בתשובה לטל כהן, 01/11/02 12:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טל, אתייחס תחילה להערה בסיפא של תגובתך שיש לך הרגשה כי "חסידי הפ"מ חושבים שהם מחזיקים ב'רשיון לגרוף', כלומר, לטעון למשל שכל יצירה בת ימינו היא בהכרח - מתוקף תאריך הופעתה בעולם - פוסט-מודרנית." א. תיווכח לדעת שאפילו ג'יימסון אינו מציג את טענותיו בטוטאליות שאתה מייחס לחסידי הפומו, אם תשוב לחלק א' של המאמר שבו הוצג המונח "דטרמיננטה תרבותית". מונח זה הוא שמאפשר לג'יימסון לא להיות גורף ולא להחיל את טענותיו על כל יצירה באשר היא כי אם לסמן מגמות בולטות בשדה התרבות. אני מצטט את הקטע הרלוונטי ביותר מחלק א' של המאמר (אך רצוי לקרוא שם שוב את המהלך הטיעוני כולו): ג'יימסון אינו סבור שהייצור התרבותי העכשווי כולו הוא פוסטמודרני. גם בימינו כותבים ספרים, מחברים מוסיקה ובונים בניינים שאין להם במובהק המאפיינים הפוסטמודרניים שהוא ימנה בהמשך. "עם זאת," הוא מדגיש, "הפוסטמודרניות היא שדה הכוח [מצב התרבות בכללו] שבתוכו חייבים לפלס את דרכם דחפים תרבותיים מסוגים שונים מאוד". ב. ההכללה שעשית בהתבטאות "חסידי הפומו" היא בעייתית, משום שאין בעצם קבוצה לכידה כזו. הפוסטמודרניזם אינו *משנה סדורה*, המקודמת ע"י קבוצת אנשים שיש ביניהם קונצנזוס, ולא חסרים פוסטמודרניסטים שיחלקו על קביעותיו של ג'יימסון או מקצתן, כשם שג'יימסון, לדוגמה, חולק בספרו על מישל פוקו, תיאורטיקן פוסטמודרני אחר. ג. השאלה האם בהגדרה כל יצירה בת זמננו היא פוסטמודרנית זו שאלה הניראית לי במובן ידוע טכנית גרידא, ואני יכול להציע לה כאן פתרון הגדרתי פשוט: ניתן להבחין בין שני סוגי יוצרים פוסטמודרניים, בלי מירכאות ועם מירכאות: (1) יוצר פוסטמודרני הוא כל יוצר בן תקופתנו, הפועל בשדה התרבות הפוסטמודרנית, זאת, גם אם אין הוא או יצירתו מודעים להשפעת השדה. (2) "יוצר פוסטמודרני" הוא יוצר בעל מודעות לכך שיש מצב תרבותי חדש, יוצר שמניח את ידו על דופק התקופה ומנסה למשש אותו. כריס נולן ב"ממנטו" (וגם בסרט "Following") הוא כזה, ולכן יכולתי להשתמש בסרטו כדוגמה להבהרת הרעיון של "מות הסובייקט"; גיבסון הוא "סופר פוסטמודרני" המתאר את המרחב התאגידי; דויד לינץ' ("מלהולנד דרייב"), הוא "קולנוען פוסטמודרני"; פול אוסטר, דון דלילו אתגר קרת הם "סופרים פוסטמודרניים"; ג'יימסון הוא "תיאורטיקן פוסטמודרני" וכו'. (טל, הסימון במירכאות בא רק לשם הבהרה, ואיני מתחייב להשתמש בו בתגובותיי הבאות, שכן לאחר שהדברים הובהרו ניתן להסיק מתוך ההקשר במה מדובר). וכעת, נחזור לשאלה האם "אמנים פוסטמודרניים" בהכרח אינם בעלי סגנון משלהם, כפי שניתן היה להבין מהצגת מאפיין "הפסטיש" בתרבות הפוסטמודרנית. לדעתי ויליאם גיבסון ב"נוירומנסר" מציג סגנון מקורי - עיקר כוחו של הרומן הוא בלשון המקורית והפורצת גבולות של גיבסון. העניין הוא שג'יימסון עצמו מעתיר שבחים על גיבסון (ולא בכדי ציטטתי אותם במאמר), והוא גם מביא בספרו "יצירות פוסטמודרניות" נוספות (שלא הזכרתי במאמר) שאין ספק כי הוא מייחס להן ערך. אפשר שהסתירה כביכול בין טענתו שמגמה מרכזית בתרבות הפוסטמודרנית היא חיקוי סגנונות העבר ובין העובדה שהוא מצביע על יצירות חדשניות אחדות, נובעת במידת מה מעניין כמותי. ציינתי בתגובתי "קרטוגרפיה של חלל העל-הפוסטמודרני" שג'יימסון מפנה קריאה למיפוי תרבותי-אמנותי של חלל-העל הזה, כלומר, בעת כתיבת המאמר בראשית שנות ה-80 לא נוצרו די "יצירות פוסטמודרניות" המודעות למצב החדש. יש גם בעיה, כפי שהערתי בתגובה קודמת, בהגדרה הצרה שנותן ג'יימסון למונח סיגנון, או לפחות בעובדה שבספרו זה הוא אינו מנסה לאפיין בפירוט מה עשוי לאפיין "יצירה פוסטמודרנית" בעלת סגנון מקורי (כפי שהיערת). עם זאת, חשוב לציין בהקשר זה, שדווקא יוצרים שמקובל לראות ביצירתם "יצירה פוסטמודרנית" מקורית (ראה הדוגמאות שנמנו לעיל) עוסקים בדיוק בתופעות הפוסטמודרניות שתיאר ג'יימסון בספרו. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |