 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בשעות שלפני פרסום המאמר נפל לי אסימון בנוגע לארול (וזה אחרי שנים של הכרות אינטימית עם השיר). קצת מביך, כי בעצם זה מאוד ברור - לפחות צריך להיות ברור לקיבוצניקים. ארול הוא לא בחור שגדל בקיבוץ כילד ונהיה קצת מנותק. הוא מתנדב - צעיר מחו"ל, שבא לחיות בקיבוץ כמה חודשים. כל הסימנים מעידים על כך, בעיקר השם הזר (חשבתי קודם שמדובר בשם בדוי-במודגש, אבל אם מדובר בזר אז השם יותר "נורמלי"), אבל גם כל מערכות היחסים שלו עם חברי הקיבוץ ושתי הבחורות. האם זה משנה ביחס לביקורת שלי כלפי השיר? זה לא אמור לשנות: גם מתנדב הוא בן אדם, אם מדגדגים אותו הוא צוחק, אם צובטים אותו הוא מצטבט. אבל באופן מוזר, ההסתכלות השטחית של אריאל על הבחור נדמית לי, ולו רגשית, יותר נסלחת כשמדובר באורח-לרגע מאשר במי שהוא חלק אינגרלי (אם גם מנותק) מהחברה. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני פעם קראתי בכתבה בעיתון שארול היה חייל שנפגע מהלם קרב במלחמת יום- הכיפורים וחזר לקיבוץ אדם אחר אבל לא מצאתי לכך התיחסות במקומות אחרים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הוא חשב שאם ממילא גוררים אותו שני אלה ושקע שוב בתנומה...'' שיא הקוליות. שמ''זניק באטרף (תרתי משמע). וזה עוד לפני שהזכרנו את שובל הגרופיות (פלוס עקיבא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה עוד לפני שהזכרנו שלוש סטירות, והרבה נפילות מעצים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מותר להטות טיפה את הדיון: הליצן המשתומם של מאיר אריאל, נעבעך לא קטן בפני עצמו, מככב בשיר "טרמינל לומינלט" עליו שמעתי יותר פרשנויות מאנשים שדיברתי איתם עליו. אז יש איזו גירסה רשמית למהות הביקור בנמל התעופה? סקס? סמים? (רוקנ'רול? טוב, לא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באתר הרשמי יש כמה הצעות: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלינק השני יותר הגיוני, אבל נאמר בו ש''לומינלט הוא אנגראמה של טרמינל''. מוזר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקישורים לא עובדים, למה? ומה ההצעות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הן עבדו קודם. בכל אופן, ההצעה הראשונה היא פרוידיאנית למהדרין (לתיאורי חדירה מפורטים, המתן לעלייתו המחודשת של האתר). השנייה היתה... אה, ובכן, פרשנות רגילה לגמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסו: איתי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להתווכח עם הנימוקים שלך, אבל ברור לי שאריאל בעצמו ניסה ליצור את החיבור ארול-אריאל. מבט קצר על עטיפת "שירי חג ומועד ונופל", בו הוא נראה מנומנם על אקליפטוס ענק, מדגים זאת יפה. שירי חג ומועד ונופל [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתנדב שמתנהג ככה נזרק, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי מה מידת מרכזיותן בקיבוץ של רוחיק וגם אביבה (ויש אומרים יסוד סביר לחשוב שגם עקיבא) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה מאיר אריאל בעצמו מסביר מיהו ארול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר לי משפט יפה ששמעתי לא מזמן: יש שני סוגי שקרים של משוררים. האחד, כשהם אומרים שהם לא יודעים על מה השיר; השני, כשהם אומרים על מה השיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מי שגדל בקיבוץ, מעולם זה לא נראה לי אפילו ''תעלומה'', או ''חידה'', או משהו שצריך לפענח - ברור שארול הוא מתנדב, ומבחינתי זה נאמר בצורה מפורשת לגמרי בשיר עצמו. זה שמדובר במתנדב לא אומר שהוא לא יכול להיות גלגולו של דודו או יוסקה או אליפלט או של מאיר אריאל עצמו - אבל לא ברמה הביוגרפית. לא הייתי מגדיר זאת דווקא כ''נעבעך''. מה שמיוחד בארול זה איזה חוסר בפילטרים, אי יכולת להתעלם מחלקים במציאות, כמו שכולנו יודעים לעשות מינקות - אתה מקשיב לרדיו או לטלוויזיה, ויודע להחריש בראש דברים שאין לך עניין בהם, נניח פרסומות, לא בעזרת השלט, אלא בצד של האוזניים דווקא. ארול לא יודע לעשות את זה - כל מיני מראות, קולות ולחשים מנגנים עליו, וכמו שלאורגן אין יכולת ''לא להתייחס'' לאצבעות שמנגנות עליו, כך גם ארול. בין אם מדובר בקולות ובלחשים, בכוכבים נמסים בליל שרב, בעשב המתוק או בצילה התמנונית - ארול לא יכול לסגור את הערוץ. ארול הוא גלגולו של אריאל עצמו, לא ברמה הביוגרפית דווקא, אלא משום שאריאל רואה עצמו כמשורר, וארול הוא המשורר האולטימטיבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. מזכיר לי את ''יוסי ילד שלי מוצלח''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תוהה אם בשנים האחרונות אותה דמות "נעבאכית"1 לא חזרה להופיע, אבל בגוף ראשון. אם להתלות באילנות נמוכים בהרבה מאלו שצויינו במאמר, שהרי "אני אפס" של בן ארצי, או כל מיני שירים של החברים של נטאשה3, (התגעגעתי, אז באתי. חסר לכם אידיוט?) ובמידה מסויימת גם שלומי שבן ואריאל הורוביץ מתדסקסים עם תחושת הכלומניקיות2, אבל מכיוון אחר. 1קשה לי עם המילה הזו. 2עוד מילה שאני לא סובלת 3 דווקא לא אילן נמוך כל כך _________ העלמה עפרונית, חושבת שיש קשר, אבל בעצם לא בטוחה. (ומנצלת קו כדי לומר ש, הממ, יופי של מאמר!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטרף אליך העלמה,בענין יופי של מאמר. אם מדברים על החברים של נטשה,אז "הבלדה על האיש שהחליף את הירח" גם קופצת לראש,אבל זה לא זה כמו שילד מזדקן זה לא. ירדן,בקשר למילים של אחד חולמני יכולת לפנות אלי:) אני מנגן אותו לפעמים. הו מדרכה תכלכלת פנס וקיר אבן יפה, איזו תמונה נהדרת,פינה של רחוב וקפה. חלומות שקיומם חזק מן העולם ושלוותם של החיים הדוהרים אל קץ איי נתקלתי בעץ. אוי זה לא נורמלי יש לי חבר אידיוט כזה קצת מבולבלי כזה שנתקל בקירות אחד כזה מין טושטוש כזה מן חולמני תמיד מהר יטוס טוס תמיד הוא כזה עצבני... הביטי איזה פרח כה זעיר וקטן ומתוק שורי עולה ירח בקצה השדרה מרחוק חלומות שקיומם ברור מן העולם ושלוותם של החיים הדוהרים בעיר איי נתקלתי בקיר. איי זה לא נורמלי... הביטי טל יורד לו על גג צוצלות כבר עומדות ילד קטן בוכה לו,ודאי מפחד לבדו חלומות שקיומם גדול מן העולם ושלוותם של החיים ומלמולם הרך איי הפלתי אותך... אנא סלחי סלחי לי הכאבתי לך מאוד אני ממש דבילי,כזה שמפיל בחורות היום אני מבטיח,להיות אחר בכלל להיות אדם רגיל אך טיפה רק טיפה מבולבל. (הלחינה אלונה טוראל. מיקי שביב עם עוד זמרת,מי הזמרת ומי ביצע לפניהם?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיקי שביב עם מיקה קרני. ולפניהם, הרבה לפניהם, שולה חן וטוביה צפיר (לדלעתי לפחות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי, ועשיו ראיתי שאפופידס כבר אמר את זה קודם, לפני, זה לא משנה. תגובה 184470 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשולה חן יש עוד שני (לפחות) שירים על נבעכים- איזידור, ו הוא לא כל כך חכם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבית הזה : הם קראו אל ראש ההר איזידור טיפש הכפר כה מוזנח ומכוער איזידור מזכיר קצת את "השוטה על הגבעה", לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התיקונים לשיר (שתומלל מתוך שמיעת קלטת ישנה). הודעתי לאימי על הורדה לדרגת דודה עד תום הבירור (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני הז'אנר הבן-ארציי הזה הוא עניין כלל-עולמי, שהועתק בארצנו הקטנטונת, במיוחד אחרי ש- Creep של רדיוהד היה כזה להיט (ויש גם את I'm a loser baby ואת הלהיטים של אופספרינג) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, ברכות על המאמר המלבב. אני עוד צריך לחשוב על זה, אבל אני לא בטוח שאני מסכים עם הקביעה שבשני השירים הראשונים ("חיימק'ה שלי" ו"אליפלט") יש רשעות או זלזול. כלומר ניתן למצוא זאת שם ובקלות, אבל תחושתי הבלתי מבוססת היא שהם באו לבטא דווקא חמלה על החריג ואהדה למבוזה והדחוי. את זאת יש לראות ברוח הזמנים ההם. אלו היו זמנים של מרכזיות הקולקטיב, שכה היתה נחוצה לתקומה חסרת הסיכוי אלמלא כן, זמנים של בניית זהות עברית חדשה, של לקיחת הגורל בידיים ושלילת הגולה וכל מה שמדיף מריחה. בתנאים אלו, באופן טבעי ואולי אף רצוי*, היתה דחייה חברתית של הרבה סוגי טיפוסים שביטאו ריחוק מאידאלים אלו. מעל זה ניסו אולי שירים אלו להתרומם ע"י לימוד זכות ויצירת רגישות. אגב, מצפייה בסרטים בלבד, נדמה לי שהחנונים והחריגים המקומיים, למרות שאכלו מרורים, זכו הם ליחס טוב בהרבה ממקביליהם במקומות אחרים. אולי כי היהודים רחמנים יותר ואולי כי הם כמעט תמיד היו בתפקיד החנון, המוזר והאאוטסיידר לאורך מאות שנות גולה. אבל את זה כתבתי מבלי דעת מדוע וכיצד ובשל מה ואיך. אני עוד צריך לחשוב על זה. אגב, מצאתי לפני שנים מחברת מפעולה בצופים שאותן היה מסכם אבי. היתה שם הביקורת הקבוצתית הנוקבת שאני זוכר גם מן הפעולות בהן השתתפתי אני (ובדיוק על אותם הנושאים) וביקורת אישית על כל אחד מן החברים ובינותיה: עמי (אבי) - לא רציני. ראובן (או שם אחר) - גלותי. * אני כותב זאת למרות שסביר מאוד מאוד שלו חייתי אז, מצבי החברתי היה לא משהו, בלשון המעטה. לסיום, הנה הבית הראשון, הפזמון והבית האחרון של "אחד חולמני" של תרצה אתר, שהושר ע"י שולה חן וטוביה צפיר בסוף שנות השישים (ותודה לאמא על המאמץ): כל מדרכה כחלחלת,פנס וקיר אבן יפה, איזו תמונה נהדרת, פינה של רחוב וקפה, חלומות שקיומם חזק מן העולם, הה, ושלוותם של החיים הדוהרים אין קץ.. אי, נתקלתי בעץ. פזמון: אוי, זה לא נורמלי,יש לי חבר אדיוט, כזה קצת מבולבלי,כזה שנתקל בקירות, אחד כזה מין טושטוש,כזה מין חולמני, תמיד מהר יא,טושטוש, תמיד הוא כזה עצבני. בית אחרון: אנא, סילחי סילחי לי, כי חשתי רע מאוד, אני ממש דבילי, כזה שמפיל בחורות, היום אני מבטיח, להיות אחר בכלל, להיות אדם רגיל אך, טיפה רק טיפה מבולבל... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפופידס,להקליד את כל השיר ואח''כ לאשר,ואז לקרוא את תגובתך. תתאם חביבי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעת קריאת המאמר לא יכולתי שלא לחשוב על דמותו של השוטר אזולאי. יותר על דמותו המשתקפת מהסרט, ופחות מזו המשתקפת משיר הנושא שלו (מלים: אהוד מנור). בוקר אפור באוויר הסמטאות כבר לא שלו - שוב אומרים לך - שוב אומרים לו בוא... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכנה? לא נראה לי בכלל. השיר הזה, לטעמי, מנסה לפצח את אישיותה של גברת "גדולה מהחיים", עם עבר עסיסי ("הרבה אנשים כבר קראו לה אשתי") וחיים בוהמיים (יושבת בבתי קפה, כותבת ביקורות תיאטרון). החידתיות שלה נובעת מהפוזה שהיא עוטה על עצמה, וגם אם יש שם מבט מחויך על המניירות והפוזות, קשה לראות פה מסכנות של ממש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר, אז השיר "גברת" של טיפקס יותר מתאים לנעבעכית: "גברת, את לא מסתדרת/ יפו זה לא סרט/ כאן זה החיים/ גברת/ כמה מתאפרת/ כאילו מסתתרת/ כל העולם קמטים..." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר, דמות ה"נעבעכית" הנקבית היא "אנה" של "משינה": אנה למה כולם את אנה עוזבים למה לאנה כולם נעלמים אנה לא, לא מציאותית אנה גומרת ברבע שעה יחסים שצריכים להספיק בשנה אנה שוב, שוב בודדה אנה מוכשרת המון פוטנציאל פעם היא תצליח אם ירצה הגורל אנה לא גומרת, אנה מאחרת למקום שאי אפשר אחרת אנה אומרת קשה לי לגדול אנה שואלת למה לסבול אנה לא, לא מבינה אנה חשבה שמותר לה לבחור וכך מן הסתם נשארה מאחור אנה פתאום נבהלה אנה מוכשרת המון פוטנציאל פעם היא תצליח אם ירצה הגורל אנה לא גומרת, אנה מאחרת למקום שאי אפשר אחרת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרושם שלי הוא של מישהי שעברה כבר מאחוריה1, ושהיום היא פאתטית; ראי, למשל, "היתה בת [לא זוכר] עשר שנים רצופות"; והלעג הקל (במקרה הטוב) ב"אומרת פריז בשנה שעברה, לא בן אדם זה ברור". עניין של הרגשה אישית, מן הסתם. 1 לא ביטוי מוזר קצת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 99662. לא, סתם. תגובה שאהבתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש נעבעכית גדולה ממנה, ואהובה לא פחות: בטי בם1, של אריאל זילבר. ואני לא זוכרת אם הזכרת את "אני שוכב לי על הגב". 1 ביצעתי אותו בקריוקי! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם דני, זה שיש לו סמפטיה לנשים מבוגרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זילבר הוא מקור לא אכזב לנעבעכים. רק באותו מיני-אלבום משובח ("החברה להגנת הטבע") יש לפחות שלושה נעבעכים מתוך שישה שירים - דני, גיבורו של שיר הנושא; התמהוני, גיבורו של השיר באותו שם - והמיואשים מ-"הנה אנו המיואשים". דווקא הטיפוס מ-"אני שוכב לי על הגב" לא מקוטלג אצלי בהכרח כנעבעך, הוא רק בטלן. דומני שכדי להגדיר מישהו כנעבעך צריך להראות חוסר הצלחה או חוסר תאימות שלו לחברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אבל, חבל, איזה מין מזל, יושב על הספסל ליד הסופרסל'' נשמע לי כמו סוג של חוסר הצלחה לאחר ש''אביה איש ידוע ומקובל בחברה, אולי יש לי סיכוי לקבל איזה מינוי''. כנראה שזה קצת תלוי איך מודדים את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל באופן כללי, בשיריו של אריאל זילבר, המנגינה מרסנת את הנעבעכיות שהמילים מלבישות על הדמות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, דני הוא בהחלט נעבעך. הטענה שלי לא היתה לגביו אלא לגבי זה ששוכב לו על הגב, מביט אל התקרה, רואה כיצד חולפים ימיו בבטלה גמורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס, התבלבלתי בשיר :) אני מסכים שהוא לא נעבעך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאני לא מבינה זה איך לא ציינו1 עד כה את נפתלי הדג2 של ברי סחרוף.3 1ואני מפנה אצבע מאשימה בעיקר כלפי עצמי 3 אולי כי הוא לא נעבאך אלא סתם תלוש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות זו המסקנה שהגעתי אליה בפעם ההיא כשנפל לי האסימון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומי שפספס את ביצוע הקריוקי הקודם שעשתה ברקת ל"בטי בם", יכול לחזות בתיעוד נדיר (חשיפה! של פרשננו לענייני ברקת) מתוך ביצוע נוסף שלה לאותו השיר1. 1 "זה השיר היחיד שמתאים למנעד שלי", אמרה ברקת בתשובה לשאלתו של כתבנו, שהקפיד להנהן בראשו ולעשות קולות של "בטח, בטח". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם כבודו קונה בשווקי הגליל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבודו לא בטוח שהוא הבין את השאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שהכבודו השני התכוון לשאול אם אתה דורון הגלילי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל הידוע לי - הוא לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שהכבודו השני יחשוב ככה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימי לב לשווקים, יהושע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי תסביר לי את כל הסיפור ואז גם יהושע תבין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, מדברים על שוקי גלילי? כי אם כן, גם הוא לא האלמוני המקורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי חשבתי שזה אכן שוקי (יהושע) הגלילי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה? עכשיו אף מפגש אלמונים לא יקבל אותי :-( | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה 4 שנים רצופות. אבל השיר אומר: "*עד* שהייתה בת 35 / 4 שנים רצופות / כיסתה את עינייה במשקפיי שמש...", ככה שאני לא בטוח שהכוונה היא שבמשך 4 שנים היא טענה שהיא בת 35. זאת אומרת אני הייתי די בטוח שלא זאת הכוונה, אבל שאלתי מישהי (מאוד תרבותית) והיא טענה שכן זאת הכוונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו הבין מה הלך כאן תגובה 172940, תגובה 172942 ומה הקשר שלהם לזה תגובה 172933? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר חשוב: למישהו אכפת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני לא טועה, השיר ''מי מפחד מגברת לוין'' נכתב במקור על הדה בושס ונועד על מנת להתגבר על ביקורותיה הקטלניות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 174484 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה. בדקתי שזה לא נכתב במאמר הזה (והתפלאתי שאף אחד לא הזכיר), אבל לא חשבתי לבדוק באתר כולו. נו טוב, זה לפחות מסדיר (בעיני בכל מקרה) את עניין הנעבכיות. הדה בושס נתפסה אולי כמרשעת אך לא כנעבכית מהסוג שהוצג כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי או קראתי ראיון שנעשה איתו (לא זוכרת פרטים נוספים). הוא אמר שמדובר באגדה אורבנית, ואין שום קשר להדה בושס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 174634 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, יהונתן גפן משקר כמו שהוא צורך חמצן, כך שלא צריך להתייחס ברצינות מרובה לא לאישוריו ולא להכחשותיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי למה מצד אחד כל כך ברור לך (ובצדק) שהמשפט ''וכיוון שאין אופי במיל לו, הוא זחל כך ישר מול האש'' הוא אירוני, ומן הצד השני אתה מתייחס אל המשפט שבא לפניו ''אז הרגיש אליפלט כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש'' כפשוטו, כאילו הוא בא להלעיג על אליפלט. לי נראה יותר הגיוני שגם המשפט הזה הוא סוג של אירוניה או של ''התנסחות מרומזת'', שבאה אולי לספר כי אליפלט אמנם התנדב לבצע משימה מסוכנת, אך בהחלט כזאת שהייתה דרושה בשדה הקרב. אם אתה רוצה לדבר על התנהגות אמיצה וחסרת טעם, יתכן שאפשר לאזכר בהקשר הזה כל חיל חי''ר שאי פעם ציית לפקודה ''קדימה הסתער'', ובוודאי שאפשר לאזכר בהקשר הזה לא מעט מעשים דומים אחרים, שבשירים ובמקורות אחרים קודשו כ''מעשי גבורה'', אבל זה כבר כמובן הרבה פחות רלוונטי לענייננו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף למברכים - אחלה מאמר. אני מסכים גם לספק שהעלית בסוף: לא השתכנעתי שמדובר בז'אנר. מעניין לדעתי להשוות את המצב בזמר העברי לזה במקומות אחרים; לשירי-לכת, למשל, דומה שיש בכל העולם נטייה לדון ביחידים שהם, איך לומר, לא מבריקים במיוחד. "ינקי דודל", למשל. וגם שיר לכת צרפתי שאני מכיר במקרה, "En Passant Par La Lorraine", בו הדוברת מצטיירת כאחת כזאת, לא משהו. הזכירו כבר את כוורת, ונראה לי ששיריהם עמוסים בנעבעכים. המחזר האוויל ב-"ביום ובלילה" ("דפקתי בדלת / ענית שאת לא נמצאת / את בטח זוכרת / קבענו לסרט"), חבורת הטמבלים שמחכים בארון בבית ברחוב מזא"ה1, הדוד הבטלן שהתעצל לנוח, ברוך בעל המגפיים, העלמה שככה היא באמצע, ואפילו המוכר במכולת עם הסולת, כולם מצטיירים בעיני כדמויות וודי-אלניות כאלה. אבל זה סנדרסון, הוא בעצמו קצת כזה, וכשהוא כותב על כאלה זה בטח לא מרשעות. קיצוני מכולם, כמובן, הוא הילד המזדקן, שזה כבר חיוורון קיומי עד דכא ("לא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד"). ויש גם, אולי, את "מה איתי" של אריק איינשטיין וג'וזי כץ, "מועקה" של אבטיפוס ("אני לא מספיק טובה"), הגיבור מוצץ הגבעול שהחיים עוברים מעליו ב"נשל הנחש" של מאיר אריאל, ושלישיית הנעבעכים (בעיני) כרמלה, גרוס וואגנר שחיים את החיים. בטח יש עוד... 1 תמיד הזכירו לי אלה את ולדימיר ואסטרגון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"...אני גדול ומכיר כבר את הטכניקה ניגשתי גיששתי ביקשתי ת'חננתי אין לי בעיות הן תמיד אומרות לי לא!" (עלי מוהר/יוני רכטר/גידי גוב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני לוזר, מותק, אז אולי תהרגי אותי?" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, עלי מוהר, במכלול כתיבתו (הטור הנפלא ב''העיר'') בנה לעצמו פרסונת-נעבעך מפוארת - כמו וודי אלן, שהוזכר בפתיל, למרות שחוץ מהנעבעכיות הם שונים לחלוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נחשב, זה שיר אידיוטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולם קוראים לי מותק, מותק, מותק אבל אחרי גבי הם קוראים לי האידיוטית הם קוראים לי האידיוטית אני אידיוטית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השורה האחרונה בתגובה שלך אינה חלק מהשיר. להיפך, השיר מסתיים במשפט ''אז תגידי מותק, מותק מי משתינו האידיוטית''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'צטערת זה קופי פייסט משירונט (הפסקה השלישית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, שירונט עושה עבודת קודש, אבל לא תמיד מקפיד בפרטים. ואם נורא רוצים שיר לרוחו של י.א., אז שירונט יביא אותנו למבוי סתום: http://shironet.gpg.nrg.co.il/songView.aspx?song_id=... אבל פטור בלא כלום אי אפשר: "אצלו, שתיים ועוד שתיים הן שלוש, פרפרים צבעוניים בראש, החולצה לוחצת לו על הצוואר, אל תגידו אין דבר - יש דבר." וגם "חמש שנים עברו על מיכאל, או על דן, אולי תגידו מה שמח כאן?" ___ מפאת רצונה של המחברת, אין לי מקור זמין, כך שהציטוטים הם מהזכרון, ויתכן שחלו שיבושים קלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שכבר דנו בזה בעבר: תגובה 185613 (למה היה צריך לתקן את המנוע לכל הרוחות?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי הם ולדימיר ואסטרגון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחכים לגודו, כאילו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אוקיי. אני זוכר משם רק את גודו ובוזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אתה כנראה מתכוון ללאקי ופודזו. גודו, כידוע, אינו קיים במחזה כדמות נוכחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי על "ילד מזדקן". הבעיה היא שהשיר הזה נראה לי כל כך מפוזר שהוא מאבד משמעות. למה פתאום "ילד דיפלומט, מדבר הרבה, בשבילנו זה מעט"? ומה זה "כשמלווים לך את הבן"? הרבה מהנעבעכים האחרים של כוורת הם לא יותר מרסיסי-דמות לצורך בדיחות קטנות. גם הדוגמה שלי, "שיר הטמבל", היא בדיחה כמובן, אבל בדיחה אחת ארוכה, שכבר יותר קרובה לצייר דמות. "ככה היא באמצע" היא באמת גם דוגמה טובה - אם כי היא והמספר לא מסכנים, סתם מרוצים מבינוניותם. הדוגמאות של "מה איתי", ונדמה לי שגם "מועקה", הן כבר של אומללים שונים שבבירור מחבר השיר מזדהה איתם. לכך התייחסתי במאמר בדוגמת "איזו מין ילדה" של יהודית רביץ. מהבחינה שעניינה אותי במאמר, זה בדיוק ההפך מ"ז'אנר הנעבעך". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהיא כל כך יפה של סנדרסון/קלפטר מקבלים דמות שלמה וקרובה יותר עם "כל השבוע חלון פתוח-כוכבים מעל ולב מתמוטט-הייתי נותן לה שק של סנטימנטים-אך אני מתבייש לתת. אלונה טוראל כנראה אוהבת אידיוטים והלחינה גם את "הוא לא כל כך חכם" של יורם טהרלב,אבל זה יותר טיפוס מהסוג של ככה הוא באמצע. הכי מתאים בעיני הוא הבחור מאגדת דשא (מאיר אריאל/שלום חנוך),שלא יודע מה לעשות עם צרור התלתלים שהוא מגלה להפתעתו כאשר הוא מתעורר: "...שואל: "גם את ישנת?" - עונה: "לאו דוקא" ותשובתה אותי קצת מביכה. שואל: "אז מה בעצם את עושה כאן?" שפתיה לוחשות: "אני איתך." אני שותק. שפתיים היא נושכת אני שותק וכה כבדות ידי פתאום היא מסתובבת והולכת אבל אני שותק עוד שם, נו די." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איוש, נו. לא כל דמות גברית שאינה מסוקסת, שעירה, ומבלה את כל שעותיה בהסתערויות חוזרות ונשנות על הבריטים ובהטרדות מיניות של הפקידה הפלוגתית היא בהכרח נעבעך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהמשך לשירי "המאוהב-הלוזר-הדחוי-שמתאר-את-אומללותו-בשנינות" של דני סנדרסון, יש גם את "זאת שמעל לכל המצופה"1 בביצוע של הגשש החיוור. שיר שאני לא חושב שממש הכרתי עד לפני כמה חודשים2, אבל בפעם הראשונה שהקשבתי למילים שלו היה לי ברור שהוא נכתב ע"י דני סנדרסון. נדמה לי שבאותה מידה הוא היה יכול לקרוא לו "ביום ובלילה 2". ____________ 1 http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=6076&... לא ידעתי שאפשר לקשר ישירות לשירים ב"שירונט". אני זוכר שפעם ניסיתי וזה לא הלך. 2 נוהגים להשמיע אותו ב"בוקר טוב צה"ל", אבל אין צורך להגזים ולקום מוקדם במיוחד כדי לשמוע אותו3. 3 אבל אם מישהו יודע באיזה דיסק הוא יצא (טוב, זה בטח איזשהו דיסק של הגשש. לא נראה לי שאני אקנה), או יותר טוב רוצה לשלוח לי אותו כקובץ mp3 (בזמנו חיפשתי בקאזה אבל לא מצאתי), אני אשמח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא הכרתי,ושכחתי אז תודה על התזכורת שיר חמוד לאללה. אם תזמין (לא בטוח שכדאי) את הדיסק של הגששים "יש לי יום יום חג" משנת 2000 ממדיה דיירקט תמצא אותו שם. לצערי אין לי אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אתמול לאחר לילה מוצלח ב"קאזה", הצלחתי סוף סוף להניח את ידי על שירם של הגששים, ובאותה הזדמנות גם למצוא שם את השיר שרב"י הזכיר לי (תגובה 187626) שפעם גם חיפשתי ולא הצלחתי למצוא. אני חושב שעכשיו אני יכול לפתוח תערוכה מכובדת למדי של שירי לוזרים באמ פי 3. (אה, ולגבי הפגיעה בזכויות יוצרים רציתי לומר שדווקא שירים מעין אלה הייתי שמח לקנות ב-4 ש"ח אם המייזם הזה (http://www.songs.co.il) או דומים לו היו מאפשרים זאת. וגם שבכל מקרה, יצא שהשנה "תרמתי" מכיסי סכומים לא מבוטלים לתעשיית המוזיקה העברית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכששואלים אותי למה הווינדוס שלי גנוב, אני יכול לענות שלתעשיית התוכנה אני תורם במשרד! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, לאחרונה אני ממש מצליח לחזות נכונה התפתחות של פתילים. בפעם הקודמת שזה קרה, עיצומים במנוע החיפוש מנעו ממני מלפעול כפי שתכננתי, אבל הפעם דבר לא ימנע ממני לכתוב את המשפט שהכנתי מבעוד מועד: אין הצדקה עקרונית/רציונלית להורדה של מוזיקה המוגנת בזכויות יוצרים מן האינטרנט, לנהיגה במהירות שהיא מעבר למותרת, ולהקדשת זמן ל"אייל הקורא" על חשבון חובות לימודיים. למרות זאת, אני נוהג בכל זאת לבצע את שלושת הדברים הללו (וזה עוד לא הכל!), מפעם לפעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, לאחרונה אני ממש מצליח לחזות נכונה התפתחות של פתילים. בפעם הקודמת שזה קרה, עיצומים במנוע החיפוש מנעו ממני מלפעול כפי שתכננתי, אבל הפעם דבר לא ימנע ממני לכתוב את המשפט שהכנתי מבעוד מועד: אין הצדקה עקרונית/רציונלית להורדה של מוזיקה המוגנת בזכויות יוצרים מן האינטרנט, לדריסת זקנות שלא עוברות במעבר חציה, ולהפלצות בפאבים סגורים בלילות גשומים. למרות זאת, אני נוהג בכל זאת לבצע את שלושת הדברים הללו (וזה עוד לא הכל!), מפעם לפעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, לאחרונה אני ממש מצליח לחזות נכונה התפתחות של פתילים. בפעם הקודמת שזה קרה, עיצומים במנוע החיפוש מנעו ממני מלפעול כפי שתכננתי, אבל הפעם דבר לא ימנע ממני לכתוב את המשפט שהכנתי בעוד מועד: אין הצדקה עקרונית/רציונלית להחלפת ניקים מטורפת באייל הקורא, לשימוש ב"האייל האלמוני" ובה בעת, תחת ניקים אחרים, לירוק לבאר שממנה אני שותה ולתקוף את תופעת האלמוניות באייל. למרות זאת, אני נוהג בכל זאת לבצע את שלושת הדברים הללו (וזה עוד לא הכל!) מפעם לפעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(איפה חיים הכט כשצריך אותו?) ההוכחות להיותך אדם גס רוח ודי דוחה מרוחות כאן בלא מעט פתילים ברחבי האתר הזה, ככה שאני לא ממש בטוח שיש צורך גם במידע על כך שמפעם לפעם אתה נוהג לדרוס זקנות או להפליץ בפאבים סגורים. מצד שני גם כנות זאת תכונה חשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי תשמח לקרוא את זה: http://www.newscientist.com/news/news.jsp?id=ns99994... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי את המחקר המקורי, אבל נדמה לי שאפשר לפרש את התוצאות בצורה שונה. לא השתכנעתי שלא הפכו כאן סיבה ומסובב. ראה את הפסקה הבאה: The most heavily downloaded songs showed no decrease in CD sales as a result of increasing downloads. In fact, albums that sold more than 600,000 copies during this period appeared to sell better when downloaded more heavily. יש לתמוה על הביטוי "as a result of" ולשאול איך אפשר לבדוק קאוזליות כאן. האם זה מפתיע שדיסקים שנמכרים יותר הם גם אילו שמורידים יותר? ואיך אפשר לפרש את המשפט:For these albums each increase of 150 downloads corresponded to another legitimate album sale אם לא כאינדיקציה שעל כל מכירה חוקית יש 150 גניבות?אני לא אומר שהמחקר לא ניטרל את התמיהות שלי, אבל קשה לי לדמיין איך אפשר לעשות ביקורות על מדידות כאלה. נגה אדמון, לתשועתך אקווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בינתיים מצאתי את המקור בגדול הם בודקים אם שינוי פתאומי "אקסוגני" בקצב ההורדות1 משאיר איזשהו חתימה על קצב המכירות של אלבומים, והם אומרים שלא. אני לא סטטיסטיקאי מספיק כדי לבקר אותם, אבל על פניו נדמה לי שההנחה שעליה חדה בכמות הורדות הקבצים בשבוע מסויים תגרום לירידה *חדה* בשבוע כלשהו בהמשך, היא לא בהכרח נכונה. בכל אופן, הם כן ניסו לבצע איזשהו "ביקורת" על המסקנות אז אני חוזר בי מהביקורת המתודולוגית שעלולה היתה להשתמע מתגובתי הקודמת. 1 הידעתם שכיש חופשת תלמידים בגרמניה, ילדי אמריקה מורידים פחות קבצים? מסתבר שהרבה קליינטים של קאזה מתבססים על קבצים במחשבי בתי הספר בגרמניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וישנו השיר של קלפטר "לוקח ת'זמן": אני יושב בשקט על ספסל לא ציבורי ולא שואל את אף אחד מתי תורי נשען על הירח ומביט איך העולם מסתובב כמו תקליט יש טיפוסים שמתייחסים אל החיים כמו אל טיול מאורגן אבל אני לא נוסע אני לוקח ת'זמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקרב אומות העולם, לפחות במלחמות העולם וקל וחומר לפני כן, איש החי"ר הממוצע, איך להגיד, היה בד"ך לא מבריק במיוחד, וגם מצבו הפיזי בזמן הגיוס לא היה מדהים (במלח"ע 2 איש החי"ר הבריטי הממוצע היה נמוך בכמה סנטימטרים מחיילים בחיילות אחרים). כאשר הגיוס מתבצע עקב מלחמה. והוא כולל אנשים בני גילאים שונים (ולא כל בני ה-18 כל שנה) - למגוייסים כבר יש מקצועות. במיוחד בחברה שבה רבים מתחילים לעבוד בנעוריהם. מי שיש לו ניסיון הנדסי כלשהוא ישלח להנדסה קרבית. מי שיודע לנהוג יהיה נהג (בחברה שבה אין מכונית לכל פועל). מי שיודע *לתקן* רכב, קל וחומר - יהיה מכונאי. רופאים, אחים, כל מי שיש לו ניסיון כלשהוא עם חולים - יגויסו לחיל הרפואה. ומי שאין לו מקצוע מעשי - יהיה חפ"ש בחי"ר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר ש-''ארול'' הוא על מישהו אפילפטי - זה בנוגע למראות וללחשים שמנגנים עליו, הכוכבים שלו שנמסים, וגם משחק המילים עם ''אקליפט''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתדר עם ה"התקפות" (התקפים, מן הסתם) שיש לו. אבל לא ברור לי משחק המילים המשוער שלך ב"אקליפט", ובפרט למה הוא משובץ בהקשר ההוא דווקא. אני מבין את השורה "הרחק הרחק עומד לו אקליפט ענק" כאמירה, הטיפוסית כאשר המפחדים מסמים (ה"גדולים" בקיבוץ) דנים במה צריך לעשות, שאם ניתן לזה לגדול יהיה אסון נורא בסוף; "אקליפט" כאן הוא פשוט אקליפטוס, אחד העצים החביבים על ארול. כלומר: אי אפשר לשתוק, כי בסוף יהיה משהו כמו עם ארול, אבל הרבה יותר גדול. אבל אני מודה שגם זה לא מאוד חזק. רעיונות אחרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני זוכר נכון ארול נהג ליפול מעצי האשכולית ולהתעלף (שתי סטירות הוא התעורר) אבל הנפילה מעץ האקליפטוס גומרת אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבינה - סתם תיאור נוף כבר לא הולך בימינו? זה מאיר אריאל, לא ביאליק 1. 1 יאללה, מי עם האבן הראשונה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף. החלק עם האפשרות שמדובר בסתם תיאור נוף, זה היה ברצינות או בצחוק? אם בצחוק - אז סליחה, שלום, תודה, ותראו מה השעה. אם ברצינות - קראי את השורה בהקשר בשיר. תיאור נוף לא הולך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה ברצינות. עוד לא למדת שאני קצת איטית? "כל פעם שבחצר היו שומעים מכה ידעו שארול שוב נפל מעץ התות ענפיו נתנו לו את בתם דממה רכה והוא היה תופס איתה מין שוטטות. את אותו דבר נתן לו עץ אשכוליות כמעט אותו דבר גם אקליפטוס עוג זה מה שחשבנו שהכל יכול להיות כל פעם שהאיש פרח לו ונמוג". ארול היה נרדם בתוך (או על) עצים, בדרך כלל על עץ התות. לפעמים היה נרדם על עץ אשכוליות או על אקליפטוס. או בקיצור, אני לא מבינה מה השאלה :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לא דיברנו על השורות האלו. דיברנו על ''כל מיני אמרו שזה העשב המתוק, אמרו, הוא לא טיפס על עץ אם לא ינק. חלק גם אמרו שאי אפשר על כך לשתוק, הרחק הרחק עומד לו אקליפט ענק.'' אם זה רק תיאור נוף, זה בערך כמו ''ואז הזאב התנפל על כיפה אדומה לטרוף אותה, היה יום יפה והציפורים צייצו''. השילוב הסביר יותר של תיאור נוף הוא בסדר הפוך, משהו כמו הרחק הרחק עומד לו אקליפט ענק. לפני טיפוס על עץ, הוא בוודאי ינק, אמרו האנשים, קצת מן העשב המתוק. חלק גם אמרו שאי אפשר על כך לשתוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די, נו, מספיק לצחוק על זה שאני קשת תפיסה. לגבי שתי השורות האחרונות - אולי חששו שיום אחד הוא יטפס על האקליפטוס הענק וייפול. לא נראה לי שיש טעם לחפור מעבר לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לשכוח שהבית מושר כאשר ארול שוב נעלם ולא ברור איפוא הוא הרי ארול נפגע מצרור הכדורים ואת מותו לדעתי מצא לרגלי אותו אקליפטוס ענק שפשוט עומד וממתין למחפשים שיגיעו כבר אליו במקום להתפלמס מה הסיבה להעלמות (עשב מתוק וכו') בעוד הגופה מרקיבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכולכם: אקליפט הוא שם תחליף הנקה שניתן לילדים בשנות החמישים, שבחלק לא מבוטל מהמקרים היה גורם לאותה אפליפסיה או מה שזה לא יהיה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה שאני חוזר משום מקום ל"ארול" (ברקת, באמת תתביישי לך!:)) בביוגרפיה של מאיר אריאל / ארול אחד, כתב את זה יפה, פרופ' ניסים קלדרון, מקבל השיר הזה את הכבוד המגיע לו (מהקלטת השיר נלקח שם הספר). לבושתי אני חייב להודות שאעפ"י שתמיד אהבתי את השיר, כלל לא הבנתי אותו. חשבתי אומנם על כוכב הקולנוע ארול פלין, אבל הדימיון בין "ארול" ל"אריאל" כלל לא עלה על דעתי, דבר שהוא פשע בלתי נסלח למי שמכיר את עילוסיו של מאיר אריאל עם הלשון העברית. השורה המפענחת / החשובה ביותר בשיר היא שורתו החותמת "היא ראתה את זה מזמן היא אהבה אותו אז מה/ בכיתי גם אני איתה, אני מי שאהב אותה/ ארול ארול". אולי כמו כל שיריו, גם זה הוא שיר אוטוביוגרפי של מאיר אריאל. כמו אצל כל משורר טוב ( ע"ע אלתרמן), זו לא בהכרח אוטוביוגרפיה של הארועים האמיתיים בחייו של המשורר, אלא אוטוביוגרפיה של ארועי הנפש שלו ושל מה שרצה להיות. רק בסוף השיר מגלה מאיר אריאל שהכותב אהב את רוחיק שאהבה את ארול וכך משאיר אותנו עם האיחוד המשולש הנצחי של ארול גיבור השיר, כותב השיר נטול השם ומאיר אריאל. שלושה שהם אולי אחד. בסה"כ מבחינה תוכנית, השיר לא אמור לעניין מי שאינו בוגר של בית החינוך לילדים הקיבוצי, אבל, איזו המחשה מבריקה לדברי המשוררת רחל "רק על עצמי לספר ידעתי". הנה כי כן, הבנת השיר לא הוסיפה לי דבר לאהבת השיר, אבל בדרך פלא היא גם לא הצליחה לגרוע ממנה. אולי כך מגיעים לאהבת אמת. זאת ועוד, לא יאה להשאיר את האייל הקורא עם התערובת שרקח כאן בני זוזים ב-תגובה 222310 הטועה ומטעה: אקליפט ענק אינו שום דבר אחר מאשר עץ האקליפטוס הענק והמפורסם של קבוצת מגשימים. "תחליף הנקה שניתן לילדים בשנות החמישים" בבתי הילדים הקיבוציים הוא הלומינלט מן השיר "טרמינל לומינלט" והתאלידומיד שייך בכלל לשיר אחר בשם "אולהבבו" (שיר מוקדם מתקופת "אגדת דשא"). אפשר למצוא הרבה מגרעות באדם מאיר אריאל ובשירתו. אבל מקומו בהיכל הפזמון והשיר הישראלי מובטח לגמרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין הביוגרפיה, הנטייה שלי היא שאמנם המחבר ואריאל הם אחד, אבל ארול הוא אחר - הוא מתנדב סטלן ושרמנטי, והרי קנאת הקיבוצניקים במתנדבים שחטפו להן את הבנות מן הידועות היא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח מאין מגיע ה''מן הידועות היא'', אבל לי לא זכורה קנאה קולקטיבית במתנדבים על הנושא הזה. אם היו אירועים פרטנים (וכמובן שהיו), אזי הפיצוי הרגשי לבני הקיבוץ מהמתנדבות כיסה עליו מעל ומעבר. ובנוגע לארול, שירים מסוג זה - עד כמה שאני מבין - עוברים תהליך אבולוציוני מרובה גרסאות בראש המשורר. יש סיכוי סביר שהכוונה המקורית של מאיר אריאל הוחלפה כמה וכמה פעמים במשהו שפשוט נשמע ומסתדר עם המשקל יותר טוב. להתייחס לשיר כאל חידת חמיצר שדורשת פיתרון מדויק זה שעשוע נחמד, אבל לא יותר מזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיצוי רגשי, מן הידועות הוא (הה!), לא מעלים את הפצע המקורי. אבל אני מסכים עם הפסקה השנייה שלך, זאת האסוציאציה המיידית שעלתה לי בראש, היא כמובן לא מחייבת את המשורר או את קוראיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם קישרו לזה כבר, אבל זה מה שיש למאיר אריאל עצמו לספר על "מיהו ארול": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה ממש לא בכיוון. קטע היוטיוב שמביא יוסי בתגובתו, אומר את הכל (אל תפספס את המילים האחרונות). ולא נותר לי אלא לצטט את ניסים קלדרון מן הביוגרפיה: מלאכת השיר בעיני אריאל (הוא לקח את זה מאלתרמן) היא לספר על עצמך ואז לטוות סיפור שירחיק את השיר מן המספר. אריאל עצמו היה "אהוב הבנות" אם להתבטא בלשון יפה ובודאי לא היה לו טענות למתנדבים משני המינים. השיר ארול לא בהכרח מתיחס לארועים ספציפיים בחיי הקיבוץ ואהבותיו של אריאל, אבל העיקר הוא רוח הדברים. כפי שכתבתי, ארול, מחבר השיר (שאהב את רוחיק) ומאיר אריאל הם 3 דמויות נפרדות, אבל גם כנראה השתקפויות שונות של אותו אדם. בלי קשר, הביוגרפיה הזכירה לי עד כמה אריאל הוא מעיין עשיר של ארכאיזמים העומדים לרשות המשתמש המשכיל, למשל: "אראל סגל הוא אינטלקטואל דמיקולו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עם הפונז, חרף דבריו של אריאל עצמו (תודה יוסי על הקישור!). אולי אריאל היה רוצה שארול יהיה גלגול שלו, אבל כמו כשכתבתי במאמר, אני לא חושב שהוא מבין בצורה משכנעת את ארול, בין אם הוא המציא אותו או תיאר מישהו שהיה באמת. באמצע הסרטון אריאל אומר שארול הוא גלגולו של מוטיב החבר'ה; זווית הראיה של החבר'ה בשיר יותר אמינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שכנעתי אותך. בכל מקרה ממליץ על הביוגרפיה של אריאל שכתב ניסים קלדרון. לספר בעיות רבות וקשות, אבל חובה למעריצי הזמר והמשורר. מלמד המון על ההתפתחות ההשפעות וטכניקות הכתיבה של אריאל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הבעיות בספר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ספר שנכתב ע"י מעריץ. אני מניח שאם רצית לקבל שת"פ של בני המשפחה (שהחומר הכתוב ברשותם), לא היו הרבה ברירות בעניין זה. חלק גדול מדי לטעמי בספר מוקדש לניתוח יצירותיו של אריאל ע"ח תיאור קורות חייו ווהשפעות עליו. כדי לתמצת אעלה 2 נקודות. א. נקודה אחת ראית כאן בפתיל למעלה. קלדרון מתאר את היסוד המקצועי של שירת אריאל כפי שהוא למד אותו מאלתרמן: המשורר לוקח משהו אישי שלו ואח"כ בכתיבתו מרחיק אותו ממנו כדי לגעת במשהו כללי יותר. אני דוקא מקבל את התיאור הזה (ירדן פחות), אבל גם אני חושב שאריאל כתב שירים במשך הרבה שנים ומן הסתם היו עוד כמה דרכי עבודה שלו. ב. נדמה לי שהשנים האחרונות של אריאל ניתנות לסיכום עצוב במילים שהמדובר בהדרדרות כתוצאה מצטברת של שימוש קבוע בסמים לאורך שנים רבות מדי. (ההתנהגות והדברים שלו בעניין ההומוסקסואלים היו יותר אידיוטיים מאשר מחפירים). הדבר מן הסתם עולה מן הכתוב בספר אבל לא נכתב. ע"פ פשטו של הספר, שנותיו האחרונות של אריאל ואיכות עבודתו, לא נפלו מכל תקופה אחרת. קלדרון מדבר על אילוצים של קשיי פרנסה, אבל הללו אינם מיוחדים לשנותיו האחרונות. לסיכום, אני חושב שאריאל משורר גדול מדי מכדי להסתפק בביוגרפיה חד-צדדית של מעריצים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קלדרון דווקא מנתח יפה את שנותיו האחרונות של מאיר אריאל (כפי שהוא עושה לכל שנותיו) ולא מסתפק בסיבה פשטנית של שימוש בסמים. איכות הכתיבה של אריאל באמת לא הדרדרה וכל האלבומים שלו, כולל האחרון שיצא ע"י חבריו, יוכיחו את זה. (אני מצאתי טעות עובדתית בספר שהערתי עליה לנסים קלדרון והוא אמר לי שהיא תתוקן במהדורה הבאה.) וטוב שאתה מגדיר אותו כמשורר גדול. לאור העליהום על הזכייה המוצדקת בפרס נובל של בוב דילן ראוי להזכיר שגם זמרים יכולים להיות כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"2 אלה" ילכו ויתעסקו עם מתנדב סטלן? את המתנדב הסטלן אפשר להעיף מהקיבוץ וחסל סדר, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלכתי לקרוא את השיר כדי לברר מי הם שני אלה, והם לא מתעסקים איתו, פשוט מביאים אותו מהשדה בסוף היום. דבר די סביר, מתנדב או לא. וזה שמישהו קצת מרחף בפרדסים זו לא סיבה להעיף אותו וחסל, אז מה אם הוא קצת היפי. אנחנו בסבנטיז, כן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתחיל ב-03:40, נמשך שעתיים, עם הפסקה לחדשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הם אמרו שאי אפשר על כך לשתוק ואז הם רצחו אותו וזרקו אותו הרחק הרחק ליד אלקליפטוס ענק וכך ביימו תאונה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש למאיר אריאל חיבה לתרופות פגומות. תלידומיד, אקליפט... היש עוד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, תודה על המאמר. השירים שהזכרת, וגם שהוזכרו בתגובות, הזכירו לי מאוד שיר קאנטרי של טים מקרגרו שהיה פופולרי מאוד במצעדי הפזמונים לפני שנתיים (בארה"ב כמובן), למיטב זכרוני. הבית הראשון עוסק בנעבך האחר: Used to chase that boy home from school בבית השני יש חילוף תפקידים, והנעבך הפעם הוא הזמר עצמו:We called him frekled - faced, red - headed fool He was different... he wasn't cool like me Sticks and stones didn't break any bones But we never left well enough alone And one day he ran away from home, you see And I passed him as he walked away And in his eyes I heard him say One of these days you're gonna love me You'll sit down by yourself and think About the times you pushed and shoved me And what good friends we might've been And then you're gonna sigh a little Maybe even cry a little but One of these days you're gonna love me Patty Sue was a small town beauty והבית השלישי הוא בעל מאפיינים נוצריים לדעתי,I took one look at her and had to pull her to me Lord knows she should've seen right through me When I promised her the world But at 17, you only want one thing I left her standin' with my high school ring Innocent tears in the pourin' rain As I walked away And I still see her in my dreams And to this day she's whispering One of these days you're gonna love me You'll sit down by yourself and think About the time you turned from me And what good friends we might've been And then you're gonna sigh a little Maybe even cry a little but One of these days you're gonna love me ואולי כאן ניכר ההבדל בין שירת הנעבך העברית לשירת הנעבך האמריקאית-נוצרית: Now everybody stands up ולבסוף, ברוח הפסיכולוגיה המודרנית-פופולרית-קיטשית של הקאנטרי האמריקאי:The congregation sings It's a song of sweet forgiveness And as the chorus rings The wind blows clear my memory The pages start to turn Then suddenly I'm singin' The moment that I learn One of these days I'm gonna love me הנקודה העיקרית שלי היא, אני מניח, ששירת הנעבך אינה אופיינית לשירה העברית בלבד.And feel the joy of sweet release One of these days, I'll rise above me And at last I'll find some peace Then I'm gonna smile a little Maybe even laugh a little but One of these days I'm gonna love me ובכל זאת, נזכרתי גם בעוד דוגמה ישראלית למהדרין: "פנקס הקטן" של דן אלמגור (http://www.shirim.net/17/16.htm). בניגוד לנבעך הנוצרי של טים מקגרו, פנקס הקטן מרים ראש לבסוף במעין נקמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אקח את זה כמחמאה. אבל לא. למה רון בן יעקב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פנקס הקטן ישראלי למהדרין? אולי מגויר כהלכה. זה עיבוד לסיפור של דיימון ראניון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פנקס הקטן תמיד עיצבן אותי, בערך מאותן סיבות שהדמות מ"זמר שלוש השאלות" עצבנה אותי (ראה דיון באיזור תגובה 141821). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטרף לשבחים של קודמי. אותי השיר על אליפלט תמיד הרגיז במובן מסויים: חברה שאיננה מקבלת חריגים, מבקשת מהם פעמים רבות, בסמוי או בגלוי, ש"יעשו טובה וייעלמו". אליפלט בעצם עושה לחברה את הטובה הזאת, ומתאבד, לתועלת הציבור. בכל המובנים. אין כמובן מילה אחת בשיר שמתארת את תחושותיו של אליפלט בצורה כזאת של "כוונה להיות אהוב בחברה", אבל הביטוי "הרגיש כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש" הוא עמום מספיק כדי להכיל גם אפשרות כזאת. בהקשר לזה אני נזכר במקרה אחד או שתיים של בחורות שנאנסו אונס קבוצתי בביה"ס, כש"חברותיהן" המגינות על האונסים העידו בעיתון משהו בנוסח זה (עפ"י מיטב זכרוני הלקוי): "זאת בחורה שהיתה מוכנה לעשות ה כ ל בשביל שיאהבו אותה, בשביל להיות מקובלת בחברה". אלתרמן טוב הלב (למרות שמסתבר שגם הוא כמשוררים וסופרים רבים, אדם נחמד לא היה) לא קלט את הלחץ החברתי כדבר שעשוי להיות גורם למעשיו של הבחור לא פחות מכל דבר אחר, או שאולי כן קלט והחליק על זה. אינני יודע אם אלתרמן קרא את הספר "מחניים" של הסופר ההונגרי פרץ מולנר (תורגם גם כ"הנערים מרחוב פאול") אבל אי אפשר שלא להשוות את אליפלט לנמצ'ק, הנער העני, החלשלוש והדחוי בחבורה ההיא, שמקריב את חייו למען נצחון החבורה במאבק על המגרש. בכל אופן, מה היה קורה אם אותו אליפלט היה מחליט שדי, עד כאן. גזלו מידיו צעצועים, הרביצו לו, השפילו אותו, עכשיו עליו להציל לעצמו את מה שנותר מהחיים שלו. יתכן שבאותה תקופה לא היתה אפשרית תודעה כזאת, ואם כן, מן הסתם לא די במה שעשו לו החבר'ה עד היום ובמה שריכלו עליו, בנוסף לכל הם גם היו אומרים עליו שהוא פחדן, אגואיסט, ואולי אפילו משתמט ר"ל. אליפלט היה, על פי מושגי אותה תקופה לפחות, נתון במילכוד שאין מוצא ממנו אלא בהתאבדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מדברים על חריגים שמעלימים את עצמם, "הבלדה על פגום" של איפה הילד (http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=970&... ) מציגה גם היא חריג שכזה - גם הוא, כמה מפתיע, בקיבוץ - שמתאבד. אבל השיר הזה לא מציג אותו כנעבעך, אלא הוא הדמות העיקרית להזדהות בשיר (הדובר גם הוא מקור להזדהות, אבל בעייתית: הוא צופה חיצוני, שלא לוקח חלק בהתפתחויות ובסופו הוא פשוט בורח). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על היחס של אלתרמן ללחץ חברתי המגבה מעשים פסולים, ניתן (לפחות במידה חלקית) ללמוד משירו המאד-מצוטט ''על זאת'' (הטור השביעי, כרך א'). ועל גדולתו של אלתרמן תעיד (בין היתר) העובדה שהשיר רלבנטי כיום לא פחות (ואולי אף הרבה יותר) משהיה בתקופה בה נכתב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ז'אק ברל כתב וישראל גוריון שר על הבחור המאוהב והמלנכולי שהביא לרינה שקית בוטנים "כי פרחים נובלים בדרך כלל", אבל זה לא עזר לו כי רינה בסוף הלכה עם "החבר שלך חנן". (מי תירגם לעברית?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם זה שיר שנכנס למאמר שלי, ויצא משם. לפי שירונט, יוסי בנאי תרגם. אני לא בטוח ששירונט נותן את כל הפרטים. אני מכיר ביצוע של יוסי בנאי, אבל בו לא מדובר על בוטנים אלא על בונבונים. אם המקור של ברל הוא בוטנים, אני חושב שבונבונים הוא תרגום בעייתי, כי בונבונים הוא משהו שבאמת יותר סביר, ופחות נעבעכי, להביא לנערה. בגרסת הבוטנים, שמעתי את ישראל גוריון שר אותו השנה, כאורח בהופעה של סוזן ופראן. הזקנה הברורה של גוריון, יחד עם המרץ שהוא בכל זאת הפגין, עשו זאת נוגע ללב במיוחד. בסוף השיר הוא חידש: "מאז עברו הרבה שנים, תחזירי לי את הבוטנים." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, ז'אק ברל הביא בונבונים: יכול להיות שהתרגום כאן שיפר את המקור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שגוריון הכניס את הוריאציה בהשפעת "גירסת 67" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ז'אק ברל כתב על בונבונים. ישראל גוריון בגירסא המגוירת הפך את זה לבוטנים (גם המתחרה רינה, והחבר חנן גוירו). יוסי בנאי הוציא גירסא עברית משלו, נאמנה יותר למקור, 20-30 שנים מאוחר יותר, בה הוא מביא בונבונים, למתחרה קוראים ז'רמן, ושמו של החבר זרח מפרחוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאון. החבר שלך לאון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו חבר - ישנו ''גיל נסע לחו''ל'' של אריק לביא. הנעבעך מנסה להתנהג כמו דון ז'ואן, וחוטף חזק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנעבך של הבוטנים במקור הוא קמצן בסך הכל ולא נעבך כלל . הפרחים יקרים והבונבונים שמישים וזולים יותר . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה נעבעך, מי נעבעך? רק ההיא אומרת לו "לא", וכבר הוא פונה לבאה בתור בלי לבזבז זמן על שברון לב, ואפילו את הבוטנים לא נאלץ לבזבז על הסרבנית (ומכאן ברור שהשיר הזה הוא לא עברי מקורי, שהרי בארצנו אפילו נורית בגן כבר יודעת קודם לקחת את התפוח ורק אח"כ להגיד "לא" - ולא תמיד כל-כך בחן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו. אבל בעקבות הפתיל שפתח ירון (תגובה 184826), יכול להיות שהמוזיקה המלנכולית היא הגורמת לי ולאחרים תחושה חזקה שמדובר בנעבעך, שאין לו סיכוי עם הבוטנים והוא סתם משחית את זמנו. בקלות אפשר לדמיין את אותן מילים מושרות בלחן קליל ועליז וחצוף, ואז אף אחד לא היה חושב בכלל לרחם על הנער. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומוקדם יותר הערב שר ישראל גוריון בבית הנוסף: "עכשיו אני כבר בן שמונים1, תחזירי לי את ה... את ה... <הצגה של שכחתי מה הייתי אמור לשיר> את השנים." בסוף ההדרן, בהופעה נהדרת עם אסף אמדורסקי. 1 ושלוש, טכנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי פינה חמה בלב לישראל גוריון. הפעם היחידה בו ראיתיו בהופעה חיה, היה דוקא בקטע קצר מתוך מופע פרינג' מאד אוונגרדי ו'חדשני', בתחילת המילניום, כשהקהל יושב סביב שולחנות ובין קטעי התיאטרון מוגשות מנות שונות (ומשונות) לארוחה. כראוי לפרינג', מרבית המופיעים היו צעירים למדי. ואז עלה באמצע המופע לקטע קצר, ישראל גוריון, כבר אז כמעט בן שבעים. והוא גנב את ההצגה. בקטע יחיד, רמת התיאטרליות, השליטה המופלאה בגוף, בפנים, בקול, בקהל הכריזמה1 - רק אז הבנתי איזה חיית במה הוא, וכמה יכולים ללמוד ממנו כל הצעירים החדשים והבועטים שהיו סביבו. אני הורדתי את הכובע. והערונת - הקישור בתגובה הישנה שלך מוביל לספאם. 1 המפתיעה מבחינתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גוריון פשוט מדהים. מבחינת שליטה על הגוף (והפנים!) הוא נמצא כנראה באותה קטגוריה עם פנטומימאי אגדי אחר, שייקה אופיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני זוכר נכון, סיפור יוסי מ''יוסי, ילד שלי מוצלח'' הוא סיפור שנכתב על ילד הסובל מפיגור שכלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
if so, then we are all retarded. there are few songs with which i identify as much as i do with Yossi. Here's to all those who could not complete an errand, who never heard the important stuff at school (like at what time the field trip bus is going to pick everybody up) and still, when everybody on the field trip looked at the antiques, those short sighted kids that can't look at the view 'cause it's blurry were the ones to find the most beautiful shining stone and pick it up from the dirt. and an occasional coin too.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער שקלקלתי לך את הפנטזיה, אבל זה היה יוסי שהיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכיר מספיק מפגרים מספיק מקרוב - אבל האם באמת יש ילדים שהפיגור שלהם מתבטא דווקא בסקרנות ובאהבת הפרטים ה"לא חשובים", שמאפיינת את יוסי? לי זה נראה תכונות שיותר מאפיינות ילדים קטנים בריאים. גם אם יש קשר עובדתי כלשהו בין חיבור השיר לבין ילד מפגר אחד שהיה בעולם האמיתי, אם אין לכך ביסוס במילות השיר אז נראה לי שאין טעם רב להתייחס לכך בפרשנות השיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שקרא את ספרו (האוטוביוגרפי?) של ע. הלל "ענן ביד", לא יכול להעלות על דעתו שהשיר יוסי ילד שלי מוצלח נכתב על מפגר, או שיש בו לעג כלשהו לגבור השיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המסקנה שאם השיר נכתב על מפגר יש בו לעג לגיבור השיר היא שלך ושלך בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהקשר של ספרים על נבעכים, הייתי אומרת שדווקא בפרוזה, לעומת השירה, קיבל ה"נבעך", או החריג, מקום של כבוד. ראו לדוגמא ספריו של דויד גרוסמן-יש ילדים זיגזג, למשל- והרבה מספריו של מאיר שליו, שמציגים ילד השונה מכל החברה שסביבו. גם בספרים על מבוגרים אנשים "נבעכים" מהווים גיבורים להרבה מאד ספרים- של פטר הנדקה, שעולה כרגע בדעתי, ובטח יש עוד. למישהו יש הסבר למה דווקא הספרות מאפשרת לדמות ה"נבעך"להפוך לגיבור עמוק, מורכב ומעניין, ואילו בז'אנרים אחרים היא מתפספסת? והאם יש גם מקום מכובד לנשים "נבעכיות" בספרות? אני יכולה לחשוב על נשים שהן שונות וחריגות, כמו אבישג של דויד שיץ, אבל היא חזקה ומיוחדת, ולא נבעכית בכלל! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהמפגר המקורי עבר שינוי כזו שתכונותיו המקוריות נעלמו כמעט לחלוטין לטובת וריאציה – כך נדמה לי – של סיפורי הרשלה ("אמא שלחה את הרשלה למכולת...") עם גוון ארצישראלי. במקום ממזר, הילד טושטוש. אם מעיינים בתוכן השיר יותר בעיון, עם זאת, עולה שיוסי הוא בכל זאת, למרות הכל, מעט מפגר. בתחילת השיר, כזכור, השמש זורחת והאם שולחת את בנה לערוך קניות. מדוע היא אינה עושה כן בעצמה? מן הסתם משום שהיא מטופלת בעבודה ובילדים קטנים ואין לה מנוס אלא לשלוח את הילד שוב ושוב להביא מעט אוכל. כל מי שגדל במשפחה ענייה מאוד יודע שבמשימות כאלו אסור לפספס. האוכל אכן דרוש בבית – יש ילדים להאכיל. כאשר מפספסים, התגובה האופיינית היא להכניס לילד מכות או לצעוק עליו... אלא אם כן הוא אכן מפגר ואינו יכול אחרת. הטון האלגי של השיר, כמו גם הכותרת ("ילד שלי מוצלח" לילד בלתי מוצלח בעליל) מרמזים לכך שעם הילד הזה, אפשר רק לבקש כי הוא אינו יכול אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מקבלת. אם הוא אינו יכול אחרת, לא מבקשים ממנו. השיר גם לא מניח שיש עוד ילדים בבית, או עבודה רבה. ואולי האם, מנסה להקנות קצת אחריות ועצמאות לילד? ואולי היא גם מן אמא מוזרה כזו - מעמד נמוך, עניה ועם זאת לא מאמינה בכוחן של מכות? אולי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להניח כך ואפשר להניח אחרת. השיר הוא מה שהוא ואנחנו רק יכולים להניח הנחות ולדמיין דמיונים לגבי מה שלא כתוב בו. אני יודע שמאוד מפתה לגלגל עיניים ולהתפנק באנכרוניזמים אך בתקופה בה נכתב השיר -- משהו המקביל מעט לימי ילדותי -- ילדים שלא חטפו פליק או סטירה היו יקר המציאות, במיוחד כאשר לא ביצעו את המשימה כמה פעמים ברציפות. אפשר לא לאהוב את זה, אבל להכחיש שכך היה נראה לי טפשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ילדים שלא חטפו פליק או סטירה היו יקר המציאות''. נו, גם לא כתבו שיר על כל ילד. אבל בדיוק בשל אותן ספקולציות עליהן אתה מוחה, אני מעדיפה לראות את השיר כעדין ויפה כמו שהוא ולראות את יוסי כנאיבי וכמרחף ולא כילד מפגר. (הרי לשנינו אין נתונים בנוגע לאחוז הילדים המוכים באותן שנים). אני גם מוחה על ההכללה הגסה שלך שילדים מוכים היו דבר שבשגרה. איני יודעת בכמה שנים אתה מבוגר ממני, אך גם לי ידועים סיפורים מימי עבר על אופן גידול ילדים. הילדים שבד''כ הוכו היו דווקא השובבים ביותר וה''מופרעים'' ולא הנאיביים והמרחפים. להם, ע''פ רוב היו סולחים ומוותרים, מה גם שבין כה היו נתונים להתעמרות מצד הילדים החזקים יותר בחברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, מדוע נראה לך שכשיוסי הוא נאיבי ומרחף השיר הופך עדין ויפה יותר מאשר הוא ילד מפגר? לטעמי האישי, דווקא ההיפך הוא הנכון. חוסר הישע של יוסי מול הגירויים, והשכחה המוחלטת של צו האם ("לך ישר, אך אל תשכח") כמו גם קבלת הדין של האם בסוף השיר נוגעים הרבה יותר ללב כשמדובר בילד מפגר מאשר בעוד חולמן מן השורה. לגבי ההכללה "הגסה" שלי: כשטיעון הנגד שלך הוא שידועים לך סיפורים מימי עבר (מול מי שחי באותה תקופה) עמדתך מתפוררת עם הצגתה. מכות בשכונת ילדותי חולקו באופן כללי לא לפי מפתח שובבות או נאיביות אלא לפי גישת הילד השקט (זה שעושה מה שאומרים לו ולא נכנס עם בוץ לסלון) והילד שעושה בעיות בבית. אין בהכרח הקבלה בין שובבות לבעיות, כיוון שרוב השובבים ייחדו את שובבותם לענייני חוץ (שהתמצו, כאז כן היום, בהתעללות והכאה של ילדים חלשים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתגובתך (מי שחי באותה תקופה) אני למד כי גדלת, יחד עם עץ הלל, במשמר העמק של שנות השלושים, וידוע לך (מידע אישי!) כי במשמר העמק של שנות השלושים נהגו להרביץ לכל הילדים אשר נכנסו עם בוץ לסלון. זה בהחלט מסתדר לי עם המעט שידוע לי על שנות השלושים במשמר העמק, אבל לא סותר את ההנחה שלא רק המפגרים לא הוכו, ולו רק מתוקף כך שבשנות השלושים לא היו במשמר העמק "סלונים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. גדלתי בתחילת שנות השישים, בהן התפרסם השיר. הנחתי, הנחה לא ממש מופרכת, כי האיזכורים לקנייה במכולת ושדרה מרמזים לנוף עירוני דווקא, ולא למשמר העמק בשנות השלושים. אם אינני טועה, ע. הילל גר בתל-אביב בעת כתיבת השיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנשווה גישות הוריות ונתחיל לבדוק סטטיסטית מי יותר צודק? :) בשכונה שלך ילדים חטפו מכות בגלל שהכניסו בוץ הביתה. בשכונות התפר בירושלים, היו הורים שלא החטיפו על בסיס קבוע אלא רק כשהילד סיכן את עצמו (כמו למשל התקרב לגבול). מכאן ועד לקבוע שילדים בשנות החמישים והשישים היו רובם ככולם מוכים, זו קביעה לא נכונה. האמפתיה שנוצרת אצלי בעקבות יוסי, מתחזקת יותר כשאני חושבת עליו כעל מרחף ולא כעל מסכן. אבל זו אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לומר את האמת, אני לא מת על ההתייחסות לילד מפגר כאל מסכן או כאל משהו נחות ופחות. חזרתי וציינתי זאת בעדינות במספר הודעות, אך מן הסתם הציון נתקע במעבה דיעות קדומות בנושא. ואכן, זאת את. אשר לסטטיסטיקת ההכאה. מבין מאות הילדים שהכרתי בילדותי רק על אחד ידוע לי בוודאות שלא חטף סטירה מעולם (סטירה מבחינתי הופכת את הילד לילד מוכה), אבל מהם הזכרונות שלי מול האין-סטטיסטיקה הענפה שהבאת שמאפשרת לך לקבוע ''זו קביעה לא נכונה.'' אין מה להגיד, הוכחת את טענתך בצורה מושלמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א-הה, והזכרונות שלך הם כן הוכחות סטטיסטיות? וילד מפגר הוא לא מסכן בעיניך? הוא דמות הוליוודית ומקסימה? דסטין הופמן ב"איש הגשם"? בטוח. כך נראו כל הילדים המפגרים בישראל של שנות ה-60, אני אתעלם מההערה שלך בנוגע לדעות הקדומות שהמצאת לי על מפגרים. ואגב, את הילדים שסבלו מפיגור, באותה תקופה, נהגו לשלוח לגדול במוסדות משום שבמשפחות, לא יכלו להתמודד עימם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכרונותי אינם הוכחה סטטיסטית, ממש כמו שהדברים ששמעת אינם כאלו ולכן אין מקום בכלל לטענות עובדתיות. הנחת הבסיס היא שכל אחד מדבר מנסיונו ומתאר מתוך התבוננותו האישית על השיר. לא ברור לי על מה ולמה את מתגוללת כשנסיוני האישי והתבוננותי אינם חופפים לשלך. אשר לדיעותיך הקדומות. כתבת קודם: "אני מעדיפה לראות את השיר כעדין ויפה כמו שהוא ולראות את יוסי כנאיבי ומרחף ולא כילד מפגר“ ”האמפתיה שנוצרת אצלי בעקבות יוסי, מתחזקת יותר כשאני חושבת עליו כעל מרחף ולא כעל מסכן.“ מן ההיפוך משתמע לדעתי שאם יוסי הוא ילד מפגר השיר יהפוך פחות ”עדין ויפה“ והאמפתיה שלך ליוסי תחלש אם יתברר שהוא ”מסכן“ (כלומר, מפגר) ולא ”מרחף“. על אמפתיה אין לנו דרך לשלוט – אנחנו נוטים להזדהות עם אלו הקרובים ללבבנו, אבל האמירה שאם יוסי מפגר השיר יהפוך פחות ”עדין ויפה“ מבטאת דיעה קדומה מסוימת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, עכשיו ברור לי הכל. העובדה שלא חטפתי בילדותי מכות על כל צעד ושעל, גם לא כשטיפסתי על הפסנתר של הבית כדי לקשקש על הקירות, מוכיחה לי שכל הילדים שקראו לי "מפגר" לא קיללו אותי ולא היתה לי סיבה להיעלב מהם. הם פשוט אמרו עובדה, שהוסתרה ממני. ועכשיו, כשקיבלתי באופן רשמי את תעודת המפגר, חתומה בידי אורי, מותר לי לשאול שאלה שתמיד הציקה לי: אלה המגדירים את המפגר לעומתם, הם, זתומרת המתקדמים, לאן בדיוק הם מתקדמים עם ההתקדמות שלהם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שאני מסכים עמך שהכאה מסיבות חינוכיות היו דבר נפוץ ככל שמרחיקים בזמן. אני חטפתי (מעט) וכך גם רוב חבריי, אם כי לא כולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
" כאשר מפספסים, התגובה האופיינית היא להכניס לילד מכות או לצעוק עליו... אלא אם כן הוא אכן מפגר ואינו יכול אחרת." זה הנימוק שלך לטענה המפתיעה שאין ספק שמדובר במפגר? חשבתי שיש לך לפחות אינפורמציה ביוגרפית כלשהי על "יוסי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי, לא מכיר את יוסי באופן אישי. פשוט זוכר את זה. מוכן להתעניין בפרטים נוספים, אבל זאת מעט מאוחר יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I was an only child untill the age of 8. My mother used to send me all the time shopping for groceries. it's a skill worth learning. judging by your stereotyping of Yossi's mom, sending him to do the shopping because she has no choice, and not beating him up because he's retarded... well i can stereotype too. a person like you (not you, just like you) must be a tzfonbon, who never enjoyed shopping for himself untill he was 16 and got his mommy's credit card. he was also beat up all the time for being silly or looking at the view and the flowers. sorry man. you have my deepest sympathies.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי -- אני מודל הצפונבון הקלאסי. קלעת למטרה. בול. אין לך מושג באיזה צמר גפן מפודר גדלתי בצפון אשדוד האליטיסטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Went right over your head, didn't it?
(ps - I am not pilpilon) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Went north to the north pole.
I'm not a big fan of stupid ad-hominem. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי, שמת לב למילים " i can stereotype too"? אני לא חושב שהיה כאן אד הומינם, אלא פשוט הדגמה של כמה ה"שיטה האנליטית" שלך נטולת יסוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שרוב הכותבים כאן מזכירים לי, כולל הפילפילון-אפו-ארוך-לא-ידע-כיצד-לדרוך, את הדיון המרתק שהתעורר כשהייתי בכיתה ט'. מורנו לספרות, יורם האגדי, החל ללמד את הרופא וגרושתו של עגנון (נדמה לי). הוא ניסה, באמצעות מימיקה קולית ומשחק, להעביר את המסר שהרופא הוא נבל, ואם לא נבל, שטחי להחריד, ואם לא שטחי, לא רגיש לרגשותיה של טוני(?). זה כמובן לא עשה שום רושם על כיתה ט'1 ביולוגית. "תראה לנו איפה זה כתוב?" זעקנו. איפה ההוכחות בטקסט? אתה לא יכול להביא לנו סתם התרשמות אמורפית המבוססת על נוסח ועל נימה ועל איפיון ספרותי! תביא הוכחות ברורות בטקסט שכתוב ש"הרופא, מנוול היה מלידה" ואם לא, דום בזה הרגע. הודעתי המקורית, כזכור, הייתה וריאציה חופשית על בסיס ידע חלקי ברשותי, בצירוף דימיון (עם שורוק) הסיטואציה הרחבה יותר. מאחר והלל, ארגוב ואולי אפילו יוסי אינם עוד עמנו – נותר לנו רק לדמיין מה היה יכול להיות. התגובות להודעה נעו בין עלבון אישי (כלומר, עלבון נוכח עזות הפנים שלי לפנטז על משהו אחר משהם פינטזו) לבין נסיון לתבוע את עלבונו של יוסי דנן (כביכול, להושיעו ממלתעות הגדרתו כמפגר – עניין שחשף בדרך כלל את דיעותיהם הקדומות על מפגרים לעניין זה) והכל באותה בגרות אינטלקטואלית של כיתה ט'1 ביולוגית: תביא לנו הוכחות! אין הוכחות בדברים כאלו. יש רק דיעות. לי יש את דעתי שלי, המבוססת על נסיוני. לאחרים יש דיעה אחרת, המבוססת על נסיונם. זה הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ניסיתי לתבוע את עלבוני או את עלבונו של יוסי, אלא להראות לך שגם דעתך היא בגדר השערה, בדיוק כדעתי. אבל אתה צודק בכל מצב, גם אם במחיר של עלבונות אישיים והתנשאות שאתה רגיל להטיח בתגובותיך, כנראה מתוך נסיונך העגום כילד אשדודי ולא צפונבון1. 1 הרמה מכוונת להנחתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך בדיוק "לי יש את דעתי שלי" המסוייג מסתדר עם "מצטער שקלקלתי לך את הפנטזיה, אבל זה היה יוסי שהיה" ההחלטי, או אפילו עם "אם אני זוכר נכון, סיפור יוסי מ"יוסי, ילד שלי מוצלח" הוא סיפור שנכתב על ילד הסובל מפיגור שכלי" הרומז לקיומה של עובדה ברורה בנושא? אם זו פרשנות שלך, אז זו פרשנות וככזו עליך להציג אותה, ובוודאי שאין מקום לטעון כי "זה היה יוסי שהיה", שהרי מעולם לא היה שום יוסי שכזה כלל... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כאן שני דברים: עובדת מוצא ופרשנות" א. משהו שאני יודע. היינו, שהשיר מתבסס על דמותו של ילד מפגר. ב. משהו שבניתי על פי תחושתי, שמאשש (או שלא, תלוי בהשקפה) את הרעיון המקורי על בסיס הדברים הנאמרים בשיר. טענת הנגד יכולה להיות שהשיר עבר שינויים כאלו שמהדמות המקורית לא נותר מאום (ויש רגליים מסוימות לטענה) ויכולה להיות שאני לא זוכר נכון או לא שוגה (גם כן טענה לגיטימית). לגבי "מצטער שקלקלתי לך את הפנטזיה" – הצער כאן נובע מנימת הדברים של הכותב, שהרגיש שאם יוסי היה מפגר, הדבר משנה את אופן התייחסותו לשיר ולדמות. עכשיו זה מובן יותר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז אתה מוכן לספר לנו מאיפה אתה יודע שהשיר מתבסס על דמותו של ילד מפגר? כי בינתיים הבאת רק השערות, סברות כרס ואסוציאציות פרועות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוני היא גיבורת "פנים אחרות" - אשה על סף גירושין ששני נעבעכים נשרכים בעקבותיה. לגרושתו של "הרופא וגרושתו" קוראים, כך נדמה לי, דינה או יהודית. אם כבר בעגנון עסקינן, אז עקביה מזל היה גם-כן נעבעך, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואללה. טוני הרטמן היא גיבורת פנים אחרות. המלוגלגים הם סווירש וטנצר. אני לא יודע עם עקביה מזל הוא נעבעך. מילת המפתח, דומני, היא גילוי עריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושוורצי הענק הסביר לנו באוניברסיטה, שהנבעך האמיתי בסיפור הוא דווקא בעלה של טוני, שלא מצליח לתקשר עם אשתו ולהוציא את עולמו הפנימי הסגור, וכך הנישואין שלו מתפרקים בלי שהוא יודע איך לעצור את זה. גם טוני היא די נעבעכית, שניהם נמצאים בפוזיציה של חוסר אונים ואי יכולת פשוטה להתגבר על קצר בתקשורת, דבר שהיה מונע את הגירושין מלכתחילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם ייתכן והמדגם שבחרת להדגמת הנעבעכיות של גיבורי הזמר העברי מייצג פשוט מדגם צר למדי של יוצרים שיש להם חיבה אישית למפסידנים, שלומיאלים ושלימזלים מסוג זה? דני סנדרסון, לדוגמה, בנה את הדמות הזו ומשתמש בה בשניים או שלושה שירים לפחות בכל תקליט שלו מאז היווסדו על במת הזימרה העברית,1 ובעקבותיו הלכו במקרים שונים גם אחרים בלהקת כוורת (במיוחד יוני רכטר כאשר הוא שר את עלי מוהר, שאף לו חיבה לסוג מסויים זה של מפסידן (העיקר זה הרומנטיקה הוא הדוגמה המזוקקת ביותר). גם רוב הדוגמאות האחרות שאתה מזכיר (וכאלו שלא) לקוחות מרפרטואר מוגבל למדי של חובבי-שלימזלים ומוכי-גורל (דן אלמגור, יורם טהרלב, ואהוד מנור) – שימו לב לנוכחות המוגברת של ג'ינג'ים! 1 דוגמאות מהשנים המוקדמות: ביום ובלילה, ילד מזדקן, המגפיים של ברוך, יו-יה, שיר הטמבל, ככה היא באמצע, היא כל כך יפה, משה כן ומשה לא, נתתי לה חיי); אחרי הפירוק פרצה בגזוז מתקפה שלמה של מפסידים כאלו (היא לא תדע, ציפי פרימו, רק עם אופנוע, תקלה מהתחלה וכמובן, קפה בתחתית (פיספסת!); וגם אחרי גזוז לא חסרים כאלו, בין אם בגוף ראשון גבר או אשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר על נתונים מדגמיים (ג'ינג'ים, וכו') יש לשים לב שכמעט כל 1 הנבעכים שהובאו עד כה הם ממין זכר - הן היוצרים והן גיבורי יצירותיהם. כשאני מנסה לחשוב על משהו מעין זה ממין נקבה, הדבר הראשון שעולה לי בראש הוא "אנה" של משינה, זאת ה"מוכשרת עם המון פוטנציאל" אבל שלא הולך לה, משום ש"חשבה שמותר לה לבחור/ וכך מן הסתם נשארה מאחור". תמיד תהיתי אם השיר שנכתב גם ע"י אשה - אורלי זילברשץ בנאי (ואומרים שנכתב על ענת עצמון) מביע אמפתיה לאותה בחורה או לעג מר. מישהו יכול להיזכר בעוד דוגמאות נשיות לנבעכיות? 1 טוב, כמובן, חוץ מאותה גב' לוין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטי בטי בם, אוהבת את כולם, אוהבת לבדה, אוהבת אבודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי ומי לא בא? מיכאל. והוא הבטיח פעמיים שיבוא אחר הצהריים, והוא לא בא, מיכאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש את השיר ההוא (של תרצה אתר?) על האישה שאצלה כבר"קצת אחרי שלושים" . ובצוקהרה אני מסיט את הפתיל מנשים נבעך בחזרה לילדים נבעך, והנבעך האולטימטיבי (והמכמיר ביותר, אפילו יותר מ"יוסי") הוא לדעתי "דני" שנתן לנורית פרח ותפוח ונשאר רק עם הדמעות שבוכות מעצמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"תפילת יום הולדת", אכן של תרצה אתר לפי שירונט (אני הייתי בטוח משום מה שזה של חנוך לוין), הוא אחד השירים קורעי הלב ביותר שאני מכיר. האישה המספרת היא בהחלט מסכנה, אבל לא הייתי אומר נעבעכית - היא פשוט קורבן טיפוסי לתכונה הטיפוסית של בעלה: חוסר תשומת לב. <רקע חום> תוך כדי העבודה על המאמר, נזכרו בו כל מיני שירים שלבסוף נותרו על רצפת חדר העריכה. נחמד לי לגלות שהם מתגנבים, אחד אחד ובזוגות, לדיון. אח, דני, דני... </רקע חום> לדעתי האמירה "אינני בוכה אף פעם... זה רק הדמעות זולגות מעצמן" היא התנשאות מבוגרת מאוד מעצבנת על הילד, שמאוד מעצימה את הנעבעכיות שלו. אבל גיליתי שאחרים חושבים אחרת, ושדי קשה לי לבסס את הטענה הזו. עוד מישהו מזדהה, או לרדת מזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מצליח להבין מדוע דני הוא נעבעך. אפשר הסבר (ממך או ממר נבוך)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הוא לא נבעך אבל הוא מייצג את המחזר המשקיע והרגיש (דמעות) שיכול רק להזיל דמעה כאשר מושא אהבתו הולכת אחרי איזה מאצו מצוי. היא אפילו לא העריכה את הפרח. חוץ מזה, המנגינה עושה לי משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה רצית שהוא יעשה, אחרי שהוא מנסה (באומץ) להתחיל אתה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי שיצליח ולא יכשל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אפשר להסתכרן על המונחים, מה זה "נעבעך"? הבנתי את המקרים שירדן הביא במאמר. מאז, ברוב המקרים, אני חושד שאני פשוט לא מבין את הדיון כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נבעך זה לוזר, עם קונוטציות שלומיאליות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מילון בן-יהודה ובן אמוץ: נבך: מסכן מאוד, עלוב נפש. דוגמה: תראה את הנבך הזה. עושה אלפיים לירות לחודש ולא מפסיק לילל. ====== |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור מההקשר. אלפיים לירות זה הרבה או מעט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתקופת כתיבת המילון אלפיים לירות היו שוות ערך למשכורת ממוצעת ומעלה. כרטיס קולנוע להצגה יומית, לשם הדגמה, עלה 65 אגורות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב ש"לוזר" הוא מונח מעורפל עוד יותר מ"נעבעך", ולכן אנסה את כוחי. לצורך המאמר בדקתי במילון העברית המדוברת של בן-אמוץ ובן-יהודה. חשבתי לצטט את מה שכתוב שם כמוטו למאמר. שם היה, בערך (מהזכרון): נֶבֶּך: מסכן מאוד, עלוב נפש. "תראה את הנבך הזה, עושה 2000 לירות לחודש ולא מפסיק לקטר". לא הכנסתי זאת למאמר, כי ההגדרה נראית לי לא טובה, ולא בגלל הכתיב העברי (להבדיל מהיידי, שבו נקטתי - ולשמחתי הוא מקובל כאן). ראשית, הדוגמה קטסטרופלית. איני יודע כמה היו שוות 2000 לירות בזמנו, אבל מרוח המשפט נדמה שזה לא מעט. לכן גיבור הדוגמה הוא קוטר ולא נעבעך. אבל גם "מסכן" נראה לי לא בדיוק קולע. "מסכן" הוא לרוב תיאור של מצב, לעתים זמני (הילד נפל, איזה מסכן). נעבעך הוא תיאור אופי. בגדול אפשר לומר שנעבעך הוא מישהו עם נטייה להיות מסכן. אבל בעצם נעבעך לא חייב להרגיש מסכן. מה שנחוץ הוא שלאנשים אחרים תהיה נטייה לרחם עליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם נעבעך זה שלומיאל, או שליימזל. [לפי ההסבר שקראתי או שמעתי מתישהו, איפהשהו, אולי אפילו באייל]- ההבדל ביניהם הוא, ששלומיאל הוא זה שמפיל את צלחת המרק מהשולחן, בעוד ששליימזל הוא זה שעל בגדיו המרק נשפך.] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזמר נא את שיר אליפלט ונגידה כולנו בקול כאשר עוד היה הוא רק ילד כבר היה הוא *ביש גדא*(1) גדול ___ ביש גדא (ארמית) = חסר מזל, בעל מזל רע. שלימזל (אידיש) = כנ"ל. תינוקות שנישבו אינם שולטים באף אחת מהשפות הנ"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. שלחתי תגובה ולא ראיתי שגם אתה שלחת. נדמה לי שהתיאור של בן-אמוץ ובן-יהודה משתמש במילה בהקשר אירוני, הקיים באידיש במקרים רבים (מוישה גרויס, א-גיבר, שימשן דער גיבער). מזכרוני, האמירה משמשת גם כסוג של חוצץ בדיבור במשמעות "נו, נו" כמו במשפט: "תראה את המסכן הזה, נעבעך, עושה אלפיים לירות לחודש ולא מפסיק לקטר." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו, נדמה לי שזה לוי אשכול אך אני לא בטוח, קבע את המושג "שימשן דער נעבעך" כתיאור למדיניות הפוליטית הרצויה לישראל: מדינה הרבה יותר חזקה ממה שהיא מראה את עצמה כלפי העולם. זו בעצם החכמה המפ"אית במיטבה, עד שזה תורגם ל"יורים ובוכים" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן לוי אשכול. אשכול אמר לעזר וייצמן שנסע לארה''ב לדיון בבקשות רכש של מטוסי קרב שיציג את עצמו כ''שמשון דער נעבעכדיקער''. וייצמן כתב את זה בספרו ''לך שמיים, לך ארץ''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, לפחות הזכרון שלי קיבל מחמאה. רק סטייה אחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נעבעך היא מילה אידישאית. אתם לא באמת מצפים לתרגם אותה בהצלחה, נכון? הרי "באידיש זה נשמע יותר טוב", ואי-אפשר לתרגם את זה, וזהו. הנה נסיון אחר להגדרה-בעזרת-דוגמאות של המילה ושל שימושיה השונים והמגוונים. שימו לב בעיקר למסקנה בסוף: This is about the time we made up the "Nebech index." Johnny [von Neumann] had told me the classic story of the little boy who came home from school in pre-World-War-I Budapest and told his father that he had failed his final examination. The father asked him, "Why? What happened?" The boy replied, "We had to write an essay. The teacher gave us a theme: the past, the present and the future of the Austro-Hungarian Empire." The father asked, "So, what did you write?" and the boy answered, "I wrote, Nebech, nebech, nebech." "That is correct," his father said, "Why did you receive an F?" "I spelled nebech with two bb's," was the answer.
This gave me the idea of defining the nebech index of a sentence as the number of times the word nebech could be inserted in it and still be appropriate, through giving a different flavor to the meaning of the sentence according to the word it qualifies. For instance, one could argue that the most perfect "nebech three" sentence is Descartes' statement: Cogito, ergo sum. One can say, Cogito nebech, ergo sum. Or Cogito, ergo nebech sum. Or Cogito, ergo sum nebech. Unfortunately this elegant example occurred to me only after Johnny's death. Johnny and I used this index frequently during mathematical talks, physics meetings or political discussions. We would nudge one another, whisper "Nebech two" at a particular statement, and enjoy this greatly. Now, if the reader is sufficiently mystified, I will explain that "nebech" is an untranslatable Yiddish expression, a combination of commiseration, scorn, drama, ridicule. To try to give the flavor of the word, imagine the William Tell story as acted out in a Jewish school. In the scene where William Tell waits in hiding to shoot Gessler, an actor says, in Yiddish: "Through this street the Nebech must come." It is obvious that Gessler is a Nebech since he will be the victim of William Tell. But if nebech had been in front of the word street, then the accent would be on street, indicating that it was not much of a street. To appreciate this may take years of apprenticeship. (Adventures of a Mathematician / Stanislaw M. Ulam, pp. 194-195). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Stanislaw M. Ulam זה האיש על שם הביניין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, לא מכיר בניין כזה... (אלא אם אתה מתכוון לבניין אולמן דווקא?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש עוד אולמן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(הדיון הזה נסחף למקומות הזויים, מבחינתי). בניין אולמן (שאני מכיר, מהטכניון) אינו ע"ש סטן אולם; כך שאם התכוונת (בתגובה 185151) לבניין אולמן, התשובה שלילית. אם התכוונת לבניין אחר (בניין אולם?), אין לי מושג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכש''י משתמשים בלוזר גם במין הפוך על הפוך עם תוספת. למשל, אם ילד אומר שהוא עשה שעורים והוסיף עוד משהו שהמורה לו ביקשה, הוא יזכה לתואר לוזר. אם הורה מספר על איזה ''התחכמות של מבוגרים'' שיכולה להביך מעט את הילד, ההורה מיד יהפוך ללוזר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואתמול גילית במילון ש "נבך" זה המילה העברית ל נאדיר (NADIR), מונח באסטרונומיה שמתאר את הנקודה בחלל שממוקמת ממש מתחת לרגלינו ( ההפך מ זנית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכמובן מצריך קישור מידי לדיון 1890 מזאת הסיבה: http://www.vandergraafgenerator.co.uk/nadir.jpg | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. הבן שלי טוען שהמילה העברית נדיר באה מאותו מונח באסטרונומיה שמתאר את הנקודה בחלל שממוקמת ממש מתחת לרגלינו, שכן מאד נדיר לראות אותה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מדוע זנית ונאדיר הם הפכים. נדמה לי שזנית היא הנקודה בה נופלת קרן השמש בדיוק ב 90 מעלות על כדא"ר. המושגים הללו מוזכרים ב'ספר הקיסר הצהוב' של הרפואה הסינית ובכתבים של יואל הופמן(כנראה כאיזכור מ'הקיסר הצהוב'). אם מישהו יכול להסביר או לקשר אותי לאתר אסטרונומיה של הדיוטות אודה. שנה טובה גאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזנית הוא הנקודה ממש מעל ראשך והנאדיר הוא הנקודה ממש מתחת לרגליך. כאשר השמש נמצאת בזנית, היא אכן מאירה על ראשך ב90 מעלות. באשר לאתר אסטרונומיה, יש לי מטה-עצה: הכנס ל והקש שם את אשר ליבך חפץ לדעת. לחילופין, נסה כאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם אולי לא הייתי בכלל רואה בו נעבעך אלמלא השורות שציטטתי, וגם הצורה שבה אני רואה אותן לא מבוססת. אני עוזב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ע''פ מספר מקורות השיר נכתב ע''י תרצה אתר דווקא כהתרסה כלפי אביה נתן אלתרמן ולא לבן זוג שהיה לא היה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכירו כבר את "בלדה לנאיבית", נכון? אם לא, אז הנה. וגם - "הבלדה על חדוה ושלומיק" (כאן הנעבעך הוא קיבוצניק שלא מוצא את עצמו בעיר הגדולה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"תפילת יום הולדת" של תרצה אתר מעולם לא נתפס אצלי כ"שיר המסכנה"(1). יותר הוא נתפס כשיר שהקדים את זמנו. יום שני, שנת שבעים ואחת נתפס אצלי יותר כיום חמישי שנת תשעים ושמונה, כמבשר הז'אנר של הרווקה בת השלושים פלוס (אלוהים שלי, כבר אחרי שלוש, ואצלי זה כבר קצת אחרי שלושים) מבית מדרשן של אלי מקביל, סקס והעיר הגדולה, בננות ודומיהן. ___ (1) הזוכה האולטימטיבי, לטעמי, בתואר "שיר המסכנה" הוא "זמר שלוש התשובות", אבל הוא לא עונה להגדרת ה"נבכיות" שבמאמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... אבל "תפילת יום הולדת" מדבר על בעל ששוכח את יום ההולדת של אשתו. איפה הרווקות פה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה יש כאן בעל? בכל השיר לא מוזכר בעל ולו פעם אחת. מוזכר "הוא", מוזכר איש (טיפש). הבעל הוא בפרשנות בלבד. אני, שמכיר את השיר כבר למעלה משלושים שנה (מה שאומר ש"אצלי זה כבר קצת אחרי ששים") תמיד הבנתי אותו(1) כשיר של אשה בודדה(2), המצפה לחבר, אפילו לא למי שהוא בתקן של "חבר קבוע" (כלומר בן זוג). ___ (1) על דעתי בלבד, מעולם לא שאלתי את המשורר(ת) למה הוא התכוון(ה). (2) בודדה במובן single, לא במובן lonesome |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כן יש לי היום יום הולדת בשנה שעברה הוא שכח וגם בשנה שלפני שעברה הוא לא זכר, תמיד הוא מבולבל כל כך". זה אומר קשר של לפחות שלוש שנים, והיכרות עם אופיו של בן הזוג. ולא כל שכן, השיר מתחבר לקלישאה של "בעלים 1 שוכחים ימי הולדת". למותר לציין שחבר חדש לא שוכח ימי הולדת. והיא לא מצפה לו סתם, היא מצפה שיבוא ויביא מתנה. היא משוועת לתשומת לב רומנטית בתוך מערכת יחסים רבת שנים, שמן הסתם נשחקה. 1 אז אולי לא בעל, אולי ידוע בציבור. אם כי זה לא היה ממש שכיח בתקופה שבה נכתב השיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל בשביל השנה שעברה ...וגם השנה שלפני שעברה מספיקות שנתיים. וברצינות. כמובן שהפרשנות שלך לגיטימית. ייתכן והיא אפילו ה"נכונה" (אם יש דבר כזה). הפרשנות שלי היא שלי, ואין חובה לאמץ אותה. (אגב, את הפרשנות הזאת אימצתי הרבה לפני שעלה על דעתי שאי פעם אהיה נשוי. היום, לאחר למעלה מ20 שנות נישואין אני יכול להעיד על עצמי שלא שכחתי ולו יום הולדת אחד של אשתי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול בערב ניהלתי עם החברה שלי1 בדיוק את הויכוח שלכם עכשיו. אני נתפסתי, כמו ברקת, לכך שמדובר ברצף של שנים ובקלישאת הבעל הלא זוכר. היא התמקדה בשורה "אצלי זה קצת אחרי שלושים", ובקלישאת הרווקה המזדקנת. אני חושב שפרשנות האב עונה על שתי הדרישות. תודה, מורן. 1 שבמקרה יש לה אותו שם משפחה כמו שלי! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''יום שני... מה אכפת לך, מה אכפת לך אם הוא יבוא...'' - לפי זה, מדובר במישהו שאמור לבוא, לא מישהו המתגורר איתה באותו בית. כלומר לא בעל ואולי לא ידוע בציבור אלא חבר, בן זוג, או אולי אבא, כפי שנאמר באחת התגובות למעלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוף. בכל אופן מדובר בקשר ממושך ועמוק ולא בפלירט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כי זה כבר הופך להתנצחות בינינו) או בשאיפה לכזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
??? ..אבל לא עניתי לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני עניתי לך (או במילים אחרות: זה לא את, זה אני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה"הוא" בשיר כזה הוא כל כך עמום, שאפילו לא משתמע מהשורות שאותו "הוא" ששכח עכשיו, הוא אותו זה ששכח בשנה שעברה, וגם בשנה שלפני שעברה. את לא יודעת כבר שהם תמיד שוכחים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר רווקות בנות 30+, איך שכחת את רוחמה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תמיד סברתי שהגברת נשואה, אבל לבחור דפוק ששוכח בקביעות את יום ההולדת שלה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כבר היה על זה דיון באייל. יתכן שאכן זאת היתה כוונת המשוררת, אבל מה שגרם לי לתפוס את השיר כמכוון כלפי מי שלא גר עם ילדת היומולדת, זה הבית "אלוהים שלי, אשר מאחורי הברוש, זה שברוח הרכין את ראשו, אלוהים שלי, השעה שלוש, יום שני... מה אכפת לך, מה אכפת לך אם הוא יבוא?." גם בעל דפוק ששוכח בקביעות את יום ההולדת מגיע הביתה. בלי פרחים, בלי תכשיט יהלום, בלי עוגה, אבל מגיע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרת שהכל יסתדר לך בסדר, כמו הספרים שלמדת בבית-ספר כולם לך אמרו: "אתם זוג משמיים" עכשיו השמיים ריקים ובינתיים - ארבע בבוקר, השחר מפציע חושבת אולי הוא בכל זאת מגיע, שמה קומקום, מדליקה עוד סיגריה, ברדיו שירים שסוגרים את הלילה... יום בא ויום הולך, ואת נשארת נאיבית שכמותך. (יעל לוי, מלים : יהונתן גפן) ואולי הן לא מדויקות - זה משמיעה וזיכרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן, לדעתי המשפט "זה רק הדמעות זולגות מעצמן" הוא משפט מקסים: הוא חושף את הרגישות של הילד, ואת הפגיעה שהוא חווה, ואת המאמץ שלו להפגין קשיחות... שיר מאוד ישראלי, אם כבר מדברים. אם יש כאן מספר נחבא, שלוחש לנו "הוא דווקא כן בוכה", הוא עושה את זה בחיבה, ולא ביהירות, לטעמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלוזר האולטימטיבי1 הוא אוריה החיתי2 שכובש עבור מלכו את עמון בזמן שאשתו עם דוד בשושנים. 1אם כבר צוקהרה אז עד הסוף. 2ושעדי סתיו ידע שהנעבעך הזה היה שעיר כמו כל החיתים,מסוקס,ועשה פעולות קומנדו שעד היום לא מדברים עליהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המפף. כל מי שהפסיד הוא נעבעך? מגיני מצדה היו גם-כן נעבעכים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. אבל ההוא שאכל את אבא שלו לאחר מרד בר כוכבא - כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיר שטרנברג ומנחם פרי כתבו לפני הרבה שנים מאמר מבריק בשם "המלך במבט אירוני" שמציג קריאה הרבה יותר מענינת של סיפור דוד ובת-שבע, על בסיס טענה משכנעת למדי לפיה הסיפור המקראי תומך גם באפשרות שאוריה *יודע* על ניאופי דוד ובת-שבע כשהוא מזומן בחזרה לירושלים, ושסירובו ללכת לביתו אל בת-שבע מעיד על כך. מומלץ בחום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון שאוריה ידע מופיע אם אינני טועה גם ב''דוח המלך דוד'' מאת סטפן היים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הענין במאמר אינו *הרעיון* שאוריה ידע, כסיפור אלטרנטיבי, כמו אצל היים, אלא טענה על אודות *הטקסט*, כלומר טענתם של שטרנברג ופרי שהטקסט תומך בקריאה כזו לכל אורך הדרך, ואפילו שמותר לשער עמימות מכוונת של המספר המקראי, שמוביל את הקורא לתהות אם אוריה יודע או לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חזרתי אל הטקסט בעקבות ההערה שלך,שמע,יש יותר מעמימות,הרמזים שאוריה יודע בוטים. קודם כל,בת-שבע מגלה שבעקבות הבילוי הסוער עם דוד היא בהריון. היא שולחת להודיע למלך. תגובת דוד- להזעיק את אוריה בעלה משדה הקרב.(אם אוריה ישכב איתה יהיה הסבר לתינוק אחרי תשעה חודשים). אוריה מגיע,מדווח על מצב המלחמה ונשלח לביתו. אז מתחיל הענין: "וישכב אוריה פתח בית המלך... *ולא ירד אל ביתו* ". ויגידו אל דוד," *לא ירד אוריה אל ביתו* ". ויאמר דוד... " *מדוע לא ירדת אל ביתך* ". ההסבר של אוריה- חברי הטובים בשדה הקרב,Uאתה מצפה שאשכב עם אשתי? דוד מבטיח KU שישלח אותו מחר חזרה לשדה הקרב,ובינתיים דואג שהמשרתים יתנו לו לאכול ולשתות עד שוכרה. אוריה משתכר. "וישכרהו ויצא בערב...*ואל ביתו לא ירד*". בחמישה פסוקים אתה מוצא 4 פעמים שאוריה *לא ירד אל ביתו*,למי שלא מצלצלים הפעמונים... בקיצור,אוריה מתעקש להראות לדוד שיש לו אופי(במיל),והוא לא ייתן לו אליבי לתינוק האדמוני. רק שלמחרת,כמו ילד טוב עיר-דויד, 1 הוא לוקח *במו ידיו* מהמלך איגרת לרמטכ"ל יואב,שבה כתוב שצריך "לעזור" לאוריה למות בקרב... 1 ומצדי שעדי סתיו ימשיך לטעון שאוריה לא נעבעך {2] 2 למרות שהריסון פורד ידע לצאת מזה ב"סכנה ברורה ומיידית". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או-הו. תודה. (בקיצור: רק קריאה מאוד-מאוד מכוּונת יכולה להתבצע כך שתצליח לקרוא את הטקסט - _בלי_ לקרוא את הכתוב בו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, כל זאת ועוד מעיד שאוריה ידע. ועם זאת, אף פעם לא חד משמעית – תמיד נותרת לנו האפשרות לקרוא את הסיפור ואת אוריה כאיש תמים ומסור לחייליו, שלא רוצה שיספרו עליו אח"כ שבאמצע הקרבות בא לירושלים ושכב עם אשתו. יש עוד כמה רמזים לכך שאוריה *לא* יודע, ועל אף שאיננו רגילים לייחס למספר המקראי אפקטים אירוניים ו"מתוחכמים", באמת נראה שיש כאן כוונת מכוון, ואומנות סיפור דקה. אני שב וממליץ על קריאת המאמר. ניתן למצוא אותו באחד הגליונות הראשונים של כתב העת "הספרות", בהוצאת אוניברסיטת ת"א. חוששני שאינו זמין ברשת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרגיל בהתעמלות, על שם אתלט יפני: http://ablemedia.com/ctcweb/consortium/ancientolympi... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 148216 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להקת "שייגעצ" חידשה לפני כמה שנים את השיר והוסיפה לו כמה בתים אלטרנטיביים. משהו שהלך כמו: "עשב עישנתי עם נורית / עשב ירוק מגולגל / לפתע הגיעה המשטרה / כמה חבל(?)". ובסוף היא "הלכה הזדיינה עם ילד, עם ילד אחר". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, גם אני זכרתי שב''מומה'' מאפשרים לשמוע רק את תחילת השיר, אבל לחיצה על כפתור ההשמעה של השיר הספציפי(ואח''כ על כפתור ההשמעה של שיר נוסף של הלהקה), הביאה להשמעת השיר מתחילתו ועד סופו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להם שירים מדהימים... גידלתי זקן ועכשיו אני דוס ואין יותר מה לפחד קניתי תפילין וגם אלוהים ואין יותר מה לפחד אני עושה כל מה שכתוב בספרים אני חייל של מאה שערים ויש לי כיפה כזאתי שחורה ויש לה רקמה מזהב ויש לי ויש לי חולצה יפה לבנה לכל הימים של החג אני מכיר בעל פה את כל הפסוקים אני חייל של מאה שערים אז נכון שלא עשיתי צבא ונכון שלא שילמתי מיסים ונכון שחוץ מלהתפלל לא עשיתי שום דבר בחיים אבל הדלקתי נרות ואכלתי מצות ואשתי לבושה בשמלות ארוכות אז אני יהודי אוי, אוי, אוי, אוי, יהודי. ולא ממזמן עברה בשכונה אחת עם בגדים קצרים אפילו כיסוי לא היה לראשה ולמה הם לא מתחשבים אני ירקתי עליה ישר לפנים אני חייל של מאה שערים אז נכון שלא עשיתי צבא... אז לפני שתפרוץ פה מלחמת אחים בואו נשב נלבן עניינים נקבל החלטות נחוקק גם חוקה אבל קודם, תחזרו בתשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מפתיע שלא שמעת. הם להקה צעירה כזו (הסולן היה בצבא עדיין כשהם הוציאו את הדיסק הראשון, והיחיד שלהם לפני שנתיים-שלוש ככה), אבל אוטוטו מגיע לחנויות דיסק חדש שלהם1. 1אם כבר שייגעצ, שווה לבדוק את "ניו יורק -רפיח" בנאלי אך שווה. ________ העלמה עפרונית, אפילו ראתה אותם פעם בהופעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כולם אומרים ימימה כה יפה, רק רגליה עקומות נורא"1 1נו? אז מה אם זה פותח ב"לי בובה ושמה ימימה"? אם יוסי ילד מפגר, אז ימימה נכה.2 2ולא, אני לא אומרת שנכות=נעבאכיות. סתם זכרון מעומעם של השיר. _________ העלמה עפרונית עם חתולה על הרגליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני בובה ושמי ימימה", אבל לא חשוב. אם כל אחת שהיא כה יפה, רק רגליה עקומות נורא/ אוזניה בולטות/ שדיה שטוחים (או בקיצור, הכניסי כאן "ליקוי" אסתטי כרצונך) נחשבת נעבאכית, אזי כל שיר בו אדם (בעיקר, אבל לא רק, אם הוא ממין נקבה) שר על עצמו, הוא שיר הנעבך. ובמעבר חד, תוך כדי כתיבת התגובה, נזכרתי בשירו של מאיר(?) בנאי: יש לה אף כל כך ארוך, אלוהים! ואני כל כך נבוך, אלוהים! ולא נותר לי אלא לתהות מיהו הנעבך: בעלת האף, או בן זוגה הנבוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציטוט בלינק הזה שגוי, בין השאר בשורה הראשונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש נעבעכית, אבל קצת בעייתית: זו מ"חולשה של אישה" של דן אלמגור, (תרגום מצרפתית, אבל אני מנחש שזה תרגום יצירתי - שבמקור היא לא קיבוצניקית). יפה וסקסית, אבל מדברת לאט (מגמגמת?). זהירות: סיום שוביניסטי במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:) הסיום שוביניסטי? זה שמראה את כוחה של הנשיות? ושאר השיר הוא שיר הלל לפיפיפיגורה וחף מכל עליונות גברית? תותותודה על המילים שלא הכרתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סנדרסון כתב כמה שירים על נשים שלימזליות ופתטיות: מספרים על ציפי פרימו מחולון-לון-לון שנמאס מלקום ולשבת... והסוף: היום היא מסתובבת, בחולון עובדת, צומת פה וצומת שם לחברה מתארת, מספרת איך כבשה את העולם ויש אחרים. הבולט ביותר הוא אולי "סיפור חיי" מ"תולדות המים": ערב אחד יצא לי בפוקס סיפור על אחד שחוזר לקיבוץ איש טלויזיה התפעל יש פונטציאל, אמר, הוא יצלצל ולא יכולתי לנצור את שמחתי התרגשתי עד עומק נשמתי כבר שנה הוא לא חזר אלי... למה אני מספרת את סיפור חיי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה בדבר "מכתב מאמא"? גם בשיר על חיימקה וגם בשיר "מכתב מאמא" מדברים על אמהות מיושנות שלא מבינות כלום מהחיים שלהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני מצטרף למברכים. מאמר מהנה מאוד שהאיר לי פינה בזמר העיברי. באיזה שהוא מקום ההתייחסות לנאעבך בשירה מלמדת על שינויים שעברו על החברה הישראלית. אני לא מסכים לפרשנות לשיריו של מאיר אריאל בכלל. לדעתי, בשיריו יש הרבה מאוד אמפטיה לחריג ולחלש, גם ב"ארול". אני מסכים שלמרות שמאיר אריאל היה וירטואוז לשוני, הוא הצליח לבטא מחשבות יותר מאשר להביע רגשות, ולמרות זאת אני מוצא בשיריו הרבה מאוד מקום בלב לחלש ולחריג. כך גם ב"ארול": אין הוא לועג לארול, למרות שהחריגות של ארול יכולה לשמש חומר להרבה מאוד צהובונים, כמו "חיימקה שלי". תחת זאת מוצאים בשיר הרבה מאוד כאב וניסיון לחדור אל נבכי נפשו של ארול, את מעטה המופנמות שלו. יותר מכל, הרגישות של מאיר אריאל לחריג ניכרת במספר השירים הרב שהוא מקדיש לחריגי החברה הנמצאים בשוליה השונים: אולה בבו, טיפש חכם, דוקטור התחכמות, שפריץ חרוזים ללואיז, סתם אחד, טרמינל לומינט ועוד רבים. מאיר אריאל הלך בעצמו על הגבול (לא תמיד ברור מאיזה צד), ומעולם לא שכשך במימיו הנעימים של הזרם המרכזי. לדעתי, זה התבטא מאוד בשיריו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על המחמאות. באשר למאיר אריאל, אני חולק עליך שיר-שיר (קוראים אחרים שזה מעניין אותם יכולים למצוא את השירים בשירונט): טיפש חכם, דוקטור התחכמות: לא נראה לי שהם ממש מציירים דמויות בשר ודם, שיש מה לדבר על עולמם הרגשי או החברתי. טרמינל לומינלט: באופן גבולי כבר יש כאן איזושהי דמות (למרות שאפשר לדעת עליה מעט מאוד, הרבה פחות מאשר על ארול, למשל). אני לא חושב שיש כאן חדירה לעולמה יותר מאשר אצל ארול, ועל כך מייד. שפריץ חרוזים ללואיז (לדעתי אולי השיר הכי מבריק שלו) הוא מבט מעיניו של איש בוגר ברגע של חשבון נפש (משבר גיל העמידה?). זה יכול להיות כל איש; אני לא רואה שם מישהו חריג דווקא, או משולי החברה. אולה בבו: (אני לא שש לומר זאת, אבל) נו באמת. ברגע הראשון נראה שזה באמת שיר עצוב על אדם חריג. אבל די מהר כל העניין תופח לממדים של גרוטסקה סוריאליסטית, ואחר כך נהיה סתם בדיחה חסרת יומרות. בסוף יש אפילו פאנץ' ליין, שמבטל סופית כל נסיון להתייחס לשיר ברצינות. ואם מתחת לצחוקים כן מסתתר נסיון לדבר ברצינות על חריגים, אז מה שנאמר עליהם הוא שיא של אכזריות וחוסר טעם. ארול: את רוב מה שיש לי לומר כתבתי במאמר; עד כמה אריאל מנסה ועד כמה הוא מצליח לחדור באופן אמין לראשו של ארול, זה כנראה עניין להערכה סובייקטיבית. ובכל זאת, אני רוצה להציע ניסוי מחשבה קטן. דובר כאן על "יוסי, ילד שלי מוצלח", ופילפילון הביע רגשות חזקים של הזדהות עם הילד (תגובה 184631). חבר אחד שלי סיפר לי לא מזמן דבר דומה: איך שהוא גילה את השיר, וההזדהות הנרגשת שהוא חש עם הילד; ע' הלל פיצח את סודות עולמו הפנימי. לדבריו, קריאת השיר הזה היתה בשבילו שקולה לטיפול פסיכותראפי ארוך ומתיש. האם מישהו יכול להזדהות כך עם ארול? אני יכול לדמיין סוג אחר של הזדהות: מישהו שיאמר: "כן, אני כמו ארול, כולם מסתכלים עלי כמו על כלומניק שחולם ומתמסטל ונותן לחיים לעבור לידו (אבל הרי זה בכלל לא כך! יש בי הרבה יותר!)". לעומת זאת - בהחלט יכול להיות שזה רק דמיוני המוגבל - אני מתקשה לדמיין מישהו שיאמר: "כן, אני כמו ארול, אורות קולות ולחשים מנגנים עלי, אני נותן לשמש לרוחות לאנשים. מאיר אריאל פיצח כאן את דמותי". מזדהה מהסוג הראשון מחזק את התזה שלי: מאיר אריאל הוא מתבונן טיפוסי מבחוץ, כמו כולם, רק עם כושר ניסוח הרבה יותר טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא ידעתי לאיזו תגובה לקשר) גירסה רכה ואמהית של נילי פינק ל"ילד שלי מוצלח" - http://nilifink.bandcamp.com/track/yossi |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרבית התגובות כאן מתייחסות אל הטקסט כאילו שהמוזיקה לא קיימת, וזה לגיטימי - היחס של המחבר אל הגיבור הוא לפעמים ממילא מספיק מורכב. אבל אם מכניסים למשוואה גם את המוזיקה אפשר לקבל זווית ראיה חדשה. ל"חיימקה שלי" מוזיקה צבאית, צינית כמובן, אבל היא לא מאפשרת להסתכל על כל העניין כאילו קורה כאן משהו עצוב באמת. וילנסקי אומר לנו שחיימקה הוא חמוד כזה, זיס'לה של אמא, אבל לא מאפשר להרגיש איתו הזדהות. הגישה ל"אליפלט" הפוכה, וזה מן הסתם כי סשה ארגוב לא נהג להתבדח כשמדובר במלחמות ישראל. הגישה לאליפלט רגשנית הרבה יותר - מאוד מלודית ומעגלית, מלווה באקורדים מפורקים - ואם נרצה או לא נרצה, על אליפלט הרבה יותר עצוב לנו. המוזיקה של "ארול" (הכוונה כאן בעיקר לעיבוד) שומרת בכוונה על עמדה מעורפלת. בניגוד לחיימקה או אליפלט, קשה מאוד לשייך את ארול לסגנון מוזיקלי ברור. המעבד (נדמה לי ששלום חנוך אבל לא בטוח) השתמש בכוונה בצלילים שאנחנו לא רגילים לשמוע ונמנע מכל קלישאה שעשויה לעזור לנו לגבש עמדה לגבי המשתתפים. ב"יוסי ילד שלי מוצלח" סשה ארגוב מתרחק מקלישאות ומצליח בכל זאת לגרום לנו לרצות לחבק את יוסי, בעיקר בעזרת שימוש חכם בקצב - שמאיט ("אוי לי!") ומאיץ ("ילד שלי מוצלח") ועושה גם הפסקות פתאומיות, בהתאם למה שיש לאמא להגיד. הוא גם מתפתל מסולם לסולם, תמיד משתמש במעבר מפתיע בדיוק בשניה הנכונה כדי להמתיק את הרגע שבו מגלים מה יוסי עולל. ב"אחד חולמני" אלונה טוראל נותנת לזמר ולזמרת תפקידים לגמרי שונים. הוא לגאטו והיא סטקאטו, ואם אני זוכר נכון, גם העיבוד ברגע שהיא מתחילה לשיר מקפיץ אותך כאילו שעד עכשיו היית שקוע בחלום. "ילד מזדקן" קיבל מימדים של שיר פולחן למרות מילים תמוהות ביותר (לדעתי "מלווים לך את הבן" פירושו עושים לו הלוויה). לי אין ספק שזה פשוט בגלל שהפרשנות המוזיקלית (בעיקר העיבוד הקולי) עשתה מהילד הזה משהו הרבה יותר עמוק ומלנכולי ממה שכתוב במילים. על "גברת לוין" כבר אמרו פה שהיא לא חריגה מהסוג של האחרים. בכל זאת, מעניין בעיני כמה הוא דומה ל"גרה בשינקין" (שתיהן, למשל, לא מורידות את המשקפי שמש), וגם המוזיקה בשניהם צינית מאוד. הקלישאה היא שגישה צינית מתבטאת במוזיקה קופצנית, וזאת קלישאה שעובדת מצוין. ב"שיר הטמבל" ברור שהוא טמבל בעיקר בגלל שככה קלפטר שר. אם מישהו היה מנסה לרשום על דף את האקורדים הוא היה מבין שמדובר בטמבל עם חוש הרמוני מאוד מפותח. ב"העיקר זה הרומנטיקה" יוני רכטר מצליח לכתוב מוזיקה מסובכת כהרגלו ועדיין, לשמור על הרגשה מופקרת, וזה פשוט כי הוא ידע שצליל של ביג-בנד (וסקסופונים במיוחד) גורם לנו לצפות לעלילה זולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף לאפופידס - כל מילה זהב. רק להוסיף לפרשנות המוזיקלית של "יוסי", ששינויי המקצב (והסולם?) משרתים גם את המבטים ההשונים של אמא ושל יוסי: יוסי יוצא לרחוב, ופתאום הכל מאיט, נפתח ומזמין... יש לו כל הזמן שבעולם. לעומת זאת, אמא עצבנית משהו בסטקטו של "איפה יוסי לחם אין". באשר לאליפלט, אני מסכים איתך שהמוזיקה עושה אותנו עצובים, אבל אני חושב שקצת מעבר לכך: היא גורמת לנו לרחם עליו. זו מוזיקה שמתרחקת מכל פאתוס של גבורה. אולי בהשפעתה יש לי הרגשה (שרבים כאן חולקים עליה, ואני מודה שאין לי נימוק נחרץ למה אני צודק והם טועים) שגם ברגע הגבורה שלו אליפלט היה מסכן, ומעורר יותר רחמים מאשר הערצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר בחוש הרמוני עסקינן, הרי של''משה כן - משה לא'' של כוורת, שאוזכר כבר למעלה, יש את אחד מהמהלכים ההרמוניים המהנים ביותר בתולדות המוסיקה הפופולרית הישראלית - או בכלל. נסו ותהנו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק בריבוע, "משה כן משה לא" הוא כמעט א-טונלי. אם כי קשה לומר שיש בטקסט של השיר משהו שדורש מוזיקה מסובכת. בכלל, אחרי שהזכירו פה כבר כמה שירים של כוורת הגיע הזמן להודות: למרות ההערצה למוזיקאים הגדולים שהם היו אחד-אחד, קורה אצלם לא פעם שהמילים והמוזיקה לא תפורות לפי אותה מידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנצל את הזליגה כדי להוסיף שהמנגינה הזאת בדיוק, לאחר הרמוניזציה קלה, גם שימשה לפרסומת למכונות כביסה (גאלה, גאלה גאלה גאלה, גאלה מכונת כביסה שלי!). השיר הזה, והשיר מ אי-לייק מייק ששימש לפרסומת למצתים ("רק אהבה, אהבה כל הזמן") היו מוכרים לי כילד מהפרסומות ברדיו, עוד לפני שהכרתי את השירים המקוריים. והרי לכם הפוסט-מודרניות בהתגלמותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה צריכה בסך הכל מכונית בשביל לזוז מה צריכה בשביל להיות מאה אחוז ... כי איגניס הוא המצת השולט, כי איגניס טוב באמת. איגניס היתה במשך איזה תקופה גם המאמצת של קבוצת הסלים וארזה, שנקראה אז ''איניס וארזה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט! רק שכחת "קצת שמן במעיים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי של תגובה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בשיר כאב של מאיר אריאל המספר הוא איזה סוג של נעבך, כזה שרואה מול עיניו איך אותו ''צעיר ערבי משכיל'' גונב לו את חובבת התיאטרון משכר אותו על המרפסת ומביט לו בעיניים , ולא עושה הרבה ( חוץ מאיזה בדיחה פוליטית ) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב שיר כאב ורגישות לאנשים ...'' עם איזו התנשמות עם איזה סומק על הלחי , מבטה החי היה דוקר אותי לבכי''...... או ...'' אפשר להגיע להבנה , היא ניגשת אליו נרגשת '' .... אפשר לשמוע את ליבו נשבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן, אל תסמיק, אבל אתה הכותב הטוב ביותר באייל לאחר גורביץ. ומהשבחים נעבור לביקורת: לדעתי אתה מפספס את הכוונה של אלתרמן. השיר אליפלט היא שיר הילול ושיבוח לאדם הנמצא בשולי החברה אבל מוכיח את עצמו בשעת צרה. המילה כאילו לא באה להטיל ספק בחוסר מלאי התחמושת אלא להדגיש את תחושת החובה וההתנדבות של אליפלט בצורה של אנדר-סטייטמנט (למעשה כל השיר כתוב באנדר-סטייטמנט). אמירתו של המלאך גבריאל בסוך השיר (במרום יש לנו ממך נחת) הופכת את אליפלט למעין קדוש. הבעיתיות בשיר היא שאליפלט מתקבל לחברה רק לאחר מותו ורק לאחר שהקריב את עצמו במלחמה ברוח התקופה - קידוש ערכים מילטריסטים ולאומיים. הפרשנות שלך היא ציניות ברוח תקופתנו וכך אכן ניתן לראות את השיר בעיניים מפוקחות אבל לא זו היתה כוונתו של אלתרמן ולא כך הוא ניראה בעיני בני תקופתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אליפלט לא מקדש ערכים לאומיים-מיליטריסטיים, אלא את ערך החברות (הרעות נשאוך בלי מלים, וכל זה). ''העמדה הקדמית מנותקת, מלאי תחמושת אזל בה מכבר'' - כלומר, אנשי העמדה בצרה, ואליפלט יוצא להציל אותם. לא מיליטריזם ולא נעליים, אנושיות פשוטה. יש גם דברים כאלה בעולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולכם מכירים את השיר הנפלא של ה-Seekers משנות השישים. שמתם לב למילים: Hey there, Georgy girl
Swingin' down the street so fancy-free Nobody you meet could ever see the loneliness there inside you Hey there, Georgy girl Why do all the boys just pass you by? Could it be you just don't try or is it the clothes you wear? You're always window shopping but never stopping to buy So shed those dowdy feathers and fly a little bit Hey there, Georgy girl There's another Georgy deep inside Bring out all the love you hide and, oh, what a change there'd be The world would see a new Georgy girl Hey there, Georgy girl Dreamin'; of the someone you could be Life is a reality, you can't always run away Don't be so scared of changing and rearranging yourself It's time for jumping down from the shelf a little bit Hey there, Georgy girl There's another Georgy deep inside Bring out all the love you hide and, oh, what a change there'd be The world would see a new Georgy girl |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא צריך להרחיק עד אוסטרליה. הנבעכית המפורסמת ביותר הגיעה מאנגליה, וקוראים לה אלינור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה השיר מתוך הסרט החביב (בעל אותו השם): http://syllabus.syr.edu/RTN/Awenner/Rtn600/Seekers%2... (איטי - להשתמש בשמירה בשם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה קרה כבר פעם קודם כשניגשתי לדלתך אין תשובה! הם אמרו שזאת לא את אבל אני ראיתי אותך מציצה דרך חלונך, ראיתי את האור, ראיתי את האור, אני יודע שראית אותי, כי הצצתי וראיתי את פניך. ניסיתי לטלפן, הם אמרו שאת לא בבית, זה שקר! כי אני יודע איפה היית ראיתי אותך נכנסת לביתך חשבתי שאמות! חשבתי שאמות! כי את הלכת לך יד ביד עם גבר אחר במקומי. אם הייתי את, הייתי מבין שאני אוהב אותך יותר מכל גבר אחר, ואני אסלח על כל השקרים שאני שמעתי קודם כשלא נתת לי תשובה. מצד שני, לנון מבטא כאן כל כך הרבה אלימות וכל כך מעט התייחסות לנערה האומללה שהוא "מחזר" אחריה (היום היו קוראים לזה מעקב טורדני) שלא ברור אם הוא נעבעך או סתם טיפוס ששומרת נפשה תרחק ממנו. עכשיו, כשאני חושב על זה, זה לא השיר היחידי שבו הוא מבטא סוג של קנאה טורפנית כזו ואפילו אלימות ("הייתי אכזר לאשתי, הכיתי אותה והרחקתי אותה מהדברים שהיא אוהבת..." הוא כתב ב"זה משתפר") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא בדיוק נעבעך. אי אפשר להכניס 1 כל שיר על אהבה נכזבת תחת ההגדרה הזו. 1 אחרת הייתי מכניסה את Mrs. Brown you've got a lovely daughter. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 שיר של Herman's Hermits כמובן (או כפי שנקראו בעברית, "מתבודדי הרמן"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את Return to Sender אבל שרת האייל החזיר לי את ההודעה בטענה שיש יותר מדי מהסוג הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הודעות ? בקשות ? שירים ? תגובות של השכ"ג ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שירי אהבה נכזבת, אבל גם האופציה הרביעית שציינת נכונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שהנערה היא הנעבעך כאן, ולא חשוב כרגע אם זו הנערה שלנון עוקב אחריה ומטריד אותה או זו שהוא מכה אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש כמובן שיר הנקרא בפשטות: I'm a Loser שאפילו מופיע (בתקליט Beatles for Sale) מייד לאחר השיר No Reply שאת מילותיו הבאת לעיל. ואגב, It's Getting Better זה שיר של מקרתני, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי על I'm a Loser אבל "אין תשובה" מדגים את הנקודה טוב יותר. את השיר It's Getting Better כתבו שניהם, אך לנון תרם את השורות הספציפיות הללו. ויש תרומה נוספת של לנון, מצוטטת מהזכרון: "בחור קנאי": "חלמתי על העבר וליבי החל לפעום מהר התחלתי לאבד שליטה התחלתי לאבד שליטה... לא התכוונתי לפגוע בך אני מצטער שגרמתי לך לבכות אוה לא, לא התכוונתי לפגוע בך אני פשוט בחור קנאי וכו'... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנחתום מעיד על עיסתו גם בשיר מהתקופה הפוסט-ביטלסית שלו: "בחור קנאי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר יוצאי כוורת, אז גם "נערה במשקפיים" של גידי גוב, שכתב יהונתן גפן (המצטייר כחובב נעבעכים) והלחין (את המנגינה הנעבעכית) אלון אולארצ'יק: אהבתי פעם נערה במשקפיים שראתה אותי קצת מטושטש ילדה כל כך יפה, אבל שנתיים היא לא ראתה אותי ממש היא לא ראתה אותי כמעט שנתיים יום אחד קמה והלכה אמרה: "הייתי בלי המשקפיים והוא היה כל כך דומה לך..." עם משקפיים, מה לא עשינו... ילדה כל כך יפה, אבל שנתיים היא לא ראתה אותי ממש |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך אפשר בלי שיר הטמבל של ארקדי דוכין, שתרגם (עוד פעם הוא?) יהונתן גפן. המילים וגם הלחן שמתאים מאוד לנושא, בעיקר בפזמון, הם של ולדימיר ויסוצקי. היו היה אחד טוב לב אבל קצת טמבל אחד שכבר צבר הרבה שעות של סבל עד שיום אחד פגש במזל שהעיף אותו לארץ בחלל כן תבכה תשפוך פרצוף של עגל שהולך תמיד הפוך כזה מן טמבל טמבל, טמבל באמצע השדה פתאום ראה הטמבל כיסאות שלושה לכל כיסא יש דגל כיסא של אורחים כיסא של קצינים וכורסא רכה למלכים על הכיסא של האורחים ישב הטמבל בלי שום כיף כל כך עייף מרגיש באבל טמבל, טמבל הוא רק ישב לא הספיק להתרווח המשרתים מזגו חבית של יין לאורח אכל מהסיר שתה כמו חזיר והרגיש חזק כמו פר צעיר אחרי שהמטומטם שתה עוד ספל לכיסא של הקצין עבר הטמבל טמבל, טמבל על הכסא הזה הרגיש פתאום בכח גבר עם ביצים אבל בלי מוח הוא גייס ת'אומה ושידר ת'סיסמא האידיוט הכריז מלחמה הצבא שלו כבש לו את הדרך לעבור לשבת על כיסא המלך על הכסא המלך הוא דפק עם הרגליים בשמחת שלטון צרח עד השמיים תהיו אבירים תהיו חברים מילה אחת שלי אתם גמורים אפילו אלוהים נקשר בחבל הוא החזיק אותם ממש קצר הטמבל טמבל, טמבל אבל הטמבל איש טוב לב אכן נראה לו לחלק לעם את כל מה שהיה לו ואז הכיסא התנדנד כמו ערסל הטיפש התעלף ונפל הוא התעורר בערמה של קש וזבל בבגדים בהם נולד עירום וטמבל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואחרון - מתוך סרט על לוזרים בתיכון (שאינני זוכרת כרגע את שמו, רק את השחקנים - מינה סובארי וג'ייסון ביגס) - teenage dirtbag. הנה המילים:ובכל שלושת המקרים - תודה לשירונט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם אני חשבתי על דון מקלין המגוחך, עם הציפורן הורוד הנעוץ בדש מקטורנו, נוהג בטנדר שלו למסיבה בתיכון. אבל לא זה השיר אליו הפנתה אביגיל, מה גם שלא כל מי שנראה מגוחך בעיני המאצ'ו הצבר, הוא באמת נעבעך במקום ובתרבות אחרת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומה לי, שהסרט שערן תהה לגבי הוא זה: ובו אכן משחקים ג'ייסון ביגס ומינה סובארי. זהו גם סרטם המפורסם יותר. הסרט שאני התכוונתי אליו הוא סרט של איימי הקרלינג, שגם ביימה את "קלולס", ובו מספר דמויות נעבעכיות מקסימות, שבולטות על רקע הקוליות המופגנת של הגיבורות. ובשיר "אמריקן פאי" אני לא מוצאת שום רמז לנעבעכיות. פעם ב"הארץ" היתה כתבה שלמה על פרשנויות שונות לשיר הזה, והם בעיקר הזכירו שמדובר בשמות קוד ואסוציאציות לאירועים שונים בארה"ב של שנות השישים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר מתאר את היום בו נהרג הזמר באדי הולי (וכולל אף ציטוט ישיר משיר שלו). אין בו שום נעבעכיות. רק תארי לעצמך נער ישראלי מגיע למסיבה בבית הספר התיכון כאשר הוא נוהג בטנדר שלו, חנוט בחליפה אשר ציפורן ורוד נעוץ לה בדש. בעיניים ישראליות הוא יראה מעט חריג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במסגרת מאבקי בזילות הנעבעכיות (-:, נדמה לי שמטרת השיר הזה היא, באופן מאוד מודגש, סאטירה פוליטית (לאו דווקא מתוחכמת). וככזה, כשיר שצוחק על דיקטטורים-עבדים-כי-ימלוכו, קשה לי לחשוב על גיבורו כנעבעך. אבל זה המקום לשבח את יהונתן גפן על תרגומי הפזמונים שלו. באלבום הזה של ויסוצקי-דוכין1, את שאר השירים תרגם מיכה שטרית, וגם במקרים הטובים יוצאים שם כל מיני דברים מאולצים ומוזרים. השיר הזה נראה כאילו נכתב במקור בעברית. דוגמאות אחרות הן השירים שהוא תרגם לדיויד ברוזה מספרדית. 1 לדעתי, הטוב ביותר בקריירה של האחרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הבית הראשון הוא דוגמא טובה לנעבעכיות: "טוב לב אבל קצת טמבל". אם הוא רשע וטמבל הוא לא נעבעך? לא. הוא סתם חרא קטן (סליחה על הצרפתית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אני צריך לדייק. הבית הראשון בהחלט מצייר תמונה של נעבעך מן השורה. אבל אם אכן הוא הופך אחר כך לדיקטטור, אז מטרת השיר היא לא לספר לנו על נעבעך, אלא לומר שדיקטטור כלשהו - אולי כל דיקטטור - הוא בעצם נעבעך שנקלע לעמדת כוח. אני לא חושב שזו טענה נכונה במיוחד, אבל שורת הסיום: "הוא התעורר בערמה של קש וזבל בבגדים בהם נולד, עירום - וטמבל" מזכירה במשהו איזה דיקטטור מתקופתנו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור אחד שאהב פעם נערה במשקפיים, אני לא מוצא את הנעבעכיות בשיר הזה, אבל מצד שני, אם נורא מתאמצים, כמעט כל שיר יכול להחשב כ"שיר הנעבעך". ניסוי קטן: יונתן הקטן (נדמה לי שאין צורך להמשיך, כולם מכירים את המילים). קודם כל, דמותו של הגיבור: קטן וצנום(1), שכל ביריוני השכונה מציקים לו. בנוסף לכך, הילד האומלל, שאין בידו לקנות כלוב עם זוג צפורי אהבה, נאלץ לטפס על עצים ולחפש לו תחליפים זולים, והקרשצ'נדו בסיום: הוא נופל מהעץ, נחבל ובגדיו נשחתים. גם שלומיאל וגם שלימזל. הנעבעך האולטימטיבי. ___ (1)טייפ קאסטינג: דב נבון, עידן אלתרמן, דני סנדרסון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אהובתו של הגיבור לא רואה אותו ממש. אם זה היה חשוב לה, אם הוא היה חשוב לה, היא כבר היתה עושה משהו בקשר לזה - הולכת לאופטומטריסט, משיגה משקפיים חדשים, עושה ניתוח לייזר וכו'. חוץ מזה, נערה במשקפיים, כלומר סתם איזה משקפופרית, במקום שתגיד תודה שמישהו מסתכל עליה, עם התחתיות עראק שלה, עוד מעזה לזלזל בזה שאוהב אותה, לא ממש לראות אותו ועוד ללכת עם מישהו אחר? ככה שאחד שאוהב נערה כזאת, שלא שמה עליו, והוא אפילו לא מרגיש את זה (שנתיים!), נראה לי די נעבעך. ובקשר ליונתן - אני רואה דמות אחרת לגמרי - ליונתן יש מטרה: אפרוחים. בשביל המטרה הזו, הוא מוכן לטפס על העץ, ואפילו להסתכן בנפילה ובקריעת המכנסיים. והנה, בבית השני, הוא מכונה "שובב". שובב הוא בדיוק ההיפך מטמבל. שובב הוא מי שלימים יגנוב תרנגולות בשביל הקומזיץ ויתגייס לפלמ"ח. הוא משלם את המחיר על שובבותו, ואין כאן מזל רע, אלא טעות בשיקול דעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושוב, אני נכנס לויכוח עם מגיבה, על מה שהוא בעיני המתבונן. הפרשנות שלי לא רואה את הנערה במשקפיים, כמו גם את מי שמאוהב בה, כנעבעך. אם ננסה להפריד את השיר מלחנו האוליארצ'יקי, נזהה אותו כבדיחה, ולא כהתבכיינות. ובכלל, למה שתעשה משהו כמו להשיג משקפיים חדשים, עושה ניתוח ליזר וכו', כאשר הרבה יותר נעים פשוט למשש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא ויכוח - סתם החלפת דעות. דעתך מעניינת, ולו בגלל שהיא מחדשת לי. שנים ראיתי את השיר הזה, כשיר על פראייר, שלא שם לב שאהובתו לא הבחינה בו כלל. ובתור משקפופרית, אני יכולה להעיד רק מניסיוני האישי, שאותי זה מאוד מעצבן לא לראות טוב. למעשה, אני אף פעם לא בטוחה אם אני רואה טוב, או שאפשר לשפר עוד (אני מרכיבה משקפיים מאז שאני זוכרת את עצמי, ועדשות - מגיל שבו יכולתי להרכיב אותן לבד). ככה שהפרשנות שלי לשיר, היא בהחלט בעיני המתבוננת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או קיי, כמו שכתבתי(1) בתגובה על הבובה ימימה, אם נתייחס לפגמים שאדם רואה אצל עצמו, כולנו נעבעכים. ___ (1) יהללך זר, וָלא - פיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דב נבון, לפחות בדמותו ב"בורגנים", הוא לא נעבעך אלא קומבינטור ארץ-ישראלי מצוי. אבל אם כבר טייפ קאסטינג, במקום הראשון עומד ג'ורג' מסיינפלד כמובן :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גורג' מסיינפלד הוא רק חיקוי של הנעבעך1 האולטמיטיבי, לארי דיוויד, שהסדרה שלו מגיעה עכשיו לארץ. ----- 1 אני לא יודע אם נעבעך זה המלה המתאימה לטיפוסים כאלה. נראה כמעט ששם התואר המתאים לטיפוס הוא פשוט "לארי דיוויד" (או אולי "ג'ורג', כי הוא בכל זאת יותר מפורסם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא גם נעבעך וגם קומבינטור. זה לא ממש סותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנים, שנים שאני אוהבת את השיר הזה1ועד היום אני לא מצליחה להבין את "הייתי בלי המשקפיים והוא היה כל כך דומה לך". כאילו מה, בגדה בך בלי לשים לב? חוששתני שאיבדתי את הגפן באיזשהו מקום. 1קרוב ל12, לשואפים לדייק. קיבלתי את "אין עוד יום" ליום הולדת תשע. _________ העלמה עפרונית, נערה במשקפיים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם את יונתן גפן לא מוכרחים לקחת תמיד ברצינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולארצ'יק בעצמו קצת שינה את המלים, בביצוע שלו: "הייתי בלי המשקפיים ומצאתי אחד שהיה יותר חתיך ממך". פה הוא באמת יוצא נבעך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביחס לנוסח המקורי: מכיוון שגם כך ראתה הנערה בבן זוגה רק את מה שרצתה לראות, ירידה נוספת בכושר ההבחנה שלה כבר מחקה לגמרי את ייחודו והתאימה לה כל אחד אחר באותה המידה. יש כאן משהו מבלבל בשימוש שנעשה במטאפורת המשקפיים. מאחר שהמשקפיים מתוארים כממסכים ומטשטשים, ברור שהם רק מין מטאפורה לציון הסתרה וסינון. אך אז בא צעד ההסרה, שאמור להיות הסרת מיגבלה זו, ומערפל את המטאפורה ע"י קישורה ההדוק למציאות של הורדת משקפיים ממשית ע"י מי שזקוק להן - שרק אז רואה הוא את סביבתו במטושטש - בניגוד לראייתו הבהירה והחדה דווקא טרם ההסרה ומציב בדיעבד את קושיית מקור הטישטוש קודם להסרה. מאחר שגם כך התברבר לו השיר, השינוי הספונטני שמכניס אולארצ'יק אינו פוגם בשטושטש מלכתחילה ע"י יהונתן גפן. _______________ אפופידס רועה בשדות לא לו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שזה כבר ממש דבילי. ממתי משקפיים מטשטשות משהו? אם כבר, אז לאנשים מסויימים1 הורדת המשקפיים היא שאמורה לגרום לטשטוש וראייה פחות ברורה. בקיצור,נדמה לי שהאדון גפן לא באמת יודע מה הוא רוצה לומר. זכותו. 1שהם לא אני _________ העלמה עפרונית, וקור שועלים בחוץ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש גם קור חתולים (cool for cats) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הצילו'' (ידוע יותר כ-''מי יציל את הבית שלי'' - דפנה דקל שרה). שלוש שעות חיכיתי בתור מסביב כולם נדחקו דיברתי בנימוס אבל הם צחקו צלצלתי לך, ענה לי קול זר הקו בינתיים לא מחובר ריחמתי על עצמי אך גם זה לא עזר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דפנה דקל הגיעה עם ''זה רק ספורט'' הלא מתמסכן בכלל, וזכתה איתו במקום שלישי בקירוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גוגל מניב תוצאות לשני השמות. איך את יודעת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מומה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי זה הם? מי זה השאר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי שגוגל מניב תוצאות לשני השמות, ואתה אמרת שאפשר לדעת לפי מומה. למה דווקא לפי מומה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי (חלק ניכר מ) הערכים במומה, ובפרט הערך הזה, נכתבו ע"י יואב קוטנר שנחשב בעיני לבר סמכא בתחום הזה. חוץ מזה, אם היית קצת משוטט לקישורים, היית מגיע לאלבום הזה: שכולל תמונה של העטיפה שלה עם שם האלבום שהוא גם שמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
812:20 לטובת "דפנה ארמוני". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכל זה בשביל זמרת כזאת לא משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד משירי הנעבעך הבולטים הוא "בגינה" של משוררינו הלאומי: "בערוגת הגינה מסביב לחבית עמדו לרקד כרוב עם כרובית... רק הפול המסכן עמד לו בדד... איך אוכל לשמוח איך אוכל לרקוד ותרמילי כולם, כולם ריקים עוד" אלא שאם הבנתי נכון את שימושו של יני"ב בביטוי נעבעך, הוא מתכוון פחות לפרוש האידישאי של המסכן, מעורר הרחמים, ויותר לחריג, השונה, אפילו מעורר הלעג (אולי במקום שיר הנעבעך, שיר הoutsider). לקטגוריה זאת מתאים שירה של נעמי שמר "בראשון בספטמבר". חיפוש בשירונט יביא אותנו להודעה שמכל האמנים חברי אקו"מ, שמר היא היחידה אשר סרבה שמילות שיריה יוצגו באתר, אז רק ציטוט קצר (מהזכרון), של הבית החוזר: "אצלו, שתיים ועוד שתיים הן שלוש פרפרים צבעוניים בראש החולצה לוחצת לו על הצוואר על תגידו אין דבר, יש דבר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באותו תקליט בו מופיע "בראשון לספטמבר" - "חפצים אישיים" של משה בקר (אחד התקליטים שהתפספסו, דעתי), יש גם את אחד השירים האנטי=נעבכיים ביותר שאני מכיר - "ילדה ברבור". שיר הלל לילדה הקונפורמיסטית בלי טיפה של ציניות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
" בראשון לספטמבר אלף תשע מאות שישים הולך לבית ספר ילד חולצה בצבע תכלת משאיר מאחור את כל החיים היפים בראשון לספטמבר אלף תשע מאות שישים פתאום המורה שואלת מה יש הלוח ילד והוא לא קורא,לא זוכר לא מבין אצלו שתים ועוד שתים הן שלוש פרפרים צבעוניים בראש החולצה לוחצת לו על הצואר אל תגיד אין דבר יש דבר הראשון לספטמבר וכבר שבע ועשרים והוא מתחפר בכרים שלו מציץ בגנבה בהורים שלו רואה בפניהם ענני דאגה הראשון לספטמבר יום שונה מאחרים כולם כבר בתוך הכיתה שלו רק הוא עוד עמוק במיטה שלו לא ער,לא שקט,לא חולם,לא נרגע..." 1 מפאת כבודה של נעמי שמר אני מביא רק חלק מהשיר,לפחות עד שיעבור חוק זכויות היוצרים החדש על פיו יולאמו גם שיריה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשל הלקונה שנוצרה מכך שהארנב מיץה את חלקו באייל, אני נוטל (באופן זמני) את תפקיד העומד על משמר זכויות היוצרים: ציטוט נרחב מדי משיר, עלול להחשב בפגיעה בזכויות היוצרים, מה גם שמדובר בנעמי שמר, אשר אינה ידועה כנוהגת לעשות הנחות בתחום זה.(1) ___ (1) זוהי אותה נעמי שמר שמילות שיריה אינם מופיעים בשירונט (ולא מפאת שוליותם), ואותה נעמי שמר שאסרה על מאיר אריאל, אז האלמוני, לבצע (או להשמיע) את הפראפרזה שלו על "ירושלים של זהב" שלה, שנכתבה בהשראת הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, בה נטל אריאל חלק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אתה לא מקבל את התיזה בתגובה 169620? חבל, דווקא קיוויתי שכך הוא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתם רואים איזה מפורסמים היו פעם אלמונים. ואל תשכחו לבוא למפגש האלטרנטיבי והאמיתי, לא כמו המפגש של ההם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"זוהי אותה נעמי שמר שמילות שיריה אינם מופיעים בשירונט"... נעשה צדק פואטי. זוהי אותה נעמי שמר שמפעל הפיס עשה פראפרזה וולגרית על השיר שלה: לקום מחר בבוקר עם חמישים מיליון, |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם לי היה נדמה ששמעתי חריקות מקצה גן העדן של כנרת. מצד שני, יתכן שהמשוררת (וודאי שיורשיה) דווקא חיככה ידיה בהנאה. בכל זאת מדובר באותה נעמי שמר מהערת השולים של תגובה 185639 ואין לי ספק שמפעל הפיס לא קמץ ידו כאשר ביקש לעשות פראפרזה וולגרית על השיר. מה הם כמה אלפי שקלים מתוך חמישים מליון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברפי רשף דיברו אם הבת שלה. היא אמרה שמפעל הפיס שילם 30K$ עבור הרשות ה"עקרונית" להשתמש במנגינה, אבל הנוהג (או החוק, לא הבנתי) במקרים כאילו הוא לתאם את השינויים בטקסט עם בעל הזכויות או בא כוחו , וזה לא נעשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר הוזכרו הפרסומות של מפעל הפיס, למה הן חייבות להיות כל כך וולגריות? צרחות "שלי!!", נהגי מוניות עלגים וחצי עבריינים, ונדליזם, הפרת זכויות יוצרים (הנווד של צ'פלין) והגרוע מכל - פרסומות גם בגלי צה"ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי זה מוכר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיצור, זה לא מפעל הפיס, זה המהמרים וולגרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו לא אותה נעמי שמר שגנבה את הלחן ל"ירושלים של זהב"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חמש שנים אחרי - השירים שלה נמצאים בשירונט. מצ"ב לינק לשיר המלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולל הבית שכאילו נכתב מפי: יש שיר אחד עצוב1 שאני זוכר מזמן עוד מלפני החופש עוד מסוף הגן חמש שנים חלפו על מיכאל או על דן אולי תגידו מה כל כך שמח כאן ___ 1 אצל נעמי שמר אפשר להאמין שהיא רומזת כאן ל"רוח עצוב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא רומזת ל''חמש שנים על מיכאל''. אני לא רואה כאן כל קשר ל''רוח עצוב''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא לא רומזת לחמש שנים על מיכאל (או בגירסא הישנה יותר - חמש שנים עברו על דן). היא מדברת עליהם בפרוש: יש שיר אחד עצוב שאני זוכר מזמן עוד מלפני החופש עוד מסוף הגן *חמש שנים חלפו על מיכאל או על דן* אבל השיר הזה, אפילו עבור מי שבית הספר היה עבורו חוויה טראומטית (כמוני), אינו ממש שיר עצוב. לדעתי נעמי שמר קורצת כאן לשירו של יצחק קצנלסון רוח עצוב, המושמע באדיקות, שנה אחרי שנה, ביום השואה. ואת מה שאת לא רואה, נסי לראות כאן: http://www.snunit.k12.il/htbin/bbsnunit/shireshet/bb... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, על סמך זה שמר קצנלסון היקר כתב את שניהם? קצת קלוש לי. במיוחד שאין שום קשר עלילתי או תוכני בין רוח עצוב לבית ספר. אני חושבת שההדגשה היא "שיר אחד עצוב" משום שבדרך כלל שרים את השיר הזה כשיר שמח, וגם הלחן שלו כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"חמש שנים על מיכאל/דן" מאוד עצוב בעיני. שיר על פרידה מחברים, מהתמימות, מאושר וריקודים. כילד הוא העציב אותי, ועורר בי געגוע לינקות נטולת-דאגות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני מזועזעת בשל הצירוף "הראשון בספטמבר" מפיה של נעמי שמר. "ודייק" קבע במפורש שיש לומר "אחד בספטמבר". הכיצד ייתכן הדבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 124366 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חרמפפפ בן 5 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיחור של שמונה שנים אני חייב לזכרה של נעמי שמר התנצלות: נעמי שמר לא כתבה "על תגידו אין דבר, יש דבר". הטעות כולה שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשור קשר ישיר לעובדה שנעמי שמר כתבה, ואילו אתה - מקליד... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד כמה שירים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל ''הבילויים'' הם באמת להקה מאוד חביבה (עלי לפחות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר גוסקין היה איש קטן, איש קטן החיים עברו מעליו ראשו הנוטה קצת לצד, קצת לצד כמעט ונגע ברגליו כשהיה בן עשרים ואחת, עוד לא התחלף לו הקול מר גוסקין היה איש קטן, איש קטן החיים עברו מעליו היתה פעם להקה, בשם אחרית הימים, אשר כמעט כל שיר שלה ראוי לתואר "שיר הנעבעך" מה שלא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהם הירבו לשיר משירי חנוך לוין. הציטוט שבפתיח, לקוח מהשיר חייו ומותו של מר גוסקין, לחן של זוהר לוי למילים של חנוך לוין. שיר נוסף של הצמד הוא התעמלות בוקר: כפוף ראשך ואל תרים אותו יותר תן לזרועותיך הכבדות ליפול שים ידיך על ליבך שכבר עומד להשבר רד לאט ושכב פרקדן על עפרך פלוט את האוויר ואל תנשום שנית תן לעצמותיך להגיע אל המנוחה. שיריה היותר מפורסמים של הלהקה, שניהם נכנסים בקלות למסגרת של שירי הנעבעך, מילותיהם לא נכתבו ע"י חנוך לוין. יש לי יום הולדת של יענקל'ה רוטבליט: יש לי יום הולדת קנה לי מתנה יש לי, יש לי יום הולדת רק פעם בשנה יש לי יום הולדת אל תשכח אותי מה שמתחשק לך לשתות היום תשתה איתי ושיר נעבעך אולטימטיבי נוסף, פתחי לי את הדלת של עמוס קינן: פתחי לי את הדלת כבר אחרי חצות. הכל נגמר בעיר כבר אין לאן ללכת, כבר אין לאן לבוא ואין כבר מה לרצות, העיר כבר נגמרה רק הבדידות נמשכת. פתחי לי את הדלת קר כל כך בחוץ. הבן אדם צריך שתהיה לו דלת. כשאין לאן ללכת מתחילים לרוץ ונזכרים פתאום בדלת הגואלת. הלחנים כולם של זוהר לוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי לזכור שבכל ימיה הוציאה "אחרית הימים" בדיוק 8 שירים. כל אחד מה-8 חקוק בדברי הימים של המוזיקה בארץ, ובכל זאת, זה לא מדויק שהם "הירבו לשיר משירי חנוך לוין". לדעתי "אחרית הימים" לא התעניינו במיוחד בנעבעכים (למעט מר גוסקינד שעונה יפה על ההגדרה), אלא באופן כללי בטיפוסים חריגים. בהקשר הזה צריך להזכיר את "אני בדרכי למוסד הסגור", גם אותו הלחין זוהר לוי לפי חנוך לוין, ואת "הנסיכה", שיר הרבה פחות ידוע שלהם למילים של דליה רביקוביץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסרט שלאגר גברי בנאי משחק אותה סטייל ג'ון טראבולטה מרמלה, המאוהב ביפיפית המועדון המקומי, עופרה חזה (בתו של פולי). כשהיא לא מסכימה לצאת איתו הוא הולך ברחוב החשוך ושר בדיכדוך ורחמים עצמיים (המלים משירונט) את "שיר בהזדמנות": כל העיר יוצאת קבוע רק אני יוצא אחרון ... חוץ מזה אני נמוך עומד או יושב זה אותו הדבר ... כל העיר הם עורכי-דינים ואני בכיוון של עד מדינה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הנבעך האמיתי שם הוא זילברמן, שיוצא עם עופרה חזה המנוחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאתה כותב את זה נשמע שהוא לא רק נעבעך, אלא גם נקרופיל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם נקרופיליה היא סוג של נעבעכיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחרונה נאלצתי להאזין המון ל''חמוריקו'', גם הוא של סשה ארגוב. אולי זה חילול הקודש, אבל שני השירים ממש חופפים (ולא מעט גם בתוכן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאת כותבת "לא מעט גם בתוכן", את מתכוונת שבמוזיקה יותר? אני לא רואה דמיון, בשני האספקטים. את יכולה לפרט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרייזינג שלהם די דומה :-P לא במאה אחוז, אמנם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, שאפשר לשיר את המילים של האחד במנגינה של השני? יפה. זה אתגר מנטלי לא קטן, אבל שווה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשחשבתי למה התכוונת, חשבתי על היבט אחד דומה (אולי) בתוכן: "אליפלט", לפחות לפי אריאל הירשפלד, הוא שיר שמאחורי מסווה של קינה נוסטלגית מתריס כלפי החברה. חמוריקו, כך נדמה לי - אבל אני לא בטוח שאני לא קורא לתוכו יותר מדי - מסווה את עצמו כהווי נוסטלגי תל-אביבי, ובעצם הוא שיר תוכחה כלפי החברה (והמקביל לאליפלט הדמות הוא לא החמור, אלא שייע בעליו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה תוכחה כלפי החברה? שייע הוא דווקא זה שגורם למטרד רעש סביבתי לא קטן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר הזה מתחיל כשיר הווי עליז, ואז מגיע לסצינה עגומה, שבה שייע שוכב חולה בצריף ואף אחד לא בא. בזה בעצם העלילה נגמרת, ומתבקש לחשוב ששייע לא החלים, אלא מת, ומת כמו כלב. הבית אחר כך, האחרון, חורג מז'אנר ההווי לעבר הפנטזיה - אבל איזו מין פנטזיה? זה קצת מזכיר לי אגדות מהז'אנר שמסביר תופעות טבע כמשהו שקרה בעקבות אירוע (המבול מסביר את הקשת בענן, האגדה שמסבירה את הנרקיס שפורח בביצה, וכאלה) - כאן זה מסביר את קולות הרעם והברק בסופת חורף. קצת מוזר להסביר תופעת טבע שהאדם מכיר מלפני ימיו באירוע שקרה בתל-אביב של פעם, ואולי באמת זה דמיוני הפרוע, אבל בטוח שהבית הזה לא רוצה לעשות לנו גוד טיים. שירי הווי לא נגמרים כך, וגם לא תוכחות על זוטות כמו מטרד רעש. אני נוטה לחשוב שהזעם כאן, תוכחתו של חמוריקו אם תרצי, הוא על איך שהפקירו ושכחו את שייע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. בכלל לא היכרתי את הבית הזה (השיר נשמע בגרסה סופר מקוצרת ב''ילדי החלומות'', די.וי.די מקסים של שירי אלתרמן לילדים, שהילדים טוחנים פה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שזה סוג מסוים של שירים היתוליים שרווח בשירה הארצישראלית. ויש עוד כמה נעבאכים שלא נזכרו וקופצים לי לראש ללא מחשבה יתירה: שני חברים הלכו בדרך תזמורת של ראשון לציון יום הולדת לחדוה הקטנה השלומיאלים מ"אין כמו יפו בלילות" ואני לא יודע אם זה מתאים להגדרה של הנעבאך התמים, אבל נזכרתי גם באומללות קורעת הלב המשתקפת מן השיר "למי אבן טובה" של טשרניחובסקי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה קודם כל על מאמר מרתק ורגיש, גם כתוב היטב וגם נוגע בנקודות מאד אמיתיות של החברה ושל אנושיות באופן כללי. בגלל שהצלחת לגעת בי, מתעורר בי הרצון לשתף אותך בדעתי השונה מעט. קראתי לתגובתה "דמיון חופשי" בגלל שגם מה שאני אכתוב, וגם מה שאתה כתבת, מבוססים על מה נשמה לנו (כלומר מה אנחנו מדמיינים) שהתכוונו כותבי השירים. אז אני בדמיוני מייחסת לכותבים, לפחוץ לחלקם, קצת יותר רגישות ועומק ממה שאתה הצעת. לפעמים הדיבור המרוחק והקר מסתיר מאחוריו כוונות קרובות מאד ורגשות חמים. והציניות צועקת מתוכה כאב וביקורת חברתית. כשקראתי את צ'כוב כספר חובה לבגרוךת בתיכון השתעממתי. לא הבנתי מה העניין. כשקראתי אותו בשנות ה 20 שלי בכיתי ללא הפסקה. כי הבנתי מה המספר מראה לי, הוא מראה תמונה, ולא מגלה לי מה מרגישות דמויותיו, רק רומז על כך כאשר מתאר מה עובר עליהםן ואיך הן מתנהגות. ואילו אני כאדם מבוגר עם קצת יותר מודעות לרעות של העולם, מסוגלת לראות את התמונה בדמיוני, ולחוות בעוצמה את רגשותיהן של הדמויות משום שמצבים המתוארים אינם זרים לי. במיוחד זכור לי סיפור העגלון שבנו מת בלילה הקודם והוא מנסה לספר על כך ללקוחותיו שלא מביעים כל עניין ולבסוף הוא מתיידד עם הסוס. בסיפורו של צ'כוב אין אפילו מילת תיאור אחת של רגשות העגלון, הוא מספר חיצוני, ומתאר מן הצד כיצד הכל נראה ונשמע בלי להביע עמדה. יש אפילו משהו מגוכך באופן שבו מוצג העגלון, משום שכך הוא אכן עשוי להיראות. אנחנו למעשה רואים אותו בפי שרואים אותו נוסעיו - החברה המרכזית. אבל אדם שקורא את הסיפור מתוך עמדה מוסרית שונה, ליבו נשבר. בפרשנות הסיפור הקלאסית לא מייחסים לצ'כוב את עמדת החברה, אלא בדיוק את הביקורת על החברה. מדוע לא להתייחס כך לחלק מן השירים שהזכרת? קשה לדעת עד הסוף מה הרגישו המשוררים. ואולי הם היו בין לבין. אבל עצם העובדה שהנושא נגע לליבם מספיק כדי לכתוב שיר מרגש יש בכך כדי לעורר חשד, שהם ראו משהו שהחברה המרכזית לא ראתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! קראתי עכשיו את "יגון". צ'כוב דווקא כן מוסר בשלב מסוים את תודעתו של הגיבור (בעיקר בפסקה "יונה מסתכל איזה רושם עשו דבריו", וגם פה ושם לפני כן). אבל הנקודה שלך נכונה. אפשר לתאר "מבחוץ" ולתת לקורא להבין את הבפנים. אני בכל זאת חושב שבשביל זה צריך לספר לנו משהו שלא ידענו על הגיבור, או שלא שמנו לב אליו, שפתאום יאיר אותו באור חדש ויגרום לנו לחשוב עליו כפי שלא חשבנו קודם. צ'כוב עושה את זה, חוץ מבתאורי תודעתו של הגיבור, בעצם הפניית תשומת הלב אליו. אנחנו הקוראים רואים פתאום איך האחרים בסיפור לא רואים את יונה, ויכולים להרהר בכל האנשים שאנו נתקלים בהם ושקופים לנו. אני לא ממש רואה את זה ב"אליפלט" ו"ארול". אם הכרנו אליפלט כלשהו או ארול כלשהו, ואולי לא חשבנו עליהם יותר מדי ואולי לא ניסינו לראות את העולם מעיניהם עד עכשיו, אני לא חושב שאלתרמן ואריאל מערערים במשהו את התמונה שלנו. הם מראים לנו את מה שראינו ממילא. (איפשהו בדיון קישרתי לטור של אריאל הירשפלד על "אליפלט", שמתייחס לשיר הרבה יותר בחיוב ממני. אבל גם הירשפלד לא טוען שהשיר אומר משהו מעניין על נפשו של אליפלט, אלא על החברה הישראלית ומות נערים בצבא.) דווקא ל"חיימ'קה שלי" נראה לי, שש עשרה שנים אחרי כתיבת המאמר, שהתייחסתי יותר מדי בחומרה. השיר אכן לועג קצת לחיימ'קה ולאמו, אבל נדמה לי שבחיבה. אולי הוא אפילו עושה כאן צ'כוב: הנטייה הטבעית שלי (אני מדמיין את עצמי לרגע צבר בשנות השישים המוקדמות) היא לגמרי ללעוג לאמא גלותית כזו, אבל השיר, בעצם כניסתו באופן אמין לתוך ראשה לכמה דקות, מאפשר לי להבין ולהזדהות איתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובתור מי שהפך להורה בשש עשרה השנים האלה, אני יכול אפילו יותר להזדהות עם 'חיימק'ה'. ממילא חשבתי תמיד שהוא שיר מאד משעשע וחביב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, אשתי טענה מאז ומתמיד ש"חיימק'ה" הוא טוב לב ומעורר הזדהות עם האם. היא משווה אותו לאמא של חייל מפזמון אחר, שאלתרמן לא עשה איתה חסד דומה, שהיא רק נלעגת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהיא הבינה את שני השירים הפוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה רק אני1, אך כילד קטן השיר הזה ממש הכעיס אותי - מדוע אותו מלאך גבריאל, שמשום מה חבוש קסדת פלד, לא טרח והגיע בזמן כדי להציל את הבחור החביב אליפלט? נראה היה לי שאולי יש במרום ממנו נחת, אך לא מספיק כדי לגרום למלאכים הבטלנים לקום באמצע הארוחה או הסרט או מה שלא יהיה. ___ 1. סביר שזה רק אני, כי באותה תקופה גם פו-הדוב נראה לי קריפי (למרות שלא הכרתי את המילה). וזאת בגלל שתמיד הוא אוכל וזולל אך בעליל לא חונן בפתחים המתאימים ליציאת המזון מהגוף. הפיזיקה של העניין פשוט לא הסתדרה לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי השם אוהב קדושים שהוקרבו על מזבחו. זה למה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השם הוא כמובן דמות בדיונית שכתבו בני האדם, מה השאלה? השיר מבטא את הסנטימנט הזה. בנימה פחות אנטי-דתית: לגבי הפונקציונליות של המלאך גבריאל, כמובן שתפקידו לא להציל אלא לנחם את מי שלא ניתן לנחמו. יש אפילו סיכוי שתועלתו בזה גדולה משל תועלתו בפונקציה הראשונה (שהיא כידוע אפס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיפך, מה שניסיתי לומר בפסקה האחרונה זה שהפלסבו עובד... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |