 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מאוד שמח לראות כאן מאמר של יורם גת, בתקופה מסויימת עקבתי אחרי הבלוג שלו וברור שרעיון הסוריטציה הוא מגניב- במקום לחפש מועמד התואם את השקפותינו, פשוט נגריל מתוך ההשקפות את המועמדים. רק לחשוב איך יראה קמפיין בחירות בסיטואציה כזאת, אם בכלל אפשר לדבר על קמפיין- הרי אין מועמדים. מצד שני, עם כל הסלידה שאנו רוחשים לפוליטיקאים מקצועיים, הרי שלפחות הם עברו איזשהו פילטר לפני שהם נשלחו לארבע שנים של החלטות על גורלנו. אם היינו בוחרים באקראי 120 אנשים, אולי הדעות הפוליטיות שלהם יתפלגו כצפוי, אבל היכולות ה"ארגוניות" שלהם לא בהכרח יהיו מבריקות. אנחנו נוטים לחשוב שאם נחליף את חברי הכנסת בסתם אנשים מהרחוב, אז ייטב לנו, אבל אולי אנחנו מעריכים הערכת יתר את האנשים מהרחוב כי הם לא מופיעים כל כך הרבה בערוץ הכנסת. אם כבר באנשים מהרחוב, אחד מהיתרונות של מפלגות זה דווקא היכולת שלהם למצע ברמת האידאולוגיה (רציתי לכתוב "ברמת המצע" אבל גם לליכוד אין מצע וגם הסמיכות של "למצע" הרתיעה אותי) את הדעות של המצביעים שלהם. אם מפלגות בוטיק הן בדרך כלל יותר ביזאריות באידאולוגיה שלהן, אז על אחת כמה וכמה אנשים בודדים, שאינם מחוייבים לגוף יותר גדול כדי להבחר שוב. הרציפות הרעיונית של המפלגה מאפשרת "החלקה" של הגישות הקיצוניות. לבסוף, יש את עניין המחוייבות לבוחר. אם אין בוחר, בפני מי ובאיזה מובן אפשר לדרוש מ"הנבחרים" לספק דין וחשבון על מעשיהם? אם סוריקטה מחליטה החלטה שערוריתית, הרי שהסנקציה של "איבוד פופולריות" היא חסרת משמעות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, ראובן. (1) אני מסכים שפוליטיקאים עברו סינון - וזו הרי הבעיה. הפוליטיקאים עברו מסננים כאלה ואחרים שמבטיחים שהאינטרסים שלהם והשקפת העולם שלהם שונים באופן משמעותי מאלו של האזרח הממוצע ולכן אי אפשר לצפות שהם יירצו (או יוכלו) לייצג באופן אפקטיבי את רצונותיו של האזרח הממוצע. יכולת אירגונית מוצלחת ככל שתהיה אינה משרתת את הציבור כל עוד עניינו של הציבור אינו מטרתו של המארגן. (2) באשר לחוסר היכולת האירגונית של האזרח הממוצע: המוגרלים יוכלו להשתמש בכלים הרבים שיעמדו לרשותם. בין השאר, הם יוכלו להיעזר בעוזרים מכל הסוגים, כולל עוזרים לאירגון וניהול. לדוגמה, אנשים שבמערכת אלקטורלית היו משמשים כח"כ או שר יוכלו להציע את שירותיהם לבית הנדגם כמומחים לענייני ארגון. (3) אנשים בודדים מחזיקים בדעות בלתי טיפוסיות בנושאים מסויימים, אבל על מנת לקבוע מדיניות ייצטרך להיווצר רוב בבית הנדגם כפי שצריך כיום להיווצר רוב בבית הנבחר. הסיכוי שרוב בקרב מדגם של מאות אנשים יחזיק בדעה שנפיצותה באוכלוסייה היא קטנה הוא מזערי. (4) באשר למחוייבות לבוחר (accountability): הבית הנדגם אמור לייצר מדיניות כפי שהיא נראית לו, מתוך הבנה שהראייה שלו מייצגת את הראייה של הציבור הרחב (או ליתר דיוק, את הראייה שהיתה לציבור הרחב לו עמדו לרשותו האמצעים והזדמנות להשפיע שעומדים לרשות הנדגמים). לפיכך, מנגנון הסנקציה אינו נחוץ. מעבר לכך, מנגנון הסנקציה הוא אשליה גם בהקשר האלקטורלי וזאת משני טעמים: ראשית, הטעם הפרקטי - אין בידי הציבור הכלים להעריך את מעשי הנבחרים ולפיכך אין בידו יכולת להפעיל את הסנקציה באופן בר משמעות; ושנית, הטעם התיאורטי - הסנקציה המדוברת היא איבוד כסא הנבחר. סנקציה שכזו יכולה להיות אפקטיבית כנגד מי שרוצה לקדם מטרות צרות רק אם הכסא עצמו יכול להחשב כפרס נחשק. מצד שני, הכסא הוא פרס עבור אדם שרודף מטרות צרות רק אם אפשר לנצל אותו לצרכי השגת המטרות הללו. נמצא איפוא שמנגנון הסנקציה יכול להיות אפקטיבי רק תחת ההנחה שהוא אינו אפקטיבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(2) Yes, Minister (3) הסיכוי שהם מייצגים היטב את דעותיה של רוב האוכלוסייה בכל הנושאים הוא נמוך: יהיו מספיק נושאים שבהם הדעות של הנבחרים מוטות (במקרה), וזה עוד לפני מאמצי השכנוע שיופעלו עליהם.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו פחות או יותר יודעים מה יעשו פוליטיקאים ותיקים. זה נכון שאנחנו מוגבלים במבחר שלנו מתוכם, והמבנה המפלגתי מגביל זאת עוד יותר, אבל יש רפורמות פחות דרסטיות שאולי אפשר לנסות כאן. כמו כן הנקודה שלי היא שהרעיונות הקיצוניים ואפילו הטפשיים הם _כן_ נפוצים באוכלוסיה, אבל המחויבות לאידאולוגיה המפלגתית משמשת כעוגן ממצע. כאשר הנבחרים הם יחידים שאינם מחוייבים לכיוון מפלגתי, האיזון המספרי של הדעות שלהם עם דעות נגדיות לא יתבצע, במקום זאת השונות תגדל. כבר היום יש חברי כנסת שהם סמנים קיצוניים במפלגתם, אבל בדרך כלל הכוח הפוליטי שלהם מופחת מסיבות של "שלום בית מפלגתי" ולחץ מצד "מבוגרים אחראיים" בתוך המפלגה. אבל יש עוד נקודה ששכחתי לציין בתגובה הקודמת- נושא הפעילות וההתאגדות הציבורית. המפלגות מטרתן לא רק לצבור כוח פוליטי פרלמנטרי אלא גם לשמש בסיס לאזרחים בעלי דעות דומות להתארגן ולהשפיע על דעת הקהל ועל הפוליטיקאים. במצב של סוריטציה, אפשר אמנם להמשיך לקיים מפלגות אולי מתוך תקווה לספק מצע רעיוני לאלו מחברי המפלגה ותומכיה שאולי יעלו בגורל, אבל ההשפעה הישירה של תומכי במפלגה על הנציגים תהיה חלשה. אולי זה דבר טוב, לנתק את התלות של חברי הפרלמנט במנגנוני המפלגות, אבל זה עשוי לרוקן מתוכן את ההתארגנות הציבורית. כל תנועה ציבורית מנסה לזכות בדעת קהל על ידי כך שהיא בוחרת את המייצגים הרהוטים והאינטלגנטיים ביותר שלה (ביום טוב, זאת אומרת) לשמש לפה לתנועה. אם תנועה ציבורית עובדת קשה לטפח "מנהיגות" משכמה ומעלה אבל בשל הסוריטציה היא מייוצגת על ידי טיפוסים טיפוסיים, הרי נעשה עוול לייצוג הרעיון הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניחוש שלי הוא שבשיטת בחירות כזו יהיה משקל רב מאוד להנהגה חוץ־פרלמנטרית. לא רק של מועצת {גדולי|חכמי} התורה. נקודה אחרת: הפרלמנט היום הוא חלק ממסלול ההכשרה של המדינאים שבממשלה. אם חברי הממשלה לא יעברו הכשרה לשלטון בפרלמנט, איפה הם יוכשרו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אכן האידאולוגיה המפלגתית משפיעה על המדיניות הציבורית, מהי הסיבה לחשוב שההשפעה הזו היא השפעה חיובית? ברור שבציבור רווחות דעות מוטעות למיניהן, אבל מדוע שנניח שהדעות בקרב האליטה הן טובות יותר? בנוגע לתיפוקדן של תנועות ציבוריות: כמו המדינה ככלל, גם תנועות שכאלה נוטות לייצר בתוכן אליטות. אין כל סיבה להאמין שהאליטות הללו אכן מייצגות באופן אפקטיבי את רוב חברי התנועה. ובכל מקרה, אם חבר תנועה כזה או אחר עולה במדגם, ואם החבר הזה מאמין שאישיות כזו או אחרת - מנהיג התנועה שבה הוא חבר - היא מייצגת אפקטיבית ורהוטה של עמדותיו, אין מה שימנע ממנו לעקוב אחר עצותיה של האישיות ולתת במה לרעיונותיה ולטיעוניה. ומאחר שחברי התנועה ייוצגו במדגם ביחס דומה לזה של חלקם באוכלוסיה, תנועות פופולריות יוכלו לצפות שרעיונותיהן ודובריהן יקבלו חשיפה נרחבת ויקודמו במדיניות הציבורית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם דעות האליטה הן "טובות" יותר, אבל הדעות עצמן, אני מקווה, תהיינה מוגדרות ועקביות יותר. תלוי למה אתה קורא "ייצוג אפקטיבי". אני מייצג את עצמי בצורה הכי טובה, אבל אם אני צריך להניח לאדם אחר לייצג אותי, אני מעדיף להיות קצת פחות פסיבי ולהחליט מי מייצג אותי מאשר לקוות שיעלה בגורל נציג "אפקטיבי" של הדעות שלי. אני, כמו רוב האוכלוסיה, יודע שאני מעל לרמת החציון בכל פארמטר חיובי אפשרי, ולא הייתי רוצה שמי שייצג אותי יהיה פחות מוצלח ממני. אמנם כל מנהיגי המפלגות הם אידיוטים ( קריקטורה, כן?) אבל הם אידיוטים שאני יודע עליהם משהו. אני למשל, סומך על רופאים, אבל כשאני חולה, אולי עדיף ללכת לרופא אחד טוב מאשר להגריל עשרה ולראות מה דעתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> אני לא יודע אם דעות האליטה הן "טובות" יותר, אבל הדעות עצמן, אני מקווה, תהיינה מוגדרות ועקביות יותר. אם הדעות של האליטה הן לא טובות יותר, מה תועיל לנו עקביותן? נראה די ברור שפעילות עקבית כלפי מטרה שלילית גרועה יותר מפעילות בלתי עקבית כלפי מטרה חיובית. > אולי עדיף ללכת לרופא אחד טוב מאשר להגריל עשרה ולראות מה דעתם. במשל שלפנינו, הרופא הוא הממשלה. השאלה היא אם כן איך לבחור "רופא טוב". האם עדיף לבחור רופא לפי פרסומות בטלוויזיה, מודעות ברחובות וסיסמאות (בחירות), או על ידי דגימת וועדה של אנשים שיבחנו את הנושא לעומק ויחליטו על פי רוב קולות (סורטיציה). אני טוען לטובת האפשרות השניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחברי הכנסת יש היום סמכויות לא מבוטלות: הם קובעים את התקציב (חוק התקציב וועדת הכספים). הם קובעים את החוקים. תפקידם לא מסתכם בבחירת ממשלה. אתה מוזמן להשוות את זה גם לארצות הברית שבה יש הפרדה רבה יותר בין הממשלה לבין בית הנבחרים: גם שם בית הנבחרים מחוקק וגם שם יש לו יד על ברז התקציב. דרך אגב, ארצות הברית של ימינו מספקת דוגמה לחסרונות של חוסר העקביות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארה''ב גם מספקת דוגמא לכך שאחד האספקטים החזקים בדמוקרטיה הדו מפלגתית היא היכולת להעניש את השלטון בשיתוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בעניין התקציב הנבחרים הם על פי רוב אינם מומחים, ובוודאי שאינם בקיאים בכל הסעיפים, כך שהם נשענים על דעתם של מומחים כאלה ואחרים. אלו הם ''הרופאים'' במשל של ראובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל גם ראש הממשלה והשרים אינם מומחים לתקציב. מומחים לתקציב יש במשרד האוצר. לעומת זאת, חברי הכנסת נבחרו וכך גם חברי הממשלה (על ידי חברי הכנסת) ולא סתם הוגרלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב לשבח אותך על יכולת האנדר-סטייטמנט שלך. המאמר של יורם גת הוא באמת מעניין ומיוחד במינו. כמעט בכל שורה שלו טמונה עצת אחיתופל שביכולתה להרע מצב שהוא מלכתחילה לא טוב. הבאג הטראגי ביסודה של מדינת ישראל נבע מכך שמייסדיה לא השכילו להבין את מצבה של מדינת ישראל כמדינת מהגרים וקהילות שבה השלטון צריך ללכת בכיוון הפוך מכיוון הייצוגיות אל המירכוז, האחידות והאחדות וכן אפילו אל ה''משילות'' המעוטות וחסרות כל כך בחברות כאלו. ועוד אוסיף ואומר כי הדמוקרטיה הייצוגית (הסתמכה על הגרלות) של אתונה פשטה את הרגל לאחר תקופה לא ארוכה. הגורם המדווח, קריא השכבה המשכילה והכותבת שנטתה לאריסטוקרטיה ואפילו לספרטניות הדספוטית, חשודה אולי בחוסר אובייקטיביות, אבל מה שמסופר שם הוא על טובי העיר שחמקו מכל עיסוק בענייני הפוליס ע''י שכירת מחליפים בתשלום. המוסדות המייצגים את העם האתונאי תוארו כמושב של לצים, בטלנים ומובטלים שלא היו כשירים לשום עיסוק אחר. גם ההמון מצד אחד וגם האריסטוקרטיה עסקו ללא הרף בחתירה תחת הדמוקרטיה האתונאית שהגיעה לקיצה באופן רשמי לאחר שספרטה כבשה את אתונה בסיועם של משתפי פעולה מבית (מלחמת הפלופונסוס). כל זה קרה מיד אחרי נאום פריקלס המפרט את שבחי הדמוקרטיה האתונאית ונחשב לרגע השיא שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחת: אתה מניח מתאם בין מגזרים לדעות. גם אחרי שתפתור את החפיפה בין מגזרים נשארת עם הבעיה ש,אפעס, גם בקרב אותו מגזר יש דעות שונות. אז מה שתקבל (בהנחה האופטימית ביותר) הוא לא להגריל מתוך ההשקפות את המועמדים, אלא להגריל מתוך המגזרים (ומי יקבע מיהו מגזר הראוי לייצוג?) את המועמדים. ואז במקרה הטוב ביותר תקבל פוליטיקת שברים של קבוצות לחץ, ובמקרה הרע ביותר תקבל המון אנשים שמייצגים את החתך הגזעי, המגדרי, העדתי, המיני וכן הלאה, אבל לא את הדעות. ובמקרה העוד יותר רע תקבל פוליטיקה שבטית נוסח לבנון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הינחתי כל מתאם בין מגזרים לדעות. שיטת הדגימה מבטיחה ייצוג פרופורציונאלי לפי כל חתך שתבחר - כולל לפי חתך הדעות. לכל דעה X שתבחר, שיעור האנשים האוחזים בדעה X יהיה דומה במדגם לשיעורם באוכלוסיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, בחירות לפי סקרים. אז אפשר גם לוותר על נבחרי (?) הציבור ופשוט לתת למינה צמח לנהל את המדינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סקרים, במובנם המקובל, משקפים את הדעות הבלתי מושכלות והבלתי שקולות של הציבור. סורטיציה, לעומת זאת, אמורה לייצר גוף ייצוגי שילמד נושאים לעומק ושרעיונותיו ישקפו את הערכים המקובלים על הציבור מצד אחד אבל גם הבנה ומחשבה מצד שני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושוב אנחנו רצים במעגל. אמנם אמור זה סוג של דג כידוע, אבל ברגע שאתה טוען שההרכב ייצג את הדעות (שמאוד קשה לכמת אותן בקריטריונים מדידים), ולא רק את ההרכב הגזעי\עדתי\מגדרי (או שאר קריטריונים מדידים), אזי הסורטיציה שלך מתבססת בהכרח על סקרים. ואז אתה לוקח מהציבור את היכולת לבחור, נותן אותה בידי מיעוט קטנצ'יק שיחליט מהם הקריטריונים, מה חשוב ומה לא (יכולת מניפולציה מכאן ועד הונולולו) ומאמין שמכאן יצמח גוף ייצוגי שילמד נושאים לעומק - וזו עוד תחילת הדרך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באספקט הזה אני לא חושב שהוא טוען שום דבר שאפשר להטיל בו ספק רציני: התפלגות הדיעות והאינטרסים שייצג גוף הנבחר במדגם אקראי באמת, תהיה דומה מאד (עד כדי שגיאה קטנה וניתנת לכימות) להתפלגות הדיעות והאינטרסים באוכלוסיה הכללית. אתה צודק שזה דומה לסקרים, אבל גם הוא צודק בכך שהמדגם בסקרים המוכרים מהעיתון אינו אקראי באמת, ובשיטה שהוא מציע אנשים לא ישאלו בחטף שאלה שנוסחה בקפידה למטרות מסויימות, אלא ילמדו את הסוגיות באותה מידה שחברי כנסת היום לומדים אותן. למה לדעתך "אתה לוקח מהציבור את היכולת לבחור"? הרי הגוף הזה והציבור כולו מייצגים את אותם הדברים. לעומת השיטה האלקטורלית, בה הציבור בוחר בעיקר בין ססמאות קמפיין קליטות, יכולתו של הציבור לבחור כנראה תגדל משמעותית (אני לא אומר שזה יהיה לטובה...). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מי מחליט מהן הדעות והאינטרסים החשובים מספיק כדי להיכלל במדגם ומה לא? ו"אתה לוקח מהציבור את היכולת לבחור" שכן מרכיב משמעותי (מוזר, אבל ככה זה) בשיטה הדמוקרטית הוא שאנשים *בוחרים* את הטעויות שלהם, ולא שאיזה אח גדול בוחר עבורם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין נכון את הצעתו, בוחרים באקראי לגמרי גוף אנשים כלשהו (סד"ג של 100-1000 איש), שבמשך תקופה משמעותית כלשהי משמש כגוף פועל (כלומר מפקח, או מחוקק, או מושל, או שופט - בהתאם לוריאציה החביבה עליך של הרעיון). למה מישהו צריך להחליט מתישהו מהן הדעות והאינטרסים החשובים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, יצאתי חומוס. זה מה שקורה כשמרוב תגובות כבר התבלבלתי ולא שמתי לב שהוא מדבר על מדגם אקראי בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה קצת יותר דומה לפיפלמטר - מסתכלים לאורך זמן על קבוצה מסויימת של אנשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון של הסורטיציה מאד מעניין. הנקודה העיקרית שמפריעה לי ברעיון היא אמונתי שמדגם אקראי של גם 1000 איש יכיל בהסתברות גבוהה מספר חד ספרתי לכל היותר של אנשים שיהיו מסוגלים ללמוד דברים לעומק, ושרעיונתיהם ישקפו הבנה ומחשבה. אני סקרן לשמוע את דעתך על הוריאציה הבאה של הרעיון, שאמורה לתקן מכשול זה: יקבעו מבחנים סטנדרטיים1, ורק אנשים שציוניהם גבוהים3 יוכלו להבחר לגוף הייצוגי. מכיוון שדגימה ישירה מתוך המאגר של נציגים פוטנציאלים תהיה מוטה בברור ותהרוס את הייצוגיות שעומדת בבסיס הרעיון, אני מציע את התהליך הבא: הבחירות תעשנה - כפי שהצעת - בצורה אקראית מתוך האוכלוסיה הכללית, אבל כל נבחר - במקום לעמוד ישירות בגוף המייצג - יהיה רשאי לבחור כרצונו נציג על דעתו וטוהר מידותיו הוא סומך אישית, בתנאי שהנ"ל עומד בדרישות הסף (אם הנבחר עומד בהם, הוא יוכל לבחור את עצמו). האם נראה לך שגוף כזה יהיה ייצוגי באותה מידה? בעיה אחת ברעיון אעלה בעצמי: הנבחרים עלולים להיות נתונים ללחצים לא הוגנים (ואולי לא חוקיים) לבחור מועמדים שאינם באמת מייצגים אותם (כמו למשל נציג מוסכם מראש של ועד העובדים במקום עבודתם או היישוב בו הם גרים, וכו'). נדמה לי שזו בעיה פתירה שאינה מהותית, ועדיף להניח אותה בצד (לפחות בינתיים). 1 שיורכבו למשל שאלות פסיכוטכניות, ידע כללי, ניתוח טקסטים, אולי מדדים פסיכולוגים, וכדומה2. 2 כדי למזער הטיות סמויות, אפשר למנות בסורטיציה גוף המפקח על הרכב הבחינות. 3 למשל, נמצאים ב-1% העליונים שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוסר האמון שאתה חש כלפי יכולת המחשבה של האדם הממוצע היא עמדה אנטי-דמוקרטית. זה כמובן לא אומר שהיא לא לגיטימית או שאין לה ביסוס עובדתי אם כי לדעתי היא גם לא מוצדקת מבחינה עובדתית. על פי האידאולוגיה הדמוקרטית הרוב המכריע של בני האדם יכולים - תחת התנאים המתאימים - להגיע להבנה טובה של נושאים שנוגעים לרווחתם. (המכשלה כאן היא כמובן עניין ה''תחת התנאים המתאימים'', ולהשגת התנאים הללו מכוונת שיטת הסורטיציה.) אני חושב שהעמדה הדמוקרטית היא נכונה ומטרתי בהצגת רעיון הסורטיציה הוא דמוקרטיזציה של השלטון, לא החלפת שיטת בלתי דמוקרטית אחת בשיטה בלתי דמוקרטית אחרת. הרעיון שהצעת די דומה למצב הנוכחי ולכן סובל מחסרונות דומים, אני חושב. ראשית, היכולת של אדם אקראי לבחור נציג אפקטיבי תהיה מוגבלת על ידי הכרותו עם אנשים שעומדים בקריטריונים. מאחר שרוב המוגרלים לא יכירו לעומק מספר גדול של אנשים שעומדים בקריטריונים הם ייאלצו להסתמך על הכרות שטחית שתנבע מחומר הסברה או מידיעות מהתקשורת - כלומר על מידע שטחי ומוטה. שנית, עניין תהליך הסינון של האחוזון המיוחס פתוח למניפולציה. שוב, בדומה לתהליך הסינון שקיים כיום של אותם מתי מעט שמגיעים לעמדה שבה הם ידועים מספיק לציבור על מנת להפוך למועמדים בעלי סיכוי. שלישית, כמו השיטה האלקטורלית, הרעיון מייצג אידאולוגיה אליטיסטית לפיה רק יחידי סגולה ראויים לכח פוליטי. אידאולוגיה שכזו נוטה לגלוש לתחומי חיים נוספים ולהצדיק ריבוד חברתי וכלכלי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |