 |
אפרת,
בתגובתך העלת את הצורך ליצור קשר בין עולם סובייקטי, בועתי (עד כדי מאטריקסיות) לבין העולם הממשי. אף שברור כי חוסר תקשורת גמור מביא לנתק בין האמן לקהלו הרי שהקצה ההפוך, אמנות שפועלת לפי החוקיות של המציאות הממשית אף היא לא תצלח.
להבהרת הנקודה הזו אגייס את התזה העולה בספרו של ההיסטוריון יוהאן הויזינגה "האדם המשחק". הויזינגה מוצא גילויי משחק במגוון עצום של תרבויות אנושיות ובתחומי תרבות שונים: בפולחנים, במוסיקה, באמנות, במדע, במשפט, בתחרויות הספורט, במלחמה ועוד (בשלשת האחרונים בולט במיוחד היסוד התחרותי, שהוזינגה מראה כי יש בו מן המשחק - "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" אומר אבנר ליואב בשמואל ב' וזה כידוע נגמר בכך שהם ממיתים זה את זה את האחרון שבהם).
הויזינגה טוען ששורש התרבות נעוץ במישחק. כל אימת שיחיד או ציבור חורגים מעבר לסיפוק צרכי גופם נעשית חריגה זו בצורה של מישחק. חלקים גדולים מהספר מוקדשים לתרבויות קדומות, אך הויזינגה סבור כי הטענה נכונה גם לחברה המודרנית, אף כי בימינו השתנה היחס בין התרבות למישחק והקשר ביניהם שוב אינו כל כך גלוי לעין כמו בחברה הפרימיטיבית.
הנקודה החשובה לעינייננו היא שמגמת המישחק היא ליצור לעצמו מרחב לעצמו. כך זה בכל טקס פולחן, בכל מופע על במה או במשחק כדורגל. זהו עולם נבדל מעולם המציאות היומיומית אך שורר בו סדר מושלם: "המישחק עושה סדר, וגדולה מזו: הוא הוא הסדר". ברגע שמתחילים להטיל ספק בחוקי המשחק, או עוברים עליהם, חרב עולם המישחק.
בתגובתך הראשונה דיברת על תחושתך כי המתדיינים כאן רעבים לאמנות, ומנקודת המבט של הויזינגה זה עוד יותר ברור, שכן בתרבותנו צרכי הגוף מתמלאים בקלות (בהשוואה לתרבויות קדומות) ויש יותר פנאי למשחק התרבות. מצד שני, הדיון פה נסוב על אמנות עלית, שבה חוקי המשחק לעיתים סבוכים ביותר ודורשים לימוד מעמיק; אולם הדבר מתנגש בתרבות ההמונים, שבה כללי היסוד מושתתים על סיפוקים מידיים, כללי הפעלה פשוטים, ודמוקרטיזציה של כל מה שזז, כלומר, תביעה שהכל יהיה שווה לכל נפש. מכאן התיסכול וגינוי האמנות האליטיסטית, שאינה מכניסה את כולם בשעריה כפי שהדבר קורה באיצטדיון הכדורגל משחק שחוקיו פשוטים ונלמדים בקלות. (כדי שלא יעוטו עלי כאן בטענות הרגילות, אציין שאני חובב כדורגל וכדורסל מושבע. ועוד נקודה: יש הבדל בין מוסיקה, תחרויות ספורט ואמנויות במה לבין אמנות פלסטית. לראשונים נכנס מרכיב הביצוע - משחקים כדורגל, ובאנגלית, למשל, playing piano - בעוד שבאמנות פלסטית אין אפשרות לחזור על המישחק, שולט שם כלל אחר, הריחוק שבין המקור לבין ההעתק, שהוא מהבחנות היסוד בתחומה של האמנות).
דובי העיר קודם שהשפה של האמנות האליטיסטית התרחקה עד כדי כך מכושר הבנתם של מרבית האנשים שלא ברור איך אפשר לצאת מהתסבוכת הזאת. אולם במידה רבה הוויכוח הזה כבר אינו רלוונטי - תרבות ההמונים והמסחור הפוסטמודרנית כבר כמעט וניצחה, וכפי שציין פרדריק ג'יימסון הייצור התרבותי והיצור המסחרי השתלבו זה בזה. בביקורי האחרונים במוזיאונים לאמנות מודרנית-פוסטמודרנית, ראיתי המון יצירות משובבות עין, בדרך כלל גדולות ממדים, צבעוניות מאוד, לעיתים מתחכמות לשם שעשוע, אך לא בהכרח דורשות התעמקות רבה, וכמו כן ניכר שהאמנים מצוידים במיומנויות טכניות גבוהות ביותר (נקודה שאף היא הטרידה פה אחדים ממותחי הביקורת, שכן הווירטואוזיות אף היא מרכיב חשוב בתרבות כמשחק).
עוד על אופייה של האמנות הפוסטמודרנית: דיון 1173, דיון 1176
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש