היק רודוס, היק סאלטוס 202592
אורי יום ד', 3/3/2004, 17:40
כל הדיון בערבים אזרחי ישראל, כאשר הוא מתקיים מעמדה של "מה צריך לעשות איתם?" או "מה מגיע להם?" בעייתי מיסודו. מדוע לא לתת להם לומר את דברם ולהכריע בעתידם?

אחרי חמישים וחמש שנים בהן חיו במדינת ישראל, מותר בהחלט לבוא ולומר לערבים אזרחי ישראל: עליכם להחליט לאן פניכם, ולעשות את הדבר המתבקש: "היק רודוס, היק סאלטוס"‏1

ההחלטה העומדת על הפרק היא להיכן הם שייכים: האם הם אזרחים נאמנים של מדינת ישראל שמוצאם, במקרה, פלשתיני? או האם הם אזרחים נאמנים של פלשתין המתגוררים, במקרה, בישראל?

הגבול בין אהדה לשייכות צריך להיות ברור. אמפתיה ל"אחים" משכבר אינה דבר פסול. להיפך, היא דבר חשוב ומשמעותי לזהותו של כל אדם. אך היא צריכה להתקיים באותה מסגרת ובאותה רמה של חשיבות כמו האמפתיה של אזרחי ארצות-הברית ממוצא איטלקי, או אירי, המגלים אהדה והעדפה לדברים הקשורים במולדתם הישנה, אך אינם רואים עצמם "אזרחי אירלנד/איטליה בגלות" ואינם מפקפקים מהי נאמנותם הראשונה.

ערבים אזרחי ישראל מביעים בגלוי את דעתם כי קשריהם לאחיהם מעבר לגבול הוא של שייכות (אחים במלוא מובן המילה) ולא של אהדה בלבד. אפשר להבין את שורשי התופעה – אם בגלל העובדה שרוב המרחב האנושי סביבנו הוא ערבי, דבר הממסמס את הטמיעה באזרחות ישראלית; ואם בגלל האפלייה הבוטה שנוקטת מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים – אבל בנקודה מסוימת צריך לחתוך ולשאול: איפה אתם רוצים להיות, כאן או שם?

מעשית, ניתן לנהל את הדברים באמצעות משאל עם משולב, יחידני ואיזורי. בכל יישוב, יתקיים משאל בין תושבי היישוב ובו הם יצטרכו להכריע באופן ברור בשאלה.
היה ורוב ביישוב הכריע לטובת "שם", היישוב כולו (כלומר, האנשים והשטח) יועבר למדינה הפלשתינית. אזרחים שדעתם הייתה מנוגדת לזו של הרוב יוכלו לבחור אם ברצונם לקבל את הכרעת הרוב ולעבור כנגד הכרתם לריבונות פלשתינית או להתיק את מקום מושבם למדינת ישראל, עם פיצויים ברמה הולמת (לדוגמה, ברמת הפיצויים שינתנו לתושבי יהודה ושומרון שיפונו).

נושא אקוטי כאן יהיה מן הסתם מה שעתיד לקרות ביישובים שאינם נמצאים על רצף טריטוריאלי או קרוב לכך לשטחים הכבושים. את האיזורים השונים ניתן לחלק לבאים:
כלל אוכלוסית הערבים אזרחי ישראל (למעט דרוזים): 1.179 מליון. בניכוי הרשומים כאזרחים באיזור ירושלים (אזרחות נומינלית ולא מעשית) ובניכוי האוכלוסייה הבדווית בדרום (שסובלת בעיקר מהעובדה שהישראלים מתייחסים אליהם כמו בהמות) מדובר באוכלוסיה בהיקף של 830 אלף.
א. אוכלוסית נפת חדרה, השרון ופתח-תקווה: כאן, ברוב המקומות, אין בעיית רצף טריטוריאלי והכרעתם של 255 אלף התושבים לא תיצור בעיה מיוחדת.
ב. נפת יזרעאל: בערך 210 אלף תושבים ערביים. גם כאן, ברוב המקומות, אין בעיה של רצף טריטוריאלי.
ג. נפת עכו: בערך 250 אלף תושבים. כאן ישנה בעית רצף טריטוריאלי משמעותית והפתרון יצטרך להיות סוג של פתרון ביניים. לדוגמה, שלטון פלשתיני נומינלי, כאשר השירותים בפועל מסופקים (תמורת תשלום או בהסדר דומה) על ידי מדינת ישראל.
ד. שונות: יישובים במקומות שונים שלא חושבו כאן. על זה נחשוב אחר כך.

ההכרעה של תושבי ישראל הערבים אינה יכולה לעמוד כאן לבדה. כלומר, אין מדובר בסוג של "הצהרת נאמנות" אלא בהתחייבות משמעותית, הגוררת אחריה גם התחייבות משמעותית מצד המדינה. היחס משני הצדדים צריך להשתנות.

==============

‏1 על בסיס סיפורו של איזופוס על אתלט שהתפאר בכך שברודוס נתן קפיצה שאין כמותה, ואף היה עמו עד שיאשר זאת. בא עובר אורח ואמר לו: "כאן רודוס, כאן קפוץ!" כלומר, אם ביכולתך לעשות זאת, הראה נא לנו. הנוסח המקובל של הפסוק Hic Rhodos, Hic Salta (בניגוד לנוסח המקורי, Hic Rhodus, hic saltus), הוא תרגום משובש של אנגלס ואחריו מרקס, שככל הנראה לא הבינו את המימרה לאשורה.
היק רודוס, היק סאלטוס 202634
גיל רונן • בתשובה לאורי יום ד', 3/3/2004, 20:05
זה לא נכון. הסיפור המקורי מתייחס ליווני שהתכוון לומר "רודוס יכולה לקפוץ לי" (Rhodus Saltus) אך בשל היותו שתוי אמר Hic! ... Rhodus, Hic!... Saltus וכך נולדה הקפיצה המשולשת.
היק רודוס, היק סאלטוס 203287
יריב מ • בתשובה לאורי יום ו', 5/3/2004, 20:30
סתם שאלה לא קנטרנית כמו שהיא נשמעת: האם אתה חושב שגם היהודים האמריקאים צריכים להיות נאמנים קודם לארה"ב במקרה של ניגוד אינטרסים משמעותי בינה לבין ישראל?
היק רודוס, היק סאלטוס 203288
יריב מ • בתשובה ליריב מ יום ו', 5/3/2004, 20:32
ומכיוון שרבים מהם מצהירים בפועל או בצורה עקיפה על העדפת ישראל על ארה"ב, איך לדעתך ארה"ב צריכה להתייחס אליהם?
היק רודוס, היק סאלטוס 203360
אורי • בתשובה ליריב מ שבת, 6/3/2004, 18:15
בוודאי שיהודים אמריקניים צריכים להיות נאמנים קודם כל לארצות הברית. זוהי ארצם. זהו מושכל בסיסי באזרחותם בארצות הברית, וכך מתרחשים הדברים גם בפועל.
אני חושב ששוה להבחין כאן בין פעולות לטובת מדינת ישראל, גם כאשר מדיניותה של ממשלת ארצות הברית שונה, לבין נאמנות למדינת ישראל מול נאמנות לארצות הברית. ליהודי ארצות הברית שמורה הזכות לפעול ולנסות להשפיע על מוסדות הממשל בארצות הברית לקידום מדיניות שהם חפצים בה, גם כשזו עומדת בסתירה למדיניות הממשל או גופים בממשל. הם רשאים גם להפעיל את כוחם באמצעות תרומות (או מניעתן), שדולות או הפגנות. אבל ברגע שמי מהם יכריז על כך שמצידו שארצות הברית תלך פייפן אם הממשל שלה גורס אחרת מאריק שרון או כשמישהו יבצע ריגול לטובת ישראל בארצות הברית (וזהו, הרי, הביטוי המובהק ביותר של העדפת נאמנויות) הוא יעוף (ובצדק) מכל המדרגות.
היק רודוס, היק סאלטוס 203366
יריב מ • בתשובה לאורי שבת, 6/3/2004, 19:02
מדיניות מבטאת אינטרס לאומי (או לפחות כך חושב מי שיזם את המדיניות ונבחר לשם כך) פעילות משמעותית נגד מדיניות הממשל יכולה להיתפס גם כפעילות נגד האינטרסים הלאומיים. במיוחד כשהיהודים האמריקאים לא מביאים בראש טיעונייהם את הרעיון שתמיכה בישראל בכל עניין ועיניין דווקא תועיל לארה''ב (ואם היו עושים זאת היו נחשדים בצביעות-או חוסר אמינות) ולמרות זאת חלק מהם פועלים למען ישראל גם נגד העמדה הרשמית של הממשל ואפילו תומכים הרבה פעמים בקבוצות בישראל שפועלות גם נגד האינטרסים של הממשל הישראלי שלא לדבר על זה האמריקאי. הגבול בין פעילות נגד עמדת הממשל ובין פעילות נגד האינטרס הלאומי הוא מטושטש פה וניתן לומר שבדברים משמעותיים יש זהות ביניהם.

וכן לדעתך פולארד לא מייצג את יהודי ארה''ב במנטליות שלו, יכול להיות שאתה צודק...
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות