בתשובה לאריק, 08/07/22 12:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מאוד מחבב ומעריך את דן אלמגור, אבל לדעתי אריאל מתוחכם ומתחכם לאין ערוך יותר ממנו. אני בספק אם אלמגור היה בכלל חושב על הרעיון המרכזי ב"מכופף הבננות". אולי כן; אבל ההרגעים הממזריים ביותר בשיר הזה הם לדעתי מעל לרמתו של אלמגור. ה"אפס" בבית הראשון, ה"אני חושב, כזה" (שכאילו מצביע על הגודל, אבל זה שיר מושר אז לא אומר כלום), "גמד ענק" שאבותיו הם "הנפילים הננסים", "לשמוע את הקנאק". וכל זה, בשיר שהוא אחד הפשוטים ביותר של אריאל המוקדם, שלא לחינם ממוסגר כשיר ילדים. השירים היותר קנוניים שלו הם הרבה יותר בארוקיים מזה בחרוזים, ומעבר לכך, הרבה יותר מעורפלים ופרומים בתוכן - וזה כבר יוצר הבדל שהוא לא רק הבדל של מידה (בתחכום) אלא כבר סוגה אחרת, שאולי אריאל הוא היחיד בה. אריאל המאוחר כבר הרבה פחות מתוחכם/מתחכם, אבל שונה מאלמגור באופנים אחרים. אני לא יכול לחשוב על צאצאים רוחניים של אלמגור, אבל יש לו כמה וכמה אבות, דודים ואחים רוחניים - חפר, מוהר האב, טהרלב, וירון לונדון, שאני חושב שהוא היה המובחר ביותר בסוגה, אם כי הרבה פחות פורה מהאחרים. וכולם היו רוצים להיות אלתרמן, אבל לא הצליחו בכלל להתקרב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לומר ש''ונצואלה'' הנונסנסי של אלמגור הוא אב רוחני לדני סנדרסון ו''משינה'' המוקדמת (אבל אצל אלמגור זו היתה יציאה קיצונית). הבדל מעניין, ''ונצואלה'' עדיין מדבר בגוף ראשון רבים, שממרחק הזמנים נראה בחירה מוזרה, אבל באותה תקופה כנראה היה ברירת המחדל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שדיברנו כבר על כך שרק הרוק הכניס את הגוף ראשון יחיד למוזיקה העברית. בחו''ל היה את הבלוז,הרמבטיקו (''בלוז'' יווני) השנסון (שהגיע לארץ דווקא בתרגומים של נעמי שמר אלופת הביחדנס) וכו'. בישראל הסוציאליסטית של שנות השישים לא היה הרבה מקום לשירים בגוף ראשון יחיד. זה היה ''אנחנו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגינות מחייבת לציין שתמיד היו לפחות קצת שירי "אני" בזמר העברי. "ככה כך ולא אחרת", "ציוניוני הדרך", "זמר נודד", "זמר אהבה לים", "כשאור דולק בחלונך" ו"אותך (נזכרתי בך לעת ערבית)" קופצים לראש, והם זמר עברי מיושן ככל שאתה יכול לבקש. יתרה מזו, היו גם שירים אישיים, כואבים וחשופים לא פחות מברוק: דווקא בהתחלה-בהתחלה, המשוררת שאפשר לקרוא לה הפזמונאית הראשונה של הזמר העברי מזוהה בחוזקה עם כתיבה כזו. עוד שתי דוגמאות שקופצות לי לראש הן עד הלום של שלונסקי מ-1927, והשיר אלייך של אורלנד מ-1943 (יצירת המופת הראשונה של הזמר העברי, אם יורשה לי רגע של לנדוור. נזכיר לאורלנד גם את "שלכת" ו"אני נושא עמי"). כל זה כמובן בלי לחלוק על כך שהם לא היו מיעוט, ושהרוק הפך אותם לרוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי דוקא קפץ לעין ש"לא שרתי לך ארצי" הוא לכאורה 'אני', אבל נושא השיר הישיר הוא הארץ, שהיא ה'אנחנו' הגדול מכולם, הלא כן? (גם אם אפשר להתווכח מי יותר 'חשוב' בשיר, ברור שהארץ היא לפחות הרקע והניגוד שמולו נמדד ה'אני'). במידה מסוימת גם 'ציוניוני הדרך' הוא שיר מולדת במסווה של מסע אישי (או להיפך, ועדיין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ב"ציוניוני הדרך" הדובר קיבל לחייו אישה במקום טיולים. הוא אח תמטי, עם הרבה פחות טקס בישבן, של "את חירותי". בעצם השיבוש שעשינו בילדותנו לשם השיר, שהיה נראה לנו מה-זה גס וחצוף, לא עד כדי כך רחוק מכוונת המשורר.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(את השיבוש הזה עשה דב״א כשהיית בן תשע, לא יודע אם האושאים קדמו לו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנחש שהשיבוש הזה נולד כמעט מייד עם בואם לעולם של השיר או של מילת הסלנג, מה שבא שני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיבוש הדב"אי ההופכי: כשהייתי בתיכון, לפני אחד מימי ההורים, אחד הילדים בכיתה כתב בגדול על הלוח "ציונים זה לא הכל". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, לא זכרתי את זה בכלל. ככה זה כשמסתמכים על הזכרון העבש מלפני עשרות שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מסכים. מתוך 14 השירים ב"אהבה ראשונה", האלבום הראשון של שלישיית גשר הירקון מ-1965, ספרתי עכשיו שבעה שהם בגוף ראשון יחיד (או לגמרי, או פחות-או-יותר). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |