בשנת 2011 שטף גל מחאה אנטי־ממשלתית את התבל. הפגנות המוניות נערכו בעולם הערבי ובעולם המערבי. למעלה משנה לאחר מכן, נראה שתוצאות "האביב הערבי" שונות מאד מתוצאות המחאה במערב. בעוד שבארצות ערביות מסוימות המחאה הובילה להפלת הממשלה ולשינויים משמעותיים במבנה הפוליטי, במערב המחאה התפוגגה כמעט מבלי להשאיר חותם משמעותי על המערכת הפוליטית (יש הטוענים שהמחאה במערב הגבירה את המודעות הפוליטית והאקטיביזם בציבור, אבל גם אם יש ממש בטענה הזו, לא מדובר בהשפעה על המוסדות הפוליטיים; איסלנד היא יוצאת הדופן היחידה במערב שבה חוללה המחאה שינויים מסוימים במבנה הפוליטי).
אפשר להסביר את השוני הניכר בין תוצאות המחאה במערב לבין תוצאותיה במדינות ערב על ידי שוני עקרוני בסדרי היום של תנועות המחאה הללו. המפגינים בארצות ערב הציגו תביעה ברורה וספציפית: סילוק ממשלות בלתי נבחרות (או נבחרות באופן בלתי חופשי) והנהגת מערכת אלקטורלית בדמות זו שבמערב. המפגינים במערב, לעומת זאת, הביעו מורת רוח כלפי מדיניות השלטון, אבל לא הציגו דרישות באשר לצורה שבה יש לשפר את המדיניות. המסר הכללי של המחאה במערב היה שהמדיניות הציבורית אינה כשורה – השלטון קובע את המדיניות מתוך דאגה לאינטרסים של האליטות ("האחוז העליון", "the 1%") ולא לאינטרסים של הציבור הרחב ("העם", "the 99%"). אבל למרות שלעתים הוצגו תביעות מסוימות לשינוי במדיניות הציבורית (במידה משתנה של עקביות וקולניות), לא הוצגו תביעות מערכתיות ספציפיות – לא הוצגה תוכנית רפורמה במערכת השלטונית שתכליתה לגרום לכך שהמדיניות הציבורית תשתנה בהתאם לרצון המפגינים.
מחאת "לכבוש את וול־סטריט" בניו יורק (צילום: ארון באואר)
דרך הפעולה הסטנדרטית במערכת השלטון המערבית היא לתעל אי־שביעות רצון פוליטית לכיוונים אלקטורליים – קידום רעיונות מסוימים במצעי המפלגות או קידום מפלגות מסוימות. הציפייה היא כי טענות כנגד המדיניות הציבורית יטופלו על ידי חילופי אישים ומפלגות הנושאים תפקידים ממשלתיים, או על ידי נפנוף השוט האלקטורלי כלפי נושאי תפקידים נוכחיים. המחאה של 2011 נמנעה במידה רבה משימוש בדרך הזו. למרות שסקרי דעת־קהל הראו כי המחאה נהנתה מתמיכה ציבורית רחבה, לא הופיעו אופציות אלקטורליות שהיו אמורות לייצג את רעיונות המפגינים. ניתן לראות את המחאה במערב כאנטי־אלקטורלית – נראה שהמפגינים כלל לא ציפו שטענותיהם תקבלנה מענה באמצעות המערכת האלקטורלית.
אם נאמין לטענות המפגינים במערב, אז הצלחתם של המפגינים בעולם הערבי היא זמנית בלבד. ההצלחה הזו היא לא יותר מאשר תולדה של העובדה שברוב מדינות ערב טרם הונהגה המערכת הפוליטית שנפוצה במערב מזה עשורים. אם מערכת פוליטית שדומה למערכת המערבית אכן תונהג במדינות ערביות, אפשר לצפות שבחלוף הזמן אזרחי המדינות הללו ימצאו את עצמם מתוסכלים מהמדיניות הציבורית בדומה לאזרחי המערב כיום.
השאלה היא האם – וכיצד – אפשר לשנות את המערכת המערבית כך שהיא תפיק מדיניות שתיראה מוצלחת בעיני האזרחים. בגלל שתנועת המחאה של 2011 לא הצליחה לתת מענה סביר לשאלה הזו, התנועה התמסמסה.
וריאציות על נושא הבחירות
המרכיב החיוני של מערכת השלטון המערבית הוא הישענות – מעשית ואידאולוגית – על מנגנון הבחירות. מאז סוף מלחמת העולם השנייה נוסו גוונים רבים של השיטה המערבית: שיטות הצבעה שונות, שיטות שונות של מימון מערכות בחירות, ודרכים שונות לחלוקת הכוח הפוליטי בין זרועות השלטון ומוסדותיו. תשומת לב ציבורית ואקדמית ניכרת הוקדשה לשוני בין הגוונים, אך המרכיב ההכרחי – הבחירות עצמן – נבחן באופן ביקורתי רק לעיתים רחוקות. מבחינת תוצאות המדיניות, קשה לראות הבדלים משמעותיים בין הגוונים השונים של המערכת המערבית. לפחות על פי המפגינים, השיטה המערבית על כל גווניה מעדיפה את האינטרסים של האליטות על פני האינטרסים של העם.
נראה שהמחאה של שנת 2011 לא כיוונה את חיציה כלפי גוון כזה או אחר, או כלפי היבט משני כלשהו של השיטה המערבית, אלא כלפי המרכיב החיוני – השיטה האלקטורלית עצמה. ברם, המחאה לא הציעה חלופה לשלטון מבוסס בחירות – חלופה שתבטיח שהשימוש בה יקדם את האינטרסים של "העם". סוֹרטיציה (sortition) היא חלופה כזו.
הפגנה בכיכר תחריר בקהיר (צילום: מוחמד מונייב)
סורטיציה
סורטיציה היא השיטה שבה נושאי משרות פוליטיות ממונים כמדגם סטטיסטי של האוכלוסיה (בדומה לדרך שבה נבחרים אנשים לסקר דעת קהל, או לסקר הוצאות המשפחה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). השיטה הזו יוצרת גופים מקבלי החלטות שמייצגים באופן סטטיסטי את הציבור הרחב. גוף שנבחר כמדגם של האוכלוסיה יהווה מיקרוקוסמוס של הציבור: נשים וגברים, צעירים וזקנים, עניים ועשירים – חלקן של כל הקבוצות הללו בקרב חברי הגוף יהיה קרוב לחלקן באוכלוסיה. באופן דומה, כל משלחי היד, האידאולוגיות, הדתות, רמות ההשכלה, אזורי המגורים והקבוצות האתניות (וכל חתך אחר באוכלוסיה) ייוצגו באופן פרופורציונלי.
אפשר להציע דרכים שונות לשלב את שיטת הסורטיציה במערכת הפוליטית הקיימת. שימוש קוסם במיוחד לשיטת הסורטיציה הוא למנות גופים שיפקחו על הגופים הנבחרים – הכנסת והממשלה. גופים שכאלה, שייתמכו כמובן על ידי צוות מקצועי, יוכלו לבצע תפקיד דומה לזה של מבקר המדינה. אך בניגוד למבקר המדינה, שממונה על ידי הגורמים שהוא אמור לבקר, ושתמיד מוצא את עצמו פגיע לטענה שהוא מוטה פוליטית, גופים מבקרים שימונו בשיטת הסורטיציה יהיו בלתי־תלויים בנבחרים ובעלי לגיטימציה עצמאית שתנבע מהיותם מדגם מייצג של האוכלוסיה. הביקורת תוכל לכסות גם עניינים הנוגעים לקשרי הון ושלטון, ובכך להציע מענה לאחת התלונות העיקריות של תנועת המחאה.
הצעה רדיקלית יותר היא להקים בית מחוקקים שיורכב בשיטת הסורטיציה, ושיהיה בעל מעמד שווה לזה של בית הנבחרים (או במערכות בנות שני בתים נבחרים, לשנות את שיטת ההרכבה של אחד מהם לסורטיציה). בניגוד לבתי פרלמנט שמאוישים באמצעות בחירות, ולכן נשלטים על ידי האליטות, בבית שמורכב באמצעות סורטיציה כל קבוצה שמהווה חלק ניכר באוכלוסיה – "העם" – תהווה חלק ניכר בקרב חברי הבית. בית מחוקקים שכזה יחוקק בהתאם לערכים ולאינטרסים של "העם", ייתן את אמונו בממשלה שתקדם את האינטרסים הללו, ויפקח על הממשלה הזו באופן צמוד כדי לוודא שביצועיה עונים על ציפיותיו.
כדי לממש הצעות כאלה יש צורך במנגנון דגימה רשמי. אחת לשנה – ביום העצמאות, נאמר – יוגרלו בפומבי שמותיהם של מי שיצטרפו לגופים הפוליטיים. העולים בגורל יודיעו האם הם בוחרים לקבל את המינוי או לוותר עליו. אלה שיוותרו יוחלפו במוגרלים אחרים, או אולי יורשו למנות מחליפים. אלה שיקבלו את המינוי יוזמנו לשנת לימוד שבמהלכה הם יעקבו אחר פעילותו של הגוף שאליו הם יצטרפו. לכל מוגרל תוקצה לשכה ותקציב לשכירת עוזרים ולהוצאות אחרות הכרוכות בתפקיד. לאחר שנת הלימוד המוגרלים יהפכו לחברים מן המניין בגוף הפוליטי, ויכהנו בתפקיד זה במשך ארבע שנים. רבע מחברי הגוף יוחלפו בכל שנה. תנאי הכהונה יכללו כמובן משכורת דומה לזו של פוליטיקאים נבחרים, עזרה בהשתלבות בתפקיד ועזרה בהשתלבות בחזרה בחיים הפרטיים בסיומו.
הגופים הנדגמים צריכים להיות גדולים מספיק על מנת להבטיח דיוק סביר בפרופורציונליות הייצוג, וקטנים מספיק על מנת שיתאפשר דיון פתוח ואפקטיבי בין כל חברי הקבוצה. השיקולים הללו מגבילים את גודל כל גוף לתחום שבין כמה עשרות אנשים לבין מאות אחדות. כך השפעתו של כל חבר בגוף תהיה גדולה מספיק על מנת להצדיק את תשומת ליבו המלאה לעניינים שלפניו, ובו בזמן קטנה מספיק כך שדעתו של חבר בודד, או דעתם של קומץ של חברים, לא יוכלו להכתיב מדיניות לחברה כולה.
בנוסף לפרמטרים שהוזכרו – אורך תקופת השירות, אורך תקופת הלימוד בטרם השירות, גודל הגוף, ותנאי השירות – יש לקבוע עוד פרמטרים רבים. העיקרון המנחה בקביעתם צריך להיות יצירת גוף דמוקרטי: גוף שהחלטותיו מייצגות את דעותיו השקולות והמושכלות של הציבור. ראשית, יש לשמור על ייצוג סטטיסטי שיבטיח דמיון בין האינטרסים והשקפות העולם של האוכלוסיה לבין אלו של חברי הגוף. שנית, יש לשאוף לשוויון פוליטי בתוך הגוף הנדגם, ולכך שלרשות כל אחד מהחברים יעמדו המוטיבציה והכלים להשיג את כל המידע הרלוונטי לקביעת סדר היום של הגוף ולקבלת החלטות באופן עצמאי.
עטרה ליושנה
רעיון הסורטיציה סותר את ההרגלים והרעיונות השגורים בעולם המודרני. בימינו השימוש בסורטיציה מוגבל לבחירת חברי מושבעים בלבד, אבל לא כך היה בעבר: כאשר המשטר הדמוקרטי נוצר, באתונה העתיקה, סורטיציה נחשבה השיטה הדמוקרטית האופיינית ואילו בחירות נחשבו לשיטה טיפוסית לאוליגרכיות. הקשר בין דמוקרטיה לסורטיציה היה סטנדרטי עד המאה ה-18, ונותק והוחלף בדוגמה המודרנית רק במאה ה-19. הרעיונות שרחשו במחאה של 2011 הם למעשה חזרה לתובנה הדמוקרטית המקורית – בחירות הן תהליך אוליגרכי, ודמוקרטיה אינה יכולה להיות מושגת באמצעים אלקטורליים, אלא על ידי דחיית השיטה האלקטורלית בכללה. הגורם החסר בסדר היום של המחאה היה אימוץ החלק השני של התובנה הזו: הציבור לא ידחה את השיטה האלקטורלית עד שתוצג החלופה לבחירות – מנגנון הסורטיציה.
|
קישורים
סורטיציה - ויקיפדיה (אנגלית)
Equality by Lot - בלוג בענייני סורטיציה בעריכת יורם גת
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש