|
לא טענתי כי יש כאן משום ''דריסה'' של מאמרים אחרים, אלא הוזלה של הבמה.
אני בהחלט מכיר את התסכול שנובע מהרצון הלא-ממומש להביע רעיון מופשט באמצעות מילים ומשפטים מסודרים, אבל עדיין חושב כי יש לשמור על רמה של רצינות, עקביות, ורציפות לוגית כשבאים לכתוב מאמר. אין ספק כי במצב בלתי אפשרי זה, קשה מאוד להוציא טקסט שגם חותר כנגד הדוגמות המקובלות, וגם נמנע מרגשנות יתר. אולי המאמר של נתנאל יפת הוא שלב ביניים ברצף שבין המניפסט המסודר והמנומק (או שמא, הסקירה ההסטורית), ופרץ הרגשות הלא-קוהרנטי.
בכל אופן, כשהמחבר מעיד שבוע אחרי פרסום המאמר כי הוא לא יודע על מה הוא חשב בעת כתיבתו, הנורות האדומות שלי נדלקות. לא ככה אני רוצה לצרוך דעות ורעיונות, ולא ככה אני רוצה שייוצגו עמדות, בין אם אלו קרובות לשלי, ובין אם לא.
מאמר שתי השאלות, למשל, למרות (ואולי בגלל) שהיה עני מאוד בתוכן, אכן הצליח למקד את הדיון, גם אם סביב עניין מובן-מאליו משהו, לטעמי. אני מניח שהאשראי של ה''סססמולנים'' שואף לאפס גם ככה בדעת הקהל הציבורית, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמצעי התקשורת המקובלים, כך שמבחינה זו אין זה מפריע לי במיוחד.
אני דווקא מקווה לקרוא יותר מאמרים דעתניים באייל, כאלו שמשקפים את עמדתו הרגשית והאישית של הכותב בקשר לנושא, אך גם משלבים נתונים קשים וניתוחים ביקורתיים.
|
|