 |
|
 |
||
|
||||
 |
היום גיליתי ש"פנקס הקטן" (שנמצא ברשימת האהובים שלי בספוטיפיי) הוא לחן של כספי, וגרוניך מנגן בפסנתר. יותר מכך- שיתוף הפעולה הזה הפגיש אותם, ואז הם עשו את מאחורי הצלילים [ויקיפדיה]. עוד התפלאתי ללמוד שהמלים של "ואותך" הן של גרוניך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ידעתי על ''פנקס'' מהסדרה של קוטנר ברדיו (קול ההתחלות)... מה שאותי הרשים ותיסכל במשך שנים הוא שאם ב''עיר הגברים'' הופיעה כזו יצירת מופת, הדעת נותנת שהיו שם גם שירים אחרים מצוינים - אבל ברדיו לא משדרים. כלום, בכלל. חששתי שכל השאר נעלמו בתהום הנשייה, ואולי אפילו לא הוקלטו. אבל עכשיו גיליתי שרובם (או כולם) זמינים ביוטיוב, מתוך תקליט שיצא אז. צריך לחרוש אותו קצת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פאשלה מוזיקלית אחת של מתי כספי ב"פנקס" מציקה לי כל פעם: הלחן נגמר באופן סתמי, וזועק לסיום יותר משכנע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אז אחרי כמה האזנות, הסיכום שלי: זו בהחלט החמצה (עד כה) מצד הקנון של הזמר/הפופ העברי. כל תשעת השירים מצוינים וראויים להכרה, ביחד וכל אחד לחוד. ז'אנר המיוזיקל האמריקאי לא זכה להרבה מחוות עבריות; על דעתי עולים בעיקר "הכל עובר חביבי", שעשו את זה היטב בשיריהם המקוריים ("מדרגות הרבנות"), וגם בעיבוד עברי לשיר מפסגות הז'אנר, ולטעמי נכשלו כשהם ניסו לעבד בסגנון מיוזיקל קלאסיקות של זמר עברי (למשל). נציין גם את עדנה גורן במנדלבאום, ואולי רבים משירי פסטיבלי הילדים ("הי הו היפו"). בכל אופן, "עיר הגברים" הוא מחווה מלוטשת ומצוינת: דן אלמגור מפגיז בשנינויות, מתי כספי בלחנים שרובם לא יותר מפונקציונליים אבל הם עושים את העבודה כבסיס לעיבודים אלגנטיים ולביצועים קום איל פו. חריגים ברמת הלחן: השיר הפותח והשיר הנועל, שמפגינים ניצוצות כספיים מובהקים. אגב, חוץ מ"פנקס" רק עוד שיר אחד ("ג'ו הבדחן") מספר סיפור, וגם הוא בלי הנפח של "פנקס". בשאר השירים המילים הן רק אווירה והווי של ברנשים וחתיכות. כך שתרומתו של דיימון רניון למופע היא בעיקר השראה רוחנית כללית. לסיום, שאלה לבקיאים ברניון בעברית: האם "דו רה מי" הוא מונח ידוע בתחום? (ר' שיר בשם זה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, ששי קשת בכלל הוא זמר מיוזיקל, למשל ב''ומתוק האור בעיניים'', ויגאל בשן לפחות ב''מתוק'' וב''אלף שיר לצפון'', כשזה האחרון מביא אותנו ללהקות הצבאיות בתור הזהב שבין ששת הימים ליום כיפור, שכנראה שהו לא מעט באזור הז'אנר, גם אם לא קל להצביע על מקרים ממש מובהקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה לשאלה: כן, הכוונה "כסף". אני לא יודע איך זה נקרא במקור באנגלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חרמפפ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הכוונה מתבהרת אחרי האזנה לשלוש שורות בשיר, רק לא הייתי בטוח אם זו המצאה של אלמגור לצורך המופע או שיש תקדימים בתרגומים. (שכ"ג: "מרשרשים" מוכר כביטוי מיושן לכסף, לא רק אצל ראניון, נכון?). ממה ששוקי כתב נדמה לי שאני גם מבין לפחות חלק מחוט המחשבה (משחק מילים על dough). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דו רה מי נשמע לי משהו שקשור למצלצלים ופחות למרשרשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ואני חושב שלפעמים הוא מתרגם גם ככה. אבל באופן כללי, למרות ש״דו רה מי״ זה חמוד, יש קצת בעיה בכך שכרמי בחר להמציא מילה בתרגום למרות שראניון השתמש במילה מוכרת באנגלית. היה עדיף לו נשאר עם המרשרשים והמצלצלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה משהו מוזר אבל חביב אצל ט. כרמי. ראניון השתמש בספריו בעגה של העולם התחתון בניו-יורק. המילים שם היו תערובת של אנגלית איטלקית ויידיש. (מלבד ''בצק'', כסף כונה גם ''חסה'' וגם ''תפו'א''). באותו זמן, שפת העולם התחתון בא''י-פלשתינה היתה תערובת של ערבית ויידיש. הבעייה של כרמי ולא רק שלו, היתה שציבור הקוראים שלו לא הכיר את השפה הזאת. מחברים פחות ''מקוריים'' כמו דב''א ואפרים תלמי הפכו את התרגום למפעל ''חינוכי'' שבו לימדו את קוראיהם את שפת הרחוב. ט. כרמי פשוט המציא מראשו. כך הפך הבצק לדו-רה-מי. אאז''ן הוא גם השתמש במילים ארמיות. הפושעים אצלו נשמעים לפעמים כמו חבורת אמוראים הדנה במשנייה היומית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. כרמי! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. והוצאת הספרים עם נייר הדק והמתפורר מ. מזרחי. ונזכרתי בעוד 2 תרגומים: הכלא הפך לחד-גדיא ובמקום מרשרשים היו ירוקים שדוקא נקלט בסלנג העברי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראשון יצא בשנת תש"ט בהוצאת "הדב" ונמכר לכל דורש תמורת 250 מיל שהם 0.000025 ש"ח. אני הבעלים הגאה של עותק מתפורר עליו שילמתי לאחרונה 80 ש"ח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מתפורר ויש מתפורר. סיפורי דיימון ראניון יצאו בכל מיני הוצאות (דקל, רמדור), ביניהן גם הוצאת כרמי (הוצאה של המתרגם עצמו). נדמה לי שהתרגומים הראשונים של ראניון יצאו בספרים מהודרים. מ.מזרחי [ויקיפדיה] באיזשהו שלב בשנות ה-70 הופיעה הוצאת מ. מזרחי שהיתה הוצאה פרטית והתנהלה ע"פ שיקולי רווח. ההוצאה תרגמה והוציאה מגוון מרשים של ספרי מופת וספרות זולה (3000 כותרים עד היום). הספרים היו בכריכה רכה ומנייר ממוחזר שהיה דק יותר מנייר רגיל ונוטה יותר לגוון כהה. כדי לסבך את התמונה, בתוך ההוצאה עצמה היה מותג "מועדון הספר הטוב" שאותו ערך אליעזר כרמי, שם הופיעו הספרים היותר קלאסיים של ההוצאה. הספרים של המועדון היו בפורמט גדול וכריכה קשה, אבל עדיין עם הנייר האפרפר-חום. אני זוכר ששאלתי את הספרים הללו מן הספרייה. במסגרת הזו הוציא כרמי, גרסאות מקוצצות ומחודשות של תרגומיו הישנים ותרגומים חדשים של סיפורים מאוספיו של ראניון. זה היה גם גורלו של פנקס הקטן. התרגום של א. כרמי הופיע בפעם הראשונה ב-1957 באוסף הסיפורים " טיפוסים קשוחים" שהופיע בהוצאת הבית שלו (כרמי את שות'). הוא הוציא את אותו האוסף בפעם השנייה ב-1996, בהוצאת מ. מזרחי ב"מועדון הספר הטוב". הסיפור על Pinks הקטן אינו מופיע בספריו של ראניון, אלא הופיע כחלק מסדרת כתבות-סיפורים שפרסם ראניון בירחון collier's. יותר מאוחר ראניון המחיז את הסיפור והפיק אותו כסרט עם הנרי פונדה ולוסיל בול (The big street). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספר ''מחרוזת הפנינים'' שיצא לאור בשנת תש''ט מופיע הסיפור על ''פנקס קטינא''. ההוכחה נמצאת בידי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אבל זה לא תרגום של א. כרמי אלא של יצחק אברהמי מ-1954 פנחס קטינא |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לתרגום מ-1954 להתפרסם בשנת 1949, והספר עליו אני מדבר, שכולל כאמור את "פנקס קטינא" תורגם ע"י א.כרמי. לא טרחתי לקרוא את הקישור שלך, כי מחלון חדרי אני רואה בקלות שבניין ההסתדרות עומייד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב צדקת. י. אברהמי היה העורך של "מכלול הסיפור הקצר: אנתולוגיה" מ-1954, שם מופיע הסיפור תחת הכותרת "פינקס קטינא". א. כרמי אהב למחזר חומרים ואם מיחזר פעמיים, מדוע לא ארבע? (1949, 1954, 1957, 1996 ואולי יותר) בכל אופן השיר "פנקס הקטן" שכתב דן אלמגור הוא מ-1970, מצוך המחזמר בהשראת סיפורי דיימון ראניון, "עיר הגברים". מה שמעניין בהפנייה שנתתי, הוא ההשוואה בין השיר למקור הדיימון ראניוני. כאמור הסנטימנטליות של ראניון טבולה בחומר שאולי לא הורג אותך, אבל נותן לך כאב בטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידוע לי, אבל בחיפושי, יחד עם החרס1 עלה גם הקטע החביב הבא לגבי הפועל "רשרש" בכלל: גם את המילה רשרוש חידש ביאליק, אם כי ביצירתו, מופיעה רק בסיפור "מאחורי הגדר": הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באוויר. – מאחורי הגדר פרק ו'. ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי גרשון שופמן והופתע מהתקבלותה בציבור: הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב. הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי, ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" – בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מילה זו והכול סוברים שהיא מילה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלוזנר התערב עמי כי ראה מילה זו במדרש או בתלמוד... עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במילה זו שנים רבות אחרי שחידשתיה. מכתב ב"הדואר" 1920 __________ 1- * עפ"י תקציר גוגל של האתר המת להיטון.קום http://lahiton.com (המחבר של הטקסט אינו ידוע לי, אבל הוא מתייחס ישירות לפינקס הקטן שלנו) השימוש הזה מקורי של המתרגם: "לא סתם תרגם, אלא המציא סלנג חדש, ביטויים חדשים, כמו מרשרשים, ... כשהקור הניו יורקי היה גדול מנשוא עבורה, דרשה ממנו לנסוע מערבה, אל השמש." * גם אצל נוריתה בביקורת של גל פרל וגם בזאת של דרורה גרופר השימוש הזה מוזכר כחידוש של המתרגם, אבל מי הן שתי אלה וכמה אמינות הן, אין לי מושג. * מיודענו אלי אשד מייחס אף הוא את הרשרוש הכספי לא. כרמי. אבל - מה שיכול, אולי, לשמש דוגמא נגדית הוא "העולם הזה" שכתב כבר ב-1954: "בארצות הברית ובבריטניה... האנשים מלאי כבוד לכספם, אפילו כששוב אינו מרשרש כביום צאתו לאור העולם" ועוד יותר קרוב: "...עם שטרות רבים אחרים, חדשים ומבהיקים, בא באניה ארצה מארצות הברית, מקום בו הודפס. יחד עם חבריו המרשרשים היה ארוז כחבילות ישרות זווית קשורות בחבל..." (ההדגשות, כמובן, שלי). התרגום של א. כרמי מאוחר יותר, כנראה מ-1958. כאן עייפתי מהחיפוש, אבל בטח אפשר לטרוח ולטרחן עוד קצת אם מישהו באמת מעוניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובעניין הכותרת, למדתי היום גם שדוד בן גוריון כתב מכתב(ים?) מפרגן למערכת "העולם הזה". לנוחותכם, הנה ארבעת הדברים ששכחתי בתמורה: 1. 2. 3. 4. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אח, "אין לקפח שכר רצון טוב". ובימינו? אילו לא היו מקפחים שכר רצון טוב - דיינו אילו היה בכלל רצון טוב - דיינו אילו היה בכלל מישהו מתחת גיל 50 שמבין את המשפט הזה - דיינו די, די נראה לי שהפוליטיקאי היחיד היום שמסוגל לדבר בעברית מליצית הוא ביבי, אבל הוא מתבזבז על הקהל שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין מאד, מה שגילית! תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. התרגומים החלו לפני כן. עפ"י דף היוצר של המתרגם ב"פרויקט בן יהודה" (שלא זוכה לפרומיל שבחים ממה שמגיע לו): הראשון, "מחרוזת הפנינים",תורגם ב-1949 (תש"ט) אחריו "השבעה" ב-1952 ואז "ליליאן" ב-1954. לא ידוע לי אם "מרשרשים" הופיע במי מהם, אבל אני נותן למר כרמי להנות מהספק. אומרים שזה הולך טוב עם בשר שור הבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שיפה שבציטוט שלך מ"העולם הזה, "מרשרש" הראשון הוא בבירור לא מילה נרדפת לכסף אלא הצליל שהוא עושה; ו"מרשרשים" אחר כך יכול להיות זה או זה. אבל עד עכשיו אני תמיד דמיינתי שמי שמרשרש הוא מטבעות, ורק בזכות הציטוט הזה אני מבין שמטבעות הם מצלצלים והמרשרשים הם שטרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בקיא ולא נעליים, אבל התשובה חיובית. מוכר גם כ''מרשרשים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני לרכב על הגל שלך ולהזכיר עוד החמצה עברית של שיר ממחזה מוזיקלי מתורגם. משום מה הבלדה על פנקס הקטן מן המחזה "עיר הגברים", מזכירה לי בלדה אחרת, את ג'ני של הפיראטים מ"אופרה בגרוש" של ברכט וקורט וייל. דיימון ראנייון תמיד צובט לי את הלב ומזכיר לי את ימי הנעורים, אבל בינינו לבין עצמנו, רוב הסיפורים שלו אינם אלא בדיחה הנמרחת לאורך נובלה שלמה. פנקס הקטן מנסה להיות מחווה לכל האהבות החד-צדדיות, אבל מצליחה להיות בעיקר מחווה סנטימנטלית. במקור (הציני של ראניון) זה עוד יותר גרוע. קראתי שבסיפור המקורי, הוד מעלתה ביקשה מפנקס שיקח אותה למיאמי כדי שתוכל ל"צוד" לה שם מבין הפנסיונרים בעל עשיר. מה שבא להזכיר לנו שראניון כמו אחרים נוא עוד עובד של תעשיית הבידור ההוליוודי (הברודווית ליתר דיוק). באופן מפתיע, הלחן הולך בדרך מקבילה. הבלוז של מתי כספי, הוא בעצם ג'אז וג'אז מאד מאד פופי. עוד יוצר לא ברור. על ברכט, אפשר להגיד הרבה דברים, אבל אי אפשר לומר שהוא בא לשעשע אותנו ואין לו מה להגיד. לג'ני של הפיראטים, אני מעדיף 2 ביצועים באנגלית. נינה סימון התלמידה המצטיינת של הריאליזם המהפכני של ברכט, הופכת את פנטזיית הנקמה של ברכט למחאה מינימליסטית אילמת ואת הספינה החותרת אל החוף כשדגל הגולגולת מונף על התורן, לספינת משא שחורה הצפ' קרוליינה. נינה סימון שרה קורט וייל ואילו ניק קייב החצוף והמרדן יחד עם הזמרת והיוצרת Shilpa Ray הופכים את השיר לקינת פאנק מייללת. Shilpa Ray בעברית המחזה (אופרה בגרוש) הועלה כמה פעמים ובוצע ע"י רמה סמסונוב וחנה מרון, אבל הביצוע שלהן הוא 3wwאופראי או קברטי בהתאמה ואין כאן את פטיש הקרח האמור לנפץ את אדישות הקורא כמאמרו של קפקא על האומנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כילד, כאשר חנה מרון שרה את "וספינה של פיראטים" היתה עוברת בי צמרמורת. לבושתי, עד שקראתי את ההודעה שלך חשבתי משום מה שזה לקוח מ"פונדק הרוחות" של אלתרמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחנה מרון יש במפתיע קול יפה מאד (מזכיר את מרלן דיטריך). הביצוע שלה לג'ני של הפיראטים הוא קברט מצויין, אבל ברכט לא כותב לא אופרה ולא קברט. הוא כותב מחזות מוסר. הקברט בתרגום של שלונסקי "רבותיי ופתאום תחדלו מלצחוק" הופכים אותו לפאתטי. העיבוד של ניק קייב מועדף בעיניי, מפני שהוא מסרב לאובייקטיביזם של ברכט ולקברט של קורט וייל. ושובר את הלב בקינה פאנקיסטית על מחזה הטבח האנושי. הקו המקשר ל"פנקס הקטן" הוא שגם פנקס הקטן הוא סוג של פנטסיית נקמה. וברי דנינו כתב ב"הארץ" אסוציאציה יפה לתחום הפוליטי הוא לא העיף בהם מבט, להם זה לא היה איכפת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את קורט וייל ואת אופרה בגרוש היכרתי רק בזמן שירותי הצבאי, וכמובן התאהבתי בלוטה לניה אונד דאס שיף מיט אכט זגלן אונד מיט פונפציש קאנונן, בעברית הוסיפו עשרה תותחים. והכי כיפיים היו כמובן ה"אלה" וה"הופלה"! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כמובן התלהבתי מהקברטיות והתיאטרליות, עד הפתיל הזה בכלל לא הבנתי שאפשר אחרת - תודה!) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הה. אחד השירים שאני ממש לא יכול לסבול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי מערכת יחסים רעילה, ומהצד הפחות נפוץ (?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שום בעיה עם הסיפור עצמו (אני חסיד שוטה של דיימון קשישא) אבל ה''פנחס הקט-א-א-א-ן'' הופך אותי לדרייפוס (לא, לא המרגל הצרפתי. הבוס של קלוזו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד המקומות החביבים עלינו לקפה של בוקר הוא בית קפה פינתי ברחוב פנקס שקורא לעצמו ''פנקס הקטן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זכרתי עד כמה הסיפור המקורי על Little Pinks - הייתכן שדן אלמגור לא בדק במקור? - חביב. הגיע הזמן לבלות עוד קצת זמן איכות במחיצת דיימון, אחרי כמה עשורים בהם הוא נזנח על לא עוול בכפו. אני לא חושב שלאורך כל חופי הפיליפינים יש יותר פנינים מאשר במטמון הגוטנברגי הזה. טעימה לדוגמא, על ההתחלה של סיפורנו: In fact, the reason she is called Your Highness and is considered such a pain in the neck is because she plays the frost for all who are not well established as practically zillionaires, and she makes no bones of stating that her angle is to find a character of means who is not entirely repulsive and marry him, and when somebody asks her what about love, she says well, what about it, and, of course, there is no answer to this. או:In fact, Joe Gloze, the owner of the Canary Club, states that as far as he is concerned he will just as soon marry a fire plug as Your Highness as he says he figures a fire plug will not be so cold and hard in case of a clinch. But, of course, Joe Gloze admits he is only guessing both ways. טוב, אם לא אפסיק כאן אעתיק את כל הסיפורים שלו הנה.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז בזכותך היום למדתי כמה משהו'אים חדשים, והצדקתי את הכותרת של הפתילון: 1. המילה "זיליונר" נטבעה כבר מזמן ולא במילניום הנוכחי כפי שחשבתי בטעות. 2. השפה של דיימון כנראה כה מופלאה, שעושרה הרחק מעל היכולת שלי להבין אותה (מה שקורה לי בדרך כלל עם idioms)1. 1 אני אמחל על כבודי ואתבזה בשאלה האם יש תרגומים ראויים לסיפוריו החביבים עליך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה וכמה ספרים בעברית. התרגום אמנם אינו עולה על המקור, בניגוד לדיעה שהיתה רווחת בשעתה, אבל בהתחשב בקושי המובנה א. כרמי עשה עבודה מצויינת. האנגלית כמובן כתובה בדיאלקט אנכרוניסטי/מקומי למדי, אבל בזכות ההקשרים1 לא קשה במיוחד להבין את כוונת המשורר. ___________ 1- מה שמסביר חלקית את הכשלון הקולוסאלי של גוגל בנסיונות להתחרות עם מר כרמי. הנה התרגום שם הציטוט הראשון שהבאתי קודם ואני חוזר עליו כאן לנוחותך: In fact, the reason she is called Your Highness and is considered such a pain in the neck is because she plays the frost for all who are not well established as practically zillionaires, and she makes no bones of stating that her angle is to find a character of means who is not entirely repulsive and marry him, and when somebody asks her what about love, she says well, what about it, and, of course, there is no answer to this. למעשה, הסיבה שהיא נקראת הוד מעלתך ונחשבת לכאב כל כך בצוואר היא משום שהיא משחקת את הכפור עבור כל מי שאינם מבוססים היטב כמיליונרים, והיא לא מוציאה מעצמה את הטענה שהזווית שלה היא למצוא אופי של אמצעי שאינו לגמרי דוחה ולהתחתן איתו, וכשמישהו שואל אותה מה עם אהבה, היא אומרת טוב, מה עם זה, וכמובן, אין לזה תשובה.אני מקווה שאזכור לחזור הנה עוד שנה שנתיים ולבדוק הקלו המים מעל פני האדמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חזרתי אל בור המים. התרגום של גוגל נשאר כמו לפני שנה, ולעומתו bard שמתגאה בכך שהוא דובר עברית הציע את הנוסח המקסים הבא: "בעצם, הסיבה שהיא נקראת יור היינס (כתיבה מקוצרת של HH, כינוי רשמי לחברי משפחה מלוכה) ונחשבת כמו ציר בעורף היא בגלל שהיא משחקת את הקרח לכל מי שאינו מוצלח כמעט כמו ביליונר, והיא אומרת בבירור שהמטרה שלה היא למצוא אדם עשיר שאינו מאוס לחלוטין ולהתחתן איתו, וכשמישהו שואל אותה מה לגבי אהבה, היא אומרת אז מה לגבי זה, ו, כמובן, אין לזה תשובה". שאלתי AI איך ייראה התרגום עוד שנה בהסתמך על ההתקדמות הזאת, והתשובה היתה 42. סוף סוף משהו הגיוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאוץ'. מעניין ש-pain תורגם דווקא ל"ציר" (לקח לי זמן להבין שזה כנראה כמו ב"צירי לידה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציר בעורף ישר מזכיר לי את הבורג מסטאר טרק TNG. כנראה בזכות שלט מההפגנה אתמול בקפלן (כן כן, יצאנו למחוזות הלחות הכבדה) שעליו תמונה של קוביית הבורג והכיתוב Resistance isn't futile. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתקלת בשלטים "כולנו לחים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלט שהמצאתי זה עתה למחאת המשוררים (בעקבות עמיחי בעקבות התפילה): עלמלא מלא חרדים אלמלא העלמלא מלא חרדים היינו פחות חרדים. (יש לי הרגשה שאפשר לשפר את השורה האחרונה. אפשר להוסיף "(ולא רק פה)" וזה מקרב את זה לעמיחי אבל די חסר משמעות.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוכזב מהרגרסיה של ''ו, ''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומשהו נוסף שלמדתי מהדיון הזה, והוא מביך כפי שהוא מופרך - אני הייתי משוכנע שמי ששר את "פנקס הקטן" הוא נתן דטנר, ובעקבות גיגולים בפתיל הסתבר לי שזה בכלל ששי קשת! להגנתי אני יכול לומר שנחשפתי לשיר בסוף שנות השמונים, ברדיו, ובלי אינטרנט שיכול להבהיר עובדות טריוויה שכאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט נראה שאלמגור בדק. בסוף מתברר ש־Pinks היה הכינוי שלו ושמו היה Pincus. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אתה צודק. שכחתי לגמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתרגום שאני קראתי בצעירותי הוא נקרא ''פינקוס הקטן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת הסיפור המקורי יפה. אבל אני חייב לומר לזכות דן אלמגור שהתמצות שהוא עשה לסיפור לכדי שיר לא פוגע בסיפור בכלל. אולי ההפך. העלילה המרכזית וצמד הדמויות כל כך נפלאים, שהם עוברים במלוא תפארתם גם במעט מילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים, וחייב להודות שלמרות חיבתי העזה לדיימון, לטעמי לא היה מזיק לקצר קצת את הסיפורים שלו. אולי שילמו לו לפי מילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות המלצתך, ומשהו שהטריד את מוחי,הלכתי וקראתי את הסיפור לכל אורכו ואלה מסקנותי: א. בהחלט ניתן היה לגזום חלק ממנו על ידי עורך מיומן בלי לפגוע ממנו, אולי להיפך. ב. כמו שחשדתי - דן אלמגור אכן הוסיף לידידנו פנקס הקטן כסא מחושמל, שלא באמת הגיע לו, לאומלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הוא מתחרז קל וזה מה שחשוב בכלל. אני תוהה אם מאיר אריאל הוא צאצאו הרוחני של דן אלמגור. ''מכופף הבננות'' נשמע לדעתי ממש כמו טקסט של אלמגור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוד מחבב ומעריך את דן אלמגור, אבל לדעתי אריאל מתוחכם ומתחכם לאין ערוך יותר ממנו. אני בספק אם אלמגור היה בכלל חושב על הרעיון המרכזי ב"מכופף הבננות". אולי כן; אבל ההרגעים הממזריים ביותר בשיר הזה הם לדעתי מעל לרמתו של אלמגור. ה"אפס" בבית הראשון, ה"אני חושב, כזה" (שכאילו מצביע על הגודל, אבל זה שיר מושר אז לא אומר כלום), "גמד ענק" שאבותיו הם "הנפילים הננסים", "לשמוע את הקנאק". וכל זה, בשיר שהוא אחד הפשוטים ביותר של אריאל המוקדם, שלא לחינם ממוסגר כשיר ילדים. השירים היותר קנוניים שלו הם הרבה יותר בארוקיים מזה בחרוזים, ומעבר לכך, הרבה יותר מעורפלים ופרומים בתוכן - וזה כבר יוצר הבדל שהוא לא רק הבדל של מידה (בתחכום) אלא כבר סוגה אחרת, שאולי אריאל הוא היחיד בה. אריאל המאוחר כבר הרבה פחות מתוחכם/מתחכם, אבל שונה מאלמגור באופנים אחרים. אני לא יכול לחשוב על צאצאים רוחניים של אלמגור, אבל יש לו כמה וכמה אבות, דודים ואחים רוחניים - חפר, מוהר האב, טהרלב, וירון לונדון, שאני חושב שהוא היה המובחר ביותר בסוגה, אם כי הרבה פחות פורה מהאחרים. וכולם היו רוצים להיות אלתרמן, אבל לא הצליחו בכלל להתקרב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לומר ש''ונצואלה'' הנונסנסי של אלמגור הוא אב רוחני לדני סנדרסון ו''משינה'' המוקדמת (אבל אצל אלמגור זו היתה יציאה קיצונית). הבדל מעניין, ''ונצואלה'' עדיין מדבר בגוף ראשון רבים, שממרחק הזמנים נראה בחירה מוזרה, אבל באותה תקופה כנראה היה ברירת המחדל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שדיברנו כבר על כך שרק הרוק הכניס את הגוף ראשון יחיד למוזיקה העברית. בחו''ל היה את הבלוז,הרמבטיקו (''בלוז'' יווני) השנסון (שהגיע לארץ דווקא בתרגומים של נעמי שמר אלופת הביחדנס) וכו'. בישראל הסוציאליסטית של שנות השישים לא היה הרבה מקום לשירים בגוף ראשון יחיד. זה היה ''אנחנו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגינות מחייבת לציין שתמיד היו לפחות קצת שירי "אני" בזמר העברי. "ככה כך ולא אחרת", "ציוניוני הדרך", "זמר נודד", "זמר אהבה לים", "כשאור דולק בחלונך" ו"אותך (נזכרתי בך לעת ערבית)" קופצים לראש, והם זמר עברי מיושן ככל שאתה יכול לבקש. יתרה מזו, היו גם שירים אישיים, כואבים וחשופים לא פחות מברוק: דווקא בהתחלה-בהתחלה, המשוררת שאפשר לקרוא לה הפזמונאית הראשונה של הזמר העברי מזוהה בחוזקה עם כתיבה כזו. עוד שתי דוגמאות שקופצות לי לראש הן עד הלום של שלונסקי מ-1927, והשיר אלייך של אורלנד מ-1943 (יצירת המופת הראשונה של הזמר העברי, אם יורשה לי רגע של לנדוור. נזכיר לאורלנד גם את "שלכת" ו"אני נושא עמי"). כל זה כמובן בלי לחלוק על כך שהם לא היו מיעוט, ושהרוק הפך אותם לרוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי דוקא קפץ לעין ש"לא שרתי לך ארצי" הוא לכאורה 'אני', אבל נושא השיר הישיר הוא הארץ, שהיא ה'אנחנו' הגדול מכולם, הלא כן? (גם אם אפשר להתווכח מי יותר 'חשוב' בשיר, ברור שהארץ היא לפחות הרקע והניגוד שמולו נמדד ה'אני'). במידה מסוימת גם 'ציוניוני הדרך' הוא שיר מולדת במסווה של מסע אישי (או להיפך, ועדיין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ב"ציוניוני הדרך" הדובר קיבל לחייו אישה במקום טיולים. הוא אח תמטי, עם הרבה פחות טקס בישבן, של "את חירותי". בעצם השיבוש שעשינו בילדותנו לשם השיר, שהיה נראה לנו מה-זה גס וחצוף, לא עד כדי כך רחוק מכוונת המשורר.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(את השיבוש הזה עשה דב״א כשהיית בן תשע, לא יודע אם האושאים קדמו לו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנחש שהשיבוש הזה נולד כמעט מייד עם בואם לעולם של השיר או של מילת הסלנג, מה שבא שני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיבוש הדב"אי ההופכי: כשהייתי בתיכון, לפני אחד מימי ההורים, אחד הילדים בכיתה כתב בגדול על הלוח "ציונים זה לא הכל". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, לא זכרתי את זה בכלל. ככה זה כשמסתמכים על הזכרון העבש מלפני עשרות שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מסכים. מתוך 14 השירים ב"אהבה ראשונה", האלבום הראשון של שלישיית גשר הירקון מ-1965, ספרתי עכשיו שבעה שהם בגוף ראשון יחיד (או לגמרי, או פחות-או-יותר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי? זמר שלוש התשובות נועץ בך מבט שיפוטי נרגן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה דוקא מהצד הנפוץ יותר, לא ככה? _____ זו לא באמת תחרות מי יותר רעיל, בדברים האלה לצערנו יש מספיק מקום לכולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל עם הסיפא של התגובה שלך לא היה לי ויכוח :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיותר לציין שה"הכי" שלי היה יותר צורת התבטאות1 ופחות מדידה השוואתית כמותית :) 1 דינוזאורים זה הכי נייינטיז, כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נההה, ניינטיז זה הכי דולפינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכיף, זה לא סותר (ונראה שהוכחנו ש'הכי' היא פעולה לא קומוטטיבית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"זמר שלוש התשובות? קלישאה רומנטית רכרוכית", נחר בבוז "ניגון עתיק" בעודו מוסיף רוש לקדרה. בנוגע לפנקס, אני לא בטוח שהייתי קורא למערכת היחסים שם רעילה. נצלנית כן, בהחלט; אבל אם חושבים על איך היה פנקס לפני אותה חבטה בהוד מעלתה, אני חושב שבלעדיה חייו היו זניחים ומוחמצים, לא רק במבט מהצד אלא כנראה גם מבחינתו. מערכת היחסים שנוצרה כן נתנה טעם לחייו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לה לה לה... מסכים על פנקס. שני הצדדים יצאו מורווחים- פנקס זכה לתשומת לב ממושא אהבתו, שאחרת לעולם לא היה זוכה לה. יותר מכך- הוא זכה לבסוף בהודאה באהבתה אליו, וזכה פוסט מורטם להיות האביר שלה. הוד מעלתה זכתה בכבוד, אפילו אם זה רק מאדם אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי להיפך - אחד המאפיינים של נפגעי מערכות רעילות הוא שכנוע הצד המוכה ש''זה הכי טוב שיוכל להשיג'' ושלא מגיע לו יותר. חיים שלמים במערכת יחסים חד צדדית במקום להיפטר ממנה ולמצוא מערכת יחסים אמיתית וראויה יותר הם הפסד, לא רווח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או בקיצור ובקישור - גם פנקס הקטן הוא העץ הנדיב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אבל באותה מסגרת, שהוא בחר בעצמו, הוא השיג את המקסימום האפשרי. כאשר הוד מעלתה שוברת דיסטנס לפני שהיא נופחת את נשמתה פנקס זוכה לקתרזיס, דבר שנפגעי מערכות יחסים רעילות לעתים נדירות זוכים בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כבר קצת חפירה, אבל הרמת לי להנחתה. לא שוברת דיסטנס ולא נעליים. מבחינתי הוד מעלתה היא הנבל הגדול של השיר הזה. כזאת נבל, שאפילו את הקתרזיס החלול שהיא מוכנה להעניק לו, היא מעניקה בשנייה האחרונה. יכלה גם לומר לו חודש או שנה לפני ולבלות איתו פרק שמן קצר אך מאושר (לאין קץ מבחינתו), אבל למה לא עשתה זאת - כי זה שקר. שקר לבן שהיא מעניקה לו כשכבר אין לה מה להפסיד. צ'ק פתוח על סכום של עשירית אגורה. (כמה גברים מכים אומרים לנשותיהם המוכות שהם אוהבים אותן? מלא). אז מבחינתי - הקתרזיס החלול הזה הוא אולי הרגע הכי אכזרי בשיר כולו. על פי העלילה, יש מצב שהרגע הזה הוא שהביא למותו המחושמל של פנקס. אולי בלעדיו היה יכול להניח את סאגת הייסורים הזו מאחוריו ולהמשיך בחייו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פירוש יפה. אבל אני לא מסכים איתו. בעלילה הזו כל אחד הוא מה שהוא. היא לא יכלה להגיד לו לפני, כי היא הלוקחת והוא הנותן. ברור שהעלילה אכזרית, ותחושת ההחמצה מ"למה לא אמרה לו קודם" היא חלק אינטגרלי, אולי אפילו אחד מהעיקרים שלה. אני מסכים שההכתרה של פנקס לאביר (דה לה שמאטע) היא זו שמובילה אותו אל מותו, וזו מבחינתי סגירה יפה של סיפור שבדיעבד נראה דטרמיניסטי. אפשר אפילו לומר שהוד מעלתה מתוודה בפני פנקס כדי להפעיל אותו לנקום את נקמתה, היינו גם אחרי מותה היא הלוקחת והוא הנותן, אבל מבחינתי זה לא מפחית מהאותנטיות של הוידוי. פנקס זכה לקתרזיס, ומבחינתו המחיר שהוא שילם לאורך כל הדרך היה כדאי מאוד. הוא עולה בצעד קל אל הכסא המחושמל. האם אפשר להגיד את זה על נפגעי מערכות יחסים רעילות אחרים? עולות בדעתי כמה "פנקס קטנות" מהסיפור של הוד מעלתו אייל גולן. אני חושב שהן לא היו מחייכות בדרך אל מותן. מאידך כל מיני פנאטים, בעיקר דתיים (רבי עקיבא, יגאל עמיר) כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מתי כספי: "את השיר 'פנקס הקטן' ביצענו בהקלטה, שלמה ואני, בארבע ידיים. אני ניגנתי את האקורדים בחלק הנמוך שבמקלדת הפנסנתר ושלמה אילתר באוקטבות הגבוהות". (מתוך הספר "רוק ישראלי, 1967-1973") אף פעם לא התחברתי לשיר הזה, ובהקשבה נוספת עכשיו, עדיין לא. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |