בתשובה למירב, 27/11/02 1:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אד הומינם עלוב - זה מקסימום היכולת שלך? אהובתי מזה 6+ שנים (שאני עדיין מאוהב בה כל יום מחדש) היתה מעידה על עמקותי בענייני הרגש, אבל אני זה לא הנושא (תודה על המחמאה). אפילו במוזיאונים אני מבקר (סליחה שאני הורס את עולמך הסטראוטיפי והמסודר). אין לך דעה לגבי נושאים שאת מבינה בהם קצת יותר מאשר הנושא (שהינך בורה בו לחלוטין וכך זה ישאר): מיהו אביב ועד כמה הוא יודע לאהוב1? אני בטוח שכולם ישמחו לשמוע מה למירב2 יש להגיד בנושא שהיא מבינה בו קצת יותר. בואי נתחיל בלמה את מסכימה עם אפרת שמילים זו אומנות ומאיפה את יודעת שנימוקיה זהים לאלו שלך (למרות ששתיכן אוהבות להצהיר ולא לנמק - אפילו לא אחת לשניה)? חשבת על האפשרות שאני דווקא מאלו שנמצאים בצד המגן על חשיבות מקומו של הרגש, האנושיות ונק' מבטו של האדם, שהולכים לאיבוד בחלקים מסוימים באומנות בת זמננו? לא מדובר בדיון אוביקטיבי אלא בדיון *תרבותי* (תרבות זה סוג של מסגרת תוחמת את יודעת). עוד תגידי שאין הגדרה אוביקטיבית (גם אם היא לא שלמה) למהו אימפרסיוניזם, סוריאליזם או קוביזם. להגיד שלהכין פופקורן זה לא אומנות הפיסול זה נכון? או שמדובר בהגדרה אוביקטיבית מנוכרת של טכנואידים ממושקפים, תאבי בצע כסף ומחוצ'קנים? הרי הכל יחסי וזה מעבר למילים (אבל האינטואיציה שלך היא אובקיטיבית ונכונה כמובן). מי שהכסף והסטטוס החברתי מדברים אליו, הוא זה אשר מגדיר משהו כאומנות, רק בגלל שמישהו מסכים עמו או בגלל שזה היה באיזו גלריה יוקרתית (אנשים אפילו אמרו "הממממ...", עשו צעד אחורה והזיזו את הראש! זו בוודאי אומנות!). הפוסט-מודרניזם3 והרלטביזם הם שניהם מחלה שצריך לזרוק לפח הזבל הקרוב. לא למען עולם רציונלי וקר יותר, אלא למען עולם חם ו*משוחח יותר*. עולם בו מירב תרגיש צורך להסביר לאפרת (ולמשתתפים אחרים בדיון ה*ציבורי* בו היא משתתפת) למה היא מסכימה עמה ולא רק להצהיר ולשמור את נמוקיה כסוד כמוס משום שהכל יחסי, סוביקטיבי, ערפילי, אשלייתי, בעיני המתבונן בלבד ומנותק מן העולם הסובב אותנו. ________ 1 יש מי שיטען שאני יכול לתת שיעורים פרטיים בנושא זה. 2 מרגישה אנלוגית בעולם דיגיטלי מנוכר, כזה כאילו? חושבת שחבורה גברית שולטת בעולם ולא בצדק? רוצה ללמוד (או למדת) פסיכולוגיה/פילוסופיה/לימודים כלליים אבל את מרגישה ששיטות מחקר זה מן כזה פיכס? רייקי זה משהו שמושך אותך? הרבצת טרק במזרח וחשבת שזה היה מזזזה רוחני? פירסמת כמה סיפורים גרועים ב"במה חדשה" כי גם את קראת את אתגר קרת וחשבת שכל אחד יכול? מפה אסטרולוגית כבר עשית השבוע? הגבר שלך ממאדים ואת מנוגה כזה או שאתם לא ממש מדברים בשביל לדעת? 3 פוסט-מודרניזם כדרך חיים ולא כביקורת על דרך חיים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי מה אביב מנסה להגיד! כן כן זה שם בפיסקה האחרונה לפני הקו! ועקרונית יש לנו אותן מטרות: תקשורת יותר טובה, שיותר תיגע בכולנו בלי התנצחויות שלא מובילות לשום מקום. אז אני פשוט אשפוך את מה שיש לי על הלב, לא כדי לענות לאחרים כל מיני טיעונים. לפי דעתי אמנות שנמצאת רק במוזיאונים ואנשים לא מצליחים להתחבר אליה, איבדה את המשמעות שלה. אדם יוצר יצירת אמנות. הוא מוציא משהו מעצמו לתוך המציאות. לפעולת ה"הוצאה" יש משמעות אחת לגבי אותו אדם, (הרי היצירה הייתה קיימת גם כשהייתה בדימיון שלו) הוא מעביר אותה לעולם, למקום שבו עוד אנשים יכולים לראות אותה. כל אחד מאיתנו חי בעולם משל עצמו. בבועה. אני יכולה לחיות על הזיות. אני יכולה לקחת סמים, להתחבר למכשירי מציאות מדומה (באופן היפותטי) להתחבר לצינורות הזנה ולחיות בלי להתייחס לעולם החומרי. (מאטריקס?) אבל כשאני נמצאת לעולם החומרי ויוצרת בו דברים יש לזה רק סיבה אחת: אני רוצה להגיע לאנשים אחרים.ואם לא הגעתי והאגו שלי הכשיל אותי וגרם לי ליצור יצירות מתחכמות במקום יצירות שנוגעות אני עדיין בבועה. יש לי עוד מה להגיד אבל אני צריכה לחשוב עוד קצת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרת, בתגובתך העלת את הצורך ליצור קשר בין עולם סובייקטי, בועתי (עד כדי מאטריקסיות) לבין העולם הממשי. אף שברור כי חוסר תקשורת גמור מביא לנתק בין האמן לקהלו הרי שהקצה ההפוך, אמנות שפועלת לפי החוקיות של המציאות הממשית אף היא לא תצלח. להבהרת הנקודה הזו אגייס את התזה העולה בספרו של ההיסטוריון יוהאן הויזינגה "האדם המשחק". הויזינגה מוצא גילויי משחק במגוון עצום של תרבויות אנושיות ובתחומי תרבות שונים: בפולחנים, במוסיקה, באמנות, במדע, במשפט, בתחרויות הספורט, במלחמה ועוד (בשלשת האחרונים בולט במיוחד היסוד התחרותי, שהוזינגה מראה כי יש בו מן המשחק - "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" אומר אבנר ליואב בשמואל ב' וזה כידוע נגמר בכך שהם ממיתים זה את זה את האחרון שבהם). הויזינגה טוען ששורש התרבות נעוץ במישחק. כל אימת שיחיד או ציבור חורגים מעבר לסיפוק צרכי גופם נעשית חריגה זו בצורה של מישחק. חלקים גדולים מהספר מוקדשים לתרבויות קדומות, אך הויזינגה סבור כי הטענה נכונה גם לחברה המודרנית, אף כי בימינו השתנה היחס בין התרבות למישחק והקשר ביניהם שוב אינו כל כך גלוי לעין כמו בחברה הפרימיטיבית. הנקודה החשובה לעינייננו היא שמגמת המישחק היא ליצור לעצמו מרחב לעצמו. כך זה בכל טקס פולחן, בכל מופע על במה או במשחק כדורגל. זהו עולם נבדל מעולם המציאות היומיומית אך שורר בו סדר מושלם: "המישחק עושה סדר, וגדולה מזו: הוא הוא הסדר". ברגע שמתחילים להטיל ספק בחוקי המשחק, או עוברים עליהם, חרב עולם המישחק. בתגובתך הראשונה דיברת על תחושתך כי המתדיינים כאן רעבים לאמנות, ומנקודת המבט של הויזינגה זה עוד יותר ברור, שכן בתרבותנו צרכי הגוף מתמלאים בקלות (בהשוואה לתרבויות קדומות) ויש יותר פנאי למשחק התרבות. מצד שני, הדיון פה נסוב על אמנות עלית, שבה חוקי המשחק לעיתים סבוכים ביותר ודורשים לימוד מעמיק; אולם הדבר מתנגש בתרבות ההמונים, שבה כללי היסוד מושתתים על סיפוקים מידיים, כללי הפעלה פשוטים, ודמוקרטיזציה של כל מה שזז, כלומר, תביעה שהכל יהיה שווה לכל נפש. מכאן התיסכול וגינוי האמנות האליטיסטית, שאינה מכניסה את כולם בשעריה כפי שהדבר קורה באיצטדיון הכדורגל משחק שחוקיו פשוטים ונלמדים בקלות. (כדי שלא יעוטו עלי כאן בטענות הרגילות, אציין שאני חובב כדורגל וכדורסל מושבע. ועוד נקודה: יש הבדל בין מוסיקה, תחרויות ספורט ואמנויות במה לבין אמנות פלסטית. לראשונים נכנס מרכיב הביצוע - משחקים כדורגל, ובאנגלית, למשל, playing piano - בעוד שבאמנות פלסטית אין אפשרות לחזור על המישחק, שולט שם כלל אחר, הריחוק שבין המקור לבין ההעתק, שהוא מהבחנות היסוד בתחומה של האמנות). דובי העיר קודם שהשפה של האמנות האליטיסטית התרחקה עד כדי כך מכושר הבנתם של מרבית האנשים שלא ברור איך אפשר לצאת מהתסבוכת הזאת. אולם במידה רבה הוויכוח הזה כבר אינו רלוונטי - תרבות ההמונים והמסחור הפוסטמודרנית כבר כמעט וניצחה, וכפי שציין פרדריק ג'יימסון הייצור התרבותי והיצור המסחרי השתלבו זה בזה. בביקורי האחרונים במוזיאונים לאמנות מודרנית-פוסטמודרנית, ראיתי המון יצירות משובבות עין, בדרך כלל גדולות ממדים, צבעוניות מאוד, לעיתים מתחכמות לשם שעשוע, אך לא בהכרח דורשות התעמקות רבה, וכמו כן ניכר שהאמנים מצוידים במיומנויות טכניות גבוהות ביותר (נקודה שאף היא הטרידה פה אחדים ממותחי הביקורת, שכן הווירטואוזיות אף היא מרכיב חשוב בתרבות כמשחק). עוד על אופייה של האמנות הפוסטמודרנית: דיון 1173, דיון 1176 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם למדתי הרבה וגם הכנסת את נושא המשחק שרציתי להכניס בעצמי, אבל לא ידעתי איך. המשחק כאמור הוא מה שאנחנו עושים כשאנחנו לא עסוקים בלשרוד. מאחר ובעולם המודרני אנחנו לא עסוקים בלשרוד, אני בעד להפסיק להמשיך להתעסק באספקטים של השרדות כמו עשיית ואגירת כסף, תחרותיות מיותרת ופחדים קיומיים לא מוסברים במטרה להפוך את כל החיים ליצירת אמנות/משחק אחד גדול. נראה לי שזה יהיה שלב חדש באבולוציה האנושית ונראה לי שהוא יהיה שווה. מי מצטרף? אני מתכוונת אחרי שתגמר המלחמה המיותרת הזאת. לא בעצם אני מתכוונת ממש מעכשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כרגע האנושות עסוקה בלשחק מונופול וגם קצת ריסק מידי פעם, בשביל הגיוון. ההצטרפות תלויה באופי כללי המשחק עליהם את מדברת. מה את מציעה? יש אחד, קוראים לו מרקס וגם הוא הציע לבני האדם להתעסק בעיקר במה שמגדיר אותם כאנושיים (לשיטתו): הבעיה היא הקטע המעשי שבכל העסק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומעכשיו כולם שמים לב למה שהם עושים ומפסיקים לעשות דברים אוטומטית. כלל מס' 1: אסור להיות רציניים מאוד. כלל מס' 2: אסור להיות חייבים לעשות משהו. כלל מס' 3: אסור לפחד. כלל מס' 4: אסור להפסיק לשאול שאלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1: כמובן. 2: ברור. 3: מה? אפשר לכתוב באותה מידה שאסור לנו להיות בני אדם. 4: זה כבר סותר את כלל 2. 5: מה אנחנו בדיוק עושים כאן ואיך זה מתקשר לדיון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שיותר מדי תמיד הייתה הכמות החביבה עליי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |