 |
|
 |
||
|
||||
 |
מחבר המאמר המצוין הזה שכח לציין שיואל הופמן אינו רק מרצה ל"תורות המזרח" ומתרגם מיפנית וסינית אלא גם, ובעבור רבים בעיקר, סופר ברוך כשרון, בעל סגנון כתיבה מובהק ואופן מחשבה ייחודי ומזוהה. הופמן המציא ז'אנר משלו. אני משוכנע שהזן מתגנב בדרך כלשהי לכתיבה הספרותית שלו. באשר לזן: קניתי לפני כמה שנים, אולי עשר, את "קולות האדמה" שגם הוא מורכב מסיפורי זן, איורים ושירי הייקו ואף הוא תורגם ע"י הופמן. בשנים האחרונות לא נתקלתי בספר הזה, אולי הוא נמצא בבית הוריי. כשקראתי בו אי אז, זה היה קצת אחרי שקראתי את "מה שלומך דולורס?", שבו הדמות הנשית שכותבת אלינו, הקוראים, ולנמענים נוספים שאף הם, כמו בדויים, שואלת: "מַה יֵּשׁ בֵּינִי וּבֵין הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי רוֹאָה?". השאלה הזו, כשהיא באה דווקא מדולורס, דמות שמנסה לשקם את הביוגרפיה שלה, שמעצימה את ה"יש" בעולמה על מנת שיהיה ממשי, אינה צפויה ומפתיעה. ישנם עוד מיני קוואנים (משפטי זן מעוררי תודעה) כאלה שפזורים בספר: "אַתְּ שׁוֹמַעַת אֶת הַצְּלִיל עַיִן?", "הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלִּי מְקֻפֶּלֶת וְנֶעְלֶמֶת בִּתְנוּעוֹת פְּנִימִיּוֹת. אֵין לִי חֻקֵּי אִישִיּוּת. / כָּל הַזְּמַן שׁוֹאֲלִים אוֹתִי [בְּאִיטַלְקִית] בִּיזוֹנְיָה? וַאֲנִי אוֹמֶרֶת נוֹ נוֹ". להופמן יש עניין גדול בשפות, בהזרה ששפה זרה, כאן איטלקית, נוצרת אצל אדם שאינו דובר אילקית. הספרים שלו משובצים משפטים מסוג זה, ובעיקר כאשר ישנו דיאלוג אני חושב. בטכניקה הזו הוא בא להצביע על השרירותיות שבשפה, על התקשורת החלקית והמסולפת שהיא מאפשרת. בספרי הפרוזה-שירה (תלוי את מי שואלים) שמחבר הופמן הדמויות הבדויות עושות מאמצים גדולים כדי לחייב את המציאות, על מנת להתגבר על תהודת הזהות ולגבש זהות גבישית יותר, איזשהו סובייקט. בספרו האחרון Curriculum Vitae הדובר הוא במידה רבה יואל הופמן עצמו (גילוי נאות: טרם קראתי את הספר האחרון. אקרא). אולי יש כאן עניין, אולי יש כאן מתח שבין מזרח למערב, בין צבירת יש לביטולו. ב"קולות האדמה", כאשר היה ברשותי, שבתי וקראתי וקראתי שוב ושוב. בשונה מקריאת רומן או מספר פילוסופיה מערבי הקריאה בקוואנים או בשירי הייקו אינה מתמקדת בהכרח בסגנון, על אף שהסגנון לפעמים מבריק ופעמים רבות מלא הומור, ולא בלינאריות של הרעיון אלא או של העלילה אלא בתחושה שהקוואן יוצר, במהלומה, שלפעמים פוגעת אך לרוב מפספסת. אני יכול להשוות את הצפיה למכה הזו בראש לצפיה שישנה, אצלי, כאשר אני קורא ספר שעוסק בתיאוריה מדעית כלשהי- רוב הזמן אני תועה במבוכי התיאוריה ואז, לאחר מספר עמודים, מופיע משפט שמבהיר לי את כל הדפים שקראתי קודם. הקוואנים וסיפורי הזן אינם פאנץ' ליינים כפי שאולי אפשר להתרשם. הם כתובים במילים רק מפני שאין דרך מוצלחת יותר ליצור קשר ולהסביר דברים. גם כאשר אתה מכה בראשו של מישהו בספר או בקנקן תה הדבר שונה מהכאתו בהלם, בנונסנס כביכול. אני חותר וחותר באוויר. אחרת אי אפשר לדבר זן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ניטפוק קטן: לספר שאתה מתכוון אליו קוראים "לאן נעלמו הקולות". ("קולות האדמה" הוא אוסף תרגומים של הופמן מתוך הג'ואנג-דזה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה הוצאות של הספר הזה (שיצא לפחות לפני 30 שנה). בכל אופן ג'ואנג-דזה קשור לזן כמו הקוראן ליהדות. ג'ואנג-דזה וספרו הקרוי על שמו הוא אחד משני טקסטים קנוניים של הטאואיזם שהיא אחת מ-3 ה"דתות" הסיניות החשובות: טאואיזם, קונפוציאניזם ובודהיזם (שזן הוא ענף יפני שלה). וגם שירי ההייקו הם מיפן ולא מסין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל זה טוב ויפה (אם כי נדמה לי שבימינו מקובל יותר לכתוב 'דאואיזם', לא 'טאואיזם'), ועדיין: לספרו של הופמן שמכיל סיפורי זן ושירי הייקו מתורגמים מיפנית קוראים "לאן נעלמו הקולות", ואילו ספרו המכיל מבחר קטעים מתורגמים (מסינית) מתוך הג'ואנג-דזה נקרא "קולות האדמה". קשה לי להאמין ששמות הספרים היו שונים במהדורות הישנות יותר שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלמוני כנראה ערב בין שני ספרים שונים. הספר ''קולות האדמה'' בכל אופן הוא ספר יפה מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלמוני, אני, אכן ערב בין כמה ספרים. התכוונתי כנראה ל''לאן נעלמו הקולות''. זה היה ספר דיי דק בכריכה קשה ובפורמט רגיל. העטיפה הייתה חומה. בספר יש, מלבד קוואנים, סיפורי זן ושירי הייקו, גם איורים. איני בקיא כמוך כנראה. מודה ומתוודה. אשמח לדעת יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ''קולות האדמה'' האדמה קראתי בימי נערותי הרחוקים וגם הוא ספר די דק בכריכה קשה. בספר יש, מלבד סיפורים, מכתמים ומשלים, גם איורים וגם שורות שיר (אאז''ן). כנראה פורמט די דומה למה שתארת ב''לאן נעלמו הקולות'' (שאותו איני מכיר), מה שדי מסתבר אם המתרגם-עורך הוא אותו אדם (יואל הופמן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני קראתי אותו בנעוריי הרחוקים, ומעניין שאינני זוכרת כלל את האיורים. את הספורים (סיפורונים או מכתמים בעצם, הייתי קוראת להם) אני דווקא זוכרת היטב: בחלקם אפילו "השתמשתי" כהסברים לדברים מסוימים. ברבים מהם אני נזכרת בסיטואציות שונות שהם יכולים להאירר מזוית אחרת. לא רק מקסים אלא גם שימושי ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שאחד האיורים בספר הוא הציור הסיני הידוע של המשורר לי באי השט בסירת אגם לאור ירח. מסופר עליו שכטוב ליבו ביין הוא ניסה לנשק את דמות הירח במי האגם, נפל למים וטבע. כמובן יתכן מאוד שאני טועה מאחר ולא ראיתי את הספר עשרות שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש מקסימים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש הוצאת לי את המילים מהפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר האחרון שלו מאוד אישי, ונפלא לא פחות מ''דולורס'' ומ''הלב הוא קטמנדו'' (שני האהובים עלי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק בעיני CV נראה כשרבוט אגוצנטרי ומעייף בזרם-התודעה, עם רגעי הומור ואינטימיות מפוזרים באקראי? (פרק/בית 30, מתקדם באיטיות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם קראת ספרים אחרים שלו או שזה הראשון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה כן. (למרות שמאוד יכול להיות שקראתי תרגום שלו אי-אז) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן מה? זה הראשון? אם כך אתה פשוט לא אוהב את הסגנון שלו (ועל כך נותר לי רק לומר: חבל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן המפקדת. הראשון. (סליחה על הדומשמעות) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |