דיונים רבים באתר זה, כמו גם בשיחות סלון של ליל שישי, עוסקים בבעיות שברומו של עולם. קל להיווכח כי ביניהם, הדיונים הלוהטים ביותר נוגעים לשאלות של כלכלה חופשית וצדק חברתי, וכן לסוגיות של דת, לאום ומדינה. בכל הדיונים מסוג זה עולות שאלות ערכיות עמוקות: צדק ומוסר, פרט וחברה, אל וברואיו.
מוזר ששני הצדדים בכל דיון מחזיקים בלהט בערכים של שוויון וחירות, ובכל זאת מציגים עמדות מנוגדות. רובנו כבר הבנו שכל אחד בוחש, בקוקטיל הערכי שלו, כמויות שונות של חירות ושוויון. יש שמעדיפים יותר חירות משוויון - ויש שלהפך. אבל מבט מעט יותר מעמיק מגלה שיש למילים עצמן יותר ממשמעות אחת.
שתי תפיסות של חירות
בחיבור מפורסם, שראה אור לראשונה ב-1958 תחת השם "שתי תפיסות של חירות", הגדיר ישעיהו ברלין שני סוגים של חירות: "חירות שלילית" ו"חירות חיובית".
החירות השלילית נקראת כך משום שהיא נתפסת כהיעדר מכשולים. לפי תפיסה זו, אדם הוא בן חורין אם אין אדם אחר אשר מונע ממנו לעשות כרצונו. ברלין טוען שאנו משתמשים בתפיסה השלילית של חירות בבואנו להשיב על השאלה "מהו התחום שבו לסוכן - יחיד או קבוצה - מותר לעשות, או להיות, ככל העולה על רוחו, ללא התערבות של סוכנים אחרים". זוהי התפיסה הליברלית (מבית מדרשם של לוק ומיל) של חירות, התואמת את כלל הזהב המוסרי: לאדם מותר לעשות כרצונו, כל עוד איננו פוגע בזכותו של הזולת לאותה חירות – בבחינת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". זהו גם הפירוש המקובל למילה "חירות". כשאנו אומרים שאנחנו חופשיים (בני חורין), אנו מתכוונים לומר שאיננו עצורים ושאיש איננו כופה עלינו דבר.
התפיסה האחרת של חירות נקראת החירות החיובית משום שהיא נתפסת כהימצאות של שליטה עצמית, תכלית, או הגשמה עצמית. כאן, האדם איננו נחשב בן־חורין אם הוא עושה כרצונו, - אלא רק אם יעשה את הדבר שראוי לו לעשותו. זוהי התפיסה הרדיקאלית (מבית מדרשם של רוסו, מרקס והגל) של החירות. לפי ברלין, אנו משתמשים בתפיסה זו כאשר אנו דנים בשאלה "מה או מי הוא מקור הסמכות אשר קובע מה ראוי לו לאדם להיות או לעשות".
כדי להבהיר את ההבדל בין שתי התפיסות, נוכל לחשוב על אלכוהוליסט השותה לשכרה ללא כל הפרעה. אדם כזה, לכאורה, עושה כרצונו ועל כן הוא בן חורין - לפי תפיסת החירות השלילית. מאידך, אין ספק שאלכוהוליסט כזה מזיק לעצמו, ולמרות שאיננו מפר את כלל הזהב ואיננו מזיק לאיש, אין הוא עושה את מה שראוי לעשותו. אפשר לומר שהוא עבד ליצריו וממילא איננו בן חורין באמת. נשאלת אפוא השאלה "מי הוא מקור הסמכות". מי מוסמך לקבוע, ואולי אף לכפות על שיכור, את שראוי לו לעשותו ולשחררו כך מכבלי רצונו ויצרו?
לחזור אל דרך הישר
בגרסתה הפוליטית, החירות החיובית מתממשת באמצעות טובת הכלל, או מה שרוסו כינה "הרצון הכללי". על פי תפיסה זו, מאחר שהאדם הוא יצור חברתי, טובת הכלל היא בהכרח האינטרס הראשון והעדיף של כל אדם רציונלי. אדם שאיננו מכיר בעובדה זו איננו רציונלי, והוא בבחינת טועה ומטעה או "תינוק שנשבה". לטובתו, ולמען הכלל, יש לשחררו משביו ולהחזירו לדרך הישר. ידועה בהקשר זה אמרתו של רוסו "אין פירוש הדבר אלא שנכריחהו להיות חופשי". קל לזהות בתפיסה זו לפחות ניצנים של פטרנליזם, ויש המזהים בדמוקרטיה הרדיקלית של רוסו את ניצני הטוטליטריזם.
ישעיהו ברלין, בחיבורו, מזהיר ומדגיש את הקרבה של החירות החיובית לכפייה וטוטליטריזם. הוא מכנה קרבה זו בשם "הפרדוקס של החירות החיובית", פרדוקס אשר עלול להפוך רעיון נאצל של חירות דרך הגשמה עצמית, לדיקטטורה טוטליטרית. ברלין מתאר מדרון חלקלק שבראשו מניחים קיומו של מעין פיצול אישיות. למשל, אם נחזור לאלכוהוליסט בדוגמה הקודמת, מצד אחד "אישיותו העליונה", הרוחנית, הרציונלית, רוצה להיגמל משתייה; מצד שני, "האישיות הירודה", הגשמית והיצרית מושיטה ידה לבקבוק. אדם הוא חופשי באמת רק אם האישיות העליונה – הרציונלית - שולטת באישיותו הירודה.
דני דידרו. "היכן אצור הרצון הזה?"
הצעד הבא במדרון החלקלק הוא ההבחנה שיש אנשים יותר רציונלים מאחרים, ולכן הם מוכשרים (וממילא מוסמכים) לקבוע עבור האחרים מה ראוי לאלה שיעשו. כלומר, אלו הטוענים לכתר הרציונליות יכולים לכפות את דעתם על הפחות רציונליים ולטעון שהם משחררים את הנכפים מהעצמיות הירודה, הגשמית והבלתי רציונלית שלהם. כאשר משליכים את הטיעון הזה מן הפרט אל הכלל, כלומר כשאדם או קבוצה מבקשים לכפות את הרציונל שלהם על קהילה או מדינה שלמה, מתבצע הצעד הסופי. אז, היחיד מצופה לבטל את ייחודו ולהתמזג עם האינטרס הנכון והאחיד – אותו רצון כללי במושגיו של רוסו.
לגבי דוגמת האלכוהוליסט, אפשר להניח שנמצא קונצנזוס רחב לשאלה מה ראוי שייעשה. ה"רצון הכללי" הוא בבירור שהאיש יתפכח ויחדל לשתות, ויש רבים שיטענו שעל החברה לאשפזו בכפייה לטיפול גמילה, כדי "להכריחו להיות חופשי". אבל מה בנוגע לשאלות החשובות באמת: מה הוא הרצון הכללי - או מה ראוי לעשות - בקשר לעבודת הבורא, או בנוגע לחלוקת המשאבים הכלכליים? במילים אחרות (מילותיו של האינטלקטואל הצרפתי, בן זמנו של רוסו, דני דידרו), "היכן אצור אותו רצון כללי?"
שתי תפיסות של שוויון
כמו החירות, גם מושג השוויון הוא ערך בסיסי בחשיבה המערבית, ויחד עם זאת נתון בוויכוח ופתוח לפרשנות. לא נוכל לדון כאן בכל המשמעויות של המושג, ולכן נתרכז ב"שוויון הזדמנויות" שעומד ביסודם של דיונים פוליטיים־כלכליים.
מקורו של שוויון ההזדמנויות כאידיאל הוא בניסיון לתקן את העיוות בחברה המעמדית המסורתית, שבה מקומו של הפרט בחברה נקבע על ידי מוצאו והשתייכותו לקבוצה אתנית, מעמד (למשל, אצולה) או קשרי משפחה. שוויון ההזדמנויות אמור לאפשר לכל אדם באשר הוא להתחרות על מקומו החברתי, הן מן הבחינה הכלכלית והן מבחינה פוליטית או אחרת. בתחומי המוסר והמשפט מבחינים בין שתי תפיסות של שוויון הזדמנויות: "שוויון הזדמנויות פורמלי" ו"שוויון הזדמנויות מהותי". מסתבר ששני אנשים יכולים לדגול בשוויון הזדמנויות ולהתכוון לדברים שונים בתכלית.
השוויון הפורמלי מעניק לכל השחקנים הזדמנות שווה – מבחינה חוקית/שלטונית - להתחרות על יתרונות חברתיים וכלכליים. באופן מקביל לחירות השלילית, אפשר לומר שהשוויון הפורמלי דורש רק שהשלטון (או כללי המשחק בשוק) לא ימנע ממתחרה אחד את ההזדמנות שהוא פותח בפני מתחרה אחר. על בסיס התפיסה הזו עומדים העקרונות הליברליים של שוויון: קול אחד לכל אחד, איסור אפליה על בסיס דת, גזע, מין או כל קריטריון שרירותי אחר, שוויון בפני החוק, והזכויות (הלוקיאניות) המוקנות לכל אדם: חיים, חירות וקניין.
הגם שהשוויון הפורמלי עומד בבסיסה (כתנאי הכרחי) של כלכלת השוק והדמוקרטיה הליברלית, חשוב לציין שהוא יכול להתקיים גם במשטרים אוטוקרטיים עם כלכלה ריכוזית (הוא איננו תנאי מספיק לליברליזם). למשל, משרת האוטוקרט יכולה להיות פתוחה לתחרות לכל המעוניין. מתוך כל המעוניינים שהגישו את מועמדותם, ייבחר - נאמר על ידי מועצת העדה – המנהיג הכול יכול, על פי קריטריונים אובייקטיביים של כישורים והתאמה. מנהיג כזה יכול גם לנהל כלכלה ריכוזית ולהעניק משאבים כלכליים, ואפילו פוליטיים, באופן שווה לכלל האזרחים או, לחילופין, להעניק אותם על פי קריטריונים של תרומה לשלטונו. כלומר, לקיים שוויון הזדמנויות פורמלי המאפשר לכל אזרח להתחרות על מיקומו בחברה על ידי תרומה לשלטון.
מאידך, חסידי השוויון המהותי טוענים שהשוויון הפורמלי הוא שוויון "על הנייר" בלבד. להשקפתם, שוויון הזדמנויות יכול להתקיים רק אם בנקודת הפתיחה של כל תחרות יוסרו כל המכשולים שאינם תלויים במתחרה עצמו. כלומר, כל מכשול שאיננו נובע מכישוריו הטבעיים או מיוזמתו של המתחרה, מפר את שוויון ההזדמנויות. לדוגמה, גם אם המוסדות להשכלה גבוהה פתוחים בפני כולם, ללא הבדל דת, גזע או מין, ותלמידיהם מתקבלים רק על בסיס של הצלחה בבחינות, הרי סיכויו של מועמד ממשפחה חסרת השכלה לעבור את הבחינות, נמוכים בהרבה מאלו של מועמד ממשפחה משכילה. זאת, למרות שמבחינת כישורים טבעיים (מנת משכל) ושאפתנות, שני המועמדים שווים.
יתר על כן, אפשר לטעון שגם אם שני אנשים הם בעלי רקע סוציו־אקונומי דומה וכישורים דומים אבל שאפתנותו של האחד עולה על זו של האחר, אין הם מקבלים הזדמנות שווה; זאת, מכיוון שהוריו של האחד דרבנו אותו ועודדו את שאפתנותו, בעוד שהורי השני לא עשו כך. ניסיון להשוות את ההזדמנויות במקרים כאלו, על ידי התערבות של החברה, יגרום לחדירה לחיי המשפחה והפרט ולפגיעה בחירויות הבסיסיות. מאידך, הניסיון לתקן בדיעבד את העיוותים הנובעים מאי־שוויון בנקודת הפתיחה, עלול לפגוע בשוויון ההזדמנויות הפורמלי ובזכויות הפרט הבסיסיות. במילים אחרות, קשה, אם לא בלתי אפשרי, לזהות את קו האחריות ליתרון/חיסרון היחסי של כל אחד. ועוד יותר קשה להביא את כולם לקו זינוק אחד.
הדוגמה האבסורדית הבאה תבהיר את הקושי בהשגת שוויון מהותי. נניח שקבוצה של אנשים מתחרה על משרה מסוימת, ושההנהלה מבקשת להקפיד על שוויון הזדמנויות. אלא שאז מסתבר שאחד המתחרים הוא עיוור. הדרך היחידה להשוות את התנאים היא על ידי ניקור עיניהם של שאר המתחרים. אלא שאז מתגלה שאחד המועמדים הוא חירש. מיד אוטמים את אוזניהם של כל המתחרים. ואז נודע שאחד המתחרים הוא אילם, לכן כורתים את לשונם של שאר המתחרים. עכשיו, כשכל המתחרים הם עיוורים, חרשים ואילמים, ההנהלה מרוצה מנוקדת הפתיחה האחידה ומתפנה לבדוק את ביצועי המתחרים והתאמתם למשרה.
בקיצור, יש הסוברים ששוויון הזדמנויות מהותי יכול להתקיים רק אם כולם זהים – לא רק שווים - ושזהות יכולה להתקיים רק במכנה המשותף הנמוך ביותר.
התמהיל הערכי
נראה, אם כן, שעמדותינו בדיונים פוליטיים – כלכלה וחברה, דת ומדינה – הן תמהיל של שני יסודות שכל אחד מהם מורכב מתערובת ייחודית של שני רכיבי משנה. ובסך הכול תערובת של חירות, שלילית או חיובית, עם שוויון, פורמלי או מהותי.
כשאנו מציגים את טיעונינו בדיונים כאלה, אנחנו בעצם מדברים מנקודה מסוימת, במשבצת מסוימת במפה הזו. אם אנחנו דוגלים בחירות שלילית ובשוויון פורמלי – אנחנו מדברים כליברלים. אם בחירות חיובית ושוויון מהותי – אנחנו רדיקלים.
כדי לקבל נקודת מבט נוספת, רשמתי בתוך המשבצות, בכחול, את מה שאנחנו מבקשים מהקולקטיב, כלומר מהשלטון: במשבצת הליברלית אנחנו למעשה דורשים מהשלטון "אל תיקח ואל תתן", או בקיצור אל תתערב. במשבצת הרדיקאלית אנחנו מבקשים מהשלטון "קח, תגביל, תנחה", אבל גם "תן, עזור, תמוך".
חלקנו מבקש לפעמים גם "אל תיקח" וגם "תן". למשבצת הזו קראתי אוטופיה, כי כל עוד לא בא המשיח, אם השלטון לא לוקח מאיש, הוא לא יכול לתת לאיש. לבסוף, במשבצת הרביעית, השלטון לוקח אבל אינו נותן. מצב זה מתקיים במשטרים עריצים המשרתים את עצמם ולא את אזרחיהם.
יש בינינו גם שמחליפים משבצות בהתאם לנושא הדיון. שילוב נפוץ כזה הוא של אלו שהם רדיקלים בענייני דת ומדינה, וליברלים או אדישים בנושאי חברה. אבל נדמה שהשילוב הנפוץ ביותר הוא ההפוך, זה של ליברלים בנושאי דת ומדינה ורדיקלים בנושאי חברה. לצורך הדיון אפשר לכנות קבוצה רחבה זו "חילונים־סוציאליסטים".
כלומר, במה שנוגע לענייני דת ומדינה החילו־סוציאליסטים דוגלים בחופש הפרט, בזכותו של כל אחד לעשות כרצונו, גם אם מעשהו מנוגד לאינטרס הקולקטיבי (הרצון הכללי) כפי שהוא מוגדר על ידי מצדדי הדת והלאום. הם מבקשים מהמדינה לא להגביל אותם באמונתם ולא לתמוך בהם. הם רוצים שהמדינה לא תתערב בענייני דת ואף קוראים ל"הפרדת הדת מהמדינה". הם מבקשים שוויון פורמאלי כמו גיוס שווה לחילונים ודתיים, וגם חירות שלילית כמו האפשרות להינשא בנישואים אזרחיים.
מצד שני, במה שנוגע לענייני חברה וכלכלה, החילו־סוציאליסטים מתייצבים במשבצת הרדיקלית. הם מבקשים מהמדינה לקחת ממי שיש לו ולתת למי שאין לו. הם רוצים להגביר את התערבותה של המדינה במערכת הכלכלית כדי לדאוג לאינטרס של הקולקטיב כפי שהוא מוגדר על ידם, גם כאשר הוא פוגע בזכויות הפרט לעשות כרצונו. הם מבקשים שוויון מהותי גם במחיר הגבלת החירות השלילית.
אני מוצא מידה מסוימת של חוסר עקביות בעמדה החילו־סוציאליסטית. בבסיסה זוהי עמדה רדיקלית אשר שמה לנגד עיניה את האינטרס הקולקטיבי. היא גם נוטלת לעצמה את הזכות לקבוע מה הוא האינטרס הזה ומה הוא לא. אבל היא איננה בוחלת בשימוש בטיעונים ליברליים, של חירות הפרט בניגוד לקולקטיב, כשמדובר בהצעה אחרת – כמו זו של הדתיים – למימושו של הרצון הכללי.
כל עוד שאלתו של דני דידרו "היכן אצור הרצון הזה" מחכה לפתרון משכנע, תמשכנה כנראה קבוצות שונות להגדיר את הרצון הכללי הזה על פי רגשותיהם - חמלה, אמונה, אהבה, גאווה – ולשלול הגדרות מתחרות על פי ההיגיון. אין לך מתכון בטוח מזה להמשך המלחמות.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש