 |
3855 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
תודה לירדן על עוד מאמר מוזיקלי מצוין. איזה כיף. במאמר מוזכרים "טאטו" ושלומי שבן בתור דוגמאות פוסט-שנות-השבעים למוזיקה בעלת המורכבות שומטת-הלסת של כספי, גרוניך, רכטר ושות'. ניסיתי להיזכר בעוד דוגמאות מהז'אנר, והופתעתי מכמה מעט מצאתי. להקת "מורה" הוציאה ב-2015 אלבום אחד, כמעט עשור אחרי התקופה שפעלה. שלושה מוזיקאים מעולים, שירי משוררים, וצליל אפל ומקורי. שיר שאני אוהב במיוחד: אני ילד בעיגול אור. בחודשים האחרונים יצאו לרדיו ולאינטרנט כמה שירים של ההרכב "ליילי" (גל תורן וגיא לוי) שמאד התרשמתי מהם. הנה "בימים". זה אולי יפתיע חלק מהקוראים, אבל אבי גרייניק הוא מוזיקאי עמוק ומוכשר כמו שד, עם יכולות הלחנה מרשימות בסגנון הנ"ל (גילוי נאות: ניגנתי אתו תקופה קצרה בתחילת הדרך המוזיקלית שלו). תקשיבו ללחן של "מורים אינם מספרים" מתקופת "לולה". אם מותר גם ישראלים ששרים באנגלית, אז יוגב גלוסמן הוציא ממש בימים אלה אלבום יפהפה בשם the ceiling. באגף שירי הילדים יש את "ילד פעם" ואת "ענן על מקל" הנהדרים. את מי שכחתי / לא הכרתי? |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין המורכבות שומטת הלסת של יוצרי שנות השבעים: שמתי באוטו את "סיפורי פוגי" של כוורת והופתעתי מהרעננות שלו. יכולתי להתעלם מכך שאת רוב הרצועות באלבום שמעתי כבר מאות פעמים ולהתלהב ממנו מחדש. יש באלבום הזה הכל- שירי נונסנס אמצע הדרך (המגפיים של ברוך, פוקה בורה כלב), רוק דיכאון (ילד מזדקן, שירות עצמי) ויצירת פרוג מורכבת (למרות הכל). מעל כולם עומד לטעמי שיר המכולת שיש בו הכל מכל- עיבוד מורכב, הרמוניות קוליות, שינויי מקצב מרובים (כולל האום-צה אום-צה הסנדרסוני המפורסם), קטע דיבור, וכמובן סולו הקלידים הבלתי נשכח. כל זה ארוז בשלוש דקות וארבעים שניות בלבד! האנכרוניזם היחיד שהצלחתי לשמוע באלבום בן הארבעים וחמש הזה הוא הריש המתגלגלת בשירה של גידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושכחת להוסיף פיליטון קצר וקטע אינסטרומנטלי (יוסי מה נשמע) שהוא אתגר שובר אצבעות ויוצר יבלות לנגינה בגיטרה חשמלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוטנציאל האנכרוניזם הגדול מכולם בסיפורי פוגי זה המשפט "לשלם 550 לירות לחודש על דירה של חדר וחצי", מהמערכון על אנשי הארון. אבל אם חישבתי נכון, אז בהצמדה למדד מדובר ב-2,319 ש"ח כיום - לא הבדל אדיר מהמחירים הנוכחיים בת"א לדירת חדר וחצי. (או שאולי ה-550 המקורי היה הגזמה פרועה ומכוונת?) אפרופו אנכרוניזמים מילוליים אצל סנדרסון: ב"חללית" של גזוז יש גם "האנטנות קלטו שתיהן / אחת אותי השניה ירדן" וגם "העולם נהיה קטן / כמעט בגודל של אסיאלגן". לא חושב ששני הרפרנסים האלה אומרים משהו לנוער של היום. למישהו עולים בראש עוד אנכרוניזמים כאלה בשירים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שזה מאד מפתיע. זה אומר שהשקעה בדירה הניבה אפס אחוז ריאלית אחרי 45 שנה. רחוק מאד מהמיתוס המקובל על השקעה בדירה. מישהו מהכלכלנים כאן יכול להסביר זאת? ואם כבר,מה זה אסיאלגן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסיאלגן היה כדור נגד כאבים. לפי מה שאני רואה כאן, כנראה שהסכום 550 היה אכן הגזמה לאותה התקופה. מצחיק לקרוא שפעם היו מציינים "+ טלפון" במודעות על דירות להשכרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בהתחשב בכך שבדירה ללא טלפון היה לוקח שנתיים לקבל קו, זה נשמע יותר מסביר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"למד שחיה בהתכתבות" "יש קוריאני, קנה VCR. את הקלטת כל כך אהב" "טלפני, טלפני כי אם לא אז אדאג" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראשון לא נשמע לי אנכרוניסטי - זה בטוי שמושמע לדעתי גם היום. מאיזה שיר השני? לא זיהיתי. השלישי - מה, היום לא מטלפנים? רק בלי כבל, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נכון, יש התכתבויות בווצאפ השני מ''שני חלקים בתוך השלם'' של אולארצ'יק היום כדי שלא תדאג שולחים הודעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקומות היסטוריים: „מה אנחנו סך הכל, מהשטח הגדול״ ושאר אזכוריו. אולי גם: „גרה בשנקין, שותה בקפה תמר״. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנים במחיר אחד, ''באידיש של שכונת מחלול'' (הגשש, יפות יפות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואלה שמות של אריק איינשטיין. הנוער של היום יכיר את מראדונה וקרויף במקרה הטוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קישור יותר טוב, שידעו על מי מדובר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2,400 שקל לדירת חדר וחצי בתל אביב? אולי בפריפריה של העיר, וגם לגבי זה אני סקפטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע שדירת חדר וחצי בת"א עולה היום יותר מ-2,400 לחודש, ובדיוק בגלל זה כתבתי "לא הבדל אדיר מהמחירים הנוכחיים", ולא "דומה למחירים הנוכחיים". אחרי שטוחנים לנו כל כך הרבה שנים על מחירי הדיור המאמירים (מעבר למדד), בייחוד בתל אביב, ציפיתי ששכ"ד כנ"ל בשנת 73 יהיה שווה ריאלית בסביבות 1000 ש"ח כיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שפע תצפיות ממושכות שנפרשו על גבי כמה עשורים הגעתי למסקנה שאנשים פשוט אוהבים להתלונן. אז והיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היקף ההוצאה על מגורים מתוך סך המשכורת הוא נתון ולא תחושת בטן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בסדר, אנשים מתלוננים גם על הקוטג', המילקי, ומזג האוויר - שמסתפקים בנתח קטנטן בלבד מסך המשכורת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחשב בכך שריבית בנק ישראל היום היא אפס דה פקטו, ומן הסתם היתה דו ספרתית בשנות השבעים, ושכר הדירה היום נלחץ למטה עקב כך יחסית למחיר הדירה, אזי אתה יכול להוסיף פקטור של חצי על מחיר הדירות אז לעומת היום. וחצי מ2400 כבר מתקרב ל1000 לו ציפית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבוקר השמיעו ברדיו את "לידיה הלוהטת" "מאה ושלושים קילומטר לשעה בסוסיתא "כרמל" אדומה". הספקתי לשכוח איך נכנס באמצע קטע פרוג סנדרסוני נפלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, המילה שבה נחתם השיר הקדימה את זמנה בכמה עשורים בתחום הסלנג הישראלי, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לכתוב קודם ונשמט - קטע פרוג יפה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד אנכרוניזם תוצרת סנדרסון: "תפסו אותו מעל תשעים / הוזמן לבוא לבית הדין". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''יום אחד פקח הבחין, שאסף גם מכתבים'' המתבקש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד אנכרוניזם סנדרסוני: "אחת עשרה ושלושים ו'פסוקו של יום'..." (מתוך "פיקששתי", בן שלו הזכיר לי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובעקבות אותה כתבה הגעתי ל"שיר לשלום" - שסנדרסון מנגן בו סולו גיטרה מוצלח בהתחלה - וכמעט נפלתי מהכסא מרוב הפתעה. ציפיתי לשיר "יום זכרון" מונומנטלי וברור, אבל העיבוד המקורי שלו פשוט מטורף. מומלץ להקשיב עם אוזניות - מתחיל פשוט1, מירי אלוני נכנסת כצפוי, עם קצת באס של אולארצ'יק, ואז מתחיל הבית השני ופתאום בכל אוזן מנגן כלי אחר, ואז באמצע קורים דברים אחרים, מאיצים2, מסתובבים, מתחלפים3 ואז עוד מגבירים... כמו להקשיב לכמה הקלטות במקביל. וואו. 1 אלק פשוט - סנדרסון מנגן התחלה קנופלרית לפני שקנופלר הקליט אפילו שיר אחד. 2 מה לעזאזל קורה באוזן שמאל ב-2:11? 3 שירה באמצע, שירה אחרת בצד שמאל, תופים בימין, ואז להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יום הזיכרון? „אל תביטו לאחור, הניחו להולכים״. (וכמובן: שירו שיר לשלום בצעקה גדולה. או לפחות צעקה גדולה במונחים של להקת הנחל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל זה הגרשיים - זה מסמן, לא מסומן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשה לי לחלוק עליך. סנדרסון באמת יוצא גדול בהקלטה הזאת, אבל פחות או יותר כל השאר - ברדק מזעזע, של מוזיקאים שמנסים לקפוץ מעל הפופיק שלהם. במיוחד הפריעה לי נגינת התופים, שהיא אולי הנגינה הכי מרושלת ולא יציבה ששמעתי בשנים האחרונות (ולמה, לעזאזל, יש שם שני ערוצים של נגינת תופים? אחד באמצע תמונת הסטריאו, ואחד רק בצד ימין). זה מרגיש לי כאילו רוזנבלום, סנדרסון והחבר'ה שמעו את התקליט הטרי של "שיער", התלהבו, ורצו לעשות משהו דומה בעצמם, בלי שיש להם את היכולת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא לא בא להתווכח על האיכות של כל ערוץ ושל הקומבינציה - בעצמי אמרתי שזה נשמע כמו שלושה שירים בבת אחת. אבל הבלגן הוא חלק מהרושם שקיבלתי - גם אם הוא כושל, עצם הנסיון ללכת לכיוון הזה מרשים אותי (נכון שיש שם שני ערוצי תופים? בכלל יש שם יותר ערוצים של כל דבר מאשר בערך כל מה ששמעתי בשנים האחרונות). אם זה כשלון - זה בהחלט כשלון מפואר. כשהיום בדרך כלל כל הכלים באמצע, הבלגן הזה נשמע לי מרענן ומפתיע. ורק לציין שהיכולות - שהוכחו שנים אחר כך - של חלק מהמוזיקאים ששם הן לא משהו שהייתי מבטל בקלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ההשפעה של "שיער" בולטת. ויש שם בלגן, אבל הוא חינני באזני. תמיד אהבתי את השירה של מירי אלוני, שלא היתה מדוייקת כמו של סולניות להקות צבאיות אחרות, לעתים לא בקצב, לעתים נסדקת אבל איזה קול, ואיזו הגשה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, סנדרסון בן 70. מתי כספי בן 71. שלום חנוך בן 74. אריאל זילבר בן 77! בן שלו מדבר על המלים של סנדרסון, והטקסטים שלו אכן היו פורצי דרך במוסיקה הישראלית. אני רוצה לדבר קצת על הלחנים שלו. קודם כל יש אצל סנדרסון עצבות בלחנים. הלחן של "ילד מזדקן" הוא מרש אבל. המנגינה מנסה להתרומם באמצע אבל חוזרת למטה. צריך לציין שהלחן קדם למלים (של אולארצ'יק) שהתאימו את עצמן למורבידיות של הלחן. הלחן של "זאת שמעל המצופה" גם עורג (בבתים) וגם בוכה (בפזמון) כמעט כאילו עוזי חיטמן הלחין אותו. הכפלת הירידה ב"דבר פשוו-ווט" ממש מזכירה בכי. אגב, הארכת השורוק בסןף פראזה היא סימן היכר של סנדרסון. "זה קורה, זה טבעי, זה ידווואוו" ב"שירות עצמי", "מתוכה יצא יצור חמוווווד" ב"חללית". סנדרסון הלחין כמה וכמה יצירות מופת- הצביטה בלב של "היא כל כך יפה", המורכבות של "למרות הכל", דיברנו פעם על "שיר המכולת" והזכרתי גם (בפתיל הזה!) את הפרוג באמצע "לידיה הלוהטת". בכלל אני חושב שכוורת היתה להקת פרוג בהסוואה, לא רק ביצירות הספציפיות "יוסי מה נשמע" ו"למרות הכל"- קח למשל את "שיר מלחים" - אלק שיר נונסנס פשוט, אבל הנושאים מוזיקלים המרובים, מוטיב הפתיחה שלכאורה לא קשור אבל חוזר לקראת סוף השיר, התיפוף בפזמון, וכמובן הסיום הפומפוזי- כולם אומרים לי פרוג. אבל מבחינת הלחנה אני רוצה לדבר על ניואנסים שובי לב דווקא בשיר פשוט וקטן לכאורה, בלי הסיוע של כל שאר המאורות הגדולים של כוורת: "אמא ודני" הוא שיר נונסנס של "גזוז", להקת אמצע הדרך עם להיטי ענק כמו "רוני" "היא לא תדע" ו"תשע בכיכר". בטקסט הוא מתכתב עם "שיר מלחים" של כוורת- שיר נונסנס בנושא הים עם חריזה ילדותית. וזה גזוז, לא כוורת, כך שיש בו פחות עושר הפקתי- פחות כלים, פחות תפקידי משנה. פחות צפוף באוזן. אבל יש בו הברקות יוצאות מהכלל: ראשית- אין לו פזמון חוזר. יש לו שני נושאים מוזיקליים פשוטים, שהחיבור ביניהם מופלא בעיני. שנית, אחרי שתיים וחצי דקות לתוך השיר נכנס סולו גיטרה, לא ברעש, כחלק אינטגרלי מהשיר. אבל הוא לא נעצר אחרי שמונה תיבות כמצופה, אלא ממשיך לעוד סיבוב, ועוד אחד, ועוד אחד. דקה שלמה של סולו גיטרה, וזה לא "דודה"- זה "גזוז". והעיקר, הניואנס ששבה את לבי בשיר הזה- הוא הסוף, ובמיוחד התו המסיים את השיר. תו סשה ארגובי עצוב שאומר- נגמר החלום, חוזרים הביתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה כתבת. אבל את ''היא כל כך יפה'' הלחין קלפטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואי, נכון. וקלפטר לא היה בכלל בלהקת הנח"ל. ככה נהרס לי סיפור שלם שסיפרתי לעצמי ש"היא כל כך יפה" (שאפרים שמיר שר בכוונה רבה) וגם "נכון את יפה"- שניהם על ירדנה ארזי. רגע, המלים הן של סנדרסון בכל זאת. אז אולי הסיפור מחזיק מים. קבל בונוס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיר היטב את הבונוס, תודה. אבל אולי תוכל לעזור לי לפתור תעלומה: בפרק על כוורת ב"סוף עונת התפוזים", יש פוטג' מצולם במקצועיות מתחילת הדרך של הלהקה, כשהם מתאמנים על אופרת הרוק המקורית שלהם (שכידוע נזנחה לטובת המופע הראשון, "סיפורי פוגי"). מאיפה הגיעו הצילומים האלה? היתה עליהם עוד כתבה מקיפה בטלוויזיה (מעבר לכתבה שבבונוס, מתקופת החזרות ל"צפוף באוזן")? זה ידוע שבהופעות הראשונות הם היו די אלמונים, שהופיעו מול קומץ אנשים בקהל, ולקח כמה שבועות עד שההיסטריה התחילה. לכן לא מסתדר לי שעשו עליהם תכנית טלוויזיה אפילו עוד יותר מוקדם, כשהם עדיין עבדו על האופרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ההיסטריה - לפני מספר ימים בראיון ברדיו סנדרסון תיאר את ההצלחה של ''דודה'' ככזו ש''קצרה תשואה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כבר לא זוכר טוב, אבל אני זוכר כתבה עליהם בטלוויזיה בתחילת דרכם כשמירי אלוני שרה איתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואללה! את זה הייתי רוצה לראות. אז כנראה זה המקור של הצילומים ב"סוף עונת התפוזים". תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אבל יש רמזים - תבדוק בקרדיטים, ויש גם סרטון שנקרא כוורת בפעם הראשונה בטלוויזיה ואם האוזן שלי לא מטעה אותי, השירים הם אמנם מאותו טייק כמו זה שבתקליט, אבל המיקס שונה קצת, לא המיקס הסופי. כך שהם הופיעו כבר עם ליפסינק בטלויזיה עוד לפני שהתקליט יצא לאור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדקתי את הקרדיטים (כבר לפני שנים) ולא מצאתי שם פתרון לתעלומה. גם את הקליפ של ה"פעם ראשונה בטלוויזיה" אני מכיר היטב, והפלייבק שם נשמע לי זהה לחלוטין להקלטה המוכרת מהאלבום (אולי עם EQ טיפה שונה, כמתבקש מהמעבר בין המדיות עד שהחומר הגיע ליוטיוב). רק עכשיו אני רואה בוויקיפדיה את המשפט הבא, שמדבר על תחילת ההופעות של כוורת: "המפנה הגיע לאחר כמה שבועות, כששודרה במבט לחדשות כתבה על הלהקה ובה הושמע השיר 'פה קבור הכלב'. כתבה זו הביאה לחשיפה רבה ללהקה, וחבריה החלו להופיע בתדירות של כשלושים הופעות בחודש." זה מסתדר עם הזיכרון של ראובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תקליטון השדרים "פה קבור הכלב" יצא ראשון, ביוני 73', ואחריו "המגפיים של ברוך" ו "שיר המכולת". אם כך ה"פעם הראשונה בטלויזיה" היא כנראה מאותו זמן. המגפיים נכנסו למצעד הפזמונים ב 2.7.73. וואו איזה קאדר יש שם! באותו שבוע נכנסו למצעד גם "אחכה לך" של הנשמות הטהורות ו"האם השלישית" של להקת גייסות השריון (שני פאקינג אלתרמן/רוזנבלום באותו מצעד!). תקופה מאוד יצירתית. תראה כמה שירים מהרשימה הקצרה ההיא נשארו עד היום! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השני על ירדנה, וגם אני תמיד מבלבל בין שניהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנה טענה שהוא מבוסס על השיר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. ועוד תוספת למלנכוליה המסיימת - כשמבינים ששם השיר מרמז על קשר אישי של המחבר לנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסנדרסון האהוב עלי מאחרי "כוורת" הוא שקט שקט, והוא תואם את התזה שלך: למרות שזה לכאורה לא שיר עצוב, בעצם הלחן מלנכולי לעילא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשעברתי עכשיו לצורך הסקירה באוזן ביקורתית על כל מיני לחנים של סנדרסון הופתעתי לגלות כמה משפטים מוזיקליים בלחנים שלו נגמרים בירידה של צלילים. וסימן ההיכר הסנדרסוני: משפט מוזיקלי שמנסה להסתיים בצליל עולה, אבל אז מתגנב פנימה תו אחרון סורר יורד בחצי טון. בדרך כלל במשפטי שאלה-תשובה המשפט הראשון עולה בסופו (סימן השאלה) והשני יורד בסופו (סימן הקריאה). אצל סנדרסון יש המון משפטים שמסתיימים בירידה מפתיעה. קח שיר עם מסר אופטימי, אבל שזור בלחן שלו חוט של מלנכוליה כמו "אני ואתה"- אני ואתה (עולה) נשנה את העולם (יורד)- סטנדרטי. אני ואתה (עולה) אז יבואו כבר כולם (עולה, והחיבור למשפט הבא ממשיך לעלות, אבל...) אמרו את זה קודם לפני (יורד) זה לא משנה (יורד)- זה החלק שמעלה ספק מלנכולי. אני ואתה (עולה) נשנה את העולם (יורד) - סיכום מנחם. ולעומתו הפזמון של "שמש אדומה" (קובי אושרת) שרק דוחף למעלה: היא עולה (רק עולה) ועולה (רק עולה) אדומה (עולה עוד יותר) וגדולה (שוב) ובלהט אש תלהיב את השמיים (עולה בסוף) אדומה, אדומה והיא חמה, כה חמה, אל מרכבת להבה היא רתומה (עולה ונשאר...) המלכה החמה (משחרר אותנו סוף סוף עם ירידה) אצל סנדרסון בוא ניקח את "לא יפריד דבר" (כבר בהתחלה הפתיחה של הפסנתר רק יורדת ויורדת) לא יפריד דבר בינינו לעד (יורד) גם אם העולם יפסק (עולה) ביום אחד (יורד) מקומי תמיד יהיה לצדך (יורד) לאורך כל הדרך (יורד) אני אהובך (יורד) שוב פסנתר הולך ויורד והחצי השני של הבית אותו דבר. הנהר סוחף אותנו ישא-א (ממש מרגישים בהרמוניה את הסחיפה של הנהר, אבל בסוף מתחמקת פנימה הירידה הסנדרסונית הסוררת) למנגינה של המשפט הזה יש ממש חותמת "סנדרסון" עליה. אין לדעת לאן או (יורד בסוף, בזכות החיבור של המלה הבאה לאותו משפט מוזיקלי) את ארכו של (יורד) המסע (יורד) וכשנגיע אומר בוודאי (יורד) זו הנסיעה של חיי (יורד) אז יש לנו שיר שלם שכל כולו משפטים עם ירידה בסוף, ורק משפט אחד עם עליה שמבליח לרגע קט ומיד נעלם. ואז באתי לבדוק את "ילד מזדקן"- הלחן המורבידי ביותר- והופתעתי לגלות שהוא מורכב ממשפטים שרובם עולים בסוף. פלא! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתרגול- תבדוק את "רוני" של גזוז לעומת "סיוון" של יגאל בשן. _________ אגב- זו סינתסתזיה כפולה! אנחנו אומרים על צליל "עולה" ו"יורד" ולמעלה מקושר קשר הדוק למצב רוח טוב (מבט למעלה, חיוך שמרים את הגבות וקצוות הפה) ולמטה למצב רוח רע (מבט למטה, הזעפת פנים שמורידה את הגבות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד אגב- הדוגמה הקודמת מראה עד כמה צריך להפריד את האמן מהיצירה שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי, יש לי אחד מצוין - אנכרוניזם שבבסיסו חדשנות: "איך הטיילת השתנתה האם בדיזנגוף נסעת כשאתה מגיע לכיכר אתה נוסע מלמטה" (מתוך "מאיר ואלון" של כוורת.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נייס! שמעתי היום ברדיו את Santa Monica Boulevard ויש בו כמה אנכרוניזמים, אבל אחד עניין אותי במיוחד- They drive their shiny Datsuns and Buicks חנויות תקליטים כבר אין, אבל דטסון חזרה לחיים. דטסון הוא מותג של ניסן, ששימש כמותג היצוא שלה מ 1958 עד 1986. השיר יצא ב 93', ולכן הוא מתייחס לדטסונים כמכוניות משומשות של בני המעמד הבינוני-נמוך. אבל מסתבר שניסן החייתה את המותג דטסון ב 2013 עבור מכוניות זולות שהיא מייצאת למדינות מתפתחות. אם כך באמריקה לא נשארו הרבה דטסונים, אבל בהודו יש.
Back to the phone company, the record store, too |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה רומז שכיכר דיזנגוף הנוכחית היא פשוט רטרו שכזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אנכרוניסטי בלשלם שכר דירה? או שנשמט לך ה"במקום"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום דבר אנכרוניסטי בתשלום שכר דירה כשלעצמו. מה שניסיתי להגיד זה שלאור כל הנהי על מחירי השכירות המטורפים היום בתל אביב, ציפיתי ששכר הדירה בתחילת שנות השבעים יהיה מגוחך במושגים של היום, אבל להפתעתי, 550 לירות בהתאמה לאינפלציה זה סכום לא מבוטל לשכ"ד חודשי היום (אם כי ללא ספק נמוך). ראה תגובה 700603. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה מרגיע אותך, אני מכיר מקרוב מאד דירה של חדר אחד בתל אביב שעולה 3K לחודש. שזה אומר 4.5K לחדר וחצי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדירת יחיד צפוי ששכר הדירה פר חדר יהיה גבוה מאשר שכירות פר חדר בדירה של שותפים. לא כל אחד רוצה לגור עם שותפים, לכן יהיה מוכן לשלם יותר. כמו כן בדירת שכירות משלמים בפועל עבור חדרי שירות (מטבח, בית שימוש, מיקלחת) , בדירת שותפים התשלום לחדרי שירות מתחלקים בין השותפים. יש עוד עלויות שהן נמוכות יותר פר חדר בדירת שותפים. כל ההוזלות השיתופיות משליכות גם הן מחירי שכירות פר חדר בדירות יחיד, כלומר מעלות את המחיר פר חדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל אתה צודק, אבל הסיום שלך הוא טיעון לכיוון ההפוך - אם לחדר יחיד יש עלויות נלוות גבוהות יותר, זה אמור היה ללחוץ למטה את שכר הדירה הנומינלי, לא להעלות אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתה לי הרגשה של נימוק מפוקפק במקרה של דירת יחיד וילונות חדרי שירות. אבל לדעתי , המחירים לא יונמכו על ידי בעל הדירה, כי קוני דירת יחיד יהיו מוכנים לשלם הרבה כדי לשמור את הפרטיות שלהם. מצב זה (העדפת פרטיות מצד השוכרים) מאפשר למשכיר לגלגל על הצרכן הוצאות , כל עוד המחיר אינו בלתי ניסבל. אני ניזכר כי לפני זמן רב היתה לי אפשרות לקנות דירת חדר וחצי במחיר סביר באיזור טוב , הערכתי שזמן רב היא תעמוד לשכירות. איך שהוא לא ניתחתי נכון את שוק השכירות ולכן נימנעתי לקנות אותה. שנים מספר אחר כך הבנתי שטעיתי, אבל היה מאוחר מדי כי מחירי הדירות קפצו . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשוק חופשי, אם מישהו מוכן לשלם 3000 שקל עבור שמירת הפרטיות שלו ושאר ירקות, אבל מסתבר שצריך 300 שקל בתשלום מיסים נלווים למדינה, אזי אותו מישהו מוכן דה-פקטו לשלם רק 2700 שקל למחיר השכירות בלבד. בעל דירה שידרוש 3000 לא יקבל אותם, אבל היה מקבל אותם לו המיסים הנלווים היו מתאפסים. לכן הגדלת ההוצאות הנלוות מורידה בפועל את המחירים. כמה? תלוי בכמה מוכנים לשלם, אבל בכל מקרה הכיוון שלה ברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(יש סיכוי שבלבלתי אנכרוניסטי ואנרכיסטי?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד אנכרוניזם: "זאת הפעם הראשונה שהתרגשתי כל כך / לא הצלחתי לדבר כשהמזכירה שלך ענתה". (דרך הטוויטר של גדי אלכסנדרוביץ.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה צריך להיות אנכרוניזם ועדיין לא (השיר מ 2015): אחרי שנקים משפחה תגיע ברכה, אחרי שנחתן ת'ילדים אחרי שיבנו פה רכבת קלה ויהיה לי נדלן במרכז מאדים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי בהגדרה של „פה״. בירושלים כבר בנו, אבל עדיין בונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את הראיון הארוך של סנדרסון אצל קוטנר, ושם גיליתי שה אום-צה באמצע שיר המכולת, שתמיד חשבתי שקורץ ללהקות הצבאיות הוא בעצם רפרור לסשה ארגוב ו"הכל זהב". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, נכון? גם אני נהניתי לגלות את הפינה הזו. אבל למיטב הבנתי הריפרור הוא לא דרך האום-צה, אלא דרך ההגשה של השירה שרוכבת על האום-צה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן ואתה מקוננים על אובדן הלחנים המורכבים. שמוליק בודגוב מקונן על אובדן סולו הגיטרה (דקה 7:00) ובעקבות כך גם אובדן המקום של הגיטריסטים בפס הקול הישראלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף להתרשמות מליילי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל אולי לספר בעקבות מה הצטרפת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות התגובה שלך, אלא מה? כלומר, קניתי את האלבום והאזנתי לו כמה פעמים, עד שיכולתי לכתוב שאני מצטרף. הייתי עסוק אז זה לקח לי זמן, ועדיין לוקח, אבל התגובה עדיין פתוחה אצלי כרשימת האזנה. (אם אתה כבר שואל, אז חוץ מליילי הקשבתי עד כה גם ל"מורים לא מספרים". גרייניק מוכשר, אבל לצערי קשה לי עם הקול שלו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, שימחת אותי. תמיד לשירותך. חמשת אלבומי השנה במוזיקה הישראלית שבן שלו בחר אתמול כוללים שניים מהאלבומים שהזכרתי בתגובה 699828: "ליילי" דנן, וגם The Ceiling של יוגב גלוסמן, הלוא הוא iogi. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוהר שפריר היג"כ ניקו טין, לאו דווקא ברוב שיריה אבל לפחות בניצנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. נתקלתי בשם שלה פעם או פעמיים, אבל רק עכשיו, בזכותך, הקשבתי למוזיקה. מאד מעניינת מקורית, אבל (לפחות ממה ששמעתי, ולטעמי) לא בדיוק מתאימה למורכבות מהסוג שחיפשתי. אצל כספי/גרוניך/רכטר וכו' שומעים את המורכבות גם בשיר עירום לחלוטין - למשל רק שירה עם גיטרה או פסנתר. אצל ניקו טין אני שומע הרבה תשומת לב להפקה ולסאונד (שזה מעניין, כי הכל מאד לו-פיי), אבל אילו היינו מפשיטים את השירים מההיבטים האלה, הם היו יחסית קונבנציונליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, רמזתי בתגובה ואני אומר יותר בנחרצות עכשיו, בשום שיר אחר שלה אני לא שומע עניין רב בחומר המלודי או ההרמוני (ובלי להפחית מהיופי הרב שיש בסאונד שלה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתקלתי בתגית "לואו פיי" בהתייחס לניקו טין, ואני כנראה לא מבין נכון מה זה. נכון שבחלק השירים הקול שלה מוקלט כאילו מרחוק, אבל חוץ מזה ההקלטה והנגינה נשמעות לי צלולות כבדולח, כאילו אני והזמרות1 והסינתיסייזר ביחד בחדר אטום אקוסטית. במה הפיי הוא לואו? 1 כולן זוהר שפריר, אני מניח, אבל לפעמים בשני קווי שירה ולפעמים עם הכפלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך שאני מבין את המושג, ''לואו פיי'' זה לא רק איכות ההקלטה, אלא בכלל תשומת לב נמוכה לפרטים - למשל נגינה מרושלת, סאונדים של כלי ''צעצוע'', או אי הקפדה על הגייה וקצב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. כן, ניקו טין אכן משתמשת בסינתיסייזרים שנשמעים פושטים, ולפעמים מזייפים בכוונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצפה לשיריהן של מארי חואנה, מור פין והאחיות היפניות הירו וקוקה אין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר מישהו ששמו הוא ניקו טיני (ולמיטב ידיעתי הוא לא שינה את שמו). לא נראה לי שהשם „אין״ יכול להיות שם יפני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובתעשייה אווירית היה (אולי עדיין) מהנדס ששמו אבי רון. וזה ברצינות. בפחות רצינות, עדיין מחפשים שם את אלי קופטר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין אם יש במשטרה חוקרת בשם מירה צח. ואם צוותו לשמירה בצבא את ניר דמתי ושון בלילי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה איתי בצבא אחד אבישי וואנה (vana) שטען (מה זה משנה אם ברצינות) שיש לו אח ניר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני מכיר מישהו ששמו (האמיתי) זאב ערבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו קוקאין, שלשום נתקלתי לראשונה במושג שלא הכרתי: Cockaigne [Wikipedia]. כמובן שמיד תהיתי האם מקור השם Cocaine הוא משחק מילים על המושג הנ"ל, אבל מיד נזכרתי שקוקאין קרוי על שם צמח הקוקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מצליח להתלהב מ"מורה". צליל אפל צ'ק, שירי משוררים צ'ק (קשים במיוחד, אגב; ברובם אני לא מוצא נקודת אחיזה להבין מה רוצה המשורר מחיי), ויומרנות אמנותית שאני מעריך - אבל אני לא מוצא שם רגעי הלחנה שתופסים לי את האוזן. מההאזנות עד עכשיו, אני אוהב רק את הבלוז שאחרי המילים בלוטה. מצד שני, גם אני אוהב את הלחנים של יוגי (יוגב גלוסמן), רק הייתי שמח אם הוא היה מעשיר ומגוון את העיבודים והצליל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמצע שנות התשעים הבליחה "פרווה חמה" והחזירה את שנות השבעים בצורה פרנק זפאית להתפאר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה שבועות הגעתי כמעט במקרה להופעת ההשקה של האי פי הראשון (כלומר, לאחת ההופעות הראשונות בכלל) של "Nemo and the Honey Dipped Scars". הקשבתי מאז הרבה לאי פי בספוטיפיי, ואני עדיין מתלבט אם נמו היא מלחינה טובה מאוד או מלחינה מבריקה שזכאית להיכנס בשערי הפתיל הזה. בחמשת השירים יש הרבה עניין מוזיקלי "מסביב" שמקשה על ההבחנה - הצליל הקברטי משולי אדרתו של קורט וייל, עם מינון שינויי מקצב גבוה לסוגה, הגלישה לפעמים לסערת שירה-פסנתר נוסח רות דולורס וייס (שבטח לא המציאה את הסוגה, אבל צר עולמי), נגינה מצוינת ושירה מצוינת. לחן אחד שמתבלט הוא Darling - חסרי ספוטיפיי יכולים לראות אותו ביוטיוב, מאותה הופעה ממש1, אבל בגלל ההתרגשות בהופעה השירה שלה לא לגמרי זורמת. השיר הזה גורם לי צער עמוק: אני חושש, ללא שום בסיס, שזה הלחן הכי יפה שהיא תכתוב עד סוף הקריירה שלה. 1 אני גאה על תרומתי לסרטון! ביקשו ממני להחליף כיסא כי נכנסתי לפריים, והחלפתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכרתי את ההרכב הזה, תודה. לעניות דעתי, השיר המקושר מיוטיוב ממש לא נמצא בליגה של רכטר/כספי/גרוניך ושות' משנות השבעים, ככל שזה נוגע למורכבות ההלחנה. התאכזבתי לגלות שיצאת מהפריים לפני שהתחילו לצלם, כלומר לא רואים אותך בסרטון בכלל. בגלל שאני הולך הרבה להופעות וכמעט תמיד מתמקם קרוב לבמה, זכיתי להופעות אורח קצרצרות (בתפקיד "עוד פרצוף בקהל") פה ושם ביוטיוב, למשל ב-8:30 כאן. אבל ללא ספק שלוש שניות התהילה שלי (במצטבר) הן בסרט הרשמי של ההופעה האחרונה (2013) של כוורת בפארק הירקון - רואים אותי שם בבירור כמה וכמה פעמים, ועד היום, כשמשדרים את הסרט בטלוויזיה מדי פעם, חברים ובני משפחה מדווחים לי שהם זיהו אותי בקהל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בליגה של רכטר-כספי-גרוניך? אולי. אבל האם בפתיל הזה באמת הקפדנו על הרף? לטעמך יוגי, מורה וליילי כן בליגה הזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מורה וליילי - לטעמי כן, פחות או יותר בליגה הזאת (מבחינת מורכבות ההלחנה). יוגי פחות, אבל עדיין די גבוה, ועם פלוסים נהדרים מבחינות אחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשארתי עם הערכה יותר גבוהה משל יובל נוב ללחן של Darling, אבל עכשיו גיליתי שנראה שהוא שאל בנדיבות מדאנס מקאבר של סן סנס (בפרט ב-1:40) - אני לא משוכנע אם במודע, במקרה, או שבכלל הרבה פחות ממה שנדמה לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ללכת רחוק כשהמקור חי ובועט. הייתי היום בהופעה של קצת אחרת (גרוניך, שם טוב לוי ושלמה יידוב) ומאוד נהניתי. שלשה ענקים מוזיקליים שרק השתבחו עם הזמן. הביצועים לשירים המוכרים קיבלו איזו פאטינה יוצאת מהכלל. לדוגמה בתקליט המקורי לא ממש אהבתי את ''קווינטה'', אבל בהופעה היצירה נשמעה יוצא מהכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני מהרהר בזה, גרוניך הוא בין פרוג לג'אז. יש לי סימפתיה הוא בעצם סווינג, לא? שומקום הוא סמבה, אבל מה עושה שם הקטע הזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביצוע הזה של "סימפטיה" (מ"אלבום משפחתי") הוא כל כך הרבה יותר אנרגטי ומוצלח מהביצוע המקורי (?) של נורית גלרון. אני מת עליו. מאז שאני ילד מגניב אותי התפקיד העדין של הגיטרה בבתים (צד ימין בסטריאו, קצת חלש) - אקורד שמתחיל על הרבע השני של כל תיבה ונמשך עד סוף התיבה, ותורם לתחושה של הסווינג. כנראה לא הבנתי מה הכוונה בשאלה על שומקום. הקטע ההוא עושה שם טוב על הנשמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים שזו הלחנה יוצאת מהכלל. השאלה שלי היא האם גרוניך יוצא מהסמבה, ואם כן לאיזה ז'אנר, לג'אז? ב"סמבה ברגל שמאל" יש קטע דומה, אבל רביץ נשארת בסמבה. כשמשווים אותו מול הקטע של גרוניך זה נשמע אנמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון למלודיה המהירה (יחסית) בשש-עשריות ב"שומקום", כן? זה אלמנט די נפוץ בסמבה ובסגנונות קרובים, ולא הייתי קורא לזה "לצאת מהסמבה". הדוגמא ההכי ידועה שעולה בדעתי היא one note samba, והנה גם דוגמא למתקדמים של הרמטו פסקואל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. שתי הדוגמאות שלך גם מזכירות מלודית את זו של גרוניך. ולעניין אחר באותו עניין של הסמבה בתרגום שלה לישראלית. הנה שיר הנושא של הסוגה, שלנו ושלהם. יש הבדל בולט בהתייחסות לקצב: בעיבוד הישראלי הקצב מאוד מודגש, נותן בראש, בקצב מטרונום - בתופים וגם בשירה; במקור - די מרומז, בעיקר אפשר לנחש אותו מהריחוף של ז'ורז'י בן מסביבו. אני חושב שזה לא רק בשיר הזה: עוד דוגמה מאותו מופע ואלבום, "איזה פלא", בן דוד לעומת (שוב) בן ז'ור. דוגמאות לא מתורגמות: סמבה ברגל שמאל, בוא לריו; ומאידך Mas que nada. מתי כספי במטרו של אחת עשרה באמת משתדל להיות עדין, לפחות בתחילת השיר עד שנכנסים כל התופים, אבל נשאר זהיר זהיר על הקצב, לעומת אדוניראן ברבוסה, שבשירה מחוספסת, כמעט גסה, מפליא לרחף (ואצל כספי בסוף כן נכנסים התופים ונותנים בראש). הדוגמה הכי קלילה שעולה לי בראש בעברית היא אריק איינשטיין בשבחי הסמבה - הוא שר עדין, וקלפטר שומר על קלילות מופתית בגיטרה. הם עומדים במבחן העדינות, אבל לא משכילים להמריא לאלתור על הקצב. בעיני זה חוסם את השיר1 מלמצות את פוטנציאל העונג שהלחן מזמן. בפעמים הראשונות ששמעתי את המקורות הברזילאיים, הקצב חסר לי, והשירים נשמעו לי אנמיים. במידת מה, האלתור על המקצב הפריע לי לשמוע את המלודיות המופלאות. עכשיו כשהתרגלתי, הישראליים נשמעים לי גסים, במידה כמעט בלתי נסבלת. את "איזה כדורגל" זכרתי בראש הרבה יותר עדין; עכשיו שמעתי אותו לצורך התגובה, ונחרדתי מהכובד. כאילו המעבדים, או הקהל וציפיותיו, התבלבלו בין הסמבה כמוזיקה לבין הקרנבל והבטוקאדה. אני רחוק מלהיות ידען גדול בסמבה, אבל אם המבחר המצומצם שאני מכיר מעיד משהו, נדמה שהאלתור המרחף על המקצב הוא אבן יסוד של הסוגה, ובישראל החמיצו אותו לחלוטין. 1 גם למילים האומללות של איינשטיין יש בזה חלק. התחיל חלש בבית, ואז התרסק בפזמון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להערת שוליים 1, המילים כמובן של קלפטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין הפער בכדורגל גדול עשרות מונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני רחוק מלהיות ידען גדול בסמבה, אבל "איזה כדורגל" העברי נשמע לי דווקא יחסית רגוע, בלי תופים שנותנים בראש, גם בגירסת ההופעה שקישרת אליה וגם בגירסת האלבום. נזכרתי בכתבה עתיקה ב"הארץ" על הגיטריסט חגי רחביה, שעוסקת הרבה ב-feel החמקמק והנחשק של המוזיקה הברזילאית, ואיך הרבה מוזיקאים מערביים מפספסים אותו. על מתי כספי אומר רחביה שהוא "מאסטר לא פחות גדול מכל המאסטרים הברזילאים שהיו לי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, יש גרסת הופעה וגרסת אלבום... מסביר את זה. זכרתי בראש שזה ביצוע עדין ויפה, ורציתי לכתוב את זה כדוגמה חיובית, ואז מצאתי את גרסת ההופעה והתבאסתי. קשה לי לשים את האצבע למה בדיוק, התופים הם די אותם תופים, אבל משהו בגרסת ההופעה נשמע לי נורא עצי. גרסת האלבום נשמעת רכה יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסתכן בהכללה כדי להכריז שראוי שגרסת ההופעה של כל שיר תהיה 'פחות רכה' מגרסת האלבום. הופעה שכושלת בכך עדיף היה שתישאר באולפן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישר קפץ לי יוצא מהכלל יוצא מהכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני ישר חשבתי על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שכשאריק קלפטון הפציע על בימת הMTV בתחילת הניינטיז ואמר 'ויהי אנפלגד' - והשאר הוא היסטוריה - הוא אכן הצליח גם לייסד את הז'אנר וגם לתת גרסה ראויה בהחלט של 'ליילה'. ועדיין, עם כל ראויויותה, גרסת התקליט המונומנטלית עדיפה בעיני בהרבה, ובשתי ההופעות שראיתי שלו שמחתי מאד שהגרסה שבוצעה היתה פלאגד בריבוע. לגבי הדוגמה של יובל למטה, רגשותיי אפילו חזקים יותר והיא מבחינתי דוגמה טובה לטענה שלי. היא הרבה יותר חלשה מהמקור, ולו היתה הגרסה היחידה, לא היו אלפי גיטריסטים מתלמדים מייבלים את אצבעותיהם בשביל הסולו הלא ממש מעניין שבסופה. אולי כדאי לומר או להסתייג מהטענה שלי, כפי שהזכרתי מראש, בכך שלעיתים הביצוע המוקלט כל כך מזוהה ואינטנסיבי כשלעצמו, שקשה להתעלות עליו בהופעה חיה. כדוגמה לכך שמעתי פעם ממקור ראשון עדות של מי שעוד הספיק לראות את הנדריקס עצמו בהופעה, והוא טרח לציין שאפילו ג'ימי בכבודו ובעצמו לא הצליח להתעלות או אפילו להתחרות ב'לאורך מגדל השמירה' המוקלט שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> גרסת התקליט המונומנטלית עדיפה בעיני בהרבה בעיניי, גירסת האולפן של ליילה היא שתי דקות של רוק משובח, דקה אחת של טחינה משעממת של ריף גיטרה בודד, ואז ארבע דקות תמוהות ומיותרות של outro אינסטרומנטלי מבאס. אם אני מבין נכון, זה דוויין אולמן שמזייף שם עם הגיטרה סלייד, ואני לא מצליח להבין איך ארבע הדקות האלה לא עפו בעריכה. לגבי מלון קליפורניה - גם בעיניי גירסת האנפלאגד חלשה בהרבה מהמקור, אם כי אני מעריך את האיגלז על האומץ לבצע דווקא את הלהיט ההכי גדול שלהם בגישה שונה לגמרי. לפני כמה חודשים הגשמתי חלום וזכיתי לראות אותם בהופעה מצוינת, שבה, לשמחתי, הם ביצעו את המלון בגירסת הפלאגד. (אפילוג טרגי: למחרת, באותו אולם בדיוק, חוויתי את מפח הנפש המוזיקלי הגדול של חיי, בהופעה קטסטרופלית של סטיווי וונדר.) ולגבי הנדריקס - זה שבהופעה ספציפית אחת הוא לא התעלה על סולו ספציפי מוקלט אחד שלו, לא מעיד על הכלל. לכל מוזיקאי יש ערבים יותר טובים ופחות טובים, ולמיטב ידיעתי דווקא הנדריקס נודע בתור גיטריסט מחשמל בהופעות. אני תמיד מתבאס מהסולו הקצרצר בגירסת האולפן של Little Wing שלו, ובטח בהופעה הוא היה מפרגן לעצמו עוד כמה דקות שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו אני קורא שה-outro של ליילה הוקלט בכלל בסשן נפרד, כמה ימים אחרי החלק הראשון של השיר, ושני החלקים הודבקו ביחד לאחר מעשה. קלפטון שמע את המתופף של ליילה, ג'ים גורדון, מנגן את הקטע בפסנתר, והציע את החיבור. כך גורדון קיבל קרדיט של מחבר-שותף - ומן הסתם תמלוגים למכביר - על ליילה, אם כי לפי כמה מקורות הוא גנב את המנגינה מחברתו לשעבר. בהמשך גורדון לקה במחלת נפש ורצח את אמא שלו במהלומות פטיש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשית לי את הבוקר. כאילו קורט וונגוט כתב את הפוסט הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. נראה שקלפטון, נוסף לשאר מעלותיו וחסרונותיו, הצליח למצוא או למשוך אליו את המתופפים הכי פסיכיים בפלנטה, וזה מול תחרות ממש קשה1. 1 דומני שאפילו בסרט 'ספיינל טאפ' הוקדשה סצינת מחווה מיוחדת לזן הזה, שידוע לשמצה בתור הפרוע והדפוק ביותר בהיסטורית הרוקנרול2. 2 כשהדוגמה הנגדית הקלאסית היא כמובן רינגו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. ראיתי את ספיינל טאפ לפני כמה חדשים וזה היה הרבה יותר מצחיק מאשר בזמנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי תאהב גם את סיפור התופים הבא, שלמדתי עליו אתמול: כשהבי-גי'ז הקליטו את Stayin' Alive, המתופף שהם עבדו איתו נאלץ לעזוב את האולפן בפתאומיות לכמה ימים (ע"פ גירסה אחת כדי לסעוד את אביו החולה, וע"פ אחרת בגלל שאימו נפטרה). אחרי שניסיונות להחליף את המתופף במכונת תופים לא צלחו, הפתרון שנמצא היה לקחת את ערוץ התופים של השיר Night Fever שכבר הוקלט, לבחור שתי תיבות מוצלחות במיוחד מתוכו, ליצור לופ של סרט הקלטה שחוזר עליהן שוב ושוב, ולבנות על הלופ את כל Stayin' Alive. זה מסביר למה אין בשיר אפילו מעבר תופים אחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור טוב, ובאמת לא שמתי לב שהתיפוף ב Stayin' alive כל כך מונוטוני, וברובו באמת נשמע כמו לופ. אבל: 1. לא הצלחתי למצוא את שתי התיבות האלה ב Night fever. 2. יש פה ושם מעברים מינימליסטיים, בסוף של כל פזמון, ואם היה מתופף שהוסיף אותם אז תער אוקהם שהוא כבר יתופף הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. שתי התיבות מ-Night Fever הן לא סולו תופים, אלא לקוחות מערוץ התופים שמתנגן במקביל לשאר הכלים לאורך כל השיר. תקשיב למקצב התופים בבית של השיר - נשמע לי בול כמו התופים ב-Stayin' Alive (המקצב הזה נקרא Four on the floor, כי יש בו ארבע מכות תוף בס בתיבה, אחת בכל רבע). 2. המעברים בסוף הפזמונים נשמעים לי כמו ערוץ כלי הקשה נפרד מתפקיד התופים הבסיסי. מקובל מאד להוסיף תפקידים כאלה אחרי שתפקידי הכלים הבסיסיים הוקלטו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. זה לא זה. ב Stain' alive יש תיבה נקיה לגמרי ותיבה עם מצילה נסגרת בסוף (ה"טספ" של הדיסקו). קשה להאמין שמישהו תופף כל כך מונוטוני, אבל לא מצאתי צמד כזה בדיוק ב Night fever. אז כנראה לקחו את זה מטייק מוקדם ולא הטייק הסופי. 2. כנראה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. צודק! ב-Stayin' Alive, יש בשמינית האחרונה של כל תיבה שנייה פתיחה וסגירה של היי-הט, וגם אני לא שומע את התבנית הספציפית הזאת בשלמותה באף מקום ב-Night Fever. אז אולי באמת היו זוג תיבות כאלה בגירסה אחרת של Night Fever, או אולי הלופ הוא ספלייסינג של שני חלקים - מקצב רגיל של הבית, ואז רק פתיחה+סגירה של היי-הט (יש כאלה בשפע בפתיחה ובפזמון). ואולי כל הסיפור פשוט לא נכון ;-) אגב, לא מזמן התגלה תיעוד מצולם של איך בדיוק נוצרה השירה האיקונית ב-Staying Alive - מאד מעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבדיחה בסיפא יש לה זקן של ארבעים שנה בערך... אני תוהה אם מוטו ה"קול גבוה מראה על גבריות מסורסת/מוטלת בספק" היה עובר את כללי הפי.סי. הג'נדרי הנוכחי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת הבדיחות החביבות עלי ביותר בילדותי היתה בת מילה אחת חוזרת- (בקול נמוך) כריש!! כריש!! (ומיד בפלצטו) כריש!! כריש!! מעניין אם הילדים של היום יצחקו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בויקיפדיה אומרים שזה בגלל שאמא שלו מתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובהמשך הטריוויה הכה וונגוטית של השיר, משם: מסתבר שמשתמשים בלהיט הזה בלימוד רופאים לעשות החייאה, כי הקצב הידוע שלו מתאים להפליא לקצב הנכון בביצוע עיסוי לב בהחייאה. אין לי ספק שגם זמזום הפזמון עוזר ומתאים ככפפה ליד למוטיבציה של התהליך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי, אבל אותו ערך באותה ויקיפדיה מביא בתור מקור את העמוד הזה באתר brothersgibb.org, בו מצוטט המפיק המוזיקלי וטכנאי האולפן של שני הקטעים הנ"ל: ... the Bee Gees drummer, Dennis Brian, had gone to England to be with his dad who was ill.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחשב בעובדה שהוא מתבלבל בשם ובמדינה של המתופף (לא בריאן אלא ביירון, לא אנגליה אלא ווילס) לא בלתי סביר שהוא יתבלבל בין ההורים שלו. מצד שני, ביירון עצמו זוכר שמדובר באמא שלו. לא נראה לי שזה משהו שטועים בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה! זה נראה מקור רציני, תודה. כנראה שנפתרה גם תעלומת ההיי-הט: When I went into the control room to listen to “Stayin’ Alive” for the first time, I was blown away. Barry said, “If you want to rerecord the drums or play the whole track with us, you can.” I said, “Man, I don’t want to touch that groove, but I will overdub some hi-hats.” Barry was thrilled I didn’t want to mess with the track, because he knew what they had. So the next day I went in and did some cymbal crashes and hi-hat overdubs. ולדעתי את השם שלו (Bryon) יש לבטא לא בריאן ולא ביירון, אלא בראיון.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חפרתי, וזה עוד יותר טוב מזה - לפי המפיק (והממציא) Albhy Galuten זה לופ התופים הראשון בעולם, והם השתמשו באותו לופ מתוך Night Fever (אני חושב שמצאתי1) גם עבור "More then a women" מאותו סאונדטרק, וגם עבור "Woman in love" של ברברה סטרייסנד. שלשה להיטי ענק, שניים מהם שהגיעו למקום הראשון במצעד האמריקאי, השתמשו באותו לופ! ____________ 1 <בקטע הזה https://youtu.be/-ihs-vT9T3Q?t=106> יש תיבות "נקיות" שמסתיימות בהיי-האט הנסגר. אמנם הוא נסגר פעמיים, אבל נראה לי שהפעם השניה שייכת כבר לתיבה הבאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוזן חדה יש לך! אבל אני לא חושב שזה זוג התיבות שנכנס ללופ. ה"טססספ" האופייני של הדיסקו מורכב משני אלמנטים: מכת מקל על ההיי-הט תוך כדי שהוא נפתח (כלומר תוך כדי שיחרור הלחיצה של רגל שמאל), ואז סגירה של ההיי-הט עם הרגל, בד"כ עם מכת מקל נוספת. צריך לפתוח על שמינית זוגית ולסגור על שמינית אי זוגית. הנה הדגמה טובה (השמיניות הזוגיות הן איפה שהבחור אומר "and"). במקצב דיסקו קלאסי יש פתיחה + סגירה ארבע פעמים בתיבה (פעם בכל רבע), אבל ב-Stayin' Alive זה קורה רק פעם אחת בסוף כל תיבה שנייה - פתיחה בשמינית מס' 8 של התיבה, וסגירה בסוף התיבה, כלומר על שמינית מס' 1 של התיבה הבאה. בזוג התיבות שקישרת אליהן יש בתיבה השנייה פתיחה בשמינית מס' 6, סגירה ב-7, פתיחה ב-8, וסגירה בשמינית מס' 1 של התיבה הבאה. לכן זה לא מתאים. נראה לי שפתרון התעלומה הוא מה שאמר המתופף בראיון מתגובה 710342 - הוא הקליט תפקיד היי-הט נוסף להיי-הט ששומעים מהלופ, מן הסתם בדיוק הפתיחות והסגירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתרון שלך מאד סביר - נדמה לי אפילו שבערך ב 3:18 אפשר לשמוע שני היי-הטים עוקבים, שלא כמו בשאר השיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה נכון. בMore than a woman אין בכלל את הסגירות של ההיי האט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טריוויה- באיזה עוד שיר (שיצא שנה קודם) מופיע ה NYT? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אמור לדעת מה זה NYT, או שזה חלק מהחידה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס, ידעתי כמובן ש-NYT זה העיתון, אבל לא ראיתי איך זה קשור לפתיל שלנו. שמעתי את השיר בטח מאות פעמים וניגנתי אותו מול קהל עשרות פעמים, אבל לא טרחתי להקשיב למילים :-( לחידתך - אין לי מושג. אולי משהו של סטילי דן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניגנת Stayin' alive מול קהל עשרות פעמים? מי שר את זה (והאם היה צריך לקבל ברכיה לפני כל הופעה)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר הזה היה אחד השירים הקבועים בלהקת קאברים שניגנתי איתה בימי הטכניון שלי, והזמר בשיר הספציפי הזה היה בחור מוכשר בשם גלעד הישג. אתה יכול לשמוע חומר מקורי שלו כאן. לא היה צורך בברכייה ;-) השאלה שלך באה בול בזמן - אחרי עשרים שנות הפסקה התקמבקנו, ובשבועות האחרונים הופענו פעמיים בחיפה (אם כי לא ביצענו את השיר הזה). דבר אתי בפרטי אם אתה רוצה פרטים על ההופעה הבאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקשבתי לשיר שלו Hidden Flame. איזה יופי1 יש בקול שלו הידהוד לקול של רוג'ר צ'אפמן מלהקת Family. אני זוכר שהיה לי תקליט עם הופעה חיה שלהם (ביוטיוב יש הופעה חיה מ-2016).בסרטון (המגוחך) הזה הם "מנגנים" את הביצוע מהתקליט המקורי של שיר שמאד אהבתי The Weavers Answer. 1 אויש, התלבושת... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים לקול המיוחד. גם אהבתי את ההפקה האיכותית והנקיה. ל Hidden Flame, סליחה שאני מקלקל, הלחן הקל ביותר לעיכול כי כבר שמענו אותו קודם. פול סיימון עשה את זה יותר טוב לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כותב שירים של ביאליק", כמאמר השנינה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לך ESP? היום שמענו באוטו את השיר של סיימון שלינקקת אליו ושאלתי את הבן שלי אם הוא מכיר, כי זה תקליט קלאסי שכל השירים שלו איכותיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי השיר הזה של גילי הישג נשמע מאד פול סיימוני, אבל דווקא פחות "50 דרכים"1 ויותר Something So Right או St. Judy's Comet. מזכיר לי גם את After the Thrill is Gone של האיגלז. _________________ 1. מכיר את "נ' דרכים לצאת לחופש" של נדב הולנדר? פתאום אני לא מוצא ברשת את הביצוע המלבב הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא חמשים דרכים, זה עדיין משוגע אחרי כל השנים ההן. ושתי השורות הראשונות נשמעות לי בול אותו לחן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס, טעות שלי. שני השירים האלה יושבים לי במוח על אותו נוירון, אולי בגלל שהתוודעתי לשניהם דרך אותו אלבום - ההופעה של סיימון וגרפונקל בפארק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי יש לי! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. סתם במזל גיליתי - זה לא שנזכרתי ולא שחיפשתי, אלא שמעתי את השיר במקרה ביוטיוב, והאזניים שלי קלטו בפוקס את המילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באחד הפידים להיסטוריה של מוזיקה עלה קליפ של מתופף הג'אז מקס רואצ' מנגן על hi hat. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רמאות, הוא מנגן גם על העמוד! סתם, יפה מאוד. עוד קטע של מיניליזם תופי, באדיבות הוליווד הקלאסית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> לפי המפיק (והממציא) Albhy Galuten זה לופ התופים הראשון בעולם לפי ג'ף אמריק (טכנאי האולפן של הביטלס ברוב התקופה ה"הרפתקנית" שלהם באולפן), התופים של רינגו ב-Tomorrow Never Knows - יותר מעשור לפני Stayin' Alive - הם טייפ לופ. לי זה בהחלט נשמע ככה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת נשמע ככה. איזה קטע, כשהשיר הסתיים ברקע, יוטיוב נתן לי את Strawberry Fields והופתעתי, כי התת מודע שלי ציפה לשיר הבא בקסטה שהיתה לי אי אז (אלינור ריגבי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז שמתי ביוטיוב את אלינור ריגבי, ואיך שהוא הסתיים ממש ציפיתי לשמוע את צלילי הפתיחה של ''קוקאין''. גירסא דינקותא לא משתכחא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אני אפילו זוכר את דברי הקישור של הקריינים שהיו מתעקשים לדבר על סוף הסולו/השיר ולקלקל את ההקלטה. חלקם הושארו לדראון עולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם היו מתעקשים בדיוק בגלל הסיבה הזו - שלא יקליטו ויפרו זכויות יוצרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אח, אלת האירוניה ההיסטורית מתגלגלת מצחוק על מושבה. הימים שבהם קריין רדיו היה משקיע מאמץ כדי למנוע העתקה מאיכות שידור נמוכה על מדיום הקלטה מנחית-איכות, שהעתקה נוספת ממנו תנחית את אותה איכות בריבוע, כשהיום בקצה האצבע שלך אתה יכול להגיע לשעתוק מושלם של המקור, ועם יכולת שעתוק מושלמת גם כן. בדיעבד אני יכול לומר שאת רוב השירים שהקלטתי ומצאו חן בעיני, רכשתי לאחר מכן על תקליט באיכות ראויה - שלא לומר שאת חלקם עוד טרחתי ורכשתי שוב על CD. כך שזכויות היוצרים (או בעצם - היוצרים עצמם, יותר חשוב) יצאו נשכרים מהתהליך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנ"ל. בהתחלה אי אפשר היה אחרת לשמוע באיכות ראויה, עד שהפציע הווקמן. עד גיל 17 היה לי (כמו לכולם) רדיוטייפ נייד שרמקול בודד נטוע בו, והווקמן היה שדרוג אדיר בסאונד. בעצם הווקמן (ואני חושב שכבר כתבתי על כך) היה המבשר של העידן הנוכחי בו אנשים הולכים ברחוב מנותקים לגמרי מסביבתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שקיים כיום נראה אז כמדע בדיוני אם לא כפנטזיה. כשאין לך עיתון הארץ אתה נאלץ להסתפק בידיעות אחרונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, הטכנולוגיה התקדמה והשתנתה, אבל אני מדבר על היחס לטכנולוגיה והמאמצים המושקעים - והמוגזמים אולי בדיעבד - במלחמה מולה. חלק מהטיעון שלי הוא שבעידן הקלטות מנחיתות האיכות, המלחמה הזו - ודאי על ידי שדרי רדיו שבכלל לא בטוח שהם בעלי ענין בקונפליקט הזה - היתה קצת מיותרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי, כמו לכולם, ברור היה שהשדרנים עושים את זה בכוונה כדי לקלקל למפירי זכויות היוצרים, אבל בקריאת תגובתך התחלתי לתהות. כמו שאתה כותב, השדרים לא היו בעלי עניין כאן. מה היה מנגנון תמסורת האינטרסים מחברת התקליטים לשדרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שהשדרים פחדו שתפוצת הקלטות תקטין את ההאזנה לרדיו ותפגע בפרנסתם. בעצם, מה מבטיח שהמאזין יחזור להאזין - ולנסות להקליט - שוב ושוב יותר מזה שהרסת לו את ההקלטה? הצד השני הוא שתחנות שלא עשו זאת (הו, רדיו רמאללה) בטח זכו לרייטינג יותר גבוה בדיוק בגלל הסיבה הזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. בזמנו היו מאזינים לרדיו גם בשביל להכיר שירים חדשים כך שלהאזין לאותם שירים שוב ושוב לא רלבנטי כאן. 2. עוד לא נולדתי בימי רדיו רמאללה אבל ככל הידוע לי לא הייתה אז טכנולוגיית הקלטה ביתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. "גם" אבל לא "רק". 2. היתה גם היתה. ידע אישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל היתה תקופה שלא דיברו מעל לשירים. אני לא זוכר מתי התחילו עם זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א) גם מיכל ניב שאי אפשר לחשוד בה ששירתה אינטרסים של תאגידי תקליטים, ממש התמחתה בדיבור עד השנייה שבה הזמר נכנס. ב) מהתנסות רדיו קצרצרה אני זוכרת שהיו להם (לפחות בשנות התשעים) ספירות דיגיטליות לאחור שהראו מתי הזמר נכנס (כלומר מתי מתווסף ערוץ שירה, אני מנחשת), והיה אפשר לדבר ו/או לעשות מיקסים עד השנייה הזו. ג) מצד שני דיברו על השירים גם כמה עשורים קודם, ואני מנחשת שזה נכנס כמנהג שמתקשר לגישה פחות מעונבת ופחות "דן כנרית" להגשה רדיופונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני זוכר (אבל אני מדבר על הרבה לפני שנות התשעים, כשעוד היתה מוזיקה ששווה להקליט) התופעה המעצבנת היתה כשהקריין עלה דווקא על סוף השיר, אחרי שאתה כבר כמעט בטוח שהצלחת להקליט את השיר האחרון של קליף שהיה חסר לך בסליל. וכדי לא לעצבן את מטומטמי אלביס - בוזזזזזזזזזזזזז! - לא פעם מה שהוא היה אומר זה "ועכשיו נעבור לשיר של אלביס". טומאה בהיכל שחייבה מחיקה מיידית וחזרה למארב. מאחר שאני לא בטוח שכל העוללים כאן מבינים את חומרת הבעיה, מי שרצה ליצור סליל עם רצף שירים של זמר מסויים (קליף, נניח) היה לפעמים יושב ימים ארוכים בהיכון להשמעה של אותו שיר נכסף. ההוא של קליף כמובן, אם לא יצא לי להזכיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתעוררות כאן שתי שאלות: 1. לא היה פשוט יותר לקנות תקליט? 2. איך אפשר להעדיף את קליף על אלביס? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשנים ההן היו שני קווי תיחום, קליף-אלביס, יהורם-אריק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ידוע. בכל אחד מהם אני מעדיף את האופציה השנייה וכנ''ל בציר ביטלס-סטונס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלנו בכיתה זה היה ממש מחנאות, עם פטפונים ניידים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה לדמיין את מוזיקת הרחוב עם פטיפונים שמונעים עם אנרגיה מנואלית. לא ממש מסתדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאז''נ, בטריות, אבל יכול להיות חשמל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והיתה קורלציה בין שתי הבחירות? אני שואל בשביל חבר סטטיסטיקאי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זוכר. אצלנו המחלוקת היותר חמה היתה יהורם-אריק. ניחוש די בנאלי זה יהורם-קליף ואריק-אלביס. אבל לך תדע. אני אהבתי את יהורם ובלאק סאבאט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שה''שידוך'' בין הבריטי לאמריקאי כ''מתחרים'' היה בלעדי לישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.1 תקליטים עולים כסף. 1.2 עד שהתקליטים החדשים היו מגיעים לכתריאליבקה בה גדלתי היו עוברים במקרה הטוב כמה חודשים. 1.3 אני לא מצליח להיזכר אם היה בכלל פטיפון בבית הורי בשנים ההן. את הטייפ שלי קניתי מכספים שקיבלתי לבר-מצווה כשהורי השלימו את החסר. 2. שאלה שאינה ראויה לתשובה. תתבייש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.3 היית מקליט מהרדיו דרך האוויר (רמקול >> מיקרופון)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושאלת המשך: לפני פלישת הקסטה הקומפקטית, תקליט עלה יותר מסליל להקלטה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תקליטים היו מאוד יקרים. בערך 15$ לא במבצע, (הדולר של אז היה שווה יותר מכפליים מהדולר של היום) ואלבומים כפולים פשוט עלו כפול. אני חושב שסליל עלה חצי מזה, (אני כבר מדור הקסטות, אבל לדוד שלי היו סלילים) ואאז"נ החזיק יותר דקות מוזיקה מאלבום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשאלה הראשונה: רק במקרים נדירים מאד. היו פטפונים מסויימים שהקלטה מהם היתה יוצרת זמזום שלא הצלחנו להפטר ממנו (בתדר 50 הרץ לדעתי וככל הנראה היה מדובר בבעיות הארקה או משהו כזה). לשניה: אני לא זוכר מחירים אבל עכש"ז על סליל רגיל היה אפשר להקליט יותר מתקליט אחד. יתרון נוסף של הסליל היה השימוש החוזר שעשינו בו אחרי שנמאס לנו נניח, מג'ורג'י פיים או מניו כריסטי מיניסטרלס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכולתי להקליט בשני כיוונים. ולשאלה אחרת, הייתי מחבר חוטים מהרדיו ישירות לטייפ, לא מקליט עם רמקול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי להקלטות מהרדיו. טייפ סלילים עם רדיו בילט-אין, כמו גם רדיו עם יציאת אודיו, לא היו חזון נפרץ בציוד הביתי של אותה תקופה. לאן חובר הכבל בצד של הרדיו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו אצל רון: היתה לרדיו שלנו יציאה לרמקול מרוחק (לא במקור. היא נוספה ע"י טכנאי. אגב באותה חנות בה נקנה מאוחר יותר הטייפ) - היה בבית רק רדיו אחד (וטרנזיסטור אחד באיכות גרועה) ואיך יוכלו השוטה ואחותו לריב על התחנה המועדפת אם לא יהיה להם רמקול בחדר? פרט פיקנטי: בשני ארועים שונים בהפרש זמן של כמה שנים התחשמלתי (עוד אומרים "חטפתי זרם"?) גם מהרדיו וגם מהטייפ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למזלי יכולתי לקחת רדיו ענקי מסבתא שלי. גם השתמשתי בו כרמקול חיצוני לטייפ (למעשה היו לו שני רמקולים אבל לא סטראופוני כמובן). אני זוכר שהרדיו תמיד התקשר לי לאי המטמון, כי השם שלו היה ''בן גל'', מזכיר את ''בן גאן'', למי שלא הבין... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום יש תופעה מעצבנת ששדרים/יות משחקים עם הווליום של המוזיקה כשהם מדברים יחד עם השיר. אם כבר צריך לסבול אותם מדברים, שלא יגעו במוזיקה. יכול להיות שהמשחק בווליום הוא משהו שנעשה בצורה ממוחשבת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי זה ויסות אוטומטי לחלוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצת קשה לי להאמין ששדרי קול ישראל וגל"צ דאז ממש הרגישו תחרות מצד קלטות. מעבר לשאלה האובייקטיבית האם הקלטות היוו תחרות לרדיו, מה הם הרגישו? הם הרי היו עובדי מדינה, עם ועד עובדים חזק וכו', או לחילופין חיילי/עובדי צה"ל; לא נראה לי שהמנהלים עמדו להם על הראש עם רייטינג. אני אפילו מנחש שבמידה שהם הרגישו לחץ תחרותי ומדרוגי, זה היה (מסיבות של כבוד, יותר מכל) מול תחנות רדיו אחרות (רדיו רמאללה, גל"צ לעומת קול ישראל); עד כמה שאני יכול לדמיין, אני מדמיין שסקטור הרדיו ככללותו נראה להם איתן כסלע ומובן מאליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מנסה לטעון שזאת היתה גישה רציונלית מצידם, ואני לא ממש זוכר אם האווירה באותם ימים היתה "אוי ואבוי, הטייפ סלילים של השוטה הוא הסנונית שמבשרת את סוף הרדיו" אבל אם לשפוט לפי תחזיות אחרות מאוחרות יותר, למשל שהוידיאו יהרוג את הקולנוע, לא אתפלא אם לפחות חלק מהשדרים חשבו במונחים האלה. אבל אני מודה שההסבר הזה לא ממש משכנע, והסיבה היחידה שהצעתי אותו היא שאני לא מכיר הסבר טוב ממנו. עכשיו עולה בדעתי שאולי האוירה הציבורית באותם ימים היתה צדקנית יותר מהיום, כך שכאשר ההקלטות נתפסו כבלתי מוסריות או בלתי חוקיות, אזרחים הגונים, והשדרנים היו מן הסתם אזרחים הגונים, הרגישו חובה מוסרית להלחם בהן גם בלי שהיה להם אינטרס. אני לא מצליח להיזכר בשום שביב הרגשה או מחשבה מאותם ימים שיאוששו או יפריכו את האפשרות הזאת. עוד רעיון: היה כדאי לשדרנים לשמור על קשרים טובים עם המפיקים והיבואנים כדי לקבל כל מיני צ'ופרים מקצועיים, ואת חלקם הם הכירו אישית. בעלי חשבון פייסבוק פעיל יכולים אולי לקבל תשובה ישירות מפי אחד הסוסים, למשל גדי לבנה אם זה מספיק מעניין אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אנסה לשאול סוס אחד רלוונטי שאני מכיר באופן אישי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש תשובה סוף סוף: המקור שלי (כיום העורך המוזיקלי הראשי של תחנת רדיו שכולנו מכירים) שאל שדרן עם ותק של למעלה מ-40 שנה בגל"צ + קול ישראל + כאן, והשדרן אומר שהוא לא מכיר מדיניות של דיבורים במטרה לקלקל למקליטים מפירי זכויות יוצרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בטח. עוד מעט תספר לנו שגם לא נחטפו ילדים תימנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"והשדרן אמר שהוא לא מכיר מדיניות של דיבורים במטרה לקלקל למקליטים מפירי זכויות יוצרים (כשברקע מתנגן החצי השני של הסולו מ-Free Bird)". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר שבתכנית מה יש משנות ה80 ש"פזית" דיברה במהלך שיר שהושמע וארז טל אמר לה - "שקט, אנשים מקליטים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההסבר מן ההגינות נשמע לי דווקא סביר למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נוהג להקשיב מפעם לפעם לתוכנית "תקליטים באי בודד" של BBC. לפני שנים הייתי מקשיב לתוכנית ששודרה בגלים קצרים1 (וזה היה עניין של מזל אקראי). היום התוכניות, כולל כל הארכיון, זמינות כפודקסט והחיים קלים יותר. אבל, בתחילת כל פודקסט יש הודעה שבניגוד לתוכנית המשודרת, בפודקסט קטעי המוזיקה קוצרו כדי לשמור על זכויות היוצרים. זה נשמע לי קצת מגוחך בעידן של היום. למה שמישהו יטרח לשלוף קטע מוזיקלי מקובץ אודיו של תוכנת רדיו כשישנן אפשרויות קלות וטובות יותר? 1 יחד עם אחד, מנחם בגין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה דברים כאלה, לדעתי, נובעים לא מתוך כללים שגובשו במחשבה על המקרה הזה, אלא לפי חוזים וחוקים ישנים ומיושנים שטכנית עדיין בתוקף, ולאחר שהמחלקות המשפטיות עברו עליהם ופירשו אותם לחומרה, כי למה להסתבך. ומאידך, זה נשמע לי גם לא כל כך נורא: בדיוק מאותה סיבה שאף אחד לא יטרח לשלוף קטע מקובץ אודיו של תוכניות רדיו, צריך להיות קל למאזין המעוניין לזפזפ בין התוכנית המוקלטת לבין יישום המוזיקה החביב עליו ולשמוע את הקטע במלואו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם חשבתי על המאמץ של הטכנאים לערוך את התכנית המוקלטת ולחתוך קטעי מוזיקה ולהוסיף פייד-אאוט. ואת זה הם גם עושים לתוכנית ישנות מהארכיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה. הבעיה היא שבארגונים כאלה תמיד המילה הקובעת היא של עורכי הדין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי שלא היו חברים עם תקליטים, היתה פעם (ממש פעם) חנות בכיכר כופר הישוב בר''ג שהיתה מעתיקה מתקליטים לסלילים (לפני עידן הקסטות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, אילו הייתי מוזיקאי מצליח ועכשיו היה שנות השמונים, היתה לי בדיחה טובה. הייתי מקליט שיר עם אינטרו ואאוטרו שכוללים קריין מדבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה ימים נפטר ניל אינס, שחיבר שירים למונטי פייתון. אינס היה חבר בלהקת Bonzo Dog Doo-Dah, ואחד השירים שלה הוא The Intro And The Outro. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אצלי המוח מצפה מדי פעם לשיר הבא מהקסטה מלפני 35 שנה. אין על גרסא דינקותא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצחיק, בימים אלה אני שוקד על פרויקט אישי - להאזין, עד לרמת היכרות, לכל אלבומי ושירי הביטלס, תוך קריאת הררי המידע עליהם בערכי הויקיפדיה. (כן, יש ערך לכל שיר שלהם.). רק עכשיו קראתי את התגובה שלך, יום אחרי שהגעתי ל''ריבולבר'' ולקריאת הערך של השיר הזה. לא מוזכר שם לופ התופים. לא רציתי לרוץ ולהוסיף בעצמי, אנשים השקיעו הרבה בערך, אבל שאלתי בדף השיחה אם כדאי להוסיף לשם את העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכבוד הוא לי. הממואר של אמריק (Here, there, and everywhere) הוא מעולה, יותר טוב מזה של ג'ורג' מרטין (All you need is ears). בשמחה אשאיל לך את שניהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא! רק לא עוד מידע על הביטלס! (אני מניח שפרגמנטים משני הספרים מצאו את דרכם לערכי הויקי שאני קורא.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המקור הדפניטיבי למידע על הביטלס, כך גיליתי ממש לפני כמה ימים, זה שלושת כרכי הביוגרפיה הלהקתית שחיבר מרק לואיסון. אממה - הכרך הראשון יצא ב-2013, אחרי שמונה שנות עבודה, והכרך השני עדיין נכתב. השיחה הזו של לואיסון עם קונאן אובריאן (!) מעניינת וכיפית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיקרון מה שאני רוצה מעבר להאזנה לשירים עצמם, הוא פחות פרטי טריוייה שאני ממילא שוכח מהר, ולא ניתוחי אקורדים שויקי נותנת בשפע ושהם סינית בשבילי, אלא בעיקר הקשר היסטורי - מה היה כל אלבום, ושיר, בראי תקופתו - מה היה חידוש, מה רטרו, מה היה האפקט של כל שיר על העולם. ויקי עושה עבודה טובה בזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר של אמריק הוא לא מי יודע מה מוצלח בלספק הקשר היסטורי-תרבותי (למשל האפקט של השירים על העולם), אבל הוא מעולה בלספק הקשר היסטורי-טכנולוגי (שיטות העבודה החלוציות באולפן וכו')1. הוא גם מעולה בלספק הצצה לדינמיקה האנושית בין הביטלס לבין עצמם, ג'ורג' מרטין, ועוד דמויות שהיו בסביבה. כתבתי פעם כמה מילים על הספר הזה כאן. את הספר של מרטין קראתי בהנאה בפעם הראשונה לפני כמעט עשרים שנה, אבל אחרי שתי קריאות חוזרות יחסית לאחרונה אני יותר מסויג. כשבן אדם יוצא לא משהו מאוטוביוגרפיה שהוא עצמו חיבר, כנראה שהוא טיפוס בעייתי ;-), ומרטין מצטייר לי מהספר בתור בעל אגו מפותח ואובססייה לכסף. _______________ 1. המתעניינים בנושא מוזמנים להרצאת אורח שלי בשם "הביטלס באולפן" בחוג למוזיקה באונ' חיפה, ב-25.12 בשעה 12:00. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואתה מופתע שמפיק ומנהל מוזיקלית של להקת-על הוא אגו-מניאק ואוהב ממון? תמהני. מזכיר את פליטת הפה מאירת העיניים של שר האוצר כחלון לגבי ידידו הטייקון קובי מימן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הכוונה למה שפורסם במעריב: "וכמו תמיד ישנה הפוליטיקה הקטנה. את סיפור ה"נבצרות מרצון" התחיל בכלל השר משה כחלון, שהודיע שחברותו עם קובי מימון (הקשור באמצעות ישראמקו למאגר "תמר") מציבה אותו בניגוד אינטרסים. השבוע נחשף בפרוטוקולים שישראמקו התנגדה למתווה הגז המתגבש. אם כחלון "דאג" לחברות עם מימון, הרי שבפועל הוא הזיק לה. עו"ד פיני רובין הכחיש בתוקף באוזני כל מי שרצה לשמוע את השמועות על קשרי בעלות בין מימון לישראמקו, וטען כי הבעלים הוא חיים צוף. האם ייתכן שבפליטת הפה שלו, כחלון "הוציא את מימון מהארון"?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשבאיזה ראיון מישהו שאל את כחלון מה יקרה אם מימן (ואולי תשובה?) "יסתפק במועט" וירוויח מהגז רק שישה מיליארד ולא שבעה מיליארד1, הוא אמר שאם הוא היה מסתפק במועט, הוא לא היה טייקון. 1 אל תתפסו אותי על הסכומים המדויקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזוכה בקטגוריית "מפיק מוזיקלי אגו-מניאק ואוהב ממון שעבד עם הביטלס" זה כמובן פיל ספקטור1. ג'ף אמריק מספר שהם היו יחד באולפן בסשן אחד בדיוק, בתקופת הקלטות Let it Be, והוא (אמריק) נמלט משם עד מהרה, בגלל ההתנהגות הביזארית והבלתי-מקצועית של ספקטור. ___________________ 1. כיום מרצה עונש מאסר בעוון רצח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שהנדריקס היה גיטריסט הופעות אדיר, מה השאלה, בדיוק בגלל זה הבאתי דוגמה נדירה של שיר יחיד שלו שגרסת האולפן שלו כל כך מוצלחת, שאפילו לו קשה מאד להתעלות עליה. לא נראה לי שנגיע רחוק אם אתחיל לריב עם דעת המיעוט שלך לגבי התרומה (החיונית והחד פעמית לדעת אחרים) של דוויין אלמן לצליל של ליילה השיר בפרט, והאלבום בכלל. קראתי פעם (ממש פעם, טוב) את רון מייברג כותב על אלמן ומתאר הרבה יותר טוב ממה שיש לי סיכוי לכתוב, את התרומה הנ"ל. אבל האינטרנט עדיין לא הומצא אז ולא מצאתי את הכתבה החקוקה בזכרוני (אולי ב'מוניטין'?), שמן הסתם נעלמה בתהום הנשייה ולא תועדה למען הדורות הבאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לנסות לשכנע אותי בעניין מוזיקלי ע"י ציטוט של מיברג, זה כמו לנסות לשכנע אותי בעניין אבולוציוני ע"י ציטוט של גבי אביטל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק שמייברג כותב מתוך האסכולה, וגבי אביטל מחוץ לה. לפחות לגבי עיתונות רוק, רון מייברג הוא ממש מתוך המיינסטרים, וגבי אביטל בענייני מדע הוא כת איזוטרית שמחוץ לגדר. אבל אולי כבר רמזתי שאין מה לשכנע כאן, עניין של טעם וריח מוזיקליים לא ייפתר ממילא על ידי שכנוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה?:"לא הייתי אוהד גדול של הגרסה האקוסטית. על פי גגו המתרומם של אולם מהודר, אתם יכולים לדעת בביטחון שאתם לא בעולם הנכון. לחובבי רוק יש נטייה עדרית לפעות ולרוץ יחד, ומי שיכול להפגין עד כמה אנין הוא באהבתו לגרסה האקוסטית, ולא לריפים החשמליים של דוויין אולמן, מחבר ריף הפתיחה הגדול של כל הזמנים, מעיד לפעמים שריח מפוף בדירה של החבר'ה הוא נודרוק, ולא שאריות של נפאס יבש." לגבי השיר עצמו הוא כתב: "השיר LAYLA והאלבום שבו הוא מופיע, הוא אחד הרגעים הנדירים הללו שכוח חיצוני חזק ובלתי ניתן לריסון משתלט על אולפן והוא גדול ואפקטיבי מסך כל הנוכחים בו; לעתים נקרא הכוח הזה מוזה וזה מה שקרה ב-1970; שיר אינו הופך להמנון של דור שלם אלמלא יש לו את החומר המסוים הזה שנכנס למחזור הדם בהאזנה ראשונה וסוער בו עד להאזנה הבאה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"דוויין אולמן, מחבר ריף הפתיחה הגדול של כל הזמנים" - למה הוא מתכוון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם לריף הפתיחה של ליילה, כפי שכתב כאן: "ללא אקדח צמוד לרקתו יודה אריק קלפטון שאלמלא גיטרת הסלייד המדהימה של דוויין (האחים אולמן) אולמן הדרומי, שגם רקח את ריף הפתיחה האלמותי ל"ליילה" המדמם (קלפטון נתקע ), לא היו דומינוס אלא רק דרעק." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי לאחרונה שיחה והזכירו שהאיגלז אולי ביססו את השיר או לפחות את הפתיחה על שיר של ג'טרו טול We Used to Know. באמת שומעים איזה דמיון. מסתבר ששאלו על זה את איאן אנדרסון והוא ניזכר שג'טרו טול והאיגלז היו פעם בסיבוב הופעות משותף. הוא אמר שהם היו רק סטלאנים של מוזיקת קאנטרי, ואולי הושפעו בצורה לא מודעת. הוא דווקא שמח על ההצלחה של השיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 559595 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל שהכל כבר כתוב באייל חיפשתי לפני שהגבתי ועכשיו ברור מדוע לא מצאתי. כתבת "טאל", חיפשתי "טול" (שלא לדבר על ג'תרו לעומת ג'טרו). אפרופו, לפני זמן היה איזה דיון על הבדלים בהיגוי הברות באנגלית ויש לי משהו נחמד בנושא. זוכר איפה היה הדיון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הדיון שמתחיל כאן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> הכל כבר כתוב באייל אז אפשר להתחיל לחפש בדילוגי אותיות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקוד המקובל כאן הוא בכתיבה מהסוף להתחלה, שיטה יהודית עתיקה שבנוסף לכך שהכתב הוא כתב ארמי שעבר מניפולציה מעלה רעיונות קונספרטיביים מעניינים והמבין יבין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצל אלי ישראלי כיכבה בשנות ה 80' הגרסה הזו לרכבת של 11. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם את "אם תרצי" הלחין סשה ארגוב בברזילאית (סמבה? בוסה נובה?), או שזה רק נדמה לי עכשיו ככשמעתי את הביצוע של דגן, מסינג, כפרי ובן חור? בטח לא נדמה לי שזה ביצוע ברזילאי במודע, קומפלט עם ריקוד על המקצב. אני לא מצליח להשתכנע אם הריקוד הזה זורם או מלאכותי, אבל מעריך את הניסיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה, בוסה נובה. אפילו אפשר לזמזם אותו על בוסה נובה גנרית. בגרסה של התרנגולים זה חבוי, כי זו אולי הבוסה נובה היחידה בעולם שאקורדיון נותן את הקצב :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככשמעתי את ההדגמה מייד קפצה לי לראש בוסה נובה עוד יותר גלויה מהזמר העברי: בואי לאילת. (נורית הירש עדיין הלחינה בלי פומפוזיות, וירון לונדון היה פזמנואי ענק בז'אנר החרזנים המשעשעים, לא בכמות אבל באיכות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פזמנואי - פזמונאי בזמנו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגירסה הזאת נשמעת לי לגמרי בוסה נובה, אבל הגירסה של התרנגולים נשמעת לי רומבה, עד כמה שאני בקיא בז'אנרים באיזור הזה. מעניין אם סשה ארגוב בכלל הכיר בוסה נובה כשהלחין את השיר. הביצוע של התרנגולים - שהוא המקורי, אני מאמין - הוקלט ב-1963, והפריצה הגדולה של הבוסה נובה מחוץ לגבולות ברזיל היתה ב-1962 (האלבום Jazz Samba של צ'רלי בירד וסטן גץ). מצד אחד, לא נראה לי סביר שתוך כשנה המוזיקה הזאת הגיעה לישראל הפרובינציאלית והמפא"יניקית של תחילת שנות השישים, ושסשה ארגוב הספיק להטמיע אותה, אבל מצד שני - לך תדע. לא חושב שהכרתי את הביצוע הזה של דגן ושות'. הוא נשמע לי נהדר - מבוצע במיומנות ובעדינות, עם עיבוד מושקע ואינטליגנטי (הוויברפון הוא מן הסתם בהשראת פועלו של גארי ברטון ב- Getz Au Go Go). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקרה דומה: קרה זה רק הפעם, הכל עובר חביבי - לדעתי אחת הבוסות-נובות הכי יפות בזמר העברי, לאו דווקא כבוסה נובה, סתם כלחן מאוד יפה, בעיקר הפזמון (המלחין, בובי פנחסוב, די נשכח). הלחן במקור הוא מ-1951, ואני קצת מתקשה לשמוע אם בהקלטה מאז, שמשון בר נוי ויפה ירקוני כבר יש ברזילאיות (ברור שבבתים לא, אבל בפזמון?), או שהיא השלכה רטרוספקטיבית שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פנחסי, לא פנחסוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אוהב את הלחן של השיר הזה. בביצוע המקורי מ-1951 (לא הכרתי, תודה) אני לא שומע בכלל בוסה נובה או ברזילאיות, אלא רומבה או צ'ה-צ'ה-צ'ה, שהמקור שלהם, למיטב ידיעתי, הוא מהקריביים. הבוסה נובה גם נוצרה בכלל (בברזיל) רק בסוף שנות החמישים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קורין אלאל דווקא משחקת הרבה על המקצב. נשמע לי לא כל כך אלגנטי, ואולי אני שבוי בפוזיציה - לשיפוטכם המקור, וגם שני כיסויים ברזילאיים עם ליווי מעפאן אבל הקצב בשירה אלגנטי לעילא - אבל גם את הניסיון הזה אני מעריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א - לא ידעתי שהם עדיין מופיעים, טוב לדעת. ב - מה זה לעזאזל פאטינה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
patina [Wikipedia] היא הציפוי הדק על חפצים שהתיישנו היטב. הושאל לאיכות שמשביחה עם הגיל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוח מילון העברית המדוברת של דב"א ונתיבה בן יהודה, משפט דוגמה לשימוש במילה: "רחוב קטנטן ללא מוצא שהיו בו כל כך הרבה גוונים לא נגמרים של פטינה סתווית עד שאליס החלה לחפש אחר הטלפון שלה כדי לצלם כמה תמונות." - התיאור של סימטת ויה די סן סימונה מתוך "מדריך האוהבים לרומא" מאת מארק למפרל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היו אומרים פעם "ירוקת"? אם כי יש לזה משמעות קצת שלילית. או, שכבת/דוק יושן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל בהשאלה הכוונה היא לא להתחמצנות הנחושת אלא לתחושה האריסטוקרטית שהדברים הישנים והאיכותיים נושאים ואף מתגברת לאורך הדורות. כמו הגינונים של באטלר אנגלי שמשתבחים ככל שהוא מזדקן. ''ירוקת'' לא עושה עם זה חסד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השביח עם הזמן. עבש במובן הטוב של המלה :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המילה "פטינה" זכתה לקצת אור זרקורים לפני כמה שנים, במסגרת המשפט סביב גלוסקמת יעקב אחי ישו [ויקיפדיה]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן המשפט של סוחר ואספן העתיקות עודד גולן שבו רשות העתיקות טענה לזיופים הן בגלוסקמת יעקב אחי ישו והן בכתובת יהואש, חשפה לציבור את תפקיד הפטינה בבדיקת האותנטיות של ממצאים ארכיאולוגיים. הפטינה בהקשר הזה היא שכבה של חומר ביולוגי (חיידקים, עובשים ופטריות מיקרוסקופיות) המתפתחת במשך מאות שנים בתוך סדקים של ממצאי אבן ושיש שונים (למשל בחריצים של כתב או ציור). בעצם ע''פ ויקיפדיה ביה''מ זיכה מחמת הספק את גולן מאשמת זיוף. בכל זאת כיום נחשבים ע''י רוב המומחים, גלוסקמת יעקב לאותנטית ואילו כתובת יהואש למזוייפת כאשר המסקנות האלו כלל אינן מסתמכות על פטינה או בדיקות פיזיקליות-כימיות אחרות. אם יורשה לי להביע התרשמות אישית שאיני יכול להביא לה סימוכין, המצב המוזר הזה נובע מאיזשהו שקר מוסכם שכל הגורמים המוסמכים לא רוצים להפריכו. בתי המשפט ורשויות העתיקות למיניהן מסתמכות על עדויות של עדים מומחים לעניין הבדיקה הגאולוגית-פיזיקלית-כימית של עתיקות, כאשר המומחים הגדולים האמיתיים הם דוקא זייפני העתיקות. הזייפנים הללו יודעים בין היתר גם לגדל ולהרכיב את הפטינה הנכונה והם בד''כ מצליחים להכשיל את המומחים המדעיים. זה קורה בד''כ בגלל שהזייפנים הם מקצוענים בתחום זיוף העתיקות, בעוד ה''מומחים'' רק מחלטרים בתחום. במקרה עודד גולן קבע ביה''מ שמעבדות המשטרה זיהמו את הפטינה של גלוסקמת יעקב באופן שלא ניתן לערוך בדיקות מדעיות נוספות אחריהן. אני חושב שהקונצנסוס המקובל בקרב ארכיאולוגים לפיו כל ממצא עתיק שלא נמצא בחפירה מאורגנת ומוסמכת נחשד כמזוייף, קשור למה ששערתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השבוע הייתי בהופעת הבכורה של ההרכב "עגולשון", שכותרת המשנה שלו היא "פרוג בעברית" (הייתי צריך לכתוב את זה עכשיו כדי לקלוט פתאום את משחק המילים בין שם הלהקה לז'אנר), והעלה שלושה קטעים לספוטיפיי ובנדקאמפ. אילו הם היו מגדירים עצמם רוק/אינדי, ומשאירים למאזין לגלות ולהתענג על נגיעות הפרוג, הדי לייט בסך בכל, הם היו יוצאים יותר טוב מאשר כשהם מבטיחים פרוג ואז לא מספקים ברק מוזיקלי עד כדי כך גבוה. ובכל זאת, מהנה להאזנה, ואני מעריך את זה שהם מכוונים גבוה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוזר לתגובה הזו. את ליילי כתבתי למטה שאהבתי; אחרי עוד כמה האזנות נשארתי עם הערכה למיומנות ההלחנה, אבל אני ממש לא נהנה מהם, אין לי ממש תובנה למה. עם יוגב גלוסמן, הכיוון הפוך. עד כה לא מאוד אהבתי את התוצרת שלו, ואפילו לא יצאתי מגדרי בנוגע למיומנות ההלחנה. אבל האלבום החדש שלו, לפי האזנה אחת (ועוד כמה האזנות לשיר הנושא) מבריק ומענג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יובל, אני צריך לשמוע על עידו שדה מבן שלו, ובאיחור של שנתיים? לא קיבלת עליו טיפ (ממישהו שקשור למאמר למעלה)? (כולם - האזינו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק, הייתי צריך לדווח עליו כאן, בדיוק תחת הכותרת של הפתיל הזה שלנו. שמח שאהבת. אבל נתוני הצפיות בעמוד שקישרת אליו הם, אפעס, די עגומים, וכנראה מעידים על התוחלת של מוזיקה כזאת כיום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו לא רק המוזיקה - האישיות שמצטיירת מהשירה ומהמראה שלו היא אנטי-כוכב מוחלט. אם גם בן שלו לא כתב עליו לפני שנתיים, נראה שגם בתחום היחצנות הוא נעבעך, אולי מבחירה. אלון עדר, מנגד, מצליח יותר (לא כוכב, חלילה, אבל יותר), לפעמים גם עם שירים מתוחכמים מוזיקלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבוי. תחילתו של השיר הראשון (הייתי בטח צריך לכתוב "האקורדים הראשונים של השיר הראשון" אבל אין לי מושג מה זה בכלל אקורדים. שבט שמחפש עצמאות במזרח התיכון?) היא בדיוק מה שאני לא סובל בשירה - בין אינפוף לבייכנות - כך שלא אקשיב לכל האלבום הזה. לעומת זאת אם תמליצו לי על שיר אחד ממנו אולי אגלה את האור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים איתך שהשירה של הבחור היא ממש לא נקודת החוזק של השירים. ואני תוהה האם השאלה שלך שבסוגריים היא בהשראת כוורת, או שהמצאת את החידוד הזה בנפרד בעצמך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הולי שיט! אין ספק ששמעתי את הקטע הזה יותר מפעם אחת, כך שזה מקרה קלאסי של אובדן הפוינטר1 - תופעה שכבר התלוננתי עליה פעם. ______________ 1- מה שיכול להיות גם מודעה על עמוד החשמל השכונתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה לך דוגמה למותר האדם על המחשב - אובדן פוינטר ברוב שפות התוכנה המוכרות מביא לעיתים קרובות מאד לקריסה של כל המערכת (ומהבאגים שקשה למדי להבין ולדבג). והנה, אצלך ואצל כולנו, המערכת ממשיכה בדרכה שאפילו יש לה גישה למידע גם לאחר אובדן הפוינטר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקשבתי ל"הריקוד (המוזיקה היא כל מה שנשאר)" ואחרי שתיים שלוש תיבות של שירה זה נשמע כמו חיקוי גרוע לשיר בינוני של מתי כספי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הריקוד הוא מחווה כמעט גלויה למתי כספי - עם רפרנסים מוזיקליים מקורבים לכל מיני שירים שלו - אם כי לא גלויה כמו מתי, שמשלב רפרנסים מוזיקליים עם מילוליים, בחלקם מוסווים קלות ובחלקם מפורשים. שניהם בעיני דווקא שירים טובים, אבל בכל אופן, שירים אחרים שלו הם לא חיקויים. נסה למשל את ראיתי ציפור לבנה, אם כי כמעט לא משנה מה תנסה - בניגוד לגיבור הכתבה למעלה, נראה שלשדה יש חוש מפותח לעריכה עצמית, ומה שהוא מוציא שווה הוצאה. רק על תיפול על הכיסוי שלו של ברל, שעדיין לא גיבשתי דעה עליו אבל הוא בטח לא לחן מבריק. כמו כן, יש לציין שהוא גם פזמונאי משובח (אבל לא לשפוט לפי "ציפור לבנה", זה של זך). ובעיקר - הקישור שלך רומז ש"יום יום אני הולך למעונך" הוא שיר בינוני של כספי? מה פתאום? יצירת מופת, בטח אחד מעשרת הגדולים שלו, אולי אפילו מחמשת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחווה למתי כספי במתי (של שדה) היא גם ברמת התפאורה של הקליפ, השווה לכאן. (בעצם בנקודה הזאת לא ספציפית למתי כספי, אלא לתקופה בכללותה, כי אלה הקוליסות שהיו ב"עוד להיט". השווה למשל גם לכאן.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחווה מאד מוצלחת, ושאפו גם למוזיקאי רב-הכלים שמופיע לצידו בקליפ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדב הולנדר, הבסיסט של ''להקה'' של אלון עדר, ומלחין מוכשר בעצמו. אני מבטיח לדבר עליו כאן עוד מעט, אחרי שאחרוש אותו יותר לעומק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, נדב הולנדר: האלבום שלו מלפני שנה מעולה. הרבה עושר מוזיקלי. כמו אצל עידו שדה, העושר הוא יותר בעיבודים (שלו עצמו) מאשר במגנינות הבסיסיות. המנגינות הבסיסיות בסדר, פחות מבריקות משל עידו שדה (או של אלון עדר). במילים, אם ציינתי לטובתו של שדה שהוא כתב שיר על אימו הסיעודית, הנה הולנדר כתב אלבום שלם של מחווה לאימו השוקעת בדמנציה (אבל זה מאוד מרומז, לא כבד רגשית; אני לא חושב שהייתי עולה על הנושא הזה אלמלא כתבה בעיתון). לבחור לכם שיר אחד? "הפוגה". עוד אחד? "חור שחור", בשביל זריקת הקצב בפזמון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצד מחאה מהוססת על טענתך באשר לאחד השירים האהובים עלי של כספי, תודה לכל משתתפי הפתילון הנהדר הזה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי אחרי זה מה הם השירים הכי אהובים עלי שכספי הלחין. במקום הראשון ''זה מכבר'', בביצוע המקורי של אושיק לוי. הוא היחיד שיכול להכנס לפלייליסט שלי גם היום. במקום השני ''הנה הנה'' ו''ימי בצורת''. הלהיטים שאהבתי בעבר- ברית עולם, לא ידעתי שתלכי ממני, ילד אסור ילד מותר- לא שרדו לצערי את השנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאצלי ''הנה הנה'', ''עוד תראי את הדרך'', ''כלבלב הו בי די בם בם'', ''נוח'' ואולי ''ימי בנימינה'' מצליחים לגרד מקום על הפודיום טיפה מעל האחרים. אחריהם מצטופפים עוד עשרות שירים, שאם תשאל אותי בשנה הבאה אולי אקפיץ מקום - ליחם אפילו לא קרוב לנוס בשבילי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה מעניין מישהו, לטעמי הפרימיטיבי מתי כספי הוא מלחין בינוני מאד. השיר היחיד שלו שנשמע לי טוב באוזן הוא ''כלבלב בידי בם בם'' או איך שהוא נקרא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שתגיד ''פינקס הקטן'', אבל מילא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהוד מנור היה פזמונאי טוב מאד. המנגינה בינונית מינוס (אם היא בכלל מקורית. נשמע לי כמו שיר בריטי ממלה"ע השניה, ואני מניחש1 שלא במקרה). ________ 1- שגיאת הקלדה שתישאר לפחות כאן, כזיווג של מניח ומנחש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת נראית לי הצהרת טעם חריגה יותר מלא לאהוב שוקולד. (שמעתי פעם על מישהו שלא אוהב שוקולד.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להאמין. מתי כספי הוא כשרוני מאד, אבל לבטח הסגנון שלו הוא לא כוס התה של כל אחד. שוקולד כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שעוד יותר מפתיע אותי מ''אני לא אוהב את מתי כספי'' זה ''לדעתי מתי כספי מלחין בינוני''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נזהר מלדבר בשמו של שכ"ג, הוא עושה זאת היטב בעצמו. אבל כשמישהו - אקראי - אומר שמישהו הוא "מלחין בינוני", אצל רוב האוכלוסיה שאיננה מוזיקאים מקצועיים1 פירוש האמירה הזו היא "המוזיקה שלו לא ממש מוצאת חן בעיני", ולא "הוא משתמש נהדר בדו-מז'ור 7 מוקטן במעבר ההרמוני מהבית לפזמון" או "השילוב אצלו בין ההרמוניה למלודיה מופלא". 1 או חצי מקצועיים. ז"א 95% לפחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הבנת נכון ששכ"ג השתמש ב"בינוני" כיופימיזם ל"לא טוב", וכוונתו האמיתית "לא לטעמי". אבל רק להבהיר מה יפתיע אותי (ובדיעבד ברור שזו לא פרשנות סבירה לביטוי "מלחין בינוני"): יפתיע אותי אם מאזין, מקצועי או לא מקצועי, יאמר "מתי כספי מלחין טוב לדעתי, אבל פחות מ<שישה מלחיני זמר ישראלים אחרים>". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי כספי מלחין טוב לדעתי, אבל לטעמי האישי יש לפחות ארבעה מלחינים ישראלים גדולים ממנו: יאיר רוזנבלום אריאל זילבר דני סנדרסון סשה ארגוב אני חושב שהמדינה שלנו התברכה בכמות אדירה של מלחינים יוצאים מהכלל. כספי עומד מבחינתי בשורה אחת עם דוד זהבי, מרדכי זעירא, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, ארקדי דוכין, יצחק קלפטר, קובי אושרת, נורית הירש, שלמה ארצי, שלום חנוך, יהודה פוליקר, קורין אלאל, צביקה פיק ושם טוב לוי. לכל אחד מהללו יש גוף יצירה מכובד ובו לפחות שני לחנים שלאזני הם מופלאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול להתווכח בפסקאות ארוכות בערך על כל מילה בתגובה שלך (חוץ מ"לדעתי"). אבל משהו אחד מעקצץ לי יותר מהכל לשאול אותך: מה שני הלחנים המופלאים לדעתך של נורית הירש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני מתעניין בשני הלחנים המופלאים של פוליקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את זה אני רוצה! (כמובן לא בשם אריק): (1) כשתגדל, (2) אחרי הטלוויזיה. (בשניהם זה כולל את פראזות הנגינה, שהן בוודאי גם של פוליקר) (וגם לא בשם אריק, הם כמובן לא מופלאים באותו מובן שהלחנים הטובים של כספי מופלאים.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, גם ''הנסיכה והרוח''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, על טעם וריח וגו'. הלחן הכי מוצלח (לטעמי) של פוליקר שאני נזכר בו כרגע הוא ''פנים אל מול פנים'', אבל אפילו הוא לא מגיע (לטעמי) לדרגת ''מופלא''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני גם שלל שרב הוא קסום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלי זה ''לא יודע'' (בכלל האלבום ''הילד שבך'' הוא בעיני הטוב ביותר של פוליקר) ו''שלל שרב''. הופתעתי ששאלו על הירש ופוליקר. חשבתי שישאלו על צביקה פיק. אז שני הלחנים של פיק שמופלאים בעיני הם ''אין מדינה לאהבה'' ו''שושנת פלאים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שתתקשה למצוא אוהב מוזיקה שיחלוק על גדולתו של פיק כמלחין, לפחות בקצת משיריו. ''נאסף תשרי'' ו''דמדומים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין, לראות אותו באותה רשימה עם שלום חנוך ממש עשה לי צמרמורות של קרינג'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשיפוט שלהם נטו כמלחינים, או כמוזיקאים בכלל? כי אנחנו מכירים אותך כרוקופיל. ואני איתך בזה שאצל חנוך, הגם שהוא כתב בחייו כמה לחנים נהדרים, הפרסונה הכוללת שלו כמוזיקאי גדולה הרבה יותר מהם; ואילו אצל פיק, עניין של טעם אבל אני כנראה איתך שהפרסונה הכוללת שלו כמוזיקאי קטנה יותר ממיטב לחניו. אבל אם כן מתמקדים בלחנים, איזה לחן של חנוך עולה על "נאסף תשרי" ו"שושנת פלאים"? (מצד שני, פיק נופל קשות אם שופטים לפי איזשהו ממוצע של לחנים ולא לפי הפיקים (הא). רוב השירים שלו נשכחו בצדק, וגם רבים מהלהיטים הגדולים שלו הם לחנים חלשים. "דיווה" נורא, אבל גם "לגור איתו", למשל, לא מזהיר.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז לגבי "נאסף תשרי": לדעתי הלחן של הפזמון יותר מסתמי - הוא ממש מעצבן אותי. וזה בגלל שהלחן של הבתים אכן יפה, ובא הפזמון הבנאלי והצעקני ומקלקל הכל. באופן קצת אירוני, ב'למה לי לקחת ללב' שלום חנוך עושה תרגיל דומה, ועובר מלחן יפה מאד בבתים לפזמון צעקני. אבל הוא פחות מעצבן מהפיק, וגם פחות בנאלי, ובסופו המעבר חזרה לבית חביב עלי. מראש אני מסתכן בזה שיכולת ניתוח הלחנים שלי לא בליגה של מכובדי הפורום, אז אני לפחות מודה בכך מראש ומקווה שארוחם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד חשבתי שלמה לי לקחת ללב הוא הצדעה (מודעת?) ל you never give me your money בפרט, באוזניי, הקטע "הצעקני" נושא עליו את צילה הנפלא של השורה out of college... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. חשבתי תמיד שזו השראה מכל מיני שירים של הביטלס שמחברים בית ופזמון שונים באופן קיצוני (strawberry fields, Lucy in the Sky). באמת זה ספציפית דומה ל you never give me your money. אבל יותר יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, נכון, ''למה לי לקחת ללב''. הוא עולה מוזיקלית על ''נאסף תשרי'' מכל כיוון שמסתכלים עליו (והמעבר מהפזמון לבית נפלא במיוחד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הידד :) אז ברשותך אנצל את ההזדמנות לחוויה לימודית: אם היו שואלים אותי 'למה השיר של חנוך עולה על נאסף תשרי' כל מה שיכולתי לענות זה 'אמממ, ככה? כי ככה זה נשמע לי?'. מהתגובה שלך נראה שיש לך נימוקים הרבה יותר מפורטים ומגובים בנתונים מוזיקליים. תוכל לפרט כאן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי, אני רחוק מלהיות מוסיקולוג ואין לי נימוקים יותר מ"כי ככה זה נשמע לי". כמובן אני יכול לפרט על כל צעד בשני השירים, בוודאי גם אתה, אבל זה יהיה רק "נו, ברור שהמהלך הזה הרבה יותר יפה מזה". אולי אומר "מפתיע בצורה מענגת", ואולי אגייס גם את "מבחן האוזן הסבירה" אבל רק כבדיחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שאני לא יכול לפרט על כל צעד, אלא יש לי חוויה כללית מאד אינטואיטיבית וקשה לי לעשות לה רדוקציה לא במישור הצעדים ולא במישור האקורדים. אני תוהה אם זה קשור לזה שגם בתור נגן (מאד) חובב בגיטרה, הרבה יותר קל לי להוציא משמיעה סולו גיטרה מאשר אקורדים. או שזה סתם מרמת ההשכלה מוזיקלית הבינונית למדי שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם צפנת פענח. לדעתי מה שמעצבן אותך בפזמון של "נאסף תשרי" זה פחות הלחן ויותר העיבוד והביצוע. ספציפית -הקופצניות של המקצב. דמיין את הג'ירפות או ערן צור עושים לו גרסת אנפלאגד. _____ ובכל מקרה לא בחרתי את השיר הזה כאחד מהלחנים הגדולים של פיק לטעמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שאני מתקשה לדמיין את ערן צור ואת ג'ירפות קוברים את "נאסף תשרי". הלחן לא מתיישב לי עם השירה שלהם. (פעם עשיתי לעצמי מבחן ללחן בלוז, בגבולות מאוד רחבים: לחן שמתאים לחווה אלברשטיין לשיר אותו ולנורית גלרון לא.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זמזמתי לעצמי, ואז נתקלתי בפראזה המוסיקלית של "יש לי דברים" "יש לי דמיון" וכו', בסך הכל ארבעה תוים, אבל פראזה שנשמעת לי מאוד קלאסית (באך?). היא חוזרת פעמיים, כאשר ההמשך שלה פעם הצידה- "חדשים" וכו'- ופעם שניה למעלה- "שעוזר לפעמים" שהיא המעניינת יותר כי היא עדיין מדיפה ריח קלאסי אבל מתחברת בסוף בצורה מושלמת לסיומת פופית רגילה ב"לשכוח". ומייד עלתה לי אסוציאציה לקטע אחר שנשמע לי גולש ממוסיקה קלאסית לסוג של פופ (האום-צה הישראלי)- הפראזה המוסיקלית ב"לא כל אדם אשר יוצא לרחוב" מתוך "הכל זהב" נשמעת לי מאוד מוצרט, ומייד חוזרת ב"רואה את מה שלפניו" לסימני ההיכר של סשה ארגוב. בוא נאמר שקל לדמיין את הראשונה מבוצעת ע"י חליל, אבל השניה (כמו כל השיר) פשוט תפורה לאקורדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתחושתי, ההבדל המרכזי טמון בביצוע. אם לחטוא מעט בפשטנות, ''נאסף תשרי'' מבוצע לפי אסתטיקה פופית-קיטשית עם ניחוח מזרח אירופאי קל (גם בפזמון הרוקיסטי לכאורה) ואילו ''מה איתי'' מבוצע לפי אסתטיקה ביטלסית אנגלו-אמריקאית לפי מסורת רוק-בלוזית. אפשר לקשר זאת לבחירות מוסיקליות קונקרטיות בעיבוד, בנגינה ובראש ובראשונה לפרייזינג בשירה (שמיניות סווינג אצל חנוך לעומת שמיניות ''ישרות'' אצל פיק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אבל נראה שאתה מזכיר שיר שונה מזה שדיברנו עליו (למה לי לקחת ללב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי כמובן ללמה לי לקחת ללב, מתנצל על הבלבול. רק להרחיב את הנקודה שלי. פרט למקרים מיוחדים*, קשה מאוד, לדעתי, להתייחס למנגינה (מלודיה+הרמוניה) בניתוק מהביצוע ומהעיבוד. גם האוזן שלי מעדיפה את למה לי לקחת ללב, על פני מרבית שיריו של פיק. אך אני חושד שההעדפה הזו מבוססת במידה רבה על גורמים אחרים שאינם המנגינה. בפרט, התוצאה היתה אולי מתהפכת לו היו מחליפים בין המבצעים ונותנים להם לעבד מחדש את השיר או אם הייתי שומע את שני הלחנים בנגינת פסנתר "ניטראלית". * מקרים שבהם המנגינה כל כך מיוחדת ויוצאת דופן עד שפרטי הביצוע מחווירים לעומת יופיה. הלחן של השמלה הסגולה הוא דוגמא מצוינת לטעמי. ולדעתי, אף אחת מהדוגמאות לעיל לא נמצאית בקטגוריה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> איזה לחן של חנוך עולה על "נאסף תשרי" ו"שושנת פלאים"? לטעמי יש לא מעט, בעיקר בגיזרת הלחנים הנוגים, למשל: "לילה", "לא יכול לישון עכשיו", "שיר ללא שם", "כי האדם עץ השדה", "עצים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטעמי היחיד מהם שמתחרה עם ''נאסף תשרי'' הוא ''שיר ללא שם''. (ובנוסף לו, רק את ''כי האדם עץ השדה'' אני באמת אוהב, הרבה בזכות המילים ובזכות הסאנוד החשמלי המצמרר, גם בהקלטה של חנוך וגם בזו של גלרון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה מהלחנים הכי יפים של חנוך הם עוד מלפני שהוא היה ממש רוקר: "האוהבים את האביב" ושאר מה שהוא הלחין ל"שלושרים", "תחת כובד התפוח" ועוד כמה ששולה חן שרה, ואולי הכי יפה, סתיו של חדוה ודוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ''נאסף תשרי'' גם אני אוהב מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוף סוף מסכימים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה שלושה לחנים מופלאים (לטעמי) של נורית הירש: פרח הלילך, בלדה לשוטר, מקהלה עליזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוץ מזה שהקרדיט על פרח הלילך מגיע לפרדריק שופן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשופן מגיע קרדיט רק על תיבה אחת בשיר, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על טעם וריח וגו'. ויקיפדיה גילתה (או הזכירה) לי עכשיו שהיא הלחינה את "כחולה כחלום", ומבחינתי זה השיא שלה, יחד עם "בואי לאילת". עוד כל מיני שירים שלה מתחילת הקריירה חמודים בעיני, לא מבריקים; שני הראשונים שהזכרת כנראה מאוד טובים, אבל לא עמדו אצלי במבחן ההישרדות האכזרי של עשרות האזנות. בשנות השמונים היא התחילה לנטות לבומבסטיות והימנוניות-יתר, בפרט עם שכבות של סינתיסייזרים ויהורם גאון. בטעם שלי השורה התחתונה שלה לא מזהירה. אבל אחד מלחני האייטיז שלה מופלא לטעמי, עם כל הסינתיסייזרים והבומבסטיות: "חלקת אלוהים". השילוב עם המילים נותן הצדקה מסוימת לבובמסטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בואי לאילת באמת טוב. בכלל הלחנים שלה יושבים נהדר על המלים. שירונט הזכיר לי את "איזה בוקר של זהב"- איך הלחן מתחיל קופצני כשהבוקר מתפרץ, מתעגל ב"לו ניתן לפרוש כנף" ועולה ב"לעוף עם היונים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכרתי את השיר, באמת נהדר! תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בן שלו מציג את תולדות הקלילות במוזיקה העברית. אני חושב שהוא החמיץ את נורית הירש המוקדמת, כש"בוקר של זהב" ו"מקהלה עליזה" הדוגמאות המייצגות. בנוסף אני מסתייג לגבי "כוורת". הם אמנם תמיד היו שטותניקים אבל בהתחלה בכלל לא קלילים. איזו קלילות יכולה להיות למי שכתבו את "ילד מזדקן"? באלבום הראשון הם הרי היו בכלל להקת פרוג, הכי רחוק מקלילות. באלבום השלישי אכן יש כבר המון קלילות ("גליית", "לו לו", "ככה היא באמצע", "העולם שמח"), כנראה בגלל שסנדרסון שחרר מהשליטה שלו בלחנים. אני חושב שסנדרסון המוקדם היה יותר "כבד" מהתדמית שלו. את "ככה היא באמצע" הלחינו אפרים שמיר ויצחק קלפטר ואת "העולם שמח" שמיר. עוד תנא דמסייע הוא שאת "לא יפריד דבר" סנדרסון כתב כבר ב 1970(!) אחר כך כמובן היה "גזוז", "הדודה והדוד" ו"הגלשן שלי", אז כן. עוד החמצה של בן שלו לטעמי משנות התשעים והאלפיים היא מאור כהן אלוף הקלילות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת (הגענו למרות הכל - דוקא לא), המגפיים של ברוך ופה קבור הכלב קלילים למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, וגם יו יה (שהיה גם הקטע היחיד בהופעות שהסולואים בו היו חופשיים ולא מתוזמרים). אבל בשלשתם אותו נרטיב סנדרסוני של מסכנות לא יוצלחית (ביו יה אפילו קפקאית), והמוות (או לפחות סכנת המוות) נוכח: הכלב מת מזמן, כשאתה קופץ ממקפצה תברר קודם אם יש מים בבריכה (אחרת?...), שפטו אותי למוות ישבתי על כסא חשמל, טובעים השניים מן האחד, שלף את האקדח וירה עליו (כדור אחד בתחת, סיומת הומוריסטית שמפרקת את המתח שנבנה קודם). תכלס מה הסיפור של ברוך? הוא מאוהב חולנית במגפיים שלו, והן בוגדות בו, והוא יורה במאהב ותופר אותן לעצמות שלו. איפה קלאריס? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחתי ''הדיפרסיה במוחו השתוללה'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו נזכרתי איפה למדתי מה זה ''דיפרסיה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאתה מגדיר (או מרגיש) קלילות כמו בן שלו. אני די מזדהה עם ההבחנות שלו, אבל מתקשה לנמק אותן. "לו לו" ו"גליית", למרות שהם שטותניקיים, מרגישים לי כבדים (לטובה) מוזיקלית - סאונד בשרני, אולי זה העניין. גם "מקהלה עליזה" (עניין של עיבוד; המיתרים מכבידים). אני כן קונה מנורית הירש המוקדמת מופת של קלילות: "בואי לאילת" (בסינרגיה עם הטקסט של ירון לונדון ועם נושא השיר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים שקשה לנמק קלילות. הרי יש מלים, לחן, עיבוד וביצוע שכולם משפיעים על התחושות שהשיר מעלה בנו. אני מניח שנסכים על כך שאפשר לאבד את הקלילות לכמה כיוונים שונים- גם לכוון הנוגה, גם לכוון הבובמבסטי, המורבידי המגוייס למטרה וכו'. כל אלה יכולים לצוץ בכל אחד מחלקי היצירה ולאדות ממנה את הקלילות. לטעמי לחנים ''בהירים'' תורמים רבות לקלילות, וקשה לשיר להיות קליל עם לחן ''כהה'', אבל מורכבות לא בהכרח פוגמת בקלילות, כפי שהוכיח אלוף הקלילות ו.א. מוצרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> איזו קלילות יכולה להיות למי שכתבו את "ילד מזדקן"? כמו שהמוקיון של היינריך בל תיאר בכישרון כה רב את גלגולי ״כך זה צריך להיות״, גם כאן מדובר במעבר החד כיווני מהקלילות העולצת אל כובד הראש. ״ילד מזדקן״ החל את דרכו כדאחקה שטותניקית בשם ״פוגי מתחשמל״. המילים הסופיות נכתבו על ידי אלון אלוארציק (שלא השתתף בכתיבת שירים עד אז, ואולי בגלל זה הסגנון כל כך שונה). ואם בא לך לשמוע עוד על היצירה של ״ילד מזדקן״, ועל הדרך גם להתפעל (כמוני) מהצניעות הכנה והמקסימה של אולארציק, שווה לשמוע את פרק הפוסקאסט הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוליארצ'יק- ''אני לא בטוח שזה יצא מצחיק''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלדה לשוטר ועץ הכוכבים הם הכי מופלאים שלה לטעמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין גדול במוזיקה, אבל עץ הכוכבים ממש לא נשמע לי עברי. יכול להיות שזה עיבוד של נורית הירש. נשמע לי, לפחות בביצוע של חווה, משהו אידישאי עם טאץ' של ג'אז ברוקלינאי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויקיפדיה אומרת שזה שיר יידי במקור. הלחן היידי הוא של נח נחבוש. העברי מושפע ממנו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלחן המקורי רק מעמיק את החידה. בלחן המקורי האלתור של הג'אז כמעט שנעלם מן הביצוע של חווה. קצב הוואלס ונגינת הפסנתר מצליחות להסתיר לחלוטין שהלחן נולד באמריקה וקרוב יותר לפורגי ובס מאשר לאיציק מאנגר. ואז פתאום כמעשה קסם בלחן של נורית הירש ובביצוע של הרכב ג'אז (גיטרה, באס, תופים ופסנתר) לא רק הג'אז חוזר אלא אפילו הסווינג. לדעתי, היתה כאן הצטרפות מקרים של שלושה גורמים. ראשית התרגום החדש של יורם טהרלב שהעברית שלו מעצמה מושכת אל הסווינג, היידע המוזיקלי הרחב וכישרון הנגינה על פסנתר של נורית הירש והעובדה שכל תקליט שירי הילדים של חווה אלברשטיין (חווה ועודד בארץ הקסמים) היה באוירה של הרכב וואלס-ג'אז-סווינג. ראו למשל את השיר הפותח ''כל פלאי הקיץ'''' עם הרכב הג'אז של מל קלר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי איך שכחתי להזכיר את שמוליק קראוס (או ראוס, כמו נופלר?) "זה קורה" ו"שוב" הם השניים המופלאים בעיני. והקאנוניים "בית הערבה" "זמר נוגה" "בובה זהבה" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיניי כמעט כל הלחנים של קראוס שהתפרסמו - ואני כותב ''כמעט'' לשם זהירות, לא קופץ לי כרגע חריג - יפהפיים. אולי דווקא ב''החלונות הגבוהים'' רוב הלחנים הם מדרגה אחת מתחת, סתם נחמדים מאוד. הכי אני אוהב את אלו שבהם הוא הוסיף ללחן היפהפה גם ביצוע מלוכלך, ''לוח וגיר'' ו''איך הגלגל מסתובב''. בכל אופן, לחנים מאוד יפים אבל לאו דווקא מורכבים (השווה ארגוב, כספי ורכטר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, לא מורכבים, בנויים לרוב בפורמט הסטנדרטי של שאלה-תשובה, אבל כל תו יושב כל כך נכון. אולי העיבודים של החלונות הגבוהים (חוץ מ''בובה זהבה'') פשוט לא עמדו במבחן הזמן, ואולי באמת הלחנים סכמטיים יותר. ''זה קורה'' עדיין עושה לי צמרמורת. טוב, זה גם הביצוע. גם ל''סוס עץ'' אני הולך ומתחבר רגשית עם הגיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, "בובה זהבה" הוא לחן בסדר בלבד עם עיבוד נפלא (תודה לבן שלו שבזכותו שמתי לב לתפקיד הבס, לא מרשים טכנית למיטב הבנתי אבל מרים תרומה אמנותית עצומה). "סוס עץ" - אני דווקא זוכר את עצמי כנער נמס לשלולית מיפי הלחן. אני לא רוצה לעשות לעצמי דירוג של שיריו של קראוס, אבל אם אעשה יש סיכוי שהוא יהיה מקום ראשון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבס ב''בובה זהבה'' של שמוליק ארוך, שכחתי לציין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בעיניי "סוס עץ" הוא שיר מופלא. הכרת את הביצוע של גידי גוב הצעיר לשיר? בדיוק אותו פלייבק כמו אצל אריק איינשטיין. עד היום לא ברור לי איזה כלי נגינה מפיק את הצליל הגבוה והמוזר, שמופיע שלוש פעמים בפתיחה (ועוד כמה פעמים בהמשך השיר). והכלי ששומעים בפתיחה של "בובה זהבה" זה לא בס, אלא גיטרה (ב-93.6% ביטחון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי. הריש הממלכתית של גידי גוב ממש מתנגשת חזיתית בשיר. והרגת אותי עם הכלי נגינה. שמעתי את הפלייבק הזה עשרות פעמים בביצוע של אריק איינשטיין, ומעולם לא חשבתי על זה. הוא פשוט היה שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, לא הכרתי את הביצוע של גוב. יכול להיות שהצליל המוזר זה איזשהו צעצוע או זמבורה, שזה הצליל היחיד שהוא מפיק? איזה כיף לקבל ממך השפטה מוזיקלית כשלצידי עומד בן שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם אני חושד שזה איזשהו צעצוע מאחורי הצפירה/יבבה הזאת. תעלומה. הקשבתי עכשיו לפתיחה בשתי הגירסאות של השיר (אריק איינשטיין, גידי גוב), ומסתבר שאצל איינשטיין הצליל מופיע ארבע פעמים, ואצל גידי גוב שלוש. נשמע כאילו סתם חתכו את התיבה הראשונה (עם הצליל הראשון) בביצוע של גידי גוב, מה שגורם לכך שהפתיחה היא באורך שבע תיבות, שזה מספר מוזר שגורם לכניסה של השירה להרגיש לא במקום. רציתי לוודא שזו לא סתם פאשלה בהעלאה ליוטיוב, ולהקשיב לביצוע בדיסק של גידי גוב (ההוצאה המחודשת של אלבום "הפרפרים", עם קטע הבונוס הנ"ל), אבל מעשה שטן - לא הצלחתי למצוא את הדיסק בכל מגירות הדיסקים שלי. אולי זה (עוד) איתות שאני צריך לשחרר, ולהיפרד מאוסף הדיסקים המפואר שלי, אם בפעם ביובל שאני צריך ממנו משהו, אני לא מוצא אותו :( |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בספוטיפי זה אותו אורך כמו ביוטיוב) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזה מין שלט לכלי נשיפה בשם EWI. זה בעצם מין סינתיסייזר קטן מתוצרת AKAI שמתלבש על כלי נשיפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר הוא מ-1978, וה-EWI של אקאי (שהיה ה-EWI המסחרי הראשון בתפוצה רחבה) יצא לשוק באמצע/סוף שנות השמונים. בנוסף, הצליל עצמו ממש לא נשמע לי מסונתז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה-ewi הופיע בסוף שנות ה-60. אתה כנראה מתכוון לסינתיסייזר של אקאי, אבל לפניו היו גרסאות שהיו מורכבות משלט שהורכב על כלי נשיפה וסינתיסייזר קטן ונפרד. הצליל עצמו נשמע לי כמו צפצוף של צפצפת פלסטיק פשוטה, האם הצנועה של הוובוזלה [ויקיפדיה]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עלה בדעתי שאולי אפשר לפתור את תעלומת הצליל הגבוה ע"י מייל פשוט לאילן וירצברג, המעבד של השיר. אז כתבתי לו, והוא ענה (תוך כמה דקות!) שהכלי המדובר הוא חלילית. בגלל שהצליל ממש לא נשמע לי כמו חלילית, שאלתי אותו אם השתמשו בהקלטה באיזשהו אפקט, או שנשפו בחלילית בצורה מיוחדת, והוא ענה שלא, זאת היתה חלילית רגילה, והוא היה זה שנשף בה. מפתיע, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה מפתיע יותר לו *אני* הייתי זה שנשף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ממש לא נשמע כמו חלילית. או שאולי זו היתה חלילית שהוקלטה ממש גרוע, וקיבלה דיסטורשן על הדרך. זה מזכיר לי ששמעתי פעם מרואיין עתיק שטען שהגיטריסטים התחילו להשתמש בקומפרסור אחרי ששמעו בטרנזיזטורים של אז את עצמם מנגנין וזה נשמע להם יותר טוב מבאולפן (כי בגלל האיכות המוגבלת הרדיו הפשוט דוחס את הסיגנל באופן טבעי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזכרתי בלחן של קראוס שאני לא אוהב - ''אצו רצו גמדים''. מילא לחן סתמי, אבל מקלקל את המילים. הן מאוד מוזיקליות כשהן מדוקלמות, והלחן מעלים את המוזיקליות הזו. (הייתי בטוח שכבר חפרתי את זה באייל, אבל לא מוצא.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל מה שהיה צריך כדי לשמר את המוזיקליות של המילים זה שכל ההברות בשורה חוץ מהסוגרת יהיו באותו אורך. זה עובד אפילו באותם תוים של קראוס. זמרשת מקשר לשלושה לחנים אחרים שיותר מתאימים למילים. של לפובסקי עושה מה שהצעתי. ביאל והנדל הוסיפו קצת מליסמות, בעצם שניהם באותו מקצב בדיוק, כמעט פלגיאט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב להוסיף את נחום היימן (''חופים'', ''אנשי הגשם'') ומוני אמריליו (''האיש מן הבקעה'' ''ההר הירוק תמיד''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעריץ גדול של מוני אמריליו (בזמר העברי גדולים ממנו רק ארגוב, רוזנבלום וזעירא). אבל אתה מצליח לאהוב בדיוק את שני הלהיטים שלו שאני לא. אם אני צריך לבחור רק שניים, אז "בצל כפות תמר" ו"ערב קיץ עם יונים". אני חושב שהאחרון נושא אצלי בתואר הלחן העליז הכי מבריק בזמר העברי (שזה נדיר, רוב הלחנים המופלאים הם דרמטיים או עצובים). (לפחות מנחצ'ה בחרת שירים ראויים גם לטעמי, אם כי יש לפחות עשרה שלו שאני עוד יותר אוהב. לבחור שניים אני לא יכול, אבל אחד כן: "על העיר עפות יונים".) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבוי. ברור שאני לא מתיימר לחלק ציונים למלחין כלשהו, יותר משאני מתכוון לתקן שגיאות דקדוק לדובר מנדרינית. אני משתמש, מדי פעם ובעיקר בעל-פה, בביטוי "X הוא בינוני מאד" כתחליף מעודן ל "X גרוע בעיני". מה שרציתי לומר הוא בפשטות: מתי כספי לא עושה לי את זה. בלי להתיפייף אני באמת חושב שזאת לא בעיה שלו אלא של טעמי הפשטני עד אימה במוזיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(קיויתי שתגיד משהו על ''יום יום אני הולך למעונך'', לכמה מותיקי האייל עם זיכרון טוב מדי יש ראיה לאהבתך לו. אל תנסו לחפש, זה לא בשרת.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל להזכיר לי? אכן יש לי חיבה מיוחדת לשיר. מצד שני, זה שהצלחתי לנגן ולשיר אותו מרמזת שאולי אין הוא מן המורכבים שבשירי מתי כספי. שירים אחרים שהלחין הלה שחביבים עלי במיוחד: הנה הנה, ברית עולם, לא דיברנו עוד על אהבה, ביום מסה, אלוף משנה במילואים, לא ידעתי שתלכי ממני, זה מכבר, ילדותי השניה ועוד כמה... אבל נדמה לי שחלק אני אוהב רק כי הם מתאימים למנעד שלי או מסיבה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפגש איילים בבית וישנה, עשית חידון מוזיקלי שהתברר כקל למדי - איזה שיר נפתח באקורדים שניגנת. אני שמח שלעוד מישהו כאן יש פינה חמה ל''ביום מסה'', שיר מופתי, שנדמה לי שאינו בנוי להתחבב על ההמונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשניסיתי להשוות באופן "תחרותי" בין כספי לשדה גיליתי שזה קשה, מבחינה מעניינת (אותי לפחות). אצל מתי כספי, ברוב מוחלט של השירים, כל הגאונות נמצאת בלחן המושר עם האקורדים - כלומר, זמר עם גיטרה יכול לבצע אותם כמעט במלוא תפארתם (על הבמה הקטנה בקיבוץ, מתבקש לומר, או ליד המדורה). במעט שירים שלו שעולים לי לראש יש עוד נגיעה אינסטרומנטלית בולטת שמעלה את השיר קומה - בפתיחה או במעבר בין השורות או הבתים ("קול קורא הלילה", "יום יום אני הולך למעונך"). השיר היחיד שאני חושב עליו שיש בו תפקיד קריטי לעיבוד עשיר הוא "מערבה מכאן", אבל הוא כבר כספי מאוחר יותר, חלש יחסית מבחינת מלודיה והרמוניה. אני חושב שזה נכון גם לשאר אדמו"רי שנות השבעים1. בסדר, שני הקטעים הכי מבריקים של שם טוב לוי הם אינסטרומנטליים, אבל גם הם בעיקרם קו מלודי אחד; ול"יש לי סימפטיה" לא מספיק גיטרה, צריך פסנתר (ורצוי גם זמרת וירטואוזית). ברוב השירים של עידו שדה יש מלודיה + אקורדים מורכבים ויפים, אמנם לא ברמה של כספי או רכטר בשיאם; אבל עליהם נוסף עיבוד עשיר ומרובה הברקות, שיש לו חלק קריטי בחוויה. זה מעלה את השאלה, אגב, "איך לחלק את הציון" בין שדה לבין נדב הולנדר שחתום כמעבד/מפיק, או שאפשר פשוט לשער שיש ביניהם סינרגיה. ולאחר החפירה הזו - המוזיקה היא כל מה שנשאר, בחוויה הכוללת באוזן שלי (כלומר כולל העיבוד), שקול לשיר טוב מאוד של מתי כספי, או אם תרצה, שיר ממוצע של כספי מתקופת הזוהר שלו. זה הישג כביר בשביל שיר שהוא חיקוי/מחווה לכספי. וגם, אחרי שכתבתי שרוב השירים שלו טובים להאזנה - אחרי עוד האזנות לאלבום הראשון שלו, יש לי שיר אחד נבחר לפינה לשיפוטכם: עוד יום. ראוי לציון גם הנושא של המילים שלו - אמו הקשישה, אולי סיעודית. נושא חזק רגשית אצל המון אנשים, שלא זכור לי שום שיר שעסק בו. 1 ביטוי של בן שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הפינה לשיפוטנו: א. גם למתי כספי יש, כידוע, שיר באותו שם. ב. שני השירים חולקי-השם הדגישו אצלי עוד יתרון כספיתי מוחץ - השירה עצמה. אצל עידו שדה, לפחות בשיר הזה, היא החלק החלש לטעמי. הקול שלו לא מעניין, נשמע משועמם וקצת משעמם. נמוך, אבל שטוח. לגבי הדיוק המוזיקלי אשאיר לאחרים לומר. אצל כספי, אולי מיותר לציין כאן, השירה נהדרת. צלולה, מדויקת, עם אופי ועומק ונופך משל עצמה מעל הוירטואוזיות של הלחן והנגינה. (ולגבי הזמרת הוירטואוזית - לא חיבבתי לא אז ולא היום את נורית גלרון. אבל מבצעת אחרת של שיר של כספי שהוזכר כאן - 'ילד אסור ילד מותר' אני ממש לא סובל. עוד משירי האייטיז שלה, אבל כשעם השנים גם נחשפתי יותר לאישיותה הטלויזיונית, זה אפילו התחזק. כמעט לרמת הקרינג'. אני לא מסוגל להאמין לשום דבר שהיא מבצעת, הכל נשמע לי כמו הצגה שאין מאחוריה כלום). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, יובל כתב ואני מסכים, הקול של שדה... דורש הסתגלות, וגם אחריה הוא נקודת תורפה. בנוגע לכספי, זה פשוט לא הוגן שהוא גם קיבל קול יפה כזה. (החיסרון היחיד שלו כמבצע הוא חוסר מוחלט של הבעה בפנים. אפילו זה, בהסתכלות מסוימת, לטובתו: זה רק מדגיש את ההבעה בקול שלו. וכשהוא מספר בדיחות זה עושה אותן יותר מצחיקות.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(טוב, זה כמו לומר שהחסרון של סלאש כגיטריסט זה שלא רואים לו את הפנים, או שקרמר מתפרץ לדלתות. זה לא חסרון, זה סמל מסחרי.) ולגבי הקול - אני חושב שזה מעבר לקול יפה כשלעצמו (בכל זאת, הוא לא אלביס פרסלי ולא אריתה פרנקלין. גם לא אריק איינשטיין), אלא המוזיקליות ומה שהוא עושה איתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולריכוך תגובתי הקודמת - 'המוזיקה היא כל מה שנשאר' הוא ממש אחלה, גם השירה של שדה טובה מאד לאורכו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו סיפר לי פעם על מתי כספי, שכשמוזיקאי צעיר פונה אליו עם שיר שחיבר (כדי לקבל חוות דעת, או אולי יותר), כספי מבקש ממנו לשמוע את השיר רק בליווי גיטרה או פסנתר, בכלל בלי עיבוד, כדי להתרשם מהמהות המזוקקת של השיר. זה מסתדר בדיוק עם מה שכתבת. השיר היחידי שעולה בדעתי ושעוסק בנושא של "עוד יום" (אם כי לא מהזווית של יחסי בן-הורה) זה "אדם זקן" של דני ליטני. בניגוד לעיבוד המקורי והמלא במחשבה של "עוד יום", העיבוד של "אדם זקן" נשמע לי עכשיו סתמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת עושה חשק להקשיב. בעניין "מאז ש"המי" עשו זאת לראשונה עם "טומי"" - נזכרתי בלהקה שלא שמעתי שנים על שנים The Pretty Things, שהאלבום שלה S.F. Sorrow הוא אופרת רוק שיצאה לפני טומי ויש אומרים שהשפיע על להקת המי למרות הכחשותיהם. האופרה מספרת על בחור צעיר ורגיש סבסטיאן סורואו שעובר תלאות, משרת בלמחמה ונכנס ליאוש ודכאון, עובר מסע הזייתי ומסתגר בתוך בדידותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשפט האחרון כמעט ומתאר במדויק גם את (אופרת הרוק?) "החומה" של פינק פלויד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן, תוכל להרחיב על דאחקות הבלוז המיותרות שהוקלטו בארץ? (או אולי אתה באמת מתכנן מאמר אחר בנושא הזה.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, הייתי בטוח שיש לי כמה דוגמאות בשלוף, אבל עכשיו אני מתקשה להיזכר. רק אחת אני זוכר, והיא כנראה לא דאחקה, אבל בלוז תפל לחלוטין בעיני: "בלוז שקט מהדרך" שחותם את האלבום של 14 אוקטבות, ושהוא דווקא מועיל כי בזכותו אני לא עצוב כשהאלבום נגמר. אולי הזיכרון שלך (ושלכם) יעזור לי: איזה שירי בלוז ישראליים אנחנו מכירים בכלל? נראה במי מדובר, ואז אפשר לדון במה דעתנו עליהם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, "בלוז שקט מהדרך" חלש גם בעיניי. בלוזים מוצלחים יותר (לטעמי) של יוני רכטר הם "כבו האורות" המוכר יחסית (יש בגירסת גידי גוב ויש בגירסת רכטר) ו"לא יכול להוציאך מראשי" היותר נידח. גם ב"צער לך" המפורסם יש הרבה אלמנטים של בלוז. אני ממש לא קונה את פוזת הבלוז (או אולי "נשמה"?) של מרגול, נוסח "כל כך מוכר". עוד בלוזים עבריים: "תפסתי ראש על הבר" ו"אל תוותרי עלי" של שלום חנוך, "בלוז בית הקפה" של גרי אקשטיין, כל מיני של דני ליטני, ומלך הבלוז בארץ - מיקי שביב ("אני מתפטר", "התרשי להתאהב בך שנית" ועוד הרבה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בראש שלי גם ל''לא חשבתי שתלכי ממני'' של מתי כספי יש גוון בלוזי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני המקור הרוחני ל''לא חשבתי שתלכי ממני'' הוא בלאד, סווט אנד טירז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בטח מתכוון ל""I Love You More Than You'll Ever Know", לא? מצד אחד יש באמת דמיון שלא שמתי אליו לב עד היום, אבל מצד שני, BS&T הם כל כך מחוספסים ומתי כספי כל כך משויף, שלא הייתי קורא להם "מקור רוחני". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שזה נשמע לי איפשהו בין ILYMTYEK לבין האלבום הנושא את שם הלהקה, שהוא הרבה יותר משויף, ועם כלי נשיפה, ומצד שני שום שיר ספציפי בו לא דומה בכלל ל"לא ידעתי שתלכי". לפחות כלי הנשיפה במעבר לפזמון של לי"ש לוקחים קצת לשם. אבל אם אני אומר שזה BS&T ואז מתלבט בין שתי גרסאות של הלהקה שכל כך לא דומות זו לזו, זה לא מוציא אותי מי יודע מה משכנע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קורה לי, גם ב ILYMTYEK יש כלי נשיפה, והתפקיד שלהם הרבה יותר דומה לליש"מ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום אחה"צ התנגנו אצלי ברדיו באוטו זה אחר זה "לא חשבתי שתלכי ממני" של כספי, "הלילה" של ארז הלוי, ו- I Love You More Than You'll Ever Know של BS&T. כמובן שמיד נזכרתי בפתיל הזה שלנו. עורכים מוזיקליים, כידוע, הרבה פעמים משבצים שירים כך שיש איזשהו קשר בין שירים סמוכים ברצף. הקשר בין לחש"מ ל"הלילה" די ברור (כספי הפיק את כל האלבום ההוא של הלוי), אבל לקח לי זמן לגלות את הקשר לחוליה הבאה - המהלך ההרמוני (הלא טריוויאלי) בשורה הפותחת של "הלילה" ("הלילה אנגן לך בכינור אדום") הוא אחד לאחד המהלך ההרמוני בשורה הראשונה של הפזמון של ILYMTYEK (המילים של שם השיר, עם "בייב" באמצע). וגם קיבלתי תשובה לשאלה שמטרידה אותי אותי קלות מזה כמה ימים: הייתי לאחרונה (בפעם המי יודע כמה) בהופעה של מיקי שביב, שהוזכר גם הוא בדיון הזה, והוא וההרכב שלו ניגנו ביצוע בלוזי ל"בדד" של זוהר ארגוב. הם השחילו שם, בקריצה, איזשהו מהלך של בס + גיטרה + תופים שהושאל מקטע מפורסם שלא הצלחתי להיזכר מהו. אז זה המהלך שמופיע בין "If I ever leave you" לבין "you can say I told you so", על ההתחלה של ILYMTYEK (עם אורגן במקום גיטרה במקור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת הדיוט: אם אני אקח רצף אקראי של ארבעה שירים מאותם השנים בערך, לא תצליח ליצור מהם שרשרת הגיונית עם קשר דומה בין כל שני שירים סמוכים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי לא. אבל אני חושב שאני מבין אותך, ומציאת הקשרים האלה היא באמת קצת כמו לראות צורות בעננים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחלתי לשמוע גם, אבל יצאתי מהאוטו באמצע "הלילה" ולא זכיתי ליהנות מ BS&T. תודה על הקישור שהזכיר לי את השיר הענק הזה שלא שמעתי מזמן, ולבטח תרם השראה לכותבים רבים. בכלל 88 השתפרו מבחינתי מאוד. לפני שלשה שבועות הם השמיעו בזה אחר זה את Back to Black של ACDC ו Enter Sandman של מטאליקה והזימו טרוניה ישנה שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדקתי באופן מסודר, אבל אני חושב שהבעיה עם 88 הנוכחית מתבטאת בעיקר בשעות הבוקר עד אחר הצהריים: גלגל"ציות מבאסת, כמעט בלי שמץ הרפתקנות. אם כבר שומעים רוד סטיוארט מוקדם, זה תמיד יהיה In a Broken Dream, ואם שומעים ג'ניס ג'ופלין, זה כמעט תמיד יהיה Me and Bobby McGee או Piece of My Heart. בערב ובלילה הרסן של העורכים כנראה פחות הדוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החזרה על אותם 2-3 שירים של יוצרים עם קאנון ענק מפריעה גם לי, מאוד. לאחרונה חסר לי גם ביטלס. היו כמה שנים שהביטלס יצאו כבר מהאף, אבל עבר מספיק זמן. אני מתחיל להתגעגע ל Strawberry Fields ו Here Comes the Sun (אחד משירי הבוקר, אם לא ה...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא את HCtS נדמה לי ששמעתי שם יותר מפעם אחת בחודש-חודשיים האחרונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום מוקדם בבוקר שמעתי ב-88FM את Oh My Love של לנון, שאני מכיר ככה ככה. בסוף השיר התחיל קטע אינסטרומנטלי שלא היה מוכר לי בכלל, ואחריו תוספת של בית חדש, עם מלודיה אחרת לחלוטין. לקח לי כמה שניות טובות להבין שלא מדובר בתוספת גנוזה לשיר שסוף סוף רואה אור, אלא בשיר אחר לחלוטין, של שון לנון - Parachute - שהעורכים שיבצו מייד בסוף השיר הקודם. הסולם אותו סולם, הטמפו מאד קרוב, ה-feel הכללי דומה, וגם הקול של שון לנון מאד דומה בשיר הזה לקול של אבא שלו. זה היה אקט מכוון מצד העורכים, מן הסתם, ואני תוהה עד כמה שון לנון היה מודע לדמיון כשהוא הקליט את השיר שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד בלוזים עבריים שנזכרתי בהם - אבנר שטראוס רץ פעם על טיקט הבלוזר, למשל "יש לי טלפון ואין לי עם מי לדבר". בעקיפין בזכות המאמר הזה גיליתי שיר בלוז מוקדם (תקופת התיכון) של הבילויים, "אושוויץ בלוז". מסתבר שהשיר הוא חלק מאופרת רוק שנגנזה, אפרופו הסיפא של המאמר. נועם דיין הוא זמר וגיטריסט בלוז מצוין שפועל בארץ, אבל למיטב ידיעתי הוא שר באנגלית, אז לא ברור לי עד כמה הוא רלוונטי לדיון שלנו. קצת אוף טופיק: לאורך השנים המציאו כל מיני פטנטים כדי לגרום למקלדת סינטי להישמע כמו גיטרה חשמלית. מדינת האמנות (הא הא) הנוכחית, למיטב ידיעתי, היא ה-Seaboard RISE של Roli. מרשים מאד, ללא ספק, אבל אני עדיין מחכה שמישהו יצליח להפיק לא מגיטרה את מה שמיקי שביב מפיק מהגיטרה שלו ב"התרשי להתאהב בך שנית" שהזכרתי למעלה, עם כל הניואנסים המדהימים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב לוודא בקשר למיקי שביב - בשני הקטעים האלה אתה חווה הנאה? אתה שומע שיר? (ממני אתה לא צריך להתבייש, נדמה לי שכבר התוודיתי באייל על אהבתי העזה ל-Third של סופט מאשין, ובפרט לFacelift, עד כדי כך שאני חווה עונג עילאי אפילו ב-5:50 הדקות הראשונות, שהן הכנה למוזיקה. אני לא יודע אם הקסם נובע מהתוכן הצלילי שלהן בעצמו או רק מהציפיה למה שאחר כך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חווה הנאה - בטח. שומע שיר - למה בדיוק אתה מתכוון בשאלה? את שני השירים כנראה לא אשרוק להנאתי, בעיקר כי אין להם מלודיה סדורה, אבל מבחינתי שניהם שירים מצוינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבלוזים היפים יותר של יוני רכטר, אני מסכים שהם שירים יפים, אבל הם נראים לי קצת ריקים מצד הבלוז. טכנית הם בלוז, אבל הם מבטאים את עולם הרגש המוהרי-רכטרי, שלא קרוב בכלל לדיכאון שאנחנו רגילים שמתבטא בבלוז. הוא השתמש בסולם בלוז, יכול היה באותה מידה להשתמש בסולם אחר. עם דני ליטני שר בלוז יש לי אותה בעיה שיש לי עם יוסי בנאי שר ברל וברסאנס. ברור שהם אוהבים באופן אינטימי את המקור, ומבינים אותו, ובאים בכוונות טובות, אבל הקול שלהם חסר את הגוונים הנכונים לז'אנר, ויוצא משעמם. מהמציאות שלך בתגובה הזו (אחר כך אחקור קצת את אלו מהתגובה הבאה) הנבחר שלי הוא גרי אקשטיין. לא הכרתי את השיר, הנגינה נהדרת, וגם השירה לא רעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני חשבתי מיד על תפסתי ראש על הבר כדאחקת בלוז. וזה למרות שלדעתי שלום חנוך הוא היחיד בארץ שבאמת מבין בלוז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דניאלה של דויד ברוזה! מתברר שהדעות אצלי בבית חלוקות עליו, אני דווקא די נהנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואללה! אם כי זה בלוז די "לייט". גם אני די נהנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רווח לי, חששתי שתגיד שזה בכלל לא בלוז (-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי שם בשנות התשעים העליזות, זה היה אחד החביבים ביותר על ידידותיי חובבות הברוזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא ללא ספק עושה שימוש מעולה בגוני הקול שלו כאן, מה שמקפיץ את השיר (או שמא ההפך: הבלוז מוציא מדיוויד ברוזה גוני קול חדשים ומצוינים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת, ואני חשבתי שדוגמת הדגל לדאחקת בלוז קנונית היא ''תפסתי ראש על הבר'' של שלום חנוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס, יובל הקדימני ופספסתי את זה בקריאה מהירה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יובל אמר ''כל מיני של דני ליטני''. בעיני ''שיר היורה'' הוא דאחקת הבלוז התפלה מכולן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היית מקטלג את השיר "בלוז"? בעיניי הוא יותר רוק עם נגיעות פולק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק, אבל הוא מעצבן אותי אז דחפתי אותו לשם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר פתחנו את זה... על השאלה "האם ייתכן בלוז ישראלי" ניסו רבים להשיב, בין השאר בתכנית רדיו ששודרה לא מזמן בשם "ס'אוחתו בלוז - סיפורו של הבלוז הישראלי". השאלה כאן היא איך מגדירים בלוז. אם מדובר על בלוז כז'אנר מוסיקלי - במילותיו של אלי מרכוס, "ההיסטוריה של הבלוז בארץ היא כמו מסע במדבר. מפעם לפעם פוגשים נווד מזדמן או מגיעים לנווה מדבר – אך רוב הזמן צועדים בתוך שממה מוחלטת." האמנים הישראליים הושפעו בעיקר מהרוק הבריטי, והבלוז האסלי בוצע מדיי פעם, כאמור, בתור איזושהי דאחקה. נעשו נסיונות רציניים יותר ליצור בלוז, אבל אלה לרוב נשמעים מאולצים למדי, מין וולגריזציה של הבלוז, כזו שלוקחת מספר סטראוטיפים מוסיקליים, הווה אומר - המאפיינים השטחיים ביותר כמו מבנה הרמוני או מקצב שאפל בגיטרה ומסתפקת בזה כדי ליצור רושם כלשהו של בלוז. המאפיינים העמוקים יותר - בלו נוטס אמיתיים, שירה שנשמעת כמרחפת מעל הליווי - לרוב נעדרים לגמרי. בלוזיסטים ישראליים בעיקר מהשנים האחרונות משתמשים גם בעברית מליצית מאד לא בלוזית... בקיצור, למרות שדווקא נראה שיש תחיה מסויימת בשנים האחרונות שמתבטאת בזרם יציב של אמני בלוז שורשיים שמגיעים להופיע בארץ, ודור חדש של יוצרים מקומיים - מעבר לרמת הקוריוז וסצנת השוליים, נראה שהבלוז לא ממש קשור להוויה כאן. אבל יש גם הגדרה רעיונית רחבה יותר לבלוז, כמין ביטוי אוניברסלי של נדכאות שיש לה ביטוי מוסיקלי שורשי. במובן זה הפלמנקו נתפס לפעמים כבלוז ספרדי, והרומבטיקו - כבלוז יווני. לפי התפיסה הזאת נראה שמה שתופס את המשבצת של הבלוז בישראל הוא דווקא המוסיקה המזרחית, במיוחד זו הישנה. כך למשל הוצגה מרגלית צנעני כ"זמרת הנשמה הישראלית". כל זה היה חלק מתפיסה של מזרחים את עצמם כ"שחורים", והמוסיקה המזרחית נתפסה כבלוז, הסול והאר אנד בי הישראליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הזרקור שהפנית ליוצר מוכשר. לא הכרתי אותו. שמעתי את "קצת אהבה לא תזיק" ברדיו וזהו. הקשבתי לשירים שקישרת אליהם ולא כל כך התלהבתי. רק אחד מהם- "הפעמון" גרם לי לשמוע אותו בשנית. אבל אז הקשבתי לאלבום "סיכום החיים עד עכשיו" כולו והוא אלבום מצוין בעיני. השיר שתפס אותי שם הוא "יש" עדר הוא מלחין נהדר בעיני. הפזמון של "קצת אהבה לא תזיק" (לבד לא טוב, ביחד רע...) נשמע כאילו הולחן על ידי לנון בשיאו. אז מה הבעיה? אני חושב שהגרוש החסר ללירה הוא בשירה. עדר הוא זמר לא מספיק טוב עבור רוב השירים שלו. אלו שירים שדורשים זמרים גדולים ממנו. "הפעמון" למשל, היה יוצא נשכר מאוד לדעתי אם היתה שרה אותו זמרת מדויקת ובעלת נוכחות כמו נורית גלרון או יהודית רביץ. הקול של עדר קטן מדי עבור "קצת אהבה לא תזיק" שדורש זמר עם יותר נוכחות. הפריע לי גם ששומעים אותו מתקשה בנמוכים. אני חושב שכמו דן תורן בזמנו, אחרים ישירו את השירים שלו טוב ממנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> הפזמון של "קצת אהבה לא תזיק" (לבד לא טוב, ביחד רע...) נשמע כאילו הולחן על ידי לנון בשיאו. פה (ב-5:40) אלון עדר מספר ש-Mind Games של לנון היה מקור השפעה והשראה מרכזי לשיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה. לא כל אחד יכול לכתוב שיר טוב של לנון1. איזה שיר גדול זה היה אם לנון היה שר אותו, הא? _________ 1 ועוד לקרוא לזה "רוק קלישאתי עד הסוף" (שם, 9:50) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הקישור לפודקאסט, מעניין. וכל הכבוד אריק, לא שמתי לב ללנוניות של השיר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשמוע את עדר זה ממש מתקן לונה פארק של מסע בשנות השבעים. אתה יושב וחולפים על פניך כל הגדולים- הנה גרוניך! הנה סנדרסון! הנה רכטר! בחצי מהשירים שלו יש לי דז'ה וו (בעצם דז'ה אנטנדו) שאני לא מצליח לשים בו את האצבע על שיר ספציפי אבל היוצר המרופרר ברור כשמש. השאלה היא האם לאלון עדר יש טביעת אצבע משל עצמו. האם כמו שנוכל בקלות לשייך לחן של אריאל זילבר או של יוני רכטר שלא שמענו מימינו, נוכל גם לשייך לחן של אלון עדר ככזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדז'ה וו היה חזק במיוחד ב"כמה שאלות על גברת היי-טק". זה שיר עמוס בהברקות, רפרורים וטוויסטים מוזיקליים. אני שמעתי שם גם סנדרסון וגם רכטר, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע בדיוק. משפט הסיום עזר לי למצוא את הרפרור ל"גן סגור" במשיכה של ה"האאא" בסוף כל בית. אבל הנושא המוזיקלי המרכזי הוא סנדרסוני ונשמע כמו הלחמה של "היא התיישבה ליד פסנתר" ו"אינספקטור פיקח". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם החדש מאוד לנוני. במיוחד מעבר האקורדים לפני ואחרי השורה הרביעית של כל בית. שוב לחן נהדר שסובל לדעתי משירה אנמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל השיר משדר פלאגיאט של Woman, או לפחות רפרנס מושפע מדי. מהעיבוד ועד המילים. מסכים לגבי השירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלוואי עלי להלחין כזה פלגיאט. שמעתי לפני מספר שבועות את מנחם גרניט אומר שיש לו בראש הארד דיסק עם שירים משנות החמישים עד שנות התשעים, וכל מה שבא אחר כך נשמע לו אותו הדבר כמו הדברים שהוא מכיר. לעתים ממש נדירות בא משהו חדש. גם אני לא יכול להמנע מהרפרנסים שעולים לי כל הזמן. פה אלטון ג'ון, שם דולי פארטון אז לחן שנשמע כמו לנון (עם קצת סנדרסון, תמיד אני שומע סנדרסון אצל עדר) זה לא רע. לא רע בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל פעם שאני מפזם לעצמי (בלי מילים) את "שיר לאמא" של אלון עדר, ומגיע ל"מהזמן המטשטש / מהדרך המייאש", אני מופתע מזה שהמנגינה היא בדיוק כמו הפתיחה של From Me to You של הביטלס (ה"דה דה דה, דה דה דם-דם-דם" על ההתחלה). זה אף פעם לא קורה לי כשאני שומע את השיר המלא, כי ההרמוניה בשני השירים שונה לחלוטין, ואני צריך את ההמהום הנטול-ליווי כדי שהמוח שלי יעשה את החיבור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבוקר שמעתי אותו ברדיו, בצלילים הראשונים לא זיהיתי את השיר, וחשבתי שזה מישהו מבצע שיר של שלמה ידוב. אחרי שהתאפסתי זה עדיין נשמע לי כמו שיתוף פעולה ממש מוצלח בין ידוב ליוני רכטר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המילים, העיבוד והשירה אכן Woman, ולא לטובה כי Woman בעיניי בלתי נסבל. אבל יש ב"אישה שלי" יותר עניין מוזיקלי מב"Woman" (ומברוב שירי הסולו של לנון), מה שמחלץ אותו ועושה אותו יפה בעיני. אני יותר סלחן משניכם לשירה של עדר - בעיני היא לא מרשימה במיוחד אבל לא חלשה באופן שמפריע לי, כמו אצל רבים אחרים בני דורו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משווה ומעלה: לטעמי השירה של אלון עדר היא לא סתם "לא חלשה", אלא מצוינת. יש לו בדיקציה ובהגשה סמכותיות מרשימה, וזה ניגוד מרענן לקולות הרכרוכיים הטיפוסיים באינדי הישראלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את "יש" אני גם אוהב, אבל בעיקר בגלל הגימיק הנפלא בפתיחה. (שמת לב ב"הפעמון" לטעות בשם המשורר המאוזכר?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, האר את עיני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מרגיש כמו דמות של צ'רלס דוברובסקי'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמעתי בוקובסקי, אבל אולי זה מה שהתכוונתי לשמוע :) ושאלת קונטרה - האם אתה מזהה מאיפה הסימפול "כן, תל אביב בחורף, תל אביב בקיץ" לקראת סוף "לילה דרך תל אביב"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסימפול הוא מ"טיול ליפו" של שלום חנוך (7:20). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה! אני מרגיש אידיוט: גם זיהיתי (בביטחון של נגיד 95%) את קולו של חנוך, גם "אדם בתוך עצמו" הוא האלבום האהוב עלי של חנוך ולפני שנים חרשתי אותו הרבה, וגם, תוך כדי כתיבת המאמר, חיפשתי בגוגל "תל אביב בחורף תל אביב בקיץ", וכשלא קפץ שום דבר משמעותי בעמוד הראשון אמרתי לעצמי "לא שיר של חנוך, הרי גוגל סורקת את שירונט". (ואני מרגיש שגם גוגל אידיוט. אם מוסיפים "שלום חנוך" שירונט כן קופץ, אבל למה זה לא קופץ בלעדיו? מה שכן קופץ שם בשלושת עמודי התוצאות הראשונים ממש לא מובהק.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שחיפשת בלי המרכאות הכפולות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה. עדיין אני חושב שהוא אמור לתת עדיפות לתוצאות שבהן המילים מופיעות ברצף/בסמוך/בסדר הנכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפ, ואם להתייחס לפתיל המקביל- זה אחלה בלוז ישראלי לטעמי. אני לא יודע אם מהלכי האקורדים מתאימים, אבל המילים והאווירה של השיר הן בלוזיות בעליל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, מישהו היה בחמישי בבכורה של האופרה? ירדן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המפפ. לא היה כל כך טוב לטעמי. עלילה חסרת עניין, זה לא נורא לאופרה. מילים שיש בהן עניין, אבל רובן ללא כתוביות וקשה להבין. לעדר בתפקיד הראשי אין כריזמה בימתית רבה, זה צפוי. פחות ברור לי למה לתפקיד הראשי השני נבחרה יעל אייזנברג, חביבה ושרה בסדר אבל חסרת כרימזה בימתית אף היא. רודנר, גוש וטלמון שפעו כריזמה, בתפקידי המשנה. בעיקר שעשע רודנר, שהצליח לאמץ פרסונה שונה לחלוטין מזו שהוא בדרך כלל. אבל הרי לא לשם כך התכנסנו. איך היו הלחנים? נשמע לי שעדר לא נתן את המיטב שלו. היה לי חסר עניין מוזיקלי. היו קצת רגעי עניין בעיבוד (אבנר קלמר בעיקרון, בטח גם עדר), אבל לא לחנים מבריקים ולא לחנים קליטים. שני השירים היחידים שנהניתי מהלחן שלהם הם ממוחזרים מאלבומיו ("קצת אהבה לא תזיק" ו"הקלף נטרף"), ואפילו הם קצת קצוצי כנפיים מוזיקליות. בצד החיוב: תזמורת המהפכה מצלצלת נהדר, כשלעצמה וגם בשילוב עם "להקה". הרגע המוזיקלי הכי מהנה בשבילי היה הקטע שהתזמורת נגנה בהדרן. הקהל היה רב (חשדתי ברשעות שהרבה אנשי "רימון" באו בגלל עדר האב, אבל לפי חתך הגילים כנראה הם לא היו רוב הקהל), ואני לא יודע אם רובו נהנה יותר ממני, אבל בתשואות בסיום מאוד פירגנו, בכל זאת היתה תחושה של רגע גדול. חשבתי כשיצאתי, אם אלון עדר מתכוון לעשות קריירה כיוצר אופרות רוק, זה היה לא רע בכלל כהתנסות ראשונה. מכיוון שיותר סביר בעיני שהראשונה היא גם האחרונה, אני חושב שהוא החמיץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלבום חדש לאלון עדר ולהקה מלפני שבועיים-שלושה, משתלבים בנוף. לטעמי - לא מלהיב. מוזיקלי, נעים, זורם - אבל רוב הצלילים צפויים איכשהו. אני מחפש ומחפש ניצוצות של גאונות מוזיקלית, ולא מוצא. שלושה שירים בכל זאת ראויים לציון: 1. זהו זה - השיר החותם, גם אם לא מבריק מוזיקלית, מפתיע בצליל שלו. סולו הפנדר רודס המאולתר שמסיים את השיר והאלבום כולו נפלא (כן, אני צריך לשמוע יותר ג'אז. כשאני אהיה גדול.) 2. מלאכת החיים, דואט עם רונה קינן (ששותפה גם ללחן). דווקא שיר ממש יפה, גם המוזיקה וגם המילים. המילים הן גלולת ארס קלאסית של חנוך לוין: לא היה בנו להט. בחרנו זה את זו מפני שמוכרחים. מפני שגשם יורד בעולם, והלילות קרים. מפני שאי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק. אבל מעולם לא עזב אותנו ריח כבד של שוּק. (אני מניח שזה קטע מתוך המחזה "מלאכת החיים", שלאו דווקא מוסגר על-ידי לוין כשיר.) אבל מה עשו קינן ועדר? אבוי, הם ניטרלו את הארס. את שני המשפטים הראשונים ואת האחרון הם דחקו לשוליים המוזיקליים. ברוב השיר הם חוזרים שוב ושוב על "מפני שאי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק", ועוד חוזרים על "חיבוק" בהבלטה. וכל זה בלחן ענוג ומלטף, ובשירה ענוגה ומלטפת של גבר ואישה - ויצא שיר מאוד יפה כשיר רומנטי. יכול להיות להיט בחתונות. איך זה קרה להם? עדר לרוב לא לוקה בחוסר רגישות למילים, ורונה קינן היא מקום ראשון בליגה הזו - אם היא תשיר את ספר הטלפונים אני אשתכנע שהיא מבינה אותו באופן עמוק ומצליחה לתווך לי רבדים של רגש שיש בו. אני חושד שאולי הכוונה שלהם היתה ליצור בלון רומנטי, לנפח, לנפח, לנפח - ואז במשפט האחרון, שעדר אומר אותו כמה רגעים אחרי שהמוזיקה נגמרת - לפוצץ את הבלון. זה לא עובד, כי כשהם גומרים לשיר את ה"חיבוק" האחרון המוזיקה נגמרת, ובאופן מספק - לא נשאר מתח לא פתור. ואז אמירת המשפט האחרון כבר חסרת אפקט. אבל אם מוחלים על ההחמצה של לווין, כאמור זה שיר רומנטי יפהפה. מעניין להשוות לגרסה של שלומי שבן עם קרולינה לאותן שורות + 2 קודמות. 3. <קישור https://aloneder.bandcamp.com/track/--79>, שברובו הוא לחן לא מדהים, אבל בין הבתים יש מעבר פסנתר כן מדהים, וזה הרגע האלון-עדרי היחיד שקפץ לי באלבום. בהתאם לתמה של המאמר למעלה, המעבר הזה נשמע ציטוט משנות השבעים. אבל אני לא מצליח לשים את האצבע, ציטוט של מי בדיוק. ואם לא ציטוט, מחווה למי? לרגעים קצרים חשבתי יוני רכטר, חשבתי שלמה גרוניך הצעיר, חשבתי אפילו "בדשא אצל אביגדור", אבל כולם לא בדיוק. תעזרו לי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לא יבשה הדיו על התגובה הזו (נשפך לי דיו על המסך, אל תשאלו), והנה אלבום עוד יותר חדש שלהם! סמיכות הזמן מעוררת בי תקווה שהוא אנטיתזה כלשהי ל"משתלבים בנוף". תיכף (שבועיים-שלושה) אבדוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אנטיתזה, עוד מבערך אותו דבר. משהו אחד להפסיד הוא עדר במיטבו. "אדמה חכמה" טוב מאוד, שלושת האחרונים לא רעים (האחרון לא חדש, כתוב שהוא הוקלט ב-2012), וארבעה שירים סתמיים, ועולצים מדי. שיר סתמי של אלון עדר מבאס אותי, ואם הוא עולץ מדי אז זה מעצבן יותר, אני מרגיש קצת כמו האבא מהבדיחה שהבן שלו נכשל בהכל ורק קיבל ציון טוב בזמרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. זה לא פנדר רודס! נשמע לי כמו פסנתר אקוסטי (או דגימה שלו) עם אפקטים - בעיקר ריוורב וקורוס. אכן סולו יפה, ובגלל הג'זיות-בלוזיות שלו, אופתע אם זה אלון עדר עצמו מנגן. אנסה להשיג מידע מוסמך ממקורותיי בסצינה. 3. התפקשש לך הקישור, אבל התכוונת ל"ההפך מנולד", נכון? גם לי מעבר הפסנתר נשמע מאוד שנות השבעימי (דווקא פה, למיטב שמיעתי, יש פנדר רודס שמכפיל בעדינות את הפסנתר), אבל אני לא חושב שזה ציטוט מדויק (או קרוב למדויק) של משהו ספציפי. האסוציאציות שלי היו "הלילה בחלום" של יוני רכטר, "שיר אהבה סטנדרטי" של אריק איינשטיין (לחן עילאי ונגינה עילאית של רכטר), והמנגינה של "בלוז לחופש הגדול". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מקור מוסמך ב"להקה" מדווח שזה אכן פסנתר עם אפקט, אבל שהמנגן הוא דווקא כן אלון עדר עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אופס, זה באמת בכלל לא נשמע פ"ר, נשביתי בקונספציה. אלון עדר ולהקה הופיעו בפסטיבל הג'ז תל-אביב 20171, כך שכנראה הג'ז לא זר לו. 1 בזמנו ראיתי את הפרסום, ודגדג לי להתאמץ וללכת להופעה, ואז אמרתי לעצמי, אל תהיה חמור: להופעות של ג'זיסטים "אמיתיים" אתה לא הולך, אז ללכת לחלטורה רק בגלל שאתה מעריך/ץ את האמן על דברים שהם לא ג'אז? אז לא התאמצתי ולא הלכתי, לא לאלון עדר בתל-אביב וגם לא לג'זיסטים אמיתיים בתל-אביב, וגם לא בחיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהמשך להערת הרגל: אם אי פעם תתאמץ ותלך להופעת ג'ז בחיפה, עשה לעצמך טובה ואל תבחר בהופעה מסדרת "ג'ז חם" (או איך שקוראים לזה) בבית אבא חושי. המוזיקאים הרבה פעמים מצוינים, אבל המקום מזעזע - אולם עם אווירה הסתדרותית-מפא"יניקית עבשה, בדיוק כפי שהיית מצפה ממקום עם השם "בית אבא חושי", ובדיוק ההיפך ממועדון ג'ז. (הייתי מוכן להישבע שכבר כתבתי את התגובה הזו, אבל עם עובדות לא מתווכחים.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך האלבום החדש? כן, כן כן, כן! בעיני, הכי טוב של עדר מאז השני (והראשון עם "להקה"). רוב השירים טובים פלוס, כולל השניים של נדב הולנדר והאחד של ספי ציזלינג (עם עיבוד שנשמע לגמרי אבנר קנר, או שמא יואל לרנר). בארבעה שירים מופיע אלמנט חדש אצל עדר, ונדיר בפופ בכלל - מקהלה קטנה! שהתפקיד שלה נע בין קונטרפונקטים זעירים לקו השירה הראשי לבין צלילי "מילוי" פה ושם; כאילו תפקיד סינתיסייזר שברגע האחרון ניתן לקולות אנושיים. נחמד מאוד. והעיקר, שני שירים שמתעלים לדעתי לפסגות של עדר: בתנועה במבט (עיבוד מלא שטיקים וטריקים, מוצדקים אחד אחד), ונעבור את המדבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצא לי כבר לשמוע את "בתנועה במבט" מספר פעמים ברדיו. הפסנתר בפתיחה (וגם בהמשך) כל כך יוני רכטר שאני ממש מצפה לשמוע את אריק איינשטיין מתחיל לשיר :) זה שיר טוב אבל לא מהגדולים שלו לטעמי. השיר החביב עלי של עדר נשאר "יש" (בזכותך הכרתי אותו, תודה). הוא בפלייליסט שלי בספוטיפיי ולא נמאס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכתב ברצינות או שאני מחמיץ את ההסתלבטות שלכם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצינות. אבל אם זה מניח את דעתך קראתי באיזה מקום שהטעם המוזיקלי מתקבע איפשהו בסביבות גיל 35 וקשה לו להשתנות משם. זה הסבר לא רע מדוע תמיד המוזיקה של הצעירים נשמעת להורים שלהם כמו רעש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום גיליתי ש"פנקס הקטן" (שנמצא ברשימת האהובים שלי בספוטיפיי) הוא לחן של כספי, וגרוניך מנגן בפסנתר. יותר מכך- שיתוף הפעולה הזה הפגיש אותם, ואז הם עשו את מאחורי הצלילים [ויקיפדיה]. עוד התפלאתי ללמוד שהמלים של "ואותך" הן של גרוניך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידעתי על ''פנקס'' מהסדרה של קוטנר ברדיו (קול ההתחלות)... מה שאותי הרשים ותיסכל במשך שנים הוא שאם ב''עיר הגברים'' הופיעה כזו יצירת מופת, הדעת נותנת שהיו שם גם שירים אחרים מצוינים - אבל ברדיו לא משדרים. כלום, בכלל. חששתי שכל השאר נעלמו בתהום הנשייה, ואולי אפילו לא הוקלטו. אבל עכשיו גיליתי שרובם (או כולם) זמינים ביוטיוב, מתוך תקליט שיצא אז. צריך לחרוש אותו קצת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פאשלה מוזיקלית אחת של מתי כספי ב"פנקס" מציקה לי כל פעם: הלחן נגמר באופן סתמי, וזועק לסיום יותר משכנע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אז אחרי כמה האזנות, הסיכום שלי: זו בהחלט החמצה (עד כה) מצד הקנון של הזמר/הפופ העברי. כל תשעת השירים מצוינים וראויים להכרה, ביחד וכל אחד לחוד. ז'אנר המיוזיקל האמריקאי לא זכה להרבה מחוות עבריות; על דעתי עולים בעיקר "הכל עובר חביבי", שעשו את זה היטב בשיריהם המקוריים ("מדרגות הרבנות"), וגם בעיבוד עברי לשיר מפסגות הז'אנר, ולטעמי נכשלו כשהם ניסו לעבד בסגנון מיוזיקל קלאסיקות של זמר עברי (למשל). נציין גם את עדנה גורן במנדלבאום, ואולי רבים משירי פסטיבלי הילדים ("הי הו היפו"). בכל אופן, "עיר הגברים" הוא מחווה מלוטשת ומצוינת: דן אלמגור מפגיז בשנינויות, מתי כספי בלחנים שרובם לא יותר מפונקציונליים אבל הם עושים את העבודה כבסיס לעיבודים אלגנטיים ולביצועים קום איל פו. חריגים ברמת הלחן: השיר הפותח והשיר הנועל, שמפגינים ניצוצות כספיים מובהקים. אגב, חוץ מ"פנקס" רק עוד שיר אחד ("ג'ו הבדחן") מספר סיפור, וגם הוא בלי הנפח של "פנקס". בשאר השירים המילים הן רק אווירה והווי של ברנשים וחתיכות. כך שתרומתו של דיימון רניון למופע היא בעיקר השראה רוחנית כללית. לסיום, שאלה לבקיאים ברניון בעברית: האם "דו רה מי" הוא מונח ידוע בתחום? (ר' שיר בשם זה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, ששי קשת בכלל הוא זמר מיוזיקל, למשל ב''ומתוק האור בעיניים'', ויגאל בשן לפחות ב''מתוק'' וב''אלף שיר לצפון'', כשזה האחרון מביא אותנו ללהקות הצבאיות בתור הזהב שבין ששת הימים ליום כיפור, שכנראה שהו לא מעט באזור הז'אנר, גם אם לא קל להצביע על מקרים ממש מובהקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה לשאלה: כן, הכוונה "כסף". אני לא יודע איך זה נקרא במקור באנגלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חרמפפ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הכוונה מתבהרת אחרי האזנה לשלוש שורות בשיר, רק לא הייתי בטוח אם זו המצאה של אלמגור לצורך המופע או שיש תקדימים בתרגומים. (שכ"ג: "מרשרשים" מוכר כביטוי מיושן לכסף, לא רק אצל ראניון, נכון?). ממה ששוקי כתב נדמה לי שאני גם מבין לפחות חלק מחוט המחשבה (משחק מילים על dough). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דו רה מי נשמע לי משהו שקשור למצלצלים ופחות למרשרשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ואני חושב שלפעמים הוא מתרגם גם ככה. אבל באופן כללי, למרות ש״דו רה מי״ זה חמוד, יש קצת בעיה בכך שכרמי בחר להמציא מילה בתרגום למרות שראניון השתמש במילה מוכרת באנגלית. היה עדיף לו נשאר עם המרשרשים והמצלצלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה משהו מוזר אבל חביב אצל ט. כרמי. ראניון השתמש בספריו בעגה של העולם התחתון בניו-יורק. המילים שם היו תערובת של אנגלית איטלקית ויידיש. (מלבד ''בצק'', כסף כונה גם ''חסה'' וגם ''תפו'א''). באותו זמן, שפת העולם התחתון בא''י-פלשתינה היתה תערובת של ערבית ויידיש. הבעייה של כרמי ולא רק שלו, היתה שציבור הקוראים שלו לא הכיר את השפה הזאת. מחברים פחות ''מקוריים'' כמו דב''א ואפרים תלמי הפכו את התרגום למפעל ''חינוכי'' שבו לימדו את קוראיהם את שפת הרחוב. ט. כרמי פשוט המציא מראשו. כך הפך הבצק לדו-רה-מי. אאז''ן הוא גם השתמש במילים ארמיות. הפושעים אצלו נשמעים לפעמים כמו חבורת אמוראים הדנה במשנייה היומית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. כרמי! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. והוצאת הספרים עם נייר הדק והמתפורר מ. מזרחי. ונזכרתי בעוד 2 תרגומים: הכלא הפך לחד-גדיא ובמקום מרשרשים היו ירוקים שדוקא נקלט בסלנג העברי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראשון יצא בשנת תש"ט בהוצאת "הדב" ונמכר לכל דורש תמורת 250 מיל שהם 0.000025 ש"ח. אני הבעלים הגאה של עותק מתפורר עליו שילמתי לאחרונה 80 ש"ח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מתפורר ויש מתפורר. סיפורי דיימון ראניון יצאו בכל מיני הוצאות (דקל, רמדור), ביניהן גם הוצאת כרמי (הוצאה של המתרגם עצמו). נדמה לי שהתרגומים הראשונים של ראניון יצאו בספרים מהודרים. מ.מזרחי [ויקיפדיה] באיזשהו שלב בשנות ה-70 הופיעה הוצאת מ. מזרחי שהיתה הוצאה פרטית והתנהלה ע"פ שיקולי רווח. ההוצאה תרגמה והוציאה מגוון מרשים של ספרי מופת וספרות זולה (3000 כותרים עד היום). הספרים היו בכריכה רכה ומנייר ממוחזר שהיה דק יותר מנייר רגיל ונוטה יותר לגוון כהה. כדי לסבך את התמונה, בתוך ההוצאה עצמה היה מותג "מועדון הספר הטוב" שאותו ערך אליעזר כרמי, שם הופיעו הספרים היותר קלאסיים של ההוצאה. הספרים של המועדון היו בפורמט גדול וכריכה קשה, אבל עדיין עם הנייר האפרפר-חום. אני זוכר ששאלתי את הספרים הללו מן הספרייה. במסגרת הזו הוציא כרמי, גרסאות מקוצצות ומחודשות של תרגומיו הישנים ותרגומים חדשים של סיפורים מאוספיו של ראניון. זה היה גם גורלו של פנקס הקטן. התרגום של א. כרמי הופיע בפעם הראשונה ב-1957 באוסף הסיפורים " טיפוסים קשוחים" שהופיע בהוצאת הבית שלו (כרמי את שות'). הוא הוציא את אותו האוסף בפעם השנייה ב-1996, בהוצאת מ. מזרחי ב"מועדון הספר הטוב". הסיפור על Pinks הקטן אינו מופיע בספריו של ראניון, אלא הופיע כחלק מסדרת כתבות-סיפורים שפרסם ראניון בירחון collier's. יותר מאוחר ראניון המחיז את הסיפור והפיק אותו כסרט עם הנרי פונדה ולוסיל בול (The big street). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספר ''מחרוזת הפנינים'' שיצא לאור בשנת תש''ט מופיע הסיפור על ''פנקס קטינא''. ההוכחה נמצאת בידי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אבל זה לא תרגום של א. כרמי אלא של יצחק אברהמי מ-1954 פנחס קטינא |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לתרגום מ-1954 להתפרסם בשנת 1949, והספר עליו אני מדבר, שכולל כאמור את "פנקס קטינא" תורגם ע"י א.כרמי. לא טרחתי לקרוא את הקישור שלך, כי מחלון חדרי אני רואה בקלות שבניין ההסתדרות עומייד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב צדקת. י. אברהמי היה העורך של "מכלול הסיפור הקצר: אנתולוגיה" מ-1954, שם מופיע הסיפור תחת הכותרת "פינקס קטינא". א. כרמי אהב למחזר חומרים ואם מיחזר פעמיים, מדוע לא ארבע? (1949, 1954, 1957, 1996 ואולי יותר) בכל אופן השיר "פנקס הקטן" שכתב דן אלמגור הוא מ-1970, מצוך המחזמר בהשראת סיפורי דיימון ראניון, "עיר הגברים". מה שמעניין בהפנייה שנתתי, הוא ההשוואה בין השיר למקור הדיימון ראניוני. כאמור הסנטימנטליות של ראניון טבולה בחומר שאולי לא הורג אותך, אבל נותן לך כאב בטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידוע לי, אבל בחיפושי, יחד עם החרס1 עלה גם הקטע החביב הבא לגבי הפועל "רשרש" בכלל: גם את המילה רשרוש חידש ביאליק, אם כי ביצירתו, מופיעה רק בסיפור "מאחורי הגדר": הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באוויר. – מאחורי הגדר פרק ו'. ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי גרשון שופמן והופתע מהתקבלותה בציבור: הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב. הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי, ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" – בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מילה זו והכול סוברים שהיא מילה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלוזנר התערב עמי כי ראה מילה זו במדרש או בתלמוד... עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במילה זו שנים רבות אחרי שחידשתיה. מכתב ב"הדואר" 1920 __________ 1- * עפ"י תקציר גוגל של האתר המת להיטון.קום http://lahiton.com (המחבר של הטקסט אינו ידוע לי, אבל הוא מתייחס ישירות לפינקס הקטן שלנו) השימוש הזה מקורי של המתרגם: "לא סתם תרגם, אלא המציא סלנג חדש, ביטויים חדשים, כמו מרשרשים, ... כשהקור הניו יורקי היה גדול מנשוא עבורה, דרשה ממנו לנסוע מערבה, אל השמש." * גם אצל נוריתה בביקורת של גל פרל וגם בזאת של דרורה גרופר השימוש הזה מוזכר כחידוש של המתרגם, אבל מי הן שתי אלה וכמה אמינות הן, אין לי מושג. * מיודענו אלי אשד מייחס אף הוא את הרשרוש הכספי לא. כרמי. אבל - מה שיכול, אולי, לשמש דוגמא נגדית הוא "העולם הזה" שכתב כבר ב-1954: "בארצות הברית ובבריטניה... האנשים מלאי כבוד לכספם, אפילו כששוב אינו מרשרש כביום צאתו לאור העולם" ועוד יותר קרוב: "...עם שטרות רבים אחרים, חדשים ומבהיקים, בא באניה ארצה מארצות הברית, מקום בו הודפס. יחד עם חבריו המרשרשים היה ארוז כחבילות ישרות זווית קשורות בחבל..." (ההדגשות, כמובן, שלי). התרגום של א. כרמי מאוחר יותר, כנראה מ-1958. כאן עייפתי מהחיפוש, אבל בטח אפשר לטרוח ולטרחן עוד קצת אם מישהו באמת מעוניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובעניין הכותרת, למדתי היום גם שדוד בן גוריון כתב מכתב(ים?) מפרגן למערכת "העולם הזה". לנוחותכם, הנה ארבעת הדברים ששכחתי בתמורה: 1. 2. 3. 4. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אח, "אין לקפח שכר רצון טוב". ובימינו? אילו לא היו מקפחים שכר רצון טוב - דיינו אילו היה בכלל רצון טוב - דיינו אילו היה בכלל מישהו מתחת גיל 50 שמבין את המשפט הזה - דיינו די, די נראה לי שהפוליטיקאי היחיד היום שמסוגל לדבר בעברית מליצית הוא ביבי, אבל הוא מתבזבז על הקהל שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין מאד, מה שגילית! תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. התרגומים החלו לפני כן. עפ"י דף היוצר של המתרגם ב"פרויקט בן יהודה" (שלא זוכה לפרומיל שבחים ממה שמגיע לו): הראשון, "מחרוזת הפנינים",תורגם ב-1949 (תש"ט) אחריו "השבעה" ב-1952 ואז "ליליאן" ב-1954. לא ידוע לי אם "מרשרשים" הופיע במי מהם, אבל אני נותן למר כרמי להנות מהספק. אומרים שזה הולך טוב עם בשר שור הבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שיפה שבציטוט שלך מ"העולם הזה, "מרשרש" הראשון הוא בבירור לא מילה נרדפת לכסף אלא הצליל שהוא עושה; ו"מרשרשים" אחר כך יכול להיות זה או זה. אבל עד עכשיו אני תמיד דמיינתי שמי שמרשרש הוא מטבעות, ורק בזכות הציטוט הזה אני מבין שמטבעות הם מצלצלים והמרשרשים הם שטרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בקיא ולא נעליים, אבל התשובה חיובית. מוכר גם כ''מרשרשים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני לרכב על הגל שלך ולהזכיר עוד החמצה עברית של שיר ממחזה מוזיקלי מתורגם. משום מה הבלדה על פנקס הקטן מן המחזה "עיר הגברים", מזכירה לי בלדה אחרת, את ג'ני של הפיראטים מ"אופרה בגרוש" של ברכט וקורט וייל. דיימון ראנייון תמיד צובט לי את הלב ומזכיר לי את ימי הנעורים, אבל בינינו לבין עצמנו, רוב הסיפורים שלו אינם אלא בדיחה הנמרחת לאורך נובלה שלמה. פנקס הקטן מנסה להיות מחווה לכל האהבות החד-צדדיות, אבל מצליחה להיות בעיקר מחווה סנטימנטלית. במקור (הציני של ראניון) זה עוד יותר גרוע. קראתי שבסיפור המקורי, הוד מעלתה ביקשה מפנקס שיקח אותה למיאמי כדי שתוכל ל"צוד" לה שם מבין הפנסיונרים בעל עשיר. מה שבא להזכיר לנו שראניון כמו אחרים נוא עוד עובד של תעשיית הבידור ההוליוודי (הברודווית ליתר דיוק). באופן מפתיע, הלחן הולך בדרך מקבילה. הבלוז של מתי כספי, הוא בעצם ג'אז וג'אז מאד מאד פופי. עוד יוצר לא ברור. על ברכט, אפשר להגיד הרבה דברים, אבל אי אפשר לומר שהוא בא לשעשע אותנו ואין לו מה להגיד. לג'ני של הפיראטים, אני מעדיף 2 ביצועים באנגלית. נינה סימון התלמידה המצטיינת של הריאליזם המהפכני של ברכט, הופכת את פנטזיית הנקמה של ברכט למחאה מינימליסטית אילמת ואת הספינה החותרת אל החוף כשדגל הגולגולת מונף על התורן, לספינת משא שחורה הצפ' קרוליינה. נינה סימון שרה קורט וייל ואילו ניק קייב החצוף והמרדן יחד עם הזמרת והיוצרת Shilpa Ray הופכים את השיר לקינת פאנק מייללת. Shilpa Ray בעברית המחזה (אופרה בגרוש) הועלה כמה פעמים ובוצע ע"י רמה סמסונוב וחנה מרון, אבל הביצוע שלהן הוא 3wwאופראי או קברטי בהתאמה ואין כאן את פטיש הקרח האמור לנפץ את אדישות הקורא כמאמרו של קפקא על האומנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כילד, כאשר חנה מרון שרה את "וספינה של פיראטים" היתה עוברת בי צמרמורת. לבושתי, עד שקראתי את ההודעה שלך חשבתי משום מה שזה לקוח מ"פונדק הרוחות" של אלתרמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחנה מרון יש במפתיע קול יפה מאד (מזכיר את מרלן דיטריך). הביצוע שלה לג'ני של הפיראטים הוא קברט מצויין, אבל ברכט לא כותב לא אופרה ולא קברט. הוא כותב מחזות מוסר. הקברט בתרגום של שלונסקי "רבותיי ופתאום תחדלו מלצחוק" הופכים אותו לפאתטי. העיבוד של ניק קייב מועדף בעיניי, מפני שהוא מסרב לאובייקטיביזם של ברכט ולקברט של קורט וייל. ושובר את הלב בקינה פאנקיסטית על מחזה הטבח האנושי. הקו המקשר ל"פנקס הקטן" הוא שגם פנקס הקטן הוא סוג של פנטסיית נקמה. וברי דנינו כתב ב"הארץ" אסוציאציה יפה לתחום הפוליטי הוא לא העיף בהם מבט, להם זה לא היה איכפת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את קורט וייל ואת אופרה בגרוש היכרתי רק בזמן שירותי הצבאי, וכמובן התאהבתי בלוטה לניה אונד דאס שיף מיט אכט זגלן אונד מיט פונפציש קאנונן, בעברית הוסיפו עשרה תותחים. והכי כיפיים היו כמובן ה"אלה" וה"הופלה"! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כמובן התלהבתי מהקברטיות והתיאטרליות, עד הפתיל הזה בכלל לא הבנתי שאפשר אחרת - תודה!) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הה. אחד השירים שאני ממש לא יכול לסבול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי מערכת יחסים רעילה, ומהצד הפחות נפוץ (?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שום בעיה עם הסיפור עצמו (אני חסיד שוטה של דיימון קשישא) אבל ה''פנחס הקט-א-א-א-ן'' הופך אותי לדרייפוס (לא, לא המרגל הצרפתי. הבוס של קלוזו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד המקומות החביבים עלינו לקפה של בוקר הוא בית קפה פינתי ברחוב פנקס שקורא לעצמו ''פנקס הקטן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זכרתי עד כמה הסיפור המקורי על Little Pinks - הייתכן שדן אלמגור לא בדק במקור? - חביב. הגיע הזמן לבלות עוד קצת זמן איכות במחיצת דיימון, אחרי כמה עשורים בהם הוא נזנח על לא עוול בכפו. אני לא חושב שלאורך כל חופי הפיליפינים יש יותר פנינים מאשר במטמון הגוטנברגי הזה. טעימה לדוגמא, על ההתחלה של סיפורנו: In fact, the reason she is called Your Highness and is considered such a pain in the neck is because she plays the frost for all who are not well established as practically zillionaires, and she makes no bones of stating that her angle is to find a character of means who is not entirely repulsive and marry him, and when somebody asks her what about love, she says well, what about it, and, of course, there is no answer to this. או:In fact, Joe Gloze, the owner of the Canary Club, states that as far as he is concerned he will just as soon marry a fire plug as Your Highness as he says he figures a fire plug will not be so cold and hard in case of a clinch. But, of course, Joe Gloze admits he is only guessing both ways. טוב, אם לא אפסיק כאן אעתיק את כל הסיפורים שלו הנה.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז בזכותך היום למדתי כמה משהו'אים חדשים, והצדקתי את הכותרת של הפתילון: 1. המילה "זיליונר" נטבעה כבר מזמן ולא במילניום הנוכחי כפי שחשבתי בטעות. 2. השפה של דיימון כנראה כה מופלאה, שעושרה הרחק מעל היכולת שלי להבין אותה (מה שקורה לי בדרך כלל עם idioms)1. 1 אני אמחל על כבודי ואתבזה בשאלה האם יש תרגומים ראויים לסיפוריו החביבים עליך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה וכמה ספרים בעברית. התרגום אמנם אינו עולה על המקור, בניגוד לדיעה שהיתה רווחת בשעתה, אבל בהתחשב בקושי המובנה א. כרמי עשה עבודה מצויינת. האנגלית כמובן כתובה בדיאלקט אנכרוניסטי/מקומי למדי, אבל בזכות ההקשרים1 לא קשה במיוחד להבין את כוונת המשורר. ___________ 1- מה שמסביר חלקית את הכשלון הקולוסאלי של גוגל בנסיונות להתחרות עם מר כרמי. הנה התרגום שם הציטוט הראשון שהבאתי קודם ואני חוזר עליו כאן לנוחותך: In fact, the reason she is called Your Highness and is considered such a pain in the neck is because she plays the frost for all who are not well established as practically zillionaires, and she makes no bones of stating that her angle is to find a character of means who is not entirely repulsive and marry him, and when somebody asks her what about love, she says well, what about it, and, of course, there is no answer to this. למעשה, הסיבה שהיא נקראת הוד מעלתך ונחשבת לכאב כל כך בצוואר היא משום שהיא משחקת את הכפור עבור כל מי שאינם מבוססים היטב כמיליונרים, והיא לא מוציאה מעצמה את הטענה שהזווית שלה היא למצוא אופי של אמצעי שאינו לגמרי דוחה ולהתחתן איתו, וכשמישהו שואל אותה מה עם אהבה, היא אומרת טוב, מה עם זה, וכמובן, אין לזה תשובה.אני מקווה שאזכור לחזור הנה עוד שנה שנתיים ולבדוק הקלו המים מעל פני האדמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חזרתי אל בור המים. התרגום של גוגל נשאר כמו לפני שנה, ולעומתו bard שמתגאה בכך שהוא דובר עברית הציע את הנוסח המקסים הבא: "בעצם, הסיבה שהיא נקראת יור היינס (כתיבה מקוצרת של HH, כינוי רשמי לחברי משפחה מלוכה) ונחשבת כמו ציר בעורף היא בגלל שהיא משחקת את הקרח לכל מי שאינו מוצלח כמעט כמו ביליונר, והיא אומרת בבירור שהמטרה שלה היא למצוא אדם עשיר שאינו מאוס לחלוטין ולהתחתן איתו, וכשמישהו שואל אותה מה לגבי אהבה, היא אומרת אז מה לגבי זה, ו, כמובן, אין לזה תשובה". שאלתי AI איך ייראה התרגום עוד שנה בהסתמך על ההתקדמות הזאת, והתשובה היתה 42. סוף סוף משהו הגיוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאוץ'. מעניין ש-pain תורגם דווקא ל"ציר" (לקח לי זמן להבין שזה כנראה כמו ב"צירי לידה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציר בעורף ישר מזכיר לי את הבורג מסטאר טרק TNG. כנראה בזכות שלט מההפגנה אתמול בקפלן (כן כן, יצאנו למחוזות הלחות הכבדה) שעליו תמונה של קוביית הבורג והכיתוב Resistance isn't futile. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתקלת בשלטים "כולנו לחים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלט שהמצאתי זה עתה למחאת המשוררים (בעקבות עמיחי בעקבות התפילה): עלמלא מלא חרדים אלמלא העלמלא מלא חרדים היינו פחות חרדים. (יש לי הרגשה שאפשר לשפר את השורה האחרונה. אפשר להוסיף "(ולא רק פה)" וזה מקרב את זה לעמיחי אבל די חסר משמעות.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוכזב מהרגרסיה של ''ו, ''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומשהו נוסף שלמדתי מהדיון הזה, והוא מביך כפי שהוא מופרך - אני הייתי משוכנע שמי ששר את "פנקס הקטן" הוא נתן דטנר, ובעקבות גיגולים בפתיל הסתבר לי שזה בכלל ששי קשת! להגנתי אני יכול לומר שנחשפתי לשיר בסוף שנות השמונים, ברדיו, ובלי אינטרנט שיכול להבהיר עובדות טריוויה שכאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט נראה שאלמגור בדק. בסוף מתברר ש־Pinks היה הכינוי שלו ושמו היה Pincus. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אתה צודק. שכחתי לגמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתרגום שאני קראתי בצעירותי הוא נקרא ''פינקוס הקטן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת הסיפור המקורי יפה. אבל אני חייב לומר לזכות דן אלמגור שהתמצות שהוא עשה לסיפור לכדי שיר לא פוגע בסיפור בכלל. אולי ההפך. העלילה המרכזית וצמד הדמויות כל כך נפלאים, שהם עוברים במלוא תפארתם גם במעט מילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים, וחייב להודות שלמרות חיבתי העזה לדיימון, לטעמי לא היה מזיק לקצר קצת את הסיפורים שלו. אולי שילמו לו לפי מילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות המלצתך, ומשהו שהטריד את מוחי,הלכתי וקראתי את הסיפור לכל אורכו ואלה מסקנותי: א. בהחלט ניתן היה לגזום חלק ממנו על ידי עורך מיומן בלי לפגוע ממנו, אולי להיפך. ב. כמו שחשדתי - דן אלמגור אכן הוסיף לידידנו פנקס הקטן כסא מחושמל, שלא באמת הגיע לו, לאומלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הוא מתחרז קל וזה מה שחשוב בכלל. אני תוהה אם מאיר אריאל הוא צאצאו הרוחני של דן אלמגור. ''מכופף הבננות'' נשמע לדעתי ממש כמו טקסט של אלמגור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוד מחבב ומעריך את דן אלמגור, אבל לדעתי אריאל מתוחכם ומתחכם לאין ערוך יותר ממנו. אני בספק אם אלמגור היה בכלל חושב על הרעיון המרכזי ב"מכופף הבננות". אולי כן; אבל ההרגעים הממזריים ביותר בשיר הזה הם לדעתי מעל לרמתו של אלמגור. ה"אפס" בבית הראשון, ה"אני חושב, כזה" (שכאילו מצביע על הגודל, אבל זה שיר מושר אז לא אומר כלום), "גמד ענק" שאבותיו הם "הנפילים הננסים", "לשמוע את הקנאק". וכל זה, בשיר שהוא אחד הפשוטים ביותר של אריאל המוקדם, שלא לחינם ממוסגר כשיר ילדים. השירים היותר קנוניים שלו הם הרבה יותר בארוקיים מזה בחרוזים, ומעבר לכך, הרבה יותר מעורפלים ופרומים בתוכן - וזה כבר יוצר הבדל שהוא לא רק הבדל של מידה (בתחכום) אלא כבר סוגה אחרת, שאולי אריאל הוא היחיד בה. אריאל המאוחר כבר הרבה פחות מתוחכם/מתחכם, אבל שונה מאלמגור באופנים אחרים. אני לא יכול לחשוב על צאצאים רוחניים של אלמגור, אבל יש לו כמה וכמה אבות, דודים ואחים רוחניים - חפר, מוהר האב, טהרלב, וירון לונדון, שאני חושב שהוא היה המובחר ביותר בסוגה, אם כי הרבה פחות פורה מהאחרים. וכולם היו רוצים להיות אלתרמן, אבל לא הצליחו בכלל להתקרב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לומר ש''ונצואלה'' הנונסנסי של אלמגור הוא אב רוחני לדני סנדרסון ו''משינה'' המוקדמת (אבל אצל אלמגור זו היתה יציאה קיצונית). הבדל מעניין, ''ונצואלה'' עדיין מדבר בגוף ראשון רבים, שממרחק הזמנים נראה בחירה מוזרה, אבל באותה תקופה כנראה היה ברירת המחדל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שדיברנו כבר על כך שרק הרוק הכניס את הגוף ראשון יחיד למוזיקה העברית. בחו''ל היה את הבלוז,הרמבטיקו (''בלוז'' יווני) השנסון (שהגיע לארץ דווקא בתרגומים של נעמי שמר אלופת הביחדנס) וכו'. בישראל הסוציאליסטית של שנות השישים לא היה הרבה מקום לשירים בגוף ראשון יחיד. זה היה ''אנחנו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגינות מחייבת לציין שתמיד היו לפחות קצת שירי "אני" בזמר העברי. "ככה כך ולא אחרת", "ציוניוני הדרך", "זמר נודד", "זמר אהבה לים", "כשאור דולק בחלונך" ו"אותך (נזכרתי בך לעת ערבית)" קופצים לראש, והם זמר עברי מיושן ככל שאתה יכול לבקש. יתרה מזו, היו גם שירים אישיים, כואבים וחשופים לא פחות מברוק: דווקא בהתחלה-בהתחלה, המשוררת שאפשר לקרוא לה הפזמונאית הראשונה של הזמר העברי מזוהה בחוזקה עם כתיבה כזו. עוד שתי דוגמאות שקופצות לי לראש הן עד הלום של שלונסקי מ-1927, והשיר אלייך של אורלנד מ-1943 (יצירת המופת הראשונה של הזמר העברי, אם יורשה לי רגע של לנדוור. נזכיר לאורלנד גם את "שלכת" ו"אני נושא עמי"). כל זה כמובן בלי לחלוק על כך שהם לא היו מיעוט, ושהרוק הפך אותם לרוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי דוקא קפץ לעין ש"לא שרתי לך ארצי" הוא לכאורה 'אני', אבל נושא השיר הישיר הוא הארץ, שהיא ה'אנחנו' הגדול מכולם, הלא כן? (גם אם אפשר להתווכח מי יותר 'חשוב' בשיר, ברור שהארץ היא לפחות הרקע והניגוד שמולו נמדד ה'אני'). במידה מסוימת גם 'ציוניוני הדרך' הוא שיר מולדת במסווה של מסע אישי (או להיפך, ועדיין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ב"ציוניוני הדרך" הדובר קיבל לחייו אישה במקום טיולים. הוא אח תמטי, עם הרבה פחות טקס בישבן, של "את חירותי". בעצם השיבוש שעשינו בילדותנו לשם השיר, שהיה נראה לנו מה-זה גס וחצוף, לא עד כדי כך רחוק מכוונת המשורר.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(את השיבוש הזה עשה דב״א כשהיית בן תשע, לא יודע אם האושאים קדמו לו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנחש שהשיבוש הזה נולד כמעט מייד עם בואם לעולם של השיר או של מילת הסלנג, מה שבא שני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיבוש הדב"אי ההופכי: כשהייתי בתיכון, לפני אחד מימי ההורים, אחד הילדים בכיתה כתב בגדול על הלוח "ציונים זה לא הכל". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, לא זכרתי את זה בכלל. ככה זה כשמסתמכים על הזכרון העבש מלפני עשרות שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מסכים. מתוך 14 השירים ב"אהבה ראשונה", האלבום הראשון של שלישיית גשר הירקון מ-1965, ספרתי עכשיו שבעה שהם בגוף ראשון יחיד (או לגמרי, או פחות-או-יותר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי? זמר שלוש התשובות נועץ בך מבט שיפוטי נרגן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה דוקא מהצד הנפוץ יותר, לא ככה? _____ זו לא באמת תחרות מי יותר רעיל, בדברים האלה לצערנו יש מספיק מקום לכולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל עם הסיפא של התגובה שלך לא היה לי ויכוח :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיותר לציין שה"הכי" שלי היה יותר צורת התבטאות1 ופחות מדידה השוואתית כמותית :) 1 דינוזאורים זה הכי נייינטיז, כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נההה, ניינטיז זה הכי דולפינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכיף, זה לא סותר (ונראה שהוכחנו ש'הכי' היא פעולה לא קומוטטיבית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"זמר שלוש התשובות? קלישאה רומנטית רכרוכית", נחר בבוז "ניגון עתיק" בעודו מוסיף רוש לקדרה. בנוגע לפנקס, אני לא בטוח שהייתי קורא למערכת היחסים שם רעילה. נצלנית כן, בהחלט; אבל אם חושבים על איך היה פנקס לפני אותה חבטה בהוד מעלתה, אני חושב שבלעדיה חייו היו זניחים ומוחמצים, לא רק במבט מהצד אלא כנראה גם מבחינתו. מערכת היחסים שנוצרה כן נתנה טעם לחייו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לה לה לה... מסכים על פנקס. שני הצדדים יצאו מורווחים- פנקס זכה לתשומת לב ממושא אהבתו, שאחרת לעולם לא היה זוכה לה. יותר מכך- הוא זכה לבסוף בהודאה באהבתה אליו, וזכה פוסט מורטם להיות האביר שלה. הוד מעלתה זכתה בכבוד, אפילו אם זה רק מאדם אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי להיפך - אחד המאפיינים של נפגעי מערכות רעילות הוא שכנוע הצד המוכה ש''זה הכי טוב שיוכל להשיג'' ושלא מגיע לו יותר. חיים שלמים במערכת יחסים חד צדדית במקום להיפטר ממנה ולמצוא מערכת יחסים אמיתית וראויה יותר הם הפסד, לא רווח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או בקיצור ובקישור - גם פנקס הקטן הוא העץ הנדיב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אבל באותה מסגרת, שהוא בחר בעצמו, הוא השיג את המקסימום האפשרי. כאשר הוד מעלתה שוברת דיסטנס לפני שהיא נופחת את נשמתה פנקס זוכה לקתרזיס, דבר שנפגעי מערכות יחסים רעילות לעתים נדירות זוכים בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כבר קצת חפירה, אבל הרמת לי להנחתה. לא שוברת דיסטנס ולא נעליים. מבחינתי הוד מעלתה היא הנבל הגדול של השיר הזה. כזאת נבל, שאפילו את הקתרזיס החלול שהיא מוכנה להעניק לו, היא מעניקה בשנייה האחרונה. יכלה גם לומר לו חודש או שנה לפני ולבלות איתו פרק שמן קצר אך מאושר (לאין קץ מבחינתו), אבל למה לא עשתה זאת - כי זה שקר. שקר לבן שהיא מעניקה לו כשכבר אין לה מה להפסיד. צ'ק פתוח על סכום של עשירית אגורה. (כמה גברים מכים אומרים לנשותיהם המוכות שהם אוהבים אותן? מלא). אז מבחינתי - הקתרזיס החלול הזה הוא אולי הרגע הכי אכזרי בשיר כולו. על פי העלילה, יש מצב שהרגע הזה הוא שהביא למותו המחושמל של פנקס. אולי בלעדיו היה יכול להניח את סאגת הייסורים הזו מאחוריו ולהמשיך בחייו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פירוש יפה. אבל אני לא מסכים איתו. בעלילה הזו כל אחד הוא מה שהוא. היא לא יכלה להגיד לו לפני, כי היא הלוקחת והוא הנותן. ברור שהעלילה אכזרית, ותחושת ההחמצה מ"למה לא אמרה לו קודם" היא חלק אינטגרלי, אולי אפילו אחד מהעיקרים שלה. אני מסכים שההכתרה של פנקס לאביר (דה לה שמאטע) היא זו שמובילה אותו אל מותו, וזו מבחינתי סגירה יפה של סיפור שבדיעבד נראה דטרמיניסטי. אפשר אפילו לומר שהוד מעלתה מתוודה בפני פנקס כדי להפעיל אותו לנקום את נקמתה, היינו גם אחרי מותה היא הלוקחת והוא הנותן, אבל מבחינתי זה לא מפחית מהאותנטיות של הוידוי. פנקס זכה לקתרזיס, ומבחינתו המחיר שהוא שילם לאורך כל הדרך היה כדאי מאוד. הוא עולה בצעד קל אל הכסא המחושמל. האם אפשר להגיד את זה על נפגעי מערכות יחסים רעילות אחרים? עולות בדעתי כמה "פנקס קטנות" מהסיפור של הוד מעלתו אייל גולן. אני חושב שהן לא היו מחייכות בדרך אל מותן. מאידך כל מיני פנאטים, בעיקר דתיים (רבי עקיבא, יגאל עמיר) כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מתי כספי: "את השיר 'פנקס הקטן' ביצענו בהקלטה, שלמה ואני, בארבע ידיים. אני ניגנתי את האקורדים בחלק הנמוך שבמקלדת הפנסנתר ושלמה אילתר באוקטבות הגבוהות". (מתוך הספר "רוק ישראלי, 1967-1973") אף פעם לא התחברתי לשיר הזה, ובהקשבה נוספת עכשיו, עדיין לא. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |