כל התרבויות האנושיות מכירות ביפי הגוף ואבריו, ובשל כך מצדדות חלקן בהצנעת הגוף, ואילו אחרות בחשיפתו לראווה. בתרבותנו המודרנית מקיימים תחרויות יופי ופיתוח גוף, הטלוויזיה והקולנוע משופעים במראות גוף והפורנוגרפיה המציפה את האינטרנט נוגעת לתשוקה לצפייה באברים. אולם ככלל מדובר בהצגת האברים החיצוניים כמו הפנים, הזרועות, אברי המין וכו'. פרופ' גונתר פון האגנס, שתערוכה שלו על גוף האדם מוצגת כעת ברחבי העולם, סבור שאין די בכך שנהיה גאים באברינו החיצוניים, עלינו להיות גאים גם באברינו הפנימיים ולהציג אף אותם לראווה. לדבריו, רק ההיכרות עם כל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו יכולה לבנות אצלנו את מלוא ההערכה לגופינו. חוש האסתטיקה שלנו יודע להתפעל משדיה או מרגליה של אישה, לדוגמה, אך האין אנו יכולים לפתח אסתטיקה של הנאה גם ממראה כבדה, כליותיה או מוחה?
למרבה הצער, הטבע דאג להצניע אברים אלה בתוך גופנו הבלתי־שקוף, כך שבימי חיינו איננו יכולים להתנאות בהם. אולם פרופ' האגנס, מומחה לאנטומיה, פיתח שיטה בשם פלסטינציה (plastination) המאפשרת הצגת אברי הגוף הפנימיים לאחר המוות. מדובר בחניטה משוכללת המבוססת על החלפת כל נוזלי הגופה - המים והשומן - בחומרים סינתטיים כמו גומי סיליקון, דבק אפוקסי ופוליאסטר, בהתאם לצורך להעניק לגופה המוצגת מוצקות או גמישות, שקיפות או אטימות. האגנס מציג את הגופות שעברו ניתוח פלסטי לאחר המוות (plastinates) כך שאבריהן הפנימיים - עצבים, כלי דם, עצמות - גלויים לעיני הצופים בתערוכה. "אני משנה את האופן שבו אנשים רואים את עצמם," אומר פרופ' האגנס בראיון עימו, "זה יוצר תפיסה הוליסטית של האנטומיה... ומשיב לה את היופי."
פרופ' גונתר פון האגנס וגופה שעברה פלסטינציה
בתערוכה הנודדת של האגנס "עולמות גוף" (Body Worlds) ביקרו כבר יותר מ-9 מיליון איש. היא הוצגה בערים שונות בגרמניה, בשוויץ, באוסטריה, בבלגיה, ביפן וכעת היא נמצאת בלונדון. בנוסף לתערוכה מקיים האגנס "מופעי נתיחה" באולמות הפתוחים לציבור הרחב. השלטונות הבריטיים מערימים קשיים על קיום התערוכה ומופעי הנתיחה הפומביים בלונדון, אך בשלב זה האגנס מנצל פרצות בחוק הבריטי ובמקביל מנהל מסע יחסי ציבור בו הוא קורא לאזרחי בריטניה לתמוך בפעילותו. הוא מספר כי "תיאטראות אנטומיה" שבהן הוצגו נתיחות שלאחר המוות בפני הציבור התקיימו כבר במאה ה-16 ונפוצו ברחבי אירופה, אולם לפני כ-200 שנה החלו לאסור על כך וכעת רק אליטה מצומצמת של חוקרים וסטודנטים לרפואה נהנים מזכות היתר להכיר את יפי פנים־הגוף. האגנס קורא ל"דמוקרטיזציה של האנטומיה" בטענה שזכותנו להכיר גם את פנים־גופינו: "האינדיבידואליות של בני האדם אינה ניכרת רק בחיצוניותם הנראית אלא גם בתוככי גופם - כל פנים־גוף נבדל ממשנהו באורח ייחודי."
מימין: ריאה בריאה וריאה חולה; מערכת העצבים; מערכת כלי הדם
לתערוכה של פרופ' האגנס יש מרכיב לימודי, ומוצגים בה גם גופות או אברים של אנשים שלקו במחלות שונות. כך, למשל, ריאה בריאה מוצגת בתערוכה מול ריאה שחורה של מעשן כבד. תחת הכותרת "הגוף החשמלי" מוצגת גופה שהודגשה בה מערכת העצבים מכף רגל ועד ראש, וגופה אחרת מדגימה בפירוט את מערכת כלי הדם על כל נימיה. מוצג אחר בתערוכה הוא גופה של אישה הרה בחודש השביעי שבטנה הפעורה לרווחה חושפת את העובר שברחמה. "מוצג זה, לדוגמה, מאפשר לצופים לשפוט טוב יותר אם הם בעד או נגד הפלות," אומר האגנס.
אולם עיקר הביקורת הנמתחת על האגנס, שיש המכנים אותו ד"ר פרנקנשטיין, אינה מופנית כלפי התכנים הלימודיים של תערוכתו אלא נוגעת לצדדים הבידוריים־אמנותיים שלה. גופות אחדות מוצגות בתנוחות שאינן נקשרות בקלות למערכת האסוציאציות המיידיות שלנו על המוות. כך, לדוגמה, זרועה של האישה ההרה עם העובר בבטנה מונחת מאחורי ראשה בתנוחת פלייבוי אופיינית. גופה אחרת של גבר, שאיבר מינו מודגש באמצעות בחירת צבעים מכוונת, ניצבת בתנוחת דוגמן הנושא בנונשלנטיות על כתפו את עורו שלו כמו היה זה ז'אקט אופנתי. אדם אחר מוצג רוכב על סוס - שעבר אף הוא תהליך פלסטינציה – וידו המושטת קדימה אוחזת במוחו שלו. ויש בתערוכה מוצגים הקורצים בבירור לעולם האומנות. כזהו, למשל, המוצג "איש המגירה", גופת גבר מוצק שהאגנס התקין בה מגירות בהשראת ציורו המפורסם של סלבדור דאלי "ג'ירפה בוערת", שבמרכזו אישה אשר בפלג גופה העליון ובאחת מרגליה קבועות מגירות.
"ג'ירפה בוערת", ציור מאת סלבדור דאלי
בפיו של פרופ' האגנס תשובה למבקרים את התנוחות הנתפסות כפרובוקטיביות: "בכך שאני מציג בתערוכה גופות שלמות בתנוחות טבעיות, אני מקרב את המוצגים לחיים, אני משתדל ככל יכולתי לצמצם את הפער בין החיים למוות." דומה ששורש ההתנגדות להאגנס היא בדיוק הנקודה של הרצון לקרב את המתים אל החיים, שאיפה זו עומדת בניגוד מוחלט למסורת מושרשת בכל התרבויות והדתות להיפרד מן המתים ולשלחם לעולמם. אפילו בדתות הסוגדות לרוחות המתים נערך תמיד טקס מדוקדק של היפרדות מהם, ומתקיימת קבורה או שריפת הגוף. גם המצרים העתיקים שחנטו את גופות הפרעונים והכהנים הגדולים לא הציגו אותם לעין כל, אלא הטמינו אותם בפירמידות ובקברים חתומים. יש אך מקרים בודדים בהיסטוריה החורגים מכלל זה. כך, לדוגמה, סטאלין ציווה לחנוט את גופתו של לנין ולהציגה במוזוליאום מיוחד כדי לסמל בכך את שימורה של רוח המפלגה הבולשביקית, וגם גופתו שלו נחנטה לאחר מותו. אולם כבר בימי כרושצ'וב הוטמנה גופתו של סטלין בקבר צנוע ליד חומת הקרמלין לבל תמשיך לרדוף רוחו הרעה את ברה"מ, ועם נפילת הקומוניזם החלו להישמע קולות רבים הקוראים להעביר את גופתו של לנין מהמוזוליאום שבו היא שוכנת לקבר בולט פחות. ככלל, ניתן לומר שעקרון ההיפרדות מהמתים ומגופותיהם הוא טאבו אוניברסאלי.
היהדות, עוד יותר מדתות אחרות, מקפידה בחומרה על קבורת המת ועל הפרדה גמורה בין עולם החיים לעולם המתים, וקשה להעלות על הדעת שאי פעם יותר לפרופ' האגנס להציג את תערוכתו הנודדת בישראל. היהדות אוסרת על יצירת קשר עם רוחות המתים; אוסרת על עשיית שימוש כלשהו בגופת המת (אפילו נתיחת גופה לצרכים רפואיים יכולה להיחשב "הנאה מן המת" ונדרשו פלפולים הלכתיים סבוכים כדי להתיר זאת); וחל איסור חמור לשמר ולו כזית מהגופה גם אם נעשה הדבר מתוך רצון להביע בכך חיבה לנפטר או למצוא בכך נחמה: "החמיר בטומאת אדם [שנפטר] על כל טומאות שבעולם, לעשותה אבי אבות הטומאה, כדי שלא יהיו בני אדם מצויים אצל מתיהן מתוך חיבתן ויצטערו יותר מדי, או כדי שלא יהיו דורשים אל המתים ובעלי אוב ואף מפני כבוד הבריות, החמיר הכתוב על טומאתן כדי שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות, וכן אמרו רבותינו ז"ל: מפני מה עור אדם טמא? כדי שלא יעשה עור אביו ואמו שטיחין. ומפני מה עצמות אדם טמאים? שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודן, ולפי חיבתן - טומאתן" (חזקוני במדבר יט, טז).
"הדבר הראשון המזדקר לעינו של כל המעיין בכתובים המקוריים של הדתות הוא הפחד מן המתים," כותב אליאס קנטי במחקרו "ההמון והכוח", ומשום כך בטקסי קבורה בתרבויות רבות מתנצלים בפני המת ומבקשים את סליחתו מחשש שבדרך כלשהי פגעו בכבודו. גם בטקס הקבורה היהודי מבקש המספיד את סליחתו של המת: "הנני מבקש ממך מחילה וסליחה. כל מה שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל וכמנהג ארצנו הקדושה - ואתה לך בשלום ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. וחיים ושלום יהיו לנו ולכל ישראל עד עולם אמן." גם הטקסט הקצר הזה מבטא את התפיסה שעד שלא זכה המת לנוח על משכבו בשלום, אין שלום ושלווה גם לחיים.
אולם לא רק חוגים דתיים מתנגדים בתוקף לפעילותו של האגנס, גם התרבות החילונית ההומניסטית הרואה בכבוד האדם ערך עליון מתקשה להתמודד עם רעיונותיו. אף שכל חנוטיו של האגנס נתנו עוד בחייהם את הסכמתם לעבור תהליך פלסטינציה לאחר מותם - ויותר מ-3,000 איש כבר עשו זאת - נשמעת הטענה כי הצורה בה מוצגות הגופות היא פגיעה עמוקה בכבוד האדם. כך, לדוגמה, ד"ר דיויד הרן מאוניברסיטת ליברפול מביע זעזוע מהרעיון ש"באירופה הופכים גופות שהמוות הכואב הותיר מאחוריו למוצגים במופע ראווה... רק כדי להשביע את התיאבון לגירויים חדשים של 'אוהבי אמנות' כביכול ... תערוכה זו אינה שונה ממופעי התפלצות (freak shows) שנהגו להציג ברחבי אמריקה באמצע המאה ה-20."
נשאלת אפוא השאלה האם הצגת גופתו של המת כפי שעושה זאת האגנס יש בה כדי לפגוע בכבודו? הרי זכרו של האדם המת כפי שהכרנוהו בחייו אינו אלא אידיאה, הכבוד שאנחנו רוחשים לו אינו טמון בגופה כי אם במחשבותינו שלנו על האדם המת. ההיגיון הצרוף אמור לדעת להפריד בין כבוד המת לבין גופתו. ואכן זה ההיגיון המנחה את האגנס: "אם כבוד המת טמון בגופה שומה עלינו לא לשרפה כדי שלא יישרף הכבוד, ואל לנו לקבור אותה באדמה כדי שהכבוד לא יירקב. כבוד המת הוא ברוחנו - עלינו לכבד את רוחנו."
זהותנו מתבססת במידה רבה על נבדלותנו מ"האחרים" שלנו - גבולות ההיבדלות יוצרים את קווי המתאר של תפיסתנו העצמית. כך, לדוגמה, כשהפסיכולוגיה, הרפואה והמדע מגדירים את המשוגע הם מתחמים את גבולות שפיותנו; הלאומיות מתכוננת על בסיס השוני מאומות אחרות ותורות הגזע מתבססות על נחיתותם כביכול של גזעים אחרים. הנשים/הגברים הם "האחר" שלנו, בעלי החיים הם "האחר" שלנו, וגם המתים הם "האחר" שלנו. אולם הגבולות המפרידים בינינו לבין האחרים אינם קבועים, הם מיוצרים תרבותית ועשויים להשתנות, ומשהם נפרצים חל מהפך בתפיסה העצמית שלנו. כך, למשל, המהפכה הפמיניסטית יצרה שינוי לא רק בתפיסת "הנשיות" אלא גם בתפיסת "הגבריות". ובאורח דומה שואף גם פרופ' האגנס לטשטש גבולות ישנים שהציבה התרבות בין החיים למתים. התערוכה "עולמות גוף" אינה מסתפקת בהנכחת עולם המתים הנעדר אלא מציבה את המתים בצורה חדשה בעולמנו. כשפרופ' האגנס מבצע ניתוחים פלסטיים במתיו הוא מבצע ניתוח פלסטי בתפיסתנו את עצמנו.
|
קישורים
ראיון עם פרופ' גונתר פון האגנס
CBS News - ניתוח גופה פומבי שביצע האגנס בלונדון
עוד על הפחד מהמתים - במאמרו של שמעון גלבץ "הדוברים של המתים"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש