בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 29/06/22 3:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אוקיי, אז אחרי כמה האזנות, הסיכום שלי: זו בהחלט החמצה (עד כה) מצד הקנון של הזמר/הפופ העברי. כל תשעת השירים מצוינים וראויים להכרה, ביחד וכל אחד לחוד. ז'אנר המיוזיקל האמריקאי לא זכה להרבה מחוות עבריות; על דעתי עולים בעיקר "הכל עובר חביבי", שעשו את זה היטב בשיריהם המקוריים ("מדרגות הרבנות"), וגם בעיבוד עברי לשיר מפסגות הז'אנר, ולטעמי נכשלו כשהם ניסו לעבד בסגנון מיוזיקל קלאסיקות של זמר עברי (למשל). נציין גם את עדנה גורן במנדלבאום, ואולי רבים משירי פסטיבלי הילדים ("הי הו היפו"). בכל אופן, "עיר הגברים" הוא מחווה מלוטשת ומצוינת: דן אלמגור מפגיז בשנינויות, מתי כספי בלחנים שרובם לא יותר מפונקציונליים אבל הם עושים את העבודה כבסיס לעיבודים אלגנטיים ולביצועים קום איל פו. חריגים ברמת הלחן: השיר הפותח והשיר הנועל, שמפגינים ניצוצות כספיים מובהקים. אגב, חוץ מ"פנקס" רק עוד שיר אחד ("ג'ו הבדחן") מספר סיפור, וגם הוא בלי הנפח של "פנקס". בשאר השירים המילים הן רק אווירה והווי של ברנשים וחתיכות. כך שתרומתו של דיימון רניון למופע היא בעיקר השראה רוחנית כללית. לסיום, שאלה לבקיאים ברניון בעברית: האם "דו רה מי" הוא מונח ידוע בתחום? (ר' שיר בשם זה.) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, ששי קשת בכלל הוא זמר מיוזיקל, למשל ב''ומתוק האור בעיניים'', ויגאל בשן לפחות ב''מתוק'' וב''אלף שיר לצפון'', כשזה האחרון מביא אותנו ללהקות הצבאיות בתור הזהב שבין ששת הימים ליום כיפור, שכנראה שהו לא מעט באזור הז'אנר, גם אם לא קל להצביע על מקרים ממש מובהקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה לשאלה: כן, הכוונה "כסף". אני לא יודע איך זה נקרא במקור באנגלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חרמפפ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הכוונה מתבהרת אחרי האזנה לשלוש שורות בשיר, רק לא הייתי בטוח אם זו המצאה של אלמגור לצורך המופע או שיש תקדימים בתרגומים. (שכ"ג: "מרשרשים" מוכר כביטוי מיושן לכסף, לא רק אצל ראניון, נכון?). ממה ששוקי כתב נדמה לי שאני גם מבין לפחות חלק מחוט המחשבה (משחק מילים על dough). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דו רה מי נשמע לי משהו שקשור למצלצלים ופחות למרשרשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ואני חושב שלפעמים הוא מתרגם גם ככה. אבל באופן כללי, למרות ש״דו רה מי״ זה חמוד, יש קצת בעיה בכך שכרמי בחר להמציא מילה בתרגום למרות שראניון השתמש במילה מוכרת באנגלית. היה עדיף לו נשאר עם המרשרשים והמצלצלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה משהו מוזר אבל חביב אצל ט. כרמי. ראניון השתמש בספריו בעגה של העולם התחתון בניו-יורק. המילים שם היו תערובת של אנגלית איטלקית ויידיש. (מלבד ''בצק'', כסף כונה גם ''חסה'' וגם ''תפו'א''). באותו זמן, שפת העולם התחתון בא''י-פלשתינה היתה תערובת של ערבית ויידיש. הבעייה של כרמי ולא רק שלו, היתה שציבור הקוראים שלו לא הכיר את השפה הזאת. מחברים פחות ''מקוריים'' כמו דב''א ואפרים תלמי הפכו את התרגום למפעל ''חינוכי'' שבו לימדו את קוראיהם את שפת הרחוב. ט. כרמי פשוט המציא מראשו. כך הפך הבצק לדו-רה-מי. אאז''ן הוא גם השתמש במילים ארמיות. הפושעים אצלו נשמעים לפעמים כמו חבורת אמוראים הדנה במשנייה היומית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. כרמי! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. והוצאת הספרים עם נייר הדק והמתפורר מ. מזרחי. ונזכרתי בעוד 2 תרגומים: הכלא הפך לחד-גדיא ובמקום מרשרשים היו ירוקים שדוקא נקלט בסלנג העברי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראשון יצא בשנת תש"ט בהוצאת "הדב" ונמכר לכל דורש תמורת 250 מיל שהם 0.000025 ש"ח. אני הבעלים הגאה של עותק מתפורר עליו שילמתי לאחרונה 80 ש"ח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מתפורר ויש מתפורר. סיפורי דיימון ראניון יצאו בכל מיני הוצאות (דקל, רמדור), ביניהן גם הוצאת כרמי (הוצאה של המתרגם עצמו). נדמה לי שהתרגומים הראשונים של ראניון יצאו בספרים מהודרים. מ.מזרחי [ויקיפדיה] באיזשהו שלב בשנות ה-70 הופיעה הוצאת מ. מזרחי שהיתה הוצאה פרטית והתנהלה ע"פ שיקולי רווח. ההוצאה תרגמה והוציאה מגוון מרשים של ספרי מופת וספרות זולה (3000 כותרים עד היום). הספרים היו בכריכה רכה ומנייר ממוחזר שהיה דק יותר מנייר רגיל ונוטה יותר לגוון כהה. כדי לסבך את התמונה, בתוך ההוצאה עצמה היה מותג "מועדון הספר הטוב" שאותו ערך אליעזר כרמי, שם הופיעו הספרים היותר קלאסיים של ההוצאה. הספרים של המועדון היו בפורמט גדול וכריכה קשה, אבל עדיין עם הנייר האפרפר-חום. אני זוכר ששאלתי את הספרים הללו מן הספרייה. במסגרת הזו הוציא כרמי, גרסאות מקוצצות ומחודשות של תרגומיו הישנים ותרגומים חדשים של סיפורים מאוספיו של ראניון. זה היה גם גורלו של פנקס הקטן. התרגום של א. כרמי הופיע בפעם הראשונה ב-1957 באוסף הסיפורים " טיפוסים קשוחים" שהופיע בהוצאת הבית שלו (כרמי את שות'). הוא הוציא את אותו האוסף בפעם השנייה ב-1996, בהוצאת מ. מזרחי ב"מועדון הספר הטוב". הסיפור על Pinks הקטן אינו מופיע בספריו של ראניון, אלא הופיע כחלק מסדרת כתבות-סיפורים שפרסם ראניון בירחון collier's. יותר מאוחר ראניון המחיז את הסיפור והפיק אותו כסרט עם הנרי פונדה ולוסיל בול (The big street). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספר ''מחרוזת הפנינים'' שיצא לאור בשנת תש''ט מופיע הסיפור על ''פנקס קטינא''. ההוכחה נמצאת בידי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אבל זה לא תרגום של א. כרמי אלא של יצחק אברהמי מ-1954 פנחס קטינא |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לתרגום מ-1954 להתפרסם בשנת 1949, והספר עליו אני מדבר, שכולל כאמור את "פנקס קטינא" תורגם ע"י א.כרמי. לא טרחתי לקרוא את הקישור שלך, כי מחלון חדרי אני רואה בקלות שבניין ההסתדרות עומייד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב צדקת. י. אברהמי היה העורך של "מכלול הסיפור הקצר: אנתולוגיה" מ-1954, שם מופיע הסיפור תחת הכותרת "פינקס קטינא". א. כרמי אהב למחזר חומרים ואם מיחזר פעמיים, מדוע לא ארבע? (1949, 1954, 1957, 1996 ואולי יותר) בכל אופן השיר "פנקס הקטן" שכתב דן אלמגור הוא מ-1970, מצוך המחזמר בהשראת סיפורי דיימון ראניון, "עיר הגברים". מה שמעניין בהפנייה שנתתי, הוא ההשוואה בין השיר למקור הדיימון ראניוני. כאמור הסנטימנטליות של ראניון טבולה בחומר שאולי לא הורג אותך, אבל נותן לך כאב בטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידוע לי, אבל בחיפושי, יחד עם החרס1 עלה גם הקטע החביב הבא לגבי הפועל "רשרש" בכלל: גם את המילה רשרוש חידש ביאליק, אם כי ביצירתו, מופיעה רק בסיפור "מאחורי הגדר": הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באוויר. – מאחורי הגדר פרק ו'. ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי גרשון שופמן והופתע מהתקבלותה בציבור: הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב. הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי, ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" – בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מילה זו והכול סוברים שהיא מילה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלוזנר התערב עמי כי ראה מילה זו במדרש או בתלמוד... עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במילה זו שנים רבות אחרי שחידשתיה. מכתב ב"הדואר" 1920 __________ 1- * עפ"י תקציר גוגל של האתר המת להיטון.קום http://lahiton.com (המחבר של הטקסט אינו ידוע לי, אבל הוא מתייחס ישירות לפינקס הקטן שלנו) השימוש הזה מקורי של המתרגם: "לא סתם תרגם, אלא המציא סלנג חדש, ביטויים חדשים, כמו מרשרשים, ... כשהקור הניו יורקי היה גדול מנשוא עבורה, דרשה ממנו לנסוע מערבה, אל השמש." * גם אצל נוריתה בביקורת של גל פרל וגם בזאת של דרורה גרופר השימוש הזה מוזכר כחידוש של המתרגם, אבל מי הן שתי אלה וכמה אמינות הן, אין לי מושג. * מיודענו אלי אשד מייחס אף הוא את הרשרוש הכספי לא. כרמי. אבל - מה שיכול, אולי, לשמש דוגמא נגדית הוא "העולם הזה" שכתב כבר ב-1954: "בארצות הברית ובבריטניה... האנשים מלאי כבוד לכספם, אפילו כששוב אינו מרשרש כביום צאתו לאור העולם" ועוד יותר קרוב: "...עם שטרות רבים אחרים, חדשים ומבהיקים, בא באניה ארצה מארצות הברית, מקום בו הודפס. יחד עם חבריו המרשרשים היה ארוז כחבילות ישרות זווית קשורות בחבל..." (ההדגשות, כמובן, שלי). התרגום של א. כרמי מאוחר יותר, כנראה מ-1958. כאן עייפתי מהחיפוש, אבל בטח אפשר לטרוח ולטרחן עוד קצת אם מישהו באמת מעוניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובעניין הכותרת, למדתי היום גם שדוד בן גוריון כתב מכתב(ים?) מפרגן למערכת "העולם הזה". לנוחותכם, הנה ארבעת הדברים ששכחתי בתמורה: 1. 2. 3. 4. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אח, "אין לקפח שכר רצון טוב". ובימינו? אילו לא היו מקפחים שכר רצון טוב - דיינו אילו היה בכלל רצון טוב - דיינו אילו היה בכלל מישהו מתחת גיל 50 שמבין את המשפט הזה - דיינו די, די נראה לי שהפוליטיקאי היחיד היום שמסוגל לדבר בעברית מליצית הוא ביבי, אבל הוא מתבזבז על הקהל שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין מאד, מה שגילית! תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. התרגומים החלו לפני כן. עפ"י דף היוצר של המתרגם ב"פרויקט בן יהודה" (שלא זוכה לפרומיל שבחים ממה שמגיע לו): הראשון, "מחרוזת הפנינים",תורגם ב-1949 (תש"ט) אחריו "השבעה" ב-1952 ואז "ליליאן" ב-1954. לא ידוע לי אם "מרשרשים" הופיע במי מהם, אבל אני נותן למר כרמי להנות מהספק. אומרים שזה הולך טוב עם בשר שור הבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שיפה שבציטוט שלך מ"העולם הזה, "מרשרש" הראשון הוא בבירור לא מילה נרדפת לכסף אלא הצליל שהוא עושה; ו"מרשרשים" אחר כך יכול להיות זה או זה. אבל עד עכשיו אני תמיד דמיינתי שמי שמרשרש הוא מטבעות, ורק בזכות הציטוט הזה אני מבין שמטבעות הם מצלצלים והמרשרשים הם שטרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בקיא ולא נעליים, אבל התשובה חיובית. מוכר גם כ''מרשרשים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני לרכב על הגל שלך ולהזכיר עוד החמצה עברית של שיר ממחזה מוזיקלי מתורגם. משום מה הבלדה על פנקס הקטן מן המחזה "עיר הגברים", מזכירה לי בלדה אחרת, את ג'ני של הפיראטים מ"אופרה בגרוש" של ברכט וקורט וייל. דיימון ראנייון תמיד צובט לי את הלב ומזכיר לי את ימי הנעורים, אבל בינינו לבין עצמנו, רוב הסיפורים שלו אינם אלא בדיחה הנמרחת לאורך נובלה שלמה. פנקס הקטן מנסה להיות מחווה לכל האהבות החד-צדדיות, אבל מצליחה להיות בעיקר מחווה סנטימנטלית. במקור (הציני של ראניון) זה עוד יותר גרוע. קראתי שבסיפור המקורי, הוד מעלתה ביקשה מפנקס שיקח אותה למיאמי כדי שתוכל ל"צוד" לה שם מבין הפנסיונרים בעל עשיר. מה שבא להזכיר לנו שראניון כמו אחרים נוא עוד עובד של תעשיית הבידור ההוליוודי (הברודווית ליתר דיוק). באופן מפתיע, הלחן הולך בדרך מקבילה. הבלוז של מתי כספי, הוא בעצם ג'אז וג'אז מאד מאד פופי. עוד יוצר לא ברור. על ברכט, אפשר להגיד הרבה דברים, אבל אי אפשר לומר שהוא בא לשעשע אותנו ואין לו מה להגיד. לג'ני של הפיראטים, אני מעדיף 2 ביצועים באנגלית. נינה סימון התלמידה המצטיינת של הריאליזם המהפכני של ברכט, הופכת את פנטזיית הנקמה של ברכט למחאה מינימליסטית אילמת ואת הספינה החותרת אל החוף כשדגל הגולגולת מונף על התורן, לספינת משא שחורה הצפ' קרוליינה. נינה סימון שרה קורט וייל ואילו ניק קייב החצוף והמרדן יחד עם הזמרת והיוצרת Shilpa Ray הופכים את השיר לקינת פאנק מייללת. Shilpa Ray בעברית המחזה (אופרה בגרוש) הועלה כמה פעמים ובוצע ע"י רמה סמסונוב וחנה מרון, אבל הביצוע שלהן הוא 3wwאופראי או קברטי בהתאמה ואין כאן את פטיש הקרח האמור לנפץ את אדישות הקורא כמאמרו של קפקא על האומנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כילד, כאשר חנה מרון שרה את "וספינה של פיראטים" היתה עוברת בי צמרמורת. לבושתי, עד שקראתי את ההודעה שלך חשבתי משום מה שזה לקוח מ"פונדק הרוחות" של אלתרמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחנה מרון יש במפתיע קול יפה מאד (מזכיר את מרלן דיטריך). הביצוע שלה לג'ני של הפיראטים הוא קברט מצויין, אבל ברכט לא כותב לא אופרה ולא קברט. הוא כותב מחזות מוסר. הקברט בתרגום של שלונסקי "רבותיי ופתאום תחדלו מלצחוק" הופכים אותו לפאתטי. העיבוד של ניק קייב מועדף בעיניי, מפני שהוא מסרב לאובייקטיביזם של ברכט ולקברט של קורט וייל. ושובר את הלב בקינה פאנקיסטית על מחזה הטבח האנושי. הקו המקשר ל"פנקס הקטן" הוא שגם פנקס הקטן הוא סוג של פנטסיית נקמה. וברי דנינו כתב ב"הארץ" אסוציאציה יפה לתחום הפוליטי הוא לא העיף בהם מבט, להם זה לא היה איכפת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את קורט וייל ואת אופרה בגרוש היכרתי רק בזמן שירותי הצבאי, וכמובן התאהבתי בלוטה לניה אונד דאס שיף מיט אכט זגלן אונד מיט פונפציש קאנונן, בעברית הוסיפו עשרה תותחים. והכי כיפיים היו כמובן ה"אלה" וה"הופלה"! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כמובן התלהבתי מהקברטיות והתיאטרליות, עד הפתיל הזה בכלל לא הבנתי שאפשר אחרת - תודה!) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |