1.
חבר ששהה זמן מה במנזר זן ביפן חזר לביקור בישראל. כששאלתי אותו אם הוא יכול להמליץ לי על ספר זן טוב, פסק ואמר, שאין דבר כזה ספר זן, יש רק ספרים על זן, ולכן גם אין דבר כזה "ספר זן טוב". לו הייתי בעצמי איש זן, הייתי צריך לשלוף את ספר שיריו של דן פגיס שנמצא עמי דרך קבע בתיק ולהלום בו בראשו המגולח של ידידי: הנה, ספרו של פגיס הוא ספר זן מצוין.
זאת לא בדיוק מעשיית זן, אלא סיפור שמבקש לשמש הקדמה לספר המשונה הזה, 'ספר הזן של ג'ושו'. נראה שכמה אנשים חברו פה לעשות משהו אחר "בדרכם", והדרך הזאת, כך נראה, קשורה בטבורה לתרבות הזן, תרבות ההלימה בראש. למי שקורא בעמודים הפנימיים מתבררת עובדה תמוהה ומקוממת: הספר תורגם במקור מסינית לאנגלית בידי הסופר והמתרגם יואל הופמן, וכעת בחר הופמן בסופר אחר (דרור בורשטיין) לתרגם את המהדורה האנגלית לעברית, ואם בכך לא די: הופמן מספר בהקדמה כי עיבד מחדש את התרגום העברי של בורשטיין תוך היוועצות בגרסאות יפניות לספרו של ג'ושו. למה לא לתרגם מהמקור ישר לעברית? זה נכון שאין הרבה מתרגמים מסינית לעברית, אבל הרי ישנו הופמן בכבודו ובעצמו, אז למה הוא צריך להעסיק סופר־מתרגם־מתווך שיתרגם את התרגום שלו ואחר כך עוד לעבד את עבודתו של הלה? הלימה בראש, בסדר. אבל מה לגבי הלימת התרגום את המקור?
אבני זן (צילום: באדיבות Di Zel)
2.
בתחילת המאה העשרים שקד מרטין בובר על תרגום סיפורי החסידים לגרמנית. באיזשהו שלב הוא התייאש והחליט לשנות גישה: הוא סיפר אותם מחדש. משהו משותף לשני המקרים האלה. לסיפורי הזן ולסיפורי החסידים יש תכלית מסוימת, והתכלית הזו היא לפעול באופן מסוים, מכאיב לפעמים, על התודעה. הסיפורים האלה עלולים להוביל אותך מצומת מרכזי לכביש חסר מוצא שמצוי על פי תהום, להציע לך פתח מילוט דרך הביוב, וכשאתה מבקש לצאת החוצה דרך אחד מפתחי הביוב האחרים אתה מגלה שאתה שוב על הכביש המהיר, עומד להידרס. ואל מול התכלית הזאת השאלה של "נאמנות למקור" משתנה.
יד אחת (צילום: באדיבות קווין ראסל)
אסכולה מסוימת של חוקרי תרגום אימצה לעצמה את המילה היוונית "סקוֹפּוֹס" (מטרה, תכלית, אפקט) כדי לדבר על מלאכת התרגום. אם הסקופוס של הסיפורים האלה הוא להלום בראשך, הרי שגם תכלית התרגום צריכה לשאוף לכיוון הזה. סיפוריו של ג'ושו, במידה שהם סיפורי זן, הם לא "כתב קודש" שיש להמיר אותו ככתבו וכלשונו לשפה זרה, אלא פטיש שצריך לעברת אותו כדי שימלא את המשימה הזאת. וזה מה שעשו המחברים.
3.
ג'ושו (778-898) נולד בצפון סין. זן ביפנית זה בכלל צ'אן. במילים אחרות, במובן מסוים, ממילא היה ג'ושו עצמו מתרגם. לכן, כשהופמן מספר לנו בהקדמה שהוא נשען על מהדורות יפניות בתרגום הספר, אנחנו רואים שוב את המטוטלת נעה בין מקור לתרגום. הופמן מוסיף ואומר שהוא נמנע ממושגים בודהיסטיים בתרגומו (מושגים המופיעים במקור), מאחר שאינם נגישים לקורא העברי. דומני שג'ושו היה מסכים איתו. הנה, באחד הקטעים, עת הוא דורש בפני הקהל, הוא אומר: "איני אוהב לשמוע את המילה בודהא." המילים והמושגים מציירים דרך, הם מפנים למקום כלשהו, ל"מקום", וכפי שאומר ננסן, מורהו של ג'ושו: "ברגע שכיוונת למשהו, כבר החמצת אותו." תכף נחזור לנקודה הזאת בהקשר לתרגום.
הגישה הזו, שבה יש הימנעות ממושגים אך משתמשים בהם כפטיש כשאין ברירה, שזורה כחוט השני לאורך הספר, והיא באה לידי ביטוי לא פעם בתרגיל שג'ושו משחק עם תלמידיו. בכל פעם שהם אומרים מילים, ובכל פעם שיש סכנה שהם מזהים את מילותיהם עם ממשות, חוזר ג'ושו על דבריהם אך מקדים לדבריהם את המילה "ממש", ובכך מעקר את הדבר שבו מנסה התודעה שלהם להיאחז. נזיר שהגיע זה עתה למנזר אומר לג'ושו "איני יודע דבר על זן". שואל ג'ושו: "מה שמך?" משיב הנזיר: "אנאן". ועל כך אומר ג'ושו: ממש "לא יודע דבר".
נזיר אחר שואל: כשעולם הצורות אינו נראה עוד – למה הדבר דומה?
גו'ושו מצביע על צנצנת מים ושואל: מה זה?
משיב הנזיר: צנצנת מים.
ועל כך אומר ג'ושו: ממש "לא רואה צורות".
ה"ממש" הזה חוזר במקומות נוספים. הממש תופס את המילים של התלמיד ואומר עליהן "ממש", "אתן קיימות", הוא הופך אותן לממשות כביכול, אך מצד שני הוא משאיר אותן כלואות בתוך מרכאות: סימן, מושג, מחשבה. לאחדים מאיתנו זה עשוי להזכיר את יצירתו הידועה של רנה מגריט, שבה רואה הצופה ציור ריאליסטי למדי של מקטרת, אך תחת המקטרת מופיעה הקביעה (בכתב יד): זו אינה מקטרת. שימו לב שתודעתו של מגריט עדיין נאחזת במושג של מקטרת. על כך היה אולי מגיב ג'ושו: ממש "לא מקטרת".
מגריט: זו אינה מקטרת. ג'ושו: ממש "לא מקטרת" (La trahison des images לרנה מגריט)
4.
ייתכן שמתרגמים אחרים היו מנסים לחזור למקור ככתבו וכלשונו. ועל כך נצטט עוד דיאלוג אחד:
מישהו שאל, "מהו 'לחזור אל המקור'?"
ג'ושו אמר, "ברגע שתנסה לעשות זאת, כבר החטאת."
5.
מהו תרגום נכון? איך מתרגמים תכלית? איך יוצרים אפקט מקביל? הנה, באותה רוח, סיפור נוסף: בשנות לימודיי בגרמניה, שם למדתי להשתמש במילים מפוצצות כמו "סקופוס", הגעתי למחלקה לבלשנות וגיליתי שמרימים כוסית לכבוד חג כלשהו שלא אני ולא בת־זוגי היינו מודעים לקיומו. רציתי להתקשר אליה שתבוא לשתות יין חם, אבל לא היה לי איך. מייד פניתי לפרופסור שעמד לצידי ושאלתי אותו: "יש לך טלפון נייד במקרה?" הוא החוויר ושלח אותי להתקשר מהחדר שלו. סטודנט ישראלי ששם לב לתקרית אמר לי שעשיתי כאן לפחות שלוש טעויות. ראשית, פניתי אליו בצורה הדקדוקית הנוהגת בין מכרים (du), ולא בפניית נימוס (Sie); שנית, לא אמרתי "בבקשה"; ולבסוף, ביקשתי מפרופסור טלפון נייד, מה שגם בישראל לא נחשב כל כך מנומס (למרות היין ואווירת החג).
שאלתי אותו איך היה מתרגם את המשפט הזה לעברית, הרי אפילו הצורה הדקדוקית של נימוס לא קיימת אצלנו. נאמן לתיאורית הסקופוס, כרך החבר את זרועו סביב עורפי ואמר בעברית צחה: "אח שלו, יש עליך פלאפון?" האפקט אותו אפקט.
אני כבר עזבתי זה מכבר את האוניברסיטה ההיא, אבל מספרים שאותו פרופסור נטש את ענף הסמנטיקה הפורמלית והצטרף למנזר זן.
|
קישורים
ספר הזן של ג'ושו - באתר 'מכונת קריאה' של הוצאת בבל
יצירתו הידועה - La trahison des images בויקיפדיה
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש