|
כן - אני מכיר את הסדרה.
המפגש בין החובבן למקצוען הוא עניין חשוב, אפילו קריטי. העניין הוא שאי אפשר למנוע את המפגש הזה אלא רק להסיט את המיקום שלו. מאחר שהציבור מורכב ברובו מחובבנים ומאחר שחלק ניכר מהידע שדרוש על מנת לנהל מדיניות ציבורית אפקטיבית הוא מקצועי, אז בנקודה כלשהי חייב הרצון של החובבנים להיות מתורגם לפעילות של מקצוענים.
במערכת האלקטורלית, הממשק בין החובבנים לבין המקצוענים הוא בקלפי. מליוני חובבנים מטילים פתקים שכתוצאה מהם נבחרים פוליטיקאים מקצוענים לעמדות כוח. מובן שהמקצוענים הללו מתמחים בעיקר בניהול מערכות בחירות ולא בידע שדרוש על מנת לתכנן ולבצע מדיניות ציבורית, ולכן הם נאלצים להיעזר במיקצוענים אחרים, אבל בשלב הזה האינטראקציה היא בין סוגים שונים של מקצוענים ולא בין חובבנים ומקצוענים.
בשיטת הסורטיציה הממשק בין החובבנים לבין המקצוענים הוא הממשק שבין הנדגמים לבין המקצוענים שפועלים במערכת.
השאלה אם כן היא לא האם יש למקצוענים יכולת לתמרן את הנדגמים אלא האם יכולתם של המקצוענים לתמרן את הנדגמים היא רבה או מועטה יותר מיכולתם של המועמדים לבחירות לתמרן את הבוחרים.
התשובה לדעתי היא חד משמעית: המועמדים נמצאים בעמדה טובה לאין ערוך לתמרן את הבוחרים מאשר המקצוענים למיניהם יוכלו לתמרן את הנדגמים.
לרשות הנדגמים יעמדו המשאבים, הזמן, הסמכות והמוטיבציה על מנת ללמוד דברים לעומקם ולפעול בהתאם, בשעה שהציבור הרחב מסתמך על סיסמאות, תעמולה, מידע מוטה ורשמים שטחיים וכל אמצעי הפעולה שעומדים לרשותו הם הטלת פתק שונה בקלפי פעם בכמה שנים. היחס בין הנדגמים לבין המקצוענים הוא כשל מעסיק ומועסק: הנדגמים יוכלו למנות ולפטר מקצוענים כרצונם, יוכלו לבקש חוות דעת אלטרנטיביות, יוכלו להסתכל על חומר בעצמם ויוכלו לעשות את כל זאת באופן מתמשך ומפורט. תנאים שכאלה אומנם אינם מנטרלים לחלוטין את כוחם של המקצוענים אבל הם לפחות מאזנים אותו באופן משמעותי. הבוחרים לעומת זאת הם למעשה חסרי אונים לחלוטין אל מול המועמדים (לא אל מול מועמד ספציפי כזה או אחר אלא אל מול המועמדים כקבוצה).
Yes Minister היא אכן סדרה משעשעת, ואפילו יש בה משהו מן האמת, אבל בכל זאת מדובר בסך הכול בסידרה קומית. סדרה חודרת יותר היתה מציגה עד כמה הבוחרים הם חסרי כל הגנה מול המניפולציות של הנבחרים. זה היה רק מן הסתם הרבה פחות מצחיק והרבה יותר מקומם.
|
|