 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה קודם כל על מאמר מרתק ורגיש, גם כתוב היטב וגם נוגע בנקודות מאד אמיתיות של החברה ושל אנושיות באופן כללי. בגלל שהצלחת לגעת בי, מתעורר בי הרצון לשתף אותך בדעתי השונה מעט. קראתי לתגובתה "דמיון חופשי" בגלל שגם מה שאני אכתוב, וגם מה שאתה כתבת, מבוססים על מה נשמה לנו (כלומר מה אנחנו מדמיינים) שהתכוונו כותבי השירים. אז אני בדמיוני מייחסת לכותבים, לפחוץ לחלקם, קצת יותר רגישות ועומק ממה שאתה הצעת. לפעמים הדיבור המרוחק והקר מסתיר מאחוריו כוונות קרובות מאד ורגשות חמים. והציניות צועקת מתוכה כאב וביקורת חברתית. כשקראתי את צ'כוב כספר חובה לבגרוךת בתיכון השתעממתי. לא הבנתי מה העניין. כשקראתי אותו בשנות ה 20 שלי בכיתי ללא הפסקה. כי הבנתי מה המספר מראה לי, הוא מראה תמונה, ולא מגלה לי מה מרגישות דמויותיו, רק רומז על כך כאשר מתאר מה עובר עליהםן ואיך הן מתנהגות. ואילו אני כאדם מבוגר עם קצת יותר מודעות לרעות של העולם, מסוגלת לראות את התמונה בדמיוני, ולחוות בעוצמה את רגשותיהן של הדמויות משום שמצבים המתוארים אינם זרים לי. במיוחד זכור לי סיפור העגלון שבנו מת בלילה הקודם והוא מנסה לספר על כך ללקוחותיו שלא מביעים כל עניין ולבסוף הוא מתיידד עם הסוס. בסיפורו של צ'כוב אין אפילו מילת תיאור אחת של רגשות העגלון, הוא מספר חיצוני, ומתאר מן הצד כיצד הכל נראה ונשמע בלי להביע עמדה. יש אפילו משהו מגוכך באופן שבו מוצג העגלון, משום שכך הוא אכן עשוי להיראות. אנחנו למעשה רואים אותו בפי שרואים אותו נוסעיו - החברה המרכזית. אבל אדם שקורא את הסיפור מתוך עמדה מוסרית שונה, ליבו נשבר. בפרשנות הסיפור הקלאסית לא מייחסים לצ'כוב את עמדת החברה, אלא בדיוק את הביקורת על החברה. מדוע לא להתייחס כך לחלק מן השירים שהזכרת? קשה לדעת עד הסוף מה הרגישו המשוררים. ואולי הם היו בין לבין. אבל עצם העובדה שהנושא נגע לליבם מספיק כדי לכתוב שיר מרגש יש בכך כדי לעורר חשד, שהם ראו משהו שהחברה המרכזית לא ראתה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! קראתי עכשיו את "יגון". צ'כוב דווקא כן מוסר בשלב מסוים את תודעתו של הגיבור (בעיקר בפסקה "יונה מסתכל איזה רושם עשו דבריו", וגם פה ושם לפני כן). אבל הנקודה שלך נכונה. אפשר לתאר "מבחוץ" ולתת לקורא להבין את הבפנים. אני בכל זאת חושב שבשביל זה צריך לספר לנו משהו שלא ידענו על הגיבור, או שלא שמנו לב אליו, שפתאום יאיר אותו באור חדש ויגרום לנו לחשוב עליו כפי שלא חשבנו קודם. צ'כוב עושה את זה, חוץ מבתאורי תודעתו של הגיבור, בעצם הפניית תשומת הלב אליו. אנחנו הקוראים רואים פתאום איך האחרים בסיפור לא רואים את יונה, ויכולים להרהר בכל האנשים שאנו נתקלים בהם ושקופים לנו. אני לא ממש רואה את זה ב"אליפלט" ו"ארול". אם הכרנו אליפלט כלשהו או ארול כלשהו, ואולי לא חשבנו עליהם יותר מדי ואולי לא ניסינו לראות את העולם מעיניהם עד עכשיו, אני לא חושב שאלתרמן ואריאל מערערים במשהו את התמונה שלנו. הם מראים לנו את מה שראינו ממילא. (איפשהו בדיון קישרתי לטור של אריאל הירשפלד על "אליפלט", שמתייחס לשיר הרבה יותר בחיוב ממני. אבל גם הירשפלד לא טוען שהשיר אומר משהו מעניין על נפשו של אליפלט, אלא על החברה הישראלית ומות נערים בצבא.) דווקא ל"חיימ'קה שלי" נראה לי, שש עשרה שנים אחרי כתיבת המאמר, שהתייחסתי יותר מדי בחומרה. השיר אכן לועג קצת לחיימ'קה ולאמו, אבל נדמה לי שבחיבה. אולי הוא אפילו עושה כאן צ'כוב: הנטייה הטבעית שלי (אני מדמיין את עצמי לרגע צבר בשנות השישים המוקדמות) היא לגמרי ללעוג לאמא גלותית כזו, אבל השיר, בעצם כניסתו באופן אמין לתוך ראשה לכמה דקות, מאפשר לי להבין ולהזדהות איתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובתור מי שהפך להורה בשש עשרה השנים האלה, אני יכול אפילו יותר להזדהות עם 'חיימק'ה'. ממילא חשבתי תמיד שהוא שיר מאד משעשע וחביב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, אשתי טענה מאז ומתמיד ש"חיימק'ה" הוא טוב לב ומעורר הזדהות עם האם. היא משווה אותו לאמא של חייל מפזמון אחר, שאלתרמן לא עשה איתה חסד דומה, שהיא רק נלעגת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהיא הבינה את שני השירים הפוך. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |