 |
זהו, שהם לא. הבעיה לא נעוצה בהם, היא נעוצה בתפיסת עולם שאותה הפ"מ משריש. דווקא *המאזינים* שגדלו על "חטיפים מוסיקליים" שכאלה מאבדים את היכולת לזהות את ההבדלים, או אפילו לזהות את האיכויות שלפיהן ניתן להגדיר ולסווג הבדלים כאלה.
אבל זה נובע מאותו מקום שממנו באה ההגדרה של פנטומימה כיצירה מוסיקלית. יש כאן בעצם תפיסת עולם שמשתרשת לא רק לשיח האקדמי אלא גם לרמות הנמוכות של התודעה הקולקטיבית של ההמונים ומטשטשת את כל המושגים, ההגדרות והסיווגים המוכרים לנו. התוצאה היא שגם מאזינים שכן יודעים להנות מהמוסיקה של בטהובן למשל יוכלו להבדיל בין פופ מסחרי זול ליצירה אמנותית, אבל לא לסווג את ההבדלים. עבורם, זה מוסיקה וזה מוסיקה. נוצר מצב שבו בתודעה אין כל חשיבות לתכנים האמנותיים, מכיוון שאנשים לא לומדים להתייחס אליהם, או לומדים שאין טעם להתייחס אליהם. המצב הראשון קורה מפני שהתכנים הם הופכים למיותרים (מקרה בריטני) - הרבה אנשים יגידו על שיר שהוא יפה בגלל *המילים* שלו, ועל הבסיס הזה ישוו אותו ליצירה קלאסית אינסטרומנטלית למשל (או על בסיס היותו או אי היותו של המחבר בחיים, וכיוצא בזה השוואות לא רלוונטיות לאיכויות המוסיקליות ולתכנים עצמם) המצב השני קורה מכיוון שאם שפריץ של צבע על בד מוגדר כיצירת אמנות, אין שום יתרון לאמן שלמד את הטכניקה והתמקצע בה ורכש את כל המיומנויות הנדרשות על פני כל מי שיש ברשותו בד, צבעים, ויכולת רטורית מינימלית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש