 |
תודה!
קראתי עכשיו את "יגון". צ'כוב דווקא כן מוסר בשלב מסוים את תודעתו של הגיבור (בעיקר בפסקה "יונה מסתכל איזה רושם עשו דבריו", וגם פה ושם לפני כן). אבל הנקודה שלך נכונה. אפשר לתאר "מבחוץ" ולתת לקורא להבין את הבפנים. אני בכל זאת חושב שבשביל זה צריך לספר לנו משהו שלא ידענו על הגיבור, או שלא שמנו לב אליו, שפתאום יאיר אותו באור חדש ויגרום לנו לחשוב עליו כפי שלא חשבנו קודם. צ'כוב עושה את זה, חוץ מבתאורי תודעתו של הגיבור, בעצם הפניית תשומת הלב אליו. אנחנו הקוראים רואים פתאום איך האחרים בסיפור לא רואים את יונה, ויכולים להרהר בכל האנשים שאנו נתקלים בהם ושקופים לנו.
אני לא ממש רואה את זה ב"אליפלט" ו"ארול". אם הכרנו אליפלט כלשהו או ארול כלשהו, ואולי לא חשבנו עליהם יותר מדי ואולי לא ניסינו לראות את העולם מעיניהם עד עכשיו, אני לא חושב שאלתרמן ואריאל מערערים במשהו את התמונה שלנו. הם מראים לנו את מה שראינו ממילא.
(איפשהו בדיון קישרתי לטור של אריאל הירשפלד על "אליפלט", שמתייחס לשיר הרבה יותר בחיוב ממני. אבל גם הירשפלד לא טוען שהשיר אומר משהו מעניין על נפשו של אליפלט, אלא על החברה הישראלית ומות נערים בצבא.)
דווקא ל"חיימ'קה שלי" נראה לי, שש עשרה שנים אחרי כתיבת המאמר, שהתייחסתי יותר מדי בחומרה. השיר אכן לועג קצת לחיימ'קה ולאמו, אבל נדמה לי שבחיבה. אולי הוא אפילו עושה כאן צ'כוב: הנטייה הטבעית שלי (אני מדמיין את עצמי לרגע צבר בשנות השישים המוקדמות) היא לגמרי ללעוג לאמא גלותית כזו, אבל השיר, בעצם כניסתו באופן אמין לתוך ראשה לכמה דקות, מאפשר לי להבין ולהזדהות איתה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש