פרסונות מיניות אצל יונה וולך 140825
רון,

השיר של יונה וולך שציטטת במאמר, "תפילין", הוא אחד מתוך מחזור שירים שעוסק בפרסונות מיניות כלשונה של פא[ג]ליה, המופיע בספר "אור פרא". לכל פרסונה כזו תלבושתה האופיינית, מסכתה, וצורת מיניותה הנפשית במחזה המיני.

ישנו שם השיר הידוע למדי "תותים": "כשתבואי לשכב אתי/ תלבשי שמלה שחורה/ מאוירת בתותים/ ומגבעת שחורה/.../תמכרי לי תותים/ תגידי בקול דק ומתוק/.../מי רוצה תותים/ אל תלבשי כלום מתחת לשמלה/ אחר כך חוטים יעלו אותך למעלה/ בלתי נראים או נראים/ ויורידו אותך ישר על הזין שלי.

ישנו "כשתבוא לשכב אתי כמו שופט": "כשתבוא לשכב אתי/ תלבש גלימה של שופט/ אני אהיה הנדון הקטן/.../ העברין האקסיסטנציאליסטי הנפשי/.../ חבוש פאה נכרית על ראשך הענק/ זיין אותי בעמידה...

ישנו "כשתבוא לשכב איתי כמו אלוהים": "תבוא לשכב אתי כמו אלהים/ רק ברוח/ ענה אותי ככל שתוכל/ היה לא מושג לעולם/ הנח בסבלי/ אהיה במים עמוקים/ לעולם לא אגיע לחוף/ גם לא במבט/ לא בהרגשה/ לא במבול/.../היה רק רוחני/.../לעולם שלא אגע/ לעולם שלא אדע/ לעולם שלא ארגיש ממש/ אף פעם לא ממש/.../תמיד בדרך.

הנה, באיזה דיוק יונה תפסה את הנתק שבין הרוחניות מהסוג הדתי ובין הטבע והגוף.

וישנם עוד שירי פרסונות מיניות כאלה בספר "כשתבוא לשכב אתי כמו שוטר עם מטה לבן (שוטר פריזאי)"; כשתבוא לשכב אתי כמו אבי"; "כמו בורגני" ועוד.
פרסונות מיניות אצל יונה וולך 140962
משהו אמר שאחרי שקוראים את הספר של פאגליה, אי אפשר להסתכל יותר על אמנות, ממיקי מאוס ועד פיקסו (נניח) בלי לחשוב על קשר מיני. אני לא בטוח במאה אחוז שהוא צודק, ואם הוא צודק הייתי מחיל את זה יותר על יצירות ספרותיות, במיוחד שירה (כמובן שלא כל השירה). זה לא הוגן לראות את הפרסונות בשירים הללו של וולך, משום הבוטות הישירה שלהם. מצד שני, זה גם לא הוגן לקרוא את וולך רק לפי פאגליה, כביכול מצאנו את המפתח היחידי לשירתה, יחסי S&M בין אדם לאדם, בין אדם לאלוהים.

מה שמרתק בספר של פאגליה זה כדרך בה היא מראה לנו פרסונות מיניות בשירה שלכאורה די מרוחקת מהנושא, כמו השירה הרומנטית "התמימה" של [פרסי ביש] שלי או וורדסוורת, במיוחד שהיא מצליחה לעבות את הניתוח שלה בפרטים ביוגרפיים של המשוררים והסופרים.

אם לחזור לרגע לוולך ("אני יושבת עם שמעון ומוציאה אהבה"). לפני כמה שנים התעורר סקנדל כשהציגו צילומים של [קירשנר?] גופות ערומים כרוכים בתפילין. נזכרתי בזה כשקראתי על עבודת גמר באמנות של תלמיד בתיכון חדש "חדר משלי" שכוללת ציורים של אנשים מאוננים. מה שמעניין זה שהוא החליט להציג את הציורים בצורה של ספר תפילה, גם בגלל שהוא "רצה להציג סוג של אימטימיות". http://www.tam.co.il/11_4_2003/chdashot4.htm

זה לא חוכמה ל"גלות" את הכמעט מובן מאיליו בעבודות האלה, שלא לדבר על הנסיון הגובל בוולגריות לצבור כמה נקודות סנצציוניות (שזה לא משהו שלילי לכשעצמו). אולם, מעניין לראות פרסונות מיניות א לה פאגליה במקומות לא כל כך צפויים.

למשל, כתבתי שפאגליה מקשרת בין מה שהיא קוראת "העין המערבית" שמפרידה ויצורת חפצים מתוך התוהו של הטבע. לטענתה, החפץ, האובייקט המובהק ביותר שיצרה תרבות המערב זה ה"עצמיות" Self (בניגוד מסוים למזרח "המתמזג"). התרבות הזו גם יצרה את מושג ה"אל" שהוא נעלה ועליון. עכשיו, מכיוון שמתקיימת דרך הגדרה מערכת יחסים היררכית בין השליט העליון לבין האדם, הרי מערכת זאת מתבטאת דרך פרסונות מיניות. אחת מהן היא הסאדומזוכיזם (וולך) שמבצבץ אולי מסידרת המחוות שהמתפלל עושה במהלך התפילה.

פרשנות יהודית משוות למשל את מחוות ההשתחויות, הכריעות, עמידה ברגליים צמודות לצורה בה עבד, שבוי עומד ומתייחס לשובהו, לאדונו. על הצמדת הרגליים בתפילה נאמר שזה כמו מי שרגליו אסורות בשלשלאות. אין פה רק מחוות של כבוד או נימוס לישות נעלה, אלא שאולי רואים כאן משהו יותר קמאי. אני לא רוצה לכתוב פרברסי כי זה לא מתאים. להיפך, בראיה של פאגליה זה כמעט טבעי ומתבקש.
אזיקים של תפילין 141524
שמעון,

גם כשטשרניחובסקי רצה למחות נגד השתעבדות לדוגמה דתית הוא השתמש בדימוי של תפילין. בשיר "לנוכח פסל אפולו"(?) הוא מעמיד את היהדות לעומת ההלניזם ובעצם הופך את התאוריה של פאליה על ראשה. דווקא התרבות הדתית היא זאת שמלאה בדם, רקב ופגרים והשכבות התרבותיות הקדומות יותר הן שכיות החמדה שנשדדו ונאסרו במוסרות של תפילין.

אני רק זוכר בערך את שהשיר מסתיים בשורות:
את אלוהי הסופה
אסרו ברצועות של תפילין
ציטוט מהזיכרון. 141525
אל אלוהי כובשי כנען בסופה,
ויאסרוהו ברצועות של תפילין.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים