 |
האיש שמכר את העולם | 192 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
מה בדיוק גרם לך לצאת מנקודת הנחה שקוביין היה תאורתיקן מבריק, או שסגנון הנגינה שלו היה אנטיתזה מכוונת לשרדינג של שנותיו האחרונות של הרוק? לא יותר סביר שהוא היה בחור מוכשר, אבל חסר השכלה מוזיקלית, ופשוט גיטריסט גרוע? סליחה אם אני מנפץ פה איזו פרה קדושה, אבל הסולו של The man who sold the world נשמע פחות כמו גאונות מוזיקלית ויותר כמו מישהו שמנסה למצוא את הסולם תוך כדי נגינה. בלי קשר לתלונות הרגילות, המאמר כתוב היטב ומענין. אין ספק שקורט קוביין היה אבן דרך משמעותית בסיפורו של הרוק. הרוק, שעשה את דרכו מהשוליים אל מרכז החלום האמריקאי, ובסופו של דבר חזר למקומו הטבעי - בחדרם של טינאייג'רים מתוסכלים ששוב מצאו לעצמם את האליל הציני שהם חיפשו מאז ג'יימס דין. אבל קוביין לא בישר את מותו של הרוק, והוא גם לא הביא אותו לקאמבק. נירוונה פשוט נתנו לרוק הדרן אחד אחרון לפני שהוא התקפל לתקופה בלתי מוגבלת, עם מטרה לחזור. כתוצר אבולוציוני של הבלוז האתני-פרימיטיבי, הרוק נועד להיות מוזיקה עוצמתית, רגשית, ולא מה שבון ג'ובי ודומיהם עשו ממנו. קוביין הצליח להסביר לעולם את הסתירה שבין המושגים רוק ופופ, ובכך גדולתו. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הסולו המדובר היה מלודיה פשוטה ויפה ובכך גדולתו של קורט. לא בסולואים מהירים ווירוטואוזיים וזוהי נקודה בה דווקא עידו צדק, כאשר כתב מה שכתב על הסולואים של נירוונה. ובאשר למורשתו של קורט... המורשת שלו היא בדיוק כמו מורשתו של כל אמן אחר בכל תחום, גדולה או קטנה כשתהיה. קורט קוביין השפיע על אוהדיו האמיתיים באופן שג'ון לנון השפיע על אוהדיו שלו ואין זה חייב להיות התפיסה אומנותית מרחיקה לכת או יצירת אסכולה פרפאפסיכולוגית דומינית חד כיוונית תלת מימדית... מדובר, לדעתי, בהענקת משהו בלתי מוחשי, הרגשה אם תרצה, חלק שנשאר בך עד הערש דויי המצופה. ותפסיקו לומר שקורט הסביר משהו, הוא יצר איזו סינתזה מופלאה בין נקודה אחת לשניה. הוא פשוט היה נפיל בדורו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלודיה פשוטה ויפה? כנראה אנחנו לא מדברים על אותו השיר. בשיר שעליו *אני* מדבר, היה סולו איטי ודיסהרמוני, מזייף ופשוט לא ממש נמצא על אף סולם או מודוס. קובין היה השפעה סוציולוגית יותר מאשר מוזיקלית, והגיע הזמן שיכירו בו ככזה. אכן, היה בו כישרון. אכן, את העוצמה (אשר חלק יתרגמו אותה למונח ההפכפך "FEEL") שהייתה לו לא ראינו אצל גיטריסטים רבים. אבל אנשים, תכירו בעובדה שלא היה לו מושג מה הוא עושה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יודע מה? בוא נסכים כי קורט קוביין היה השפעה סוציולוגית גדולה יותר מאשר היה השפעה מוזיקלית, כי ממילא אין לו יורשים וממשיכי דרך(מי, אופספרינג?). אגב, ב ה"איש שמכר את העולם" הסולו(הפזמון) היה נגינה של הסולמות fוg, נראה לי. בכל מקרה הוא ידע מה הוא עושה מבחינה מוזיקלית, לא בתחכום רב או ווירטואוזיות, אבל בדרכו שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה מאוד! רבותי, זו הפעם הראשונה בהסטוריה של האייל הקורא (ושל מדינת ישראל בכלל, נדמה לי), שני צדדים ניצים הגיעו להסכמה, ופשרה, והצליחו לסיים ויכוח! מדהים. ונחזור לעניננו - קורט אולי לא מכר את העולם (כפי שכתב כאן מישהו אחר, דיוויד בואי עשה את זה קודם), אבל את מקומו בהיסטוריה הוא קנה, ולתמיד יזכר כגיבור תרבות שוליים. יחד עם מי שאני בטוח שהיו אליליו - הנדריקס, מוריסון, אפילו בוב מארלי - אני חושב ששנים יחלפו עד שפוסטרים שלו יפסיקו להראות על קירות חדרם של מתבגרים דכאוניים, סתם מתבגרים, וסתם דכאוניים. כמוסיקאי, הוא היה שנוי במחלוקת. כגיבור, עוד יותר. אבל כאייקון, הוא היה אחד מהגדולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נא לא להתרגש יותר מדי. אף אחד לא הגיע לשום אחדות דעות. הצד שלי (אפילו אם הוא כולל רק אותי ואת עצמי) עדיין לא ויתר. א. למה בואי ולא קוביין מכר את העולם? בואי הוא גאון בזכות עצמו אבל הוא גם זקן מדושן עונג שמפליץ תקליטים בצורה לא יאה לגילו. ב. אני לא חושב שלא הנדריקס, לא מוריסון ולא מארלי היו אלילים של קוביין. אלא יותר הביטלס ופאנק רוק. אבל גם אם נניח שכן, אני עדיין מחזיק בתיאוריה שהרוק מחולק לשלושה חלקים אלביס-הנדריקס-קוביין. שלושה אנשים לשלושה עידנים. ג. המחשבה על קוביין כגיבורם של מתבגרים דכאוניים היא המחשבה המסרסת ביותר לגיבור התרבות הנפלא הזה שהלך רחוק כל כך רחוק. המחשבה שלו רלוונטית להרבה יותר אנשים, גם לא מתבגרים וגם לא דכאוניים (עיין ערך עידו הרטוגזון - אולי מתבגר עדיין (בגילו המתקדם) אבל לא כל כך דכאוני). ד. למה שנוי במחלוקת מבחינה מוסיקלית? קוביין מוסיקאי נפלא ומחונן, ואני לא מוכן להודות אחרת. הוא כתב כמה מהשירים הטובים ביותר של העשור הקודם. וכמה מהשירים המרגשים ביותר. קוביין הוא בהחלט לא דוגמה לגיבור שנסמך על תדמיתו הסוציולוגית יותר מאשר על כשרונו המוסיקלי. ה. לא משפיע מוסיקלית? האם עידן סיאטל בטל בשישים? האם כולם שכחו תקופה של שלוש שנים שכל ילד בארץ קנה גיטרה וניגן שירים בארבע אקורדים על דיסטורשן. אך הצדק איתך, צחי. נדמה לי שהוויכוח, לצערי, אכן קרוב להיות סגור וחתום. מסתבר שעל מנת להשיג מספר תגובות גדול, ראוי לכתוב על פוליטיקה או שכאלה. לכן אסיים במספר קריאות נעורים, המריחות מתאוות הבאים בימים. NIRVANA RULES אני מוצא את זה קשה,KOBAIN RULEZ BBS RULZ קשה למצוא, הו, אם כן, מה זה משנה? לא משנה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בעיקר כי השיר שעל שמו קראת למאמר הוא שיר של דיוויד בואי, ולא של נירוונה. ב. אלביס היה כוכב פופ שבמקרה עסק ברוק אנד רול. עם הקביעה על הנדריקס וקוביין אני מסכים, למרות ששניהם היו בשוליים, ולא בדיוק מכתיבי תקופה. אם אתה רוצה לדקדק, אז עידני הרוק היו (לטעמי, כמובן) עידן הביטלס והסטונז, עידן דיפ פרפל ולד זפלין, ובסוף עידן גאנז\מטאליקה\נירוונה. ג. סליחה, צודק. תוסיף להגדרות שלי גם אנשים שהיו מתבגרים או דכאוניים (אני מנחש) בזמן שנירוונה היו בשיא. ד. שנוי במחלוקת, מאחר שאתה חושב ככה, ואני לא. זו ההגדרה של שנוי במחלוקת, בדרך כלל. ה. צודק. במשך שנים מורים לגיטרה לימדו את סטיירווי טו הבן, והיום מלמדים את קאם אז יו אר - הוכחה ניצחת להשפעה של נירוונה על עולם המוסיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צחי, א. דיוויד בואי רק כתב שיר, קוביין חי אותו. בואי מכר את עצמו, קוביין את העולם שהיה שלו. ב. אני מבסס את השלישיה שלי על המורדים הגדולים, והאנשים שפעלו מחוץ למסורת שהייתה בזמנם. אלביס היה אאוטסיידר כשהתחיל, כמוהו גם הנדריקס וכמוהו קוביין. אלו הם שלושה אנשים שחוללו מהפכות בתחום המוסיקה. אני מעדיף לשמוע ביטלס על אלוויס, וגם כנראה לד זפלין על הנדריקס. אבל הביטלס ולד זפלין הם חבורות נערים לבנים בורגניים ומשעממים בסופו של דבר. חבורות של אנשים שעשו מוסיקה מעולה, אבל בתור אייקונים נחותים בהרבה מאלביס, הנדריקס או קוביין. והרוק הוא בחלק גדול לגבי אייקונים. ג. ד.אני מסכים. אבל אם כל יוצר שלא כולם מסכימים על איכותו הוא שנוי במחלוקת , הרי שאין יוצר אחד אפילו בעולם שאינו שנוי במחלוקת. אבל אני חושב שבאופן כללי, נירוואנה, אינם להקה שנויה במחלוקת, אלא חלק מהקנון הרוקיסטי המובהק. ה. הוכחת את הנקודה שלי הרבה יותר טוב ממני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתרעם על כך שאף אחד כאן לא הזכיר את לו ריד לא את ג'ים מוריסון ולא את פינק פלויד, שוברי מוסכמות קיצוניים. הנדריקס פשוט ניכנס למרוץ של מי לוקח יותר סמים ועושה מוזיקה יתר פסיכודליתת בומבסטית ווירטואוזית, עם מנוע יותר חזק משאר המתחרים. וקוביין פשוט שר בקול שבור וגיטרה לא מכוונת על כמה שהעולם חרא. זה בסופו של דבר חידוש של פטנט שהומצא עשור או שניים קודם ע''י סיד וישס והעולם פשוט שכח ממנו בשנות השמונים הדלוחות. אני גם מתנגד לרעיון שרוק אמיתי חייב לצאת מאנשים עניים חיים זעיר בורגנים יכולים לעורר המון תסכול, זעם ושינאה עצמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
go לו ריד!!! וסליחה שזה לא קשור לקורט קוביין אבל גם אני התפלאתי שלא מזכירים את לו ואת velvet underground. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, אף פעם לא נרעו לי הביטלס כבורגנים (דומני שהם הגיעו דווקא מבתים די עניים) אבל מזמן שמתי לב שהשיע Hard Day's Night , למרות אקורד הפתיחה ה"פרוע" שלו, הוא פשוט המנון בורגני. על הגבר שעובד כל היום כדי להרווי כסף לאשתו, ומת לחזור הביתה, אל מבצרו הבטוח שבו החיים יפים ואין בעיות... אני מופתע שלא מוזכרת גם גדר כלונסאות. - אסף |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כתבת שלד זפלין הם חבורת נערים לבנם ומשעממים בסופו של דבר.זה נכון שחברי לד זפלין לפני שהיו לאגדות רוק לא היו עניים ובאו מבתים מבוססים אבל להגיד שהם משעממים.רק שתדע שמשנת 69 עד שנת 80 זפלין שלטה בעולם הרוק כמעט ללא מתחרים והשיאים של ההופעות והצלחות של התקליטים שלהם עדיין בחלקם לא נשברו.לדוגמא ההופעה בטמפה שבפלורידה שנה אחרי הביטלס שברה את כל השיאים מבחינת צופים באותם שנים היו בה לא פחות מ56,800 אנשים ואני לא חשוב שהם השתעממו.אה ושלא נישכח את הפסטיבל בדנמרק בשנת 1975 או 1976 אם אני לא טועה ואחרי חימום שלהקה אחרת עשתה ללד זפלין, זפלין הופיעו לפני לא פחות מ400,000 איש. כל מי ששומע את השם זפלין תמיד אומר וואו זאת להקה ענקית ואני לא בטוח שניזכה לשמוע להקה שמתקרבת אפילו לזפלינים.עם הכריזמטיות שלהם על הבמה הם לוקחים את כולם.אז רק שתדע שאף אחד לא עושה רוק כבד ביותר קלילות מהזפלינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שאני מחשיב את עצמי כרגע כעל מישהו שיש לו כימעט את אותם דיעות של עידו מה שמו אני יגיב על הערה זאת במקומו א.זה ממש לא משנה של מי השיר הזה,הכוונה של שם המאמר לא היתה כוונה עובדתית אלא סמלית ב.כשאתה אומר כוכב פופ אתה צריך להיזהר,כי בסופו של דבר רוק ופופ הם לא שני דברים שסותרים,רוק בסופו של דבר נבע מפופ,פופ הוא מושג כללי מדי,והוא הולך איתנו לאורך כל התקופות עם שינויים מחרידים,אלביס היה אולי כוכב פופ אבל הוא בהחלט בימן את לידת הרוק או את הרוק אנד רול אם תרצה אי אפשר להגיד שדיפ פרפל ולד זפלין הם להקות שקבעו עידן מסוים,אם כבר תגיד בלאק סבאת' שהתחילו משהו רציני,דיפ פרפל ולד זפלין הם סתם המשך מעצבן ומקורתע של בלאק סבאת',בקשר לגאנז ולמטאליקה-אלה לא היו להקות שסימלו שום דבר,אלה שני להקות שזכו להצלחה מסחררת רק ב-91 כשנירוונה עלו,זאת היתה תקופה כזאת שהיתה תלויה בקורט קוביין,אקסל רוז והטפילד שני המצ'ואיסטים המתלהבים שרק חיפשו כסף ותהילה נחשבו לשאריות שקורט קוביין השאיר לאחר שהוא התאבד ג.ההשפעה העיקרית של נירוונה היא בכך שהרגש מנצח את המקצועיות,לא משנה כמה מקצועיות תהיה לך במוסיקה(לדוגמא-הלהקה דרים ת'יאתר) בחיים לא תצליח להגיע לאן שנירוונה הגיעו מוזר שהזכרת דווקא את סטיירווי טו הבאן ביגלל שזה השיר היחידי שביגללו מישהו מכיר ביכלל את לד זפלין ולד זפלין תיזכר רק ביגלל השיר הזה,כראוי ללהקה שהשיר היחידי שהיא תיזכר ביגללו הוא שיר שסותר את השירים האחרים שלה זה השיר היחידי שהוא לא הארד רוק בכל התקליטים שלהם,בסופו של דבר ראינו לאן להקות כאלה מתקדמות(לדוגמא-ברייאן מיי של קווין,דוויד בואי,בון ג'ובי וכו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם להשיר את הידע הכללי של המעוניינים לדעת- גיבוריו של קוביין היו המלווינס, דיפ פרפל, ניל יאנג, אבבה, לד זפלין, הדלתות, סוניק יות' ועוד מס' להקות שכוחות אל משנות ה70 וכמובן סצנת רוב גיבורי סצנת הפאנק המפורסמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לד זפלין,דיפ פרפל ואבבה? מאיזה אתר הבאת את זה? אלה שלושת להקות שקורט קוביין שנא |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיפשתי הרבה זמן בנאדם שחושב כמוני על נירוונה,וכשראיתי שהבנאדם הזה הוא בנאדם מבוגר שמכיר בעובדות ומבין במוסיקה ובמה שהוא אומר אז מה בכך | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה קורט קוביין היה מאושר שהוריו התגרשו??מאיפה הבאתם את זה? ומי זה האיש בתמונה למעלה??לא צריכים להשים תמונה של קורט קוביין? ומי רשם את זה בכלל??? רואים שמי שכתב את זה לא מחבב רוק במיוחד , אז איך נתנו לו לכתוב על קורט?? לא יודע מה איתכם אני חושב שנירוונה הם בין הלהקות הכי (ואני מתכוון הכי) טובות בכל הזמנים!!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמחה שיש פה עדיין אנשים שאוהבים את הלהקה המושלמת.. נירוונה. קורט קוביין היה אדם מיוחד! ולדעתי הוא ממש היה ללא ניסיון הוא עשה "טעויות" ביגלל סיבות...כלשהן...זה לא היה סתם! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לידיעתכם "THE MAN WHO SOLD THE WORLD" שייך לאחד והיחיד דיויד בואי. הגירסה של נירוונה היא המוכרת וניתן לשמוע אותה בדיסק של ההופעה בניו-יורק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסולו הוא אחד הסולואים הכי גאונים שיש | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע לי פשוט שהוא היה יותר מדי משועמם מהחיים. אם הוא היה בחיים הייתי ממליץ לו לקנות איזה פנטיום III 450 עם GEForce 256 DDR ולשחק קצת ב-Unreal Tournament. תרופה בדוקה לדיכאון. - אריה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום לכולם, מאחר וזהו החלק השני של המאמר וזה לא רציני כל כך להתייחס רק לחצי מתוכו, ההתייחסות שלי כאן, תכלול התייחסות כללית גם לתגובות שנכתבו על חלקו הראשון של המאמר. א. אני רוצה לציין את פליאתי העמוקה ושמחתי הלא מבוטלת לעובדה ששמי ידוע בציבור, ולא רק זאת, אלא כשגלן מוחות מושבע. היה לי פעם חבר שבטפלו בבעיות האימפוטנציה של חבריו היה נוהג לדקלם כמנטרה את המשפט (אני מקווה שאין בעיה עם הגסויות) 'יש לזה כוס? מזיינים את זה!' אני מחזיק באותו משפט בנוגע לכל אדם המחזיק בתוכו מוח. אם כי, לצורך העניין אני מוותר על הספק הוויטגנשטייני לגבי המצאות המוח בתוך הגולגולת. ב. הצטערתי לגלות שרבים מהקוראים מגלים עויינות מסויימת לאותה פעולה של שיגול החלק הפנימי של הראש. לצערי אני בנקודה המחשבתית בה נדמה לי שאין הרבה בעולם לעשות חוץ מאשר את זה. אולי אני צריך לקנות לעצמי פנטיום שלוש 450 עם DDR כפי שאחד מהכותבים באתר הציע לקוביין לעשות ואין ספק שצרי מהסוג הזה עלול להיות תרופה ראויה למצבי. ג. 'פלצנות' - איזו מילה שנואה. :-) אך בכל זאת יש מקום להתייחס לכל טענה על פלצנות. היא קיימת אולי (כתמיד) אבל אני רוצה קודם כל להגיב לאלו שטענו שאני כתבתי מהראש יותר מאשר מהלב. הטענה הזו החרידה אותי במיוחד משום שהדבר שהביא אותי לכתוב את המאמר המדובר הוא רשרושי ופעימות לב קשים במיוחד אשר תוקפים את החזה בהאזנה לכל אחת משתי היצירות המרכזיות שבהן מדובר. כמו כן, שמתי לב, שאף יצירה אחרת בקאנון המוסיקלי המערבי אינה גורמת לי להתקף דמעות עצבני באופן בלתי תלוי כמו השיר הראשון של 'ברחם' או 'השיר על הארץ' כולו. אני מרגיש את קוביין מתוך תוככי לבי. הרגשה זו, חיה כל כך בתכונתה, היא זו שהביאה אותי לתחושה של הבנה עמוקה של נפשו של קוביין, אותה ביקשתי לחלוק עמכם. אני מסכים איתכם שהנימוקים הרציונאליים אינם חסרי פגם, וחסרי רווחים, אולם דווקא הצד הרגשי הינו מושלם לבלי חת. אני אהיה הראשון להגיד שקוביין כמעט בוודאות לא קרא דוסטוייבסקי (למרות שקרא רבות בנערותו) וכנראה גם לא תומס ברנארד. אבל עדיין אני מרגיש שאני יודע מה הסתובב לו בראש. מכתב ההתאבדות שלו הוא בוודאי לא לא-קוהרנטי כפי שכתב מישהו מהמגיבים. הוא לא כתב שם זבוב, והמשמעות בוודאי שאינה זבוב. גם מילות השירים שלו, שכפי שציינתי במאמר נכתבו בדקות האחרונות לפני הקלטת שירים (ונלקחו מתוך מחברות שירים שלו) אינן, אני מסכים, מחושבות עד המילה האחרונה (בקונטקסט הכולל) אולן בוודאי שניתן למצוא בהן משמעויות רבות ואת הלך המחשבה הכללי של קוביין. בנוגע למותו של הרוק. אולי הוא באמת יחזור יום אחד לתחיה. אבל הרוק אכן מת. כי הרוק אינו מוסיקה. כחבילה מוסיקלית הרוק הוא בדיחה, וכל מי שאי פעם ניגן ברצינות על איזה כלי מבין את זה. הרוק הוא תרבות אלילות ומרד. קוביין היה הכוכב האחרון שסחף עולם, היה הכוכב האחרון שמרד (בניגוד לכוכבי רוק אחרים בני זמננו). כדי שהרוק יחיה צריך כוכב שיבעט (באמת יבעט) ועדיין יהיה פופולרי (באמת פופולרי) ושלמסר שלו תהיה רלוונטיות לציבור. הרוק מת, לפי המחמירים כבר ב1969 בוודסטוק כאשר הפוטנציאל המסחרי שלו הובן סופית והוא הפך לעסק כלכלי בעיקרו. קוביין לא היה מאהלר! הוא היה משהו שונה לחלוטין. לא פחות רציונאלי ממאהלר כי גם מאהלר לא היה רציונאלי (אדם שפחד לכתוב את הסימפוניה התשיעית כי פחד שכמו בטהובן שוברט ובראהמס גם הוא ימות מיד כשיסיימה, קשה לכנות רציונאלי). הוא לא היה יותר רגשי כי גם מאהלר היה רגשי להחריד. קוביין היה רק קצת פחות משכיל, וקצת פחות קוהרנטי מבחינת מה שרצה להגיד, וקצת יותר מעודכן, וקצת יותר אמריקאני, וקצת יותר לובש סניקרס. לעזאזל, הוא לא עלה על במה כשהראש שלו מרוקן או מרוכז בלעשות 'כיף'. הבנאדם סבל בצורה נוראית. הבנאדם לא היה עוד מכור לסמים. למעשה הוא היה אחד האנשים הרגישים היחידים של תקופתו. אדם שהיה רגיש לכל שינוי בכיוון הרוח סביבו. דרך אגב! מה דעתכם לארגן מסיבת נירוואנה! (למישהו יש קסטות ביוויס ובאטהד?) אני משועשע מאוד מהדעה הכללית שאני מאבד עצמי כל פעם שאני מביא עצמי לכתוב על מוסיקה. בפעם הבאה שאכתוב מאמר, אעדיף נושא אחר פחות גרנדיוזי , אולי סרט, הצגה או קו תחתונים חדש של דלטה. אם כי לאור נסיון העבר העגום עם נפשי המסוכסכת עלי לציין כי אין בכך הבטחה שהדבר אכן יבטיח שלא אהפוך נושא תמים לגרנדיוזיות מגונה. או אולי עדיף שבאמת אמנע מכתיבת מאמרים ואקדיש עצמי לכתיבת סיפורים, אשר זוכים כך נראה, לפופולריות רבה יותר בקרב קהל הקוראים. שם, לפחות, מותר לשגל מוחות והמוחות אינם מרגישים מרומים. אצל חלק מהאנשים מאמר אינו נדמה כסיפור בדיוני לכל דבר - משעשע לא? מה בורחס היה אומר על זה? אולי צריך להביא אותו שידבר עם פרויד, שכבר אמר היום כמה דברים על המאמר שלי. אם כן, הלאה המאמרים, מהיום אני מתכוון לקנות פנטיום שלוש , 450 מגה הרץ! אני מקווה שהדבר יהווה פתרון לנפשי החולנית. אני מבטיח לכתוב מספר סיפורים קצרצרים, ומבדחים אשר יכילו (כך אני בטוח) בדיחה טובה אחת או שתיים. אני מקווה שלפחות הנחתי לאנשים מסויימים לחשוב מזווית קצת פחות שגרתית על קוביין, ונושא עלי את אות קין. אני שגלן המוח. המשגל הזה היה תענוג! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר מענג, אחד המענגים ביותר שקראתי באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לנסות להתחבר למי שקוביין היה, להבין מה עבר לו בראש?!.. לא כל כך פשוט לעשות דבר כזה. אני רק יודעת שאחד האנשים שהכרתי, באחת התקופות הכי מדוכאות בחייו, תלה תמונה של קוביין בחדר (כן, זה היה אחרי שקוביין בחר לעזוב את העולם הזה סופית) - אני חושבת שהרבה טוב לא יצא מזה. אנשים כמו קוביין יכולים לתת לאנשים איזשהי "תמיכה" לעשות לעצמם דברים די גרועים, אפילו אם זה אומר "סתם" התנתקות מהעולם הנורא הזה, שאין בו "משמעות". כשמדברים על קוביין ומנסים להבין אותו - צר לי, אבל זה מה שעולה לי בראש. יש בזה, יש בו, סכנה מסוימת לאנשים שנמצאים "ON THE EDGE" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב ידיעתי דיויד באוי היה האיש שמכר את העולם. קוביין לכל היותר גילה למי שקנה שעבדו עליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כותב המאמר המכונה גם שגלן השכל אכן כתב מאמר מרשים מאוד אך הבעיה הוא שהוא כולו מבוסס על טעות. כיצד אפשר בכלל להתיימר ולהבין מה התרחש בתוך ראשו של קורט, הרי אפילו דייב גרוהל מודה כי חלק מהשירים נכתבו תחת השפעה כבדה של סמים ואלכוהול. ובכלל , הציטוטים שנלקחים מהשירים מוצאים מהקשרם, ולכן אין בכלל שום אפשרות לבסס עליהם מאמר, השיר SERVE THE SERVENTS נכתב בכלל על ידי קורט כתשובה לניצול ולאפליה החברתית והכותב לקח ציטוט של שורה אחת ולמעשה הפך את המשמעות של השיר לגמרי, למעשה המשמעות שנכתבה על ידי הכותב מתאימה יותר לשיר SILVER. בנוסף, מה שהכותב לא מבין היא שכוונת קוביין לא הייתה להתמרד כנגד הסולואים אלא ליצור משהו חדש ולא מזויף, ובכלל כיצד ניתן בכלל לטעון כי הוא נגן גרוע!????? המוזיקה של נירוונה הייתה פשוטה מהדמו הראשון ועד להופעה האחרונה, לא היו בא אקורדים מרשימים וכדומה כמו שאולי הכותב יצפה מנגן כמו ג'ימי הנדיריקס, אבל זהו הגראנג', גם פרל ג'ם וסוניק יוט מנגנים בדיוק אותו דבר וזה לא אומר שהם נגנים גרועים. וחוץ מזה אני מזמין את הכותב לשמוע את השיר SPANK THRU ואז למצוא מישהו אחר שהיה מצליח לנגן שיר כל כך מסובך בצורה מושלמת כל כך. ודרך אגב, אין שום הצדקה לפרסם קטעים ממכתב ה"התאבדות" לכאורה, ובמיוחד את הקטע על פרנסס מכיוון שידוע שהוא שנוי במחלוקת ויש סיכוי סביר שקורט אפילו לא כתב אותו. המשך יבוא...... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נגן גיטרה חובבן ביותר ואחרי שנה וחצי שנגינתי החלה להפריע לשכנים, הצלחתי לשיר ולנגן את השיר עליו דיברת באופן לא רע בכלל. למה כתבת שזהו שיר מסובך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נתחיל בזה שתבין שאם לקח לך שנה וחצי ללמוד שיר אז הוא כבר מסובך לך ודבר שני, איך אתה יודע שהוא יצא לך טוב? תוריד טאבים מקוריים ואז תנסה לנגן את זה ורצוי שתבין שכל היופי הוא לא לנגן בצורה מושלמת לפי הטאבים אלא מושלמת מבחינת המוזיקה ואחרי ששומעים איך קורט מצליח להביא ביותר מ200 הופעות את השיר הזה לשיאים חדשים בכל פעם מחדש אז רק מבינים שהוא נגן דגול |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. אני יכול להגיד בכנות, שקורט הוא לא גיטריסט דגול, שהשיר הוא לא שיר מסובך, ושבאופן כללי, לא כל מה שנראה לך אישית מסובך, הוא באמת מורכב. צור קשר באימייל אם אתה רוצה לקבוע שיעור או שניים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקובל להניח כי דווקא כתיבה תחת השפעת סמים ואלכוהול היא כתיבה שמבטאת בצורה נאמנה יותר את נפשו של הכותב כיוון שהיא נטולה את המעצורים התרבותיים והמעצור של טאקט וכדומה - ניתן להשוות זאת אפילו לספרות הסוראליסטית של הכתיבה האוטומטית ויותר מכל לכתיבה ההיפנוטית שלהם. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור טענתו הברורה של הכותב כי קובין הביע את עצמו ו*מבלי להתכוון* הביע בסופו של דבר את אותה הרגשה שהביע מאהלר. אם כך הכתיבה תחת השפעת סמים היא חיזוק לטענותיו של עידו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמע פוגל, נכון שמקובל להניח שכתיבה תחת הפשעת סמים דווקא מבטאת יותר טוב את נפש האמןאבל יש גם סיכוי סביר ביותר שעקב השפעת הסמים קורט קוביין כתב מספר שירים שלמעשה לא הביעו את כוונותיו האמיתיות, לדוגמא יש לנירוונה שיר אחד התומך באפליה כנגד נשים אך ידוע לכל שקורט היא תומך נלהב בהומואים וגינה כל סוג של אפליה כלפי מיעוטים. לפי דעתי קוביין הביע את עצמו בצורה הטובה ביותר כאשר הוא היה פיכח וללא ספק יש דימיון רב בין הרגשתו להרגשת מאהלר אבל לא ניתן לקבוע מסקנות כאלו אל סמך ציטוטים שהוצאו מהקשרם ע"י כותב המאמר או על ידי השירים עצמם שכפי שטענתי אינם מהווים בדרך כלל מדד ברור להרגשתו של קורט. בנוסף, ברור לעין שכל השירים שדייב גרוהל וקריסט השתתפו בכתיבתם הם בעלי משמעות ברורה יותר מאשר השירים שקורט כתב לבד ולכן שוב, לא ניתן לדעת ברוב השירים מה הייתה כוונתו של קורט מכיוון שמקרים רבים או סתר את עצמו את את דעותיו האמיתיות. ולזה שמכנה את עצמו "המורה לגיטרה" : אני מבין שיכולת הנגינה שלך היא כל כך נמוכה והבטחון של בקרשים אז אתה כמו ילד בן 5 מתפאר בזה שאתה כאילו "מורה לגיטרה" , אני מציע לך במקום להתחבא באינטרנט מאחורי שמות שאולי ישפרו את קצת את הבטחון העצמי שלך אולי תתחיל להתאמן קצת בבית, זה יעזור לך הרבה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי לך הוכחה לשיטתי מדבריך. אני אינני מומחה לנירוונה ואף לא לקוביין אבל שים לב למה שאמרת : נניח שקוביין אכן היה בתוך תוכו שונא נשים והמופוב- הרי אחד קטן כזה מסתתר בתוך נאורים רבים. אולם קוביין ידע שהרגש המעוות ההוא הוא רע. ולכן הוא החליט וממש חשב שהוא לא כזה . אבל כשאדם נמצא תחת השפעת סם (ולצורך העניין אלכוהל הוא סם) האני הפנימי שלו, אותו צד רע ומודחק מתפרץ החוצה. סטיבנסון כתב על זה ספר שלם (אם כי קצרצר) במקרה שלא הבנת אני מדבר על "המקרה המוזר של דוקטור ג'קיל ומר הייד" ושים לב לשמו של הרשע בסיפור. דוגמא נוספת בגמרא מובא סיפור על אחד מחשובי האמוראים שבזמן שיכרותו שחט אך לא הרג את אחד מחבריו הטובים. האם זה אומר שהוא רצה להרגו? התשובה היא כן והדבר מאושש כיוון שעל אותו אדם ממש מסופר במקום אחר שאופיו היה אלים אך הוא למד לשלוט בו.בזמן שיכרות קשה לשלוט ברגשות המודחקים- ומודחקים בצדק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שם לה פוגל אחי, בגלל שאתה מודה שאינך מומחה אני שוב אסביר לך שקורט קוביין ברוב שיריו היה נגד אפליה מכל סוג ולכן כיצד יכול להיות שבשיר המסוים ההוא מתוך עשרות שהוא כתב תחת השפעת סמים שבהם הוא מחה כנגד האפליה דווקא בשיר אחד הוא "פישל"??? שוב זה מוכיח את טענתי שתחת השפעת הסמים קורט למעשה צירף יחדיו משפטים לשירים שחלקם חסרי משמעות ולחלקם הוא לא הבין את המשמעות שהוא יצר עקב השפעות הסמים. הרבה יותר סביר להניח שבשיר אחד הוא לא היה מודע למה שהוא רשם בקשר לאפליה מאשר שבהרבה שירים אחרים הוא כתב תחת השפעת סמים מילים כנגד האפליה ולכן סביר להניח שהוא כנראה לא היה הומופוב ושונא נשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חס וחלילה... אפילו לרגע לא התחבאתי מאחורי כנוי במטרה להעלות את הביטחון העצמי שלי. להיפך - אפילו השארתי את כתובת האימייל שלי במקומה. למעשה, אני באמת מורה (במשרה חלקית) לגיטרה. מטרת ההודעה, לעומת זאת, לא הייתה למצוא תלמידים חדשים, אלא (כפי שבוודאי ניחשת) לעקוץ אותך בקלילות על התובנה המרתקת שהעלת בנוגע ליכולת הנגינה של אדון מעוז. אם נפגעת מהערתי במידה שתצדיק את התקיפה האישית שבחרת להביא, אני מתנצל מקרב לב. בכל מקרה, תודה על ההמלצה, אבל זה בסדר, אני מתאמן מספיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל כל ניסיתי לנגן את השיר המדובר רק לאחר שנה וחצי של נגינה, אך אין ברצוני להגן על יכולות הנגינה המועטות שלי, אלא לומר מס' דברים. בראשית, אני מודה לאל שהתפתח דיון לא רע בכלל סביב דמותו של קורט קוביין. בהחלט מגיע לו.בנוגע לכתיבת המילים של שירי נירוונה, קריסט הנו אידיוט ששבור גיטרות על גבו ואחר כך מובהל לבתי חולים ודייב הנו כותב מוכשר מינוס. קורט כתב את רוב שירי נירוונה וחלק לא מבוטל מהם- לא תחת השפעת סמים. לקורט אין אף שיר שמדבר על שנאת נשים, אלא על שנאת מצ'ואים ושיר אחד שתוקף את הפמיניזם. כמו כן, לדעתי אין ממש בלא מעט שירי נירוונה שכן הם ''שירה מטופשת, כמו שקורט קרא להם, פשוט קטעי שירים שהוא כתב וחיבר(כך רוב השירים באלבומם האחרון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילן יקירי, אם היית מנסה יום אחד במקום להקשיב לדיסק של נירוונה להסתכל בNOTES ובמי שכתב את השירים היית מגלה שדייב וקריסט היו שותפים בכתיבת חלק לא מבוטל מהשירים,וחלק מהשירים הללו היו בעלי המשמעות הגדולה ביותר מבין שירי נירוונה כמו SAPPY לדוגמא. וחוץ מזה, קורט כתב שיר אחד מפורש על שנאת מצ'ואים, השיר VERY APE השיר IN BLOOM לא נחשב מכיון שאולי הוא מדבר על מאצ'ו אבל הוא מתייחס באופן כללי לכל האנשים שמנסים "להתחבר" למוזיקה של נירוונה אבל לא מבינים את המשמעות שלה. ובנוסף, לנירוונה כן יש שיר אחד על שנאת נשים,השיר HAIRSPRAY QUEEN, שעוד בתקופה שקורט היה חי נמתחה עליו ביקורת עקב פרסום השיר בניגוד למה שהוא אומר שהוא מייצג,בשיר הוא מציג את הנשים כאויבות והוא אף מודה על כך בדיסק הראיון שלו. ללא ספר הטענה שלך אילן שאין ממש בחלק משירי נירוונה היא נכונה אך לא מדובר במקרים רבים אלה במקרים בודדים בלבד, כאשר קורט קוביין ראה כי הוא לא מצליח לכתוב שירים ראויים יותר הוא פשוט החל לבצע COVERSשל מגוון להקות מהביטלס ועד לוואזלינס. אלבומם האמיתי האחרון של הלהקה, IN UTERO הוא ללא ספק ההפך הגמור ממה שטענת, המשמעויות של השירים באלבום הם ברורות וחזקות פי כמה מNEVERMIND וBLEACH. כיצד ניתן לקרוא לאלבום המכיל שירי שנאה לקורטני , שירי אהבה לפרנסס, שירים נגד האפליה או שירי דיכאון כמו PENNYROYAL TEA אלבום חסר משמעות?!?!?! אילן יקירי אני מציע שתחזק מעט את הידע שלך בנושא נירוונה לפני שאתה מגיע למסקנות מטופשות ואז תחזור לדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, זה באמת נחמד לראות עוד מישהו שמתעניין במידה כזו עד שהוא מקשיב לדיסק הראיון עם נירוונה. זה באמת משהו. ולעובדות: א- דייב וקריסט השתתפו באופן מצומצם ביותר בכתיבת שירי נירוונה. אפילו קורט טען שלא היה לו נעים לקחת תמלוגים גדולים בהרבה משהשאר רק כי הוא כתב 97% מהשירים. ב- הנוגע לתקיפתו של קורט את המצ'ואים, ציינתי שישנו שיר אחד שעושה זאת בדיוק ושיר אחד שתוקף את הפמיניזם- "מר שפם". חוץ מזה, קורט לא ממש היה ב"עניינים". הוא טען במס הזדמנויות כי שירים מסוימים מדברים על אהבה, בעוד שברור לכל איש שפוי כי הם מדברים על משהו שונה לגמרי. ג- קורט מעולם לא הפסיק לכתוב שירים ראויים. נירוונה הייתה אמורה להוציא אלבום חדש בעל קו אקוסטי בהפקת אר.אי.אם. כל מי ששמע חלק מהסקיצות הסכים כי זה הולך להיות אחד מהאלבומים הטובים בכל הזמנים. ד- אכן בחלק משירי נירוונה אין ממש משמעות, אלא חלקי שירים מחוברים. האחוז הגבוה ביותר של רירים אלו מתנקז לאלבום האחרון. לא מדובר באלבום חסר משמעות, זהו עדיין אחת מיצירות המופת של כל הזמנים. עניינה של נירוונה הוא לא במילות השירים אלא במוזיקה(למרות שקורט כתב מילים מצוינות במקרים רבים). אין טעם לעלבונות, אני פשוט שמח שעוד מישהו אוהב את נירוונה באופן דומה לי. זה הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מדבר על השיר רייפ מי אז זה הרי ברור שיר ציני זה לא שיר שתומך באפליה של נשים זה פשוט שיר ציני שכניראה המח המסוחרר שלך לא הבין טוב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבינה שהגעתי לכתבה הזאת מאוחר.. אבל אני פשוט כל כך אהבתי את נירוונה ואת קורט לפני מספר שנים, בהיתי "מתבגרת דיכאונית" כמו שכמה אנשים הגדירו את זה כאן, שפשוט היתי חייבת להגיב, בשביל עצמי גם אם אף -אחד לא יקרא את זה. היה מדהים לראות את עוצמת הרגשות שיצאה כאן, וזאת הגאונות הלא מוסברת של קורט. איך הוא הצליח להשפיע על אנשים כל כך . עם .המוזיקה הפשוטה שלו, המילים המעורפלות בצורה ממש לא מובנת, מתמיהה שאפילו עכשיו 6 שנים לאחר שהוא התאבד, אנשים מנסים להבין אותו ואת מה שהוא עשה להם, וכאילו נדמה שאיאפשר באמת להגיע לתחתית של הדברים. בן אדם מורכב שכתב מוזיקה פשוטה, מילים גאוניות או סתם ערבוב של משפטים, ואם זה ערבוב של משפטים האם עדיין אפשר לפרש את זה המוות שלו, המיניות שלו, השירים שלו לא מובנים עד הסוף , כואבים, צועקים, מפוצצים בשאלות.קורט הוא עירפול, זה מה שהוא היה וזה מה שהוא גורם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כרגע רשמת בדיוק את מה שבאתי אני לכתוב, ודרך אגב, אני עדיין אוהב את הלהקה.... ואני רוצה להוסיף עוד משהו אחד... יום אחד חשבתי על זה שאם קוביין לא היה מתאבד, נירוונה לא הייתה מונצחת ונשארת כבירה כמו שהיא עכשיו, לדעתי האלמותיות בשירים של נירוונה היא בזכות ההתאבדות... ולדעתי (ואל תורידו לי ת'ראש בגלל זה) חלק מהרצון שלו להתאבד הייתה אהבתו לשירים שלו והרצון להיות בן אלמוות... זהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפיסקה האחרונה בכתבה רשום שם שקורט קוביין מסיים בהצהרת אהבה לכולם: "אני אוהב אותכן,אני אוהב אותכן" וזה לא נכון המשפט הזה היה מיועד אך ורק לפרנסס: "אני אוהב אותך,אני אוהב אותך" סתם טעות טכנית קטנה ולא משמעותית אבל לא משנה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
wow ido,
"shedim" is such a long book, and mahaler, it is so hurd to understand his music, wow really, and Bernard and what more I'm sure there was some more, after all you are so smart, you should know, that eventhough I'm sure that some people think to theirselve, that you stuck names where ever you can, I'm really imprest. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי היום בעיתון ערוצים על סרט חדש- "הזעם והזוהמה"-סרט על הסקס פיסטולס להקה שקורט קוביין מאוד אהב היות והיא היתה להקת פאנק עוד להקה שהוא אהב-הדלתות,ואני מניח שכולכם יודעים שגם ללהקה הזאת יש סרט משלה אני חושה שהגיע הזמן לעשות סרט על נירוונה ופרט על קורט קוביין אני חושב שזה מגיע לו יותר מאשר לג'ים מוריסון ולסקס פיסטולס שיסלח לי השם ששכחתי מה שם הסולן שלהם! קורט קוביין בכל זאת היה ההדרן של הרוק,וביכלל חלק מאוד חשוב במוסיקה במאה הזאת ולכן זה הרעיון שלי לכל התסריטאים למיניהם שמחפשים על מה לכתוב או לכל הבמאים שמחפשים על מה לעשות סרט תמיד אנשים מחכים 20 שנה אחרי שהלהקה התפרקה בשביל לעשות עליה סרט,זה לא חייב להיות ככה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, צדק בדבריך נדב. לקוביין מגיע יותר מאשר למוריסון הסבון. אני קורא לבמאים מבינינו, ובמיוחד אלו בהוליווד, להרים את הכפפה. מה בדבר סרט על ידידות המתרקמת בין קוביין למאהלר בפאתי סצינת הרוק של סיאטל (-; חוץ מזה לסולן של הסקס פיסטולז קוראים ג'וני רוטן. סרט אדיר, חייבים להודות, וכדאי לכולם ללכת לראות. אחד הסרטים המעוררים, המלהיבים ובעיקר המצחיקים של הזמן האחרון. קדימה חברה' גוד סייב דה קווין! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי מנשק אותך אם הייתי הומו... ומה בדבר מסיבת הנירוונה שהכריזו עליה פה? טוב אני סתם משתעשע ברעיון השיעמום שלי, לא יודע ביכלל מזה אומר... ניראה לי שאני יתחיל לכתוב כתבות בשביל לא להשתעמם למוות,בסוף אני יירקב,אולי אני ילמד פסיכולוגיה ויילך להיות פסיכולוג... עידו-אתה פסיכולוג? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר מזכירים להקות וסרטים יש שמועות על סרט שיצא על הלהקה judas priest ויספר איך הסולן החדש טים אואנס התקבל ללהקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה בדיוק אתה חושב שבכתבה על קורט קוביין וביכלל על משהו שקשור בפאנק ובגראנג' ובאינדי אפשר להכניס להקת מטאל שהושפעה מדיפ פרפל ולד זפלין? למי אכפת? חרא של להקה... אם אתה אוהב להקות כאלה אז מה אתה עושה פה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני במקרה קורה מאמר על קורט קוביין, שם לב לדיון על סרטים ולהקות ומוסיף פיסת מידע... האם זה שאני אוהב להקות מסוג מסוים מונע ממני לקרוא על להקות מסוג אחר? למרות שאני לא מעריץ של אמינמם קראתי (ונהנתי) מהכתבה עליו. בקשר להכנסת נושאים לא קשורים- המאמר על Porcupine Tree היה דין על בבילון אז בדיון על מוזיקה אי אפשר להכניס מוזיקה מסוג אחר? אהה ולסיום ג'ודאס פריסט (בעיני) היא להקה טובה (זכותך לא לאהוב אותם אבל מכאן ועד לקרוא להם חרא עוברת דרך ארוכה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תתייחס לההערה הטיפשית שלי על נוכחותך פה. אבל בלי שום קשר,אם ג'ודס פריסט היתה להקה טעונה וטובה כמו שאתה אומר הם בטוח היו פופולאריים. הרוק מת וזה בטוח. הוא איבד את כל המשמעות שלו. כמו שעידו אומר-אי אפשר כבר לצעוק, ולשבור גיטרות,ולעשות סמל של שטן עם היד,או לעשות פוגו,או לקפוץ לקהל. זה כבר כל משמעות. הרוק איבד משמעות. ג'ודס פריסט גם איבדה משמעות במיוחד ביגלל שהיא מתיימרת להיות להקה טעונה וכבדה. הדבר שנישאר ברוק שהוא חסר משמעות כמו הרוק אבל לא מתיימר להיות מעבר לזה הוא להקות כמו: lemonheads בקיצור-אינדי
the breeders weezer the amps |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. פריסט הם להקה מצליחה מבחינה כלכלית (להקה לא מצליחה מבחינה כלכלית לא שורדת 30 שנה+). ב. הרוק איבד משמעות? אני לא יודע מאיפה התפתחה האגדה שרוק הוא לא מוזיקה אלא "דרך חיים" (אני חייב להודות שהשטות הזאת מופצת הרבה יותר אצלנו "אוהדי המטאל") נכון רוק יכול להיות דרך חיים אבל זה לא שולל את קיומו כמוזיקה. אם תשמע להקת רוק טובה תוותר עליה בגלל שהם לא נמצאים בפוזה של מורדים לחברה... לי לא אכפת אם הלהקות שאני אוהב הם מורדים או לא אלא אם הם מנגנים מוזיקה טובה. להקות כמו-blind guardian, sonata arctica, symphony x, nightwish.... וכדי של נהיה לא קשורים למאמר הראשי נסיים בציטוט מ weird al: Now I'm mumblin, and I'm screaming, טיפשי, מעליב בלי סיבה, מיוצר לקהל MTvStill I don't know, what I'm singing, Crank the volume, ears are bleeding, I still don't know, what I'm singing, We're so loud and, incoherent, Boy this otta, bug your parents, ועדיין מבדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א.לא הבנתי למה אתה מדבר על ההצלחה הכלכלית שלהם...למי אכפת מההצלחה הכלכלית שלהם? למי אכפת כרגע מכסף בויכוח שכולו מוסיקה טהורה? כשאמרתי להקה פופולארית דיברתי על להקה שעשתה משהו רציני...שבעטה! להקה שתיזכר לעוד דורות רבים... ב.אני לא שולל את קיומו של הרוק כיום בחברה שלנו...אבל האם יש לו כל משמעות? לא! ברגע שהרוק לא נימצא בשיא הפופולאריות שלו הוא כלום,לעומת סיגנונות אחרים כגון פופ למשל,שתמיד יכולים להגיע לפופולאריות גם בלי לבעוט,כי לסיגנונות כאלה אין כל עומק. לרוק יש עומק ויש משמעות,תמיד,אבל אתה צריך להבדיל בין עומק אינבידואלי לבין דרך חיים. רוק לא משפיעה על אף אחד כיום,הרבה אנשים שנמצאים בכל מיני סצינות מטאל כאלה ואחרות לא לוקחים את הרוק כל כך ברצינות,למעשה הם לוקחים אותו כתחביב.שמיעת מוסיקת רוק לא נחשבת אצל אף אחד כיום למשהו משמעותי. להקות מטאל שמחשיבות את עצמן לטעונות וכבדות הם להקות שחיות באשליה אחת גדולה,כי הם לא מבינות שאין להם כל משמעות! לעומת זאת,דווקא אנשים שלוקחים את מוסיקת הרוק כל כך ברצינות הם אנשים שמבינים שהרוק מת. כשאתה אומר-לא אכפת לי עם הלהקות מורדות העיקר שיעשו מוסיקה טובה אתה סותר את עצמך, אם המוסיקה הטובה שאתה שומע היא מוסיקה שאין מאחוריה דרך חיים אז איך היא יכולה להיות מוסיקה טובה? אלא אם כן אתה מודה בכך שהמוסיקה שאתה שומע היא חסרת משמעות בעיניך,אבל אתה לא תודה בזה כי אתה שומע מטאל,התיימרות מצדך. מוזר שאתה שר את השיר של ווירד אל ינקוביץ' כי אני במיקרה מאוד מאוד אוהב אותו,אני אוהב שירים שצוחקים על הכל,להקות כמו: the president of the usa וגם מאחורי להקות כאלה עומדת דרך חיים.דרך חיים מאוד מתוחכמת-סאטירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי טעות שלי בנושא ההצלחה הכלכלית. נכון אני לא לוקח את הרוק כדרך חיים. כמו שנאמר פה הרוק כדרך חיים כנראה כבר מת (אולי חוץ מאצל כמה קיצוניים שמשיבים למוזיקת דת' והולכים להתפלל למפיסטו...) אבל רוק (המוזיקה) עדיין קיימת וכל היופי זה שהרוק לא מוגבל עוד רק למסגרת של "החברה היא חרא, בוא נמרוד". מה היא דרך החיים מאחורי הקלאסי? הג'אז? דרים ת'יאטר שאנשים מדברים אליהם בכל כך הרבה הערכה הם לא רוק? אולי פעם רוק היה דרך החיים אבל עכשיו הוא מוזיקה וזה לא הופך אותו לחסר משמעות זה פשוט אומר שהגיע תורו לפנות את במת המרד (כנראה לטובת הראפ) ולהתחיל לעסוק בנושאים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר שרשמת: "...רוק(המוסיקה)...." פה אני ממש לא מסכים איתך מאיזושהי סיבה אתה מפריד את המוסיקה ממשמעותה,כאילו ששני אלה יכולים ללכת בניפרד ועדיין הרוק יישאר עם משמעות. עשאתה אומר שלרוק אין דרך חיים אתה אומר שלרוק אין כל משמעות,דרך חיים=משמעות. אז בקיצור אתה סתרת את עצמך בלי הרף. אני מודה שיש דרך חיים מאחורי קלאסי וגם מאחורי ג'אז וכו וכו וכו... אבל הסיגנונות האלה שייכים לעבר,הם כבר לא חיים עוד,כיום אין להם כל משמעות. בדיוק כמו לרוק. התקופה שלהם חלפה,זה לא משהו בהכרח רע,זה פשוט משהו בלתי נמנע,ובלתי הפיך לפעמים. לא אמרתי שדרים ת'יאתר(ימח שמה) הם לא רוק,אמרתי שהם פשוט לא "זה",אין להם כל משמעות,אתה איך אני יודע את זה? פשוט מאוד,להקה שמחשיבה את עצמה לכל כך טעונה וכבדה כמו שהם מחשיבים את עצמם אמורה להיות להקה מפוצצת שיש לה משמעות ויש לה דרך חיים ובדרך כלל גם להקה שתיזכר להרבה שנים,וכל אלה צריכים תמיד ללכת ביחד. דרים היא פשוט לא להקה שעשתה משהו,היא כלום,אף אחד בקושי מכיר אותה,אם יש לה שיא אז היא כבר עשתה אותו,היא לא נמצאת בתקופה שלה היא לא נמצאת בזמן שלה וכו... אם היא היתה באה בתקופת נירוונה היא היתה פורחת בטוח,כמו מטאליקה הזונאים הקטנים ושאר חבריה-גאנז,פרל וכו... ובקשר לראפ...לא כדאי שאני יתחיל להיכנס אליו כי אז הויכוח שלנו ייכנס לרמות חדשות, מוזרות, ויותר מדי דורשות סובלנות שאין לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק כנראה שאין משמעות ושאני באמת סותר את עצמי לכן אני זורק את המגבת ומפסיק את הדיון (זה ובגלל שאם נתחיל דיון על ראפ אני בטוח "אפסיד" כי כמעט לא מבין בנושא ולא מקשיב לזה). לא שמה שנאמר יגרום לי להפסיק להקשיב למטאל (אני מכור) אבל אולי אני אחשוב יותר.Everything you know is wrong Black is white, up is down and short is long
And everything you thought was just so important doesn't matter |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב... גם אני לא מבין גדול בראפ בכל מיקרה אני לא מוצא סיבה לא לשנות דיעות,אני מתווכח עם הרבה אנשים,וברגע שאני נקלי למשהו שאני לא מצליח לצאת ממנו ומבין שהוא נכון,אז אני פשוט משנה את מה שהאמנתי בו,נכון שזה קשה אבל בסוף זה הדבר הכי נכון לעשות,בסופו של דבר הדיעות שלך יהיו הרבה יותר מגובשות. אני כבר הרבה זמן לא שיניתי את דעתי וזה ביגלל שאף אחד לא סתר את מה שאמרתי בטיעון רציני שלא יכולתי לענות עליו. וגם אני ישאיר כמוך כמה משפטים לסיום: spring is here again,tender age in bloom, he knows not what it means,sell the kids
for food, we can have some morethe water is so yellow, i'm a healthy student you're my vitaminstake your time, hurry up, the choice is yours,dont be late and just maybe i'm to blame forr all i've heard but i'm not sure, i'm so excited i can't wait to meet you there but i don't carei don't care if it's old, i dont mind if i don't have a mind, get away from your homehave to have poison skin give an inch take a smilenever met a wise man, if so it's a woman, gotta find a way to find a way, i had better waitone more special messege to go, as defens e i'm neutered and spayed, what the hell im trying to say? i got so high that i scratched till i bledthe second coming came in last and out of the closetat the end of the rainbow and your ropedon't hurt yourself, i want some help to help myself, she's just as bored as mei've got this friend you see, who makes me feel i don't regret a thingand the animals i've trapped have all become my pets our little group has always been and always will untill the end, with the lights out it's less dangerous, here we are now, entertain us, i feel stupid and conta gious, here we are now entertain us, a mulatto, an albino, a mosquito, my libido , yay, yay, a denial, i'm worse at what i do best and for this gift i feel bless i found it hard,its hard to find, oh well, whatever, NEVERMIND |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדב, תחילה, לשאלתך, עלי להודות כי איני פסיכולוג. דבר שני, איני מסכים עם מספר מהנחות היסוד שלך המניחות כי לראפ או לפופ אין משמעות. כמובן שיש להן משמעות לא פחותה ולעיתים גם הרבה יותר מתוחכמת מלרוק. להקות כמו KLF או קרפטוורק בפופ ואמינם או וו-טאנג-קלאן בראפ יצרו יצירות מופת מהסוג שהרוק היה גאה לקבל אליו. אני מסכים איתך שמוסיקה יכולה להיות דרך חיים, אבל לא הייתי קורא לזה דרך חיים אלא תפיסת עולם מסויימת המשתקפת ביצירה. כך למשל, המוזיקה של אמינם לא יכולה להוות דרך חיים לרוב האנשים, חלקם כמוני. אולם היא עלולה לסייע לנו בגיבוש תפיסת עולם מסויימת: ניהיליסטית, אנטי-קפיטליסטית/היפר-קפיטליסטית, אנארכיסטית וכן הלאה. הבעיה של הרוק היא שהוא באמת לא פופולרי. הבעיה השניה היא שדרך החיים שהוא הציע פשוט נראית מגוחכת היום. מטליקה, גאנז או פרל ג'ם הם סבונים צדקניים וטפשיים לעומת אמינם שמגיב בצורה יעילה, אינטליגנטית ונכונה הרבה יותר למה שקורה היום. נירוואנה היו להקה אינטליגנטית, בניגוד לשאר הלהקות שהזכרתי. בכל מקרה, הרוק כבר במימד המוזיקלי שלו, הוא שריד מיושן, אנאכרוניסטי. כל עוד להקות רוק ימשיכו לשיר מילים טיפשיות/צדקניות/מרדניות בגרוש עטופות במוזיקת גיטרות משעממת, אני מעדיף להיות בחוץ. אני חושב שאפשר לומר שהרוק הטוב ביותר שנעשה היום הוא ביפן. שם הוא רדיקלי הרבה יותר. הרוק יכול לחזור, אבל הוא צריך לעבור דרך ייסורים. הוא צריך ללמוד קצת מקפטן ביפהארט, ריי נייט, ג'ון זורן ושלל להקות יפניות מצוינות מהשנים האחרונות. בברכה, ע. הרטוגזון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש משמעות לראפ,וכמובן כשאתה אומר פופ אתה מתכוון מאוד בכלליות,אני במיקרה מתכוון לפופ המסחרי שמוצג בדרך כלל באם טי וי. בכל מיקרה אני לא אומר שלאמינם אין משמעות,אני פשוט חושב שהוא לא מספיק טעון ולא מספיק כועס וכמו שאתה אמרת מתישהו-בועט. כשאני אומר משמעות אני מתכוון למשהו רציני,מוסיקה שעשתה משהו. אני מודע לכך שהוא אינטיליגנט וחכם מאוד,אבל הוא לא מספיק,אף אחד לא יזכור אותו עוד שנה שנתיים. בשביל שהרוק יחיה הוא צריך מישהו כמו קורט קוביין שהוא לא רק אינטיליגנט אלא גם טעון,מאוד מאוד טעון. אני גם כמובן מסכים איתך שאם ללהקה יש דרך חיים מסוימת זה לא אומר שכל מי ששומע אותה יש לו אותה דרך חיים,זה שאני אוהב את נירוונה זה לא אומר שאני אנארכיסט ואני בטוח שגם אתה לא,פשוט ההגדרות שלנו שונות. אני חייב להודות שאני לא מכיר אף להקה שציינת מיפן,אני כבר ידאג להוריד שירים מנפסטר אם הוא עוד קיים ביכלל... דרך אגב,לכל האנשים בערוץ,יש היום יום הולדת לקורט קוביין... שישו ושימחו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזל טוב לקורט! טוב גם אני לא אוהב את הפופ המסחרי של בריטני ומל. כמעט כמו שאני לא אוהב רוקרים כמו מיסטר גונז'., וכמובן שדברים טעונים אהובים עלי מאוד כמו אצל קורט ומאהלר ידידנו ששניהם אנשים טעונים עד להתפקע. אולם מצד שני, אני בטוח שאמינם יזכר כמו אחרים שלא היו טעונים ונזכרו (וחוץ מזה אמינם טעון למדי). לא חייבים להיות זועמים. למשל גרייטפול דד ואפילו סטילי דן או קרוסבי סטילס נש אנד יונג הן לטעמי להקות רוק אדירות בלי לבעוט בכלל ותוך פעולה מתוך ההגמוניה (מי יותר ומי פחות). גם באך לא טעון. את הטעינות, דרך אגב, נותן כמובן בעיקר המאזין. כלומר כאימרתו של ניטשה 'אין עובדות. יש רק פרשנויות'. בברכה, ע. הרטוגזון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מדבר על לאהוב או לא לאהוב מוסיקה טעונה,אני פשוט דיברתי על מוסיקה משמעותית,כמובן שיש הרבה להקות שהם לא טעונות שאני מעריץ,למעשה רוב הלהקות שאני אוהב הם לא טעונות חוץ מנירוונה ועוד כמה להקות. משמעותיות ככל שיהיו בשבילי,הם לא משמעותיות לרוק עצמו,ולדעתי הם מסמלים את אנטי האשליה ברוק.בעוד שלהקות כמו פרל ג'ם גאנז ומטאליקה חושבות שהם יוכלו להצליח אם ימשיכו כרוקיסטים רגילים,להקות כמו ברידרס ולמון הדס חיות את הרוק המת בלי להתיימר להיות משהו מעבר לכך,ואני מעריץ אותם על כך. זה אינדי לפי דעתי... בכל מיקרה אמינם הוא לא כל כך משמעותי לרוק,כמובן שגם אותו אני אוהב אבל לא באותה רמה שאני אוהב אינדי. אמינם לא יכול להיות טעון ביגלל שהוא יוצר ראפ,ראפ היא מוסיקה פשוט לא מספיק טעונה. היא נחמדה ואולי יוצרת הרבה כח והסתה אבל היא פשוט לא מספיקה. כן,אמינם יזכר ככה ככה עוד כמה שנים מסכנות,בין אם הוא ימשיך ליצור אלבומים ובין אם לא,אבל כמו שאמרתי,הוא פשוט לא נחשב משמעותי לרוק. להקות שלא היו טעונות ובכל ניזכרו הם להקות שעשו משהו מקורי ומשמעותי למוסיקה או לרוק,וכתוצאה מכך הן השפיעו על הרבה להקות שבאו לאחריהם,כמו הביטלס למשל. ובקשר לעובדות ופרשניות... ברור שיש מלא פרשנויות אבל זה לא אומר שיש בסופו של דבר רק את העובדות שהם בעצם אמת אחת,לא משנה כמה פרשנויות יהיו לה, וכמה ששואלים יותר שאלות מגיעים אל אותן עובדות,כך גם במוסיקה לפי דעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים לגבי הביטלס (שחלק מהשירים שלהם טעונים) ובכלל טעינות היא לאו דווקא משהו מודע. היא משהו בפרשנות, אני שוב אומר. הרבה שירים של הביטלס יכולים להיות טעונים ברגועים מסויימים למרות שהביטלס הם בסיכומו של דבר 4 חברה מטופשים למדי ממעמד הפועלים של ליברפול. חברה שכתבו שירים עם מילים מטופשות להחריד (לרוב) ומוסיקה גאונית. אז אתה אומר שחייבים להיות או טעונים או מקוריים? יכול להיות. אני חושב שאמינם מקורי. אבל מה לגבי להיות מצויין? ומה זה בדיוק להיות מקורי. סטילי דן לא המציאו עולמות שלמים ולא היו כל כך טעונים (למרות שגם הם יכולים לעיתים להיות טעונים) ובכל זאת הם הם ייזכרו ונזכרים. טוב אני מסכים איתך פחות או יותר. אבל נדמה לי שלהיות מקורי זה העניין האמיתי כנראה. הטעינות היא עמומה מדי מבחינה אקדמית אובייקטיבית. מה טעון? אני לגמרי לא בטוח. אבל נירוונה היו מקוריים בניגוד לפרל ג'ם או גאנז ולכן הם ייזכרו וגם בגלל שהם היו הרבה יותר אינטליגנטים. אבל גם לגאנז ולמטאליקה היה את השטיק החדש שלהם. ובעצם למי אכפת את מי יזכרו?! העיקר שנירוואנה היו טובים ופרל ג'ם דפוקים. והעיקר שאנחנו יודעים את זה ויש הרבה אחרים שלא. ע. הרטוגזון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו בוא לא נגזים לגבי הביטלס,לפי דעתי הם היו מאוד אינטליגנטים ומתוחכמים. את האמת,מקוריות זה לא דבר שחשוב לי,וגם לא טעינות,זה פשוט חשוב לרוק ולהתקדמותו מכל הבחינות כימעט,וכמובן שאינטילגנציה זה דבר שחשוב לא רק לרוק אלא גם לי. בקשר לסטילי דן...מצטער על הבורות אבל אני לא שמעתי עליהם,יכול להיות שאני לא קורא את זה נכון או משהו... ולא בדיוק אמרתי שצריכים להיות או טעונים או מקוריים בשביל להיזכר,אני חושב שכמעט כל להקה היא טיפה מקורית,אבל צריך להיות ממש מקורי בשביל להיזכר,כמו שצריך להיות ממש טעון בשביל להיזכר. וכמו שאמרתי,לא אכפת לי אם להקה תיזכר או לא,אבל במובן הכללי,כשבאים לדבר על רוק ועל מה שמשמעותי ברוק,זה הופך להיות דבר מאוד חשוב דווקא ביגלל שזה מציין עובדות על להקה ולא רק דיעות או השערות. טעינות זה לא בהכרח רק בפרשנות,לפעמים קשה לדעת איזו להקה כן טעונה ואיזה לא,אבל בסופו של דבר אפשר להוכיח את זה מאוד בפשטות. בדרך להקה טעונה או יותר נכון זה שיוצר את השירים,ברגע שעברו עליו חיים ממש קשים,והוא צריך להיות בנאדם מאוד רגיש,וחכם. קורט קוביין עונה על כל אלה. מטאליקה למשל היא להקה מקורית ופעם לפני האלבום השחור היא היתה גם טעונה,ובכל זאת היא לא להקה שתיזכר כלהקה שעשתה משהו ברוק חוץ מלהשפיל אותו עם שירים כמו אן-פורגיבן או נות'ינג אלס מטרס. אותו דבר לגבי גאנז. פרל ג'ם הם חרא של להקה שלא טעונה ולא מקורית ועושה הארד רוק מסריח,אבל בכל זאת אדי וודר הוא בנאדם חמוד,אפילו שהוא אפס. טוב,בכל מיקרה לשנינו יש אותה גישה ניראה לי,והגישה זה הדבר הכי חשוב... יאללה ביי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עידו , סבבה של זיון שכל, כבר מזמן לא זיינו לי את השכל ככה. הערה קטנה...קורט מאוד סבל מהגירושין של ההורים שלו. למעשה, הוא תלה את תחילת הדפרסיה שלו בתקופה בה הם התגרשו. על קירות החדר שלו הוא רשם :Mom hate dad , Dad hate Mom, It just makes you sad. כל שנות העשרה שלו הוא עבר מדודה אחת לדוד אחר. כולל שינה מתחת לגשר ובספריות. הכל כתוב בביוגרפיה הרשמית שלך הלהקה: Come as you are |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי נו "הביוגרפיה הרשמית של הלהקה"? וזה לא זיון שכל? וקורט לא היה מדוכא כשההורים שלו התגרשו,הוא היה מדוכא ביגלל שהם רבו ושנאו אחד את השני,וגם לפני שהם התגרשו הוא היה רוב שעות היום מחוץ לבית,מתחת לגשר,או במקומות אחרים,ודווקא ביגלל שהם לא הפסיקו לריב בבית,ולכן הוא שמח כשהם התגרשו. במצב כזה הוא לא היה צריך להסתכל עליהם "שונאים" אחד את השני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עידו, קודם כל חייב להגיד שנהנתי מאד מהמאמר, במיוחד מהחלק השני, שאליו התחברתי יותר כחלק מהמסע הקטן שאני עובר בניסיון להבין יותר דברים שונים, ופה פשוט התייחסת עליהם. לנושא, רק אגיב, שאת השאלה הזאת, שבוחנת ואולי מטילה ספק לגבי מידת המחשבה, ההשפעה של הגורמים שציינת, והאידיאולוגיה, שמועברים בליריקות של קוביין. זה לא היה ברור לי אף פעם, ואני לא בטוח שבדבריו אני רואה ניהליזם כמו שאני רואה עוצר רגשי שהוביל למצבים קשים אצל קוביין, באופן פרטי. המחאה, התהייה, מועברת במעין כתבי אוטוביוגרפיה של אדם זקן וסובל. וככה בעצם קוביין היה, וזאת ההרגשה, הוא היה בנפש כמו אדם בסוף הדרך, קוביין, כמו בני אדם רבים בתקופה המודרנית, לא טרח לתת לחיים, לאופציות השונות, לאירועים שקרו לו, לקבל את המשמעות, ולהתייחס אליהם בכובד ראש, לתת לנפש להתעצב מהם, במקום זאת קוביין רץ ממקום למקום בלי לתפוס דברים, והגיע למצב נפשי שבו היה תקוע, ולאחר שביזבז את אותם תחושות ילדותיות ובתוליות, ובשל כך לא היה יכול להתקדם עוד פנימה לתוך רגש כלשהו מלבד החוויה הראשונית, מה שאני מנסה להסביר, ואולי הדוגמה הזאת תראה את זה, זה שקוביין הרגיש, זכר, התמחה, עד לגבול מסויים. כלומר כשאמר בסוף מכתב ההתאבדות שלו את שאמר, הוא באמת אהב, אבל בכמות מסויימת, כמות לא ממקוצעת, כיוון שלא נתן לעצמו להפוך לכזה, הוא ריחף, כמשותק על כיסא גלגלים, שיכול לתפקד, באופן חלקי. הוא היה מת-חי. דבר נוסף - I like it, I'm not gonna crack הזכיר לי ביותר את הדמות של סטאברוגין.I miss you, I'm not gonna crack I love you, I'm not gonna crack I kill you, I'm not gonna crack מסיבת נירוואנה? בעד. =) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מתחת לגשר החלו טיפטופים." --"משהו בדרך", נירוונה. אני לא יודע אם קורט קוביין זכה לקרוא בחייו הקצרים והקשים את כל הספרות שהזכרת כאן (או לשמוע את כל המוזיקה), אבל אני גם לא חושב שהוא עשה זאת. הניתוח שלך, מבריק ככל שיהיה, מקשה עליי להזדהות איתו מאחר שהוא חוויה מאוד מאוד מאוד אישית שלך, כאדם שאישיותו עוצבה ע"י היצירות המוזכרות לעיל (מאהלר, מאהלר, מאהלר. גם בריאיון איתך ב"במה חדשה" שדרכו מצאתי את האתר הזה). חזרתי לפה פעם שנייה רק כדי לקרוא את הפיסקה על הדה-קונסטרוקציה שמצאה חן בעיניי, אבל אני באמת לא רואה אמת קונקרטית כאן, או משהו שקורט עצמו היה מוצא הגיוני או מאיר במיוחד. אתה פשוט משוחד מדיי, מחד, ובטוח מאוד בצדקת דבריך, מצד שני (כך התרשמתי). היה טוב לקרוא, אבל חסרה מילה אחת כאן: "לדעתי". התנסחת כאילו מדובר במאמר מדעי-עובדתי, ולא במסה, וחבל שכך. --יופי טופי לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזה לדעתי? זה בולשיט שיצרו בני אדם בשביל הנימוס כל אחד חושב שדעתו היא נכונה השאלה האמיתית היא האם יש יומרנות בדבריו של עידו. לפי דעתי לא הוא אמר את דעתו החופשית,שמתבססת על הרבה עובדות פסיכולוגיות,וגם עובדות מחייו של קורט. לדעתי זה מספיק. מפה,החשיבה הבריאה וההגיונית עושה את שלה,תלוי כמה החשיבה שלך פתוחה עניינית וממוקדת בעובדות ולא מוסחת בשל אטימות רגשית,או חוסר בגרות נפשית ושכלית. עידו הוא בן 40+ אני משער. וכמו שהוא נשמע,אני בטוח שהוא התבגר מכל הבחינות. לדעתי המאמר הזה מצוין,נכון,ועובדתי מאוד. וזה שזה דעתי זה לא אומר כלום,זה רק אומר שאני חושב ככה,זה לא אומר שזה לא נכון או שיכולה להיות יותר מתשובה אחת לשאלה אם המאמר הזה הוא נכון או לא נכון. אני לא מדבר על תשובה חד משמעית-נכון או לא נכון,אבל תשובה חייבת להיות,אז למה להתעסק בדיעות? או בסובייקטיביות,מתעסקים בעיקר,מתווכחים צועקים מוכיחים שוב שואלים שוב עונים מתנשקים משלימים ומוצאים את התשובה. חבל שזה לא ככה בעולמנו וכל אחד חייב להתעסק בשאלות סובייקטיביות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עידו אינו בן 40+, אלא בשנות העשרים המוקדמות. איני מכיר אותו אישית אולם נוכחתי בערב "במה חדשה" בתאטרון "תמונע" שבו הוא הופיע. למיטב זכרוני, מאיזו תגובה עלומה באייל, גילו כיום צריך להיות 23-24. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יליד 1978, לפי דף היוצר שלו בבמה חדשה מה זה חשוב, אגב? (השאלה לא מופנית לערן) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי התמונה שראיתי במאמר,זה ניראה כאילו הוא בן 40 בערך. בלי להעליב עידו... אבל אני חושב שיש הבדל גדול בין דעותיו של בן 18 לבין בן 23. שלא לדבר על 40. ככל שיורדים עם הגיל,כל חודש נחשב להרבה הרבה זמן. יש פחות הבדל בין בן 23 ל-45 לבין בן 15 ל-17. בכל מיקרה הבנתם את כוונתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התמונה היא של גוסטאב מאהלר. מעקב פשוט אחרי הלינק היה מגלה את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מה שקורה כשקוראים מאמר המהווה השוואה לשני אומנים,ואוהבים רק את האומן האחד מבין השניים. אני לא מכיר את מאהלר ואני משער גם שלא אוהב את המוסיקה שלו בשל היותה קלאסית. אי לכך,ההשפלה היא מזערית. i go now
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ואני משער גם שלא אוהב את המוסיקה שלו בשל היותה קלאסית." - כמה חבל, מה, לא תנסה אפילו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שאני לא אוהב מוסיקה קלאסית ביגלל ההיבטים החברתיים,או הלחצים החברתיים,אם תירצה לקרוא לזה כך. אני פשוט לא אוהב מוסיקה פחותת מודעות. או ביכלל אומנות שהמודעות בה היא נמוכה מאוד. אפילו עידו ציין במאמר שמה שבאמת מבדיל בין הרוק לבין המוסיקה הרומנטית היא המודעות. ההתייחסות שלו היתה לגבי האמונה באלוהים,אבל לפי דעתי זה בכל דבר אחר,ולא רק אמונה באלוהים. מוסיקה לפני מאה שנה היתה מלאה באמונות תפלות,או היתה תחת לחץ כבד של השלטון ולדעתי היו המוני אומנים,ביניהם מאהלר,שלא הצליחו לבטא את עצמם כפי שהם רצו עקב כך. וכידוע,חוסר מודעות=חוסר חכמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, זה מאהלר? הפרק השלישי מהסימפוניה הראשונה נפתח באותו פרר-ז'אק המוכר לכל ילד שהיטלטל אי פעם באוטובוס טיולים תוך עצבון בלתי פוסק של הנהג. (אחריו מיד בא ומפזז איזה ריקוד חסידי) אז ממה נובעת הרתיעה האוטומטית הזו מכל מה שמריח קלאסי היינו כבד היינו דורש מחשבה, וכאילו שרוק כביכול לא נמצא בקטגוריה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני מודה, גם השיר הזה נכתב עלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין מה לא ברור עדיין אני לא נרתע ממוסיקה קלאסית אני פתוח אליה כמו שאני פתוח להבי מטאל נוסח אוזי אורסבאון,ואת שני אלה אני שונא כאילו הם היו אותם הדברים. שמעתי את מיטב יצירות המוסיקה הקלאסית(אפילו שאת מאהלר לא) בשיא פתיחותי והגעתי למסקנה שזאת מוסיקה חסרת מודעות,אולי לא לסביבה שהיתה לפני מאה שנה,אבל בהחלט להיום. בניגוד אליה,אני חושב שקורט יהיה רלוונטי לסביבה עוד הרבה זמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אוהבת במיוחד את הפרק הזה. שמעתי את היצירה בניצוחו של ברונו ואלטר וביקשתי אותו מתנה ליום הולדתי . חברה שלי קנתה לי את היצירה, אך בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין. צמרמורת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבין כל הלהקות שנרשמו כעמיתיה של נירוונה לתקופת שנות התשעים המוקדמות,דווקא פרל ג'ם היא הסתירה הכי גדולה לנירוונה. כן,כן, להקת הגראנג' פרל ג'ם,להקה סיאטלית ברוחה,דווקא היא זאת שסותרת את נירוונה לחלוטין. להגיד שמטאליקה וגאנז סותרים את נירוונה זה קל,נכון חלקית,אבל שטחי מדי. זה כמו להגיד שבריטני ספירס סותרת את מטאליקה,מין קלישאה שכיחה שמסתובבת כיום אצל אנשי מטאל כבדים שרואים שחור על גבי לבן את המוסיקה שלהם ולא פתוחים לשום דבר אחר- בריטני ספירס-מסחרית מטאליקה-עמוקה סוג של שטחיות כזאת מעוררת בי בחילה מכל סוג אפשרי,במיוחד מהסוג האומנותי. פרל ג'ם לעומת זאת,היא העמיתה הכי מעניינת של נירוונה,בעיקר ביגלל שאדי וקורט היו חברים טובים,וקרו ביניהם מצבים מביכים שבהם אדי דרש מקורט להפסיק ללכלך עליו מול המצלמות. ממה נובעת הסתירה האומנותית הכל כך גדולה הזאת? ובכן,שתי הלהקות נחשבו ללהקות גראנג' שבאו מסיאטל,וזה מה שמדגיש כל כך את ההבדל ביניהם- פרל ג'ם היא לא להקה כבדה,אלא רצינית,מבוססת על סיגנון הארד רוק מיושן וכבד,מה שאומר שהיא תלויה בסצינות מהעבר,או כמו שהכתב במאמר כתב-קלישאות/אגדות לעומתה, נירוונה היא להקה כבדה,אך לא רצינית,מבוססת על פאנק חדשני ומרדני,ומכאן נובע- מרד בקלישאות ובאגדות אז מזה להקה רצינית אתם שואלים? להקה רצינית היא להקה שאין בה כל אירוניה,להקה בלי כל מרד בערכים או בעבר. בתור להקה רצינית,פרל ג'ם מתאפיינת ביומרנות,מנסה כל הזמן לשחזר הצלחות של העבר. לעומתה,נירוונה,שלא מפסיקה להעריך את העבר,צוחקת עליו בכל הזדמנות שרק יש לה,אין בכך כל רצינות,אלא רק ציניות גדולה. באופן שטחי,מאוד קל להגיד ששתי הלהקות דומות אחת לשניה, אך באומנות כמו באומנות,אין מקום לשטחיות, ולא משנה כמה להקות פופ מסחריות בסיגנון בריטני יצאו,פרל ג'ם תשאר יריבתה הנצחית של נירוונה,לא מבחינה ספורטיבית כמובן,אלא מבחינה אומנותית. כל זה מראה כמה פרל ג'ם היא להקה נחותה מבין שתי הלהקות,שכן,היא הלהקה הרצינית מבין השתיים שניסתה לשחזר את העבר, ללא כל הצלחה, בניגוד לנירוונה האגדית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה מאוד שכולם משוכנעים שמותו של קוביין סימל את מותו (הזמני?) של הרוק כדרך אידיאולגית של מרד ומאחר והרוק מת כך גם מוזיקת המטאל... אני טוען שאין זה נכון. דבר ראשון קוביין פגע במוזיקת המטאל בחייו יותר במותו בגורמו לדעיכתו הכלכלית עד כמעט העלמות של הז'אנר (עם כי ייתכן שזה דווקא היה דבר חיובי, מעיין קצירה של חלשי האופי), לאחר מותו הז'אנר זכה לתקומה קלה- אמנם לא ברמת ההצלחה של סוף שנות השמונים אבל בכל זאת תקומה. דבר שני עולם המטאל מעולם לא חלק את אותה אידיאולוגיה מרדנית-פאנקיסטית של קוביין. עולם המטאל מורכב ממספר גדול של סגנונות שחולקים אידיאולוגיות שונות ולעיתים אף מנוגדות. ישנם להקות שקיימות שנים מבלי להוציא ציוץ אחד בנושא של מרד, אנרכיזם או ביקורת חברתית- blind gurdian לדוגמה שהקדישו את כל הקריירה שלהם להמחזה מוזיקלית של אגדות וסיפורי פנטזיה, S.O.D שמוציאים תחת ידיהם בעיקר בדיחות שלא יעברו את רף הפוליטקלי קורקט או מגוון להקות הגלאם מטאל שבשבילם מרד הוא לא יותר ממסיבה טובה... למעשה "מרדניות" במובן הקלאסי של הרוק נעדרת מכמות גדולה כל כך של להקות מטאל דבר המביא אותי לתהות עם בכלל ניתן להחשיב את המטאל כתת ז'אנר של הרוק... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד לא אמר שמות הרוק קשור באידיאולוגיה מסוימת. המטאל מת כבר ממזמן,עוד בימים של בלאק סבאת' ולד זפלין שכבר היה ברור לאן המטאל הולך,כבר אז הוא נגמר. אין במטאל שום חידוש או מקוריות,אלא רק חזרה על קלישאות נפוצות,צרחות שבירת גיטרות וכל שאר הדברים שנראים כביכול כמרד מסוים,אך באילו ערכים? באילו צנזורות? כל מי שיבוא ויגיד פ'אק יו יהיה מורד? מרד הוא שבירת ערכי העבר והבאת ערכים חדשים לעולם. נירוונה עשו את המרד האחרון,אחריהם אי אפשר עוד להגיד עוד משהו שהוא יהיה מקורי ויחדש משהו ברוק,כשהרוק לא מקורי ואין בו אגדות גיבורים ומקוריות,הוא לא חי. וביגלל שאי אפשר להוציא את המטאל מהרוק,למרות שאני בהחלט הייתי עושה זאת לו ניתנה לי האפשרות,אפשר רק להגיד שהמטאל מת יחד עם הרוק. המטאל הוא עוד סיגנון שולי ברוק,שבתקופת בלאק סבאת' הוא חגג ומאז לא היו בו תפניות רציניות או חידושים.היו בו רק קיצוניים כמו איירון מיידן מטאליקה ודת',שלא עשו כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תסביר לי בדיוק לאיפה היה ברור שמטאל הולך? במטאל אין שום גיוון מוזיקלי? אני לא אתחיל לבלבל את השכל על כל החצי-מיליון סגנונות ותתי סגנונות שיש, על ההבדלים העצומים שבין המוזיקה המהירה והכאוטית של Dillinger Escape Plan, למוזיקה האפית (והמשולבת בכלים קלאסיים) של rhapsody, למוזיקה האפלה והחורקנית של eyehategod. המרחק בין בלאק סאבאת' לבין כמה מהלהקות של היום הוא בערך אותו המרחק שיש בינהם לבוב דילן. בקשר למרד- ממתי המטאל היה על מרד? הלהקות המוקדמות כמו בלאק סאבאת' וג'ודאס פריסט התמקדו יותר בכתיבת סיפורי מדע בדיוני (iron man של סאבאת' או exciter של ג'ודאס פריסט), כמו שציינתי בהודעתי הקודמת ישנה כמות מספקת של להקות שלא מתעניינות בלהגיד כמה הם מסכנים וכמה המוסד דופק אותן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המטאל לא התקדם לשום מקום אחרי בלאק סבאת' ועוד כמה להקות,הוא נהפך למצ'ואיזם טהור,וכל השאר שטויות זה שהומצאו אלפי סיגנונות במטאל זה רק עושה אותו יותר שטחי,מהם בדיוק חידשו? מה היה ההבדל המהותי ביניהם חוץ מיזה שסיגנון אחד נוגן יותר מהר ואחד יותר לאט? מה היה ההבדל המהותי בכך שהם שינו את קצב הנגינה? איזה אימרה ייצגו בעקבות כך? ודווקא ביגלל זה יש הבדל כל כך ענק בין בלאק סבאת' לבין להקות של היום,כי משם כבר הכל הלך ונהיה זבל. ולא אמרתי שהמטאל היה על מרד,אמרתי שהוא היה בנוי על מרד כמו כל סיגנון ברוק,זה שהוא החליט לקחת את זה לקרוע ולזרוק לפח,זה לא אומר שהוא לא היה בנוי על המרד. מטאל כידוע התחיל מהארד רוק,סיגנון מובהק ומיושן של רוק,ולצערי גם חלק בלתי נפרד מהמרד של הרוק. אבל כמו שאמרתי-אני אישית הייתי זורק את המטאל החוצה מהרוק ומשתין עליו גם בדרך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומדוע המרוצה הבלתי פוסקת הזו אחרי השינוי? Master of Reality עדיין מרגש ומקפיץ אותי, 30 שנה אחרי שהוא הופיע. ולמה להשתין על דבר שסר חינו בעינך, משום שהוא כבר, רחמנא לצלן, לא רלוונטי? כמדומני שלא תמצא התפתחות דרמטית ודרסטית בנוקטורנים ובפרליודים של שופן אבל התעמקות הולכת וגוברת, והתעדנות ודקות המחדשת עצמה משמיעה לשמיעה. וההתעמקות הזו היא לאו דווקא תוך התקדמות בזמן, אלא אפילו בהשפעה לאחור. הקשבה ל Sabbath Bloody Sabbath המאוחר יותר (יצירת המופת שהוקלטה בפיקוחו של קלידן Yes ריק וויקמאן) מגלה עומק ב Paranoid המוקדם. בהאזנה מספר 187לסימפוניה המפורסמת מספר 42 של מוצארט, מגלים עולמות חדשים בסימפוניות מוקדמות יותר. הצרה היא בדרישה הקטגורית והטוטליטרית הזו לשינוי וריגוש חדש בכל מחיר כי אחרת, נשתין עליך בזמן שתעוף אצלנו מהחלון לפח האשפה המוסיקלי. מעניין מי מגיע מהר יותר לפח האשפה, ומי להיכל התהילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שאני רוצה חידוש ושינוי? נירוונה היא בין הלהקות היחידות הכבדות שאני אוהב. רוב הלהקות שאני אוהב הם אינדיות שקטות וחמודות שלא עשו כלום במוסיקה,הרבה מהם ישנות,כמו הביטלס כמו הפיקסיס וכו אני הבאתי את המטאל כדוגמא לאלפי להקות שמתיימרות לעשות שינוי,וזהו ההבדל ההבדל בין התיימרות לבין עשיית השינוי הוא ההבדל הדק שבין שטחיות לעומק גם במוסיקה וגם בכל אומנות אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה קובע שהמטאל זה "אלפי להקות שמתיימרות לעשות שינוי" כשיש מספיק להקות בסגנון שלא מתיימרות לשנות את העולם. חוץ מזה איזה שינוי מוזיקלי גדול בדיוק נירוונה הביאו? הם רוממו את הגראנג' לתהילה וכשנפלו הם לקחו אותו איתם לנסיעה, למיטב הבנתי (ותקנו אותי עם אני טועה) הם אפילו לא היו הממצאים של הסגנון. עם אתה מדבר על שינוי אידיאולוגי: המרד שלהם חלול כמו זה של rage against the machine, יכול להיות שחברי הלהקה האמינו בו ושהמעריצים נדו בראשיהם למשמע המילים אבל הם לא הוציאו אף אחד לרחובות (כמו אמני המחאה של שנות השישים או הבלאק מטאל של היום), יכול להיות שכמות גדולה של בני נוער חשו ש"יש משהו שמבין אותי ומבטא אותי" אבל את זה מרגישים גם כמה מאזינים של "לימפ ביזקיט". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.אני לא אומר שיש משהו רע בלהתיימר לעשות משהו גדול(אם שינוי נחשב כמשהו גדול-אז גם שינוי),אבל כשאתה עושה מוסיקה כבדה זה אומר שאתה מנסה לעשות משהו גדול,לא יעזור כלום,אם הם לא היו מתיימרות לעשות כלום הם היו עושות מוסיקה שקטה ורגועה כמו הפיקסיס ולהקות דומות לה,אבל הן עושות מוסיקה כבדה,משמע-הם רוצות לעשות משהו,להשפיע באופן כבד על אנשים,והתוצאות-הן לא עושות כלום,חוץ מסחיפה שטחית של קהל שאוהב להרים את אצבעות השטן ולעשות פוגו שהומצא ביכלל ע"י סיד ווישס הפאנקיסט הבלתי מעורער. 2.נירוונה לא הביאו לשינוי מוסיקלי? מה לגבי סולואים שלא נשמעו לפני זה? העירבוב של אלטרנטיב עם פאנק ואינדי שלא נעשה לפניהם? הגראנג' המיוחד שאפיין רק אותם ולא להקות כמו אליס אין צ'יינס וסאונד גרדן ופרל ג'ם? סאונדגרדן בהחלט היו הלהקה הראשונה והרשמית שפתחו את הגראנג',אבל להזכיר לך שהגראנג' הוא סיגנון תקופתי ונוסטלגי שלא עומדת מאחוריו שום גישה רצינית.להקות כמו סאונדגרדן היוו את ההארד רוק שבגראנג',הגראנג' שהם עשו נתמך בידי הארד רוק טהור ולא יותר מיזה,וביגלל זה הם לא הביאו לשינוי ביכלל,הם נשארו במחתרת גם לפני וגם אחרי נירוונה,בשנים של נירוונה הם יצאו החוצה כי הם תפסו את הגל של נירוונה. רק ב-91' כשיצא הנוורמיינד חל שינוי ענק במוסיקה. אני יכול גם להזכיר לך שמאותו הרגע לא קמה להקה אחת כמעט שלא עשתה מוסיקה בעלת שלושה אקורדים והיתה מורכבת מנערים טפשים שרצו להיות קורט קוביין. אבל אתה צודק בדבר אחד-קוביין בהחלט הרג לגמרי את הרוק,הוא סחב איתו למטה את הז'אנר כשהוא התאבד,אבל אל תשכח שהוא גם זה שהחיה אותו בפעם האחרונה,אילולי הוא,הרוק היה מת כבר ב-79 כשסיד ווישס מת וכשהחומה של הפינק פלויד נתנה "בום" לא קטן לעולם המוסיקה. 3.איך ייתכן שהמרד של נירוונה היה כל כך חלול כמו של רייג' אגיינסט דה משין כשנירוונה השפיעו כל כך הרבה והראו תוצאות לעומת רייג' שכבר עכשיו אף אחד לא זוכר אותם כמעט? את נירוונה יזכרו עוד שלושים שנה כשינסו לשחזר את היסטוריית הרוק הכל כך מדהימה,ובין הלהקות שיזכירו שם יהיו כמובן הביטלס,הדלתות,קווין,בלאק סבאת',לד זפלין,אירוסמית',ג'ימי הנדריקס,הסקס פיסטולס,וכן-נירוונה. אין ספק ביכלל,ואני מוכן לשים כסף על כך. 4.למה נירוונה לא הוציאו אנשים לרחובות? סמלס לייק טין ספיריט עשה מה שאפילו "זה הסוף" של ג'ים מוריסון לא הצליח לעשות,ואפילו הרבה יותר. אין ספק ביכלל שנירוונה הביאו למהפכה חברתית.אתה פשוט לא זוכר מה היה לפני נירוונה,זה הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני לא מבין ולא מסכים למשוואה של כבד=רציני. אתה יכול להגיד שנירוונה זה לא יותר מסחיפה שיטחית של קהל של ילדים שאוהבים להרגיש מדוכאים ובטוחים שאף אחד לא מבין אותם. אולי הפוגו גנוב מהפאנק אבל דפיקת הראש היא כולה שלנו. 2. עם המסורת המוזיקלית של נירוונה מתבטאת בקבוצת להקות חסרות כשרון שמנגנות שלוש אקורדים אז גם ג'ודאס פריסט שאותם השמצת בוויכוח הקודם איתי (כשהייתי תחת השם תום) יכולים לטעון לחדשנות מוזיקלית (להזכירך טענת ששום דבר במטאל לא התחדש מאז בלאק סאבאת')- מי לפניהם חשב לנגן speed metal עם שימוש בשתי גיטרות? גם הם השאירו אחריהם מס' עצום של חקיינים (saxon, iron maiden, def lapperd...). 3. איך אתה יכול להיות בטוח שיזכרו את נירוואנה? הלהקה בסך הכל בת עשר-שתיים עשרה שנים, הסיבה שהם מוזכרים הרבה בעיתונות הרוק המודרנית היא כי המבקרים הנוכחיים הם אותם האנשים שהקשיבו לנירוונה בשנות נעוריהם. rage against the machine (להקה שאני לא מעריץ דרך אגב) הם לא בדיוק נשכחים, בכל אחת מהביקורת שקראתי עליהם לא מצאתי דבר מלבד סופרלטיבים וציפיות לשיתוף הפעולה שלהם עם כריס קורנל. 4. מאחר ואני צעיר מכדי לזכור מה היה לפניהם אכן אין לי שום דרך לסתור את הטענה שלך. הבעיה היא שאנשים חושבים שהבי מטאל רוצה לשנות את העולם- זה פשוט לא נכון, הרשה לי לצטט את הסוציולוגית דינה וינסטין: "הנטיה בהבי מטאל היא שהעימותים הכבדים והתיסכולים בחיים לא יכולים להפתר ע"י רפורמה פוליטית או מהפכה. הקשיים האלה חייבים להפתר באופן ישיר ע"י האינדיבידואל תוך כדי מאמץ אישי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.מוסיקה כבדה היא מוסיקה שמדברת על משהו,מעבירה מסר מסוים,בין אם הוא שטחי או בין אם הוא עמוק. מכאן נוצרת המשוואה-כבד=רציני. הייתי אומר שנירוונה זאת סחיפה שטחית של מתבגרים טפשים,אבל לא כשהרבה פילוסופים ופרופסורים לאומנות עשו עליה מאמרים וכתבות וספרים ורעיונות וראיונות. זה משהו שמטאליקה בחיים לא תקבל,וגם לא רייג' אגיינסט דה משין וגם לא פרל ג'ם ובאותה קבוצה של הלהקות האלה-גם בריטני שפיכס. באשר לדוגמת הפוגו- הפאנק לא גנב שום שפיקת ראש,בניגוד למטאל שגנב את הפוגו. זה שהפאנק המציא את הפוגו זה לא עושה אותו ליותר חכם,אבל זה שהמטאל לקח מהפאנק את הפוגו זה רק עושה אותו יותר טיפשי. 2.סלח לי,אבל הג'ודס פריסט לא שינו עמדה חברתית,הם לא אמרו משהו לגבי שום דבר,המסרים שלהם לא היו שונים מלהקות מטאל קודמות,זה שהמעריצים שלהם הקימו להקות שדומות להן זה לא מצביע על שינוי חברתי כלשהו. אותם נערים מתבגרים שחיקו את קורט קוביין חיקו קלישאה,הם חיקו את הסטיראוטיפ שקורט קוביין יצר ושג'ודס פריסט לא הצליחו ליצור. 3.אני בטוח שיזכרו את נירוונה,כי אותם מבקרים שגדלו על נירוונה ופרל ג'ם,כותבים היום הרבה יותר על נירוונה מאשר על פרל ג'ם אפילו שפרל ג'ם עדיין קיימים ונושמים בעוד שנירוונה כבר שבע שנים בקבר. רייג' אגיינסט דה משין הם עוד להקה שניסתה לעשות שינוי שיש לה רק שיר אחד שפירסם אותה כמו להקות אחרות- סאונד גרדן,רדיוהד וכו.... 4.והרשה לי לסתור אותך לגבי להקות הבי מטאל. אם הן לא היו רוצות בשינוי הן לא היו מעבירות מסר ביכלל. מסר מועבר כדי להשפיע,לשנות,להעביר משהו אל אנשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלו, עד כאן. עלבונות לרדיוהד זה כבר לא מקובל עלי. אני מניח שאתה מתייחס ל"קריפ" בתור ה"שיר היחיד של רדיוהד", אבל זה כל-כך לא נכון. הרי את מירב השבחים לא קטף האלבום הראשון שלהם, אלא דווקא שני האלבומים הבאים - The Bends ו-OK Computer. אתה יכול לטעון שמאז הם איבדו כיוון, ורבים יסכימו איתך, אבל להגיד שהם להקה של שיר אחד, זה פשוט עוול לאמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, האם אתה העדת על עצמך שאתה מתחיל לחבב מוזיקה אלקטרונית? אם כן, אני ממליץ לך בחום רב להקשיב ל-Kid A של רדיוהד (האלבום השניים לפני אחרון שלהם). יש בו קטעים אלקטרוניים מרטיטים ונפלאים, שנגעו אפילו לליבי, הקר על-פי-רוב לסוגה המוזיקלית הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קניתי את קיד A ביום שהוא יצא (פשוט בגלל שרדיוהד היא להקה אהובה עלי במיוחד). מדובר באלבום חביב (עם לפחות שני שירים שאני מאוהב בהם), אבל ככלל, הוא לא יצירת מופת. The Bends היה יותר טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני התגובה שלי אליך- שאלה- אתה העורך הראשי? ועכשיו אפשר לעבור לתגובה- בתור דוגמא נתתי את רדיו הד שמייצגים את אחת הלהקות שמה שבאמת יזכרו עוד עשר שנים עליהם הוא את השיר היחיד הזה קריפ. זה שאוקי קומפיוטר הוא דיסק שזכה לביקורות טובות זה נמצא עמוק בתחת שלי כי זה לא מעניין את העולם הרחב שמשווע לגיבורים. רדיו הד היא גם אחת מהלהקות שניסו לספק לעולם את זה ולא הצליחו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה שנים הגעתי למסקנה שלאנשים בגיל מסויים נגמרת היכולת להעריך מוזיקה שהם לא מכירים, בשלב הזה הם מפסיקים להקשיב למה שנשמע לא מוכר ומחליטים שזה לא מוזיקה אלא סתם רעש ומאז טום ג'ונס לא היה עוד זמר עם קול נורמאלי. לאבא שלי זה קרה אי שם באמצע שנות השישים, לך זה קרה כנראה קצת אחרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השם הזה מוכר לי מאיזה שהו מקום.... דורון יערי.... מעניין אם זה באמת אתה.... טוב אני יענה לך בכל מיקרה בלי שום קשר. אני אנסה לתרגם את מה שאמרת לשפה יותר פסיכולוגית- עוברת עליי חווית התבגרות רגילה? אני שומע את מה שאחרים אומרים שהוא פצצה וגדול וכו,ושוכח מה אני באמת אוהב? אם תרגמתי נכון,אני גם מבין מאיפה זה בא. וביגלל שאין בי שום יכולת להוכיח שכבר עברתי את הגיל הזה,פשוט אוכיח את זה בצורות מוסיקליות,או יותר נכון- אוודה שאתה מבין איזה מוסיקה אני אוהב ואיזה מוסיקה אני לא אוהב. במהרה תבין שהרבה מהמוסיקה שאני אוהב לא נשמעה לאוזני אף אחד כמעט והרבה מהמוסיקה שאני שונא היא מוסיקה שאפילו הילדה שהתאהבתי בה לפני שנתיים היתה שומעת,בכל זאת זה לא גרם לי לשנות שום דיעות,לא במוסיקה בכל מיקרה. הדיעות שלי מגובשות יותר מתמיד,כבר כמה שנים אני עם אותן הדיעות בלי כל שינוי,אפילו שערכתי ויכוחים ענקיים בכל מקום אפשרי כמעט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אתה יכול לשלוח אלי דואר אלקטרוני ונוכל לנסות לברר מאיפה אנחנו מכירים, נתקלתי בכמה נדבים במהלך חיי. ב. להפך, בתהליך ההתבגרות הטעם המוזיקלי שלך מתעצב. אם אתה אנין ובעל אופי, תלמד להקשיב להרבה דברים שאף אחד לא מכיר אבל בסוף התהליך יתעצב מהשו ויהיה לך קשה לאהוב מוזיקה ששונה מזה. הטעם שלך מבוסס על הרוק של שנות השבעים ורק להקות שאינן רחוקות ממנו מידי נחשבות בעיניך להקות רוק אמיתיות. רדיוהד שהיא להקה קצת יותר מקורית ושונה, לא נחשבת בעיניך והשיר creep שהוא לא השיר הטוב ביותר שלהם (הוא לא שיר ממש טוב אבל בשביל לפרוץ לתודעה אתה חייב שיר שיהיה יותר מסחרי עם גימיקים וזה בדרך כלל בא על חשבון איכות) הוא השיר המייצג שלהם בעינייך למרות שהוא לא. המשפט האחרון שלך ממחיש בדיוק את מה שאמרתי, הדעות שלך מגובשות עד כדי קיבעון. המלצתי לך היא להיפתח קצת ולנסות לתת לאוזן שלך להתרגל לסוגי מוזיקה אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די נעלבתי מהזילזול במשפטיך,זה נשמע כאילו אני מאותם זקנים שנמצאים במצב קיבעון מאוד מיושן. הרי אני זה שהמלצתי לך לשאול אותי איזה מוסיקה אני אוהב,אתה זה שנשארת סגור ולא שאלת אותי. אם כן,היית יודע שאני אוהב מוסיקה החל משנות השישים ועד היום. נירוונה היא לא להקה משנות השבעים. כמו כן גם לא דאוס למונהדס,אר אי אם רד הוט צ'ילי פפרס והסטרוקס. אלה להקות משנות השמונים תשעים. the strokes היא להקה שקמה זה עתה.אני לא רואה ברדיו הד להקה מקורית,אלא מאוד מתיימרת. בכל מיקרה,אני מאוד פתוח לסיגנונות שונים של מוסיקה,לפני שבועיים הלכתי לנמלה בחיפה כדי לסבול לילה שלם של דת' מטאל. עצם זה שהייתי שם ושמעתי כל הלילה את המוסיקה הזאת והרגשתי בחילה ובכל זאת נשארתי שם,זה רק עושה אותי יותר פתוח. ואיפה הגימיקים בקריפ? כשהם עשו אותו הם היו גראנג'יסטיים אמיתיים,רק אחרי שנה היית רואה אותם מתחילים לעשות את השיר הזה לשיר של בחורות. מזכיר מאוד את חמי רודנר האפסון הקטן,שעכשיו מתלהב מעצמו כי יש בדיסק החדש שלו כמה שירים עם דיסטורשן והוא עשה פארודיה לבריטני ספירס. העיקר הוא עושה שירים כמו:"בתולה,או בתולה,נשקי אותי עכשיו בתולה" איפה הזמנים בהם הוא היה בועט בשירים כמו- מה שעובר עליי,מי שהוא שומע אותי ולבן בחלום שחור. ואני בטוח לא מכיר אותך,כי מי שחשבתי שאתה לא יודע מי אלה רדיו הד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, סליחה אם פגעתי בך כשאמרתי שאתה מקובע, לא התכוונתי לקיבעון קיצוני כמו שאתה הבנת, במהלך רוב גיל ההתבגרות שלי הייתי מקובע הרבה יותר וסירבתי לשמוע כמעט שום מוזיקה שנעשתה אחרי שנות השבעים המאוחרות למעט בודדים יוצאים מהכלל (וזה היה בסוף שנות השמונים). בגלל זה גיליתי הרבה מהלהקות הטובות של שנות השמונים ותחילת התשעים (סמית'ס, קיור, סוניק, פיקסיס, נירוואנה, the the וגם כרמלה גרוס ואגנר, נושאי המגבעת) באיחור ניכר. רוב הלהקות שהזכרת הן להקות רוק שמושפעות מאוד מהמוזיקה של שנות השישים והשבעים, סגול כהה, פינק פלויד, הנדריקס, זפלין, בואי, מחתרת הקטיפה, הדלתות ועוד. הן מחדשות קצת (אחרת הן היו סתם חיקוי כמו לני קרביץ או ה clack crows) אבל לא מתרחקות מהבסיס של גיטרה חשמלית דומיננטית, מקצבים פשוטים, סולואים יחסית רועשים או מהירים וכאלה דברים. אני חושב שהצ'לי פפרס הם הכי קרוב לנועזים מבחינה מוזיקלית מכל הלהקות שהזכרת בכך שהיא מתרחקת מהמקור הרוקי ומכניסה אלמנטים של ראפ שהוא מושיקה זרה לרוק (בניגוד לאינדי, פאנק ומטאל למיניהם שבעצם התפתחו ממנו). קריפ הוא שיר מסחרי מאוד, קלאסי לגלגלץ, זה לא שאין בו איכויות אבל הוא הרבה פחות טוב משירים אחרים של הלהקה. אני לא חושב שרדיו הד היו גרנג'יסטים אמיתיים גם לא התחילת דרכם, הם פשוט רכבו על הגל הזה בשביל שיכירו אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נבהיר שרוב הלהקות שאני שומע הם לא להקות מקוריות ולא להקות טעונות. אולי קצת פה ושם. אבל הכי חשוב-הם לא להקות שמתיימרות להיות משהו חדש או טעון. חוץ מנירוונה כמובן שהצליחו בכך. רוב הלהקות שרשמתי דווקא הושפעו בעיקר מלהקות הרבה יותר אינדיות ורוק אן רוליות למיניהן- velvet underground,david bowie,neil young,big star וכויותר מאשר דיפ פרפל ודומיהן. רד הוט בהחלט להקה ייחודית,אך לא בעלת מסר עמוק,מה שמרחיק אותם מספר ההיסטוריה של הרוק.לא שזה משנה לי כמובן,הם להקה אדירה ותמיד תשאר. אני לא חושה שהם נועזים כמו נירוונה,אבל כן,הם גם עשו משהו מאוד מקורי,העירבוב של פאנק עם פ'אנק הוא מאוד ייחודי אצליהם. קריפ הוא לא שיר מסחרי. הלהקה עשתה ממנו שיר מסחרי לאחר תקליט או שניים,שבהם חברי הלהקה הפכו מגראנג'יסטיים לסתם אפסים שעושים הצגה בשביל הבנות. גראנג'יסט היא לא מילה לבנאדם כבד ברוחו,אלא לסיגנון חיים ודרך מחשבה. גראנג' מאוד דומה לאינדי במובן הזה,שני הסיגנונות הם סיגנונות שאומרים:"לא אכפת לנו". ובתחילת דרכם,רדיו הד מאוד האמינו בזה. הזכירו מאוד את איפה הילד בתחילת דרכם או את מופע הארנבות של ד"ר קספר בשני הדיסקים הראשונים הנפלאים שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שגם קוביין הושפע מאוד מבואי ומלו ריד ומחתרת הקטיפה. אני לא מבין מאיפה הבאת את זה שרוק חייב לעשות שינוי חברתי, כמה מהיוצרים הגדולים ביותר שלו היו סתם אנשים שניסו לעשות משהו מה 5 אקורדים שהם מכירים כדי לשכנע את המעודדות להזדיין איתם אפילו שהם גרועים בפוטבול. הבנתי, כל מי שהוא לא גרנג'יסט, או שהבין שהקטע של הגראנג' מיצה את עצמו ומחליט לעשות משהו קצת יותר מפותח ומורכב מבחינה מוזיקלית הוא אפס מבחינתך, אם זו הגישה שלך, אתה מפסיד המון מוזיקה מצוינת אבל תהיה בריא. אני לא מכיר את האלבום הראשון של רדיוהד אבל יש לי את שני הדיסקים שנחשבים הטובים ביותר של הלהקה (the band ו ok computer) ושניהם שונים מאוד ממה שהקספרים או איפה הילד עשו, והרבה יותר טוב מהם לטעמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.קוביין הושפע בהחלט מדיויד בואי. לא אמרתי שום דבר רע לגבי בואי. למרות שכיום הוא פופיסט טיפשי שאין לו כל עיניין במוסיקה. אבל השפעותיו הרציניות של קוביין במוסיקה היו פאנק ואינדי. להקות אינדיות שהתפרסמו רק ביגלל נירוונה- meat puppets,vaselines,the smithereens,dinosaur jr. 2.איזה יוצרים גדולים של הרוק עשו חמש אקורדים בשביל לשכנע את המעודדות להזדיין איתם?אני פחות מדבר על שינוי חברתי ויותר על אגדה. כל הלהקות או הזמרים או הזמרות שעשו היסטוריה הם אנשים שיצרו בשביל העולם גיבורים,ובכך-קלישאות. הם נהפכו לדבר נדוש וביגלל זה אנשים כיום בונים את מופע הסטנד אפ שלהם על גביהם של אותם גיבורים. ומי אם לא-ג'יימס דין הוא זה שהתחיל את כל הסיפור. 3.מי אמר שאני אוהב רק גראנג'? אני אוהב פאנק ואינדי וכל מה שקשור בהם. גראנג' אני אוהב רק אם הוא טהור לגמרי או משולב יחד עם הפאנק. וכמו שאמרתי-כבר שמעתי את כל הסיגנונות,לא פסחתי על אף אחד ולכן אני לא מסכים איתך שאני מפסיד המון. אם הייתי אוהב את מה שאני שומע הייתי ממשיך לשמוע. בינתיים אני מוריד עשרים שירים ביום ונהנה מהם. 4.ברור ששני האלבומים האלה לא דומים למופע הארנבות. ביגלל זה אני משווה אותם למופע הארנבות ולאיפה הילד. שלושת אלה התחילו כגרנג'יסטים ושינו כיוון מאוד מהר. למופע הארנבות זה לפחות לקח שני דיסקים ולא דיסק אחד. ביגלל זה אני הרבה יותר אוהב אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כמו שאמרתי, כל מי שעבר את שלב הזעם והדיסטורשן מבחינתך הפך לפופיסט, אפסון וכותב שירים של בחורות. 2. לפני כמה שנים הייתה סדרה בטלויזיה בשם רוקדים ברחובות שסקרה את תולדות המוזיקה הפופולרית מאז שנות החמישים ועד תחילת שנות התשעים, היא ריאיינה את רוב הדמויות המשפיעות (אילו שנשארו בחיים), כמעט כל אחד מהם אמר באיזשהו שלב שחלק מהקטע היה להשיג זיונים, ספציפית אני זוכר את רובי קרייגר (הגיטריסט של הדלתות) ושני חברים בלהקות פאנק רוק של שנות השמונים (רמונ'ס, וג'אם). 3. אינדי פאנק וגראנג' זה כמעט אותו הדבר, אני אודה לך אם תוכל להגדיר בצורה ברורה את ההבדלים ביניהם מבחינה מוזיקלית (לא הפרדה לפי יוצרים וזמנים). אמרת שאתה מקשיב לכל הסגנונות, זה כולל גם טראנס והאוס וכאלה או שהמוזיקה הזו מוקצית מחמת מיאוס בעיניך? 4. תהיה בריא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.אוקיי,כניראה שאתה בהחלט לא מקשיב לדבריי. רק לפני כמה תגובות,רשמתי שרוב הלהקות שאני אוהב הם להקות שקטות למדי,ונתתי כמה דוגמאות. "הזעם והזוהמה" לא מלהיב אותי רק ביגלל שזה זעם או זוהמה,אלא ביגלל שאני מאוד מתעניין במה שקשור באנרכיה,ובשינוי חברתי,והליכה נגד הממסד השגרתי שלא עושה כל דבר בנוגע לנושאים חברתיים חשובים. אני חושב גם שהאנרכיה היא זאתי שבונה את החוקים החדשים ואת הסדר החברתי,ובלעדיה ובלעדי המרד,היינו נשארים בעידן ימי הביניים. בישראל זה לא רחוק מיזה כניראה. 2.אני משער שאני לא יאהב את אותם להקות שעושים מוסיקה רק בשביל זיונים. את הדלתות אני אוהב,אבל מי שיצר את אותם היה ג'ים מוריסון ולא הגיטריסט,והוא גם זה שנהפך לאגדה. בקשר לרמונס-אני יברר לגביהם,כי זה די מפליא אותי,יכול להיות שגם ברמונס היו אנשים רודפי בצע. את הג'אם אני לא אוהב. אני בהחלא לא מתפלא עליהם. 3.הפאנק,בניגוד לאינדי וגראנג', שהם כמו הבנים שלו,הוא הרבה יותר מרדני,צעקני,ופרובוקטיבי. גיטרות צעקניות,דיסטורשנים זייפניים,שתיים שלוש אקורדים פשוטים שחוזרים על עצמם לשם הגיחוך והרבה ציניות. האינדי הם להקות הרבה יותר רגועות,נוסדו כדי לנגן מוסיקה מחתרתית,ולמרוד בעולם חברות התקליטים,להקות עצמאיות, שהיו מקליטים תקליטים בביתם,איכות גרועה,פשלות וטעויות. אותה הגישה של הפאנק אמנם,אבל לא אותה דרך חיים. הגראנג' הוא תקופה יותר מאשר סיגנון מוסיקה,בעיקרון הוא השילוב שנוצר בין אינדי פאנק ואלטרנטיב. הוא כמו אינדי אלטרנטיבי. גם אותה גישה פאנקיסטית,רק לא הדרך חיים עצמה. להקת פאנק-sex pistols להקת אינדי-meat puppets להקת גראנג'-everclear אמרתי שאני מקשיב לכל הסיגנונות,אך לא אוהב אותם בהכרח. להיות פתוח במשהו,לא מוגדר כלאהוב את כולו,אלא רק להיות מודע לו,להבין אותו,ולדעת מה הוא רוצה ממך ומה אתה ממנו,וע"י כך לבחור חלקים ממנו שאתה אוהב. בין אם זה את כולו או רק פיסה קטנה ממנו. טראנסים והאוסים אלה סיגנונות שדוחים אותי,אבל לא יותר מהניו מטאל של היום. 4.מצטער,אבל אני חולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. קודם כל, רוב מי שתבקש ממנו שם של שיר של הדלתות ייתן לך את light my fire ולא את the end ככה שאני לא בטוח שהדלתות זה בעיקר מוריסון אלא גם הרבה קרייגר, בכלל שמעתי פעם מישהו אומר שבשביל להיות אגדה כל מה שצריך זה להיות יפה ושיהיו לך כמה חברים מוכשרים (אבל זה לא לגמרי נכון). חוץ מזה, מוריסון לא היה כל כך קוהרנטי מבחינת המסר שלו היה לו דימוי של מישהו עמוק אבל זה בא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא היה תופס את המפסעה שלו ומדבר שטויות בקול נמוך ושקט. 3. בסך הכל מדובר בהבדל קטן, יש לא מעט יוצרים שברפרטואר שלהם יש הבדלים גדולים יותר בין השירים ממה שכתבת כאן. 4. אז באמת תהיה בריא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2.קרייגר באמת היה מסחרי,הוא ועוד כמה חברים בלהקה מכרו את לייט מיי פייר לאיזה פירסומת. מה שאני כן יודע,שקרייגר בהתחלה היה ביישן שמתעניין רק במוסיקה,רק לאחר כמה שנים,שתקופה שהוא מכר את השיר לפירסומת,הוא הפך להיות אחד שעושה מוסיקה בשביל הזיונים. ג'ים מוריסון,לעומת זאת,תמיד היה אגדה,ולא ביגלל שהוא יפה,כי יש הרבה אנשים יפים היום בעולם הפופ שאף אחד מהם לא נהפך למשהו מיוחד,אפילו שכותבים להם שירים ממש קליטים. אני גם לא חושב שהאומן צריך לכתוב את השירים בשביל להיות אגדה,כל מה שהוא צריך לעשות זה להתחבר לשירים. זה מה שזמרי הפופ לא עושים. ג'ים מוריסון התחבר עם כל מילה שנכתבה בלייט מיי פייר ועם כל צליל,כי אם לא,הוא לא היה שר אותו. ג'ים מוריסון לא היה עמוק? היתה לו ליריקה מקורית וחדשה שלא נראתה בעולם הרוק לפני כן. 3.לא אמרתי שיש הבדל גדול,ולא התיימרתי להניח שיש הבדל גדול. הפאנק הוא האבא של האינדי והגראנג' וזה אני חושב שאומר כמעט הכל. אותם יוצרים שמשנים את גישתם למוסיקה במהלך השנים הם יוצרים שעוד לא התבגרו נפשית עדיין כניראה. לא גיבשו את דיעותם כלפי המוסיקה. 4..... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק רציתי לציין: נירוונה גאונים נירוונה = קורט קוביין קריפ שיר ענק... אבל לא קשור בגרוש לסגנון הנוכחי של רדיוהד מוסיקה של שנות ה-70 - 60 לא קשורה בגרוש לנירוונה, מטאליקה, פארל ג'אם או גאנס זהו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד השירים היותר מצליחים של רובים ושושנים היה ביצוע מחודש של שיר של בוב דילן. פארל ג'אם יצאו לסיבוב הופעות עם ניל יאנג? אתה לא רואה קשר ישיר בין להקות הרוק הכבד של שנות השבעים והשמונים למטאליקה וגאנז? בכלל, כל השירים המוצלחים של גאנז היו מה שנקרא power ballads סגנון שהיה נפוץ מאוד בשנות השבעים אצל להקות כמו סגול כהה, לד זפלין, אירוסמית, סקורפיונס ועוד כמה. פאנק אני לא כל כך מכיר אז אני לא יכול לספר לך ממי נירואנה הושפעו אבל אם תקשיב לסקס פיסטולס תגלה לא מעט נקודות מגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה: כן. מה זה קשור? אם יש משהו שלא יזכרו מרדיוהד בעוד עשר שנים, זה יהיה בדיוק קריפ. מדובר בלהיט-זמני, שגרם לאנשים רבים לחשוב שמדובר בלהקה של שיר אחד. היום כבר ברור שלא זה המצב. להקה של שיר אחד לא מקבלת כל-כך הרבה פרסים על האלבום השלישי שלהם, ואותו אלבום לא הופך להיות אחד מעשרת האלבומים הטובים של העשור ע"פ כל הסיכומים. קריפ היה שיר-נעורים סטנדרטי למדי. The Bends ואוקיי קומפיוטר היו שני אלבומים בוגרים מאוד. גם אם רדיוהד לא תוציא אפילו תו אחד מוצלח אחרי שני האלבומים הללו, מקומה בהיסטוריה של המוזיקה שמור. להגיד שרדיוהד ניסו לספק לעולם גיבורים זה חוסר הבנה טוטאלי הן של הלהקה והן של העולם שבו אתה נמצא, עולם של אנטי-גיבורים. אף אחד לא מחפש גיבורים היום. כל הרעיון הוא שזה עולם מיואש למדי. רדיוהד קלעו היטב ליאוש הפוסט-פוסט-מודרני הזה. את התחת שלך אתה יכול לשמור לעצמך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא קשור. פשוט שלחתי לך לפני כמה זמן הודעה באי מייל. בן כמה אתה? למה לא יזכרו את קריפ? כל בנאדם שהולך ברחוב ידע טוב מאוד מהוא השיר כשתזמזם לו את קריפ. בניגוד לשירים אחרים שלהם(וזה כולל את אוקיי קומפיוטר). המצעדים האלה באמת שלא מעניינים אותי,אותי מעניינת העובדה שכיום כבר,אף אחד לא זוכר את אוקיי קומפיוטר חוץ ממעריצים של הלהקה בלבד. דווקא האלבום הזה היה זמני מאוד,כי אותם מצעדים היו רק באותה שנה שהוא יצא,להגיד שהוא האלבום של שנות התשעים יהיה סתם הגזמה לא מוצדקת. כיום אם תעשה את אותו מצעד לגבי האלבום,תיראה שהוא יקבל אחוזים מאוד מועטים,בניגוד לנוורמיינד שזוכרים ויזכרו אותו עוד הרבה הרבה שנים. העולם לא רוצה גיבורים? זאת חדשה,מכיוון שאין אחד שלא מחפש גיבורים,קלישאות ואגדות. ואפשר היה לראות את זה יותר טוב כשמגדלי התאומים קרסו. אני לא חושב שמקומם של רדיו הד בהיסטוריית הרוק,לא כשמשווים אותם לביטלס,ג'ימי הנדריקס,הסקס פיסטולס,הדלתות,ונירוונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בן 23, ואני די חושב שעצם השאלה היא עלבון, אבל לא נכנס לזה. תראה, אני לא מעריץ. אני חובב מוזיקה, ואני ממש לא מתכוון להכנס לויכוח של "המוזיקה שלי יותר חזקה" איתך. כולם מכירים את קריפ? יופי. כולם מכירים את "עוד לבנה בחומה חלק 2", אבל אתה לא תגיד שזה השיר היחיד של פינק פלויד. העובדה שאתה משאיר לתחנות הרדיו את זכות הבכורה לקבוע מהם השירים החשובים של כל להקה - זה יאמר לגנותך, לא לגנות רדיוהד. המצעדים הללו, להזכירך, נערכו בסוף 1999-תחילת 2000. OK קומפיוטר יצא ב- 97'. כלומר, הטענה שלך כאילו מדובר ב"אפקט שרק" היא מופרכת מיסודה. קרא איזשהו טקסט שעוסק בעידן הפוסט-מודרני בו אנו חיים, ותגלה שאין גיבורים, ולא יכולים להיות גיבורים. או אולי ליתר דיוק: יש גיבורים, אבל זה לא בגלל שהם באופן אינהרנטי גיבורים, או שהם חיפשו את זה. הגבורה נופלת על אנשים, במקרה הטוב. בדרך כלל הם נשארים לוזרים עד סוף ימיהם. אני לא מתכוון להגיד מי לא נכנס להיסטוריה של הרוק. לנירוונה בהחלט יש מקום שם. אבל גם לרדיוהד. ההתעקשות שלך לשלול אותם נראית, בעיני, תמוהה, ומחזירה אותי למה שאמרו למעלה על קבעון מחשבתי כלשהו שלך. זה שהלכת להופעה שלמה של דת' מטאל כדי לסבול לא מוכיח דבר וחצי דבר על הפתיחות שלך למוזיקה, בדיוק כמו שזה שאני מאזין לפעמים לקול המוזיקה לא הופך אותי לחובב מוזיקה קלאסית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי להעליב. פשוט עיניין אותי לדעת בן כמה הערוך הראשי. אל תערבב חלב ובשר פינק פלויד היא להקה של אלבום אחד,אתה שואל למה? קודם כל ביגלל שהאלבום הזה הוא ווטרס טהור,בלי אף אחד אחר,מה שהופך אותו לשל ווטרס ולא לשל פינק פלויד. דבר שני ביגלל שכל האלבום הוא פצצה מהלכת,לא רק השיר שנתת כדוגמא. רדיו הד לעומת פינק פלויד(השוואה טפשית) היא להקה שהתיימרה לעשות הרבה יותר ממה שעשתה,ודווקא בשיר שלא התיימר להיות שום דבר היא זכתה בפרס. אחרי זה כמובן היא עשתה מהשיר הזה כאילו שהוא השיר של שנות התשעים ואז הם הפכו למין חמי רודנר סוג ב'. ולמה הטענה שלי מופרכת מיסודה? אתה חושב שהאלבום הזה יזכה לאותה הכרה כיום? כי לפי דעתי הנוורמיינד כן,ואני חושה שהרבה יסכימו איתי על זה. לא אמרתי שיש גיבורים כיום,אמרתי שהעולם זקוק לגיבורים. הגיבורים בדרך כלל באים באופן אומנותי ולא מציאותי,כי גיבורים לא יכולים לביות מציאותיים,ואותם רופאים שמצילים אלפי אנשים כל יום ממוות בטוח הופכים מיד לאנשי עבודה ומציאות ולא לגיבורים. הגיבוריים האמיתיים נמצאים באגדות. הרוק הוא אגדה,הוא משפיע על המציאות דרך בועה של קלישאות. נירוונה היא אחת מאותם קלישאות אחרונות ברוק. כיאה לקלישאות-הם נכנסות לספר ההיסטוריה. ורק אלה שיצרו אגדות נכנסים לאותו ספר,רדיו הד-לא! למה מגיע לרדיו הד להיכנס לספר ההיסטוריה הזה? ואם כן,אז למה לא מגיע ללהקה כמו רייג' אגיינסט דה משין להיכנס לאותו ספר? ולדרים ת'יאתר? וללינקין פארק? סרבק,כל להקה מסכנה שתקום ותתיימר להיות משהו גדול תיכנס לספר ההיסטוריה של הרוק? אני מסכים איתך שעצם הליכתי לערב דת' לא עושה אותי פתוח,ואם היתה באפשרותי להוכיח לך שאני פתוח הייתי מוכיח. אולי עצם זה שאני לא מתחמק משום טענה שאתה אומר לי בויכוח ועונה על הכל עושה אותי פתוח? בכל מיקרה, אני מתחיל לכתוב כתבה כרגע על משפחת סימפסון,אתה יכול להגיד לי מה אלה המסמכים- doc כתבו על משפחת סימפסון באתר הזה דרך אגב או שעדיין לא?
rtf ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. רדיוהד. מילה אחת. יש סיבה כלשהי שאתה מתעקש להפריד לשתי מילים? ב. נמאס לי כבר מהויכוח הדבילי הזה. רוצה לקלל את רדיוהד? שיבושם לך, ממש לא מעניין אותי. הטענה שלך מופרכת מכיוון שאת כל מצעדי העשור הם הובילו 3 שנים אחרי צאת OK קומפיוטר, אבל זה כבר באמת נעשה מגוחך לדבר איתך על זה. ג. DOC ו-RTF הם שני פורמטים של קבצים. את הראשון מייצרת תוכנת WORD של מיקרוסופט כברירת מחדל. את השני מייצרים מרבית מעבדי התמלילים המודרניים, ויאפשר לי לקרוא את המאמר שלך אם אתה לא משתמש בWORD. ד. למיטב זכרוני, לא הייתה כתבה על הסימפסונים, אבל אני סנילי. ה. יש סיבה שכל זה לא קורה באימייל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א.אולי אני מפריד לשתי מילים כי גם אני סנילי ב.למה נעשה מגוחך לדבר איתי על זה? אתה באמת חושב שרדיוהד,אחרי הביטלס,ג'ימי הנדריקס,ג'ים מוריסון,סקס פיסטולס,ונירוונה,היא להקה שתיזכר עוד 30 שנה? אם כן,הויכוח נגמר. ג.אוקיי אז אני אשלח לך בוורד. ד.אני מקווה באמת שאין כתבות על הסימפסונים כי אני רוצה לחדש משהו ולא לחזור על כתבה של מישהו אחר. ה.זה לא קורה באי מייל גם ביגלל שאני סנילי,וגם ביגלל שחשבתי שאם אני כבר מגיב על דבריך אז למה לא לשאול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רדיוהד - מקום 15 בחמישים הלהקות הטובות מאז שנות השישים כולל. לא שאני מסכים עם הרשימה, אבל רק כדי להראות לך שאני לא בדיוק היחיד שמעריך את רדיוהד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבר ראשון אני לא חושב שאתה היחיד שחושב שרדיוהד הם גדולים. ודבר שני, ראיתי את הרשימה הזאת לפני כמה ימים,פשוט מצחיק,הרמונס לפני הסקס פיסטולס,אין הדלתות ואין קווין,ואיפה לעזאזל סאונד גרדן,שבלעדיה אין פרל ג'ם? בלאק סבאת' במקום ה-30 ופינק פלויד במקום ה-49. והכי מצחיק-קורן במקום ה-45 או משהו כזה. אם אתה מזדהה עם האידיוטים האלה שכתבו את זה,שלא מייצגים אפילו 5% מהקהל הרחב,אז שיהיה לבריאות. רדיוהד זכתה להרבה ביקורות טובות,זה הכל. אי אפשר באמת לקחת אותה כלהקה אגדית ששינתה את שנות התשעים במוסיקה או במציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מצטער- דיסטורשן כבד לא מחייב מישהו להיות רציני- אני לא מקבל את המשוואה שלך. ההתעלמות של הממסד האומנתי מהז'אנר לא מרשימה אותי- הבי מטאל היה מטרה ללעג ולעלבונות מצד כל מבקר רוק שאי פעם הרים את (או מקלדת), אולי בעתיד הממסד האומנתי יכיר בז'אנר הזה (להזכירך לד זפלין לא היו אהובים במיוחד בתחילת דרכם...), עד אז נצטרך להסתפק במתי-מעט כמו הספרים: heavy metal- the music and it's culture שלא מזמן סיימתי לקרוא והוא בהחלט מומלץ למי שמתעניין בנושא.running with the devil עוד לא קראתי- אני אנסה לשיג אותו בהקדם.lords of chaos מתמקד בעיקר במעשים של מוזיקאים מאשר במוזיקה- רק למי שלקרוא על מוזיקאים ששורפים כנסיות ורוצחים אנשים מעניין אותו.2. אתה מחפש שינוי חברתי בלהקה שלא טוענות לו- כבר אמרתי לא מעבירה מסר של שינוי חברתי אלא של שמירה על האידיאל (כמו שניתן לראות בשירים כמו-running wild, braking the law, screaming for vengeance), קשה לי להאמין בזה שהם מחקים "להקות קודמות" בהתחשב בעובדה שהם הלהקה השנייה בסגנון. 3. הדור הזה של מבקרים גדל על נירוונה, הדור הבא גדל לו על לימפ ביזקיט. שלושים שנה אחרי האוהדים עדיין זוכרים ומעריכים את ג'ודאס פריסט (והתחשב בפשלות האחרונות שלהם זה הישג גדול), מה עם נירוונה? ניפגש עוד שלושים שנה ונראה. 4. זה כל הרעיון מאחורי הטענה המקורית שלי- רוק דורש שינוי, מטאל דורש מכל אחד להתמודד עם העולם בדרכו שלו ןמכאן השוני האידיאולוגי בין הז'אנרים והבקשה להפריד בינהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.אני חושב שלא הבנת את ההגדרה שלי לרציני,מכיוון שאני לא נוהג להתווכח על הגדרות,נעזוב את זה כרגע. אני די בטוח שאם מבקרי הרוק תמיד השמיצו את המטאל הם גם תמיד ישמיצו,המטאל תמיד היה סיגנון מגוחך,שים לב שאמרתי סיגנון ולא ז'אנר-טעות גורלית מצדך! 2.כשאתה אומר שמירה על האידיאל למה אתה מתכוון? זה נשמע כמו פוליטיקה בגרוש. מוסיקה זאת אומנות,האומנות מתחלקת לאומנים שמנסים להעביר משהו ולאומנים שלא מנסים להגיד משהו(מיוחד בכל מיקרה). להקות הבי מטאל,שהם להקות כבדות בהחלט מעבירות מסר בשירים שלהם,אתה קורא לזה אידיאל ומשום מה בכך אתה מוכיח את טענתך? לא מובן במיוחד האידיאל שלהם עובר במוסיקה,שהם יוצרים,וכתוצאה מכך אפשר להגיד בהחלט שהם מנסים להעביר מסר אבל קול קורא במדבר וכל היתר מיותר. 3.מי אמר שהדור שגודל על לימפ ביזקיט יזכור אותם עוד עשר שנים? אני לא חושב כך. מדי פעם יוצאים להם איזה להיט או שניים שנותנים להם מרוצה לחודש חודשיים ואז הם דועכים ואף אחד לא שומע עליהם במשך שנה. כשהם יתפרקו זה יהיה הסוף. 4.ז'אנרים נפרדים? בבקשה ממך,אני חושב שאתה היחיד בעולם שחושב כך,כל אחד שמבין קצת במוסיקה יודע שהמטאל שייך לרוק כמו שהפאנק שייך לרוק,וזה נותן לו טיפה יותר מדי כבוד ממה שהוא ראוי לקבל,הרי המטאל נוצר מההארד רוק,ההארד רוק הוא הסיגנון שצריך לתת לו כבוד,למרות שגם הוא חלק בלתי נפרד מהרוק. שאל כל פילוסוף או מבקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ואיכשהו נוצרו 1,000 תגובות לפתיל הזה כך שהנושא המקורי (האם מטאל הוא רוק) די נשכך אני אנסה לפרט בצורה קצת יותר מדיוקת את הסיבות שלי: מבקרי רוק נוטים להגדיר מוזיקת רוק לפי האידיאולוגיה, כמו שציינת- הרצון להביא לשינוי, ליצור "עולם חדש". מטאל מעולם לא השתתף ברעיון הזה- בלאק סאבאת' הכריזו על עצמם כאנטי-טזה לרעיון של "אהבה" ו"אנחנו יכולים לשנות את העולם", ג'ודאס פריסט (שדי קשה להם להעתיק מלהקות מטאל אחרות בהתחשב בעובדה שהם הלהקה השניה אחרי בלאק סאבאת') חידדו את המסר (עם אצה לא רוצה לקרוא לזה "מסר" תבחר בשם אחר) העקרי- אתה לא יכול לשנות את העולם, העולם הוא מושחת ודפוק ואתה צריך לעשות מה שאפשר כדי להסתדר בתוכו. בנוסף לכך במטאל הכתיבה (וממנה האידיאולוגיה) היא הדבר הפחות חשוב, תשאל אוהדים של הסגנון ואני מבטיח לך שהם יאמרו שמילים טובות זה בהחלט בונוס אבל העיקר זה הנגינה והשירה (ולראיה- תקח מגזין מטאל ותקרא את הביקורות, תראה שהכתיבה היא הדבר האחרון שמוזכר, אם בכלל...). אתה רוצה לומר שבגלל שזה לא עוסק בשינוי חברתי זה לחא טעון- זכותך, לדעתי ברגע שלהקה שרה ברצינות על נושא שקרוב לליבה מדובר במשהו "טעון" (כנראה יש לנו הגדרות שונות למילה הזאת). נ.ב כבדות היא דבר סוביקטיבי, אני בטוח שבסבא רבא שלי היה מוצא את הביטלס כרעש מוחלט ועם בנאדם יגדל כל החיים שלו על להקות בלאק ודת' מטאל הוא לא ימצא את איירון מיידן "כבדים" (אפילו לי הם לא נשמעים כבדים) אלא יחשוב שהם להקת פופ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בהחלט לא מסכים איתך שהמטאל הוא חלק נפרד מהרוק. בלאק סבאת' וג'ודס פריסט ניסו לשנות דברים בדיוק כמו שהסקס פיסטולס ונירוונה ניסו. אם לא,למה להם לעשות מוסיקה כל כך כבדה? שינוי מוגדר כהשפעה,ואתה באמת רוצה להגיד לי שבלאק סבאת' לא ניסו להשפיע? מי שלא רוצה לשנות,לא יעשה מוסיקה כבדה אלא מוסיקה חמודה שקטה ולא טעונה,או טעונה בערבון מוגבל. ומי אמר שהפאנק הוא ליריקה? אל תשכח שהסקס פיסטולס המציאו את המילים על הבמה בזמן הופעה. ומה לגבי נירוונה,שהסולן שלהם אמר באחד הראיונות שלו,שלא אכפת לו ממילים והוא קורא אותם בשביל הכיף ולפעמים ביכלל לא,ואת המילים שלו הוא כותב דקה לפני הקלטת האלבום אחרי שהוא מסתכל במחברות שלו ומחבר משפטים לא הגיוניים אחד לשני. ההגדרה לטעינות לפי דעתי בכל מיקרה,היא כובד,זתומרת הרצון להגיד משהו. יש רמות שונות לטעינות מין הסתם. על כל דבר אתה יכול להגיד שהוא סובייקטיבי כמעט,כל עוד הוא קשור במחשבה. בשביל זה אנחנו מנתחים את העניינים פה,בשביל זה אנחנו מתווכחים,זה מה שעושה אותנו טיפה יותר מתעמקים במוסיקה מאשר סבא רבא שלך,שמוסיקה לא היתה מרכז עניינו,בדיוק כמו שהילדה בת ה-12 ששומעת בריטני ספירס תגיד שהביטלס הם להקה טפשית. זה שלכל אחד יש את הדיעה שלו זה לא אומר שהכל סובייקטיבי,זה רק אומר שצריך להעמיק יותר. הדיעות השונות נובעות מרמות שונות של אינטיליגנציה,או עומק,וזה לא תמיד קשור לסובייקטיביות. כי תמיד אפשר לקבוע איזה אומן יותר עמוק,בלי שום קשר לטעם ולסובייקטיביות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>כי תמיד אפשר לקבוע איזה אומן יותר עמוק,בלי שום קשר לטעם >ולסובייקטיביות. כיצד בדיוק ניתן לעשות את זה. האם ישנו מדד אובייקטיבי אי שם שעל פיו קובעים עומק של אומן בסגנון כלשהו? זאת אומרת שבימי שירת אבן גבירול ששם קבעו איזה טרובדור היה עמוק יותר, כבר היה קיים הקריטריון לעמקות הטראנס. במחילה, כל קביעה כזו היא סובייקטיבית לעילא, ונקבעת, אם תרצה או לא, יותר על ידי דעת קהל מאשר דעה אישית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עומק נהוג למדוד באמצעות מד עומק אבל במקרה המדובר מספיק להשתמש בסרגל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסביר למה התכוונתי. אם ניקח שני אומנים,ונשווה את רמות העומק ביניהם,אולי זה ייקח שנים למצוא מי יותר עמוק,כי עדיין לא נמצא המדד,כפי שאתה אמרת,לבדיקת עומק. אולי בחיים לא נוכל לדעת מי יותר עמוק. אבל,בהחלט נוכל לדעת שאחד מביניהם יותר עמוק. כי אם יש רמות שונות של עומק זה אומר שיש אנשים שהם פחות עמוקים ויותר עמוקים. אי לכך,ניתן להסיק שעומק הוא קרטריון אובייקטיבי,שעדיין לא הומצא לו המדד המתאים. וביגלל זה,אנחנו מתווכחים פה על מוסיקה או על דיעות בכל נושא ונושא,דווקא ביגלל שאנחנו בוחנים את עומקו של השני. מאוד קשה לדעת אם אדי וודר יותר עמוק מקורט קוביין או לא,כי שניהם עשו כביכול את אותה המוסיקה,ושניהם היו חברים טובים,בערך אם אותם דיעות. אבל כל עוד אנחנו יודעים שקורט קוביין יותר עמוק משרית חדד,זה כבר אומר שעומק הוא אובייקטיבי לגמרי. ואני יכול גם להוכיח ששרית חדד יותר שטחית מקורט קוביין. וזה ביכלל אומר שעומק הוא אובייקטיבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשמח לראות את ההוכחה. האם אפשר להשתמש בה כשמשווים בין כל מיני זמרים או רק בין חדד לקוביין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עומק=רגישות/מודעות לסביבה. קלישאות,הם דבר נדוש,הם דבר לא עמוק כשחןזרים עליהם. אם אתה תגיד "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" אתה תשמע כטיפש כי לא חידשת כלום,אלא רק חזרת על קלישאה. אם אתה ממש תתכוון לזה,אז אתה תהיה טיפש. טיפש=ההפך מחכם(חכם=עמוק). עכשיו בוא נבחן את שני האומנים שלנו- קורט קוביין צחק על קלישאות,הוא העריך אותם כמובן,אבל לא הפסיק לראות את הגיחוך שבהם,הוא הבין שאי אפשר לעשות מוסיקה נדושה בלי להשמע טיפש. בניגוד לו,שרית חדד חוזרת לא פעם ופעמיים על קלישאות,ולא בשביל להרויח כסף,או להרויח תהילה,האישה הזאת אוהבת מוסיקה,מוסיקה היא כל חייה,היא יודעת לנגן בגיטרה הרבה יותר טוב ממה שקורט ידע,היא יודעת לנגן בתופים באורגן ובאקורדיון. היא היתה שרה במקלחת כל החיים שלה. מה שאומר,שהיא לא חוזרת סתם על קלישאות,אלא ממש ברצינות. אם תירצה עצה לגבי חיי אהבה,היא תמשיך לדקלם לך קלישאות כמו- "האהבה מנצחת" "תמיד תסתכל על מה שיש בתוכו ולא על אופי חיצוני" וכו. מכאן,שהיא טיפשה לכל דבר. וכדי לסיים הוכחה זאת באופן מרשים,אני ארשום גם מה שרושמים במתמטיקה לאחר שמוכיחים משפט מסוים- מש"ל(=מה שצריך להוכיח). כמובן שהסיבות לכך שאומן הוא שטחי הם רבות,וזה הכל תלוי בו. אם היית מבקש ממני להוכיח למה אייל גולן הוא שטחי,הייתי כבר מתייחס להתמסחרות ולכסף,כי הוא,בניגוד לשרית חדד,יותר חכם,המניע אצלו הוא כסף ולא אהבה למוסיקה. כמובן שאם היית מבקש ממני להגיד לך מי יותר שטחי-אייל גולן או שרית חדד, זה היה יותר קשה,כי הם מאוד קרובים ברמת השטחיות שלהם. בברכה ובהוקרה, נדב ש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. המוזיקה של הפיקסיס, הברידרס או רייג' לא רגועה יותר מזו של נירוואנה. אלמלא ההצלחה של smells נירוואנה הייתה גומרת בדיוק כמוהן ואז קוביין אולי לא היה הורג את עצמו. 2. ההשפעה המוזיקלית של נירוואנה היא בזה שהלהקות רוק אחרות נכנסו לרדיו ול MTV. אבל המגמה הזו נעלמה מהר מאוד ואין כמעט להקות שהושפעו מהם בצורה משמעותית. ברוק תמיד היו סולואים, מקווין ועד אופספרינג והצ'ילי פפרס. כמו שנירוואנה לא המציאו את הרוק, הם גם לא הרגו אותו, הרוק ממשיך לחיות ולבעוט מתחת לפני השטח ומתישהו תצא עוד להקה עם רפרטואר רוקי בועט ושיר אחד מאוד קליט שתחזיר אותו למרכז ההתענינות לעוד כמה שנים. 3. איך בדיוק נירוואנה השפיעו? דור ה X עזב את המרד החברתי שלו באמצע שנות התשעים והלך לעשות כסף מהאינטרנט. המרד שלהם היה עניין של פוזה ולא הוביל לשינוי חברתי אמיתי. מהמורשת המוזיקלית שלהם לא נשאר כלום אחרי שהם הפסיקו לייצר מוזיקה בעצמם. 4. smells like teen spirit הוא שיר חריג, הוא שונה משאר השירים שלהם, יותר קליט ויותר רקיד והוא הפך למה שהוא מטיף נגדו, הוא אולי השפיע כך שהוא פתח דלת לשירים האחרים שלהם אבל ספק אם זו הייתה הכוונה שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.בוא נעשה סדר בלהקות שנתת לי פה- הפיקסיס והברידרס הם כן להקות הרבה יותר שקטות,הרבה יותר רגועות ולא מנסות להעביר מסר כלשהו. רייג' לעומת זאת זה משהו אחר. ומה המשפט "אלמלא ההצלחה של סמלס" אמור להביע? אתה אומר את זה כאילו שסמלס הוא מקרי בהחלט,ואם נירוונה היו משנים בו אקורד או שניים אז הוא לא היה מצליח. זה בולשיט. הנוורמיינד הוא האלבום ששבר את מה שהיה לפניו,אם לא הסמלס היה נכנס כשיר הראשון אז שיר אחר היה נכנס במקומו,שיר שמקרין את אותה עצמה. לא בטעות קרה מקרה שבו קורט ניגן ארבעה אקורדים ויצא לו הלהיט שישגע את כל העולם במשך העשרים שלושים ארבעים או חמישים שנה הבאות. טעויות קורות,אבל לא כאלה. 2.אני יכול להזכיר לך שכמעט כל להקה שכמה כיום מבוססת על מה שנירוונה עשו? אם הלהקה היא לא אוהדת את נירוונה ביכלל או שהיא כן אוהדת אותה זה ביכלל לא משנה. פאפה רוץ' לדוגמא מחקים את הסטיראוטיפ המושלם לקורט קוביין("בית שבור,לבד לגמרי" "הכל התחיל כשאיבדתי את אמא שלי") לא צריך להמציא רוק בשביל להרוג אותו ובהחלט לא צריך לחזור על סולואים קודמים. נירוונה עשו סוד חדש של סולואים,לאף להקה לפניה לא היה את האומץ לעשות סולואים כאלה. עכשיו כולם עושים את זה. הרוק לא חי כרגע וזה בטוח,הרוק תמיד היה חי אך ורק,כמו שאתה אומר,שבאה להקה אגדית ששינתה את הרפטואר שהיה מצוי לאותו זמן. 3.מה לגבי מעמד ההומואים שהתחזק בשנות התשעים המוקדמות הרבה הודות לנירוונה? (לבשו שמלות באמצע ההופעה,התנשקו אחד עם השני וכו) מה לגבי צנזורות שהיו באותה תקופה לנערים בגיל שלי ושלך? אנשים רצו שמישהו יבוא ויגיד סוף סוף את האמת,שנות השמונים היו אוסף של להקות בולשיט מלאות זוהר וחן עם נוצצים בשמיים והתעלמות מוחלטת ממעמד הדכויים. רק נירוונה הצליחה לעשות משהו בנידון אפילו שפרל ג'ם סאונד גרדן מטאליקה וגאנז ניסו לעשות את זה. מהמורשת של נירוונה לא נשאר כלום? אין להקה כיום שלא עושה שתיים שלוש אקורדים בשיר. קוביין הביא את אותם אומנים שתמיד חשבו שצריך להיות מקצוען במוסיקה למיינסטרים. 4.אני לא חושב שסמלס לייק טין ספיריט הוא שיר שמטיף נגד המיינסטרים,זה בולשיט,וגם קוביין ידע את זה. אין שום דבר רע במיינסטרים,ועצם זה שאתה אומר שזה מה שהטיף השיר זה רק מראה כמה אתה יודע על השיר. השיר הטיף דווקא על חוסר אכפתיות,מיינסטרים או לא מיינסטרים. לא לעשות הכל בכדי להיות במיינסטרים,לא לעשות הכל כדי לא להיות במיינסטרים,2 אקורדים כן יכולים לשים אותך במיינסטרים וכו... ועצם זה שהשיר הזה נכנס למיינסטרים זה רק אומר שנירוונה כן הצליחו להשפיע,השיר הזה יצר בדיוק מה שהוא רצה ליצור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אילו מסרים נירווה מנסים להעביר? אני מוצא בהם בעיקר משמעות אישית (לקורט קוביין עצמו ולא לחברה או לי). smells היה להיט גדול ובלעדיו נירוואנה לא היו מגיעים להצלחה המיסחרית ולפופולריות שאליהן הגיעה, עבור רוב האנשים זה השיר היחידי שלהם שהם מכירים, במקור הוא נכתב כפרודיה על המנוני רוק של 4 אקורדים שמשגעים את העולם אבל נו, טוב, לאמשנה (תרגום חופשי). אני לא טענתי שזה היה טעות לדעתי מדובר בבדיחה שהיא גימיק פירסומי מצויין ואני בטוח שאם לא קוביין, אז אנשי שיווק של חברת התקליטים שלו תכננו את זה. 2. בקשר לסולואים, אחרי הנדריקס שניגן על גיטרה בוערת או פינק פלויד ששמו שירת לויתנים בקטעי קישור, קצת קשה לחדש עם סולואים. קוביין עשה מהפכה מחודשת אחרי כמה שנים של קיפאון יחסי. nevermind היה אלבום שהזכיר לכולם כמה שהשילוב הזה של גיטרה בס תופים יכול להיות נהדר, הוא היה אלבום טוב שהוליד כמה חיקויים לכמה שנים אבל הוא לא היה מהפכני, בניגוד ל spcae oddity למשל הוא לא התחיל תקופה אלא סגר תקופה. 3. הכרה בהומוסקסואליות כלגיטימית זה תהליך שהתחיל הרבה לפני נירוואנה ואני ההשפעה של סדרות טלויזיה וסרטים עליו משמעותית הרבה יותר, בכל אופן הדבר שדחף הכי הרבה את התהליך הזה היה האיידס וההתיחסות של הממשל האמריקאני אליו בשנות השמונים, ההשפעה של נירוונה על העניין היא זניחה. 4. כן, הרבה השמעות ברדיו, קצת כמו creep. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אין דבר כזה משמעות אישית. אין לי מושג מאיפה הבאת את המושג הזה. אם קורט לא היה מדבר אל אף אחד הוא לא היה משפיע כך על כל העולם-גם אלה ששנאו אותו וגם אלה שאהבו אותו. עצם זה שאנחנו מדברים כל כך הרבה על נירוונה זה רק אומר כמה הוא השפיע. השיר סמלס נכתב כפארודיה? להפך,הרי השיר יצר את כל הפארודיות שבאו אחריו(סמלס לייק נירוונה של ווירד אל ינקוביץ'). ואל תשכח את לית'יום שגם הוא שיר שכולם מכירים. במובן הכולל,הנוורמיינד הוא האלבום שכולם זוכרים,כל אחד שישמע את קום אז יו אר או את אין בלום או את פולי יזהה את השיר. ואת התינוק המפורסם שמופיע בעטיפה. זה בהחלט האלבום שהשפיע הכי הרבה בשנות התשעים. אני לא בטוח שאתה מכיר מספיק את נירוונה אם אתה אומר שקוביין כתב את השיר כצחוק. יש לי כתבה של קריס נובסליק לא לפני הרבה זמן שבה הוא אומר בדיוק איך נכתב השיר. קוביין הביא את המילים לאחת החזרות,והם התחילו לנגן את הסולו שוב פעם ושוב פעם,עד שלקוביין נמאס והוא החליט למצוא גם בתים. זה היה שיר רציני לגמרי. אנשי השיווק רק חשבו שזה שיר מדהים שיכניס הרבה כסף,כיאה לאנשי שיווק. אני לא חושב שמישהו אחר מלבד היוצר של השיר יכולים למסחר שיר.זה נשמע מאוד מגוחך,המיסחור נובע מהכוונות של היוצר ולא של החברת תקליטים. 2.אני בהחלט מסכים איתך שהאלבום סגר תקופה,אבל אני חושב שהתקופה הזאת ניקראת רוק. הסולואים של קוביין לא הזכירו שום דבר שקרה לפני,הם היו מקוריים לגמרי.זה מה שעושה אותם למהפכניים. 3.להקה אגדית,כמו התקשורת,היא להקה שבאה לבטא את הסביבה החיצונית,בין היתר,הנושא שעמד על הפרק בשנות התשעים היה הומוסקסואלים,שהפכו לתרבות רצינית,נירוונה בהחלט ביטאו את אותו מיעוט הכי טוב. להקה לא צריכה להגביר את המודעות בקשר למה שקורה בסביבה,אלא רק לבטא את אותה מודעות,ביטוי שכזה מביא למהפכה רצינית. מהפכה מסוג שהתקשורת יכולה לעשות. כמובן שביטוי למודעות הקהל מביא גם להגברתה. 4.שיר שמושמע ברדיו יותר מעשר שנים ברציפות הוא לא שיר רגיל,ובניגוד לקריפ,הוא מלווה באגדה שקורט קוביין יצר "להנאת הקהל" כפי שהוא כתב במכתב ההתאבדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיר שמושמע ברדיו כבר עשור ויותר: "Sleeping Sattelite" לטסמין ארצ'ר. עוד אחד: "לוקה" לסוזאן וגה. האם זה מוכיח משהו? בקקט. נירוונה מייצגת את ההומואים? יצא לי לאחרונה לבקר (בשגגה) בפאב של הומואים. המוזיקה ברקע הייתה אייטיז, לא גראנג'. אתה בטוח שאתה לא ממציא דברים כדי להתאים אותם לדעות שלך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת הגיע הזמן שיפסיקו להשמיע את Sleeping Satellite, אפשר לבקש במקום זה את Satellite Of Love? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר, אז לך ישר על Satellite של Dave Matthews Band. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לוקה והשיר השני שרשמת(אין לי מושג מהו) הם שירים שלא מייצגים כלום. אין בהם כל מסר. סתם שירים קליטים כמו השירים של להקת אבא,שהיוו נוסטלגיה להרבה אנשים אז הם הפכו להמנוני פופ. את נירוונה יזכרו ביגלל ההשפעה שהיתה להם ולא ביגלל הזירים הקליטים שהיו להם(לא היו להם שירים כל כך קליטים דרך אגב). מה שמוביל אותי לטענה מספר שתיים שלך- ההומואים לא שומעים גראנג' וזאת לא היתה הכוונה שלי,אבל נירוונה בהחלט השפיעו על מעמד ההומואים. והם בהחלט ייצגו באופן כולל את מעמד הדכויים בחברה(ביניהם גם ההומואים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לוקה, ידידי, הוא שיר על ילדה מוכה. להגיד שאין בו מסר מעיד בעיקר על כך שלא הקשבת לו מעודך. הוא אחד השירים המרגשים יותר שאני מכיר, והוא בכלל חלק מאלבום מופלא של סוזן וגה. ועל הטענות שלך, שכעת כבר ברור לי שנובעות אך ורק מהערצת נירוונה, ולא מאיזושהי הסתכלות מפוכחת על המציאות, כבר אין לי כוח להגיב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שיש לו נושא שחשוב לדבר עליו זה ביכלל לא אומר שהוא מייצד או מעביר משהו חשוב. בוא לא נשכח שלשרית חדד יש שיר על אונס, סו פ'אקינג וואט? אם אני עכשיו אכתוב לי שיר על נושא חשוב זה יעשה אותי אומן רציני? הנושא במוסיקה הוא דבר חשוב,אך לא חשוב כמו דרך העברתו,כי מין הסתם מוסיקה היא אומנות,ואומנות היא כלי לביטוי מחשבות דיעות רגשות וכו,ודרך הביטוי מאוד חשובה,היא צריכה להיות חכמה ועמוקה. אני לא רואה את לוקה כאחד מהשירים האלה המקוריים העמוקים והחכמים. שיר חמוד ויפה ומצוין גם,בדיוק כמו שאר אי אם היא להקה חמודה ויפה ומצוינת. הטענות שלי נובעות רק מההערצה לנירוונה? אני מערית משהו כמו אלפי להקות. אתה צריך לראות את האם פי שלוש שלי,2000 שירים ועוד ידי נטויה. הדיעות שלי,כיוצא בכך,נובעות מהערצת כל הלהקות האלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, אין לי כוח לדיון הזה, אז רק אומר משפט אחד טיפה לא רלוונטי: אם היית מעריך את הלהקות הללו, היית קונה את האלבומים שלהן, ולא גונב MP3ים מהרשת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היחידים שיש להם תלונות על כך,הם מטאליקה ולהקות ישראליות. להקות פאנק אינדי וחלק מהגראנג' מעודדות אם פי שלוש,והרבה פעמים גם מקליטות שירים למחשב ולא לאלבומים. לא עד כדי כך אכפת להם מהכסף כי בדרך כלל יש להם עבודה צדדית,אכפת להם מיזה ששומעים את המוסיקה שלהם,זה מה שחשוב וזה מה שאני עושה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה לא נראה לך עצוב שאדם לא יכול להתפרנס מהמוזיקה שהוא יוצר? אנשים תומכים ב-MP3ים מתוך ההנחה שאדם שישמע את השיר בקובץ מחשב ויאהב אותו, תהיה לו מספיק הגינות ללכת לחנות (או להכנס לאתר באינטרנט) ולקנות את האלבום. לך אין את ההגינות הזאת. אז תמשיך "להוריד 20 שירים ביום", וצפה בלהקות האהובות שלך טובעות ב"עבודה הצדדית" של חבריהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם להקות רוצות להרויח כסף,שילכו לעבוד. מוסיקה היא אומנות. בתור עבודה,היא עסק חרא. כי רק להקות קליטות או אגדתיות יכולות לעשות ממנה כסף. מי שלא עושה את אחד מאלה,צריך להבין שאין לו מה לחפש כסף. למרות שאני כן מרחם על אנשים שרוצים להרויח כסף מהמוסיקה המחתרתית שהם עושים,אבל אין מה לעשות,גם אם אני וגם אם עוד 30 כמוני שאוהבים אותם יקנו את הדיסקים שלהם,זה לא יעזור להם. שילכו לעבוד,זאת המציאות הקשה. וגם אני יצתרך להתמודד איתה אחרי הצבא,אין מה לעשות. תאמין לי,שאם היה לי כסף להוציא על כל אלבום של כל להקה מחתרתית שאי פעם שמעתי,הייתי עושה את זה. זה ביכלל לא קשור להערכה או לחוסר הערכה שלי אל הלהקות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> "לוקה והשיר השני שרשמת(אין לי מושג מהו) הם שירים שלא מייצגים כלום." אהבתי את הרעיון ששיר שאינך מכיר אינו מייצג דבר. לוגיקה במיטבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר בי מטעות איומה זו. התכוונתי בעיקר ללוקה,למרות שרשמתי את שני השירים. למרות שאני בטוח מכיר את השיר השני אפילו שהשם שלו לא זכור לי,כי אני מכיר הרבה שירים,במיוחד את אלה שעשו היסטוריה, טוב נו,שיהיה,לא משנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ההומואים לא שומעים גראנג"'? מוזר, ואני לתומי לא חשבתי שכל ההומואסקסואלים שומעים אותו דבר. אבל אולי זאת רק אני. ו"לוקה" לא מייצג כלום? לא מייצג כלום?! כלום?!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא שמעתי על הומו אחד ששומע בגראג' שלו את מאהלר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שתופסים אותי פה על קטנות. אני בדרך כלל לא מכליל,וגם עכשיו לא אחרוג ממנהגי. מתנצל על ההכללה. לוקה מייצג את השירים החמודים האלה של שנות התשעים,אולי אפילו נוסטלגיה. לא יותר מיזה. הוא מייצג הרבה יותר ממה ששרית חדד מייצגת כשהיא שרה על האונס או מה שפאפה רוץ' מייצגים כשהם שרים על הבית השבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקוח בכלל מתקליט של להקת Argent, שם מצולם אחד מחברי הלהקה צולל בבריכה כחולה. מענין שהלהקה ההיא הוקמה על בסיס להקת ה-Zombies שזה מה שקורה למי שצולל לתוך נירוונה. עוד להקה שהועלתה לדרגת אלילות בגלל שכוכבה התאבד והשאיר פתק קריפטי שתפס את רגשותיהם של ילדים מבולבלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שנירוונה הסתכלו על עטיפות אחרות לפני שהם עשו את העטיפה שלהם. הם התייעצו ביניהם,הם בהתחלה רצו לשים עדר של כבשים על העטיפה ושיהיה רשום בשלט גדול: "בוא ותצתרף אלינו,אל תהיה חלק מהעדר" או משהו כזה. אני לא חושב שמי שאהב אצ נירוונה היו רק ילדים מבולבלים. ואני חושב שכבר אמרתי את זה באחת התגובות האחרונות שלי- היו המוני פילוסופים ופרופסורים ופסיכולוגים שלמדו אותם,אחרי הכל,אנרכיה גרמה תמיד לזעזוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא חושב, או לא רוצה להאמין ש... ומתעלם מהעובדה שקיים מנגנון שיווקי שלם מאחורי המוצר הזה שכביכול ניקרא אמנות. המעצבים, המנהלים האמנותיים, אנשי השיווק, מנהלים עסקיים. לא כולם ילדים מסיאטל, ומן הסתם הם ראו דבר מה או שתיים בחייהם. אין שום רע בחיקוי, או בהשפעה, אבל ראוי להביט על זה בעין פקוחה ולא ליפול אפיים ארצה לשמע כל חירקוק שיוצר כל חצ'קון. ילדים מבולבלים ופרופסורים אינם מהווים סתירה. אין כל רע בלהיות ילד מבולבל. יכול להיות רע אם זה נהפך לתופעת קבע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההוכחה לכך שהעין שלי נשארה פקוחה היא דווקא עצם זה שנתתי לך את ההוכחה שהלהקה הם אלה שחשבו על רעיון העטיפה ולא מנהלי השיווק. אלא אם כן הם שיקרו בראיונות. אני ממשיך לעקוב אחרי קריס נובסליק עד היום,הוא ממשיך לנגן בלהקות מחתרתיות ומקבל גרושים. נירוונה רצו את הכסף הרבה פחות ממש שמנהלי השיווק שלה רצו אותו,ולפי נירוונה,היתה להם יד חופשית ביצירת השירים וגם בבחירת העטיפה. הקוף מאחורה הוא דרך אגב-תמונה שקורט צילם פעם. אני תמיד נשאר פתוח,אני לא אובססיבי לגבי נירוונה,אין לי תמונות שלהם בכל מקום בבית או בחדר,אין לי מיליון כתבות,אני פשוט קורא מהאינטרנט כל מיני ראיונות. אני לא מכיר את קורט קוביין וזה גם לא חשוב לי להכיר אותו,אני מכיר את השקפת עולמו וזה מה שמספיק באומנות. כל היתר זה שטויות שאפשר וגם נחמד לדעת,לא יותר מיזה. ההבדל הרציני בין פרופסורים ובין ילדים מבולבלים,הוא שהפרופסורים מגובשים בדעתם,מבינים במוסיקה כי הם ישבו על מוסיקה רוב חייהם,או פילוסופים,שלא אכפת להם ממוסיקה אלא מאומנות ביכלל,ויודעים להבחין בין אומנות על רמה לבין זבל. ילדים מבולבלים זה לא דבר רע,אבל הדיעות שלהם לא מגובשות,וכשהם שמים תמונות בכל החדר שלהם של קורט קוביין ומאיימים להתאבד כאות הזדהות איתו,זה רק אומר שהם לא חכמים ולא מגובשים,אז הם לא באמת מעניינים אותי כשמדברים על אומנות. כמשדברים על השפעה אז מדברים על ילדים מבולבלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. משמעות אישית במובן שאין לשירים שלהם משמעות חברתית הם לא שרו על כמה שהעולם דפוק אלא כמה שהחיים שלהם דפוקים. רוב האנשים מכירים את סמלס ועוד כמה שירים מההופעת unplugged. אני חושב שזה האלבום הכי נמכר שלהם, כנראה בגלל שאנשים לא כל כך אוהבים פידבקים. בקשר להומור שיש בסמלס, כנראה שלא הבנת אותו אולי הוא צחק גם עליך, תנסה לקרוא את המילים ולהבין את המשמעות שלהן. אני לא טוען שנוורמינד לא היה אלבום גדול, אני טוען שנירוואנה אם הייתה מתקיימת 25 שנה לפני כן לא הייתה להקה יוצאת דופן, היחוד העיקרי שלה הוא שהיא הגיעה 10שנים אחרי שהרוק פינה את מרכז הבמה לסוגי מוזיקה אחרים. 2. אני הייתי מציע לך להקשיב שוב לג'ימי הנדריקס, אני לא חושב שהסולואים של קוביין יותר חדשניים ומהפכניים משלו, אולי הסאונד שונה אבל הכאוטיות, הקפיצות בקצב והשימוש בפידבאק, דומים, רק שהנדריקס שולט בגיטרה שלו הרבה יותר. יש התקדמות מסויימת אבל היא קטנה. 3. אני חושב שמבחינה מוזיקאלית ה"שחרור" של ההומואים מזוהה יותר עם מוזיקת דאנס של שנות השבעים מאר עם גראנג'. אני חושב שבגדי נשים בהופעות זה יותר השפעה של דיויד בואי בתחילת דרכו מאשר הזדהות עם מאבק ההומואים להכרה בזכויותיהם (לא נורא אם זה מתפרש גם ככה אבל ספק אם זו הייתה המטרה המקורית). 4. I will survive של גלוריה גינור מושמע ברדיו כבר 25 שנים וזכה לכמה ביצועים מחודשים של להקות די נחשבות (REM וקייק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.הם לא שרו על העולם הדפוק שלנו? מה שהם שרו לגבי עצמם מסמל הזדהות עם החברה הכל כך דפורה שהיתה באותם ימים,רצון לשבירת אותה חברה,ואת אותו ממסד. הסקס פיסטולס לא הביאו למהםכה חברתית? והם לא שרו בעצמם- "אני אנטי ישו,אני אנרכיסט" הכוונה היא להשפיע,זה שהאומן נכנס כאן לתמונה האישית שלו זה לא אומר שהוא שוכח ממה שקורה בעולם. האלבום הכי נמכר שלהם הוא הנוורמיינד,אני לא חושב שיש ספק ביכלל. אני חושב שאתה מתבלבל בין צחוק לבין ציניות ואירוניה,שבהם נירוונה שופעים. וברור שאם הנוורמיינד היה יוצא לפני 25 שנה הוא לא היה אומר כלום לאף אחד,כי אז המציאות היתה שונה,הנוורמיינד לא יצא במקריות בדיוק מתי שכולם היו זקוקים לו,אלא ביגלל שקורט ידע מה לכתוב ומה לנגן. הוא ידע מה יקרה אם הוא ינגן ככה ואם הוא ינגן ככה. אם הוא היה נולד 25 שנה לפני התאריך שהוא נולד,אני בטוח שהוא היה עושה מוסיקה שהיתה מתאימה לזמן ההוא. זה מה שניקרא רגישות לסביבה ולמציאות. ולמה הרוק פינה מקום ללהקות כמו נירוונה? נירוונה היא הרוק ב-ה' הידיעה של שנות התשעים,הרוק היה זקוק לה,הוא לא עשה לה טובה. 2.הסולואים של הנדריקס נוגדים את הסולואים של נירוונה ברוח התקופה,אך לא באופן החשיבה של שני האומנים. שניהם הבינו מה צריך לעשות- ג'ימי הנדריקס ידע שהעולם רוצה סולואים בלתי יאמנים,משהו שאף אחד לא הצליח לעשות לפני והרבה אחריו. לעומת זאת,קורט ידע שהעולם באותה תקופה לא רוצה את אותם סולואים קלישאתיים של ג'ימי שחרשו עליהם אלפי אומנים אחריו,אלא סולואים טפשיים שצוחקים בציניות על כל הסולואים המקצועיים שהיו לפניהם. 3.בל לנו לשכוח שקורט על להופעות עם שמלות,היה מצהיר בכך שאם הוא לא היה מאוהב בקורטני הוא היה בי סקסואל,התנשק לא פעם עם קריס נובסליק ועם דייב גרול בהופעות וכו ההומואים אולי לא שמעו גראנג' ולא ישמעו גם,אבל אין ספק שקורט ייצג את הדיכוי שבהומואים,אולי לא את הדיעות שלהם כמו את הרגשות שלהם. ואני בטוח שהם הושפעו ממנו. 4.אני אשאל אותך שאלה שאולי תסתור את מה שאתה ודובי כותבים לי לגבי שירים שמוזכרים ברדיו אפילו שהם חסרי משמעות- אם הייתי שואל אותך מי האיש של המאה, לאיזה קרטריון היית מתייחס בראש ובראשונה? אני בטוח שהתשובה תהיה-רמת ההשפעה של אותו איש. אני בטוח שעכשיו אתה מבין את ההבדל בין מרילין מונרו לבין אדולף היטלר. זה ההבדל בין נירוונה לבין להקת "אבא" לדוגמא. את נירוונה ישמעו ברדיו כי הם השפיעו לעומת אבא שסתם היו קליטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הם שרו בעיקר על החיים הדפוקים של עצמם, אתה יכול להשליך את השירים שלהם על החיים הדפוקים/מאושרים שלך אבל אני לא מאמין שזו הייתה הכוונה. שיהיה ציניות, אני חושב שזו הייתה יותר פארודיה אבל לא מלך מכות על הנקודה הזו. אני חושב שנוורמיינד הוא המשך ישיר של המוזיקה של סוף התקופה ההיא, התכנים מתאימים לשנות התשעים אבל החידוש ההמוזיקלי הוא לא גדול. 2. לא הבנתי מה כתבת כאן, הסולואים של הנדריקס הם לא קלישאתיים, למעט מאוד גיטריסטים הייתה היומרה לנסות לנגן כמוהו, רובם הלכו בכיוון של סולואים יותר מהירים ומדויקים. 3. אני חושב שהוא היה מבולבל, באותה תקופה לא מעט שחקנים ומוזיקאים יצאו מהארונות, והוא הצהיר כמה הצהרות כאלו, אני לא חושב שהקהל של נירוונה הפך להיות יותר ידידותי להומואים (הוא היה ברובו כבר קודם) או שהקהילות ההומולסביות בעולם אימצו אותו כסמל (הם מעדיפים ברוב המקרים את בוי ג'ורג') בכל אופן העניין שהיה לקוביין בהומואים היה חלק מהזרם ששלט באותה תקופה ולא הוא זה שעורר אותו או תרם לו בצורה מיוחדת. 4. רדיוהד הצליחו ליצור סינטזה מוצלחת מאוד בין מוזיקה אלקטרונית לרוק, רוב השירים שלהם אינם קליטים ודורשים יותר מכמה האזנות כדי לאהוב אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.כמו שאמרתי,לשיר שיר על עצמך כאות הזדהות עם החברה הדפוקה של אותה תקופה לא עושה אותך יותר קטן,פחות משפיע,או פחות עמוק. הסקס פיסטולס עשו מהפכה חברתית והם שרו רק על עצמם כל הזמן. אף אחד לא שילב פאנק,פופ,אלטרנטיב,וגראנג' ביחד לפני כן. למעשה,השילוב של פאנק וגראנג' הוא יחיד במינו,ועד היום יש אולי להקה אחת או שניים שמבצעים אותו. הזבל שהיה לפניהם והשתייך לחבורת הקופים סאונד גרדן וחבריהם-פרל ג'ם,הוא זבל מיושן,ראוי לקרוא לו הארד רוק,לא יותר מיזה. ה"גראנג"' הזה שהם יצרו אין לו כל בסיס מוצק ולכן את סאונד גרדן לא מכירים ביכלל ואת נירוונה כן. 2.הסולואים של הנדריקס לא קלישאתיים? כל נגן גיטרה מקצועי כיום מנסה לבצע את הסולואים שלו,זה שאף אחד לא מצליח זה לא אומר שלא מנסים. 3.קורט לא היה מבולבל בקשר לזהות המינית שלו,הוא ידע טוב מאוד שהוא נמשך לנשים,ובכל זאת הוא מאוד התעמק בדיכוי החברתי כלפי ההומואים. שנות השמונים היו שייכים לגברים ממולחים,נוסח קריס קורנל ואקסל רוז. נירוונה היא הלהקה הראשונה מבין הלהקות בשנות התשעים ששברה את המוסיקה ההארד רוקית הגברית ששלטה בשנות השמונים. הומואים או לא הומואים,דכויים הם היו. 4.אני ביכלל לא מתעסק במוסיקה קליטה. בלאק הול סאן של סאונד גרדן הוא שיר שמבחינתי יותר קליט מסמלס לייק טין ספיריט. לא אכפת לי אם המוסיקה קליטה או לא,זה ביכלל לא קרטריון שעומד על הפרק. יש הרבה להקות לא קליטות שהם גרועות וגם ההפך. אני אישית לא שמעתי הרבה אלקטרוניקה אצל רדיוהד. באוקיי קומפיוטר היה אלקטרוניקה? כי שמעתי את כל האלבום ולא שמעתי משהו מיוחד. אבל נסיים האופטימיות- pyramid song הוא שיר טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הסקס פיסטולז שרו רק על עצמם כל הזמן". 'bodies' עוסק בהפלות, 'god save the queen' בחברה הבריטית ובית המלוכה, וכו'. לא זכור לי ש'סימנים של חולשה' עסק באבטלה הגואה, המצב בשטחים או הרעב בסומליה. קשה לי לחשוב על אלבום שלא מתעסק בעצמו לפי הקריטריונים האלה, אולי 'רדיו בלה-בלה'. מצד שני הדיון הזה באמת משעמם תחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה העיקרית שלי היתה שזה באמת לא חשוב אם אתה שר לגבי עצמך או לגבי אחרים. העיקר שהמסר יעבור. הסקס פיסטולס הצליחו להעביר אותו,נירוונה בהחלט הצליחו להעביר אותו,ורדיוהד לא. אני חוזר בי מהמשפט המוגזם הזה שהסקס פיסטולס שרו רק לגבי עצמם. רציתי לכתוב בהתחלה-''שרו כמעט ורק לגבי עצמם'' אבל בסוף מחקתי את המילה ''כמעט''. לא משנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני לא ממש מבין מה כתבת שם, אז נעזוב אתץ הנקודה הזו. 2. הסולואים של הנדריקס לא היו קלישאתיים כשהוא ניגן אותם, היום הרבה מנסים לנגן כמוהו אבל מעט מאוד מצליחים להכנס בהצלחה קצת השפעה הנדריקסית לנגינה שלהם (שימוש בפידבק למשל) בדרך כלל משתמשים בזה כדי לחזק סולו ולא להחזיק סולו שלם. רוב הגיטריסטים הלכו לכיוון של פייג', קלפטון קנופפלר ודומיהם, סולואים קצת יותר איטיים, והרבה יותר נגינים (אני לא בטוח שאפילו הנדריקס עצמו היה מסוגל לחזור על כמה מהסולואים הקיצוניים שלו), לפני כמה שנים הוציאו אלבום מחווה עם גרסאות כיסוי לשירים של הנדריקס, כל מי שניסה לעשות כיסוי קוב למקור קיבל חיקוי עלוב, רק השירים שקיבלו עיבוד שונה לחלוטין (למשל purple haze בביצוע אלקטרוני של הקיור) יצאו שוים שמיעה. 3. שנות השמונים היו שנים של פופ אלקטרוני, היה מעט מאוד רוק אמיתי, אקסל רוז עשה מוזיקה סתמית אבל לזכותו יאמר שאחריו התחילו אנשים להיזכר שיש גיטרות חשמליות וסולואים מהירים, אחרי שאפילו U2 ויתרו ועברו לפופ והשאירו אותנו עם בון ג'ובי. 4. קליטות זה לא קריטריון משמעותי עבורך אבל הוא אחד הקריטריונים החשובים של עורכים מוזיקליים בתוכניות רדיו ובMTV. ב OK computer יש לא מעט צלילים אלקטרוניים (לא כולל גיטרה חשמלית), בעיקר בפתיחות סיומות וקטעי קישור אבל גם בתוך השירים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה עושים בתקופה הפוסט-מודרנית שלנו כשכבר אין ערכים, כי הכל פלורליסטי? קח את אמינם, למשל, הוא לא "שובר ערכים".הוא בסך הכל מראה שכבר אין ערכים. אני לא חושב שהוא רואה בעצמו מורד. הוא פשוט נורמלי - וכשאין ערכים כבר, אז הנורמלי יכול להגיד הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכן אני טוען שהרוק מת אין עוד ערכים שאפשר למרוד בהם,אין צנזורות. אבל דווקא אמינם הוא האור היחיד שזרח ברוק בזמן האחרון,הוא היחיד שמרד בצנזורות יותר ויותר,אפילו שכבר אין במה למרוד. הוא הזמר היחיד בתקופתנו שאמר משפטים כל כך פשוטים וכל כך מציאותיים כאילו שהוא אומר אותם פנים אל פנים,בניגוד ללהקות האחרות שעדיין מנסות לעשות מוסיקה מקצועית עם המון סולואים וצעקות בשביל לבטא משהו. אמינם הוא אולי לא זה שיציל את הרוק,אבל הוא בהחלט הגיע הכי רחוק מכולם בימים שהרוק כבר מת לגמרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה זו מופנית לה"ה טל כהן וערן טרומר, אך היא גם פתוחה לכל כותבי ומגיבי האייל הקורא: הכתבה הספציפית הזאת, ממש כמו תגובותיה, אינן מעניינות אותי כלל, בלשון ההמעטה. כמו כן קיימות גם כתבות נוספות אשר אני בהחלט עייף ולאה מלקראן. האם ניתן לבצע מעשה טכני, אשר במסגרתו יוכל כל קורא לקבוע אילו סיפורים ותגובות אותם אין הוא רוצה להמשיך ולקרוא, ואשר אין הוא מעוניין לראותם ספציפית במדור 'דיונים מתמשכים' על מחשבו - וזאת למרות שברור, ידוע ומקובל כי הללו ימשיכו להופיע במדור זה עבור הקוראים האחרים? בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 28236 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתרון low-tech יעיל: נכנסים לשניה למאמר הלא-רצוי וישר יוצאים, בלי לקרוא כלום. עובד כל פעם! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסתי, האם את עוקבת אחרי המאמר הזה? אם לא, ואת רק נכנסת ויוצאת בלי לקרוא דבר, איך קרה שקראת את ההודעה שלי והגבת אליה? אני מוצא את עצמי מרפרף על תגובות גם במאמרים שאינם מעניינים אותי כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא קוראת את המאמר, אבל כדי לצאת ממנו (אחרי שנכנסים רק כדי לצאת) צריך לרדת לסוף הדף אל ''חזרה לעמוד הראשי''. וכך קרה שראיתי את השאלה של א. מאן ואת התשובה שלך (שהיו ליד ה''חזרה ל...'' האמור). (נראה לי שמתחיל להיווצר בדיון הזה תת-פתיל חתרני נגדו...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר ללחוץ על תמונת האייל שבראשית כל דף, וכך לחזור לעמוד הראשי מבלי ל-''סבול'' מאמרים או תגובות כלשהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה, אם כך, שמעתה אסתי לא תצליח לראות את התגובה הזו. אני רושם אותה במתכוון כתגובה לך ולא לה, כדי שהיא לא תקבל הודעת דוא"ל על כך. אז אסתי, את רואה או לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שלא :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה לא מוכיח כלום כי בינתיים כאמור התפתח כאן תת-פתיל מעניין. תנסה במאמר המשעמם הבא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קורט קוביין משעמם? נדב ,אנא הצטרפה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק משעמם, אלא גם נדוש עד מאוד. ובכלל, הנסיון להשוות בין מהלר לקוביין גובל בפרחחות רעיונית, היות ובניגוד להשכלתו המושלמת של מהלר הרי קוביין הינו לכל היותר דור שני ופרודוקט ממוצע ביותר של אידיאל הגלולה ורעיונות החינוך האנטי-אוטוריטרי של 'מהפיכת' 68. א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מה אנחנו יודעים. אנחנו רק עובר בוטל (ו' שרוקות) וקורט קוביין המציא את אמנות הרוק האולטימטיבית. לפניו המבול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד איך אני יצתרף! אסתי יקירתי.... חפשי מאמר שמעניין אותך ואל תגרמי לתגובות במאמר הזה להתדרדר. תודה ולהתראות! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. כמעט פספסתי את התגובה הזו - אני פשוט לא קורא את הדיון בעמוד הזה... בכל אופן - אפשר לפתור את הבעיה. אקדיש לכך זמן בהמשך החודש, אני מקווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אז זה לקח קצת פחות מחודש. לפרטים: http://www.haayal.co.il/thread.php3?id=54553 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חן חן ותודה רבה על השינוי המבורך. שלך אלכס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס! הקישור הנכון הוא כמובן: תגובה 54553 ולא מה שהופיע בתגובה לעיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן כן, נירוונה הוציאו שיר חדש אפילו בלי קורט קוביין. ממש מזכיר את "free as a bird" של הביטלס, מוכיח עוד פעם כי נירוונה היא להקה אגדית, וכי קורט קוביין הוא גאון הדור. אני בטוח שהוא מתהפך בקיברו, גם בגלל שכל מה שהוא ביקש היה שקט(והוא קיבל בדיוק ההפך) וגם בגלל שהאוסף החדש הוא ביזיון: יש כל כך הרבה שירים מייצגים של נירוונה שאפשר לשים בו, הרבה שירים נדירים שלא יצאו והם שירים כל כך טובים: vcv, clean up before she comes, i hate myself and i want to die, ass hole ועוד הרבה אחרים,והרי מטרתו של אלבום זה הייתה לכאורה להביא את נירוונה כמי שהם באמת היו, והדיוק באלבום זה היה אמור להיות נושא מרכזי. כל שיר היה אמור להיות כל כך מייצג וכל כך במקום, ולצערי ולצערם של רבים אחרים, זה לא כך. לשים את "dumb" ולא את "school" לפי דעתי היא טעות חמורה. בכל מיקרה, גם זה מספק, ונקווה לשמוע מהם עוד הרבה, אני בטוח שנשמע.... ביי בינתיים נדב שגיא! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קורט היה זמר מוכשר. אך מן הכתבה משתמע שהוא היה גרוע בכל כלי נגינה בו הוא נגע!, כתב יקר! - האם חשבת לרגע שפשוט מאד קורט קוביין לא היה גיטריסט כזה טוב... קורט היה זמר מאין כמוהו, מוכשר מאד ו"זמר אופי" כזה, אתם יודעים... אני אישית מת על נירוונה וחושב שהיא להקת הרוק הטובה ביותר שהייתה אי פעם. כלומר, נירוונה הייתה מעין טור-הזהב של הרוק האמריקאי ובכלל! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כדה''ב) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעדיף להתייחס לשירתם כאל כדמעות תימסח אבל זה רק בגלל שיש לי עור של דג (בעיקר באיזור הקרקפת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל ברכות להרטוגזון על הכתבה המפוארת (אני יודע שעברו כמעט שלוש שנים, אבל טוב מאוחר מלעולם לא) בקשר לרוק, אני חושב שכדרך חיים הוא עדיין קיים אצל רבים. אבל כמשהו אקטואלי בועט וחתרני שגם מצליח להגיע לכל העולם בעוצמה שהיתה לביטלס או בעוצמה הפחותה אבל עדיין מורגשת שהיתה לקוביין( כן, גם במובן של כמה עותקים נמכרו) הרוק מת עם קוביין וזה לא דווקא דבר רע, בסך הכל הרוק הוא דבר פלאי(לא פחות מהמדינה היהודית), עצם העובדה שהוא הצליח להמציא את עצמו מחדש שוב שוב מ אלביס ב 1957 עד קוביין ב1991 ולהשפיע על שני דורות אם לא יותר ולשנות את העולם לדעתי, עם כל המשמעויות הפוליטיות והחברתיות שכרוכות בכך, עצם העובדה הזאת מספיקה לי. אני לא צריך שרוקר בן 22 ימציא עבורי את הגלגל בפעם המי יודע כמה ואני אוכל להרגיש שהדור שלי היה הדור הראשון של איזה שהיא מהפכה, לעומת זאת הרוק עדיין תופס מקום מרכזי מאוד באורח חיי בהווה וזאת תודות לכל האנשים הללו ולא חסרים לי דברים איכותיים לשמוע שמחדשים לי בדרכם הצנועה כל פעם מחדש. במובן הזה הרוק ממשיך להתקיים ולהלהיב ולבעור את הבעירה הנצחית שלו, ולא משנה לי אם כל העולם לא שומע את זה יחד איתי. אולי מישהו כמו הרטוגזון יוכל להוות בשבילי המשך לאותם גיבורי תרבות מתים שהמוסיקה שלהם מהדהדת עשרות שנים אחרי מותם או דעיכתם. בברכת איטס אונלי רוקנר'ול באט איי לייק איט :) מצדיע עידו הראל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תגיד ככה הראל המוסיקה של קוביין לא הלכה עם המוות שלו תתפלא לשמוע שיש המוני אנשים בישראל בימיוחד באמריקה,אוסטרליה,אנגליה..ועוד...שהם עדיין שומעים ואוהבים את המוסיקה של קוביין! אני מאוד מעריכה את זה שבאמת אינך נישחף עם האופנה של האנשים וממשיך עם המוסיקה היפה ביותר והמשמעותית ביותר..תאמין לי לאנשים כיום אין טעם!!! אבל המוסיקה של קוביין תמיד הייתה ותמיד תישאר!!! בישבילי המוסיקה שלו עדיין קיימת ומושלמת למרות שאי אפשר ליסוע להופעות וכ'ו... אני מכבדת את כולכם אנשים! אני שמחה לדעת שיש עוד מישהו בישראל שמבין במוסיקה!!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאמין לך!!! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחלתי לקרוא את התגובות והתעייפתי, מצטערת. אולי בפעם אחרת. בקשר לכתבה- כל כך הרבה טעויות בקשר לאיש ואפילו מספר בעיות תרגום ממכתב ההתאבדות, זה מטריד! למרות זאת המון ממה שכתבת נמצא מתאים לקוביין, והרבה גם לא. אני לא חושבת שהוא כתב מתוך רצון לייצג את דורו, כמובן שיש מספר שירים שכן אבל ברובם זה על עצמו ועל חייו כי אלו קטעים שכתב ביומניו- לכל המעונינים לכו בידקו, עכשיו זה למכירה בחנויות... אין לי כח להעמיק פה כי אני מרגישה רע מאוד אבל רק אגיד שהכתבה די מיותרת וחופרת מידי בנקודות שגויות לחלוטין, מי שכתב את זה היה צריך להסתכל בדברים שכתב קוביין, בקטעים ארכיונים וכו' ולא רק לקרוא כתבות שעשו עליו, כמו שנראה שעשה. הכתבה לא נושאת את אופי האדם קורט קוביין ולא מדיפה כלל את האווירה בא התאבד האדם המיוחד אם כי כמה נקודות בקריאת האופי שלו היו די נכונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שלא ביססת את דיעותייך טיפה יותר לעומק, כי אני קראתי הרבה על קוביין, ואני מתיימר להכיר אותו(או לפחות את תפיסת עולמו) היטב, ולפי דעתי הכתבה מצוינת, פשוט קולעת בול על אופיו ועל אופן חשיבתו של האומן הגדול הזה. בכל מיקרה, הדבר היחיד שכן כתבת שעליו אני מוכן להגיב- קוביין לא ניסה לייצג דור שלם, וגם לא רצה, בשירים שלו הוא אכן כתב על עצמו ועל חייו המעובתים, אבל מכיוון שהכתיבה שלו על עצמו קלעה בול לכל כך הרבה נערים בני דורו ואפילו יותר צעירים, ואפילו(ואני לא מגזים) על נערים בני זמננו, הוא הצליח לדבר לדור שלם, בלי לנסות אפילו. אקווה שתגיבי לתגובה זאת, נדב שגיא |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשר שנים להתאבדותו של קוביין, או שמא היה זה רצח? "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא סתם רצח: בחורינו המצויינים גם הזריקו לו כמות משולשת מהמנה הפאטאלית וגם ירו בו. מאד הגיוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם פושעי אוסלו, שנשלחו ע"י המאפיה הסמולנית בפרקליטות ובתקשורת כדי לבצע את הרצח. עדנה ארבל ושלי יחימוביץ פיקחו מהחמ"ל באולפן הטלוויזיה, יוסי באוור ביילין הזריק ודיווח בסלולרי1 כשהמשימה הושלמה. פרט נוסף שהיה חסוי: בין הממצאים המרשיעים היתה כתובת שנחרתה על גופתו של קוביין בגמר הביצוע, בעברית: שלום חבר. החוקרים התקשו להבין כתובת זו ורק לאחר כשנה וחצי, כשהקונספירציה של רצח רבין בוצעה, ירדו לעומק הדבר והבינו ידו של מי במעל. 1 מתנה אישית מיעקב פרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדלנים ומשתלבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר. אם, נניח, השורות במכתב ההתאבדות לא נכתבו על ידו, סביר להניח שמישהו כבר היה עולה על זה לפני עשר שנים, לא? ואיך אפשר להגיד שדקות אחדות לפני מותו נעשה שימוש בכרטיס האשראי שלו, אם לא יודעים באיזו שעה הוא מת, ואפילו לא בטוחים באיזה יום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה משך ההמתנה לגלגול הבא בבודהיזם? יותר מעשור? איזה דיכאון. מה עושים בינתיים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלא נדע. חשוב על התסכול: אחרי שנים של עבודה מאומצת אתה פותר את השערת גולדבך בחדר ההמתנה, ואז שב לעולם בגלגולך החדש: בונובו קטן וחמוד. אתה תופס את בן-האנוש הראשון שאתה מוצא ומסביר לו הכל בסבלנות בתנועות ידיים וצקצוקים, והוא הולך ומפרסם מאמר על דפוסי ההתנהגות של הבונובו הזכר הדחוי ע"י חבריו כי הוא גיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי היום מצגת העוסקת בהסטוריה של מערכת הדסקטופ גנום, ובונובו מככב שם. (פורמט אופן אופיס) כמעט אמרתי בקול רם "בונובו!" כשקראתי את המצגת... (וכן, יש קשר לתגובת הסב בה אני תולה את ההודעה הזו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבעים כולכם הגיטריסט הכי טוב הסולואים הכי מיוחדים ומקוריים מה נגן גרוע? דבר שני הוא שיפר כל שיר באנפלאגד ונברמיינד נחשב לאלבום אחד הטובים בעולם 10 מיליון עותקים לאלבום שני שהושקע ב10 שקל ועקף את האלבום המאתיים של מייקל ג'קסון שבו הושקעו מליונים מי שרוצה לדעת את האמת על נירוונה וקורט שייכנס ל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קורה חברים קראתי רבות לכל תגובתכים למאמר כל אחד מזכיר את המוסיקה האהובה עליו ומי היה יותר גדול פחות גדול ויכוחים אין סופיים ... אם ניקח את המוסיקה כהגדרה היא עולם בפני עצמו שבדרך זו הבן אדם מסוגל להוציא את הרגשות דרכה אצל מי הם יותר כואבים אצל מי פחות לדעתי כל כוכב רוק שיצא לנו הזכות לשמוע מפיו מביא משהו מעולמו הכואב או המבדר כדי שכולנו כבני אנוש נוכל ללמוד ולהבין את עולמנו מהו עולם? כל אחד רואה בדרכו את עולמו אין הגדרה מסוימת ביחד כול אותם כוכבי הרוק הגדולים שחיו חיים מדברים על עולמם בפרט אבל מה שונה העולם האנושי ברגשות כלליים. הם פשוט שברו את הכלכלים וביסרו לנו על אפשרות אוניברסלית לחיות חיים משותפים בעולם ללא רחמים. הרוק המוסיקה בכללי היא עולם האוניברסלי לכולם ופועל על אותו תדר לכולנו אותו ידע אך הבנה שונה פה מגיע השוני בין כל ואחד בעולם השאלה היא בהבנה שנוצרת בהוויה שלנו בעולם של עצמנו המוסיקה היא הפתרון למציאת הבעיה הזאת ולמדברים פה על סמים או אלכהול זהו הבן אדם שאינו יכל להבין ולהסתדר עם העולם נוסף שלוחץ מבחוץ לתוך עולמנו הפרטי ומרחיק לכת עד שאי אפשר לזהות על מה שהולך בחוץ ומה לרצות פה במציאות כי בתוך תוככה אתה רוצה להגיע לגאולה בעודך חיי כל אחד בהבנתו ובחייו חושב איך להגיע אליה תהילה? דת? שלטון? מוסיקה היא השחרור מן העולם שבחוץ ומחבר בין מוחינו רגשותינו לבין נשמתינו ומוליך אותנו לגאולה בתוך עצמנו וזהו המסר בכל כוכב רוק שהיה קיים עד היום גילוי העולם החיצוני יבוא אך ורק כאשר נתחיל ללמוד את עולמינו הפנימי הכלים הם המוסיקה ולא משנה מה כל אחד אוהב כל אישויות מוצאת לעצמה דרך להביט בעצמה דרך עיניים אחרות ולתקן שגיאות זאת החוכמה שניתנת מהנפש הרוק ומוסיקה בחיים לא ימותו כי הרוק הוא הנשמה של האדם לבעוט ולהתקדם הלאה כל אחד משאיר מסר אחריו לזה שבא אחריו לשאוף לאחדות בהוויה שלנו כבני אדם בעולם משותף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
A mile and more in a foreign clime to see father inside of me!
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |