 |
הדו-שיח בינך ובין גילית על כוחו של חסרון גופני כביכול (כביכול, כי לא הכול מעדיפים דדניות, יש שטעמם הפוך) למוטט עולמות רגשיים שלמים, הזכיר לי מיד את חנוך לווין.
לווין מתקלס במגדלי הבבל הרומנטיים והרגשיים שבונים בני האדם, ואצלו כדי למוטט אותם אפילו לא דרוש פגם גופני קבוע, די בנתז רוק או בנפיחה בלתי רצונית בסיטואציה רומנטית. כך קרה למשל לבחור שקורצא, שאחרי שנים של חיזורים הציע לנערתו נישואים על הספסל בגן, ובתוך כך שאמר לה "אני אוהב אותך!" ניתז לו נתז רוק מפיו על סנטרה. בעוד השניים נבוכים ומגלגלים מחשבות איומות בראשם מתכופף שקורצא להרים עלה שנשר, "ובהתכופפו נפלטה לו פתאום, כמו נחירה פתאומית, נפיחת אחוריים קטנה... כדי לטשטש את הכול בטש ברעש ברגלו באדמה ושאל מייד בקול דק וצורם: "תתחתני איתי?"
למעט עוויתות קלות של סלידה אין הבחורה מסגירה את היותה מודעת לפעילות המעיים של שקורצא, "היא ישבה כתקועה על כלונס, עצרה את נשימתה עד יעבור ריח.. וידעה כי אם תסרב עתה להצעת הנישואין שלו הוא יחשוב כי היא בחורה קטנונית ולא ליבראלית המושפעת מזוטות קלות-ערך ושופטת אותו עליהן לחומרה". ולכן היא נענית להצעת הנישואין, בעוד שקורצא מנסה לגרש בתנועות יאוש את ענן הריח. אבל העסק כבר אבוד כמו בטרגדיה יוונית: "ולמרות שאמרה לעצמה הבחורה, כי אין בכך כלום, כי מקרים פעוטים ואומללים מעין אלו אינם מעידים על האדם עצמו, מכל מקום לא היתה מרוצה, בהחלט לא מרוצה מן העתיד הצפוי לה."
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש