בתשובה ליובל נוב, 03/06/18 21:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בעניין המורכבות שומטת הלסת של יוצרי שנות השבעים: שמתי באוטו את "סיפורי פוגי" של כוורת והופתעתי מהרעננות שלו. יכולתי להתעלם מכך שאת רוב הרצועות באלבום שמעתי כבר מאות פעמים ולהתלהב ממנו מחדש. יש באלבום הזה הכל- שירי נונסנס אמצע הדרך (המגפיים של ברוך, פוקה בורה כלב), רוק דיכאון (ילד מזדקן, שירות עצמי) ויצירת פרוג מורכבת (למרות הכל). מעל כולם עומד לטעמי שיר המכולת שיש בו הכל מכל- עיבוד מורכב, הרמוניות קוליות, שינויי מקצב מרובים (כולל האום-צה אום-צה הסנדרסוני המפורסם), קטע דיבור, וכמובן סולו הקלידים הבלתי נשכח. כל זה ארוז בשלוש דקות וארבעים שניות בלבד! האנכרוניזם היחיד שהצלחתי לשמוע באלבום בן הארבעים וחמש הזה הוא הריש המתגלגלת בשירה של גידי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ושכחת להוסיף פיליטון קצר וקטע אינסטרומנטלי (יוסי מה נשמע) שהוא אתגר שובר אצבעות ויוצר יבלות לנגינה בגיטרה חשמלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוטנציאל האנכרוניזם הגדול מכולם בסיפורי פוגי זה המשפט "לשלם 550 לירות לחודש על דירה של חדר וחצי", מהמערכון על אנשי הארון. אבל אם חישבתי נכון, אז בהצמדה למדד מדובר ב-2,319 ש"ח כיום - לא הבדל אדיר מהמחירים הנוכחיים בת"א לדירת חדר וחצי. (או שאולי ה-550 המקורי היה הגזמה פרועה ומכוונת?) אפרופו אנכרוניזמים מילוליים אצל סנדרסון: ב"חללית" של גזוז יש גם "האנטנות קלטו שתיהן / אחת אותי השניה ירדן" וגם "העולם נהיה קטן / כמעט בגודל של אסיאלגן". לא חושב ששני הרפרנסים האלה אומרים משהו לנוער של היום. למישהו עולים בראש עוד אנכרוניזמים כאלה בשירים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שזה מאד מפתיע. זה אומר שהשקעה בדירה הניבה אפס אחוז ריאלית אחרי 45 שנה. רחוק מאד מהמיתוס המקובל על השקעה בדירה. מישהו מהכלכלנים כאן יכול להסביר זאת? ואם כבר,מה זה אסיאלגן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסיאלגן היה כדור נגד כאבים. לפי מה שאני רואה כאן, כנראה שהסכום 550 היה אכן הגזמה לאותה התקופה. מצחיק לקרוא שפעם היו מציינים "+ טלפון" במודעות על דירות להשכרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בהתחשב בכך שבדירה ללא טלפון היה לוקח שנתיים לקבל קו, זה נשמע יותר מסביר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"למד שחיה בהתכתבות" "יש קוריאני, קנה VCR. את הקלטת כל כך אהב" "טלפני, טלפני כי אם לא אז אדאג" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראשון לא נשמע לי אנכרוניסטי - זה בטוי שמושמע לדעתי גם היום. מאיזה שיר השני? לא זיהיתי. השלישי - מה, היום לא מטלפנים? רק בלי כבל, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נכון, יש התכתבויות בווצאפ השני מ''שני חלקים בתוך השלם'' של אולארצ'יק היום כדי שלא תדאג שולחים הודעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקומות היסטוריים: „מה אנחנו סך הכל, מהשטח הגדול״ ושאר אזכוריו. אולי גם: „גרה בשנקין, שותה בקפה תמר״. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנים במחיר אחד, ''באידיש של שכונת מחלול'' (הגשש, יפות יפות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואלה שמות של אריק איינשטיין. הנוער של היום יכיר את מראדונה וקרויף במקרה הטוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קישור יותר טוב, שידעו על מי מדובר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2,400 שקל לדירת חדר וחצי בתל אביב? אולי בפריפריה של העיר, וגם לגבי זה אני סקפטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע שדירת חדר וחצי בת"א עולה היום יותר מ-2,400 לחודש, ובדיוק בגלל זה כתבתי "לא הבדל אדיר מהמחירים הנוכחיים", ולא "דומה למחירים הנוכחיים". אחרי שטוחנים לנו כל כך הרבה שנים על מחירי הדיור המאמירים (מעבר למדד), בייחוד בתל אביב, ציפיתי ששכ"ד כנ"ל בשנת 73 יהיה שווה ריאלית בסביבות 1000 ש"ח כיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שפע תצפיות ממושכות שנפרשו על גבי כמה עשורים הגעתי למסקנה שאנשים פשוט אוהבים להתלונן. אז והיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היקף ההוצאה על מגורים מתוך סך המשכורת הוא נתון ולא תחושת בטן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בסדר, אנשים מתלוננים גם על הקוטג', המילקי, ומזג האוויר - שמסתפקים בנתח קטנטן בלבד מסך המשכורת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחשב בכך שריבית בנק ישראל היום היא אפס דה פקטו, ומן הסתם היתה דו ספרתית בשנות השבעים, ושכר הדירה היום נלחץ למטה עקב כך יחסית למחיר הדירה, אזי אתה יכול להוסיף פקטור של חצי על מחיר הדירות אז לעומת היום. וחצי מ2400 כבר מתקרב ל1000 לו ציפית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבוקר השמיעו ברדיו את "לידיה הלוהטת" "מאה ושלושים קילומטר לשעה בסוסיתא "כרמל" אדומה". הספקתי לשכוח איך נכנס באמצע קטע פרוג סנדרסוני נפלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, המילה שבה נחתם השיר הקדימה את זמנה בכמה עשורים בתחום הסלנג הישראלי, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לכתוב קודם ונשמט - קטע פרוג יפה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד אנכרוניזם תוצרת סנדרסון: "תפסו אותו מעל תשעים / הוזמן לבוא לבית הדין". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''יום אחד פקח הבחין, שאסף גם מכתבים'' המתבקש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד אנכרוניזם סנדרסוני: "אחת עשרה ושלושים ו'פסוקו של יום'..." (מתוך "פיקששתי", בן שלו הזכיר לי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובעקבות אותה כתבה הגעתי ל"שיר לשלום" - שסנדרסון מנגן בו סולו גיטרה מוצלח בהתחלה - וכמעט נפלתי מהכסא מרוב הפתעה. ציפיתי לשיר "יום זכרון" מונומנטלי וברור, אבל העיבוד המקורי שלו פשוט מטורף. מומלץ להקשיב עם אוזניות - מתחיל פשוט1, מירי אלוני נכנסת כצפוי, עם קצת באס של אולארצ'יק, ואז מתחיל הבית השני ופתאום בכל אוזן מנגן כלי אחר, ואז באמצע קורים דברים אחרים, מאיצים2, מסתובבים, מתחלפים3 ואז עוד מגבירים... כמו להקשיב לכמה הקלטות במקביל. וואו. 1 אלק פשוט - סנדרסון מנגן התחלה קנופלרית לפני שקנופלר הקליט אפילו שיר אחד. 2 מה לעזאזל קורה באוזן שמאל ב-2:11? 3 שירה באמצע, שירה אחרת בצד שמאל, תופים בימין, ואז להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יום הזיכרון? „אל תביטו לאחור, הניחו להולכים״. (וכמובן: שירו שיר לשלום בצעקה גדולה. או לפחות צעקה גדולה במונחים של להקת הנחל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל זה הגרשיים - זה מסמן, לא מסומן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשה לי לחלוק עליך. סנדרסון באמת יוצא גדול בהקלטה הזאת, אבל פחות או יותר כל השאר - ברדק מזעזע, של מוזיקאים שמנסים לקפוץ מעל הפופיק שלהם. במיוחד הפריעה לי נגינת התופים, שהיא אולי הנגינה הכי מרושלת ולא יציבה ששמעתי בשנים האחרונות (ולמה, לעזאזל, יש שם שני ערוצים של נגינת תופים? אחד באמצע תמונת הסטריאו, ואחד רק בצד ימין). זה מרגיש לי כאילו רוזנבלום, סנדרסון והחבר'ה שמעו את התקליט הטרי של "שיער", התלהבו, ורצו לעשות משהו דומה בעצמם, בלי שיש להם את היכולת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא לא בא להתווכח על האיכות של כל ערוץ ושל הקומבינציה - בעצמי אמרתי שזה נשמע כמו שלושה שירים בבת אחת. אבל הבלגן הוא חלק מהרושם שקיבלתי - גם אם הוא כושל, עצם הנסיון ללכת לכיוון הזה מרשים אותי (נכון שיש שם שני ערוצי תופים? בכלל יש שם יותר ערוצים של כל דבר מאשר בערך כל מה ששמעתי בשנים האחרונות). אם זה כשלון - זה בהחלט כשלון מפואר. כשהיום בדרך כלל כל הכלים באמצע, הבלגן הזה נשמע לי מרענן ומפתיע. ורק לציין שהיכולות - שהוכחו שנים אחר כך - של חלק מהמוזיקאים ששם הן לא משהו שהייתי מבטל בקלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ההשפעה של "שיער" בולטת. ויש שם בלגן, אבל הוא חינני באזני. תמיד אהבתי את השירה של מירי אלוני, שלא היתה מדוייקת כמו של סולניות להקות צבאיות אחרות, לעתים לא בקצב, לעתים נסדקת אבל איזה קול, ואיזו הגשה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, סנדרסון בן 70. מתי כספי בן 71. שלום חנוך בן 74. אריאל זילבר בן 77! בן שלו מדבר על המלים של סנדרסון, והטקסטים שלו אכן היו פורצי דרך במוסיקה הישראלית. אני רוצה לדבר קצת על הלחנים שלו. קודם כל יש אצל סנדרסון עצבות בלחנים. הלחן של "ילד מזדקן" הוא מרש אבל. המנגינה מנסה להתרומם באמצע אבל חוזרת למטה. צריך לציין שהלחן קדם למלים (של אולארצ'יק) שהתאימו את עצמן למורבידיות של הלחן. הלחן של "זאת שמעל המצופה" גם עורג (בבתים) וגם בוכה (בפזמון) כמעט כאילו עוזי חיטמן הלחין אותו. הכפלת הירידה ב"דבר פשוו-ווט" ממש מזכירה בכי. אגב, הארכת השורוק בסןף פראזה היא סימן היכר של סנדרסון. "זה קורה, זה טבעי, זה ידווואוו" ב"שירות עצמי", "מתוכה יצא יצור חמוווווד" ב"חללית". סנדרסון הלחין כמה וכמה יצירות מופת- הצביטה בלב של "היא כל כך יפה", המורכבות של "למרות הכל", דיברנו פעם על "שיר המכולת" והזכרתי גם (בפתיל הזה!) את הפרוג באמצע "לידיה הלוהטת". בכלל אני חושב שכוורת היתה להקת פרוג בהסוואה, לא רק ביצירות הספציפיות "יוסי מה נשמע" ו"למרות הכל"- קח למשל את "שיר מלחים" - אלק שיר נונסנס פשוט, אבל הנושאים מוזיקלים המרובים, מוטיב הפתיחה שלכאורה לא קשור אבל חוזר לקראת סוף השיר, התיפוף בפזמון, וכמובן הסיום הפומפוזי- כולם אומרים לי פרוג. אבל מבחינת הלחנה אני רוצה לדבר על ניואנסים שובי לב דווקא בשיר פשוט וקטן לכאורה, בלי הסיוע של כל שאר המאורות הגדולים של כוורת: "אמא ודני" הוא שיר נונסנס של "גזוז", להקת אמצע הדרך עם להיטי ענק כמו "רוני" "היא לא תדע" ו"תשע בכיכר". בטקסט הוא מתכתב עם "שיר מלחים" של כוורת- שיר נונסנס בנושא הים עם חריזה ילדותית. וזה גזוז, לא כוורת, כך שיש בו פחות עושר הפקתי- פחות כלים, פחות תפקידי משנה. פחות צפוף באוזן. אבל יש בו הברקות יוצאות מהכלל: ראשית- אין לו פזמון חוזר. יש לו שני נושאים מוזיקליים פשוטים, שהחיבור ביניהם מופלא בעיני. שנית, אחרי שתיים וחצי דקות לתוך השיר נכנס סולו גיטרה, לא ברעש, כחלק אינטגרלי מהשיר. אבל הוא לא נעצר אחרי שמונה תיבות כמצופה, אלא ממשיך לעוד סיבוב, ועוד אחד, ועוד אחד. דקה שלמה של סולו גיטרה, וזה לא "דודה"- זה "גזוז". והעיקר, הניואנס ששבה את לבי בשיר הזה- הוא הסוף, ובמיוחד התו המסיים את השיר. תו סשה ארגובי עצוב שאומר- נגמר החלום, חוזרים הביתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה כתבת. אבל את ''היא כל כך יפה'' הלחין קלפטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואי, נכון. וקלפטר לא היה בכלל בלהקת הנח"ל. ככה נהרס לי סיפור שלם שסיפרתי לעצמי ש"היא כל כך יפה" (שאפרים שמיר שר בכוונה רבה) וגם "נכון את יפה"- שניהם על ירדנה ארזי. רגע, המלים הן של סנדרסון בכל זאת. אז אולי הסיפור מחזיק מים. קבל בונוס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיר היטב את הבונוס, תודה. אבל אולי תוכל לעזור לי לפתור תעלומה: בפרק על כוורת ב"סוף עונת התפוזים", יש פוטג' מצולם במקצועיות מתחילת הדרך של הלהקה, כשהם מתאמנים על אופרת הרוק המקורית שלהם (שכידוע נזנחה לטובת המופע הראשון, "סיפורי פוגי"). מאיפה הגיעו הצילומים האלה? היתה עליהם עוד כתבה מקיפה בטלוויזיה (מעבר לכתבה שבבונוס, מתקופת החזרות ל"צפוף באוזן")? זה ידוע שבהופעות הראשונות הם היו די אלמונים, שהופיעו מול קומץ אנשים בקהל, ולקח כמה שבועות עד שההיסטריה התחילה. לכן לא מסתדר לי שעשו עליהם תכנית טלוויזיה אפילו עוד יותר מוקדם, כשהם עדיין עבדו על האופרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ההיסטריה - לפני מספר ימים בראיון ברדיו סנדרסון תיאר את ההצלחה של ''דודה'' ככזו ש''קצרה תשואה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כבר לא זוכר טוב, אבל אני זוכר כתבה עליהם בטלוויזיה בתחילת דרכם כשמירי אלוני שרה איתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואללה! את זה הייתי רוצה לראות. אז כנראה זה המקור של הצילומים ב"סוף עונת התפוזים". תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אבל יש רמזים - תבדוק בקרדיטים, ויש גם סרטון שנקרא כוורת בפעם הראשונה בטלוויזיה ואם האוזן שלי לא מטעה אותי, השירים הם אמנם מאותו טייק כמו זה שבתקליט, אבל המיקס שונה קצת, לא המיקס הסופי. כך שהם הופיעו כבר עם ליפסינק בטלויזיה עוד לפני שהתקליט יצא לאור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדקתי את הקרדיטים (כבר לפני שנים) ולא מצאתי שם פתרון לתעלומה. גם את הקליפ של ה"פעם ראשונה בטלוויזיה" אני מכיר היטב, והפלייבק שם נשמע לי זהה לחלוטין להקלטה המוכרת מהאלבום (אולי עם EQ טיפה שונה, כמתבקש מהמעבר בין המדיות עד שהחומר הגיע ליוטיוב). רק עכשיו אני רואה בוויקיפדיה את המשפט הבא, שמדבר על תחילת ההופעות של כוורת: "המפנה הגיע לאחר כמה שבועות, כששודרה במבט לחדשות כתבה על הלהקה ובה הושמע השיר 'פה קבור הכלב'. כתבה זו הביאה לחשיפה רבה ללהקה, וחבריה החלו להופיע בתדירות של כשלושים הופעות בחודש." זה מסתדר עם הזיכרון של ראובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תקליטון השדרים "פה קבור הכלב" יצא ראשון, ביוני 73', ואחריו "המגפיים של ברוך" ו "שיר המכולת". אם כך ה"פעם הראשונה בטלויזיה" היא כנראה מאותו זמן. המגפיים נכנסו למצעד הפזמונים ב 2.7.73. וואו איזה קאדר יש שם! באותו שבוע נכנסו למצעד גם "אחכה לך" של הנשמות הטהורות ו"האם השלישית" של להקת גייסות השריון (שני פאקינג אלתרמן/רוזנבלום באותו מצעד!). תקופה מאוד יצירתית. תראה כמה שירים מהרשימה הקצרה ההיא נשארו עד היום! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השני על ירדנה, וגם אני תמיד מבלבל בין שניהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנה טענה שהוא מבוסס על השיר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. ועוד תוספת למלנכוליה המסיימת - כשמבינים ששם השיר מרמז על קשר אישי של המחבר לנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסנדרסון האהוב עלי מאחרי "כוורת" הוא שקט שקט, והוא תואם את התזה שלך: למרות שזה לכאורה לא שיר עצוב, בעצם הלחן מלנכולי לעילא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשעברתי עכשיו לצורך הסקירה באוזן ביקורתית על כל מיני לחנים של סנדרסון הופתעתי לגלות כמה משפטים מוזיקליים בלחנים שלו נגמרים בירידה של צלילים. וסימן ההיכר הסנדרסוני: משפט מוזיקלי שמנסה להסתיים בצליל עולה, אבל אז מתגנב פנימה תו אחרון סורר יורד בחצי טון. בדרך כלל במשפטי שאלה-תשובה המשפט הראשון עולה בסופו (סימן השאלה) והשני יורד בסופו (סימן הקריאה). אצל סנדרסון יש המון משפטים שמסתיימים בירידה מפתיעה. קח שיר עם מסר אופטימי, אבל שזור בלחן שלו חוט של מלנכוליה כמו "אני ואתה"- אני ואתה (עולה) נשנה את העולם (יורד)- סטנדרטי. אני ואתה (עולה) אז יבואו כבר כולם (עולה, והחיבור למשפט הבא ממשיך לעלות, אבל...) אמרו את זה קודם לפני (יורד) זה לא משנה (יורד)- זה החלק שמעלה ספק מלנכולי. אני ואתה (עולה) נשנה את העולם (יורד) - סיכום מנחם. ולעומתו הפזמון של "שמש אדומה" (קובי אושרת) שרק דוחף למעלה: היא עולה (רק עולה) ועולה (רק עולה) אדומה (עולה עוד יותר) וגדולה (שוב) ובלהט אש תלהיב את השמיים (עולה בסוף) אדומה, אדומה והיא חמה, כה חמה, אל מרכבת להבה היא רתומה (עולה ונשאר...) המלכה החמה (משחרר אותנו סוף סוף עם ירידה) אצל סנדרסון בוא ניקח את "לא יפריד דבר" (כבר בהתחלה הפתיחה של הפסנתר רק יורדת ויורדת) לא יפריד דבר בינינו לעד (יורד) גם אם העולם יפסק (עולה) ביום אחד (יורד) מקומי תמיד יהיה לצדך (יורד) לאורך כל הדרך (יורד) אני אהובך (יורד) שוב פסנתר הולך ויורד והחצי השני של הבית אותו דבר. הנהר סוחף אותנו ישא-א (ממש מרגישים בהרמוניה את הסחיפה של הנהר, אבל בסוף מתחמקת פנימה הירידה הסנדרסונית הסוררת) למנגינה של המשפט הזה יש ממש חותמת "סנדרסון" עליה. אין לדעת לאן או (יורד בסוף, בזכות החיבור של המלה הבאה לאותו משפט מוזיקלי) את ארכו של (יורד) המסע (יורד) וכשנגיע אומר בוודאי (יורד) זו הנסיעה של חיי (יורד) אז יש לנו שיר שלם שכל כולו משפטים עם ירידה בסוף, ורק משפט אחד עם עליה שמבליח לרגע קט ומיד נעלם. ואז באתי לבדוק את "ילד מזדקן"- הלחן המורבידי ביותר- והופתעתי לגלות שהוא מורכב ממשפטים שרובם עולים בסוף. פלא! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתרגול- תבדוק את "רוני" של גזוז לעומת "סיוון" של יגאל בשן. _________ אגב- זו סינתסתזיה כפולה! אנחנו אומרים על צליל "עולה" ו"יורד" ולמעלה מקושר קשר הדוק למצב רוח טוב (מבט למעלה, חיוך שמרים את הגבות וקצוות הפה) ולמטה למצב רוח רע (מבט למטה, הזעפת פנים שמורידה את הגבות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד אגב- הדוגמה הקודמת מראה עד כמה צריך להפריד את האמן מהיצירה שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי, יש לי אחד מצוין - אנכרוניזם שבבסיסו חדשנות: "איך הטיילת השתנתה האם בדיזנגוף נסעת כשאתה מגיע לכיכר אתה נוסע מלמטה" (מתוך "מאיר ואלון" של כוורת.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נייס! שמעתי היום ברדיו את Santa Monica Boulevard ויש בו כמה אנכרוניזמים, אבל אחד עניין אותי במיוחד- They drive their shiny Datsuns and Buicks חנויות תקליטים כבר אין, אבל דטסון חזרה לחיים. דטסון הוא מותג של ניסן, ששימש כמותג היצוא שלה מ 1958 עד 1986. השיר יצא ב 93', ולכן הוא מתייחס לדטסונים כמכוניות משומשות של בני המעמד הבינוני-נמוך. אבל מסתבר שניסן החייתה את המותג דטסון ב 2013 עבור מכוניות זולות שהיא מייצאת למדינות מתפתחות. אם כך באמריקה לא נשארו הרבה דטסונים, אבל בהודו יש.
Back to the phone company, the record store, too |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה רומז שכיכר דיזנגוף הנוכחית היא פשוט רטרו שכזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אנכרוניסטי בלשלם שכר דירה? או שנשמט לך ה"במקום"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום דבר אנכרוניסטי בתשלום שכר דירה כשלעצמו. מה שניסיתי להגיד זה שלאור כל הנהי על מחירי השכירות המטורפים היום בתל אביב, ציפיתי ששכר הדירה בתחילת שנות השבעים יהיה מגוחך במושגים של היום, אבל להפתעתי, 550 לירות בהתאמה לאינפלציה זה סכום לא מבוטל לשכ"ד חודשי היום (אם כי ללא ספק נמוך). ראה תגובה 700603. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה מרגיע אותך, אני מכיר מקרוב מאד דירה של חדר אחד בתל אביב שעולה 3K לחודש. שזה אומר 4.5K לחדר וחצי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדירת יחיד צפוי ששכר הדירה פר חדר יהיה גבוה מאשר שכירות פר חדר בדירה של שותפים. לא כל אחד רוצה לגור עם שותפים, לכן יהיה מוכן לשלם יותר. כמו כן בדירת שכירות משלמים בפועל עבור חדרי שירות (מטבח, בית שימוש, מיקלחת) , בדירת שותפים התשלום לחדרי שירות מתחלקים בין השותפים. יש עוד עלויות שהן נמוכות יותר פר חדר בדירת שותפים. כל ההוזלות השיתופיות משליכות גם הן מחירי שכירות פר חדר בדירות יחיד, כלומר מעלות את המחיר פר חדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל אתה צודק, אבל הסיום שלך הוא טיעון לכיוון ההפוך - אם לחדר יחיד יש עלויות נלוות גבוהות יותר, זה אמור היה ללחוץ למטה את שכר הדירה הנומינלי, לא להעלות אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתה לי הרגשה של נימוק מפוקפק במקרה של דירת יחיד וילונות חדרי שירות. אבל לדעתי , המחירים לא יונמכו על ידי בעל הדירה, כי קוני דירת יחיד יהיו מוכנים לשלם הרבה כדי לשמור את הפרטיות שלהם. מצב זה (העדפת פרטיות מצד השוכרים) מאפשר למשכיר לגלגל על הצרכן הוצאות , כל עוד המחיר אינו בלתי ניסבל. אני ניזכר כי לפני זמן רב היתה לי אפשרות לקנות דירת חדר וחצי במחיר סביר באיזור טוב , הערכתי שזמן רב היא תעמוד לשכירות. איך שהוא לא ניתחתי נכון את שוק השכירות ולכן נימנעתי לקנות אותה. שנים מספר אחר כך הבנתי שטעיתי, אבל היה מאוחר מדי כי מחירי הדירות קפצו . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשוק חופשי, אם מישהו מוכן לשלם 3000 שקל עבור שמירת הפרטיות שלו ושאר ירקות, אבל מסתבר שצריך 300 שקל בתשלום מיסים נלווים למדינה, אזי אותו מישהו מוכן דה-פקטו לשלם רק 2700 שקל למחיר השכירות בלבד. בעל דירה שידרוש 3000 לא יקבל אותם, אבל היה מקבל אותם לו המיסים הנלווים היו מתאפסים. לכן הגדלת ההוצאות הנלוות מורידה בפועל את המחירים. כמה? תלוי בכמה מוכנים לשלם, אבל בכל מקרה הכיוון שלה ברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(יש סיכוי שבלבלתי אנכרוניסטי ואנרכיסטי?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד אנכרוניזם: "זאת הפעם הראשונה שהתרגשתי כל כך / לא הצלחתי לדבר כשהמזכירה שלך ענתה". (דרך הטוויטר של גדי אלכסנדרוביץ.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה צריך להיות אנכרוניזם ועדיין לא (השיר מ 2015): אחרי שנקים משפחה תגיע ברכה, אחרי שנחתן ת'ילדים אחרי שיבנו פה רכבת קלה ויהיה לי נדלן במרכז מאדים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי בהגדרה של „פה״. בירושלים כבר בנו, אבל עדיין בונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את הראיון הארוך של סנדרסון אצל קוטנר, ושם גיליתי שה אום-צה באמצע שיר המכולת, שתמיד חשבתי שקורץ ללהקות הצבאיות הוא בעצם רפרור לסשה ארגוב ו"הכל זהב". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, נכון? גם אני נהניתי לגלות את הפינה הזו. אבל למיטב הבנתי הריפרור הוא לא דרך האום-צה, אלא דרך ההגשה של השירה שרוכבת על האום-צה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |