 |
זאב ז'בוטינסקי, מוביל המאבק למען לטיניזציה של העברית, לא פעל לבד. גם תומכים אחרים של ביטול הכתב העברי ביטאו תחושות ורגשות קשים לגביו. מדוע בעצם רכישת השליטה באלפבית העברי כרוכה בסבל?
|
|
| תרבות והיסטוריה • נתן רון • יום ו', 9/9/2005, 13:00 |
|
 |
|
| זאב ז'בוטינסקי (מקור תמונה: ויקיפדיה) |
|
הייתכן כי מנהיג ציוני לאומי יוותר על האלפבית העברי - מרכיב חשוב כל כך בלאומיות היהודית המתחדשת? במקרה של זאב ז'בוטינסקי התשובה היא חיובית - אחת מפעילויותיו הפחות ידועות של המנהיג ואיש הרוח הליברלי, היתה המאבק שניהל ל"תיקון" השפה העברית.
ז'בוטינסקי הוטרד מן הקושי שהציבה השפה העברית בפני אלה שביקשו ללמוד ולדעת אותה. כדי לפתור בעיה זאת הרחיק ז'בוטינסקי לכת: הוא הציע לטיניזציה של הכתיב העברי, כך שהאלפבית העברי יוחלף באלפבית לטיני. ז'בוטינסקי חש והבין כי הכתב העברי, השונה כל כך מזה הלטיני, מהווה מחסום פסיכולוגי ודידקטי כמעט בלתי עביר בפני מבוגרים המבקשים ללמוד עברית.
ב-1926 פרסם ז'בוטינסקי מאמר בעיתון "הארץ" ובו פרט את השקפתו הנחרצת בנושא זה: "אדם מבוגר הרוצה ללמוד צרפתית או גרמנית לומד 500-600 מילים, דקדוק ומתחיל לקרוא, אבל בעברית אין זה מספיק כלל ...הכתיב האבסורדי, שהנחילונו אבותינו, מפריע להפצת שפתנו, כלומר, נעשה לאחד המכשולים המזיקים ביותר על דרך תחייתנו הלאומית... זוהי הסיבה שרבים כל כך בין טובי הציונים הספיקו בשנים האחרונות ללמוד אנגלית, אך עברית לא למדו: הטיפוס הזה רווח עד מאוד במחננו בגולה, וקלות ראש היא להאשים את האנשים האלה בחוסר הרצון ללמוד את הלשון הלאומית. בוגר אינו יכול ללמוד מפי מורה. השיטה לבוגרים היא לימוד עצמי. ואם קל הוא הלימוד העצמי בנוגע לכל לשון אחרת, בעברית קשה הוא עד מאוד - לא מפני קשיי הלשון, כי אם מפני הכתב, שמולדתו מלפני המבול ושם גם מקומו".
על יסוד דברים אלה שכתב ז'בוטינסקי בעניין הכתב העברי, ביקשו אחדים ממבקריו לטעון כי האיש זלזל בשפה העברית ולא ייחס לה את החשיבות הראויה, אולם טענות אלה בטעות יסודן. תיקון הכתב העברי היה בעיני ז'בוטינסקי אמצעי ולא מטרה. אהבתו לשפה העברית והכרתו בערכה העצום עומדות מעל לכל ספק. השימוש הרחב בשפה העברית, החייאתה כשפה הלאומית המתחדשת של העם היהודי - אלה היו מטרותיו של ז'בוטינסקי. ואם האמצעי לכך הוא "תיקון" הכתב העברי והמרתו באלפבית לטיני - אין בכך כל פסול, להפך: אם המרת האלפבית משרתת את המטרה הלאומית, יש להשתמש בה כדי להגשים את המטרה הלאומית.
לטינית להקלה בלבד
בסוף ימיו חיבר ז'בוטינסקי ספר ללימוד השפה העברית בשם "תרי"ג מילים". את הספר חיבר באותיות לטיניות, על פי השיטה שבה דגל. במבוא לספרו, מסביר ז'בוטינסקי כי שיטתו אינה נובעת מתפיסה אידיאולוגית של שלילת הכתב העברי, אלא מהיותה אמצעי דידקטי יעיל: "העובדה שבספרון זה השתמשתי אך ורק בכתב הלטיני, אין לה ולא כלום עם הבעיה, אם צריך או לא צריך לאמץ את הכתב הלטיני להדפסת ספרים ועיתונים. אני משתמש באותיות לטיניות רק כדי להקל על לומדים- מתחילים, בני המערב, את ראשית לימוד הדיבור העברי. ואם כמו שאני מקווה הם ירצו להמשיך בלימוד מעבר ל- 613 המילים, בייחוד במגמה לקרוא עיתונות וספרות – יהיה עליהם להשיג ספרים אחרים וטובים יותר, המשתמשים באותיות המרובעות".
הכתב העברי אכן מציב קושי עצום, כפי שז'בוטינסקי היטיב להבחין, בדרכם של המבקשים ללמוד עברית. רבים וטובים העידו על כך. מורה לעברית באחת מן האוניברסיטאות בארה"ב הסבירה פעם: "בל נשכח שהרבה מן הסטודנטים בארה"ב מפחדים מלימוד שפה זרה ומעברית במיוחד, בגלל הכתב השונה. לכן חשוב לתת להם את ההרגשה שהם רוכשים את השפה ללא מאמץ מיוחד". דברים דומים כתב העיתונאי יוצא בולגריה, אהרון בכר המנוח, בעיתונו "ידיעות אחרונות", על רתיעת בני קהילתו מלימוד העברית בשל הפחד שעורר בהם הכתב העברי: "אני זוכר למשל, שרק העובדה שעברית כותבים מימין לשמאל, העבירה בי צמרמורת... הם היו בטוחים שלעולם לא יוכלו להתגבר על שפת החרטומים הזאת".
גם בימינו ישנם חוקרים, בלשנים ואנשי אקדמיה המציעים להקל על לימוד העברית על יד שימוש בכתב הלטיני המוכר לרבים. בולט ביניהם הוא הבלשן והחוקר פרופ' עוזי אורנן, שבין היתר גם שאל: "מדוע לא יוקדש לפחות עמוד אחד של "למתחיל" (שבועון מנוקד בעברית קלה, שיצא לאור מטעם המחלקה לחינוך מבוגרים במשרד החינוך. נ.ר) לחומר שיהיה כולו כתוב עברית טהורה, לפי כל חוקי הדקדוק - אבל באותיות לטיניות שהקורא רגיל בהן ללא קושי, ולא באלף בית המרובע, המוסיף את קשיי הכתב הזר על קשיי הלשון הזרה".
"ההשפלה הנובעת מכישלונו של הלומד"
יש גם תומכים פחות ידועים בלטיניזציה של השפה העברית. אחד מהם הוא מיכאל לנדמן, פרופסור לפילוסופיה בעל שם עולמי שעלה ארצה משוויץ בגיל מבוגר. בשנות השבעים והשמונים לימד לנדמן באוניברסיטת חיפה וניסה להתערות בחיים במדינת ישראל. הוא שלט בשפות רבות וחשובות: גרמנית, צרפתית, איטלקית ואנגלית, אבל למרות שניסה במשך שנים רבות,לא הצליח להשתלט על השפה העברית ועל כן גם לימד באנגלית. ברוב תסכולו כתב ספר בשם "תיקון הכתב העברי", שבו הוא מציע, כמו ז'בוטינסקי לפניו, לטיניזציה של הכתב העברי, כדי שהסבל שנגרם לו ייחסך מאחרים בעתיד.
כך כותב לנדמן במבוא לספרו: "הספר הוא תעודתו של אדם, שהכתב העברי תסכל והעליב אותו יותר מיובל שנים... וכעת אין הוא רוצה לרדת מבימת העולם מבלי לפחות, עוד לומר כמה הוא סובל... ואולם אילו צרות המחבר היו צרותיו בלבד, לא היה כותב אותן על ספר. אך הוא יודע משיחות אין ספור עם חברים לגורל, ומן ההצעות לרפורמה של הכתב שהוצעו וחזרו והוצעו זה עשרות שנים: אין הוא אלא שופרם של מיליונים, שבשלושת אלפים שנות סבל הקריבו את הכוח הרענן של ילדותם לרכישת שיטה סאדיסטית... או שנקעה נפשם מן הכתב העברי, פשוטו כמשמעו ובעקבותיו מעולם אבותיהם, עולם היהדות. אני אחד מרבים שלימוד השפה העברית בילדותם גרם להם טראומה לכל ימי חייהם... זרותו של הכתב העברי, אימתנותו המפלצתית ויחד עם זאת הדרישה לאהוב אותו, ההשפלה הנובעת מכישלונו של הלומד: כל אלה נשארים תקועים כמו קוץ בנפש והופכים לשנאה... אך שנאה זו שוב אינה מופנית נגד הכתב בלבד, כי אם נגד יוצריו, נגד כל מה שקשור בו...
"הקורא ימצא להלן פה ושם משפטים, שיוכל לצחוק עליהם אם רצונו בכך, אך מי שכתב אותם לא צחק, כי אם היה עצוב עד מוות. השפה לפעמים קיצונית, מפני שהיא שפת ייאוש וזעם שחיי המחבר מלאו אותם. הספר הוא זעקתו של פצוע, כתב אישום כנגד השיגעון. הוא ישיג את מטרתו, אם יעבור ממנו ניצוץ של זעם לוהט אל הקורא וילהיב אותו לפעולה מהפכנית... הכנות דורשת ממני לבקר בספר זה את הכתב העברי, מפני שהוא נראה לי הרה אסון. זאת אני עושה. לא משנאה עצמית יהודית כי אם להפך, מאהבה מרה ליהדות, בשאיפה להצילה".
אין ספק כי מקורו של הניצוץ המהפכני שלנדמן מנסה להעביר לאחרים הוא בז'בוטינסקי (ובאיתמר בן אב"י), כפי שלנדמן עצמו העיד. אכן רק מי שמתוודע אל סבלו המתמשך והצורב של לנדמן, כפי שהתוודעתי אני, יוכל להבין עד כמה היטיב ז'בוטינסקי לתפוס את הקשיים שמציב הכתב העברי בדרכם של המבוגרים המבקשים לקנות את ידיעתו.
לא להפוך למגדל בבל
סבלו של לנדמן לא הצליח להביא לליטון השפה העברית, כפי שמאבקו של ז'בוטינסקי בנושא זה לא צלח. לפני מותו הספיק ז'בוטינסקי לסיים את החיבור "תרי"ג מלים" - אותו ספר לימוד לשפה העברית באותיות לטיניות. בפגישה עם מורים עבריים בניו־יורק, שבועות אחדים לפני פטירתו, סיפר: "בדרך לאמריקה חיברתי קונטרס עם תרי"ג מילים עבריות שכיחות. אחייב את חברי בית"ר לשננן. תשמשנה צעד ראשון לבואם בברית העברית". המהדורה הראשונה של הספר הופיעה (בדרום אפריקה) רק בשנת 1949, תשע שנים אחרי מותו של ז'בוטינסקי . מהדורה שנייה פורסמה בירושלים בשנת 1950 ומאז נעלמו עקבותיו של חיבור זה.
הסביר ההיסטוריון והחוקר יוסף קלויזנר: "ובימים הקשים ביותר לעם ולמפלגה ישב וחיבר ז'בוטינסקי ספר קטן בשם 'תרי"ג מילים', כדי להנחיל את העברית הבסיסית לכל מי שרוצה לדעת עברית, לכל הפחות כדי לדבר בה. ולכל מי שמכיר ומבין שאסור לעשות את מדינת ישראל מגדל בבל לשוני. ואלמלא הקטנוניות של השנאה המפלגתית של שליטינו, ודאי היו משמשים במחברת מצוינת זו במדינת ישראל בשעת קיבוץ גלויות שלנו". נראה כי בגלל יריבות מפלגתית ובגלל טינה היסטורית ששמרה תנועת העבודה למחנה הלאומי הרוויזיוניסטי, נדחק ספרו של ז'בוטינסקי אל מחוץ לגדר. שם הוא גם נשאר.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש