 |
מצד אחד, ערביי ישראל מתלוננים על אפליה וגזענות. מצד שני, ערביי ישראל לא מוכנים להסתפח, על מקום מושבם, למדינה פלסטינית עתידית. מה לא מסתדר פה?
|
|
| פוליטיקה • יזהר מזרחי • יום ד', 3/3/2004, 9:38 |
|
| |
ידיעה קטנה שהתפרסמה לפני כמה שבועות בתקשורת, ושמקורה בהדלפה מכוונת מלשכת ראש הממשלה, אמרה שבלשכתו של מר שרון הוחלט לבצע בדיקה ראשונית של האפשרות להעביר יישובים ערביים מסוימים מתחומי מדינת ישראל לתחומיה של מדינה פלסטינית עתידית. זאת, כמובן, אם וכאשר ייחתם הסכם קבע לשלום בין שתי המדינות.
לא צריך להיות ציני במיוחד בכדי להתייחס לידיעה הזו כאל בועת סבון חולפת מתוצרת לשכת ראש הממשלה. למרות זאת, עיתונאים ואישי ציבור ערבים נזעקו בתקופה שחלפה מאז, וקריאות "געוואלד! טרנספר!" מילאו את חלל האויר התקשורתי. הערבים הישראלים, רובם ככולם, תופסים את האפשרות להעביר יישוב ערבי כזה או אחר מריבונות ישראלית לריבונות ערבית כטרנספר, פשוטו כמשמעו.
האם מישהו עוצר בכדי לשאול את עצמו: הכיצד? האין זה אבסורד מוחלט?
במוסף "הארץ" מה-9.1.04 התפרסמו שתי כתבות שבהן עלה נושא זה. הכתבה האחת נסבה על דמותו של ראש עיריית אום־אל־פחם, שייח האשם עבד אל־רחמן מחאג'נה, איש התנועה האיסלאמית. האידאולוגיה של התנועה האיסלאמית אינה בגדר סוד. על־פי אידאולוגיה זו, כל ארץ ישראל היא שטח הקדש מוסלמי (וואקף), ובכלל, מוסלמים אינם צריכים או יכולים לחיות כמיעוט במדינתם של בני דת אחרת. במלים אחרות, המצב שבו נתונים ערביי ישראל הוא מצב לא טבעי, כאשר הויכוח היחיד הוא האם יש לשנות מצב זה באלימות, כפי שעושה החמאס למשל, או שמצב זה ישתנה בדרכים אחרות, לא אלימות. כך או אחרת, איש התנועה האיסלאמית לא יכול, לכאורה, להיות מרוצה ממצב שבו הוא מהווה חלק ממיעוט במדינה השייכת ללאום אחר; לא־כל־שכן כאשר בין המיעוט עליו הוא נמנה לבין הרוב מתקיימים יחסים כמו אלה המאפיינים את המציאות הישראלית.
והנה, אלה הם דבריו של השייח מחאג'נה, בתשובה לשאלה מה דעתו על הרעיון לספח את אום־אל־פחם לרשות הפלסטינית: "בשום אופן לא ... מצבנו פה טוב בהרבה מאשר אילו היינו במדינה ערבית. אני מודה בזה".
אל תטעו, מרביתה של הכתבה מוקדשת לתיאורים הרבה פחות מחמיאים של מדינת ישראל מפיו של השייח. לדבריו, מדינת ישראל הינה מדינה גזענית, המפלה את בני עמו על בסיס של מוצא וגזע; היא מתעללת וטובחת בבני עמו שמעבר לקו הירוק; היא רודפת רדיפה פוליטית וגזענית את אנשי התנועה האיסלאמית (חבריו יושבים בכלא מזה זמן רב, ובראשם השייח ראאד סלאח); היא מפלה את תושבי עירו בתקציבים ובמשאבים; ועוד כהנה וכהנה. אין צורך להזכיר שמדי שנה מארגנת התנועה האיסלאמית, בעירו של השייח מחאג'נה, כנס המונים תחת הכותרת "אל־אקצה בסכנה", וטוענת כי מדינת ישראל חופרת תחת יסודות מסגד אל־אקצה במטרה למוטטו ולהחריבו.
חייזר ממאדים, אילו היה נוחת כאן וקורא את הכתבה על ראש עיריית אום־אל־פחם, היה מגיע למסקנה אחת ויחידה: ערבי לא יכול להיות אזרח של מדינת ישראל. עליו להגר ממנה כמה שיותר מהר, ואם יציעו לו לעבור, על ביתו, מישראל למדינה ערבית כלשהי, עליו לקבל זאת בברכה. נו, מה כבר מבין החייזר?
עמדותיו של השייח מחאג'נה כלפי מדינת ישראל אינן חריגות בקרב הציבור אליו הוא משתייך. ישנה מוסכמה שאין עליה עוררין, שערביי ישראל מופלים לרעה על בסיס גזעני, והיא מובעת על ידי כל הקשת הפוליטית בקרב ציבור זה. אי אפשר להתעלם מן העובדה, שלהיות אזרח של מדינה הנתונה במצב מלחמה עם העם אליו אתה שייך, זהו מצב בלתי נסבל. ובכל זאת, השייח אומר בפה מלא, ומבלי להתפתל: כן, אני מעדיף להיות אזרח של מדינה גזענית, שרודפת אותי ומפלה אותי בגלל דתי ולאומיותי, על־פני החלופה, שהיא להיות אזרח של מדינת הלאום של הלאום שלי. אתם הבנתם את זה?
כמה עמודים אחר כך, באותו גיליון של מוסף "הארץ", מופיע ראיון עם הסופר והעיתונאי הערבי סייד קשוע, לכבוד צאת ספרו החדש. אם השייח מחאג'נה מייצג את הקצה הדתי־פונדמנטליסטי של האוכלוסייה הערבית בישראל, הרי שקשוע מייצג את הקצה השני, הערבי הכי תל־אביבי (למרות שהוא גר בירושלים) ו"יאפי" שיש; ערבי מוסלמי שכותב על עצמו בעיקר בהקשר של שתייה לשוכרה. הנה מה שיש לסייד קשוע להגיד על האפשרות של העברת הריבונות ביישובים ערביים מסוימים מישראל לפלסטין:
"... אתם מגדירים את עצמכם כפלסטינים, למה שלא תעברו לפלסטין? עכשיו, התשובה הרי ברורה. לא מדובר במעצמת היי־טק שתקום או בדמוקרטיה מפוארת. ... ברור שהמצב הכלכלי והיעדר הדמוקרטיה הם מה שקובעים".
פשוט מאד, הלא כן? אדם רציונאלי, במאה העשרים־ואחת, מחליט באיזה מדינה הוא רוצה לחיות על בסיס פרמטרים כלכליים ואזרחיים גלויים לעין, והערבי הישראלי אינו יוצא מהכלל במובן זה. ומה עם הגזענות, ההפליה, הרדיפה, אי־הקצאת המשאבים, העוני והפשע המשתוללים ברחובות, וכל אותם מאפיינים של ישראל 2004, פירות כתיבתם של קשוע ושל ערבים ישראלים נוספים? היכן הם מצויים במסגרת אותם שיקולים רציונאליים?
הציונות בכלל, והקמתה של מדינת ישראל ב-1948 בפרט, נתפסות, ובצדק, על־ידי הערבים הישראלים כאסון ("נאקבה"). החלוקה בין "הפלסטינים" לבין "ערביי ישראל" היתה בעבר, ותישאר בעתיד, חלוקה גיאוגרפית גרידא, שהולדתה בגורל עיוור: כפר זה נכלל בתחומי הכיבוש הישראלי במלחמת 1948, ואילו כפר אחר נותר מעבר לגדר, בשליטת ירדן או מצרים. האנשים שבשני הכפרים משתייכים לאותו עם, והם בעלי שאיפות לאומיות זהות.
הטראומה שהולידו הגירוש (או הבריחה) של 1948 גרמה לפלסטינים משני צדי הקו הירוק לקדש את ההיצמדות לאדמה בכל מחיר. "לעולם לא ניתן שיעקרו אותנו מאדמתנו", הם אומרים. מכאן, ברור כי העתקת אוכלוסייה במובנה הפשוט, דהיינו העברת אנשים מחבל ארצם המקורי אל חבל ארץ אחר, תיתפס בעיני הערבים הישראלים כפשע מלחמה שלא ניתן להעלות על הדעת כי יסכימו לו. עצם הרעיון שיבוא יום וכל תושבי אום־אל־פחם, למשל, יידרשו לעזוב את בתיהם ולעבור לעיר פלסטינית מעבר לקו הירוק הוא בעיניהם, ובצדק יש לומר, ייהרג ובל יעבור.
אך שני האנשים שצוטטו במאמר זה מתייחסים לאפשרות אחרת; על־פי תסריט זה, יוזז קו הגבול בין ישראל לפלסטין, כך שיישובים פלסטיניים מסוימים, דוגמת יישובי ואדי ערה, ייכללו בריבונותה של המדינה הפלסטינית. איש לא יגורש מביתו ומאדמתו.
נכון, אין בכך משום תיקון מוחלט של העוול של 1948. עוול זה יוכל להיות מתוקן רק אם יסולקו מתחומי ארץ ישראל כל היהודים באשר הם, או שיסכימו לחיות תחת משטר חסות מוסלמי. אך בכל זאת יש כאן תיקון חלקי של העוול, שכן אותם ערבים חסרי מזל, שבמשך יותר מחמישים שנה נאלצו לחיות כמיעוט נרדף ומופלה תחת שלטונו של האויב (מה לעשות, היהודים והערבים הם אויבים), יוכלו סוף סוף לחיות, בפעם הראשונה בהיסטוריה, תחת שלטון מוסלמי־ערבי. ולא זאת בלבד, שלטון של בני עמם, עצמם ובשרם.
אבל משום מה, הערבים הישראלים אינם מוכנים לשמוע על האפשרות הזאת, והם רואים בה טרנספר במובנו הגרוע ביותר. הם מעדיפים להמשיך ולחיות כאזרחים סוג ב' במדינה גזענית, כובשת ומדכאת, שמפלה אותם מגן הילדים ועד אלי קבר; מדינה שבה הם נאלצים לעבור חיפושים גופניים משפילים בבואם ובצאתם משדה התעופה; מדינה שטובחת בבני עמם קילומטרים ספורים ממקום מושבם.
ואולי בעצם העמדה הערבית הזאת אינה ייחודית לערבים אזרחי ישראל? אנו מוצאים את השניות הזו (יש שיגידו צביעות) בקרב מוסלמים החיים במדינות לא־מוסלמיות בכל רחבי העולם. ארצות האיסלאם הן כיום המייצאות העיקריות של מהגרים לעולם המפותח. מיליוני מוסלמים חיים כיום באירופה ובצפון אמריקה. והנה, למרות שמקום מושבם מקורו בבחירתם שלהם עצמם, הם אינם חדלים להתלונן על הגזענות והאפליה שהם חווים על כל צעד ושעל, ולצייר את המערב כתרבות יהודו־נוצרית, שונאת זרים, השואפת להכחיד את האיסלאם. וכשמישהו קם ושואל: אם כל כך רע לכם פה, למה שלא תחזרו למקום שממנו באתם, הוא נתפס מיד כגזען. בניגוד ליהודים, שבתגובה לאנטישמיות נאלצו להקים אומה ריבונית יש מאין על פיסת אדמה זעירה, לרשות המוסלמים עומדות עשרות מדינות רחבות ידיים, מוכנות לשימוש.
אז מה בכל זאת לא מסתדר פה?
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש