בתשובה ליורם גת, 13/03/13 16:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אנחנו פחות או יותר יודעים מה יעשו פוליטיקאים ותיקים. זה נכון שאנחנו מוגבלים במבחר שלנו מתוכם, והמבנה המפלגתי מגביל זאת עוד יותר, אבל יש רפורמות פחות דרסטיות שאולי אפשר לנסות כאן. כמו כן הנקודה שלי היא שהרעיונות הקיצוניים ואפילו הטפשיים הם _כן_ נפוצים באוכלוסיה, אבל המחויבות לאידאולוגיה המפלגתית משמשת כעוגן ממצע. כאשר הנבחרים הם יחידים שאינם מחוייבים לכיוון מפלגתי, האיזון המספרי של הדעות שלהם עם דעות נגדיות לא יתבצע, במקום זאת השונות תגדל. כבר היום יש חברי כנסת שהם סמנים קיצוניים במפלגתם, אבל בדרך כלל הכוח הפוליטי שלהם מופחת מסיבות של "שלום בית מפלגתי" ולחץ מצד "מבוגרים אחראיים" בתוך המפלגה. אבל יש עוד נקודה ששכחתי לציין בתגובה הקודמת- נושא הפעילות וההתאגדות הציבורית. המפלגות מטרתן לא רק לצבור כוח פוליטי פרלמנטרי אלא גם לשמש בסיס לאזרחים בעלי דעות דומות להתארגן ולהשפיע על דעת הקהל ועל הפוליטיקאים. במצב של סוריטציה, אפשר אמנם להמשיך לקיים מפלגות אולי מתוך תקווה לספק מצע רעיוני לאלו מחברי המפלגה ותומכיה שאולי יעלו בגורל, אבל ההשפעה הישירה של תומכי במפלגה על הנציגים תהיה חלשה. אולי זה דבר טוב, לנתק את התלות של חברי הפרלמנט במנגנוני המפלגות, אבל זה עשוי לרוקן מתוכן את ההתארגנות הציבורית. כל תנועה ציבורית מנסה לזכות בדעת קהל על ידי כך שהיא בוחרת את המייצגים הרהוטים והאינטלגנטיים ביותר שלה (ביום טוב, זאת אומרת) לשמש לפה לתנועה. אם תנועה ציבורית עובדת קשה לטפח "מנהיגות" משכמה ומעלה אבל בשל הסוריטציה היא מייוצגת על ידי טיפוסים טיפוסיים, הרי נעשה עוול לייצוג הרעיון הזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הניחוש שלי הוא שבשיטת בחירות כזו יהיה משקל רב מאוד להנהגה חוץ־פרלמנטרית. לא רק של מועצת {גדולי|חכמי} התורה. נקודה אחרת: הפרלמנט היום הוא חלק ממסלול ההכשרה של המדינאים שבממשלה. אם חברי הממשלה לא יעברו הכשרה לשלטון בפרלמנט, איפה הם יוכשרו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אכן האידאולוגיה המפלגתית משפיעה על המדיניות הציבורית, מהי הסיבה לחשוב שההשפעה הזו היא השפעה חיובית? ברור שבציבור רווחות דעות מוטעות למיניהן, אבל מדוע שנניח שהדעות בקרב האליטה הן טובות יותר? בנוגע לתיפוקדן של תנועות ציבוריות: כמו המדינה ככלל, גם תנועות שכאלה נוטות לייצר בתוכן אליטות. אין כל סיבה להאמין שהאליטות הללו אכן מייצגות באופן אפקטיבי את רוב חברי התנועה. ובכל מקרה, אם חבר תנועה כזה או אחר עולה במדגם, ואם החבר הזה מאמין שאישיות כזו או אחרת - מנהיג התנועה שבה הוא חבר - היא מייצגת אפקטיבית ורהוטה של עמדותיו, אין מה שימנע ממנו לעקוב אחר עצותיה של האישיות ולתת במה לרעיונותיה ולטיעוניה. ומאחר שחברי התנועה ייוצגו במדגם ביחס דומה לזה של חלקם באוכלוסיה, תנועות פופולריות יוכלו לצפות שרעיונותיהן ודובריהן יקבלו חשיפה נרחבת ויקודמו במדיניות הציבורית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם דעות האליטה הן "טובות" יותר, אבל הדעות עצמן, אני מקווה, תהיינה מוגדרות ועקביות יותר. תלוי למה אתה קורא "ייצוג אפקטיבי". אני מייצג את עצמי בצורה הכי טובה, אבל אם אני צריך להניח לאדם אחר לייצג אותי, אני מעדיף להיות קצת פחות פסיבי ולהחליט מי מייצג אותי מאשר לקוות שיעלה בגורל נציג "אפקטיבי" של הדעות שלי. אני, כמו רוב האוכלוסיה, יודע שאני מעל לרמת החציון בכל פארמטר חיובי אפשרי, ולא הייתי רוצה שמי שייצג אותי יהיה פחות מוצלח ממני. אמנם כל מנהיגי המפלגות הם אידיוטים ( קריקטורה, כן?) אבל הם אידיוטים שאני יודע עליהם משהו. אני למשל, סומך על רופאים, אבל כשאני חולה, אולי עדיף ללכת לרופא אחד טוב מאשר להגריל עשרה ולראות מה דעתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> אני לא יודע אם דעות האליטה הן "טובות" יותר, אבל הדעות עצמן, אני מקווה, תהיינה מוגדרות ועקביות יותר. אם הדעות של האליטה הן לא טובות יותר, מה תועיל לנו עקביותן? נראה די ברור שפעילות עקבית כלפי מטרה שלילית גרועה יותר מפעילות בלתי עקבית כלפי מטרה חיובית. > אולי עדיף ללכת לרופא אחד טוב מאשר להגריל עשרה ולראות מה דעתם. במשל שלפנינו, הרופא הוא הממשלה. השאלה היא אם כן איך לבחור "רופא טוב". האם עדיף לבחור רופא לפי פרסומות בטלוויזיה, מודעות ברחובות וסיסמאות (בחירות), או על ידי דגימת וועדה של אנשים שיבחנו את הנושא לעומק ויחליטו על פי רוב קולות (סורטיציה). אני טוען לטובת האפשרות השניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחברי הכנסת יש היום סמכויות לא מבוטלות: הם קובעים את התקציב (חוק התקציב וועדת הכספים). הם קובעים את החוקים. תפקידם לא מסתכם בבחירת ממשלה. אתה מוזמן להשוות את זה גם לארצות הברית שבה יש הפרדה רבה יותר בין הממשלה לבין בית הנבחרים: גם שם בית הנבחרים מחוקק וגם שם יש לו יד על ברז התקציב. דרך אגב, ארצות הברית של ימינו מספקת דוגמה לחסרונות של חוסר העקביות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארה''ב גם מספקת דוגמא לכך שאחד האספקטים החזקים בדמוקרטיה הדו מפלגתית היא היכולת להעניש את השלטון בשיתוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בעניין התקציב הנבחרים הם על פי רוב אינם מומחים, ובוודאי שאינם בקיאים בכל הסעיפים, כך שהם נשענים על דעתם של מומחים כאלה ואחרים. אלו הם ''הרופאים'' במשל של ראובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל גם ראש הממשלה והשרים אינם מומחים לתקציב. מומחים לתקציב יש במשרד האוצר. לעומת זאת, חברי הכנסת נבחרו וכך גם חברי הממשלה (על ידי חברי הכנסת) ולא סתם הוגרלו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |