 |
תודה על המחמאות. באשר למאיר אריאל, אני חולק עליך שיר-שיר (קוראים אחרים שזה מעניין אותם יכולים למצוא את השירים בשירונט):
טיפש חכם, דוקטור התחכמות: לא נראה לי שהם ממש מציירים דמויות בשר ודם, שיש מה לדבר על עולמם הרגשי או החברתי.
טרמינל לומינלט: באופן גבולי כבר יש כאן איזושהי דמות (למרות שאפשר לדעת עליה מעט מאוד, הרבה פחות מאשר על ארול, למשל). אני לא חושב שיש כאן חדירה לעולמה יותר מאשר אצל ארול, ועל כך מייד.
שפריץ חרוזים ללואיז (לדעתי אולי השיר הכי מבריק שלו) הוא מבט מעיניו של איש בוגר ברגע של חשבון נפש (משבר גיל העמידה?). זה יכול להיות כל איש; אני לא רואה שם מישהו חריג דווקא, או משולי החברה.
אולה בבו: (אני לא שש לומר זאת, אבל) נו באמת. ברגע הראשון נראה שזה באמת שיר עצוב על אדם חריג. אבל די מהר כל העניין תופח לממדים של גרוטסקה סוריאליסטית, ואחר כך נהיה סתם בדיחה חסרת יומרות. בסוף יש אפילו פאנץ' ליין, שמבטל סופית כל נסיון להתייחס לשיר ברצינות. ואם מתחת לצחוקים כן מסתתר נסיון לדבר ברצינות על חריגים, אז מה שנאמר עליהם הוא שיא של אכזריות וחוסר טעם.
ארול: את רוב מה שיש לי לומר כתבתי במאמר; עד כמה אריאל מנסה ועד כמה הוא מצליח לחדור באופן אמין לראשו של ארול, זה כנראה עניין להערכה סובייקטיבית. ובכל זאת, אני רוצה להציע ניסוי מחשבה קטן.
דובר כאן על "יוסי, ילד שלי מוצלח", ופילפילון הביע רגשות חזקים של הזדהות עם הילד (תגובה 184631). חבר אחד שלי סיפר לי לא מזמן דבר דומה: איך שהוא גילה את השיר, וההזדהות הנרגשת שהוא חש עם הילד; ע' הלל פיצח את סודות עולמו הפנימי. לדבריו, קריאת השיר הזה היתה בשבילו שקולה לטיפול פסיכותראפי ארוך ומתיש. האם מישהו יכול להזדהות כך עם ארול? אני יכול לדמיין סוג אחר של הזדהות: מישהו שיאמר: "כן, אני כמו ארול, כולם מסתכלים עלי כמו על כלומניק שחולם ומתמסטל ונותן לחיים לעבור לידו (אבל הרי זה בכלל לא כך! יש בי הרבה יותר!)". לעומת זאת - בהחלט יכול להיות שזה רק דמיוני המוגבל - אני מתקשה לדמיין מישהו שיאמר: "כן, אני כמו ארול, אורות קולות ולחשים מנגנים עלי, אני נותן לשמש לרוחות לאנשים. מאיר אריאל פיצח כאן את דמותי". מזדהה מהסוג הראשון מחזק את התזה שלי: מאיר אריאל הוא מתבונן טיפוסי מבחוץ, כמו כולם, רק עם כושר ניסוח הרבה יותר טוב.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש