שניהם מתו מוות חסר טעם- ביירון אמנם התנדב להלחם לצד היוונים אך -מה לעשות- חטף דלקת ריאות מיד בהגיעו ליוון, ומת בטרם הספיק לירות אפילו כדור אחד. ואלביס- מת מעודף שומן-אלכוהול-וסמים, או משהו כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחת הכותרת "תגובה 3 - מיתולוגי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוביק רוזנטל כתב בצורה הרבה יותר ברורה את מה שאני נסיתי לכתוב בתגובה 149316. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |