![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מאוד מוזר. אני מרגישה כך לגבי ניטשה - אם כי קסמו הוא קסם שחור למדי. אצל קאנט אינני מרגישה לא קסם ולא אי הבנה. | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ההיכרות שלי עם ניטשה היא שטחית לגמרי וממה שאני מכיר הוא לא ממש הסגנון שלי. קאנט כותב יבשושי וטכני, אבל הקסם שלו הוא מין קסם של כובד-ראש ועומק שאין להרבה כותבים אחרים (כאילו, דא, זה קאנט). | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
שעליו נאמר ''משהו קל, להעביר את הזמן'' (ניסן העצוב, מתוך ילקוט הכזבים). | ![]() |
![]() |
![]() |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
![]() |
© כל הזכויות שמורות |