|
||||
|
||||
המורים שלי בתיכון היו מסבירים לך בהתנשאות שנעל, גם אם חדשנית ומיוחדת, אינה אמנות משום שהיא עדיין נעל: מוצר שימושי הנמכר בכסף. מסיבה לא ברורה, נעל אחרת, שיוצרה בייצור המוני, כן נחשבת לאמנות מרגע שהיא במוזיאון, ואז קוראים לזה רדימייד וקושרים לזה כתרים. |
|
||||
|
||||
הסיבה ברורה בהחלט: המעוף והיצירתיות שייכים לאמן שהביא אותה למוזיאון. |
|
||||
|
||||
איזה מעוף ואיזה יצירתיות? מרסל דושאן כבר עשה את זה עם המזרקה שלו. הבנו. הלאה. |
|
||||
|
||||
ממש לא. הנעל מלווה אותך בכל אשר תלכי. המזרקה לא. הנעל גם יכולה לייצר דיון מעמיק על תרבות הצריכה, גלובליזציה, בלבניזם, ציר הזמן המבלה אותה, מהם חיינו לעומת הנצח, והלא כהרף עין.אמרנו עין? מחזיר אותנו למבט, ומכאן למוזיאון, והרי לך סגירת מעגל! |
|
||||
|
||||
פלצנות בריבוע. חוץ מזה, את האסלה ניתן לפגוש בכל מקום, אם רק נכנסים לשירותי הגברים שבו. בשביל נעליים יש להשפיל מבט. |
|
||||
|
||||
את ממש לא מבינה באמנות. ודאי שבאופן נורמלי צריך להשפיל מבט אל הנעליים, אבל זו בדיוק הסיבה שבמוזיאון הן מופיעות באופן שתיאלצי להביט בהן. כמעט אפשר לומר, להתמזג אתן. כביכול, לעבור את כל הדרך מן הנעל אל הנעלה! ובין לבין, לעבור דרך תרבות הצריכה במאוסה שכבר הזכרתי. והחשוב ביותר, המבט, שמאז לאקאן כבר איננו מביטים עליו באותה צורה. וגם האופנה, והוורידים ברגליים, הצלוליטיס, משבר הבריאות בארץ, ההפרטה, מקומו של הפרט בחברה, והנעל - ינעל אבוכ באופן כללי. |
|
||||
|
||||
תהני, אם זה עושה לך טוב... |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |