|
אני מצטרף לשבחים של קודמי. אותי השיר על אליפלט תמיד הרגיז במובן מסויים: חברה שאיננה מקבלת חריגים, מבקשת מהם פעמים רבות, בסמוי או בגלוי, ש"יעשו טובה וייעלמו". אליפלט בעצם עושה לחברה את הטובה הזאת, ומתאבד, לתועלת הציבור. בכל המובנים.
אין כמובן מילה אחת בשיר שמתארת את תחושותיו של אליפלט בצורה כזאת של "כוונה להיות אהוב בחברה", אבל הביטוי "הרגיש כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש" הוא עמום מספיק כדי להכיל גם אפשרות כזאת. בהקשר לזה אני נזכר במקרה אחד או שתיים של בחורות שנאנסו אונס קבוצתי בביה"ס, כש"חברותיהן" המגינות על האונסים העידו בעיתון משהו בנוסח זה (עפ"י מיטב זכרוני הלקוי): "זאת בחורה שהיתה מוכנה לעשות ה כ ל בשביל שיאהבו אותה, בשביל להיות מקובלת בחברה". אלתרמן טוב הלב (למרות שמסתבר שגם הוא כמשוררים וסופרים רבים, אדם נחמד לא היה) לא קלט את הלחץ החברתי כדבר שעשוי להיות גורם למעשיו של הבחור לא פחות מכל דבר אחר, או שאולי כן קלט והחליק על זה. אינני יודע אם אלתרמן קרא את הספר "מחניים" של הסופר ההונגרי פרץ מולנר (תורגם גם כ"הנערים מרחוב פאול") אבל אי אפשר שלא להשוות את אליפלט לנמצ'ק, הנער העני, החלשלוש והדחוי בחבורה ההיא, שמקריב את חייו למען נצחון החבורה במאבק על המגרש. בכל אופן, מה היה קורה אם אותו אליפלט היה מחליט שדי, עד כאן. גזלו מידיו צעצועים, הרביצו לו, השפילו אותו, עכשיו עליו להציל לעצמו את מה שנותר מהחיים שלו. יתכן שבאותה תקופה לא היתה אפשרית תודעה כזאת, ואם כן, מן הסתם לא די במה שעשו לו החבר'ה עד היום ובמה שריכלו עליו, בנוסף לכל הם גם היו אומרים עליו שהוא פחדן, אגואיסט, ואולי אפילו משתמט ר"ל. אליפלט היה, על פי מושגי אותה תקופה לפחות, נתון במילכוד שאין מוצא ממנו אלא בהתאבדות.
|
|