 |
|
ממשלת ישראל חסרה את החזון שיתן לה כוח לעשות את המהלכים הקשים, הכואבים והצודקים ביותר. אך התעוררותו של השמאל בימים אלו מהווה ניצוץ של תקווה לשינוי.
|
|
| פוליטיקה • נתנאל יפת • שבת, 9/3/2002, 23:00 |
|
| |
ממשלת ישראל תמסמס את היוזמה הסעודית מסיבה אחת פשוטה - אין לה נכונות לסגת לגבולות 67'. מתחת לערימות המילים, ומאחורי הקלישאות הביטחוניות והסכנות הקיומיות, מתחבאים בחוסר מעש מדיני רובם המוחלט של הפוליטיקאים, בעידודם הפעיל של המתנחלים והימין, ובהסכמתם בשתיקה של אנשי השמאל הנבוך. אף אחד לא לוקח אחריות - הספורט לאומי של ראשי הממשל בישראל הוא כיסוי התחת. מי ינצח בנקודות, שרון, פרס, ברק, בן־עמי או נתניהו?
האבסורד שבחרדתה של מעצמה גרעינית (על פי פרסומים זרים...) מצינורות שניים ושלושה צול ממולאים במעט חומר נפץ (הלא הם טילי הקסאם 2 ו- 3), מספר את מלוא הסיפור. לא פחד אמת יש כאן, כי אם מכשיר לסימום ההמונים על ידי הגברת חרדתם והכנסתם למצב של תרדמה היסטרית, המעוותת את יכולת המחשבה העצמאית והביקורתית וחוסמת כל שביב של תקווה.
אין חזון בישראל. הימין, כאשר לוחצים אותו אל הפינה, מדבר על טרנספר או לחילופין על הישארותם של הפלסטינים בישראל כאנשים "חסרי פנים", חסרי זכויות אזרח. השמאל המתחזה, זה "הסוציאליסטי", המפא"יניקי, השתכנע בקלות מהכשרת השרץ של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שטען כי נתן הכל וקיבל הוכחה שאין פרטנר, ונותר אובד עצות. פשעו של ברק נעוץ בהיותו זה שקבע את הטרמינולוגיה וכללי המשחק של העימות; בכך שהיה אחראי לחיסולם של 59 פלסטינים בשבוע הראשון לאינתיפאדה, בין השאר בירי ממסוקים על זורקי אבנים, ולהריגתם של 13 ערבים ישראלים על־ידי המשטרה, שטיפלה במהומות דומות של יהודים בכפפות של משי ומבלי להזדקק לכלי נשק קטלניים. אחרי ראש ממשלה שמאלני שנוהג כך, למה בדיוק כבר אפשר לצפות משרון? על משקל מה שנוהגים לומר על ערפאת, דווקא שרון הוא זה "הרוכב על גב הנמר" ששיחרר עבורו ברק.
תרבות השקר של שרון מכתיבה את ההתנהלות הישראלית. לא זאת בלבד שהוא אחראי להבערת השטח גם כשנראה היה שיש סיכוי לרגיעה, תוך כדי טפילת האשמה כולה על ערפאת "הלא רלוונטי", הוא גם מציג עצמו כרודף שלום, ומצטעצע אל מול היוזמה הסעודית כאילו שבאמת יש בכוונתו לאמץ אותה. "כולנו הרי רוצים שלום", נזדהה בוודאי עם ראש הממשלה. אבל האמת צריכה להיאמר - בחברה הישראלית יש קונצנזוס לכך ש"אנחנו" טובים יותר מ"הם", ולכן יש לנו הזכות לרדות בהם, השונים, הפרימיטיביים, הטרוריסטים, ולהכתיב להם את תנאינו. אנחנו בורחים מסוגיית המחיר של השלום - כלומר חזרה לגבולות 67', אנא התחילו לשנן - בטענה האולטימטיבית שאין עם מי לדבר.
מדינת ישראל שרויה בסימום עמוק ונקודת האור היחידה היא התעוררות השמאל. השמאל האמיתי, הנובע מהומניזם בסיסי ומתפיסה של שיוויון הזדמנויות לבני אדם, לא רק שייחלץ את מדינת ישראל מתרבות הכח והכיבוש; השמאל האמיתי שאינו מפחד לומר את דבריו הלא־פופולריים, יהיה גם זה שיתן את הכוח והבסיס המוסרי לחילוץ החברה הישראלית מהפרשנות האכזרית של הקפיטליזם, הרודה ומתעלל בחלשים בחברה. מצבם של אלה מורע והם הולכים ומתרבים בסיועו הפעיל של שלטון הכיבוש, שמעצם טיבו נזקק לערלות לב ביחסו לסבל אנושי (פלסטיני, למשל), בכדי שיוכל להמשיך ולטעון את טיעוניו הבוטים והאנטי־דמוקרטיים.
מבחינה זו, סרבני השירות בשטחים הם אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לישראל בשנים האחרונות, ויותר מכל יעידו התגובות הנלהבות ברחבי העולם המערבי והערבי. לרבים שם נדמה שהנה, יש בישראל מי שקורא להתנערות מתרבות הכוח של הגנרלים היהירים. אי אפשר לזלזל בכל העולם כל הזמן. סביר להניח שבעוד עשר שנים יהיו האיחוד האירופי וסין מעצמות־על לצד ארה"ב שתחלש יחסית. לאירן ועיראק יהיה נשק גרעיני. אם ישראל תהיה עדיין כוח כובש, הרי שאז בערך תתבצע הקריסה המוחלטת של החברה: המצב הכלכלי ילך ויחמיר, האלימות בחברה תרקיע לגבהים חדשים, האמון בשלטון יאבד ואדם לאדם יהיה זאב. האם לשם מכוונים מנהיגינו הדגולים?
אנו מציעים חזון אחר. יש עם מי לעשות שלום, ואוי לנו אם נתבצר בפחדינו כתירוץ לחוסר גמישותנו. כבר היום הפחד שולט בנו, ואת התוצאות ההרסניות מכיר כל ינוקא. את גן העדן והגיהינום יוצרים בני אדם. הבחירה עדיין בידינו, אך הזמן פועל נגדנו.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש